תודה אלי הלל לך

[רסיסים_של_אור*]

תינוקי עם חום גבוה...

[תפילה_לאם*]

אוי!
נראה לי ששלי הבוקר בלי חום.
שנהיה בריאים!

[רסיסים_של_אור*]

וכמו בספרים הכי מדוייקים שתי שיניים עליונות בוקעות להן...

אני חושבת שאתמול סופסוף הכתה בי תובנה שאני יודעת לדקלם אותה כבר כמה שנים טובות אבל רק לאחרונה על בשרי ועל בשר ילדי אני אולי אולי מצליחה להפנים אותה והלוואי שמכאן הדרך ליישום תהיה יותר קצרה (ופחות כואבת ?!?!):
כל הזמן אומרים (לפחות אצל רבי נחמן אבל גם בעולם בכלל) כמה חשוב שתאמין בעצמך ובטוב שיש בך. ויש את הדיבור על "ואהבת לרעך כמוך" ושכדי שתוכל לאהוב את רעך אתה חייב קום כל לאהוב את עצמך. ככה כמו שאתה. עד היום הייתי אומרת את זה אבל בעיקר מתנגדת לזה מבפנים. שמעתי לא אחת את הרב ארז מדבר על זה שכשמרשים לעצמנו לשקוע ב"עצבות" או ב"דכאון" ולהתייאש הדרך משם ועד לחטא נורא קצרה. כי אני ממילא לא מאמין בעצמי ולכן נגרר לכל מיני מקומות (וחטא זה גם להגיב לאחרים ממקום מאד לא מדויק ועוד כהנה וכהנה).
שמתי לב שהרבה פעמים, התגובה שלי למשהו שהילדים עושים היא לא נקיה. היא מתערבבת ישר עם איזה מחשבה שעולה אוטומטית וכאילו בלי שליטה שאם הם התנהגו כך זה מבעצם סימן שאני אמא לא טובה או אדם לא טוב, כי זה מעיד על משהו שלא עשיתי נכון וטוב (וזה מתחבר כמובן לכל הדברים שכתבנו קצת למעלה יותר). אבל אם בנקודה הזו, ברגע שהם עושים משהו אני עוצרת ומכניסה משפט אחד קטן אבל חשוב: "בכל זאת אני אמא טובה, בכל זאת אני בן אדם טוב, בכל זאת אני רוצה את הטוב " וכו' זה יכול לשנות את התגובה שלי באופן משמעותי !!

אותי התובנה הזו ריגשה מאד ! מעניין כמה נפילות עוד אפול עד שאצליח להתקדם בהטמעה שלה...

חג שמח
(ותודה גדולה גדולה לכל מי שעוצרת , קוראת ומגיבה)

[רסיסים_של_אור*]

_נראה לי ששלי הבוקר בלי חום.
שנהיה בריאים!_
אמן ואמן

[רסיסים_של_אור*]

עוברים תקופה מאד מורכבת... הכניסה של השני לבית הספר מלווה בהרבה חריקות והתקפי זעם שלו ותחושות לא קלות שלנו... לא יכולה לפרט כאן יותר מדיי אבל זה באמת באמת מורכב, מעבר להיבט הלימודי יש את ההיבט החברתי שהוא מאד סוער בגיל הזה ויש כל-כך הרבה דברים שהוא ואנחנו צריכים ללמוד... בקיצור, רוב הימים אני עסוקה בתפילות, בדמעות ובנסיון לעשות הכי טוב שאני יכולה (וה בעצם נכון גם לגבי כל שאר הילדים ובכלל... ).

שבוע טוב ותודה לאל על גשמי הברכה

[תפילה_לאם*]

הרבה איחולי הצלחה! שלא יהיה לכם קשה מדי.
היה לי הרושם שהמחנכת שלו היא בת שיח, נכון?

שבוע טוב וחורף טוב!

[אורי*]

רסיסים
תמשיכי לעדכן
טוב לקרוא ממך

חיבוק

[אמא_צעירה*]

את מדהימה!!
עוד מש/הו חשוב, הילדים שלנו הם אמנם מראה למעשים שלנו, אבל הם אישיות לעצמם וגם להם יש בחירה במעשים שלהם
ובכל מקרה כולנו בני אדם ולכולנו מותר לטעות....?
בלי באמת מישהו אחר אשם בזה D-:

[רסיסים_של_אור*]

יום הזכרון ויום השואה ובעוד שבוע האזכרה של חבר אהוב ויקר.

