החיוניות שלי חלק ראשון

[גוגוס*]

ואני חייבת להגיד שזה פשוט נראה לי הרבה הרבה יותר קל.
זו בדיוק היתה הטענה. שנוקשות היא לעתים קלה יותר. האם כל קל הוא טוב? יכול להיות. אני מרישה שלפעמים אני מפסידה משהו ככה. רואה פחות אפשרויות מאלו שבפועל קימות.

ואגב, יכול להיות שמה שאצלי הוא שריטה, כי אני יודעת מאיפה הוא בא ועל מה הוא יושב, אצלך הוא סתם פתרון קל ונוח למשהו, גם אם התוצאה נראית כלפי חוץ אותו דבר.

יום טוב לכולן.

יעל, איך את מרגישה?

[ניצן_אמ*]

_אצלנו בלי חיתולים זה עד הסוף. מרגע שהוחלט פשוט אין חיתולים. אין אופציה בכלל. כלל פשוט וחד משמעי. ילדה בלי חיתולים. וזה נוח לי שאין הרהורים ואין תהיות ואין התלבטות אינסופית. זה פשוט קל.
אותו דבר עם תמ"ל. אין בבית. יש הנקה או אוכל אמיתי. וזהו. ואין צורך לחשוב על זה יותר. ההחלטה שבה שחבנו על זה כבר התבצעה ונגמר. אין לי כוח לחשוב בעצמי או גם להיות שם מול בן הזוג כאשר מישהו מעלה את האפשרויות האלה. פשוט רוצה אותם מחוץ לתחום._
כנ"ל.

ואני חייבת להגיד שזה פשוט נראה לי הרבה הרבה יותר קל.
כנ"ל.

[גוונים*]

_ואני חייבת להגיד שזה פשוט נראה לי הרבה הרבה יותר קל.
זו בדיוק היתה הטענה. שנוקשות היא לעתים קלה יותר._
אני חושבת שלמרות הרצון להגדיר את זה כקל מול קשה, אי אפשר באמת לנסח את זה ככה כהכללה.
לחלק נוקשות היא הנטיה הטבעית והיא קלה יותר ומובנת מאליה ולחלק ההיפך.
וכמובן שגם זה כבר הכללה כי לכל אחד יש את הדברים שבהם הוא יותר נוקשה ואחרים שבהם הוא יותר גמיש וזה בעצם ענין של מידות. וכמו תמיד מה שדרוש כאן הוא איזון בין שתי התכונות האלה, שבמידה הנכונה אפשר להרוויח את היתרונות והאיכויות שבכל אחת מהן ובמידה מוגזמת כבר נוצרת בעיה.

ההסבר הזה, דרך אגב, הוא דוגמא קלאסית לצורת החשיבה שאני קוראת 'גמישה', הסברים כאלה הם בדיוק שורש הענין, אני תמיד ועל כל דבר מיד מסבירה (לעצמי, בראש, לא תמיד מהלך מודע) הסברים כאלה ומסתבכת כי אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות הכללה ותמיד יש יוצאים מהכלל, יש יוצא דופן, יש צורך למצוא איזשהו אמצע ולא ללכת לקצוות. (אתן אמרתן זה קל, משפט קצר ברור, חד משמעי. אני בתגובה אמרתי, לי זה לא קל אבל אני מבינה למה במובנים מסוימים זה קל אבל גם אלה שזה קל להם אולי במצבים מסוימים זה יהיה להם קשה וגם לי יש מצבים שאולי זה פחות קשה לי, אז למה אני עושה הכללה כזו וקובעת דברים שאולי הם לא נכונים תמיד? וכו' וכו' כו' הסבר ארוך ומסורבל בלי שורה תחתונה, שמשאיר אותי בנקודת ההתחלה ללא יכולת לנסח כלל.)

ולענין, אני מבינה מבחינה רעיונית למה זה יותר קל, ליישם נראה לי כמעט בלתי אפשרי ואפילו די מייסר, וזה בדיוק בגלל שאני אף פעם לא מרגישה מבפנים את ה לא אופציה והלא מתבחבשים, אני תמיד מתבחבשת.
בגלל זה עכשיו, הדבר הכי קשה שאני צריכה לעמוד מולו אלה המחשבות הלא מרפות שאולי אין צורך במעשה קיצוני כזה. אולי הפחתה של המזון המזיק לי זה מספיק ולא צריך הגבלה מוחלטת ואז יש המון הצדקות למה לא צריך הגבלה מוחלטת ונסיון למצוא איזשהו איזון.
אני כל הזמן מתנדנדת מול המחשבות האלו.
בינתיים חלק ממה שמחזק אותי להמשיך הוא דוקא זה שההתנהגות הקיצונית הזו כל כך חריגה מבחינתי ואני מאד רוצה ללמוד ולחוות אותה.
וההבנה שאיזון, כבודו במקומו מונח אבל הוא לא חזות הכל ולפעמים הוא פשוט תוקע.

[יעלפו_מהמושב*]

יעל, איך את מרגישה?
אויש, הצינון הזה! חשבתי שמהרגע שהופכים להורים, מפתחים איזו חסינות למחלות- הרי אני כבר מטפלת בקטנטן נזקק אחד, אני לא יכולה להפוך לאחת בעצמי! אז כאן- הרבה עיטושים, תפוזים, תה וטישו.

[בשמת_א*]

המממ. מאוד מעניין אותי הדיון.
אני חושבת שאני קולטת את גוגוס ואני קולטת שזה אחרת אצל ניצן ואצל דניאלה.
אני חושבת שאני מתחילה להבין מדוע נתפסתי במשך שנים בצורה מוטעית, מסולפת, מעוותת.

כשאני "הולכת על משהו", אני נתפסת כקיצונית, כפנאטית, כנוקשה.
ואני כל דבר חוץ מזה. באמת!
זה רק, שלקחתי משהו, והפכתי אותו ל פשוט.
המלה "פשוט" נורא חשובה בחיים שלי. קשה לי להגדיר מה היא מתארת, אבל בדיוק השבוע הסברתי למישהי ענייני כספים, וגם שם השתמשתי במלה "פשוט". נגיד, אצלי (מסתבר שבניגוד לחלקים גדולים מהאנושות P-: ) כסף זה רק כסף. זה חשבון פשוט. וזה פשוט לי לחיות לפי זה. נגיד, אין אצלי מצב של אוברדראפט. בחיים לא. וזה לא בגלל נוקשות! זה בגלל פשטות. כי הגבול קיים לי וברור לי ו- נו - איך אני אגיד את זה, פשוט לי! זה פשוט לי!

כשיש נוקשות, פנאטיות, קיצוניות - יש מאבק. יש מלחמה. יש שם הפעלת כוח.

כל הדברים שבחרתי בהם או ש"ככה אני עושה אותם" כי ככה, כי בחרתי, כי זה מה שאני רוצה, כי ככה אני, כי זהו? הם לא במלחמה.

אחרים לא רוצים לבחור באותם דברים, אז הם מכריזים עלי מלחמה. אבל אני לא שם! אני לא שם! אני לא בסבל, אני לא במאבק עם עצמי.
אני רק סידרתי לי מסביבי שיהיה פשוט.

זו לא אשמתי שלא פשוט לכם -

• לגדל בלי חיתולים ( בלי חיתולים, ובלי ספקות, ובלי התלבטות אם זה טוב, ברור שזה נכון, וברור שזה טוב, וברור שזה ככה, אחרת לא הייתי עושה את זה, כאילו דא!)
• להניק עד שהילד נגמל מעצמו (לא, אני לא פנאטית בגלל שאין לי בקבוק ובגלל שמעולם לא קניתי תמ"ל או התכוונתי לתת בקבוק! למה שזה יהיה במפה שלי בכלל? זה כמו שתגידו שאני פנאטית בגלל שאין לי בבית תפילין. למה שיהיו לי תפילין למען השם?! אני לא דתיה ולא מתכוונת להיות דתיה ואין לי מה לעשות בהם. למה למה למה שאני אקנה אותם?! מה זה קשור אלי?)
• לישון עם הילדים (זה פשוט. זה הכי פשוט. זה הכי כיף גם. אין אין כיף יותר גדול מלהסניף את המתוקים ולחבק אותם ולכסות אותם בלילה. טוב, הם כבר גדלו, אבל זה היה הכי כיף)(טוב, זה לא ששכחתי. הקטן ישן איתנו כבר 5 לילות. זה כיף. פשוט).
• לעולם לא להוציא יותר ממה שיש. לא בגלל שאני "מחזיקה", או "סובלת", או "מסתגפת" או שום דבר כזה. לא. זה ממש פשוט. ממש פשוט. מה, כשאתה רואה את הסיר רותח אתה תעמוד ותסתכל ותחכה לראות אותו גולש ורק אז תחשוב לכבות את האש? לא, נכון? אז למה לתת לכסף לגלוש?
• חינוך ביתי. אין לי ספקות. מרגע ששמעתי על זה ידעתי שזה מה שרציתי כל חיי ולא ידעתי שזו הצורה שתהיה לזה. שום דבר לא מערער את זה, לא מפני שאני נוקשה או פנאטית לגבי החינוך הביתי. לא. מה פתאום.

