איך לבחור פסיכולוג ית

אנונימי

אני בדיוק מתלבטת ותהיתי האם יש פה דף מתאים או שכדאי לפתוח דף חדש:
איך לבחור מטפלת?
יש כאן, בשבילי, 2 שאלות נפרדות:

מאיזה תחום אני רוצה לקבל טיפול

איך לבחור: מטפלת ריגשית, קאוצ'רית או פסיכולוגית
מוח אחד, דיקור סיני, טיפול דינמי או אולי טיפול במגע?
איך יודעים מה הכי מתאים לי ולענין שאני רוצה לטפל בו?

למשל, אני סובלת ממגרנות, ויש לי לפחות 10 כיוונים אפשריים לטפל בהן, מאיפה מתחילים? איך יודעים?
וכניראה יש עוד 10 אופציו שאני לא יודעת עליהן

איך בודקים התאמה של המטפלת אלי

אני מניחה שזה קצת דומה לבחירת דולה, למשל, אבל מענין אותי מה מקובל ואם יש טיפים:
האם להסתפק בראיון טלפוני? פגישת היכרות? האם היא בחינם או בסכום סימלי?
אני למשל, בדרך כלל, אוהבת שתהיה פגישת היכרות, הולכים הביתה, חושבים, ואם רוצים מתקשרים למחרת להמשך
זה עבד לנו טוב למשל עם יועץ המשכנתאות, כי חששתי מלחץ לסגור במעמד ההיכרות
אפילו שזה קצת כרוך בטירחה, בשבילי זה נכון מבחינת בשלות ההחלטה

מה דעתכן?

על השאלה הראשונה אני פחות יודעת מה לענות לך , אצלי זה היה מאד ברור לי למה אני מתחברת ומה אני רוצה.
את יודעת לענות על השאלה למה את מתחברת?
לגבי 2 -
קודם כל , המלצות המלצות והמלצות.
אחר כך היתה פגישה ראשונה של בדיקה, במחיר מלא, ואני אסביר לך גם למה - בשונה מפגישת הכרות עם דולה, למשל ,
פגישה ראשונה בטיפול היא משמעותית מאד.
אני סיפרתי בפגישה הזו המון, היא היתה עמוקה מאד ומשמעותית, ופשוט הרגשתי שאנחנו מתקשרות על אותו גל, וזה מתאים לי מאד.
בנוסף היא גם משחררת. כיף מאד לספר את הקורות שלך מיום לידתך ועד היום

ואחר כך הולכים הביתה , חושבים וכו ומחליטים אם מתאים או שלא.
לדעתי הבדיקה הכי טובה היא פגישה טיפולית , זה ניסוי בתנאי שטח.

אצלי זה היה מאד ברור לי למה אני מתחברת ומה אני רוצה.
רוצה, אולי, לספר על זה יותר? אני מקווה שאני לא חודרת לפרטיות יותר מידי
איך ידעת? איך הכרת?

אני, למעשה, מתלבטת בין קאוצ'רית למטפלת ריגשית
הקאוצ'רית - אמא שלי היתה אצלה בסדרה והיתה מאוד מאוד מרוצה. היא מאוד נחשבת. המחיר גבוה אבל אפשרי
אני מאוד סומכת על הטעם של אמא שלי בענינים כאלו והיות שהיא סיימה אצלה כבר לפני כשנתיים הדלת שלה פתוחה

מטפלת ריגשית - ניראית לי יותר מקשיבה. אמא שלי אירגנה לנו (אמא והבנות) איזושהי סדנא ריגשית איתה שנקטעה באיבה
אני מתלבטת האם נכון לי להיות מטופלת אצלה עצמאית כאשר יתכן שבנקודה כלשהי בזמן הסדנא המשותפת תחזור לחיים

ובעיקר,
אני מרגישה שאני בוחרת בין תפוח לאגס בגלל ששתיהם נמצאים פה מולי על הצלחת,
ואני לא מצליחה לענות לעצמי לשאלה: למה לא קיווי? או בננה? או שקדים?

אז לא, אני לא יודעת לענו לעצמי לשאלה למה אני מתחברת
בעיקר, לתחושתי, כי אני לא מכירה מספיק את האופציות ואני לא מרגישה שיש לי מספיק דרכים לברר לגביהן.
המלצות? איך? ממי?

מרגישה קצת אבודה בנקודה הזו, אמת...

אם כבר מדברים מה ההבדל בין פסיכולוגית למטפלת רגשית?

קרן, אולי את לא מכירה את הפירות ואת ההבדלים בינהם ולכן הבחירה בינהן נראית לך כמו הר?

אני עצמי התחלתי מסדרת טיפולים של מוח אחד, כל טיפול היה משמעותי מאד , הרגשתי משהו אחר, אבל לא ידעתי לומר מה (במחשבה לאחור - מאד יכול להיות שזו תופעת פלצבו , כי אני לא יודעת להניח את היד על שינוי משמעותי)
המשכתי לחפש עוד, והגעתי ליועצת של התיכון.
אצלי עברתי תהליך יפה מאד של מודעות שכלית, הגעתי למישהי שמקשיבה (מאד!!), שממקדת, למדתי לנתח את הרגשות (עוד לא להרגיש אותם ממש)
אחרי 10 פגישות , הרגשתי שאני נתקעת, ממצה, הגעתי לרגשות שלא היתה לה תשובה בשבילם , והתשובה שכן היתה לא סיפקה אותי.
הרגשתי שהיא יודעת לנתח יפה, אבל לרגשות העמוקים באמת שלי אין לה מענה.
חיפשתי מישהי שתוכל לתת מענה יותר כוללני ורגשי בשבילי.
לרגשות פה ושם היו לה רעיונות - איך לנתח אותם, איך לעשות תרגילים שיוכלו לקדם, אבל למצב הבסיסי שלי, לעומק לא היתה לה באמת דרך טיפול.
את מבינה אותי? זה קצת מסובך להסביר.
חיפשתי משהו יותר עמוק ,שרואה אותי כיחידה אחת . ולא מחלק אותי ליחידות של רגשות ומטפל בכל אחת מהן בנפרד.
גישה הוליסטית שתראה את כולי, כולל כל מה שעברתי , כל מה שאני מרגישה כיחידה אחת (אז עוד לא ידעתי להגדיר את זה ככה..)

בגדול אני חושבת שזה גם ההבדל בין קאוצ'ינג לטיפול רגשי.
קאוצינג (אני לא מכירה אותו אישית, אז קחי אותו בערבון מוגבל) מטרתו להשיג מטרה ספציפית שלך , ויש להם בטח טיפים , עצות , תרגילים , מיקוד
ועוד מלא דברים שכליים שיכולים לעזור לך להתקדם לעבר המטרה.
המטרה יכולה להיות גם רגשית - נניח להתגבר על הפחד , ואז מגייסים את כל הפטנטים השכליים בשביל להגיע אליה.
טיפול רגשי (פסיכותרפיה מקצועית), ופה אני כבר יותר בטוחה בעצמי, הוא כמו טיפול עשרת אלפים לנפש. (ולאו דווקא אם הוא אורך כמה שנים)
נניח שהגעת לטיפול רגשי כדי להתגבר על פחד - בטיפול את תגלי את הפחד , ממה הוא נובע, איזה עוד פחדים קשורים אליו,
ואת המערכות שהפחד קשור אליהן / מניע אותן, בטיפול לא "מטפלים" בפחד, אלא בעיקר רואים אותו, רואים ממה הוא בא, מרגישים אותו, נותנים לו מקום בעולם .
ולאט לאט הוא מפסיק להשפיע על כל המערכות שהשפיע עליהן קודם - כי יש לו מקום חדש.
עוד הבדל משמעותי בין טיפול פסיכולוגי / פסיכותרפיסטי לשאר הטיפולים שאני מכירה:
בטיפול רגשי יש שני ערוצים של טיפול.
הערוץ הגלוי הוא המודע - הדיבור, התרגילים שעושים (אם יש תרפיה נלווית) ,השיחה עצמה שהיא מרפאת
וערוץ ריפוי נסתר- הקשר עם המטפל, בטיפול טוב נוצר בין המטפל למטופל קשר, ומטבע הדברים הקשר הזה מציף את החסימות של המטופל בקשרים שלו:
והקשר הזה הוא הזדמנות לריפוי אמיתי, לשוחח על הקשר עצמו, על האמון/ אי אמון על הכעסים שהוא מעלה, ולאורך זמן נוצר קשר מרפא.

טיפול רגשי בדרך כלל יהיה ארוך יותר, בגלל הגישה ההוליסטית וטיפול העומק, גישה שבדרך כלל מציפה למטופל עוד הרבה דברים שקשים לו , והוא רוצה לטפל גם בהם .
ולכן זה כמעט אין סופי , כי אנחנו ורגשותינו וחסימותינו באמת אין סופיים.
יש אנשים שבוחרים להיות בטיפול כל החיים. ויש כאלו שבוחרים להגיע לנקודה טובה, ומשם להמשיך לבד.

אני מקווה שעזרתי לך קצת במיקוד, אולי תנסי להגדיר לעצמך איזה ריפוי את מחפשת?
ריפוי ספציפי, או ריפוי עומק שיכול לקחת אותך למסע עמוק מאד?

אני חושבת שהקשבה יש בכל המקומות, היועצת שלי היתה מקשיבנית מדהימה (וגם מטפלת CBT אחת שאני מכירה)
ההבדל בינהן לבין המטפלת שלי , שאולי זה מה שאת מגדירה כהקשבה - היה ברמת ההכלה.
כולן הקשיבו, אבל המטפלת לעולם תיתן מקום לרגשות ולעצם קיומן, היועצת והמטפלת CBT לעולם תנסנה להסביר מה לעשות עם הרגשות, או למה הם לא נכונים, וכו'...

את שואלת על קאוצרית או פסיכולוגית בשביל המיגרנה? או שזו היתה דוגמא?

פלונית ,
קודם כל שנות הלימוד, הרישיון (כל אחד יכול לקרוא לעצמו מטפל רגשי לפי החוק)
אני מגדירה מטפלת רגשית כאחת שלמדה לתואר שניה בתרפיה,
ובהשוואה לפסיכולוגית אני חושבת שיש לה עוד כלים לא וורבליים, שזה מאד כיף בטיפול עומק.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אנשי מקצוע בעלי הכשרה מקצועית לעיסוק בטיפול נפשי הינם פסיכולוגים קליניים ,עובדים סוציאליים בעלי תואר שני ובוגרי מסגרות מוכרות ללימודי פסיכותרפיה,מטפלים באמנות בוגרי מסגרות מוכרות להשרה בפסיכותרפיה.מומלץ לבקש אישורים על הסמכות ומספרי רישיון מקצועי.
הזהירות מתבקשת היות שבהעדר חוק לעיסוק בפסיכותרפיה התחום מאוד פרוץ וכל אדם למעשה רשאי כביכול להציג את עצמו כנותן שרות רגשי..ללא פיקוח ובקרה מקצועית..

טיפול מוזל ניתן כיום גם דרך הרפורמה בבריאות הנפש באמצעות מרפאות לבריאות נפש או מטפלים עצמאיים,דרך קופות החולים ובהפנייה של רופא משפחה.

טיפול מוזל באופן פרטי(לחוששים מרישום ותיוג פסיכיאטרי)ניתן כיום עי מס מיזמים חברתיים.אחד מהם המוכר לי הוא דרך ט.נ.א עלויות מוזלות יחסית בידי אנשי מקצוע מורשים.

בהצלחה

הזהירות מתבקשת היות שבהעדר חוק לעיסוק בפסיכותרפיה התחום מאוד פרוץ וכל אדם למעשה רשאי כביכול להציג את עצמו כנותן שרות רגשי..ללא פיקוח ובקרה מקצועית.
+100

קרן, אולי את לא מכירה את הפירות ואת ההבדלים בינהם ולכן הבחירה בינהן נראית לך כמו הר?
בדיוק

לא רק הר, מרגישה שבכלל אין לי כלים להתחיל לבצע בחירה מושכלת

אני ממש מעריכה את כל מה שסיפרת ושיתפת,
פתחת לי צוהר ואני מתחילה קצת יותר להבין.

בעיקר, מאוד מענין מה שאת כותבת שמטפלת ריגשית הכוונה למישהי עם תואר שני +,
כי אני לא חושבת שמי שאני מדברת עליה ומציגה את עצמה כיועצת ריגשית היא בעלת תואר בכלל
אבל אני לא יודעת, אני צריכה לשאול.

מאוד מתחברת למה שכתבת בנוגע למתן מענה לרגש, ולא רק שיום (מלש' שם), למרות שזה יכול להיות שלב ראשון.

גישה שבדרך כלל מציפה למטופל עוד הרבה דברים שקשים לו , והוא רוצה לטפל גם בהם
כן, בשיחה טלפונית ראשונית ששוחתי איתה היא אמרה משהו דומה
שלפעמים באים כדי לטפל בנושא מסוים, אבל במהלכו עולים נושאים נוספים
היא אמרה שההמלצה שלה היא לרוב כן לגעת במה שעולה, ולא להשאיר בצד.