עם השנים, אני גדלה ומגלה איך "במותם ציוו לנו את החיים".
איך לאור הזכרונות והגעגועים עולה ומתעצמת ההבנה כמה הכל שברירי וכמה מלאת תודה אני על כל רגע במחיצת אהוב יקר, ילדים אהובים, הורים, בני משפחה, חברים.
איך הריק, החסר מתרגם להוקרה של היש והבנה כמה שום דבר אינו מובן מאליו.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}



<תפילה>

[רסיסים_של_אור*]

מתחילים לילה שלישי עם חום גבוה. החדר ואנחנו כבר הסרחנו מחומץ תפוחים, לפנות בוקר נמרחנו באקמולי ששרד מאז הברית, רואה שהחותכות מבקיעות את דרכן ומקווה שתתאושש בקרוב...

[תפילה_לאם*]

אייי, גם אצלי הייתה חמימה לאחרונה אבל בקטנה, וגם אני חשדתי בשיניים.
תתחדשו ותרגישו טוב!
ספרי קצת על מעלליו בימים כתיקונם...

[רסיסים_של_אור*]

אוי, הוא פרחח שחבל על הזמן... כל הבית מורם, כסאות מקופלים מחשש למגה-פיגוע.. הולך,מטפס, דוחף שרפרף או כסא כדי להגיע קרוב וגבוה יותר ליעדיו...

כשאני במטבח הוא מוציא את כל המכשירים האפשריים ( מיקסר על חלקיו, מעבד מזון על חלקיו וכו') ו העבודה במטבח הופכת לליהטוט בין כל חלקי המכשירים השונים.
היום, על אף החום הגבוה, אחרי שהורה לי לחבר את כל חלקי המיקסר הפיק מיןמרעש שנדמה את עבודת המיקסר. צחקנו ביחד.

אבל כאמור, מתחילים לילה שלישי של מחלה. יש רגעים שאני משוכנעת שאם אמדוד את החום אגלה ערכים שיבהילו אותי אימים ( עם קידומת כמו שלי בגיל ) . מקווה שיעבור בקרוב וביעילות חתונה איזה קפיצה נראה, בעזרת ה' , בהתפתחות שלו אחרי המחלה הזו...

[רסיסים_של_אור*]

אוי...חתונה = ותוהה

[תפילה_לאם*]

הוא פרחח שחבל על הזמן...
ידעתי!!! מותק!

רפואה שלמה!

[רסיסים_של_אור*]

עברנו עוד לילה של חום אבל בגדול מרגיש לי שישנו יותר טוב. הלילה לא ניסיתי שום דבר, רק חיבקתי והנקתי והרגשתי איך הגוף שלי מצטמרר מהחום העז שעובר ממנו אליי.

קבעתי תור לרוםאה למחר בבוקר למקרה שנעבור עוד לילה כזה... בכל זאת כבר יהיה ארבעה ימים של חום קל במהלך היום וחום מאד מאד גבוה בלילות...

הוא מסתובב בבית עם עיניים מצומצמות ודלוקות מחום...

מאתגר ביותר.

[גוונים*]

וואו, אכן נשמע מאתגר ביותר.
אני לא מתאפקת ומודדת חום ואז נלחצת... איך יש לך את השקט הנפשי??? (מקבלת השראה).

רפואה שלמה ומהירה! ולילה שקט שיהיה...

[רסיסים_של_אור*]

אני עוברת עם הילד הזה הרבה למידה ומרשה לעצמי להעיז יותר מאשר עם האחרים. בלילה הזה זה היה ממש ברור איך החום עולה ועולה ועולה ואז לאט לאט , לא ברור איך ולמה, מתחיל להעצר ולאט לאט הוא התחיל להזיע...
הבנתי שלפעמים הידע לא משרת אותי, אם הייתי מודדת בשיאי החום ורואה נניח 41.3 במדחום היה לי הרבה יותר קשה להישאר שלווה. בגדול אני משתדלת כמה שפחות למדוד בכלל ורק כשאני זקוקה לאיזה רפרנס. בפעם האחת שנתנו לו אקמולי הרגשתי שאנחנו כבר מותשים ושהוא לא מצליח לקבל את המנוחה שהוא זקוק לה.