זה מפני שזה פשוט. פשוט המקום של הלב, והלב פשוט יודע, וזה פשוט.

וככה הרבה דברים.
כשמשהו לא פשוט לי, למשל עניין האוכל. אז יש משא ומתן. יש נסיונות. יש מחשבות. אבל המטרה היא לא להגיע לנוקשות אלא להגיע לפשוט. להגיע למקום השלם, שמרגישים שלמים עם הבחירה שלנו ואפשר לנוח. שאפשר לשחרר ולנוח. להפוך את המסובך לפשוט. לא את הגמיש לנוקשה. בפשוט יש תמיד גמישות, כי יש שם נינוחות.

[ניצן_אמ*]

איך זה אחרת אצל גוגוס? למה זו נוקשות? זו פשטות. לא?

[גוגוס*]

יקירותיי, מתנצלת על פרישתי מהדיון. אשוב בעוד שלושה ימים. הולכת לעשות כיף!
סליחה שאין תגובה לעניין אבל אני במירוץ אחרי האריזות. אם הדיון הממש מעניין הזה עוד יחיה כשאחזור אשמח להצטרף מחדש.
סופר רלבנטי עבורי. סופ"ש נעים לכן.

[מיכל_בז*]

וההבנה שאיזון, כבודו במקומו מונח אבל הוא לא חזות הכל ולפעמים הוא פשוט תוקע.

אני קוראת לזה ראייה כפולה. אפילו משולשת. את גם מאלה שרואים את הטקסט והסבטקסט בו זמנית?

נראה לי גם ששווה לפעמים להגיד: "ככה זה וזהו!" אבל השאלה היא גם איך הגעת לככה זה הסופי. מבפנים או מבחוץ? כפית על עצמך את הככה זה? כשאני כופה על עצמי "ככאים" זה אף פעם לא עובד.
שלב האיזון מתאים לרגעים (לשנים) של לפני ההחלטה. שלב ההחלטה כבר דורש את הככה זה, לא?

(עד שנכנס גורם חדש או מידע חדש ושוב צריך לשקלל את הכל ביחד ולשקול לכל הכיוונים. ואם מוצאים את באופן טבעי אז בכלל, כי יש פה כל כך הרבה מידע מפיהם של כל כך הרבה אנשים רהוטים וחכמים... לא קל העניין הזה.)

[גוגוס*]

שני גרוש אחרונים לפני שאני עפה - הבחירות שלי מונעות על ידי המושגים ראוי ונכון במקום על ידי קל או קשה.
אם בחרתי במשהו כראוי אין זה משנה עוד האם הנגזרת היישומית היא קלה לביצוע או קשה.
אם היא קלה אז הרווחתי. אם היא קשה אז ככה זה וזהו. וזה מכניס אותי לתודעה אחרת ביחס לבחירות שלי וזוהי הנוקשות.
קחו דברים כמו מודעות ווסת, הנקה, בלי חיתולים, מיחזור חיסכון במים ועוד שכאלה. הייתי בוחרת בהם שוב גם אם הם היו קשים מאוד לשילוב בחי היומיום שלי.
וחלקם אכן קשים יותר מהחלופות המוכרות.
לרוב אני משתדלת, אחרי הבחירה, לשנות את המצב התודעתי שלי כך שאני אראה במה הם בעצם קלים לי יותר ואיך הם משמחים אותי. זה סוג של התגברות על הקושי אבל הוא עדיין קיים.
טוב, זזתי.

[ניצן_אמ*]

אני מצטערת שאני חצי מרפרפת, לא סגורה בדיוק בדיוק על מה הדיון. קולטת מונחים כמו "נוקשות" ו"גבולות" בהקשר של עשייה ברורה שמפשטת את החיים.
הרבה פעמים לשים קו מפשט את החיים. למשל, לבצע "שום גלוטן" הרבה יותר (הרבה הרבה הרבה יותר) קל מאשר לבצע "שום גלוטן חוץ מאשר בסופי השבוע". עם זאת, משהו באישיות שלי מתמרד כנגד כל דבר שמריח אפילו קצת מדתיות. אני לא מסוגלת לעשות דברים "כי ככה." אני עושה דברים רק כי הם קוהרנטיים עבורי (ומיישמת גם בהורות שלי, כי אני חושבת שמגיע לילד הסבר מדוע מצפים ממנו למשהו אחד ולא אחר, או מדוע אמא שלו מבקשת שיתנהגו (אפילו כלפיה) ככה ולא אחרת. אני מתקוממת במיוחד כנגד שרירותיות.
מתי קשה לי? כאשר אני לא מרוכזת ומחוברת לאינטואיציה העמוקה שלי, ואז מנסה להחיל כללים מלאכותיים מתוך איזו שכלתנות או אוטומטיות. אז אני בסבל. כי ה"פשטות" לכאורה, שנובעת מעצם קיומו של כלל, מקשה עליי בצורה שלא תתואר, כאשר אני לא מחוברת בכל נימי נפשי למהותו של הכלל, על פני צורתו החיצונית. <אני חושבת שניתן לראות בבירור את התהליך ברשומה שלי לעלון על העצמאות. סליחה שאני מתייחסת אליה כל כך הרבה, היא פשוט היוותה תהליך בדיוק בדיוק כזה, ומאד דרמטי עבורי. הייתי בקושי עצום, ניסיתי לקבוע כללים וגבולות כדי להקל על עצמי, וזה הקשה עליי מאד. מצאתי את חוט השני שעובר דרך הדברים, החלתי והכללתי את תפישת עולמי על המקום הקשה, מצאתי את התשובה הפשוטה, וחיי השתפרו לבלי הכר. והנה אני מצליחה ללא "כלל" וללא "גבול" ללא אשמה, ללא דיסוננס, וללא כפייה לחנך את הילדים שלי לעצמאות ולאחריות. ומכיוון שהתמונה ברורה וקוהרנטית וההסבר פשוט, אז הביצוע פשוט וקל מאד לרקד בתוכו. וקל להזיז את הקו מדי פעם ולא להרגיש שחטאנו.>

זהו. זו היתה, כנראה, מנת החשיבה הנהירה והמאורגנת שלי לעכשיו. בחיי שהגעתי כד פה באסוציאציות, ועכשיו אני כבר לא זוכרת על מה מדברים

[בשמת_א*]

_הבחירות שלי מונעות על ידי המושגים ראוי ונכון במקום על ידי קל או קשה.
אם בחרתי במשהו כראוי אין זה משנה עוד האם הנגזרת היישומית היא קלה לביצוע או קשה_
כנ"ל.
ראוי. נכון. בהחלט. וגם טוב.

קחו דברים כמו מודעות ווסת, הנקה, בלי חיתולים, מיחזור חיסכון במים ועוד שכאלה
נכון. כל אלה גם אצלי. כי זה נכון וזהו.
"פשוט" לא נמצא בקל או קשה לביצוע. נמצא בקל רגשית. זה קל כי זה איפה שהלב הולך.

לגבי הסברים: אוי, פה אני חייבת לצחוק. באמת צחוק פרוע. זה ניצן שגרמה לי לחשוב על זה עם ה
אני לא מסוגלת לעשות דברים "כי ככה."
כל בחירה שלי, מנומקת ומגובה מכל הכיוונים. ומי שרוצה (לפעמים גם אם לא רוצה (-; ) יכול לקבל הסברים מפורטים. לרוב גם יקבל. אלא אם כן יש לי סיבה ממש טובה (ומנומקת) מדוע לא להסביר. הכל רציונאלי.