<רק מעירה שהיא אמרה את זה באופן כללי, בלי קשר לטיפול שלי אצלה בדווקא, אני דווקא התקשרתי אליה לקבל המלצות על מישהי אחרת>

פלונית,
בנוגע להבדלים בין טיפול רגשי לקאוצינג, לפי מה שהסבירו לי, וזה נשמע לי הגיוני אבל אני לא מספיק מכירה כדי לדעת בוודאות האם נכון, אז אשמח אם מבינות ממני תאשרנה/תדיקנה:
אפשר לראות את זה כהיררכיה מבחינת עומק הטיפול ורוחבו
קאוצ'ינג - ממוקד למטרה ספיציפית, כולל לרוב סדרה קצובה של פגישות ואימון ליעד שהוסכם
טיפול רגשי - בדרך כלל מתחילים ממשהו ספיציפי ומתרחבים לנושאים נוספים. צריך לתת מרחב של תקופת זמן לטיפול כדי להעמיק כנדרש (חצי שנה מינימום?)
טיפול פסיכולוגי - מעמיק עוד יותר ורחב עוד יותר. הרבה פעמים נכנס לנושאים כמו משקעי ילדות וחוסר אמון נרכש. מתאים למי שרוצה ליווי לאורך זמן ואולי גם לכל החיים

שקופה א
_את מבינה אותי? זה קצת מסובך להסביר.
חיפשתי משהו יותר עמוק ,שרואה אותי כיחידה אחת ._

אני מבינה אותך, מאוד מאוד מאוד
ממש כל מילה, וגם את הרווח בינהם

ואז, כשחיפשת. מה מצאת? מטפלת ריגשית?
ואת יכולה לתת המלצות?

אני דתיה, מירושלים, אז זה נשמע לי שההמלצות שלך יכולות להיות רלוונטיות עבורי
ו...גם נשמע לי שאפילו בירור טלפוני, שוודאי יסחוט ממני כוחות, יוכל להבהיר לי את התמונה
מה ניראה לך?

ותודה ענקית ששיתפת,
עזרת לי
@}

שקופה, גם אני אשמח להמלצות (זה משנה משהו בשבילי, בתור לא-דתיה, אם המטפלת היא דתיה?)
מחפשת מישהי שתקשיב ותיזור לשחרר איזו תבנית מחשבתית מעיקה, איזה פער בתפיסה, שמעיקים וחוזרים על עצמם וקשה לי להסתכל על עצמי (או יותר נכון להקשיב לעצמי) מהצד מספיק כדי לגבש תובנות ולשחרר.

זו רשימת המטפלים שמצאתי בטנא, אשמח להמלצות ואזהרות:
רונית הלפרן, שני אופיר-איל, נילוי רונן-לוי, נעמי שגב, מיכל כצנלסון, צבי חליבץ, רבקה חוברס, ליסה אסולין, רותי בן אפרים, פנינה לפידות, שושי פ.סוייט, חנה מנדל איינהורן, מלי סלע, אליזבט רוטשילד, מיכל אשל-גרוסמן, סוזן אופנהיימר

_בעיקר, מאוד מענין מה שאת כותבת שמטפלת ריגשית הכוונה למישהי עם תואר שני +,
כי אני לא חושבת שמי שאני מדברת עליה ומציגה את עצמה כיועצת ריגשית היא בעלת תואר בכלל_
תראי , זה נושא מורכב. כי כמו שכתבו פה קודם התחום פרוץ , וכל אחד יכול לקרוא לעצמו איך שהוא רוצה.
אני מכירה גם נשים כאלו שללא הסמכה מעבירות תהליכים, חלקם מורכבים מאד.
אני לא פוסלת אף אחת ואף תהליך, אבל לדעתי האישית אם את רוצה תהליך באחריות אמיתית,ליווי טוב ונכון, ובזמן ובקצב של הנפש - חפשי את התואר שני ומעלה.
אולי אני קצת מקובעת, אבל ללכת למישהי שלא למדה מספיק, זה ללכת למישהי שפיתחה , כנראה, שיטה משל עצמה
ולבדוק את זה זה אומר להיות אצלה בטיפול עד לרגע בו תגלי שהשיטה שלה אולי לא מספיק אחראית/ נכונה / בטוחה בשבילך , ואז זה כבר קשה מאד. (תמיד זה גם יכול לקרות עם מטפלת מוסמכת , אבל אם היא מתחייבת לאמנת הטיפול הפסיכולוגי יש לזה פחות סיכויים)

טיפול פסיכולוגי - מעמיק עוד יותר ורחב עוד יותר. הרבה פעמים נכנס לנושאים כמו משקעי ילדות וחוסר אמון נרכש. מתאים למי שרוצה ליווי לאורך זמן ואולי גם לכל החיים
גם טיפול רגשי , כמו שאני מגדירה אותו, נכנס לנושאים כמו משקעי ילדות וחוסר אמון, והוא מתאים למי שרוצה ליווי לאורך זמן, או לזמן קצר, לפי המטופל והרצון שלו.

ואז, כשחיפשת. מה מצאת? מטפלת ריגשית?
כן, זה מה שהיה (ועדיין ) טוב בשבילי.

אני חושבת שבירור טלפוני זה דבר טוב ומקדם, תשאלי כל מה שמתאים לך כולל מה ששאלת פה..
יש לך איזה מייל פיקטיבי ? אם לא אני אפתח. (לא בטוחה שהן היו רוצות שאכתוב את שמן פה)

שמחה מאד לעזור,
מקווה שתמצאי את הדרך שלך @}

פלונית , אני לא מכירה אף אחד מהרשימה..
ולא יודעת אם זה משנה, אבל יש הבדל משמעותי בתפיסות העולם , את יכולה גם פשוט להתקשר , ולשאול את המטפלת אם לדעתה זה ישנה.
אם מענין אותך תני מייל...

אפשר לכתוב לי לכאן :
[email protected]

קרן,
קודם כל, בהצלחה

וואו, פתחת פה תיבת פנדורה...

קאוצ'ינג - ממוקד למטרה ספיציפית, כולל לרוב סדרה קצובה של פגישות ואימון ליעד שהוסכם
נכון מאוד.

_טיפול רגשי - בדרך כלל מתחילים ממשהו ספיציפי ומתרחבים לנושאים נוספים. צריך לתת מרחב של תקופת זמן לטיפול כדי להעמיק כנדרש (חצי שנה מינימום?)
טיפול פסיכולוגי - מעמיק עוד יותר ורחב עוד יותר. הרבה פעמים נכנס לנושאים כמו משקעי ילדות וחוסר אמון נרכש. מתאים למי שרוצה ליווי לאורך זמן ואולי גם לכל החיים_
אין לי מושג מה ההבדל בין "טיפול רגשי" ל"טיפול פסיכולוגי", ומי עושה את ההבחנה הזאת. זו הבדלה שחדשה לי לגמרי.
בלי לדעת, אני חושבת שיש משהו לא יעיל במונחים האלה.
אני הייתי מחפשת להיות יותר ספציפית על מה מתודות העבודה של המטפלת. להבין האם הגישה שלה, למשל, יותר פסיכודינמית או יותר קוגניטיבית. או שילוב. מה הכלים שלה. וגם מה ההעדפות שלה. כמו ששקופה כתבה - האם ההעדפה המקצועית של המטפלת היא לתת מקום לרגש ולהבעה שלו ולקבלה שלו, או שהיא תדחף מהר ללעבוד אתו באופן מסוים? ועוד יותר חשוב: עד כמה המטפלת קשובה למה שאת רוצה בהקשר הזה? ועד כמה את מודעת לזכותך, יכולת או חוסר יכולתך לכוון אותה ולקבוע את הקצב הזה?

_נניח שהגעת לטיפול רגשי כדי להתגבר על פחד - בטיפול את תגלי את הפחד , ממה הוא נובע, איזה עוד פחדים קשורים אליו,
ואת המערכות שהפחד קשור אליהן / מניע אותן, בטיפול לא "מטפלים" בפחד, אלא בעיקר רואים אותו, רואים ממה הוא בא, מרגישים אותו, נותנים לו מקום בעולם.
ולאט לאט הוא מפסיק להשפיע על כל המערכות שהשפיע עליהן קודם - כי יש לו מקום חדש._
אם זה טיפול רגשי, אז אני נגד.

לעניות דעתי המאוד אישית, טיפול רגשי טוב יעבוד בכמה שיותר מישורים. גם במישור של לראות אותו ולתת לו מקום וביטוי ולגיטימציה ואבל על התהליך שבו הפחד נוצר ויכולת לחוש אותו לעבור דרכו וה-כ-ל- - וגם יעודד אותך להיות פרקטית, הכי ביהייביוריסטית שיש, ולהגיד "או.קיי, עכשיו שאני יודעת שהפחד הזה לא באמת מציאותי (נניח פחד מג'וקים, או פחד מלדבר עם אנשים חדשים, או לעמוד מול קהל) - איך אני מתגברת עליו ומעיפה אותו מהמערכת שלי, צעד אחרי צעד".
לדעתי, לקוות שרק התהליך של הכרה בפחד ונתינת מקום לו יאפשרו להיפטר ממנו - זה בעייתי.

_עוד הבדל משמעותי בין טיפול פסיכולוגי / פסיכותרפיסטי לשאר הטיפולים שאני מכירה:
בטיפול רגשי יש שני ערוצים של טיפול.
הערוץ הגלוי הוא המודע - הדיבור, התרגילים שעושים (אם יש תרפיה נלווית) ,השיחה עצמה שהיא מרפאת
וערוץ ריפוי נסתר- הקשר עם המטפל, בטיפול טוב נוצר בין המטפל למטופל קשר, ומטבע הדברים הקשר הזה מציף את החסימות של המטופל בקשרים שלו:
והקשר הזה הוא הזדמנות לריפוי אמיתי, לשוחח על הקשר עצמו, על האמון/ אי אמון על הכעסים שהוא מעלה, ולאורך זמן נוצר קשר מרפא._

לדעתי הערוץ הנסתר הזה, היחסים החיוביים עם המטפל, הוא הדבר הכי חשוב שיש בכלל, בכל מערך תמיכה שהוא (טיפול פסיכולוגי, רגשי, ייעוץ רוחני, הכל).
וזה מוביל אותי לשאלה המקורית שלך: איך אני בוחרת / יודעת מה טוב לי.

_אני מרגישה שאני בוחרת בין תפוח לאגס בגלל ששתיהם נמצאים פה מולי על הצלחת,
ואני לא מצליחה לענות לעצמי לשאלה: למה לא קיווי? או בננה? או שקדים?_
אז קודם כל, רשימה של שאלות לעצמך:
מה היית רוצה להשיג בטיפול?
עם אילו דרכי עבודה נוח לך? יש אנשים שחייבים להיות "ממוקדי מטרה" והיו נטרפים ממשהו רגשי ודינמי, ויש אנשים שהמיקוד יגרום להם לרגיש שלא שומעים אותם ולחא מכבדים אותם. וזה כמובן משתנה מזמן לזמן...

אילו תכונות חשובות שיהיו למטפלות שלך?
אם קשה לך לענות על השאלה הזאת: למי הכי היית רוצה שהיא תהיה דומה? דמות אמיתית, מומצאת, או שילוב של דמויות שאת מכירה...

תשובה ראשונית ואוניברסלית שאני מרשה לעצמי לתת לך, ממרום פטרוניותי כי רבה

: את צריכה מישהו שתוכלי לתת בו אמון, מישהו שיגרום לך להרגיש בטוחה ומוגנת, מישהו שאת מרגישה שמכבד אותך.
אלה תנאי מינימום בסיסיים, שמפתיע כמה הרבה מטפלים לא עומדים בהם

, והם אוניברסליים והם חיוניים כחמצן.

אמון ותחושת בטחה - נוצרים לאורך זמן. לכן יש לי אישית בעיה ענקית עם כל הקונספט של "יש לי בעיה רגשית אז אני אלך לטיפול אצל מישהו שבחיים לא פגשתי קודם, כדי לדסקס אתו את הקטעים הכי רגישים בהווייה שלי".

בפגישת היכרות טובה, או בסדרה של שתי פגישות היכרות טובות - חלוקת זמן סבירה בעיני היא בערך חצי-חצי, או שני-שליש - שליש.
שני שליש / חצי שבו את מדברת על עצמך, ומניחה לעצמך לקלוט (חצי תת-הכרתית) איך היא מגיבה אלייך ולסיפור שלך, ומזה מניחה לתחושה אינטואיטיבית לעלות בך, של "היא בסדר" או "היא לא משהו",
והחצי / ליש האחר, שבו את שואלת אותה שאלות, במטרה לגלות אותה, לחוש אותה, למפות מי היא ומה היא.

איזה שאלות? לדעתי, רק על זה שווה לפתוח דף

תמי גלילי, בדף תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות תיארה "שאלון" פשוט כזה, שענה על הצרכים שלה:

_**בזמנו, ערכתי "ראיונות" למטפלים פוטנציאליים, כיוון שחיפשתי מישהו שיעזור לי בתהליך הזה. קשה מאוד לעבור אותו לבד, או אפילו בשניים. בחנתי אותם בעזרת שתי הצהרות.
הראשונה: אני היחידה שיכולה לדעת את האמת על עצמי ועל ההיסטוריה האישית שלי, ולכן היחידה שיכולה להוביל את תהליך ההחלמה שלי. האם אתה מסכים?
השנייה: המטרה שלך בטיפול היא שאני לא אצטרך אותך יותר. מסכים?
לא תאמינו אילו התפתלויות קיבלתי בתגובה על השאלות האלה. אז זה הפתיע אותי, בדיעבד זה משעשע**_
אותי זה לא משעשע, אלא עצוב.