הערב, תודה לאל, נצפה שיפור משמעותי, פתאם ראינו שוב את התינוק המתוק שלנו חוזר לעצמו. מקווה שבעזרת ה' זה רק ילך וישתפר.
אני מרגישה שהיו לו הרבה דברים משמעותיים לעבד והוא היה צריך את המחלה הזו. יש בה גם מעיין סגירת מעגל כי נראה שהשיניים האחרונות (ניבים) לשלב זה בתהליך בקיעה.

הוא מאד מרגש בהבנה שלו. אם אני אומרת שצריך להחליף לו חיתול הוא רץ לחפש את המגבונים. אם אני מניקה בסלון והטלפון מצלצל הוא קם ורץ נרעש לכיוון הטלפון. הוא מתוק במיוחד כשהוא אוכל משהו ומציע לי ממנו ...

[רסיסים_של_אור*]

חוצמזה,
באופן בלתי ברור בעליל, נגמרה לה שנת הלימודים הזו שהתחילה בהרבה טלטלה עבורנו עם ההשתלבות של מספר שתיים במערכת. מוזר שזה נגמר, פתאם זה מרגיש קצר כל-כך ומצד שני, הוא ימשיך במערכת בעוד חודשיים...

בגדול, אני עדיין חושבת שזה גיל ממש לא מציאה להשתלבות בבית ספר, זה מאד מאתגר בקטע החברתי, אפילו שתודה לאל, הילדים זכו בבית ספר שהוא מאד חממה עם כתה אחת בכל שכבה. אבל כמות הרעש החברתי שזה הביא ומביא איתו עצומה. אני רואה אותו לומד ובודק את הזהות שלו. חתיכת מסע ואני יכולה גם להיות גאה בו על האומץ לצאת אליו.

[מיכל_בז*]

גם אני חשבתי את זה בתחילת השנה, שזה גיל לא פשוט. יש בו אלמנטים של סבל אפילו, במעבר הזה מילדות לבגרות והנסיון לגבש את זהותך בתוך חברה שהיא לעיתים אכזרית, הוא ממש מאתגר.

בקיצור, גם אני גאה בנער שלך. זה באמת דורש אומץ יוצא דופן.

[רסיסים_של_אור*]

מיכל יקרה,
פתאם אתמול בלילה קלטתי שלא כתבתי לך כאן כי אני עונה לך בראש... אז רוצה להגיד הרבה תודה וכמה זה מעודד ומחזק ההבנה הזו שלך והדברים שכתבת!!

ועוד -
אנחנו אחרי שבוע של מחלה רצינית כזו. בדיעבד, נראה לי שזו היתה אדמדמת לראשונה בחיים שלנו כהורים (!!!).

ועכשו, אחרי התאוששות, רואים מאת קפיצת הגדילה וכמה מתוק ומדהים הילד הקטן הזה, תודה לאל.

נוטש המרות באמצע כשהטלפון מצלצל ורץ לנסות להציל את העולם,
מתגלגל על השטיח עם גורי החתולים,
מתהלך בבריכת השחיה באושר צרוף,
משחק עם האחים שלו ומבין כל-כך הרבה !!!

[אורי*]

רסיסים אני שמחה לקרוא על שני הבנים, הגדול והקטן (שכבר גדול!:-))
משמח לשמוע שהיו לו כוחות לעבור את השנה ולהמשיך ללכת אחרי רצונו
והקטן-מתוק!
לדעתי זו הפעם הראשונה שאתם חווים אדמדמת גלויה לעין, להבנתי זו יכולה להיות מחלה מאוד קלה שעוברת על ילד בלי שממש שמים לב.

[רסיסים_של_אור*]

אנחנו ביום חופש. מקנחים בים בחוף דור. שני הגדולים בבית.
תודה אלי הלל לך.

