פתאום אני פוחדת

אנונימי

התפטרתי. יש לי עוד כחודש לעבוד ואז אני אוציא את האפרוח מהמשפחתון.

ופתאום אני מפחדת.

אין לי חרטות בנוגע להתפטרות, אבל הרבה חששות, שאלות, התלבטויות. חלקן קטנות וטפשיות, חלקן גדולות וכבדות. אני די בטוחה בשינוי כיוון שאני עושה, אבל בכל זאת, החששות מנקרים, המחשבות מתנגשות זו בזו. בטח לא אכתוב את הכל, אבל מקבץ נבחר מהימים האחרונים:

ומה יהיה עם חברה עבורו? הוא בן שנה וארבע, ללא ספק חברה חשובה, אבל רוב חברותי שיש להן ילדים בגילו עובדות... אז אני אבחר עם מי ניפגש? איך מגדילים את המבחר? והאם לא חשוב הבסיס הקבוע למפגשים, כמו בגן, שבו זה יומיום?
איך "אפעיל" אותו, אלמד אותו? יש גבול לכמה אני יודעת- בגן, עם כל קיטורי, יש עוד דמות עם רעיונות, הפעלות, משחקים... ובכל זאת יש לגננת יותר נסיון...
ומה עושים כל היום? האם זה בסדר שאקח אותו לסידורים שלי פה ושם? האם אני לא מפספסת משהו במה שפעוט בן גילו צריך?
מי ישיר לו שירים של גן? אני יודעת לשיר שורה אחת וכל השאר ב- "נה נה נה"... כשאני אוספת אותו כיום הממשפחתון אני שומעת את הקלטות שהיא משמיעה להם וחושבת לי שאני לעולם לא הייתי מגיעה לשירים הללו, ואני לא יודעת לעשות "הפעלות" כמוה (וכמה זה חשוב בכלל..?)
מי ילמד אותו על חגי ישראל, יכין מסכות בפורים, יסובב סביבונים בחנוכה ותפוח בדבש בראש השנה? מי ילמד אותו לשיר "בואי אמא" ביום האם...?
ומה יהיה עם נושא האכילה? הרי עכשיו הוא עדיין על הנקה מלאה (הנקה מלאה אחרי גיל שנה), למרות שחלה התקדמות קלה, אבל אולי השהיה במחיצתי כל היום תגרום לו להיצמד לציצי יותר? בימים האחרונים בבית הוא מסרב מכל וכל לטעום יוגורט (שהתחיל לאכול לפני בחודש), אבל בגן דווקא כן (אני ממשיכה להגיע כרגיל בצהריים להניק ולהרדים אותו). אולי דווקא בגן כשהוא רואה ילדים אחרים אוכלים- זה מה שיביא אותו (בתוספת טיפול מתאים) לאכול?
והאם חינוך ביתי מתאים לי בכלל? האם אני לא "שולטת" מדי עליו (שכן יש לי נטיה לשליטה)? האם בנזוגי יתמוך ברעיון? (בינתיים אני לא מדברת על זה באופן רשמי. זרקתי פה ושם את המושג בבית באופן עקיף לחלוטין, אני לא רוצה ליצור אנטגוניזם לפני שהחלטתי, ולפני שאחשוב על הדרך הטובה לקבל את תמיכתו)

יש עוד כ"כ הרבה- אבל הרוב סובב סביב החשש שאולי אני עושה לו "נזק" בכך שאני מונעת אותו מהגן (משפחתון)- לא שאני מרוצה היום, אבל אני חושבת על הענין של עוד דמות שמבינה ויודעת, על עוד הפעלות, שירים, הבנה בהתנהגויות...

צפוי, לא?

מרב, בהצלחה בדרך החדשה!

כמה מחשבות שעלו לי כשקראתי -

לי לקח באמת די הרבה זמן להבין שאני לא צריכה להפוך לתחליף לגן/ גננת! להפך, הבנתי שאני רוצה להשתחרר מהתפיסות שהתקבעו בי ע"י המסגרות השונות, ושזה תהליך ארוך. להבנתי, הגן מנסה לחקות את מה שילד אמור לקבל מאמא שלו ומהשתתפות בחיי המשפחה.

חברה - אפשר להצטרף לאחת מ - מדור קבוצות חינוך ביתי. ואולי יעניין אותך לקרוא את הדף חברים בחינוך ביתי, וגם את הדף חברה בלי גן,

לגבי החשש שאת גורמת לו נזק: את מתאימה לתפקיד! פשוט, כי את אמא שלו. את מתאימה לו והוא מתאים לך. את הותאמת לעבודה הזו ע"י מליוני שנות אבולוציה...