[ניצן_אמ*]

אגב, "ראוי" בתחת שלי. אני עושה את מה שנכון. זה נכון על פי תפישת עולמי, ותפישת עולמי נכונה וקוהרנטית, לכן, זה נכון אוניברסלית.

[בשמת_א*]

נכון על פי תפישת עולמי, ותפישת עולמי נכונה וקוהרנטית, לכן, זה נכון אוניברסלית
D-:

לדעתי, אצל גוגוס ואצלי יש מקום מאוד חזק ל"מוסריות" באופן כללי.
זה בשיקולים שלי.
it's on my mind
אני יודעת שאצל רבים כיום זו מלה גסה, אבל בחיים שלי זה מאוד נוכח.

[ניצן_אמ*]

גם אצלי יש מקום חזק למוסריות באופן כללי. למה את חושבת שלא?

[בשמת_א*]

"ראוי" בתחת שלי

[ניצן_אמ*]

ראוי ומוסרי זה לא אותו הדבר. אצלי בלכסיקון ראוי זה appropriate ומוסרי זה moral.

[בשמת_א*]

אצלי שניהם באותו אגף. ואני חושבת בעברית ולא באנגלית.
גם ראוי וגם מוסרי שואלים "איך צריך להתנהג".
זה לעומת
תפישת עולמי, ותפישת עולמי נכונה וקוהרנטית
שמבחינתי מתאר "איך אני רוצה להתנהג".

האחד עוסק במה שנכון אבסולוטית ("אבסולוטית" עם כל ההסתייגויות, לא רוצה להיכנס לדיוני יחסיות תרבותית).
השני עוסק במה שנכון לי.
זה שאת טוענת שמה שנכון לך הוא גם נכון אבסולוטית וגם נכון לכל האנושות והעולם, זו כבר טענה מגאלומנית D-: אבל לא אחלוק עלייך כי רוב מה שנכון לדעתך נכון גם לדעתי אז לא אני האדם שאבוא לסתור אותך... P-:

[מיכל_בז*]

אני לא יודעת איך זה אצל ניצן אבל אצלי זה ככה: אם אני אדם מוסרי ואני חיה את חיי קרוב ככל שאפשר לעצמי, אז אני חיה חיים מוסריים.
נראה לי שזו הכוונה ב"נכונה וקוהרנטית".

גוגוס! אני יודעת שאת כבר אי שם במקום בלי האינטרנט ועם הכיף, אבל היי, תהני!

[ניצן_אמ*]

לפי עקרונות רציונאליים וסופר רציונאליים, התפישה שלי קוהרנטית ומוסרית באופן אינהרנטי. לא מוסרי לנסות להחיל אותה על מי שלא מכיר אותה ולא מסכים איתה.
ראוי זה איך מתנהגים אצל דודה ברכה, לשטוף ידיים לפני שלוחצים למישהו אחר, וכולל בעיניי גם דברים הכי מיותרים כמו נימוסים. מוסרי, טוב, זה כבר יותר "ברומו של עולם" מבחינתי.
זה הרעב באפריקה, זה לבחור עבודה על פי ההשפעה שלה על הסביבה. זה לא עניין של "ראוי" יותר או פחות. ראוי זה חיצוני. מוסרי זה פנימי.

[בשמת_א*]

אצלי גם ראוי זה פנימי.
ונימוסים לא מיותרים בעיני. הם עניין של התחשבות בזולת.
אבל נימוסים שאין להם שום קשר להתחשבות בזולת או להקלה על החיים ביחד, אלה אולי "פולניות" בעיני.

[גוגוס*]

אהלן כולכן. שבתי. והיה כיף כיף כיף. איך אני אוהבת לנסוע.
קראתי אתכן ואני רוצה להעיר שכאשר כתבתי "ראוי" התכוונתי בעיקר לנכון עבורי. כלומר, שאני מצאתי את ההתנהגות כראויה.
משהו בי מתחבר לבשמת ומשהו בי מתחבר לניצן.
יש המון "ראוי" שהוא בתחת שלי. כולל פגיעה באחרים. אם אחרים הן פולניים ולכן יש להם ממני ציפיות שאין להן קשר אלי אז אני בהחלט מתמרדת.
זה מחזיר אותי לאמא שלי שגידלה אותי על הרעיון שבהקשר לחתונה ושמחות אחרות "שיקפצו המשפחות".
מצד שני, חלק מהשיקולים שגורמים לי לבחור במשהו כראוי עבורי , הם שיקולים מוסריים. אני חושבת שהדוגמה הכי קלה היא עם החלטות שיש להן השלכה על איכות הסביבה.
לפעמים פגיעה חזקה באיכות הסביבה היא כוח שמניע אותי לבחור בחירה מסוימת גם אם ברמות אחרות היא קשה לי ואני מוצאת בה רק טעם מועט.

מצד שלישי, נימוסים הם בהחלט משהו שאני מחבבת. מתרבות דיון ועד אמירת תודה/בבקשה/סליחה ופינוי מקום באוטובוס למי שצריך אותו יותר ממני.

מאחלת לכן שבוע מעולה. אני אזדקק לאחד כזה אחרי כל מה שדחסתי לעצמי בסוף השבוע הזה. כמו שיש ילדים שאוכלים בגיל מסוים כל דבר עם קטשופ, כך אני דאגתי לאכול כל דבר עם גלוטן.
מישהי יודעת איך נראית מולקולה של גלוטן? אני בטח נראית ככה עכשיו.

[בשמת_א*]

זה מחזיר אותי לאמא שלי שגידלה אותי על הרעיון שבהקשר לחתונה ושמחות אחרות "שיקפצו המשפחות".
לגבי חתונה, התפיסה המוסרית שלי היא ש ראוי ש"המשפחה" תמשוך את ידה מכל התערבות בהחלטות של הזוג שעומד להתחתן, אלא אם כן הזוג רוצה שהמשפחה תממן מכספה את החתונה - ובמקרה כזה, יש למממנים זכות להתערב בהחלטות כספיות (אך לא באחרות).

ובלי קשר, עוד תפיסה מוסרית שלי היא ש ראוי שמי שמתחתן יממן לעצמו את החתונה.
ואם אין לו כסף?
שיממן את החתונה שיש לו כסף בשבילה!
וזו בהחלט עמדת משפחתי, לא רק במלים אלא גם במעשים.

[גוגוס*]

טוב, חברות, החלטתי.
אני פוצחת שוב בחמישה ימים של תזונה חיונית.
אני יכולה לעמוד בזה. משהו חייב לנער אותי.
ירדתי מהפסים. ואני בפנים אדישה לזה.
מספיק.
יצאתי מדעתי, תכף אשוב? גרסת המזון החיוני.
מתחילה מחר.

אם עוד מישהי צריכה כזה, הדלת פתוחה לרווחה.

[בשמת_א*]

אני תומכת בך.
אני בדיוק נמצאת בכלל במסע אחר, אז אני בינתיים אשאר בו.

מסע לגמרי אחר: במסגרת המאמץ בנושא הילדים שלי והמטבח והכל, החלטתי שכל הזמן תהיה פה בבית עוגה (או עוגיות או משהו טעים אחר) שאני אפיתי בעצמי (או אני והילדים, עוד נושא שאולי אפתח בהזדמנות, חשיבות הבישול עם הילדים), מקמח מלא אורגני, סוכר קנים אורגני, ביצים אורגניות, אבקת קקאו אורגנית וכן הלאה.
כל יום דואגת שיאכלו אוכל ביתי טעים.
כך, במקום שיקנו כל מיני דברים תעשייתיים (כמו אוזני ההמן התעשייתיות מקמח לבן וסוכר לבן, עם מילוי שוקולד S-: שהאיש הביא בשבוע שעבר), הם יידעו שיש בבית משהו טעים.
וגם ילמדו על הדרך להכין אוכל בעצמם (הקטן כבר הכין לביבות לחבר שלו שביקר אצלנו! את העיסה הכין בעצמו מאשל, ביצה, קמח וסוכר, ואת הלביבות ליבב בעצמו במחבת!).

ועל הדרך, כל יום יש מרק שלי. או מרק עוף אורגני, או מרק ירקות עם קטניות (מוחבאות (-: ) בציר בשר, או מרק כרובית. לא חשוב מה, אבל מלא בריאות.