ובתוכי רעש ובהלה. האירועים מבחוץ מרעידים אותי ואני בבילבול ופחד. כבר קרוב היום שהילדים האלה שהולדנו, הנקנו, נשאנו, טיפחנו ילבשו מדים ויהפכו חיילים. מרגישה איך הסדק בבועה הנפלאה שלנו הולך ונפער.

מרגישה כאילו יש איזה משהו שחסר לי בפער בין התפיסה המערבית של החיים ואימת המוות לבין תפיסה יותר רוחנית-מזרחית שרואה תמונה גדולה יותר.

[רסיסים_של_אור*]

אני חושבת שאולי אני צריכה לשמוע או לקרוא פחות חדשות. כי אני מבינה פתאם שחלק ממה שמהמם אותי זה שקורים דברים רעים. אנשים מתים.
ילדים מתייתמים, נשים וגברים מתאלמנים, הורים מאבדים ילד, וזה לא רק בפיגועים אלא גם ממחלות או תאונות דרכים או רעידת אדמה בקצה העולם... ובחדשות עוברים מהר מהר מדבר אחד לשני ואני תקועה בנסיון להבין איך מתמודדים עם האובדן, איך ממשיכים חייו דל מישהו שירו עליו/ פגעו בו או שנאלץ לחוות אובדן קשה וכואב. והמקרים הולכים ומצטברים...

[רסיסים_של_אור*]

וגם מבהיל אותי ומשאיר אותי הלומה ואילמת לראות שיש בחוץ אנשים שפוגעים באנשים אחרים בכוונה תחילה. באים עם כוונה להרוג.
אני אולי נשמעת ממש פתיה, ולא נכנסת בכלל לכל הדיונים הפוליטיים, רק ברמה הנפשית-רגשית תקועה עם התניות האלה.

[אישה_במסע*]

אני חושבת שאולי אני צריכה לשמוע או לקרוא פחות חדשות
אני חושבת שכדאי לך להימנע מזה לחלוטין...
זה מה שאני עושה. ממליצה בחום! וגם ככה אני שומעת מהסביבה לא מעט מידע אקטואלי, יותר משהייתי רוצה.

[פלוני_אלמונית*]

היי רסיסים,

כל מה שאישה כתבה למעלה.
התקשורת שמה המון דגש על אירועים מסוימים על חשבון אחרים בגלל סיבות שהן לאו דווקא רלוונטיות לנו או מועילות לנו.
<דרך אגב - זה הזכיר לי משהו שכתבת פעם אצל אורי - שבעולם שלנו מחצינים המון דברים, בעיקר הישגים, ואז כשרואים מה אחרים מחצינים מתקבל רושם מעוות (זה לא בדיוק מה שאמרת שם אבל זה מה שאני זוכרת בערך...). לדעתי זה נכון לא רק לגבי הרושם שמתקבל אלא גם למצב הרגשי שאת מספרת שאת מגיעה אליו - כלומר, שהוא מושפע מאוד מהשאלה מה אחרים - כמו התקשורת - בוחרים מסיבות שלהם להדגיש. וכדי לא להיות מושפעים מזה כל כך עדיף לדעתי להימנע או לפחות להגביל את צריכת התקשורת.>

[בשמת_א*]

מסכימה עם אישה במסע ועם הפלוני אלמונית שאחריה

[לב_שומע*]

רסיסים יקרה, משתפת במה שנכון לי בהקשר הזה: כשמה שאני שומעת בחדשות משתק אותי, מאלים אותי, מטלטל אותי באופן שאין בו שום דבר בונה - אני מתנתקת מהן כמיטב יכולתי. ישנם תקופות שבהן אני בוחרת כן להתעדכן מידי פעם באופן חלקי, סלקטיבי ומאוד מכאני. יש לי מידה מסויימת של שליטה או יכולת לכוון לאן הרגש הזה ייקח אותי ואני יכולה לכוון למקום מכאני של רק לדעת ולעבור הלאה כי חשוב לי כן לדעת כי זו מידה מסויימת של איכפתיות מבחינתי אם הבחירה שלי היא שכך נכון לי עכשיו.
אני יודעת שלרוב האנשים לא - אין שם תחושה של בחירה ביכולת לכוון להיאטמות - ואז נראה לי באמת להתנתק.