לגבי דמויות נוספות שיודעות ומבינות - אמהות אחרות הן עבורי מורות גדולות. והשהייה המשותפת איתן ועם הילדים שלהן במפגשי חינוך ביתי ובהזדמנויות אחרות מרחיבה את אופקיי ואת ליבי.

מרב, כמה שאני שותפה לתחושותייך.
אין יום שעובר בו אני לא חושבת האם אין עדיפה מסגרת גן בו הילד יהיה חשוף לאותם הדברים שציינת.
אני חיה בארה"ב וכאן קיימות מסגרות בהן האם מגיעה עם הפעוט להשתתפות בחוג המדמה פעילות גן, מאפשר אינטארקציה בין אמהות ובין הילדים עצמם. בין היתר אמור להכין ילד לגן בגיל שנתיים.

ובכל פעם צורמים לי כל כך הרבה דברים:
המעברים בין הפעילויות השונות מהירות ומחייבות, יש זמן קצוב לכל דבר.
כיום בזמן משחק חופשי הפעוט היה מרותק לגיטרה אמיתית שהיתה במקום, הזמן החופשי נגמר והגיע זמן ריכוז, הגננת לקחה באדישות את הגיטרה והפעוט בפה פעור חנוק מדמעות רץ אלי לחיבוק מנחם.
בזמן הריכוז הילדים ( בני שנה וחצי ) התעניינו בדברים אחרים והגננת ביקשה מהאמהות להביא את הילד למעגל . וכו.

והשיא: רק רבע שעה לאכילה, ובני עוד לא סיים.
אמהות אחרות מיד ארזו האוכל ורצו לפעילות הבאה, אני נשארתי עם בני והיוגורט.

ניסיתי פעילויות במסגרות אחרות, והדברים חזרו על עצמם בסגנון זה או אחר.
אז אולי אני צריכה ללמדו לעמוד במסגרת.
אך הוא כה פעוט חוקר את העולם בדרכו שלו.

אני צריכה להחליט לגבי שנה הבאה ( כאן נרשמים מראש ללא החזר כספי ).

תחושתי היא שהכי נכון לילד להיות בבית, הרי בבית יש חוקים, אכזבות, תיסכולים הבאים מעצם זרימת החיים עצמם, הפעוט מסתגל למסגרת הקיימת בבית באופן טבעי.
אך בבית קשובים, אוהבים , מטפחים את האוצר היקר מכל.
אין תחליף.

דבר נוסף:
רמת הגירויים בגן כה גבוהה שאין אני יודעת עד כמה הילד אכן קולט את השירים, המשחקים הנלמדים בגן.
בבית כאשר אין הוא רוצה לשמוע מוסיקה או לעסוק בפעילות מסויימת הוא אומר ותפקידי הוא להקשיב.
בגן לא מקשיבים, כי הילד הוא אחד מני רבים, בורג קטן בתוך מערכת קטנה הבאה להכשירו לתפקד כבורג קטן בתוך מערכת גדולה בעתיד.

לגבי " השליטה " שלך בו, באם קיימת בעיה בנושא היא לא תעלם במסגרת גן ואף עלולה להחריף, מאחר והילד ירצה לפרוק עול בבית.
נושא השליטה זה דבר שיש לעבוד עליו באופן פנימי , לבחון הדברים ולראות היכן יש מקום לתקיפות ונחרצות, והיכן ניתן לשחרר ולהרפות.
זה תלוי באופייך , בחוקי הבית ועוד. לזרום עם הילד זו סיסמא שמקומה בקלישאות, בסופו של דבר כל ילד נתון למערכת חוקים זו או אחרת.

כל כך מסכימה איתך, סיגלית. בבית קשובים. וזה חשוב לעין ערוך מהשירים, הריקודים, המשחקים.

מרבי, אני מכירה אותך ויודעת שיהיה לכם טוב. אני מניחה שלא הכל יהיה כמו שאת חולמת ויהיו קשיים של התחלה, כמו כל דבר בחיים. אבל יש לכם אחד את השני! איזה אושר ותענוג. מה יכול להיות יותר טוב מזה?
ודווקא זה שהוא רק יונק עדיין זאת סיבה מצויינת לא להפרד. אולי זה יאט את הקצב שלו בחיבוב המוצקים אבל אולי זה מה שהוא צריך. אולי הוא אוכל יותר (אלק אוכל) בגן כי פשוט אין לו ברירה? ואת הרי רוצה את הכי טוב בשבילו. אין ספק שבשבילכם הכי נכון עכשיו להיות ביחד.

יה מכורים אחד לשני שכמותכם!

