) משקית שלקחנו מהמדף. כשהגענו לקופה, מסרתי את השקית לקופאית שתעביר בקופה, וכיוון שהילד היושב בעגלת-הסופר היה ממש מולה, היא הושיטה את השקית חזרה אליו. הוא הושיט ידו לקבל את השקית – ואז באה נסיגה קטנה של היד, מלווה ב"תגיד תודה".כמובן שהוא הזעיף פנים ולא נענה, הוא לא רגיל לכזה יחס.
עם חכמת-חדר-המדרגות שלי (ביטוי של דיימון ראניון נדמה לי, לתאור האנשים שנאלמים דום מול משהו מקומם שנאמר להם, ורק אח"כ, בחדר המדרגות, עולה במוחם תשובה מוחצת) אני מפנטזת המשך חינוכי:
קופאית: "160 שקל".
אני: מגישה לה את כרטיס האשראי, היא מושיטה את ידה אליו, ואז – אני מושכת את הכרטיס חזרה אלי: "תגידי תודה".
קופאית: ?!!@?#$?& (הספציפית הזו היא צעירה וחמת מזג).
אני: "אני מתנצלת, רק רציתי שתראי כמה זה מרגיש מוזר. מחדש:" (מושיטה לה שוב את הכרטיס ובעליצות אומרת:) "בבקשה!"
ומוסיפה: "אל תקחי את זה אישי, פשוט אנשים בלי לשים לב מתייחסים לילדים נורא מלמעלה. איפה שאפשר – צריך להתייחס אליהם כמו למבוגרים אחרים. אני בטוחה שעכשיו גם את תעזרי לנו לשנות את המצב" (או איזו סיומת מתחנפת אחרת, שגם היא לא תעזור ולעולם נצטרך לעבור לקופה אחרת כשנראה את הקופאית הזו).
למותר לציין שהיא מה שנקרא "אוהבת ילדים" ולא עשתה את זה מרוע אלא מחוסר מודעות – עשתה לו מיני פוצי מוצי וגם צבטה בלחיו של ילד אחר (בן 8 לדעתי) שעבר לידה אח"כ.
אמא! אפשר לקבל עוד שניצל בבקשה?