בתכלס, את רוצה לדעת מה הערכים של הבנאדם שיטפל בך, ומה היכולות הרגשיות שלו לתמוך ולאהוב. אבל אי אפשר לשאול דבר כזה ישירות, כי תקבלי תשובות מעוותות לגמרי. אבל נדמה לי שעם שאלות ששואלות על ניסיון קודם ודברים שהם מעריכים בטיפול או בהכשרה שלהם, הפסיגולוגית/ מטפלת תרגיש נוח יותר, ותוכל דרך התשובות שלה באמת לחשוף את האני-מאמין שלה.

עכשיו לעניין ההמלצות:
תשאלי את כל מי שזז, אם הוא היה ומכיר.
א-ב-ל, כשאת שואלת:
א. לבקש פירוט. "היא מדהימה" זה לא מספיק. למה היא מדהימה? מה כל כך טוב בה? תביאי דוגמה. וכמובן: מה החסרונות שלה?

אני החלטתי שכשאני מחפשת המלצות, אני נותנת עדיפות גבוהה מאוד להמלצות שבאות מאנשים שבראש שלי, במזג שלי, שיש להם את ההעדפות שלי, או לפחות הבנה להעדפות שלי, ושחולקים אתי תפיסת עולם דומה - לפחות במה שנוגע לאיש המקצוע הספציפי שאני מחפשת.
ולהיזהר או לבחון בעין ביקורתית המלצות שבאים מאנשים שאני לא רואה אתם עין-בעין, או שאני לא מכירה באמת.

ובהקשר הזה - יסלח לי אלוהים, אבל לאור מה שסיפרת פה בכמה מקומות, אני הייתי מאוד נזהרת מהמלצה שבאה מאמא שלך.
לא פוסלת, אבל נזהרת ושוקלת ובודקת ומתשאלת ומתחקרת ומטילה ספק ברחל בתך הקטנה.
כי לי זה נשמע כמו לעשות משהו עם פוטנציאל נפיץ מאוד.

האמת, לדעתי השאלה שלך, קרן, שייכת יותר לדף איך לבחור מטפל.
או לדף חדש, איך לבחור פסיכולוג (אין כזה עדיין, ולדעתי חיוני שיהיה!!), כי בדף ההוא הם מדברים יותר על טיפולים אלטרנטיביים.

יש גם את הדף למה קשה לי עם פסיכולוגיה ופסיכולוגים. לא זוכרת אם קראתי אותו אי פעם, אבל אולי יהיו שם פנינים ודברים מועילים.

סליחה על הנאום....
@}

לעניות דעתי המאוד אישית, טיפול רגשי טוב יעבוד בכמה שיותר מישורים. גם במישור של לראות אותו ולתת לו מקום וביטוי ולגיטימציה ואבל על התהליך שבו הפחד נוצר ויכולת לחוש אותו לעבור דרכו וה-כ-ל- - וגם יעודד אותך להיות פרקטית, הכי ביהייביוריסטית שיש, ולהגיד "או.קיי, עכשיו שאני יודעת שהפחד הזה לא באמת מציאותי (נניח פחד מג'וקים, או פחד מלדבר עם אנשים חדשים, או לעמוד מול קהל) - איך אני מתגברת עליו ומעיפה אותו מהמערכת שלי, צעד אחרי צעד".
בטיפול רגשי אין עידוד או דחיפה לכלום. תמיד אפשר לומר הכל , וללכת לאיזה כיוון שאת רוצה, אבל זה לא הכיוון של טיפול רגשי / פסיכולוגי
לדעתי, לקוות שרק התהליך של הכרה בפחד ונתינת מקום לו יאפשרו להיפטר ממנו - זה בעייתי.
לא, זה לא רק ההכרה והמקום, זה גם הירידה למקור של הפחד, והתהליך של החלמה וריפוי. זה משהו כוללני ועמוק שאי אפשר להסביר בכמה משפטים. ובמציאות - אצלי זה עבד.
בלי להעיף את הפחד מהחיים שלי , גיליתי לאט לאט שהוא מצטמצם ומצטמצם וחוזר למקום המקורי שלו.

אמון ותחושת בטחה - נוצרים לאורך זמן. לכן יש לי אישית בעיה ענקית עם כל הקונספט של "יש לי בעיה רגשית אז אני אלך לטיפול אצל מישהו שבחיים לא פגשתי קודם, כדי לדסקס אתו את הקטעים הכי רגישים בהווייה שלי"
אמון ותחושת בטחון נוצרים לאורך זמן (אצל כל אחד זמן שונה, אגב) , ולכן טיפול רגשי ופסיכולוגי אורכים זמן, וזה בדיוק התהליך התת מודע של הטיפול - יצירת קשר ואמון עם המטפל .

שתי השאלות של תמי , הן באמת שאלות מפתח לדעתי.
ומיד כשקראתי אותן שאלתי את המטפלת שלי את שתיהן , והיא הסכימה לגמרי.
לדעתי אלו נקודות חשובות בטיפול דינמי - אמון מלא במטופל , ובידיעה שלו מה טוב לו.

שקופה א ואיילה
אני ממש מודה על כל מילה שלכן

רגע לפני שאתייחס לדברים המיוחדים שכתבתן
אני רוצה להניח פה משהו:
אני מאוכזבת מעצמי.
בראיה שלי, בנאדם אמור לתחזק סביבו מערכות יחסים מספקות,
כאלו שהוא ירגיש בנוח במסגרתן לשתף מרחשי ליבו, ולזכות בהקשבה, בהכלה.
מן הראוי שיהיו במסגרת הסביבה הקרובה לו אנשים שהוא יכול לתת בם אמון, לדבר איתם, ולהרגיש שמקשיבים לו.
ואין לי
ואני סובלת פעמיים,
פעם אחת כי אין לי עם מי לדבר
ופעם שניה כי אני צריכה להתגבר על תחושת כשלון עצומה מול עצמי, לפני שאני פונה לטיפול
אני חושבת שזה כבר די מאוחרי, אבל עדיין זה מעיק

ובכלל, כל הנושא הזה של לשלם עבור הקשה ואמון מרגיש לי בבטן עקום
ממש קשה לי לקבל את הרעיון
יחסי אמון ויחסי תשלום, יכולים לבוא ביחד
למשל, אני משלמת לבעל מלאכה שיתקן סתימה, ואני נותנת בו אמון שיעשה מלכתו נאמנה
אבל בטיפול אנחנו משלמים רק על האמון, נטו. זה לא מוזר?

ואגב, ברור לי ששם הדף לא מתאים לדיון, בוא ניראה איך הוא יתפתח ואז נשקול האם להעביר למקום אחר או לפתוח דף חדש, בסדר?

ועכשיו אני רוצה קצת להתייחס לדברים שלכן:
שקופה א
אני לא פוסלת אף אחת ואף תהליך, אבל לדעתי האישית אם את רוצה תהליך באחריות אמיתית,ליווי טוב ונכון, ובזמן ובקצב של הנפש - חפשי את התואר שני ומעלה
טוב שאת אומרת, באמת לא ידעתי
חשבתי שטיפול פסיכולוגי=הסמכה מסודרת באונ'
טיפול ריגשי= הסמכה חובבנית בקורסים למינהם
זה ממש חשוב מה שאת אומרת פה

אני חושבת שבירור טלפוני זה דבר טוב ומקדם, תשאלי כל מה שמתאים לך כולל מה ששאלת פה..
כן, מסכימה איתך,
רק שהוא, לכשעצמו, דורש כוח, ופנאי
מחפשת את זה בתוכי,
חזקנה אותי, שיש בי את זה, שאמצא
@}

ואני אפנה אליך במייל לקבל המלצות,
תודה

איילה,
וואו, פתחת פה תיבת פנדורה...
אההה,

ממש אהבתי את הראיון והגישה אני צריכה לראיין אותה בפגישת ההיכרות, ולא להיפך
למרות, שאני מניחה שזה קורה גם בראיון טלפוני במידה מסויימת,עדיין חשוב שזה יהיה שם בתודעה בפגישה הראשונה.
כדי לא לגלות ששפכתי את ליבי ואין שם הקשה בדרך שאני רוצה
אבל, באמת קודם כדאי שאני אדע מה אני רוצה

_בהקשר הזה - יסלח לי אלוהים, אבל לאור מה שסיפרת פה בכמה מקומות, אני הייתי מאוד נזהרת מהמלצה שבאה מאמא שלך.
לא פוסלת, אבל נזהרת ושוקלת ובודקת ומתשאלת ומתחקרת ומטילה ספק ברחל בתך הקטנה.
כי לי זה נשמע כמו לעשות משהו עם פוטנציאל נפיץ מאוד._

כן, גם אני חוששת שכך,
אבל בהיעדר ברירה אחרת ובהרגשה נואשת של אני צריכה טיפול טוב, ועכשיו,
זה בכל אופן הדהד לי
חוצמזה שיש בזה תחושה טובה יותר של אמור, כאילו הכרות ארוכה יותר

אבל אני חושבת שעדיף לבדוק את ההמלצות של שקופה
אחריהן גם תהיה לי אפשרות נוחה יותר להשוואה
ואני כניראה אהיה חכמה יותר

_מן הראוי שיהיו במסגרת הסביבה הקרובה לו אנשים שהוא יכול לתת בם אמון, לדבר איתם, ולהרגיש שמקשיבים לו.
ואין לי_
רוצה רק לספר לך על עצמי, לי יש את האנשים הנכונים, אבל המערכת שלנו כמה שהיא עמוקה ויפה לא מספקת אותי,
כי חסר לי אמון בתוכי , אני לא נותנת אמון. ולכן , לא משנה כמה האנשים יהיו מקסימים , זה לא עוזר לי ...
אני בטוחה שכשבתוכך תיבנה מערכת יציבה של אמון את תמצאי אותם, מסביב.

פעם שניה כי אני צריכה להתגבר על תחושת כשלון עצומה מול עצמי, לפני שאני פונה לטיפול
מבינה אותך מאד.
יתכן שגם אם היו לך מערכות יחסים עמוקות ומלאות אמון, היית פונה לטיפול, כמו עוד הרבה אנשים שאני מכירה,
לדעתי, טיפול זו פריבלגיה אחרת ששונה מכל מערכת יחסים עמוקה ככל שתהיה.

אבל בטיפול אנחנו משלמים רק על האמון, נטו. זה לא מוזר?
לא. לא. לא.
משלמים על הזמן , על הנסיעות של המטפל הלוך וחזור, על ההדרכה שהוא לפעמים לוקח,
על שנות הלימוד שלו והכסף שהשקיע בכך.
על העבודה הרגשית שהוא משקיע, על ההכנה לפני ואחרי , ועוד ועוד ועוד...

קרן , עניתי לך במייל

אני חושבת שאחד הדברים שהכי חשובים במטפלת, ולא משנה אם פסיכולוגית או רגשית או קאוצ'רית, זה שהיא בעצמה תהיה בריאה נפשית. אחרת, היא עלולה להטיל את הבעיות הרגשיות שלה והדעות הקדומות שלה על המטופלת, להכניס אותה לאיזשהי מגירה מחשבתית ולא לראות איך היא מתנהגת באיזהו רגע, ועוד כל מיני בעיות שונות ומשונות.

בעיניי, זה הבסיס. ובלי זה יש איזשהו הגבלה על יכולת המטפלת לתמוך ולאהוב.

אני הייתי מחפשת להיות יותר ספציפית על מה מתודות העבודה של המטפלת. להבין האם הגישה שלה, למשל, יותר פסיכודינמית או יותר קוגניטיבית. או שילוב. מה הכלים שלה. וגם מה ההעדפות שלה.

ואיך אני אדע מה העדפות שלי
הפניה להסבר בנגוע להבדלים בין הגישות תתקבל בברכה...

ואיך אני אדע מה העדפות שלי
אני חושבת, שעם כל החשיבות לתיאוריה, אין תחליף לניסיון אישי.

זה פחות או יותר מה שהסברנו למעלה , על ההסבר בין טיפול ממוקד, שכלי (קאוצינג, CBT NLP למשל) לבין טיפול רגשי / פסיכולוגי
פה יש הסבר טוב (יש גם יתרונות הפוכים, פשוט זה מאמר שמסביר טוב)

בהגדרה שלי טיפול ממוקד הוא טיפול מונחה , בו המטפל מוביל אותו וקובע את הקצב שלו (בהתאם למטופל כמובן) וכן עובד בצורה שכלית קוגנטיבית.
טיפול דינמי הוא טיפול תהליכי, בו המטפל בלבד קובע את הקצב, לפי קצב ההתקדמות בנפש שלו, הוא טיפול שמיועד לטפל גם בתת מודע, ועובד בצורה רגשית עמוקה.