ורוצה עוד עידוד? אתמול הייתי בגן שהפשפש ילך אליו שנה הבאה. כמה רע שזה עשה לי, את לא מדמיינת. עד היום הוא אצל מטפלת. פתאום הוא ישב ליד שולחן עם עוד 9 ילידם ויגידו לו מתי לאכול, מתי לישון, לחלוץ נעליים כי כולם חולצים, (או לא לחלוץ כי כולם נעולים...), לשבת על השטיח ולהקשיב לסיפור כי זה מה שעושים עכשיו, גם אם יש לו קוצים בטוסיק המתוק שלו וממש בא לו להשתולל עכשיו.רק מלחשוב על זה יש לי דמעות בעיניים. עוד שנה גג אני מצטרפת אליך. אמן. (בבקשה לא לשאול אותי למה עכשיו, זה רק יעשה לי יותר רע. וסליחה שהשתפכתי פה).

היי מרב!
מזל טוב על ההחלטה! כמו שכבר אמרו לך, אני בטוחה שתסתדרי. אני רק רוצה לציין שכותרת הדף הזכירה לי את לפעמים אני פוחדת, וייתכן שהרבה אנשים ידלגו על הדף כי הם לא מבינים שהוא עוסק בהתלבטויות לגבי חינוך ביתי, ולכן לא תקבלי הרבה תשובות. אפשר לנסות לשים אליו הפניה מדף אחר, מאלה שהומלצו לך לעיל או מאחרים.

הפעלות בבית:
מס' דיסקים עם שירי ילדים, יביאו אותך במהרה לפזם, לשיר ולרקוד לצלליהם מבלי לשים לב לכך. רב הסיכויים שאחד מהם יתחבב במיוחד על ילדך, כך שהוא ילמד שירים להנאתו המרובה. ובכלל מוסיקה משחררת מאד.
פעילות בפארק, טיול בקניון, לצרף את בנך לסידורים כמו קניות וכו, לבשל יחדיו.

מרב, לא קראתי עדיין מה קודמותיי ענו אז סליחה אם אני חוזרת על חלק מהדברים:
ההשוואה בין החיים בבית לגן היא לא נכונה. אם תעמידי את עצמך במבחנים ותחרויות מול אפשרויות והשגים של גן, תצאי מופסדת הרבה פעמים. בגן יש יותר שירים שאת רובם את ודאי לא מכירה. (אבל האם את לא מכירה שירים מילדותך שלך? שתהני הרבה יותר לשיר לו? אם את לא זוכרת את המילים כתבי לנו כאן, מישהי (אמא של יונת) ודאי תזכור.)
בגן הילד מפתח עצמאות הרבה יותר מהר. זה נכון. אבל למה זה מובן מאליו שזה יותר טוב? כי ככה אומרים לנו כל הזמן מסביב? שזה יותר טוב? האם זה באמת נכון?
ובקשר לעוד דמות שמבינה ויודעת- אף אחד בעולם לא מבין בתינוק שלך יותר טוב ממך. בטח לא מישהי שיש לה עוד עשרים כמוהו על הראש.
החששות שלך ברורים וכנראה גם טבעיים, וקחי בחשבון שיהיו המון נשמות טובות שינסו לשכנע אותך שהחששות האלה מוצדקים.
הדבר החשוב ביותר הוא למצוא קבוצת חינוך ביתי. אפילו לפגישה אחת לשבוע.

קראתי

(שוב בפעם המליון- איזה מזל שיש את האתר הזה.)

אנחנו לא בחינוך ביתי.
בעקבות דברים שקראתי באתר הזה, שמתי לב עם הזמן שבגן מנסים לחקות את הבית. ללמוד מיומנויות שבבית הן טבעיות, ולא ההיפך. בבית קורות הפעולות האמיתיות, שקשורות לחיים, אבל לפעמים הדברים שלומדים בגן תלושים מהחיים.
גם אותי תוקפות לעתים מחשבות שאולי הבת שלי תהנה יותר בחברת ילדים נוספים (האמת שיוצא שרק 5 שעות במשך היום אנחנו לבדנו), אבל האחים שלה מגיעים והם חברה מצויינת, או שהולכים אחה"צ לגן השעשועים והיא לאט לאט משחקת עם עוד ילדים, לפעמים גם ילדים בכיתה א', מכינה "גוּגוֹת" (כדורי בוץ/חול) ופעילה מאוד. היא עצמאית וחברותית מאוד מטבעה ונהנית לפגוש עוד ילדים בזמן הזה.
אז אולי אין לה צבעי אצבעות בבית, ואולי היא תגיע לגזירות בגיל מאוחר יותר או שאר דברים, ואולי אני לא שרה לה כל היום, אבל כיף לה עם אמא שלה בבית (זה ברגעי ההתפכחות שלי מהמחשבות...) ולאמא שלה כיף איתה!
אז אני מצטרפת ל-ענת גביש שאומרת ש אף אחד בעולם לא מבין בתינוק שלך יותר טוב ממך

בגן הילד מפתח עצמאות הרבה יותר מהר. זה נכון.
יקרה, אני חייבת לחלוק עלייך.