בזמנים ובמצבים שבהם אני מרגישה שמה שאני שומעת הופך אותי לחלק מאיזה קולקטיב שאני רק חלק ממנו, מרגישה נבלעת בתוכו, במובן החיובי עבורי של העניין, כשזה הופך לסוג של כאב טהור, מזוקק, על הכלל פה בארץ ו/או על עצם זה שיש כאב בעולם - או לחלופין, כשזה מיתרגם למקום של תפילה - אז אני מאפשרת לו. זה מתאפשר בדרך כלל רק לפרקי זמן מוגבלים מאוד כי מאוד קשה להכיל את מצב הצבירה הזה לאורך זמן. במידה מסויימת, זה אפשרי בעיני במדיום נטול ילדים, קטנים, נטול הצורך להיענות לקטנות של הרגע של "תביאי לי תעשי לי רעב צריך רוצה" (סליחה על שפת המיינסטרים הילד שלי היה קטן נורא מזמן. לא מתנסח לי כרגע אחרת. באמת שהוא לא היה תביאי לי תעשי לי, אבל היה זקוק לי, לנוכחות שלי כלפיו..).
זה יותר מתאפשר לי בזמנים ובמצבים של בית כנסת בשבת, של תפילה בציבור. כשישנה נוכחות של עוד אנשים שהם שם ובעניין או בעניין קרוב-רחוק או דומה. אפילו אם הם בתפילה רגילה במצב רוח רגיל הנוכחות שלהם עוזרת לי.

זה תורם משהו לעולם, בעיני, בחוויה שלי, הנורא פרטית, במעט שזה קורה.
האפשרות הראשונה לטעמי לא תורמת כלום.

חיילות עתידית של ילדים - לפני כמה שנים הייתי נורא מוטרדת, כי הסביבה החברתית בה הבן שלי גדל היא מאוד קרביסטית כזו, אם לשפוט לפי דור בני ה-18 של עכשיו, מאוד מעריכה קרביות, והבן שלי היה עד כה מן נחנח ילד-ריפוי-בעיסוקי כזה, האלה של טונוס שריר.. (לאחרונה הוא משתנה לאט ובמפתיע מאוד. עושה ריצות..) הייתי נורא מודאגת. עד שאמא אחת אמרה לי שממילא הוא בן יחיד והוא יצטרך חתימה שלי כדי להיות קרבי. ואז זה גם משנה את הסטטוס בעיני החברה, לדעתי.

במהלך השנים זה שינה לי את הפוקוס לכיוון שיש לנו מידה מסויימת, מוגבלת, של השפעה, גם בעניין הזה. לא שליטה בכלל, אפס שליטה, אבל כן יש מקום מסויים לרצונות ולתקוות ולהכוונה שלנו. אחרי הכל עושים שם מיונים, לא?
אני באמת לא מכירה את המערכת טוב, אבל אפשר להכיר אותה, ללמוד אותה. לדעת מה כדאי לבקש. לא רק מפחדים הישרדותיים, פשוט להתכונן לזה כמו שמתכוננים לכל שלב חשוב בחיים.
דווקא החברה שבה אני חיה מאוד מאמינה בחשיבות של השירות בצבא ולכן עוסקת בהכנה לקראתו.
אני חושבת שמידע עוזר. עוזר להבין את תהליכי המיון, עוזר לבחור בתוכם. ברור שאין שליטה.
אבל זה בהחלט מצמצם את התחושה כאילו הילד עולה על סרט נע בסופר שאין לנו שום קשר אליו מהרגע שהוא מגיע לשלב הזה.
כי זה באמת לא ככה.

ולדבר האחרון שכתבת - בחוויה שלי, באמת מוות אלים מאוד יוצר אנרגיות אחרות לגמרי סביבו ממוות בנסיבות אחרות. אפילו אקראיות וקשות כמו תאונה. זה פשוט דבר אחר. וזה באמת קשה.
הדבר היחיד שעושה לזה טרנספורמציה לערוץ אחר, בעיני, בחוויה שלי, הוא לתרגם את זה לערוץ של תפילה, לאו דווקא תפילה כפשוטה אלא כל התכוונות למקום הזה. כל דבר אחר בחוויה שלי משאיר עם מעגלים הולכים וגדלים של פגיעה מתוך עצם החשיפה לאלימות. קשה.