אני, הבלתי מארחת, הבית שאף פעם אין בו "כיבוד", היום יכולתי לארח גם את בת אחותי, גם את אמא שלי, גם את חמי וחמותי שקפצו בהפתעה, וגם חברה שקפצה לעניינים רשמיים - בעוגת השוקולד הביתית הטעימה שהכנתי אתמול.

אני יודעת שזה לגמרי לא המסע שלך, אבל בשבילי, זה כמו החלפת אישיות. זה פתאום להפוך לאשת החלומות המתפקדת שתמיד רציתי להיות. וזה עוד עם פיקת הברך הדפוקה (אוף, המשימה שלי למחר, תור דחוף לאורתופד שישלח אותי לפיזיותרפיה).

[גוגוס*]

בשמת, נפלת לי ממש טוב עם הדיון הזה. יש לי המון מה לומר אבל זה יחכה לערב.
בינתיים, בהצלחה עם המסע הזה. אני בעדך!

[גוגוס*]

ואגב, בשמת, הייתי אצלך מזמן בסדנת בלי חיתולים והתרשמתי מאוד מהכיבוד שלך. בוטנים, תמרים ועוד משהו שקשה לי לזכור כרגע.
זה היה הכי כיף בעולם, עם כוס תה. הרגיש בריא ומזין ונעים. כיבוד לעילא ולעילא.
גם אני מארחת ככה וכולם מעירים על זה שכל כך נחמד ככה במקום העוגה או העוגיות.
כשיש עוגה הרבה יסתפקו רק בשתייה. כשיש כיבוד כזה כמעט כולם ישלחו יד.
טוב, נו... נמשיך אחר כך.

[מיכל_בז*]

אם עוד מישהי צריכה כזה, הדלת פתוחה לרווחה.

אני אני אני!

אני צריכה כזה. אכלתי יותר מדי סוכר ואני משתגעת. הגוף שלי משתגע.

אז גוגוס, אני רוצה להצטרף. המשימה העיקרית שלי השבוע: לדאוג שיהיה אוכל טוב בבית, אחרת אני אוכלת בחוץ ומוצאת את עצמי במצב המדורדר הזה.

בהצלחה לנו!

[בשמת_א*]

זה היה הכי כיף בעולם, עם כוס תה. הרגיש בריא ומזין ונעים. כיבוד לעילא ולעילא.
א. תודה.
ב. כל אלה שמגיעים אלי על בסיס קבוע, המממ (לא כולל האחיינית המתוקה, שגם מצטרפת לארוחות, ולא כולל החברה, שאין לה התנגדות לעוגות פה ושם, להיפך, אבל היא לגמרי מליגת ה"מזון טרי ובריא שקרוב עד כמה שיותר לצורתו הטבעית" (-; ) - רגילים אחרת. והילדים שלי, בכלל אף פעם לא נוגעים בכיבוד הבריא (חוץ מאשר בפעם הראשונה שהגשתי אותו... וגם אז, רק בחלק קטן מהפיצוחים).
הם שופטים אותי על בסיס זה, באופן בלתי מודע. וכשהם מגיעים, ועוד בהפתעה, ופתאום מתברר שיש עוגה טעימה תוצרת בית, יש לזה אימפקט.
ויש לזה עוד השפעה מעניינת:
לדעתי, מי שזו הכי הפנטזיה שלו, זה האיש.
וכל האנרגיה בבית משתנה, כאשר הוא מסתובב בידיעה שיש עוגה טעימה מעשה ידיה של רעייתו. וזה משודר, אוהו איך שזה משודר.

[גוגוס*]

מיכל, יאללה. לי יש עד כה יום מוצלח מאוד.
נדפק לי השייק של הבוקר כי כל העלים הירוקים נגמרו אבל אילתרתי בפירות וזה יצא יופי.
בנוסף, הצלחתי להימנע מחלוטין מהכיבוד שהוגש במקום שבו הייתי. משימה קשה...
המון סנדביצ'ים מפתים ועוגות טובות.

תצליחי.

[גוגוס*]

בשמת, מאיפה אני אתחיל עכשיו? מהאיש? מהאורחים? מהרעיון של כיבוד?

כיבוד - חלק מהבלוג הזה עוסק ברתיעה שלי מכך שכל דבר קשור במזון. כשאני באה להתארח אצל חברות אין לי שום ציפייה לאכול. אם מזמינים אותי לארוחה אני אבוא לאכול. אם זו סתם הזמנה אז אני אגיע שבעה. בלי שום צורך באוכל, כולל נשנושים. ויש לי קושי מול זה שכאשר אנשים באים לבקר הם בהכרח באים גם לאכול. כיבוד או ארוחה של ממש בלי שאני הזמנתי. וכאן קופץ לי לראש ה"ראוי בתחת שלי" של ניצן. כי אני יכולה פשוט להיות כמו כולם ולארח למופת ולדאוג שתמיד יהיה משהו בבית. ואני יכולה גם לבחור אחרת. וכרגע אני בוחרת אחרת. כשאני בודקת את עצמי אני מגלה שגם אמי כזאת. אף פעם אין שום דבר מפנק. ואותי זה מבאס ומשמח בו זמנית. אני משתדלת שהאירוח יעסוק בחברותא ואני שם בתוכו כל כולי. וזהו.
עכשיו... הרבה פעמים רציתי להיות אחרת. איזו בלבוסטה כזו שיש לה הכל לכל אחד. ואני חושבת שהייתי מרגישה יותר טוב לאחר אנשים לו הייתי כזאת כי לא הייתי מרגישה כמו מול וועדת ביקורת כל פעם מחדש. ובכל זאת... לעת עתה אני בוחרת להישאר מי שאני באופן טבעי ולספוג את הביקורת הסמויה או הגלויה.
תמיד תמיד תמיד יש אצלי דברים שאני אוכלת ואותם אני חולקת בשמחה. פירות, ירקות, אגוזים ומיובשים. יש בהחלט רבים שאינם רואים בכך כיבוד ומבחינתי זו הבעיה שלהם. ולפעמים זה עוקץ אותי שחשובים עלי דברים גרועים בגלל זה. יש לזה בהחלט מחיר.

משהו על הדרך - הבן שלי אוהב מאוד לארח חברים מהגן. הבעיה - הם כולם "נורמליים", רגילים לעוף ותפוחי אדמה ושכאלה, ואצלנו רק פירות וירקות. אז אנחנו מגישים את זה ונמנעים מכל מאמץ מיוחד. יש ילדים שישמחו בזה מאוד וגם יפתיעו את ההורים שלהם שרגילים לסירוב מוחלט לפירות וירקות. ויש ילדים שיתנגדו ויקבלו בשמחה כמה לחם שהם רוצים כדי לשבוע. אני מכירה כמה אמהות שנמנעות מאירוח בגלל שאין להן כוח לבשל לגדוד. אני מעדיפה לארח בדרך שלי ולספוג את התלונות אם יש. אבל, כאמור, יש לזה מחיר. אני חושבת שהבן שלי כבר הבין שאנחנו חריגים. מצד שני, אני מעבירה לו ככה מסר שאני באמת מאמינה במה שאני עושה כי מה הרעיון לתת לו דברים אחרים כשבאים אורחים? זה גם ההגיון שעמד מאחורי מה שסיפרתי בתחילת הבלוג - הפיכת ארוחות החג לטבעוניות. בקיצור, סיפור האירוח תמיד רלבנטי עבורי כי אני בסוג של פיצול בין מה שמקובל אצל כווולם לבין מה שאני מאמינה בו והוא גם במקרה נוח לי מאוד.

ובכל זאת... כשקראתי אותך פתאום רציתי גם אני להיות במסע שלך. קצת יותר נורמלית וגמישה ופחות נוקשה. עוד נראה...

[גוגוס*]

ולגבי האיש. נו, גם אצלנו, אותו סיפור. מן קיטור מתמשך על כך שעמדותיי כלפי תזונה השתלטו לגמרי על הבית. אין שום דבר מפנק.
אני מסופקת ואני מרגישה שגם הילדים כבר התרגלו. אבל האיש... הוא שמח מאוד ונהיה כולו רומנטי כאשר יש אוכל נורמלי טעים.
בדיוק אתמול חשבתי על זה בערב. אכלנו משהו מפנק מאוד והאיש כולו נמס.
אני משתדלת להמיס בצורות אחרות אבל מודה שקשה מאוד להשתוות לאוכל טעים ומפנק. ניסינו כבר מיני מזונות חיוניים ואין לזה אפקט שאפילו קרוב.