כן...?
<ענת מקשיבה>
ובינתיים- אולי הייתי צריכה לכתוב שבגן ובבתי תינוקות למיניהם הילד מקבל עידוד מאסיבי לעצמאות בטרם עת, ולרוב גם משתכנע שכך מוטב לו.

תרשי לי לצטט:
_מ"תצפית" שערכתי על ילדי מעון בני שנתיים, אני יכולה לומר לך בודאות שמה שנראה היה על פניו כ"עצמאות משביעת רצון" של הילד שנפרד ברצון מאמא, (...טוב נו, בבכי יחסית קצר ופרצוף מבואס רק לעשרים דקות), אוכל יפה בלי ללכלך, מפנה צלחת, נאבק יפה על צעצועים, ובכלל, "מסתדר", היה בעצם פשוט התמודדות בהצלחה יחסית עם מצב שנכפה, תודות לתבונת הילד, חוסנו ויצר ההישרדות שלו.
עצמאות, במה שנוגע לפעוטות, היא מילה מכאיבה ומעוותת._ (מתוך עצמאות של ילדים)
מוכר? צריך שאוסיף? (-:

אמא'לה!! (-:
אבל...זה בעצם לא סותר את מה שאמרתי, אני חושבת.
המערכת משיגה משהו שנתפס כעצמאות, על חשבון רווחתו האמיתית של הילד.

לגבי מלאכת יד בגילאים הרכים, אכן מאד התרשמתי מיכולות האם / הגננת לצבוע ולהדביק כאשר הפעוט מתרוצץ לכל עבר מתעניין בדברים אחרים.
אצלנו בבית יש פינה עם צבעים, פלסטלינה, טושים, קרטונים שונים, דפים... ואם הפעוט מתעניין הוא ניגש לשם, זה קורה לעיתים רחוקות.
ובמפגשים אם הפעוט אינו מעוניין לקשט מסכה לפורים, פשוט איננו עושים זאת.

לטובת קוראינו האחרים, אני אחשוף עכשיו שענת היא זו שכתבה את הציטוט שהבאתי....
זה סותר במובן זה שאת אמרת שילדי גן יותר עצמאיים, כשבעצם את צודקת ש
המערכת משיגה משהו שנתפס כעצמאות, על חשבון רווחתו האמיתית של הילד.
וגם עם ההכללה הזו אני לא מסכימה. אני רואה ילדים בגנים באופן יומיומי כבר חמש שנים בערך (בררר...) ורובם לא "עצמאיים". הם מבלים הרבה שעות ביום בלי הוריהם - נכון, אבל לא מתוך בחירה. גם אחרי שנתיים ושלוש בגן, יש הרבה ילדים עם סצינות בכי בפרידה בבוקר. יש ילדים שמגיבים באלימות בגן, עד כדי כך שמביאים סייעת מיוחדת שתהיה איתם, יש ילדים שמייללים חצי יום (או מתוך אומללות או כדי למשוך תשומת לב - אותו הדבר בעצם), יש כאלה פסיביים שלא יעשו כלום בלי הוראות הגננת.
אצל כל אחד מאתנו יש נקודות רגישות, ואני מניחה שרובנו מנתחים את התנהגות ילדינו לפי הפרשנות שנובעת מן הנקודות הרגישות האלה. כשקראתי אותך אומרת שילדי גן עצמאיים, חשתי שאולי את מרגישה שהבת שלך לא עצמאית, ושזה בגלל שאינה הולכת לגן. אני, לעומת זאת, שולחת את ילדיי לגן, מרגישה שהם עצמאיים יותר מהממוצע (במיוחד הקטנצ'יק, שהתחיל גן בגיל מאוחר יותר והיה איתי קודם - הבכורה היתה עם אבא שלה) - אבל אני זוקפת את זה לזכות ההנקה, המנשאים, השינה המשותפת ובכלל החינוך בבית, ולא לזכות הגן (-:

טוב, הבעיה פה היא בלחבר את המילים עצמאות וילדים. כשכתבתי שילדי גן יותר עצמאיים_ התכוונתי ש _המערכת משיגה משהו שנתפס כעצמאות, על חשבון רווחתו האמיתית של הילד
נכון שהמשפט לא זהה, אבל במהות אני לא רואה הבדל. מה שמביא אותי לשאלה- כדי להמשיך את הדיון וגם מתוך סקרנות - : מה זה בעצם עצמאות של ילדים? במה זה מתבטא? איך יודעים שילד הוא עצמאי ומתי זה מלאכותי וכפוי, מתי זה אמיתי? איך מבדילים? (והאם ילד שמתקשה להפרד מאימו הוא בהכרח גם לא עצמאי? או שאולי עצמאיותו המתפתחת לא יכולה לבוא לידי ביטוי כי הוא נתון בעל כורחו במצב מאיים?)