ולגבי תפיסה של המוות - אהבתי מאוד את שני ספריה של אליזבת קובלר רוס, שכחתי את שמותיהם. נדמה לי "המוות חשוב לחיים" הוא השני.
בעיקר את השני. יש בו חלקים שדילגתי עליהם בלי למצמץ כי הם היו לי מיסטיים מידי והתנגשו חלקית עם תפיסות יהודיות שאני מכירה, אבל עיקרון היסוד - שווה, שווה.. לטעמי. היא פסיכיאטרית אמריקאית שעבדה עם חולים סופניים ועם משפחותיהם, אם אני לא טועה. הגישה שלה מאוד מדברת אלי.

[רסיסים_של_אור*]

תודה רבה.

לב שומע אני חושבת שזה הואקום או החסר הרוחני שהרגשתי והמילים שלך עזרו למלא.

מצאתי גם עוד משהו שנשלח אליי במייל בסוף השבוע שעבר מרבני "שקוף" שפועלים בדבקות לרבי נחמן, מוסיפה אותו כאן :


אני מאמין באמונה שלימה, ששום ערבי ושום סכין או גרזן, לא נוקפים עצמם למטה, אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה.

אני מאמין באמונה שלימה, שכל שנייה וכל נשימה או נשיפה, וכל תזוזה, אפילו של נמלה, הכול בגזרת עליון. אצל השם יתברך אין רגע של טעות או בלבול או היסח הדעת; הכול ספור ומדוד ומושגח.

אני מאמין באמונה שלימה, שכל מה שאני רואה בעיניים של בשר ודם - זו לא המציאות האמתית. ושאין שום מקום שאין בו השם יתברך.

אני מאמין באמונה שלימה, שכל הקדושים הי"ד שנרצחו בשל היותם יהודים, זוכים לנחול היכלות של אור ושל טוב, שאין כל מלאך וברייה יכולים לשער.

אני מאמין באמונה שלימה, שביאת משיח זה לא דבר מפחיד. משיח הוא גואל! לא שדים מחכים לי שם; אלא אבא גדול שאנחנו מתגעגעים זה לזה כבר שנים ואני מחכה לו בכל יום.

שיבוא.

[יעלי_לה]

מצאתי גם עוד משהו שנשלח אליי במייל בסוף השבוע שעבר מרבני "שקוף" שפועלים בדבקות לרבי נחמן, מוסיפה אותו כאן
תודה על זה.

וגם ללב שומע.

[פלוני_אלמונית*]

מבינה מאוד מה שאת אומרת רסיסים
באופן אישי אני מתעדכנת לרוב בצורה מאוד קרה לגבי מה קרה ואיפה ובעיקר בודקת אם יש משהו להזהר מפניו. מקום שלא כדאי ללכת אליו בין אם ברמה בטחונית ובין אם ברמת הפקקים. מרגישה צורך להתעדכן אבל לא נכנסת לבירורים מעמיקים של מה קרה ולא מפעילה את הסרטים האיומים האלה כמעט.
אני גם מתלבטת בשאלת הילדים שלי, מה לומר להם. כי הם שומעים מהחברים כל מיני דברים, אבל בעיקר בגלל אותו דבר שאמרת על המוות כחלק מהחיים בתפיסה החברתית. שאולי כן כדאי להכניס לידע של הילדים שלי ברמה מסויימת שדברים כאלה קורים. כחלק כללי מזה שיש גם רוע בעולם. שבכלל אני מתלבטת בשאלה הזו,איך ועד כמה לחשוף אותם.
אצלך יש יותר גדולים אז זו בטח התלבטות מכיוון טיפה שונה

ותודה על מה שהבאת לפה, זה עושה משהו בנפש

אורי

[לב_שומע*]

חם.

[רסיסים_של_אור*]

זה של הרב ישראל אסולין (המביא דבר בשם אומרו - מביא גאולה לעולם - הלוואי, אמן !!)

[תפילה_לאם*]

<קראתי>