כך שגם בעניין הזה את במחשבותיי. תוהה לגבי המשך דרכי ובינתיים נמנעת מהחלטה ובעצם... מחליטה להמשיך בדרכי עד שלמישהו ימאס.

[ניצן_אמ*]

אני חושבת שהבעיה היא בשיח. בשפה.
כמו שאת אומרת את זה, "חיוני" נשמע כמו "בריא" של פעם.
אוכל הוא או טעים ומפנק או בריא וחיוני. אני לא מסכימה בכלל עם הדיכוטומיה הזו.
אני חושבת שהיא מנציחה את הבעיה ולא עוזרת לפתור אותה.

(עוזר, למשל, לאכול בפיור בניו יורק, כדי להבין שהבעיה היא לא שאי אפשר, אלא שיש קיבעון מחשבתי, ושחסרים כלים. ברור שזה לא טריוויאלי. אבל מה? חינוך ביתי זה טריוויאלי בעולם בו כולם הולכים לבית ספר? פשפושים זה טריוויאלי בעולם בו כולם לובשים חיתול? זה הכל עניין של בחירות וסדרי עדיפויות.)

[גוגוס*]

ניצן, אני מסכימה לגמרי. על אף ההסכמה נותרות שתי בעיות שקשה לי לפתור:
1) לי עצמי יש דיכוטומיה כזו. הלוכל הרבה יותר טעים לי (בחלקו) מהתזונה החיונית, וטעמתי כבר הרבה דברים שהיו לי טעימים מאוד. עדיין... ההוא יותר טעים. ואני עצמי אכלתי במסעדה חיונית לגמרי בלונדון והתפעלתי מאוד מאוד מכל מעשה ידיי השף אבל אחרי זה ממש התחשקה לי איזו פיצה.
2) הכנת מזון חיוני טעים מאוד דורשת עבודה שאני מסרבת להשקיע. כבר הייתי בסרט של הבישולים והספיק לי מזה לגמרי. להתקין ארוחה טעימה מאוד דורש זמן והשקעה. וגם.. כפי שכבר כתבתי בתחילת הבלוג (ויכול להיות שזו טעות אבל זה מה שאני יודעת) ככל שהמזון החיוני טעים יותר כך הוא יכלול רכיבים שקשה לי איתם באופן עקרוני או שקשה לי עם הכמות שלהם. יש למשל עוגות מעולות חיוניות אבל כמות הזרעים והאגוזים שבהן נראית לי מוגזמת לגמרי. כך גם עם כל מיני בסיסי פשטידות ולחמים חיוניים. כך גם עם כל הגבינות מאגוזים. אני באמת מאמינה שמזון חיוני על אמת הוא כזה שכמעט ולא (אופס) נגעו בו. להוריד מהעץ ולאכול. זו, לפחות, הפנטזיה שלי.

[ניצן_אמ*]

בהחלט יש לך דיכוטומיה כזו! שימי לב איך את מתארת את ה(גלוטן? שמרים? מבושל? חם? אני לא יודעת.) - מפנק, טעים, נורמלי(!)
בעוד שאוכל "חיוני" הוא אוכל ש"לא משתווה לאוכל טעים ומפנק" (???!!!)
עם זה צריך לעבוד, על זה צריך לעבוד.

עוגות מעולות חיוניות אבל כמות הזרעים והאגוזים שבהן נראית לי מוגזמת לגמרי
בעיניי ממש לא. זה נופל תחת אותה הקטגוריה של "לא לצרוך יותר מדי פירות" שזה בולשיט אחד גדול. מה עדיף? שתאכלי פיסה אחת שתספק אותך עד מעל לאזניים ותהיה לך טעימה אש, או שתאכלי כמו בור בלי תחתית כשמה שעוצר אותך זה רק הראש, טון מוצרי חלב, סוכרים מעובדים, צבעי מאכל וכך הלאה? אני לא מבינה בכלל איפה השאלה. איפה הבעיה. מה? זה "משמין"? וואלה יופי. פיצה זה לא משמין ועוגות קונבנציונאליות הן "טובות" (לדברייך.)

[מיכל_בז*]

יש לי הרבה מה לכתוב על הכל. אבל אני לא כותבת כי עליתי על גל של מרמור.

(זה הולך בערך ככה: למה כולם יכולים לאכול מה שבא להם ורק אני משלמת? ולמה ככה? במה חטאתי רבאק? מתי זה יגמר? נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי. וכו')

בשמת, מה מייצג מרמור ברפואה הסינית? והאם מרמור יכול לנבוע מיותר מדי מתוק? תמהני.

בנתיים התזונה יופי, אבל זה לא נובע מיותר מדי שמחה.

[גוגוס*]

בהחלט יש לך דיכוטומיה כזו!
נו, כבר הודיתי באשמה... אין צורך לסובב גם את הסכין אחרי שמכניסים

לגבי המעדנים מלאי האגוזים אני לוקחת לתשומת לבי. את צודקת. זה עדיין רחוק מהעיקרון של לאכול את הדברים כפי שהם מוגשים לנו מהטבע (או קרוב לזה) אבל נכון מאוד שזה עדיף לגמרי על כל החלופות הלוכליות. אני חושבת שזו חשיבה שמפגינה את המחיר על נטייה לשלמות וזה כנראה מיותר. אני פשוט מפנטזת על שובע מהדברים כפי שהם. כשאני אוכלת "לחם" אגוזים וזרעים אני בוחרת בזה כי אני מפצה את עצמי על מה שמתחשק לי באמת. אז זה כבר מחובר אצלי לדברים רעים. אולי אנסה לנתק את הקשר הזה.

[גוגוס*]

בנתיים התזונה יופי, אבל זה לא נובע מיותר מדי שמחה.
מיכל, אולי אפשר לחבר בין מה שאת אומרת למה שניצן אמרה לי הרגע.
אולי תנסי למצוא משהו שאת ממש נהנית ממנו ולאכול אותו ולחזור אל השמחה.

מחזקת את ידייך. הנפילה אל המרמור אחרי הרבה מדי מתוק מוכרת לי מאוד באופן אישי.
אפשר להתנקות מזה ולהמשיך הלאה. בהצלחה.

[ניצן_אמ*]

במלוא הכנות? אולי תלכו כבר לטחון פיצות במקום לדבר?
לכו איכלו מה שעושה לכן טוב על הנשמה.

מיכל, את יכולה לאכול כמה סוכר שאת רוצה, גוגוס, את יכולה לאכול כמה אוכל "מפנק וטעים" שאת רוצה. אף אחד לא מכריח אתכן לשפר את איכות ההזנה שאתן מעניקות לגוף שלכן.
אני באמת חושבת שעדיף לשמוח מאשר לסבול, באופן כללי. ואם יותר טוב לכן על הנשמה מתוק, אז תאכלו מתוק. וגלוטן. ושמרים. נכון. הגוף יסבול כמעט בכל טווח (החל בשניה שהוא יקלוט מה נפל עליו ועד בעוד עשורים) אבל לפחות הנפש תעלוץ. הרי מגיע גם לנפש, לא? זה הרי הכל בשם ה"כיף" הרגעי הזה בפה. השיחזור של הדייסות במקום חלב האם.

לכו לשמוח. זה יותר חשוב מכל שאר השטויות.
חבל ששמחה כרוכה כל כך חזק בהתמכרויות.
אבל מה לעשות שנראה שזה ככה.
אז ככה.
בתיאבון.

[ניצן_אמ*]

<לא בפולניות. לא לא לא בפולניות.>

[מיכל_בז*]

_מיכל, את יכולה לאכול כמה סוכר שאת רוצה, גוגוס, את יכולה לאכול כמה אוכל "מפנק וטעים" שאת רוצה. אף אחד לא מכריח אתכן לשפר את איכות ההזנה שאתן מעניקות לגוף שלכן.
אני באמת חושבת שעדיף לשמוח מאשר לסבול, באופן כללי. ואם יותר טוב לכן על הנשמה מתוק, אז תאכלו מתוק. וגלוטן. ושמרים. נכון. הגוף יסבול כמעט בכל טווח (החל בשניה שהוא יקלוט מה נפל עליו ועד בעוד עשורים) אבל לפחות הנפש תעלוץ. הרי מגיע גם לנפש, לא? זה הרי הכל בשם ה"כיף" הרגעי הזה בפה. השיחזור של הדייסות במקום חלב האם._

נו, נו. מיטב הפולנים לא היו עושים את זה יפה כמוך. (ואני יודעת! אני משושלת מפוארת של כאלה...)
אבל לי לפחות זה עזר:) תודה ניצן.