אצל כל אחד מאתנו יש נקודות רגישות, ואני מניחה שרובנו מנתחים את התנהגות ילדינו לפי הפרשנות שנובעת מן הנקודות הרגישות האלה - נכון, אבל,
בקשר לבתי הפרטית ועצמאותה- שלא ישתמע פה שאני חסרת לבטים וחששות, אבל הם לא נובעים מכך שהיא לא בגן. הם נובעים מכך שאנחנו, הוריה, אחראים על גידולה, וזה מביא איתו לבטים, חששות, פחדים.
אני לא זוכרת זמן שתהיתי אם החינוך בגן עדיף לה על פני החיים השלמים בבית, אבל אולי...(את בטח תשלפי לי איזה ציטוט אז אני לא מסתכנת...(-: )
(אני כן זוכרת שחששתי מבידוד חברתי. לא מכך שהבית לא מספיק לילדים "להתחנך" בו)

בתי בת שנה ו-9 כמעט ואני לא יודעת לעשות יצירות בחימר, טושים, צבעי אצבעות, הדבקות, אצטרובלים, מחטי אורן וכו'.
ואני דיי גאה בזה, בעצם!
זה הרי יהיה (בעיניי, כן?) אבסורדי לחלוטין אם פתאום אתחיל לעשות את כל הדברים הללו רק בשביל אומני. כ"כ לא טבעי.
אני עושה איתה מה שאני כן יודעת לעשות: מוזיקה (רק השבוע קנינו לה עוד 2 דיסקים בנוסף לדיסק הילדים היחיד שהיה מאז שנולדה), הרבה בחוץ, טיולים, בישולים, כביסה, כלים, פגישות עם חברים, נסיעות וכו'.
יש לי כמה חברות שכן בעניין היצירתי ואני מתכננת להביא את אומני לסדנאות אצלן, שילכלכו להן את הבית

סתאאאאם, אבל באמת נראה לי שזה הכי נכון שכל אחד יעשה את הדברים שהוא טוב בהם ואוהב לעשות. זה הכי חשוב בעיניי שיקלט אצל הילד.
אם אני אשב איתה עם צבעי אצבעות ואתבאס מכל רגע, בתחושה שאני לא יודעת כלום, אני לא שווה כמו אמא כזו וכזו או גננת זו או אחרת, הרי שהיא בטוח תרגיש את ה- vibes האלה, לא? אז למה לי?
>ורד בדיוק חזרה מיומולדת של ילדודוסון ובו כמה אמהות הפליאו כישרונות יצירתיים וורד השתאתה, התפלאה והריעה!<

ורד,
אין הכרח שכשרונותייך תהינה תואמות לזו של ילדתך.
ניתן לחשוף אותה לחומרי יצירה, בצורה עצמאית ,בלי מעורבותך אם אינך נהנית מכך.

בגלל זה בדיוק אני משאירה את זה לאנשים אחרים לעשות

ודאי שכשרונותי וכשרונותיה אינם תואמים. אני פשוט לא רוצה להעביר לה את אוזלת היד שלי מהתחומים הללו. אני בהחלט דואגת שהיא תכיר גם אנשים כאלה.

אחדד את נקודתי, איני אומרת כי עליך לשבת עימה ולעסוק בפעילות שאינך אוהבת.
כי אם לספק לה תחום שמעניין אותה ולאפשר לה להפיק ( או שלא ) את מלא העניין מכך בעצמה.
ממיטב הבנתי זהו אחד מאבני היסוד בחינוך ביתי.
אנו לא צריכים לאהוב ולדעת כל דבר שמעניין אותם, כי אם להיות קשובים למה שהם נמשכים, ולתת להם את התנאים האופטימליים להפיק מכך את המירב.