בטיפול רגשי אין עידוד או דחיפה לכלום.
המשפט הזה מקומם אותי.
הייתי בטיפול פסיכולוגי בעבר, והיו שם כל מיני דחיפות סמויות לכל מיני כיוונים. והן היו, באופן בסיסי, חסרות כבוד למטופלים (זה היה טיפול קבוצתי) כי הן נעשו מתחת לשולחן, והיה קשה להתנגד להן.
כביכול היינו אמורים להיות מסוגלים להעלות את זה, לפנות לפסיכולוגית ולהגיד לה "היי, את יודעת, מה שאמרת עכשיו ליוסי ממש לא מצא חן בעיני, כי...". אבל בתכלס, לא היתה לגיטימציה לדבר כזה, לא היה עידוד לדבר כזה, ואף אחד לא עשה דברים כאלה בכל הנה שהייתי שם.
כל מטפל מטה את הדברים לכיוון מסוים ולא אחר. ועדיף שההטייה הזאת תהיה על השולחן ושאפשר יהיה לדון בה.
ולדעתי, מטפלים ראוי שיעודדו את המטופל הפוטנציאלי לראיין אותם, כי זה מניח את המסד הפוטנציאלי ליחסים שבהם אפשר לדרוש את המטפל, להטיל בו ספק ולאתגר אותו.
המצב הקיים, שבו פגישת היכרות = אני אספר לך את כל הרקע שלי ואת/ה תהנהן ותיתן לי איזה פידבק מסוים על כך, כשהמטופל "אמור" לחשוב ולהחליט אם המטפל הזה מתאים לו, אבל בתכלס בלי שנותנים לו זמן וכלים לצורך העניין, וכך מוגדרות נורמות הדינמיקה הבסיסיות - פסול בעיני כל כך שבא לי לצרוח כל פעם שאני חושבת על זה.
ומצד שני, בגלל ש"לא היה עידוד לכלום" - הן לא העלו נושאים שכן היה חשוב וצריך להעלות אותם, לטובת בריאות הנפש של המטופלים (כתבתי על זה למטה).
אז בתכלס אכלנו אותה פעמיים.

טיפול דינמי הוא טיפול תהליכי, בו המטפל בלבד קובע את הקצב, לפי קצב ההתקדמות בנפש שלו, הוא טיפול שמיועד לטפל גם בתת מודע, ועובד בצורה רגשית עמוקה.
ואני חושבת שטיפול דינמי טוב הוא זה שבו יש גם מקום להעלות אופציות משלימות. בסגנון "עם כל הכבוד למה שאנחנו עושים, בנקודה הזאת עשוי לעזור לך משהו _ אחר. רוצה לחשוב על זה?" ואם המטפלת הדינמית לא יכולה לעשות את זה, מתוקף תפקידה, אז מישהו אחר צריך! ואני לא יודעת איפה המישהו האחר הזה, אבל הוא מה זה נחוץ.
אחרי שנאנסתי הלכתי לטיפול דינמי, והשמוקים האלה, שידעו שנאנסתי, ושידעו שזו היתה הסיבה העיקרית שהגעתי אליהם, לא טרחו ולו פעם אחת, אם במסגרת הקבוצה או בפגישה מהצד, להעלות את האפשרות של תחזוקת גוף! לדבר אתי על הפגיעה הפיזית, על הקושי הפיזיולוגי לשאת את הסבל הזה בתקופה הזאת, על הטראומת גוף-נפש, ואיך אני יכולה לתמוך בגוף שלי כשאני עוברת את כל זה. אפילו ברמה הטריוויאלית של "איך את תומכת בעצמך בזמן האחרון? מה את עושה ביומיום שמקל עליי, שעושה לך טוב?" או "את יודעת, אולי יעזור לך לצאת לטבע יותר, לוודא שאת עושה איזושהי פעילות גופנית באוויר הצח, פשוט כדי להקל על עצמך ולעזור לגוף להחלים" או "אנחנו דינמיים, אז הטיפול שאנחנו מציעים מוגבל באופן הזה-והזה, ואולי הוא לא יספיק לצרכים שלך. רוצה לדעת יותר על תמיכה שתשלים את העבודה שלנו פה?" לא, הם דינמיים אז הם לא מעלים דבר כזה. זה יותר מדי מציאותי וקונקרטי בשבילם. רבאק!!!!!!

_בראיה שלי, בנאדם אמור לתחזק סביבו מערכות יחסים מספקות,
כאלו שהוא ירגיש בנוח במסגרתן לשתף מרחשי ליבו, ולזכות בהקשבה, בהכלה.
מן הראוי..._
אז ראוי

ראוי גם שלכולנו תהיינה אמהות טובות שיכלו לאהוב אותנו ללא תנאי, לא?
בתכלס, זה לא תמיד קורה.
וזה בסדר.
אין כאן עניין של אשמה.

בטח שלא אשמה שלך.
זה עניין של מוגבלות אנושית בסיסית.
חברים זה חשוב לנפש, ואנשי מקצוע תומכים, משלימים, זה חשוב גם.
אנשי מקצוע שיש להם מיומנויות ספציפיות ומפנים לך זמן ספציפי כשאת קוראת להם זה חשוב, וחברים שישלימו את המקצועיות הזאת עם חיבוק כללי או טיפים כלליים מניסיונם - חשוב גם.
ויש גם עניין של לחצי ותביעות החיים: גם אם יש לאשה כלשהי מעגל תמיכה טוב של אנשים שמסוגלים להקשיב, אולי בדיוק החודש אחת מהמעגל ילדה, והשניה מטפלת בהעברת ההורים שלה לבית אבות, והשלישית התחילה עבודה חדשה?
טוב לדעת שאת לא תלויה יותר מדי ברצונם הטוב של חברים שלך, שאת יכולה לפנות לאיש מקצוע שיגייס את עצמו למענך גם אם היה לו יום עקום. בשביל זה התשלום טוב ונחוץ: הוא נותן לאיש המקצוע אנרגיות להתמקד ולהיות פנוי אלייך.

דרך אגב, שקופה, נהדר לשמוע שיש לך מטפלת דינמית טובה. הלוואי על כולן @}

הייתי בטיפול פסיכולוגי בעבר, והיו שם כל מיני דחיפות סמויות לכל מיני כיוונים. והן היו, באופן בסיסי, חסרות כבוד למטופלים (זה היה טיפול קבוצתי) כי הן נעשו מתחת לשולחן, והיה קשה להתנגד להן.
טוב, אני חוזרת בי , בטיפול פסיכולוגי טוב אין דחיפות, כן יש כיוון של מטפל , והוא משודר,אבל דחיפה זה בטח לא.
אגב, אולי זו הסיבה שממש קשה לי עם טיפולים קבוצתיים, אני בטוחה שיש בהם הרבה מעלות, אבל מרגיש לי שהם לא יכולים להתנהל כמו טיפול פסיכולוגי רגיל ודינמי , לא הייתי, אבל כך אני מרגישה.

ולדעתי, מטפלים ראוי שיעודדו את המטופל הפוטנציאלי לראיין אותם, כי זה מניח את המסד הפוטנציאלי ליחסים שבהם אפשר לדרוש את המטפל, להטיל בו ספק ולאתגר אותו.
לא יודעת איך היה בטיפול הקבוצתי, זה בטח שונה מאד, אבל אחד ה- נושאים בטיפול שלי זה הרבה פעמים "איפה הרגשתי שהמטפלת טעתה, ואיך זה השפיע עלי" ולפעמים אלו טעויות מינוריות , אן משהו שבשבילי לא התאים.

לא טרחו ולו פעם אחת, אם במסגרת הקבוצה או בפגישה מהצד, להעלות את האפשרות של תחזוקת גוף!
בטיפול שלי משפט כזה "איך את תומכת בעצמך בזמן האחרון? מה את עושה ביומיום שמקל עליי, שעושה לך טוב?" הוא הגיוני מאד,
אבל רק בתנאי שאני זו שהעליתי את הנושא , של תחזוקת הגוף או מה שלא יהיה.
אין העלאת נושאים מצד המטפל.
את יכולה לחלוק על הגישה הזו, וזה יהיה הגיוני.
אבל לי זה כל כך חיוני, שאני לא יכולה להסביר. אבל אני אנסה.
לפני המטפלת הנוכחית הייתי אצל עוד אחת (אגב, תעודה היתה לה אבל אפילו לא תואר ראשון)
מטפלת מעולה, שעשתה שינויים מדהימים וקידמה תהליכים בצורה מרשימה.

אבל אחרי עשרה מפגשים הרגשתי שרע לי, שאני נפלשת . הרגשתי שהנפש שלי לא מכובדת מספיק.
הרגשתי שפתחנו נושאים שלא הייתי שם עדיין, כי היא שאלה, וקידמה ופתחה (הגם שבצורה די זהירה)
היום , אני מרגישה שזה קריטי לי, ההמתנה, היכולת להיפתח בקצב שלי, ואלוקים יודע כמה שהוא איטי, וזה לא סתם.
קריטריון מספר אחד שאני בודקת הוא האם המטפלת מאמינה בדחיפות, או שהיא מאמינה שרק אני יודעת מה הקצב שלי ומה נכון לי. (וזו הפרשנות שלי לשאלה של תמי גלילי)
ואפשר לומר שאני מקרה חריג, אבל הנה, חברה שלי שהיתה אצלה בטיפול הרבה יותר זמן, גם הרגישה רע ועזבה אותה לטובת מטפלת אחרת.
ובכלל , אף פעם אי אפשר לדעת מי המקרה החריג, ולמי הנושא שתעלי יהיה טאבו.

ואני חושבת שטיפול דינמי טוב הוא זה שבו יש גם מקום להעלות אופציות משלימות. בסגנון "עם כל הכבוד למה שאנחנו עושים, בנקודה הזאת עשוי לעזור לך משהו _ אחר. רוצה לחשוב על זה?
פה נכנסת לנושא מורכב, מטפלים בכל טיפול, גם קוגנטיבי וגם דינמי מאמינים ומרגישים שיש להם את הכלים להתמודד עם כל מצב כמעט. (להוציא מחלות נפש...)
לדרוש מהם להציע למטופל משהו שהם פחות /בכלל לא מאמינים בו זו דרישה קשה מאד.
לדעתי, מי שצריך להכיר את האפשרויות ואת מה שמתאים לו הוא המטופל.
מטפלים שכן מאמינים בשיטות אחרות, מחזיקים אותן הרבה פעמים בארגז הכלים שלהם. המטפלת שעזבתי, לדוגמא, טיפלה גם בCBT, דמיון מודרך, אני מכירה גם כאלו שמטפלות במוח אחד או קלפים טיפולים .
האמירה שאת מציעה נובעת מחוסר אמון בשיטה, אבל מטפלים שמאמינים בה, בטוחים שכשיגיע הרגע המתאים בנפש שלך הנושא הזה יעלה, אם רק תהיה לך סביבה טיפולית תומכת ומתאימה
(ופה אני משערת שהיית בטיפול קבוצתי מוגבל בזמן, וזה משמעותי)

הלוואי על כולן
ברוך השם , זה אחד הניסים שלי.

איילה ושקופה
קראתי כל מילה
לצערי קצרה בזמן ולא מצליחה להגיב כמו שצריך
בכל אופן רק משאירה פה שמץ,
ואחזור

כל משפט שלכן מפיל לי אסימון אז אני צריכה להזיק חזק חזק

שקופה,
רק עכשיו הבנתי איך את רואה את ההבדל בין טיפול ממוקד לטיפול רחב יותר
תודה
עכשיו אני מבינה יותר

האם את חושבת שהבחירה החשובה יותר היא סוג הטיפול (ממוקד/עומק) מאשר הפרקטיקה הספציפית (מטפלת רגשית/פסיכולוגית, נניח)
אני פשוט מנסה לוודא שאכן, הבנתי...

בהתחלה, כשחשבתי על טיפול, הרגשתי שאני רוצה מן משהי עוטפת, שתיקח את האחריות על שלל העניינים, שתקבע את סדר העדיפויות, שתתן מענה
אבל אחרי שקראתי אתכן שוב
ושוב
ושב ושב
וגם עיינתי בעוד כמה דפים פה באתר
אני מבינה שזה לא בדיוק נכון

אני כן רוצה לנהל את התהליך, אני כן רוצה להיות אחראית לו
אבל אני רוצה שיזיקו לי חזק חזק ביד
שלא אפחד
אוי
כמה שאני מפחדת
רועדת מפחד, ממש

אז אני רוצה שזה יהיה בנחת
יש לי סבלנות, אני מעירה
החיים שלי יפים ואני רוצה שהם יהיו יפים יותר
אני חושבת שהיום הם יפים מבחוץ ואני רוצה גם יפים מבפנים
אבל כבר כתבתי בער, ואני מרגישה חייבת לחזור על זה פה שוב: בלי כאב, בבקשה בלי כאב

ו...כן, אני לא תמימה
אני יודעת שאני הולכת לפתוח דברים בתוכי, וזה עלול או עשוי לכאוב
אבל
אני רוצה לכאוב עם תמיכה, עם חיבוק, לכאוב מאהבה

...לא בטוחה האם אני מצליחה להבהיר את הנקודה...