את יודעת, כשהפסקתי לעשן בפעם הראשונה לא קראתי את "הדרך הקלה להפסיק לעשן". הפסקתי ראש בקיר ועם המון מרמור.
הפנטזיה הכי גדולה שלי באותה תקופה הייתה להיות מהאנשים שיכולים לעשן "לפעמים". אתן מכירות את אנשי הלפעמים? חבורה נערצת ונשגבת. משום מה, הם באמת לא מכורים לניקוטין. לפחות לא מכורים כמו שאני הייתי ועדיין, בקלות רבה, מסוגלת להיות.

"לעשן רק את הסיגריה של..." של הבוקר, של הקפה של האנא ערף. לא משנה. בשבילי זה לא עובד. ברגע שאני מעשנת רק את הסיגריה של ה-, אני מיד חוזרת לעשן את הסיגריות של כל היום.

בפעם השנייה (והאחרונה) שהפסקתי לעשן זה היה אחרי שקראתי את הספר והפסקתי בשמחה רבה. הבנתי שאין לי שום צורך אפילו בסיגריה אחת כשבאותה מידה של שמחה אני יכולה לא לעשן בכלל.

התקפת המרמור שלי היום הזכירה לי את הפנטזיה של אז. הו, לו הייתי יכולה לאכול רק קצת זבל! מה טובים ויפים היו חיי! משום מה, אותו היקש שעזר לי כל כך בקשר לסיגריות, שאני יכולה לחיות בדיוק באותה שמחה בלעדיהן, לא עוזר לי כשזה מגיע לאוכל. אולי כי אני לא מאמינה שאני אוכל לשמוח באותה מידה גם בלי הזבל הזה.

אוכל זבל היה מקור לשמחה ונחמה הרבה מאוד שנים. הצרה היא שמסביבי הוא עדיין מקור לזה. שוקו עדיין נחשב למשקה האלים של רוב האנשים שאני מכירה ובסדרות מטומטמות בטלוויזיה נשים עצובות עדיין אוכלות גלידה. בבית שלי ובבית של בנזוגי מציינים כל שמחה בארוחה גדולה. בלעבוסטות שבסתר לבי אני רוצה להידמות להן עדיין מחליפות מתכונים של עוגות שרוב הזמן אני נמנעת מלאכול. זה לא כזה פשוט.

אני כנראה עדיין לא יודעת איפה מותר לשחרר את החבל בלי לגרום למהומה רבתי. ולמען האמת נמאס לי להתעסק בכל זה לפעמים עד זרא.
זה לא אומר שאני מוכנה לוותר על כל זה. אם הייתי מוכנה לא הייתי כותבת פה. לא הייתי מחפשת כל הזמן את הדרך לחזור לתוואי.




_לכו לשמוח. זה יותר חשוב מכל שאר השטויות.
חבל ששמחה כרוכה כל כך חזק בהתמכרויות.
אבל מה לעשות שנראה שזה ככה._

זה כבר בלתי אפשרי. הגוף זוכר.

[גוגוס*]

ניחא הכל (למרות ששכנעת אותי כל כך עד שאני שוקלת לחזור גם אל הסיגריות והקפה) אבל למה להשמיץ את אמא שלי?
אני דווקא ינקתי. אמא שלי נתנה לנו רק אוכל אמיתי מהתחלה בלי שום דייסה אבקתית.
נכון שזה כלל הרבה קוטג' וסולת אבל הלב שלה היה במקום הנכון. ונשאר.

[גוגוס*]

זה כבר בלתי אפשרי. הגוף זוכר.

מזדהה מאוד. הגוף זוכר את הטוב שבמזון החיוני ואת הרע שבכל השאר. הקושי הוא לחבר את הזיכרון הזה אל הראש שזוכר משום מה קצת אחרת.
בדיוק סיפרתי לאחותי שאין לי כבר את היכולת ליהנות מקרמבו. זו היתה משאת הנפש שלי שנים... שנים ארוכות. והיום כבר אין אפשרות כזו. זה באמת מגעיל אותי.
זו דוגמה טובה למשהו שבו יש חיבור טוב בין הגוף לראש. כמו התפוצ'יפס. אני עובדת על כל שאר מיליון הדברים שיש בהם עוד פער.
ומקווה מאוד שאוכל לדלג על המהלך של ההיגעלות הפיזית מכל אחד ואחד מהם כדי להיפרד לתמיד.

[ניצן_אמ*]

גם אני ינקתי. שנה. ואמא שלי היתה מורה לתזונה. אבל קיבלתי גם דייסת סולת (מלוחה. לא נתנו לנו סוכר עד גיל יחסית מאוחר.) והאכילו אותי לפי שעות ולא לפי דרישה. והכריחו לסיים את כל פירמידת המזון מהצלחת. האמיני לי, אין הרבה אנשים שגדלו על תזונה יותר טובה משל אמא שלי בשנות השבעים... ואני בפירוש מהאנשים האלה שלא יכולים "גלוטן פעם בשבוע" (אבל כן שוקולד, כן אלכוהול, כן קפה, כן מריחואנה, ומעולם לא הצלחתי להתפס על סיגריות, מודה שלא באמת ניסיתי מכל הלב ) וזה מה שקיבלתי יחד עם ההנקה מגיל 3 חודשים בערך.
והיום, האשה הזו, מכינה ארוחת ערב של יום שישי (אחרי שהיא מצילה את העולם כל השבוע, ואני לא אכנס לפרטים) שלהתעלף מההשקעה ומהטעמים וכו', ואני לא נהנית מזה יותר כי זה פשוט כבר לא יושב אצלי תחת "טעים" ו"מפנק" זה יושב תחת "אכילה כפייתית" ו"למה יש 17 סלטים אבל רק שניים מהם חיים?" (אני בת כפויית טובה או מה? )

[גוגוס*]

גם אצלי ארוחות כאלה יושבות תחת אכילה כפייתית (אני ממש מרגישה את זה תוך כדי הארוחה. לפעמים יש לי גועל מעצמי, בחיי) אבל אני עדיין מרגישה את הטעים והמפנק.
מן ערבוב של תחושות סותרות, ממש תוך כדי הארוחה. למשל, במסעדות מזרחיות ממש טובות שיש המון סוגי סלטים בהתחלה עם פיתות מעולות וכו'...
אני יכולה לאכול עד כדי התפקעות ולחוש הנאה וגועל בו זמנית. מעצמי ומהאוכל. רוצה להפסיק לאכול בלי יכולת לעשות את זה.

תשמעי, ניצן, זו את שדיברת על אורכו של המרתון הזה ואני קניתי את זה. כנראה שתנצחי. או שכבר ניצחת. ואני מריעה לך ורוצה גם.
רוצה גם להרגיש ש אני לא נהנית מזה יותר כי זה פשוט כבר לא יושב אצלי תחת "טעים" ו"מפנק"

ואני מאמינה שזה יקרה.

[בשמת_א*]

באה להתארח אצל חברות אין לי שום ציפייה לאכול. אם מזמינים אותי לארוחה אני אבוא לאכול. אם זו סתם הזמנה אז אני אגיע שבעה. בלי שום צורך באוכל, כולל נשנושים. ויש לי קושי מול זה שכאשר אנשים באים לבקר הם בהכרח באים גם לאכול
אני בדיוק ככה.
וגדלתי בדיוק ככה.
ומרגע מסוים, נמאס לי לספוג את הביקורת על זה. פשוט נמאס. זה עלה לי ביוקר. ובעיקר, הביקורת, מהאיש. לדוגמא, אם כבר הזכרת: "איך את יכולה לעשות חוג אצלך בבית בלי לתת כיבוד?" אני נשבעת לך שאני בכלל לא חשבתי על זה, אבל הוא הלך וקנה עוגיות! כי לא היה מסוגל לסבול את הרעיון שאנשים מגיעים אליו הביתה ואשתו לא נותנת להם "כיבוד"! זה נראה לו שיא האטימות החברתית שקיים.
אז זו הסיבה לתמרים, בוטנים וכו': שלפחות יהיה כיבוד שאני מסכימה איתו. תמרים וצימוקים אורגניים, ופיצוחים אמיתיים (נגיד, לא קבוקים ולא שום תערובת מלאכותית כזאת).