אין ספק שחלק מהמחשבות שלי נובעות מכך שחונכתי על גישה מסוימת, שילדים צריכים ללכת לגן/ביה"ס וכו. אצלי בבית זה בעיקר היה כך, אמי אישה שלא תעשה מילימטר צעד מעבר לשיגרה. ואני שמחה מאוד שעם ההורות שלי הגיעה היכולת לבחון מחדש מה שחשבתי שהוא אקסיומה. אבל עדיין, היציאה הזו מהמשעול הבטוח והמוכר גורמת לי להרבה פרפורי בטן.
אין לי חרטות על שאני מוציאה אותו מהמשפחתון. אני לא מרוצה שם. לא מדובר בדברים נוראיים- זה דווקא משפחתון טוב, עם גננת משקיענית ועל רמה. אבל כיוון שאני מגיעה לשם בצהריים להנקה, אני רואה דברים שהורים אחרים לא רואים, ואני חושבת שלו הייתי במקומם הייתי... אני לא יודעת מה. (פתאום עולה בי המחשבה שאולי לא כל ההורים כמוני...) זה בכי, ולא תמיד מענה מיידי אליו, זה הרבה הרבה יותר מדי טלוויזיה (כאמצעי השתקה והסחת דעת) ועוד דברים, זה הרבה יותר מדי ילדים לטעמי ועוד.
ענת, אני חושבת שבעיקר אני חוששת, כמוך, מהבידוד. יש לי כמה חברות שאינו עובדות ואני מתכוונת להתראות איתן. אני גם מרגישה שזה נכון יותר לאיתם - הוא מגיב ונפתח הרבה יותר כשמהמפגש הוא אחד על אחד ולא מסה של ילדים (אז לוקח לו הרבה יותר זמן "להפשיר" והוא אף פעם לא הוא-עצמו לגמרי עם כמות גדולה של ילדים). עוד מה שמרגיע אותי הוא משפט שאורנה שפרון אמרה בהרצאה לפני כחודש שמה שעזר לה היה ההבנה שהם חלוצים בחינוך הביתי, ואילו היו יותר כמוהם, הבדידות לא היתה מהווה בעיה. ובכל זאת, קצת חוששת מהנקודה הזו.
אני נקרעת בין התחושות שלי לבין מה שגדלתי עליו ומהווה נורמה. בין ה"צריך" הזה. מכירים? "הילד צריך ללמוד להתחבר" "הילד צריך להתרגל לחיים" "הילד צריך להבין שאי אפשר לגשת אליו כל רגע" אז אני חושבת שאני כאן כדי לתת לו את מה שירצה, אבל בלב פנימה תוהה האם זה לא יקשה עליו את החיים? האם לא יתרגל לפינוק שלי, לכך שבחיים אומרים לא מדי פעם, ל (אני כותבת ונעצרת. אני מחפשת דוגמאות, אבל מבינה שזה בראש שלי, ושאם אני גדלתי והתרגלתי לכך שהחיים קשים, ושהרבה פעמים אומרים לי לא, זה לא אומר שכך צריך להיות).

לי לקח באמת די הרבה זמן להבין שאני לא צריכה להפוך לתחליף לגן/ גננת
מיכל, אולי פה טמונה הנקודה.
זה בטח יתבהר לי יותר כשנתחיל סוף סוף חיים אחרים, של משפחה 24 שעות, בלי ההיפרדות הזו לגן.

החיים בבית זו לא מסגרת חסרת גבולות, פרוצה לכל עבר, בה נענים מיד לכל הברה שמוציא הילד.
החיים מעצם זרימתם לא מאפשרים הענות מיידית לילד ( כמובן תלוי בגיל הילד ובסיטואציה ),
החיים עצמם " מספקים " מגוון רחב של אכזבות, דחיית סיפוקים, תסכולים עימם על הילד להתמודד.
אך כל זאת באווירה אוהבת וקשובה.

לדוגמא בני למד שבימים בהם אני חסרת סבלנות, מתוחה עליו להתרחק ממני - בימים אלו הוא מפגין יכולת גבוהה מאד להעסיק עצמו למשך שעות, כשמדי פעם הוא מגיע לינוק לשתי שניות.איני זמינה כל הזמן לילדי, מאחר ואיני מרגישה שנכון לשבת ולשחק עמו כל היום, עליו ללמוד להמתין, לדחות סיפוקים, לחוות כישלון בהרכבת פאזל מבלי שאני ממהרת להצילו.
דברים אלו נבנים בצורה טבעית על פי אופייך ואופי ילדך.
עליך לשמר את עצמך, את גבולותייך שלך, גם את קיימת עם צרכים ומצבי רוח, זכרי להזין את עצמך נפשית ופיזית -
הילד הוא מאגר בלתי נדלה של רצון עצמי לקבל הכל מיד ועכשיו, ולך הזדמנות מצוינת בחינוך ביתי ללמדו באוירה אוהבת וסבלנית " להתחספס ".
הילד יחווה התמודדויות רגשיות במפגשים אחרים עם ילדים אחרים, באווירה נעימה ולא תחרותית ועוינת כבמערכת.