אז לדעתי - אין סיבה ואין צורך (ובמובן מסוים גם אין יכולת) לעשות משהו כזה לבד.
תודה שאמרת לי את זה
אני לאט לאט מפנימה

אולי אין סיבה
אולי אין יכולת
ואולי, אולי פשוט אין צורך

כמו שאני לא מגדלת את הביצים שלי בעצמי, ועדיין רוצה חביתה
אולי בעידן שלנו מותר לי גם לרצות התפתחות אישית מעמיקה, בלי לעשות בעצמי את כל העבודה

איך כתה פה שקופה?
לדעתי, טיפול זו פריבלגיה אחרת ששונה מכל מערכת יחסים עמוקה ככל שתהיה.
בהתחלה התקוממתי, לאט לאט אני נותנת מקום למשפטים האלו בתוכי

עוד מעלה שיש בטיפול, בעיני, זו הנוחות היחסית להחשף, בפני מי שאין לו נגיעה בחיי היומיום שלי.
יצא לי פעם לדבר עם איזושהי מדריכה רוחנית
המטרה שלי בשיחה לא היתה המטרה הקלאסית שנשים פוגשות אותה - הדרכה רוחנית,
אלא חיפשתי הקשה בתחום ספיציפי שלא היה לי נוח לחלוק אותו עם אנשים קרובים מחיי היומיום
היא היתה מקשיבה אלופה, וגם היו לה כמה כלים מעשיים להציע לי בענין
אבל החלק החשוב הוא שהחשיפה הזו ממש לא מטרידה אותי
ותכלס', חשבתי לעצמי לא מזמן, אם ארצה עוד לשתך בתחום זה, יש סיכוי טוב שאחזור אליה
כי זה עשה לי טוב
למרות שהיתה שם בעיקר הקשבה.
<מזכירה לעצמי: אין 'סתם הקשבה', הקשבה היא יקרה וראויה לברכה בפני עצמה>

טוב, אני לאט לאט משילה את ההתנגדויות הפנימיות
נשארה נקודה אחת שמקווצ'ת אותי:
איך להציג זאת בפני בן הזוג

במבט ראשון יש פה כמה מוקשים:

הוצאה כספית ניכרת, קשה להסכים עם הוצאה כספי כאשר לא ברור למה היא נדרשת
זמן, הוא יצטרך להיות בו עם הפיצקית
אמון. איפה הבעיה בזוגיות ומה אני ורצה לשפוך החוצה

אני אנטרל את כל המוקשים, אחד לאחד
ואקבל טיפול טוב
זה כבר ברור לי
אני מרגישה שההחלטה כבר מאחורי
עכשיו בוא ניראה רק איך ליישם

אגב, האם ניראה לכן הגיוני לנסות ראיין מטפלות במייל?
לדוגמא, באתר http://www.betipulnet.co.il/ אפשר לראות תמונה - שזה גם עוזר לי ואולי אני יכולה לנסות לשלוח מייל כדי לרחרח על הסגנון, פני שיחה טלפונית
האם ניראה לכן שיוסיף לי משהו?

עוד דבר, אני חושבת שנגישות טכנית תהיה חשובה כי נאי בלי רכב והזמן שלי יקר בגלל אודי שלנו
נשמע לכן הגיוני או שאני רק מערימה עוד קשיים?

ו...תודה ענקית שאתן כאן
@)

נשמע לכן הגיוני או שאני רק מערימה עוד קשיים?
נשמע לי מאוד מאוד מאוד הגיוני.

_האם את חושבת שהבחירה החשובה יותר היא סוג הטיפול (ממוקד/עומק) מאשר הפרקטיקה הספציפית (מטפלת רגשית/פסיכולוגית, נניח)
אני פשוט מנסה לוודא שאכן, הבנתי..._
כן ,בגדול כן .
אני מנסה לעשות כמה הבחנות , וכולן חשובות :
בין טיפול ממוקד לטיפול עומק, בין טיפול מנוהל לטיפול דינמי לגמרי שמוביל את עצמו, ובין מטפל מוסמך לכזה שלא.

אם את בראש של טיפול ממוקד - שהוא בדרך כלל גם טיפול מנוהל , אז כל מטפל שמתמחה במקצוע שלו טוב.
אם את מחפשת טיפול עומק - יש דינמיים לגמרי ויש שלא. ובשביל זה צריך להכיר את המטפל , השיטה שלו והאני מאמין שלו.
גם הסמכה זה דבר שמאד מאד חשוב בטיפול עומק.
יש כל כך הרבה גבולות, רגישויות ודברים שקריטיים לאיכות הטיפול, שאישית , לא הייתי סומכת על אחד שלא מוסמך מספיק שידע אותם.
הפרקטיקה הספציפית של מטפל שמוסמך באמת לא חשובה לי במיוחד, לא קריטי לי אם זו עובדת סוציאלית MA, מטפלת באומנות או תנועה (בתנאי שאני מתחברת לתחום ) או פסיכולוגית.
ואולי כבר הבנת את כל זה , אז תמשיכי הלאה.

_אני כן רוצה לנהל את התהליך, אני כן רוצה להיות אחראית לו
אבל אני רוצה שיזיקו לי חזק חזק ביד
שלא אפחד
אוי
כמה שאני מפחדת
רועדת מפחד, ממש_
אני כל כך מבינה אותך , ומרגישה מאד מאד.
את רוצה לעבור תהליך , את רוצה לקחת אחריות ולהתקדם.
אבל שחוץ מהכאב של התהליך - שהוא הכרחי - שלא יהיו עוד כאבים נוספים.
שתהיה לך את כל הסביבה והתמיכה שמגיעה לך .
מגיע לך , וזה אפשרי.

אני רוצה לכאוב עם תמיכה, עם חיבוק, לכאוב מאהבה
אני כל כך מזדהה...

אולי בעידן שלנו מותר לי גם לרצות התפתחות אישית מעמיקה, בלי לעשות בעצמי את כל העבודה
העבודה תמיד תהיה שלך , אבל מותר לך לרצות את כל העזרה , אהבה, ותמיכה בשביל שיהיה לך כח לעשות את העבודה בעצמך.

_אני אנטרל את כל המוקשים, אחד לאחד
ואקבל טיפול טוב
זה כבר ברור לי
אני מרגישה שההחלטה כבר מאחורי
עכשיו בוא ניראה רק איך ליישם_
מחזיקה לך אצבעות .

אגב, האם ניראה לכן הגיוני לנסות ראיין מטפלות במייל?
למה לא? אם זה נותן לך מידע והרגשה לכי על זה...

עוד דבר, אני חושבת שנגישות טכנית תהיה חשובה כי נאי בלי רכב והזמן שלי יקר בגלל אודי שלנו
אם הזמן שלך יקר, יש לך ספק אם זה חשוב?

אני לא מאמינה כמה אני פתאום מבולבלת וחלשה

תודה רק שאמרת שמה שאני חושבת נשמע סביר,
לא יודעת למה
אבל הייתי צריכה את האישור החיצוני
בנקודה הזו בזמן

יקירה, אני פה ועוד מעט אקרא ואגיב.
בינתיים

ו... זה בסדר. הכל בסדר. את בסדר.
גם הפחד והבלבול.

בינתיים קפאתי
לא עושה כלום
מבטיחה לעצמי לחלק למשימות קטנות קטנות במנות יומיות
משהו שאפשר לעמוד בו
אמאלה כמה אני מפחדת
ו...לא ינשכו אותי דרך הטלפון
אני יודעת
ועדיין

אמאלה כמה אני מפחדת
וזה כשלעצמו, בעיני, סימן שאת עושה את הדבר הנכון.
שבכללי, את בדרך הנכונה.
הדבר החשוב ביותר הוא לנשום דרך הפחד הזה, ללמוד להכיר היטב את הטעם והריח שלו, ולזהות אותו כסימן לכך שאת עושה את הדבר הנכון, ולהמשיך להבדיל בינו לבין פחד מסוג אחר, זה שאומר לך "את לא במקום הנכון, תתחפפי מפה".

_אני כן רוצה לנהל את התהליך, אני כן רוצה להיות אחראית לו
אבל אני רוצה שיזיקו לי חזק חזק ביד
אני רוצה שזה יהיה בנחת
בלי כאב, בבקשה בלי כאב

ו...כן, אני לא תמימה
אני יודעת שאני הולכת לפתוח דברים בתוכי, וזה עלול או עשוי לכאוב
אבל
אני רוצה לכאוב עם תמיכה, עם חיבוק, לכאוב מאהבה_

כל כך מסכימה עם כל מילה שלך, שאת לא מתארת לעצמך.
זה בדיוק מה שאני רציתי.
ואחרי שנים של למידה וחיפושים, זה בדיוק מה שקיבלתי, בתנאים שלי, תפור למידה שלי

מאחלת לך: בקרוב אצלך

ומדגישה שוב: מה שאת רוצה, ואת אומרת את זה שוב ושוב, זה מקום בטוח.
עם מישהי שתוכלי לתת בה אמון.
עם מישהי שתוכל לכבד אותך.
לזהות ולכבד את הצרכים שלך.
ולהתכוונן לתדר שלך - נו, טוף, רוב הזמן.
מישהי שאת מרגישה שיש ביניכן יסוד להבנה הדדית.
אז תני לעצמך זמן להגיע לאדם הזה ולשלב הזה.
ותני לעצמך לגיטימציה לשאול שאלות קשות על ההתחלה.
להתחיל עם מישהי, ואז להגיד "לא. היא לא מספיק טובה בשבילי. לא מספיק מדויקת. אני צריכה משהו אחר".
לדעת שמגיע לך.
אני בשנות העשרים שלי לא ידעתי שמגיע לי את כל זה, ולקחתי "מה שנתנו".
ניסיתי לבחור, אבל באופן מוגבל מאוד.
וחבל.
וכשנכנסתי לדיכאון שלאחר לידה, ושוב הייתי צריכה לבצע החלטה דומה, שוב לקחתי "מה שנתנו", בלי לראיין ובלי כלום, ונפלתי על הפרצוף.
אבל אז כבר הבנתי מה טוב לי, והתחפפתי משם מהר, שלוש פגישות וכבר הייתי בחוץ, ומצאתי מישהי שהתאימה לי הרבה יותר.
לא נגרם נזק

אגב, האם ניראה לכן הגיוני לנסות ראיין מטפלות במייל?
הכל אפשר

בייחוד אם זה יעזור לך להתגבר על הפחד הראשוני מפנייה למישהי.
כמו שאמרת: לא יאכלו אותך בטלפון, ובמייל עוד פחות.
החיסרון של ראיון במייל, בעיקר אם זה הכלי היחיד לקבלת החלטה, הוא שהרבה מתפספס שם.
אנחנו מלקטים טונות של אינפורמציה מהדיבור של אנשים, מנימת הקול ומשפת הגוף שלהם.
לאורך זמן ועם תרגול, אפשר לאסוף מידע אינטואיטיבי כזה גם מתקשורת אינטרנטית, "באופן", למשל. אבל זה קשה יותר. מייל אחד - המידע מוגבל.
אז אני הייתי מתייחסת למייל כזה כאל סינון ראשוני.
ותרגול כללי

_עוד דבר, אני חושבת שנגישות טכנית תהיה חשובה כי אני בלי רכב והזמן שלי יקר בגלל אודי שלנו
נשמע לכן הגיוני או שאני רק מערימה עוד קשיים?_
לחלוטין הגיוני.

שקופה, מאוד אהבתי את מה שכתבת.
לא הסכמתי אתך, ובאותו זמן הסכמתי עם כל מילה, בייחוד כשתיארת את המטפלת שעזבת.
אני מסכימה ומזדהה עם זה לחלוטין.

אבל:
מטפלים בכל טיפול, גם קוגנטיבי וגם דינמי מאמינים ומרגישים שיש להם את הכלים להתמודד עם כל מצב כמעט.
וזו בעיה עקרונית שלי אתם.
זה מה ש תמי גלילי כתבה על תפיסת התחת, ועל הטלאולוגיה של מטפלים שרואים הכל מנקודת המבט של המתודה שלהם, ומכפיפים אליה את המציאות.
לארי לה-שאן ("סרטן כנקודת מפנה") כתב איך באוניברסיטה היה להם קורס בשיטות פסיכולוגיות שונות, עם מרצה בחסד, שהצליח להלהיב את עצמו לכל שיטה טיפולית שלימד, לשכנע את התלמידים ולסחוף אותם להתפעל ולהאמין בכל גישה טיפולית בתורה, ובסוף הקורס הם הבינו שיש ערך ואמת בהרבה גישות, אבל אף אחת מהן לא מציעה את התשובה האבסולוטית לבעיות הקיום האנושי.
נראה לי חמור שמטפל יינעל על גישה אחת ולא יהיה פתוח למגבלות שלה, ולאזורים שבהם גישה אחרת עשויה לעבוד טוב יותר.
בעיני זה מטפל עם פטיש שרואה רק מסמרים.
ואני יודעת די בוודאות, משיחה שהיתה לי עם פסיכולוגית לאחרונה, ומקריאה ושמיעה ורחרוח, שפסיכולוגים ומטפלים, בדיוק כמו מקצועות אחרים, לפעמים יותר, נוטים להיאחז בגישה אחת ולא מפתחים פרספקטיבה רחבה יותר.
בארץ, במשך שנים כל ההכשרה של פסיכולוגים היתה כל כך נעולה על הגישה הדינמית, שהם לא רצו לשמוע מטיפולים התנהגותיים/קוגניטיביים יותר, ולא הסמיכו אנשים שניסו להביא אותם מחו"ל.
פה - הרושם (של חברתי הפסיכולוגית) הוא שהם כל כך ננעלו על גישה מבוססת מחקרים ועל פרוטוקולים שעובדים, שזה כשלעצמו חיובי כהתחלה, שהם נסחפו עם זה יותר מדי ושכחו את המרכיב הדינמי של ביסוס יחסי אמון עם המטופל.
ואני מסתכלת על שניהם ואומרת: חליק. תתבגרו. תשתפרו כבר, קולקטיבית. שניכם. תתחילו לדבר זה עם זה. תתחילו לעשות אינטגרציה רצינית יותר של כל מה שכל אחד יודע.
חמישים שנה, אני מקווה, והם יהיו במקום יותר טוב.