בשמת, מה מייצג מרמור ברפואה הסינית? והאם מרמור יכול לנבוע מיותר מדי מתוק? תמהני
מצטערת, אני לא מצליחה לחשוב כרגע על התשובה לזה.

בלעבוסטות שבסתר לבי אני רוצה להידמות להן עדיין מחליפות מתכונים של עוגות שרוב הזמן אני נמנעת מלאכול
אני מוכרחה להגיד לכן, שממש חימם את לבי הספר שקניתי של יוטק'ה הרשטיין. לפתוח מתכון לעוגת גזר ולמצוא "קמח מלא" ולדעת שהמתכון הזה הוא בשבילי! הוא מקבל אותי! המצרכים הם מה שיש בבית שלי! איזה כיף...

[גוונים*]

_משהו חייב לנער אותי.
ירדתי מהפסים. ואני בפנים אדישה לזה._
גם אני, נכנסתי לסחרור!
מיום חמישי. זה התחיל ביציאה למסעדת פסטה מעולה (קוצ'ינה תמר, אני לא מבינה למה הסכמתי בכלל... ברור שאי אפשר לעמוד בפני התפריט שם)
המשיך בשישי בארוחה משפחתית מלאת פשטידות מעולות (פשטידות מבחינתי זה כמו פיצה מבחינתכן).
בשבת הייתי בטיול שלא הייתי ממארגניו ולכן הפיקניק התבסס על לחמים ועוגות.
ואתמול - סנדויצ'ים, סנדויצ'ים ועוד סנדויצ'ים וגם קצת עוגיות. אני אפילו לא כל כך אוהבת סנדויצ'ים!!
ואני פתאום זורמת, אפילו לא מתלבטת, היד נשלחת לצלחת לפני שהראש חושב, לא מנסה לחפש תחליפים, לא דואגת לאוכל מראש.


אם עוד מישהי צריכה כזה, הדלת פתוחה לרווחה.
אז אפשר עדיין להצטרף?
חייבת להתיישר ובעיקר להפטר מהאדישות הזו.

[מיצי_החתולה*]

<הא! גם אני הייתי בקוצ'ינה תמר ביום חמישי בערב! >
בהצלחה גדולה לכל המתנערות.
אני יצאתי להתנערות לא מתוכננת, כשנתבקשתי ע"י התזונאית שלי להפסיק לשבועיים עם גלוטן, סוכר ופחמימות (אחרי שבחודש וחצי האחרונים, נמנעתי כבר ממוצרי חלב וגלוטן).
אחרי שכבר תקופה ארוכה אני לא מצליחה לקום לחתוך לעצמי ירקות, אני אוכלת טונה ירקות וזה ממש כיף, כי זה החזיר לי את החשק ואת האנרגיות להכין.
היום אכלתי סלט ירקות עם גרעיני חמניה, טחינה וזעתר, ונזכרתי בניצן .

[שומשומ_ית*]

אח.... קוצ'ינה תמר. באמת אי אפשר לעמוד בפניה....
בשמת, רציתי לספר לך שיש את הספר אפיה בריאה, שנותן הרבה מתכונים מגניבים וגם הרבה חומר למחשבה...
(ובהחלט כדאי שאני אשתמש בו יותר במקום לאפות מספר השוקולד)
אשתף (אחרי קריאה שקטה של כמה שבועות) שאני עם ניצן. הגוף בהחלט מטמיע הרגלים ותחושות.
ארוחות מפוצצות נתפסות אצלי היום כ"יותר מדי" וכדחיפה מיותרת של אוכל (אם כי כשאני מארחת אני כל הזמן בחרדה שיש מעט מדי)
בעיקר אצל המשפחות שלי ושל הזוג (כי שם גם לא מקפידים בענייני אוכל בריא. ואז האוכל הטעים הוא הבאמת מושחת)
והגוף שלי לא מסוגל לחיות על סנדביצ'ים. אני פשוט מרגישה מגעיל אח"כ, מה שנותן לי מוטיבציה להצטייד באוכל שמתאים לי כל פעם שאני יוצאת מהבית
(לא טבעונאי וכו', אבל אוכל שגורם לי להרגיש ערה וחיונית ולא מפוצצת ונוטה להירדם)
ו

[גוגוס*]

גוונים, אהלן לך, בטח שאפשר להצטרף. יאללה, לצאת מהאדישות ולהתחיל מחדש.
איך היה היום שלך אחרי שכתבת את זה בבוקר?

אני יצאתי להתנערות לא מתוכננת, כשנתבקשתי ע"י התזונאית שלי להפסיק לשבועיים עם גלוטן, סוכר ופחמימות
מיצי, איך זה לך? קשה? קל? נשמע שזה משמח אותך. והסלט שלך עושה חשק לגמרי. גם אני היום טרפתי סלט מדהים בצהריים. שידרגתי אותו עם רימון וחמוציות וחסה משי אדומה נהדרת. היה תענוג.

שומשומית, ברוכה הבאה! כיף לך, כיף לך, כיף לך. תענוג לשמוע אותך. בהחלט מעורר השראה.

[גוגוס*]

ומה אצלי היום? אחלה יום.
קודם כל, אתמול נגמר לי מעולה. הלכתי לקרוא בספר של איינגר "אור על היוגה" ומצאתי ריכוז של תנוחות שאמורות לעודד החלמה מדלקת מעיים.
עשיתי את הסט והרגשתי אחר כך הרבה יותר טוב. אני אעשה היום שוב ומקווה לשיפור נוסף.
היום היה מוצלח מאוד מבחינת תזונה. כמו בכל ההתחלות שלי היה לי קל. הכל זרם. נטול חשקים מיוחדים. אח-לה.
מרגיש כפי שזה אמור להיות. תזונה חיונית שבאה לי באופן טבעי ובלי מאבקים. מכירה את זה כבר.

חוץ מזה, מחשבה מחודשת על כמויות.
בתחילת הבלוג יעל הסבה את תשומת לבי לכך שיש נטייה להפסיק לאכול בתזונה הזו ושכדאי שאני אחזור לאכול כמויות מכובדות כדי להימנע מהרעבה של הגוף.
גם בחלק מהסבבים הנוספים קיבלתי את ההתייחסות הזו.
ובכן, אני נסוגה מזה.
אני חושבת שאם הגוף משדר לי לאכול מעט או אפילו כלום אז זה מה שאני צריכה לעשות.
למה בעצם שהגוף יוביל אותי לרעב? איפה ההגיון בזה?
אם אני קשובה לגוף באמת באמת (וזה מה שאני משתדלת לעשות) אז אני צריכה להיות קשובה גם לזה.
ואם המשמעות היא שבמשך יום או יותר אוכל ממש מעט אז זה מה שיהיה. כנראה יש שם איזה צורך כזה.
אני נותנת לזה צ'אנס הפעם כי אני כבר מרגישה שזה מה שבא ואני רוצה לחקור את זה. לגלות איך זה מרגיש והאם באמת אני נכנסת בגלל זה לסוג של הרעבה.
כלומר, האם משהו מרגיש משובש בגלל שאני נענית לצורך בכמות קנה של מזון. נחיה ונראה.
בינתיים, יומיים מצוינים ואני מרגישה טוב.

[ניצן_אמ*]

אני חושבת שאם הגוף משדר לי לאכול מעט או אפילו כלום אז זה מה שאני צריכה לעשות.
בהחלט.

המחשבה שלי היא הפוכה. ההתמכרויות מובילות לאכילת יתר. בעלי חיים אוכלים כמה שהם צריכים. הם לא נוטים (בטבע) להשמנת יתר, לסוכרת, למחלות כלי דם ולב ועוד...

[מיכל_בז*]

בינתיים, יומיים מצוינים ואני מרגישה טוב.

גם פה.

וגם בעניין הכמויות. לא יודעת, אולי כפיצוי על סוף השבוע, אבל פשוט לא בא לי לאכול ממש.
אני אוכלת, אבל מעט. ומרגישה די בהיי.