השאלה מכוונת לכל מי שזה רלבנטי עבורה:
לכל מי שקורא/ת פה באתר, מאמינ/ה בחינוך ביתי ובכל זאת שולח/ת את ילדיה/ו למסגרות חינוכיות -
איך את/ה חיים עם הסתירה הזו? ועוד עם החשיפה השוטפת לטקסטים "חינוכבייתיים" כל כך משכנעים...

בני למד שבימים בהם אני חסרת סבלנות, מתוחה עליו להתרחק ממני
בתי דווקא נצמדת ותובענית ביותר, בדיוק בימים שבהם אני רק רוצה לברוח לשבוע שבועיים לאיים הקריביים.

החינוך הביתי שלנו מתחיל בשעה אחת בצהרים. אינני רואה בו פגום במשהו בגלל הביקור של ביתי בגן הילדים. להיפך, כשאנחנו צועדות מהגן הביתה והיא מספרת לי על חוויותיה, החלטותיה, דרמות שונות שמתחוללות בגן ו'הסכמים' שונים שלה עם הגננת, אני מלאת התרגשות מהחיים הנפרדים שיש לה ממני ומהעצמיות שלה. אנחנו משוחחות. היא לא מבקשת את עצתי, היא מספרת ומספרת. היום הם הקימו מחנה בחצר והצילו עכביש. ואני אומרת לה שהיא ילדה מקסימה ושיש לה רעיונות נהדרים.
הגננת בדרך כלל פנויה אליה ומגיעה ליום עבודתה מלאה ברעיונות ובסבלנות. עוזרת גננת מפנה אותה מעיסוקים טכניים שונים והיא מספרת להם על מגילת אסתר. ולא מדובר על גן פרטי או מיוחד - ממש משרד החינוך. אם היו מספרים לי על סידור כזה בשבט נידח, בו בשעות הבוקר הילדים נאספים ועובדים ונפגשים בליווי של אישה מבוגרת ואחראית בעוד האמא יוצאת לציד (באמצעות המחשב), זה בטח היה נשמע לי נכון.
יכול להיות שרצונה מדוכא לפעמים בשרירותיות, אבל כך גם בבית.

זו לא הסתירה היחידה שבה אני חיה את חיי. אני בהחלט תומכת בחינוך ביתי וחושבת שהוא עדיף ברוב המקרים, רוב הזמן. אני מסייגת "רוב הזמן" כי אין סיכוי שהייתי יכולה לספק לילדים שלי (כלכלית וטכנית) חלק מהאפשרויות שהגן ובית הספר מציעים להם כיום - התנסות בחומרים מיוחדים, הצגות, לימודי אמנויות, ועוד.

גם לו היתה לי האפשרות, אני לא בטוחה שהייתי נהנית מיישום מלא שלה. לעבודה שלי אני צריכה ריכוז ושקט מקסימליים, שלוקח לי הרבה זמן להגיע אליהם, אז "עבודה במנות קטנות" לא ממש מתאימה לי - אני צריכה מסגרת עבודה של כמה שעות רצופות ובתוכה אני מגיעה למנות בינוניות באורכן של ריכוז כזה. הרבה פעמים אני מנתקת גם את צלצול הטלפון כדי שהעבודה תהיה טובה יותר, והטלפון אצלי הוא כלי עבודה. ואני לא בטוחה שהייתי מוכנה לוותר למשך שנים ארוכות על העבודה שלי. עשיתי הפסקה של שנה וחצי עם הקטנצ'יק, והתגעגעתי מאוד.

וישנו כמובן גם חוסר הביטחון ביכולת שלי ללמד אותם דברים או לדאוג שילמדו באופן אחר.

יש דברים שהם בנפשי ממש, ששם אני לא מוכנה לקחת את הסיכון שבנזק שייגרם לילדים אם לא אעשה כך או אחרת, ויש דברים שבהם אני עושה כמיטב יכולתי (או קצת פחות מזה, אם להודות על האמת) כדי לפצות על הנזק. אני גם לא מאכילה אותם באוכל אורגני בלבד, למרות שאני חושבת שזו הדרך הטובה וההגיונית.

מרב, אולי יעניין אותך הדף התחלנו בחינוך ביתי (מדובר שם על ילדים גדולים, אבל עלה שם נושא דומה לנושא הזה -מבינה שזה בראש שלי, ושאם אני גדלתי והתרגלתי לכך שהחיים קשים, ושהרבה פעמים אומרים לי לא, זה לא אומר שכך צריך להיות ).