לדעתי, מי שצריך להכיר את האפשרויות ואת מה שמתאים לו הוא המטופל.
המשפט הזה כל כך כואב לי בבטן הרכה, שאין מילים.
בטח שהמטופל צריך להכיר את זה.
אבל איך הוא יכיר?
מי יגיד לו?
איפה המידע הזה נמצא?
המטופל תלוי במה שאומרים לו המטפלים שהוא מדבר אתם.
או באינטרנט - ולפעמים זה כלי יעיל ללמוד דברים כאלה, ולפעמים לא.
או באנשים אחרים - שובדרך כלל מה שאת מוציאה מהם זה "המטפלת שלי היתה מלאך" או "המטפלת שלי היתה לא משהו" וזהו בערך.
האם יש דינמיקה מקצועית שבהם המטפל יודע שחלק מהאחריות הבסיסית שלו זה לפרוש אפשרויות בסיסיות בפני המטופל, כחלק מתהליך האינטייק?
במינימום, עד שאני רואה מטפלים שבסטנדרט מעודדים מטופלים לראיין אותם כחלק בסיסי מהפגישה הראשונה (או השניה), ועד שאני רואה את אגודת הפסיכולוגים או התרפיסטים מחלקת עלונים עם טיפים לראיון כזה - אין לי אמון במקצוע.

אני מסכימה אתך שמצד המטפלת להעלות דברים וכיוונים בטיפול דינמי, עלול להיות דורסני מדי, כמו שתיארת.
אז אולי צריך לעשות את הדברים האלה בשיחה מקדימה, לפני שמתחילים לצלול.
או בחוברת מידע בסיסית שנותנים לבנאדם.
אני לא יודעת.

ופה אני משערת שהיית בטיפול קבוצתי מוגבל בזמן, וזה משמעותי
דווקא לא. זאת היתה קבוצה מתמשכת, ונשארת כמה זמן שהתאים לך.
(פרט לעובדה שהיה לחץ נלוז ביותר מצד המטפלות להשאיר אנשים בקבוצה. כל אחד שאמר שהוא רוצה לעזוב, קיבל מייד את כל השיקוף האפשרי על כמה הוא עדיין לא מוכן לזה וכמה הוא צריך להישאר. גועל נפש)

שלא ייצא מזה שאני "נגד פסיכולוגים": יש מטפלים טובים. יש פסיכולוגים טובים. הנה, המטפלת שלך למשל

. אבל צריך לחפש אותם, לבחור אותם, למיין אותם, לבחון אותם, ולא להניח שהם נמצאים שם אוטומטית רק כי היתה להם הכשרה והסמכה.
ולפעמים, הם טובים למרות מה שהם למדו ולא בזכותו.

אמאלה כמה אני מפחדת
מבינה אותך כל כך ,
חצי שנה הסתובבתי עם המספרים בטלפון בלי להתקשר,
עד שהעזתי ועשיתי את זה.
ואז כבר לא היתה דרך חזור

בצחוק כמובן, אבל כשקפצתי למים - כשהייתי מוכנה, זה עזר לי.

איילה
זו בעיה עקרונית שלי אתם.
לי זה לא מפריע עקרונית, אולי כי הכרתי אישית מטפלות רגשיות שנעולות פחות,
וגם כי אני מבינה אותם , זה קצת כמו לדרוש ממישהו שיאמין בו זמנית ביהדות ובנצרות.
וכשאני יודעת שהוא מאמין ביהדות - אני אברר קודם על ההבדלים , וההמשך לא מפריע לי.
אבל זה היה יכול להיות טוב יותר אם בפגישת ההתחלה המטפל תסביר את ההבדלים, ואת השיטה, והמטופל יבחר.
נחכה לעוד 50 שנה כמו שאת אומרת...

ושכחו את המרכיב הדינמי של ביסוס יחסי אמון עם המטופל.
המממ.. למה? איך זה קשור?? את מתכווונת לפסיכולוגים?

_אני מסכימה אתך שמצד המטפלת להעלות דברים וכיוונים בטיפול דינמי, עלול להיות דורסני מדי, כמו שתיארת.
אז אולי צריך לעשות את הדברים האלה בשיחה מקדימה, לפני שמתחילים לצלול.
או בחוברת מידע בסיסית שנותנים לבנאדם._
ומה אם בפגישה הראשונה הוא מדבר על א, ובהמשך לאט לאט מספר על ב?

כל אחד שאמר שהוא רוצה לעזוב, קיבל מייד את כל השיקוף האפשרי על כמה הוא עדיין לא מוכן לזה וכמה הוא צריך להישאר. גועל נפש
לא יודעת איך להגיב על זה מרוב הלם , אלוקים ישמור.

_שלא ייצא מזה שאני "נגד פסיכולוגים": יש מטפלים טובים. יש פסיכולוגים טובים. הנה, המטפלת שלך למשל . אבל צריך לחפש אותם, לבחור אותם, למיין אותם, לבחון אותם, ולא להניח שהם נמצאים שם אוטומטית רק כי היתה להם הכשרה והסמכה.
ולפעמים, הם טובים למרות מה שהם למדו ולא בזכותו._
בינגו. כל מילה.

זה קצת כמו לדרוש ממישהו שיאמין בו זמנית ביהדות ובנצרות.
פסיכולוג שמתייחס לשיטה כמו לדת... נשמע לי מפחיד.

אישה, לא זה מה שהתכוונתי לומר בהשוואה,
באתי להראות שהן שיטות סותרות, וקשה מאד לראות את היתרונות של שתיהן בו זמנית.

וקשה מאד לראות את היתרונות של שתיהן בו זמנית.
אולי ההתקלות שלי במטפלים למיניהם מוטית (מוטית באופן P-: ) אבל נתקלתי בעיקר בכאלו שמתייחסים לשיטות כמו לסכו"ם - יש דברים שמתאים לאכול עם סכין ומזלג, ויש כאלו שעם כף. למען האמת, זו הגישה היחידה שנתקלתי בה, מחות לפרשומות לשיטה מסויימת. קשה לי לדון לכף חסד אנשים שבעיניהם קשה לראות את היתרונות של שתיהן בו זמנית.

ואני מאוד מסכימה עם איילה לגבי שיטות שיודעות שהן יכולות לטפל בהכל. בעיני זה סימן לאיש מקצוע טוב - ולא רק בפסיכולוגיה. היכולת להגיד - אני לא יכול לעשות את זה, או אני פחות מוצלח בזה. עדיף שתלך למישהי אחרת. מי שלא נוהג ככה מפגין בעיני חוסר מקצועיות (והיבריס).

בעיני , ואהבתי את דוגמת הסכו"ם אני אקח את זה למקום אחר:

לכל מקום אפשר להגיע בשתי דרכים : הארוכה , היסודית והמקיפה, לעומת הדרך הקצרה, המהירה והתכליתית.
יש אנשים שמתאים להם יסודיות ועומק, מתאים להם לחפור, לטפל ביסודיות ולהגיע לכל המקומות בדרך הארוכה.
ויש אנשים שישתגעו מהדרך הזו, בשבילם יש דרכים ממוקדות , קצרות ותכליתיות.

בואו נניח שיש מדריך טיולים שמאמין בדרך הארוכה, הוא מאמין שארוך יותר הוא יסודי יותר, והוא תועלתי יותר.
ויותר מזה - הוא מאמין שיש גם דרכים קצרות שטובות לאנשים , אבל הן מפספסות הרבה מן העומק.
האם הוא יציע למטייל את הדרך הקצרה או הארוכה?
אם המטייל שלו הוא אחד שמצליח לטייל איתו ולזרום, אין שום סיבה שהוא יציע לו לפספס משהו בדרך.

אבל אם הוא נתקל במישהו שלא מסתדר, ולא טוב לו עם הדרך - הייתי מצפה שהוא יפנה אותו הלאה, ויגלה לו על קיומן של עוד דרכים.

ההבדל בין הדוגמה שלי לשלך : אני לא חושבת שיש מצוקות רגשיות שאי אפשר לטפל בהן בדרך דינמית או קוגנטיבית, (להוציא מחלות נפש)
אני כן חושבת שיש אנשים עבורם הדרך הטובה יותר היא קצרה או ארוכה.
ולכן , אני גם חושבת שהאחריות היא על המטופל, לבחור את השיטה שמתאימה לו.
המטפל באמת מאמין במשהו שעובד , ולא תמיד הוא יכול לדעת אם המטופל הוא מהאנשים שמתאים להם X או דווקא Y

וזה אפילו קשה לדרוש ממנו שיציע בתחילת הטיפול את שתי הדרכים,
דרך שהוא מאמין שהיא הטובה יותר, ודרך שהוא מאמין שהיא סתם ארוכה מסרבלת ומקשה על הנפש / או קצרה ולא אחראית מספיק, לדעתו

בשונה ממכן, אני לא חושבת ששיטה שמתימרת לטפל בהכל היא שיטה יהירה.
פשוט משום שזה עובד אחרת,
זה לא איש מקצוע שאומר : אני גם שרברב, גם חשמלאי ,וגם טכנאי מזגנים ומחשבים
זה פשוט בגלל שהנפש שלנו עובדת אותו הדבר,
ואם יש שיטה שיודעת לתת לנפש להתבטא -ולשחרר טראומות וחרדות.
הרי שאין הבדל אם הטראומות האלו נוצרו מתקיפה מינית, מנטישה, מדיכוי ומחיקה או מאלף דברים אחרים, הטיפול הוא אותו הטיפול.

ובין השאר, זה משום שטיפול דינמי הוא לא טיפול שהולך בשלבים מסוימים ומוגדרים,
הוא דינמי, הוא נקבע לפי מה שהנפש מביאה איתה, והבסיס שלו - להגדרתי האישית הוא אמון מאד גדול בנפש,
שאם יתנו לה סביבה מכילה מאמינה ומרפאת , היא תצמח משם ותוכל להזיז הצידה את הקשיים , להקטין אותם ולשאוב כוחות ליום יום.
מקווה שתבינו אותי נכון .

לכל מקום אפשר להגיע בשתי דרכים
אה... לא. לכל מקום אפשר להגיע בהמון המון המון דרכים שונות. ומי שחושב שיש רק שתיים, נמצא בסיכון גדול לקטלג הכל לשתי הקטגוריות האלו. כשהמציאות מכילה הרבה הרבה הרבה יותר גוונים.

למשל, לפעמים יש דרך שמתאימה למישהו. והיא הולכת בקלות ובמהירות, ביחס לאחרות. והיא עמוקה, הכי עמוקה שאפשר. אבל מי שמאמין בדיכוטמיה השקרית שהדגמת, יניח שהיא קצרה ורדודה, ועלול למנוע מהטופל שלו את הפתרון שהכי מתאים לו (ובדרך לשדר לו שקל זה רע, ושכל הדבריםה טובים באים רק אחרי הרבה קשיים. פיכסה!).

בעיניי יהיר ממישהי שיחשוב שהדרך שלו מתאימה להכל, כי היא לא. אין כזה דבר, דרך שמתאימה להכל. כי היא לא. ויש לי את המציאות שתוכיח, שכל מי שחושב ככה - טועה. וכדי להמשיך להחזיק בגישה הזו, צריך להתעלם מכל הראיות שמראות ההפך. וגם לגרום לנזק למטופלים.

ומטפל שמאמין שהדרך שלו הכי טובה והדרך האחרת מסורבל, או סתם מקשה, או רדודה - זה אדם ששיפוטי מאוד כלפי מי ששונה ממנו, ולכן לדעתי נטול את אחד המאפיינים הכי הכי חשובים למטפל.

אני חושבת שזה מה שמפריע לי - שמטפל שחושב שכל גישה ששונה משלו היא רעה או (הכניסי שם תואר שלילי לבחירתך) הוא מטפל שלא ברור לי בכלל איך הוא יכול להיות מטפל טוב. מטפל שלא רואה את כל הגוונים של המציאות זה מטפל שלא יראה אותי, איך הוא יכול להיות מטפל טוב?

אמרת, סביבה מכילה מאמינה ומרפאת. אבל הסיבה שאת מתארת היא מבחינתי סביבה שקודם כל לא רואה אותי, אותי כמו שאני. ולא מאמינה לי כשאני מספרת על עצמי. כלומר, היא יכולה לראות ולהאמין,
אבל רק אם במקרה נפלתי לאחת הקופסאות הקטנות של המטפל, ואני מתאימה לאחת התוויות. זה נשמע לי טיפול... דל, עם פוטנציאל ליותר נזק מתועלת.

אה... לא. לכל מקום אפשר להגיע בהמון המון המון דרכים שונות. ומי שחושב שיש רק שתיים, נמצא בסיכון גדול לקטלג הכל לשתי הקטגוריות האלו. כשהמציאות מכילה הרבה הרבה הרבה יותר גוונים.
ברור שלא, התיחסתי לשתי הדרכים שאני מכירה ודיברנו עליהם קודם.
הי , גם אין רק מזלג וסכין וכף . אז מה.

עם כל ההמשך אני לא מסכימה, ולחלק ממה שכתבת אני לא מבינה איך הגעת ממה שאמרתי, אז אני עוצרת פה.

אני חושבת שיש הרבה פחות סתירות בין שיטות שונות כאשר נקודת המבט מלכתחילה היא ששיטת טיפול היא בסופו של דבר כלי. אמצעי, ולא מטרה.
ולכן השאלה הבאמת חשובה תהיה תמיד: "מה עובד" (עבור אדם מסוים והמטרות שלו), ולא "מה נכון".

רק עכשיו ראיתי שהוספתן עוד המון בזמן שהחלון היה פתוח אצלי (-: הולכת לקרוא...

_אמון מאד גדול בנפש,
שאם יתנו לה סביבה מכילה מאמינה ומרפאת, היא תצמח משם ותוכל להזיז הצידה את הקשיים, להקטין אותם ולשאוב כוחות ליום יום._

התרגשתי
מאוד
@}

_לכל מקום אפשר להגיע בשתי דרכים : הארוכה , היסודית והמקיפה, לעומת הדרך הקצרה, המהירה והתכליתית.
יש אנשים שמתאים להם יסודיות ועומק, מתאים להם לחפור, לטפל ביסודיות ולהגיע לכל המקומות בדרך הארוכה.
ויש אנשים שישתגעו מהדרך הזו, בשבילם יש דרכים ממוקדות , קצרות ותכליתיות._

אני מאוד מסכימה עם ההסתכלות על האדם ולא על המצוקה כמשהו שמבודד ממנו.
אבל יש בתיאור הזה גם הנחות שאני לא מסכימה איתן - למשל, לא תמיד קצר יותר הוא פחות יסודי או פחות מעמיק.
זה הניסיון שלי בכל אופן, שבו טיפול קצר (לא דינמי ולא התנהגותי-קוגניטיבי) היה מאוד מעמיק ויסודי.
יש גם היבטים שונים של הנפש שאפשר להעמיק בהם - למשל, בהיבטים רגשיים או בהיבטים קוגניטיביים (כמו דפוסי מחשבה).

אני לא חושבת שיש מצוקות רגשיות שאי אפשר לטפל בהן בדרך דינמית או קוגנטיבית, (להוציא מחלות נפש)
אני חושבת שאולי זה באמת הבדל יסודי בין גישות שונות שתוארו פה. אני חושבת שכמעט כל מצוקה רגשית תטופל טוב יותר באמצעות שילוב של טכניקות שונות, ושלמעשה הסיכוי לפתור באמת מצוקה כלשהי באמצעות טכניקה אחת בלבד הוא נמוך מאוד. ההיעזרות בטכניקות נוספות לא אמור לשקף משהו שלילי על סוג הטיפול ה"עיקרי" של אותו מטופל, אלא פשוט את זה שהנפש היא מורכבת מאוד (וגם לא מנותקת מהגוף) וקיומה של מצוקה מסוימת לרוב ייתמך על ידי מנגנונים רבים: גם חוסר בסביבה מרפאת אבל גם למשל, דפוסי מחשבה שהתקבעו פעם בעבר, גם חוסרים גופניים (בתזונה, בפעילות גופנית, בשהייה בחוץ).

לכן , אני גם חושבת שהאחריות היא על המטופל, לבחור את השיטה שמתאימה לו.
מצד אחד, אני מסכימה ולו מפני שאלו חייו של המטופל ואף אחד אחר לא יכול לקחת אחריות עליהם במקומו. מצד שני, אני חושבת שמבחינת הציפיות המקצועיות ממטפל, הציפייה לשמוע אופציות טיפול נוספות היא סבירה ומתבקשת, כי הרי הידע והניסיון של המטפל לרוב יהיו עדיפים על אלו של המטופל. לדוגמה, אם מישהו מטופל עקב דכדוך בטיפול דינמי, זה נראה לי הגיוני שהמטפל גם יידע את המטופל שלמשל הליכות יומיות בחוץ עוזרות לשפר את המצב (לא במקום הטיפול).

זה נראה לי הגיוני שהמטפל גם יידע את המטופל שלמשל הליכות יומיות בחוץ עוזרות לשפר את המצב (לא במקום הטיפול).
אני זוכרת שהיה איזשהו סקר/מחקר על פסיכיאטרים. שאמורים בתחהליך של הבחנה מבדלת לבחון חוסרים תזונתיים לפני שהם מניחים בעיה נפשית כלשהי, וחצי מהם לא עשו את זה (פה, בישראל. לא איזשהם פסיכיאטרים בארה"ב).

בעיני, זה מעיד על גישה מאוד צרה שלא מבינה את המורכבות של האדם ורואה כל דבר כמו פטיש, רק כי יש לה מסמר. אני בטוחה שגישה כזו משפיעה לרעה. אולי כי גם אני נתרמתי מהמון גישות שונות? ורובן בכלל לא ניתנות לסיווג בדיכוטמיה שגויה הזו.

נניח, איפה לסווג את חני עם ה- לדבר פשוט שפה זוגית שלה? ואת עירית, עם השאלות המונחות היטב והרשות הנתונה? ואת גבריאלי, אם הדמויות שלה? את בשמת, עם המדריך המעשי לשינוי התנהגותי? והרשימה עוד ארוכה ארוכה, ומתחילה ברעיון הבסיסי בשבילי עכשיו, של הפרדה להתנהגות אגרסיבית, אסרטיבית ופאסיבית, שבה נתקלתי לראשונה אצל בני הזוג נרדי, בהיותי בחטיבה. ומה לגבי תקשורת לא אלימה? והגישה של יונת של לחפש פתרונות פרקטיים? ומה לגבי יוגה, פעילות גופנית, מוזיקה
שירה, ריקוד?

בעיני להגיד ששיטה אחת טובה להכל זה כמו להגיד שציור זה טוב להכל - ולכן לא צריך לרקוד ולשיר ולכתוב סיפורים ולחרוז צמידים ולתפור בגדים ולסרוג ולרקום ולנגן ולפסל.

ומה הייתי אומרת, על מורה לריקוד שאומרת שאני לא צריכה לצייר, כי ריקוד מספיק להבעה עצמית? או שקשה לצפות ממנה להאמין שגם ריקוד זה טוב וגם שירה זה טוב?

אני חושבת שזו אנלוגיה מדוייקת להפליא. והיא גם מראה עד כמה הגישה ש"רק השיטה שלי טובה, והיא טובה להכל" היא לא הנורמה, אלא החריגה ממנה. וחריגה לרעה.

טלי,
אני לא אמרתי ולא התכוונתי לומר שיש רק שתי דרכים, המשלתי את הטיפול הדינמי והקוגנטיבי ל2 דרכים (שזה לדעתי מתאים יותר מלהשוות אותן לסכו"ם

)
בטח שיש המון צורות של עומק, ובטח שקצר לא אומר כלום (בוודאי לא קצר בזמן) אבל כשהתכוונתי לטיפול הקוגנטיבי שהוא קצר יותר, אז כן , הוא עמוק פחות בהשוואה לטיפול דינמי (או אם תרצי הוליסטי פחות וממוקד יותר)

אני חושבת שכמעט כל מצוקה רגשית תטופל טוב יותר באמצעות שילוב של טכניקות שונות
בטח בוודאי וברור.
מההיכרות שלי מטפלים דינמים השתמשו בטכניקות שונות ומגוונות : קלפים טיפוליים, תרפיה באומנות, בתנועה, במוזיקה, CBT , מוח אחד , דמיון מודרך , גרפולוגיה, ואני בטוח יכולה להיזכר בעוד..
המטפלת האישית שלי מאד מעודדת אותי לאכול טוב, לצאת ולדאוג לעצמי, אם כי זה גם קורה מעצמו במהלך הטיפול.
דפוסי מחשבה זה דבר בסיסי שמדברים עליו בטיפול (אבל לא מתעמקים בו, מתעמקים במה שהוביל לדפוס המחשבה ומטפלים בו)

אבל , מכאן ועד למה שאיילה אמרה, שמטפל ימליץ על גישה אחרת , קוגנטיבית שהיא לא בנוסף אלא במקום - המרחק רב.
מכאן ועד לומר - פה לדעתי צריך שיטה אחרת , זה מאד רחוק, פשוט , כי צריך להאמין שהשיטה האחרת טובה יותר.

בעיני להגיד ששיטה אחת טובה להכל זה כמו להגיד שציור זה טוב להכל
באמת ציור טוב להכל , אפשר להביע בו פחדים , תסכולים , טראומות , אבל מי אמר שלכן לא צריך לרקוד ולשיר וכו'? איך הגעת לזה?
האם תצפי ממורה לציור שתגיד בשלב מסוים : פה אני חושבת שאת צריכה ללמוד שירה? למה?
היא מומחית בציור, ומאמינה שהציור טוב ועוזר, זה לא אומר שהיא צריכה להפנות אותך ללימודים אחרים

אני לא אמרתי ולא התכוונתי לומר שיש רק שתי דרכים, המשלתי את הטיפול הדינמי והקוגנטיבי ל2 דרכים
הבנתי את זה (-: אני אומרת שלדעתי הם לא שתי (או יותר) דרכים, כי הם לא חלופיים (לא צריך לבחור אם ללכת במסלול א' או במסלול ב', אפשר את שניהם בו זמנית).

דפוסי מחשבה זה דבר בסיסי שמדברים עליו בטיפול (אבל לא מתעמקים בו, מתעמקים במה שהוביל לדפוס המחשבה ומטפלים בו)
זו דוגמה לסיבה שבגללה אני לא חושבת שכדאי לסווג שיטה מסוימת כעמוקה יותר או פחות. בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי לדוגמה כן יתעמקו בדפוס עצמו. אז מטפל כזה יכול להגיד שההתייחסות בטיפול דינמי לדפוסים היא שטחית.

מההיכרות שלי מטפלים דינמים השתמשו בטכניקות שונות ומגוונות : קלפים טיפוליים, תרפיה באומנות, בתנועה, במוזיקה, CBT , מוח אחד , דמיון מודרך , גרפולוגיה, ואני בטוח יכולה להיזכר בעוד..
אז מה בעצם מגדיר את הטיפול כדינמי (במיוחד אם המטפל משתמש ב CBT)?
חוץ מעניין ההגדרה, זה נשמע לי נהדר. המרחק בין זה לבין להמליץ על משהו אחר נראה לי די קטן.
רוב הזמן - לא יהיה בזה צורך. אבל אני חושבת שאיילה התכוונה יותר למצב שבו מטפל נותן למטופל איזו תמונה כללית של אפשרויות שונות, ואיפה הוא עומד בתוך המפה הזו
אני לא חושבת שצריך בשביל זה לחשוב ששיטה אחרת היא טובה יותר, אלא שלאנשים שונים מתאימים דברים שונים.
באותה מידה אני חושבת שאם מטופל תקופה ארוכה בשיטה מסוימת, והתהליך תקוע, אז המטפל צריך לשקול האם זה משהו שאפשר לפתור בתוך הדרך הנוכחית או שכדאי להציג בפני המטופל אופציות נוספות (בנוסף או במקום). למשל, וזה שוב מהניסיון שלי, דפוסי מחשבה יכולים להישאר הרבה אחרי שמה שיצר אותן עבר וטופל היטב. במקרה כזה לפעמים דרושה עבודה ממוקדת עם הדפוס או עבודה דרך הגוף או או או... וחבל לפספס את כל האפשרויות האלה בגלל מחשבה שבהכרח אפשר לפתור את הכל באמצעות סוג מסוים של טיפול.

האם תצפי ממורה לציור שתגיד בשלב מסוים : פה אני חושבת שאת צריכה ללמוד שירה? למה?
אני חושבת שזה יותר דומה למצב שבו את מגיעה לרופא והוא מיידע אותך רק על אופציית הטיפול שהיא בעיניו הכי טובה, בלי לספר לך על אפשרויות אחרות, חלופיות או משלימות.

מההיכרות שלי מטפלים דינמים השתמשו בטכניקות שונות ומגוונות
ועוד משהו קטן: יש זן שלם ועדיין נפוץ של מטפלים דינמיים שממש לא יעשו שום דבר כזה. מבחינתם הטיפול הדינמי ה"רגיל" אמור באמת לפתור הכל, וזה בסדר גם אם זה ייקח 20 שנות טיפול (לא שיש לי משהו נגד אם זה למטרת העשרה, אבל אם המטופל סובל בינתיים אז ממש ממש חבל). כך שנראה שפגשת מטפלים שהם לא קיצוניים בגישתם. אבל אני מזדהה עם הרבה מהביקורת של איילה, בין היתר כי ממש לא כולם ככה...