מרב - שיהיה במזל טוב ובהצלחה
אני מגדלת את עמרי (בן שנתיים ו-10) בבית מאז שהיה בן 10 חודשים, הוא אמנם היה עם מטפלת ולא במשפחתון אבל כבר בגיל צעיר כל כך היתה לנו תקופת הסתגלות הדדית שנמשכה מספר שבועות, לקח לי קצת זמן להץרגל לקצב חיים רגוע יותר בלי הפעלות וגירויים אינסופיים ואני מודה שהיו ועדיין יש בקרים שבהם אני תוקעת אותו מול הטלויזיה או המחשב רק כדי שאני אוכל לעשות משהו אחר בלי שהוא "דבוק" אלי אבל המינון מצטמצם במהירות כיוון שהוא יודע כבר לכוון אותי לרצונות שלו כך שיש בקרים שהוא מבקש הפעלה בלתי פוסקת ואז אנחנו יוצאים לגן שעשועים שם מצאנו לנו קבוצה די גדולה של ילדים בגילו שחלקם הגדול אמנם עם מטפלות אבל יש גם כמות יפה של ילדים עם אמהותיהם.
מתוך כל ילדי הגינה נוצרה קבוצה קטנה של ילדים בחינוך ביתי בגילאי שנתיים שלוש ופעם בשבוע אנחנו נפגשים בבית של אחת מאיתנו לכמה שעות, שמתוכם יש חצי שעה שבאה מפעילה עם מוסיקה מנגנת להם ושרה, בפגישות הראשונות זה נראה כמו ריכוז בגן רק בתוספת אמהות שקצת "הפריעו" לה אבל תוך שתיים שלוש פגישות היא קלטה את הראש והיום הפגישות זורמות אחרת וכולם נהנים בלי להרגיש בגן.
לגבי סידורים - אני לוקחת אותו כמעט לכל מקום, לסידורים מסובכים שאי אפשר להביא אותו (בדיקות רפואיות בעיקר) אני קובעת לערב או מסדרת משהו עם בעלי או מקסימום משאירה אותו קצת עם השכנה שהוא מכיר ושיש לה משפחתון. בכל מקום אחר אם לא מוצא חן בעיני מישהו שאני צמודה לבן השלוש בעיה שלו, החסרון הוא שמספיקים קצת פחות אבל מהר מאוד לומדים לחלק את היום למשימות הגיוניות ואז מספיקים הכל.
ואין לך מה לדאוג לגבי זה שאת "שולטת עליו, מפנקת אותו, מחזיקה אותו מתחת לסינר, מונעת ממנו התפתחות חיונית שיש רק בגן" ושאר שטויות ממין אלה שתשמעי מהרבה נשמות טובות בסביבתך כולל מאנשים שדעתם חשובה לך אבל לא רואים איתך עין בעין את נושא החינוך, א. יעירו לך גם אם הוא יהיה כמו כולם כי לאנשים תמיד יש מה לומר וב. זה הכי טוב בשבילו כרגע, להכניס בחזרה לגן תמיד אפשר, ומנסיוני האישי עכשיו במסגרת חיפושי הגן לשנה הבאה ( כן, אנחנו מאלה שבספטמבר הולכים לגן) אני רואה כמה השנתיים האלה בבית נתנו לעמרי בביטחון, בפתיחות ובעיקר כמה הוא מאושר.

השאלה של ה"שואלת", על החיים עם הסתירה, ממש מכוונת לתוך הנשמה... אני כמה שבועות מסתובבת עם מהפכה חדשה בראש, ומנסה למצוא את האיזון החדש בעולם בנושאים האלה. כיום אנחנו הורים עובדים והבנות בגנים, והחלטה ראשונה קודם כל היא שבשנה הבאה הן בבית בצהריים ולא נשארות לצהרונים. זו החלטה קטנה, אני הולכת בצעדים קטנים, בדיבור עם הבנות, במחשבה על "לקחת אותן ברצינות", אבל באמת... ולא בכאילו... על החופש להיות, על היתרונות והחסרונות, וזה כל הזמן עובד בפנים. האתר הזה בהחלט עושה הבדל ומי שקורא אותו כבר לא לגמרי יכול להישאר אותו אדם, ותהליך ההפנמה לא פשוט.

האתר הזה בהחלט עושה הבדל ומי שקורא אותו כבר לא לגמרי יכול להישאר אותו אדם, ותהליך ההפנמה לא פשוט.
נכון מאוד.

בגן הילד מפתח עצמאות הרבה יותר מהר. זה נכון

מה פתאום? בתי, שעכשיו בגן, ונכנסה לפני חודש (היא בת 4) עצמאית אפילו יותר מילדי בית ספר ששהו בגן כמעט מיומם הראשון, ואת כל העצמאות שלה היא מפתחת בבית

גם אצלנו העצמאות היא בהחלט מהבית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי, אני מעוניינת לדעת איך הסתדרת בסוף והאם המשכת לחנך את ילדך בבית?