האם תצפי ממורה לציור שתגיד בשלב מסוים :
אם המטרה הציור היא טיפולית (או אם אני מפגינה בברור שציור לא מתאים לי, ושאני עבוקה כל השיעור בלשיר לעצמי), אז בטח!

וזה גם קורה. ממליצים להורים ששולחים את הילדים שלהם לנניח, שחייה טיפולית, שילכו לעשות משהו אחר, למשל פיזיותרפיה, אם הם חושבים שזה יעזור. ומטפל האייפק של בשמת הפנה פעם מישהי לשיטת טיפול אחרת. ומטפלים אלטרנטיביים אומרים שלמקרה כזה עדיפה שיטה כזו. וגם רופאים קונבנציאונלים מפנים למומחה X אם משהו הוא מחוץ לתחום המומחיות שלהם.

לא ממש ברור לי למה טיפול פסיכולוגי צריך להיות כמו דת, שבה לא ממליצים על דת אחרת, או כמו פורומים שאוסרים לקשר לפורומים אחרים.

הרבה מטפלים אלטרנטיביים גם סובלים מהמחלה הזו, אבל יש המון דוגמאות למצב ההפוך, בו רופאים ומטפלים ממליצים על טיפול מסוג אחר.

אפשר להיות מומחית לאייפק, ולהאמין שאייפק טוב ועוזר, ועדיין לחשוב ששיטת פאולה מתאימה יותר. ואגב, עכשיו כשאני חושבת על זה, אני נזכרת במקרה שבו המליצו לילד מסויים לעשות משהו פיזי יותר מציור כשראו שלא מתאים לו לשבת על התחת כל השיעור...

דוגמה לסיבה שבגללה אני לא חושבת שכדאי לסווג שיטה מסוימת כעמוקה יותר או פחות. בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי לדוגמה כן יתעמקו בדפוס עצמו. אז מטפל כזה יכול להגיד שההתייחסות בטיפול דינמי לדפוסים היא שטחית.
זו טענה שקצת קשה לי להתמודד מולה , בגלל שהיא ממש , אבל ממש הפוכה ממה שאני חושבת.
אי אפשר לומר שההתיחסות לדפוסים היא שטחית, אפשר לומר שהיא לא מעסיקה הרבה זמן מהטיפול.
בעיני שטחי זה לשטח משהו, להתיחס רק לחלק מסוים שלו, אי אפשר לומר בשום אופן שקורה כזה דבר בטיפול דינמי, מסתכלים על הדפוס לכל העומק, אבל לא מציעים פתרונות לדפוס עצמו, ולא נעצרים בו, זה נקרא שטחיות?
אבל אם מסתכלים רק על הדפוס (בלי לראות את המניעים שלו, ומה גרם לו) ונעצרים בלתת לו פתרונות, זו שטחיות , שהיא יכולה להיות טובה ומצוינת ועדיין שטחית.

אז מה בעצם מגדיר את הטיפול כדינמי (במיוחד אם המטפל משתמש ב CBT)?
ההבנה שCBT יכול להיות פתרון קצר וממוקד לתופעה אחת ,שלפעמים מציקה למטופל (ולפתור אותה מן היסוד יקח הרבה זמן)
אבל הוא לא מחליף טיפול ארוך טווח. אולי זרז.

אני חושבת שזה יותר דומה למצב שבו את מגיעה לרופא והוא מיידע אותך רק על אופציית הטיפול שהיא בעיניו הכי טובה, בלי לספר לך על אפשרויות אחרות, חלופיות או משלימות.
אם ניקח לדוגמא את עולם הרפואה, פעם באמת הכעיס אותי מאד שרופאים לא מיידעים על שיטות קונבנציונאליות, היום כשאני קצת מבינה את היחס של הרפואה והמדע אליהן, זה ברור לי יותר.
שיטות קוגנטיביות דווקא הוכחו מחקרית , אבל אחרי שחוויתי טיפול דינמי אני יכולה להבין למה מטפל דינמי לא ימליץ למטופל לעבור לשיטה ממוקדת.
ועוד הפעם , אני לא מדברת על בנוסף , אלא על במקום. ואם כן אולי אנחנו בעצם מסכימות...

ועוד משהו קטן: יש זן שלם ועדיין נפוץ של מטפלים דינמיים שממש לא יעשו שום דבר כזה. מבחינתם הטיפול הדינמי ה"רגיל" אמור באמת לפתור הכל, וזה בסדר גם אם זה ייקח 20 שנות טיפול (לא שיש לי משהו נגד אם זה למטרת העשרה, אבל אם המטופל סובל בינתיים אז ממש ממש חבל). כך שנראה שפגשת מטפלים שהם לא קיצוניים בגישתם. אבל אני מזדהה עם הרבה מהביקורת של איילה, בין היתר כי ממש לא כולם ככה...
יכול מאד מאד להיות.. אולי זה אחד ההבדלים בין פסיכוגיים למטפלים רגשיים שחייבים להיות לפחות עם פרטיקה אחת שהיא לא ורבלית.

או אם אני מפגינה בברור שציור לא מתאים לי, ושאני עסוקה כל השיעור בלשיר לעצמי)
כתבתי, שאני חושבת שהפעם היחידה שמטפל דינמי צריך להפנות , הוא כשהמטופל לא זורם באופן כללי.
וזו הגדרה מאד מאד עדינה, כי לפעמים לוקח זמן לזרום.

אולי אני סתם מוטית, אבל לי נשמע שהיכולת של מטפלים להגיד באובייקטיביות שהטיפול לא מתאים, שואפת לאפס, אם המטפל מחזיק בגישה שטיפול דינמי זה הדבר הכי טוב. לא רק שקשה להודות בכשלון באופן כללי, אז כשיש כזה מטען של דעות על השיטה הזו, והשיטה היא לא סתם שיטה שיכולה לא להתאים אלא משהו שאמור להתאים לכולם?
אני מאוד מאוד מפקפקת ליכולת לעצור בזמן ולהגיד - זה לא מתאים, אולי תנסי "עוצמת הרכות" במקום. זלא לדבר על ההכרה של שיטות אחרות והכבוד אליהן, שיאפשרו את זה.

אגב, בנוגע לעומק - אני חושבת שטיפול שהוא רק מילולי, הוא שטחי במובן מסויים. כי הוא לא נוגע בגוף, והגוף הוא הבסיס לכל.

ונעצרים בלתת לו פתרונות, זו שטחיות
פעם חשבתי ככה. אבל אז נתקלתי ביונת ובכל הנשים הנפלאות באתר הזה שנותנות פתרונות פרקטיים לבעיות שמקורן עמוק יותר, ושניתי את דעתי. לדעתי, ההתנגדות לפתרון פרקטי היא הרבה פעמים חוסר רצון לפתור את הבעיה, דרך להחזיק חזק באגו ולהאדיר ולהעצים את ה"אני", שלמען האמת הוא לא כזה מוצק ויציב.

לעומת זאת, הגישה שרואה בדפוסים רק דפוסים היא בודהיסטית ברוחה לדעתי.

גם אני אולי סתם מוטית.
אבל יש בטיפול הפסיכולוגי מימד שאין באף טיפול אחר.
אם נניח אני בטיפול 3 שנים , ואני מרגישה שנהיה לי יותר טוב, ורוצה להמשיך .
אבל המטפלת חושבת שאולי יהיה לי טוב יותר עם NLP כי אני לא מספיק מתקדמת. והיא אומרת לי את זה.
אתן יודעות איזו פגיעה זו יכולה להיות? אני מגיעה למסקנה שנמאס לה ממני, שהיא לא מספיק מאמינה בי , ושהיא לא רואה אותי ואת ההתקדמות שלי.
טיפול פסיכולוגי מבוסס על אמון אינסופי באדם ובבחירות שלו , ואם הוא מגיע פעם ועוד הפעם , ורוצה לבוא, לשלוח אותו זו פגיעה .
טיפול פסיכולוגי מבוסס על אמון באדם שברגע שהוא ירגיש בטוח , הוא יגיע להכל בקצב שלו.
אז אני מבינה שזה גם בעייתי , במיוחד לאנשים מסוימים, אבל יש בפלטפורמה הזו מימד שמקשה מאד על לשלוח את מי ש"תקוע" כהגדרתכן לטיפול אחר.
כי אם המטפלת שלי מאמינה בי , ולא דוחקת בי, כי לא חשוב הקצב העיקר שאני מרגישה שאני מתקדמת,
איפה האמון הזה כשהיא שולחת אותי לטיפול אחר?
נראה לי שההצעה של איילה בפגישת ההתחלה היא היחידה האפשרית , וגם לא כל כך פשוטה.

אבל יש בטיפול הפסיכולוגי מימד שאין באף טיפול אחר.
אני מרגישה שיש בחברה הכללית הכרה בחשיבות המימד הזה, לכן מכניסים אותו לכל חור. אני חושבת שיש עודף פסיכולוגיזציה בחברה שלנו, ואני ממש כמהה ליותר כבוד לדברים שהם לא פסיכולוגיה, ומרגישה שיש ממש האדרה של טיפול פסיכולוגי.

טיפול פסיכולוגי מבוסס על אמון אינסופי באדם ובבחירות שלו
טיפול פסיכולוגי מבוסס על אמון באדם שברגע שהוא ירגיש בטוח
(זו רק גרסא מסויימת של טיפול פסיכולוגי. רוב הטיפול הפסיכולוגי שאני מכירה ממש לא כולל אמון אינסופי באדם.אבל זאת לא הנקודה)
אני לא חושבת שאמון אינסופי זה משהו שאני רוצה. אני מעדיפה גישה שרואה את המציאות כמו שהיא. גישה שמאמינה שאני יכולה לעשות משהו שאני לא לא מחזקת - היא מביעה בי חוסר אמון ומחלישה. כמו שנאמר בגריין מסויים - באדלר מאמינים בילד. בבאופן מאמינים לילד.

אבל בסך הכל, ההודעה שלך רק מדגישה עד כמה לאנשים שונים מתאימות גישות שונות. אם תכנסי לדפים בבאופן שעוסקיפ בטיפול פסיכולוגי, תמצאי נשים רבות שהרגישו ממש רע בטיפול הפסיכולוגי, בדיוק בגלל הדברים שמרגישים לך ממש טוב. שה"אמון האינסופי" הרגיש להן כמו תאוות בצע, או כמו עיוורון למציאות, או כמו התנהלות שתוקעת אותן במקום. כאלו שהרגישו שלוחצים עליהן להמשיך או שלא הציגו בפניהן אפשרויות שהן היו צריכות. (שלא לדבר על כל הבעיות שאפשר לסווג בתור טיפול לא מקצועי או גרוע ממש, אבל שהטיפול הפסיכולוגי מכיל נטיה מובנית ליפול אליהן ולא מכיל אמצעי זהירות ראויים)

אז הנה, יש אנשים שצריכים ככה, ויש אנשים שצריכים אחרת, ומה שנחוץ לאחת, עלול לפגוע מאוד במישהי אחרת. המסקנה מזה היא שטיפול מסוג אחד לא מתאים לכולן, ושחשוב לבדוק את זה מראש, ולהתאים את הטיפול לאישה.

ולדעתי לא הוגן לזרוק את זה רק על המטופלת, שהרבה פעמים מתקשה בזה גם כשהיא מנסה. זה כמו לדרוש מאדם חולה לדעת לאיזה מומחה בדיוק הוא צריך ללכת. לדעתי כל שיטה שמכבדת את עצמה צריכה להזחיק בעיקרון של קודם כל לא להזיק, ולהכיל מנגנון שמונע התחלת טיפול שיגרום נזק למטופל. בעיני זו מחויבות אתית מינימלית ממש. קודם כל - אל תזיק/י. זה הבסיס להכל.

אני מאוד עמוסה בימים אלו, ורואה שאני לא מגיעה לענות... אז מתנצלת אם איעלם. האמת, אני חושבת שעל הרוב אנחנו מסכימות ממילא (-:

תאמת שגם אני התעייפתי.. מבינה אותך @}

הנה מאמר על איך לבחור פסיכולוג/ית. די דל מכמה בחינות, לא ממצה ולא מספיק חכם, אבל טוב כהתחלה.
https://www.israelitherapy.com/%D7%90%D ... o]IwAR0FSg x6onrcTos9yBHbjaHwC0iPzFhiLkROegGdRcIu2APubFwnSJrPAM[/po]

אחר כך אוסיף עליו ואפרט את כל מה שהכותב שכח, לא ידע או התעצלן לכתוב

והנה עוד אחד באנגלית, יותר טוב אבל עם חסרונות אחרים:
https://estherperel.com/blog/how-to-fin ... -GrZ6GaiLE

(השני, צריך לשים לב שהוא כתוב באמריקאית)

תודה רבה על הקישור, איילה
הגעתי במקרה ונשארתי עד הסוף

תודה לכולכן, עשיתם לי סדר בדברים.
אפילו בכיוונים שלא חשבתי, למרות חילוקי הדעות הדיון ממש מעשיר.

תודה רבה בדויק הדף שהייתי צריכה!