המרירות עברה וגם האלרגיה של הגוף לכל המתוק הזה. אני כותבת פה, כי אני רוצה לזכור: אני כנראה אלרגית לתות שדה ובטוח שאלרגית למוצרי חלב וסוכר.
אז יאללה, די עם זה.

ואני הולכת עם התיק החדש שלי כמעט לכל מקום. הבעיה היא במיקום הרמת גני - הכל מלא עשן ומכוניות וצפיפות. אבל לפחות מעניין בעיניים.

גוגוס, אני שמחה שטוב. יופי, יופי, יופי!

וניצן, תודה לך שוב. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל הניעור שלך עזר, גם אם הוא לא התכוון להיות כזה.
כנראה חשפת את האבסורד היטב. לפעמים באמת שווה להניח לרחמים העצמיים בצד.

[גוגוס*]

המרירות עברה וגם האלרגיה של הגוף לכל המתוק הזה
אוווו... מצוין לך. זה היה די מהיר, נכון?
תמשיכי בטוב הזה. ותתחדשי על התיק.

[גוגוס*]

ההתמכרויות מובילות לאכילת יתר
כמה נכון. איך פספסתי את זה? הרגשתי שאצלי אין קשר לאיך שהאכילו אותי בבית מבחינת כמויות. הקשר הוא במקום אחר והנה נראה לי שפתרת לי את זה.
כשאני אוכלת טוב ממש אין לי צורך בכל כך הרבה מזון. יש לי בהחלט צורך ביותר "ארוחות" אבל בכל אחת מהן מעט.
תודה.

[ניצן_אמ*]

בבקשה
<משתפת שהיתה לי הפתעה מרגשת על המשקל היום. הפועל היוצא של התזונה הזו, פרט לתחושה חיונית, אנרגטית, שמחה, בריאה, הגונה (כלפי הילדים) זה שאני גם יותר אסתטית בעיני עצמי.>

[גוונים*]

איך היה היום שלך אחרי שכתבת את זה בבוקר?
הי גוגוס, תודה על ההתענינות.
היום היה סביר, החלק הטוב הוא שלא אכלתי גלוטן בכלל וזה באמת משמח אותי.
החלק הפחות טוב הוא שאכלתי (במקום שאמור להיות טוב!) המבורגר (בלי לחמניה), צ'יפס וסלט. ואוף כמה שזה עשה לי רע.
מסתבר שאני כבר ממש לא יכולה לאכול את כל המטוגן הזה. ההרגשה הרעה הזו כמעט משמחת אותי ואני מקווה שזה יעזור לי בפעמים הבאות לא להתפתות לג'אנק (תוך כדי חשבתי על סיפור התפוצ'יפס והזדהיתי עמוקות).
היו כמה פעמים במהלך היום שהרגשתי איך האדישות של הימים האחרונים מרימה ראש, באוניברסיטה כמעט קניתי סנדויץ' ואחר כך כמעט קניתי עוגיה, במן התנהלות מנותקת כזו. רק ברגע האחרון עצרתי (זה כבר היה לי ביד).
השבריר שניה הזה שבו נובטת ההחלטה לעצור את האוטומט ולפנות למסלול השני , זה שאני יודעת שמיטיב עמי, זה מה שנעלם לי בימים האחרונים והיום כבר הצלחתי להרגיש. כנראה זה באמת קשור להצהרה כאן הבוקר והמעין 'חוזה' המחודש שעשיתי עם עצמי.
אז במקום עוגיה חזרתי לצימוקים שלי שהיו בדיוק במקום והיו משמחים נורא.
כרגע לא מרגישה חזקה ולא מרגישה שמחה, אבל הצלחתי איכשהו לבלום את הסחרור, מקווה שמחר כבר תחזור גם תחושת החדווה הזו: הכל זרם. נטול חשקים מיוחדים. אח-לה. איזה כיף זה כשזה ככה!
גוגוס, אני שמחה שטוב. יופי, יופי, יופי!

[גוגוס*]

הפועל היוצא של התזונה הזו, פרט לתחושה חיונית, אנרגטית, שמחה, בריאה, הגונה (כלפי הילדים) זה שאני גם יותר אסתטית בעיני עצמי.
משפט מרגש.

ומזכיר לי לספר שבמהלך הקטסטרופה הקרויה "סוף שבוע ארוך" הצלחתי להשיג לעצמי שלושה קילוגרמים נוספים. בחיי... זה כמובן הזדחל אלי עוד מלפני אבל סוף השבוע היה השיא.
משקל שכבר שכחתי מזמן הופיע פתאום על הצג.
וההשלכה המיידית של זה, עקב שהייה ממושכת על הרגליים, היתה כאבי רגליים. אי אפשר היה להתעלם מזה. פתאום בבת אחת נהיה כבד יותר על הרגליים וזה מורגש.
בהחלט דירבן אותי לחזור לעצמי. אני אוהבת להרגיש קלה ושהשלד שלי סוחב את מה שהוא אמור לסחוב.

[ניצן_אמ*]

משקל שכבר שכחתי מזמן הופיע פתאום על הצג.
זו בדיוק ההרגשה שהיתה לי היום. לטובה.

_{אגב, אני לא ממליצה על שקילות. פשוט קיבלנו משקל במתנה, ושלפתי אותו לאחרונה, ויש לו פוטנציאל ממכר. נראה לי שאני אעיף אותו.}

[גוונים*]

הפועל היוצא של התזונה הזו, פרט לתחושה חיונית, אנרגטית, שמחה, בריאה, הגונה (כלפי הילדים) זה שאני גם יותר אסתטית בעיני עצמי.
פעם בכמה זמן יש (בעולם בכלל ובבלוג הזה בפרט) משפטים שאיך שאני קוראת אותם הדימוי שעולה לי הוא של מגדלור.
במובן הכי מנחם, מחזק, מאיר, מרגיע וכל קונוטציה חיובית נוספת שהמילה מגדלור מעלה (אצלי משום מה היא מעלה המון).
המשפט הזה הוא אחד מהמשפטים האלה.
תודה.

[גוגוס*]

קיבלנו משקל במתנה, ושלפתי אותו לאחרונה, ויש לו פוטנציאל ממכר. נראה לי שאני אעיף אותו.
מניסיון - את צודקת. תעיפי. העברתי את עצמי גמילה וכיום אני נשקלת רק כשנראה לי שמשהו השתנה בצורה דרסטית ואני מסתקרנת.

[מיצי_החתולה*]

גוגוס - זה קצת מסובך לוגיסטית, כי חוץ מאגוזים אי אפשר לחטוף כמעט כלום, ובכל יציאה עליי לדאוג לעצמי לאוכל, אבל זה לא נתפס בעיני כקשה. אולי כי מדובר רק בשבועיים (אם כי כשלב ראשון פוטנציאלי), ואולי כי יש משהו קל יותר בשינוי תזונתי, ובשינוי בכלל, כשיש פניה מבחוץ שאעשה אותו, וזה נועד גם לגרום לשינוי פיזי שקל לזהותו (בניגוד ל"הרגשה כללית טובה יותר").

אני שותה שתי כוסות קפה ביום, וחסר לי הסוכר בתוכן, וחסרים לי גם הפירות. חוץ מזה אני מסתדרת, ואפילו מרוצה.

[גוגוס*]

מיצי, נשמע טוב. אני חושבת שלי היה קשה מאוד בלי פירות. ומעניין מה שאת אומרת על הקלות הנלווית לדרישה מבחוץ.
הרי תמיד אומרים שרק שינוי שבא מבפנים מחזיק מעמד אבל אולי יש איזשהו שילוב חזק יותר של מוכנות פנימית עם דרישה חיצונית.
אני אשמח לשמוע איך את מרגישה בתום השבועיים האלה והאם נשאר לך איזשהו מרץ להמשיך עם זה הלאה או עם גירסה מרוככת של זה.

[גוגוס*]

אה... ובוקר טוב לכל המתנערות ואלו שיצאו למסעות.
אני עדיין באותו MODE. הכל בא בקלילות רבה ועובד מצוין.
אני תוהה לעצמי מה גורם לכך שלפעמים נסיונות כאלה באים לי בשיא הקלילות ולפעמים אני מתחילה ומתקשה לשרוד אפילו יום אחד.
הניחוש הכי מהיר שלי כרגע הוא שזה בגלל שעובר מספיק זמן. אם אני "נחה" מספיק, מבחינה מנטאלית, מהתזונה המדוייקת יש לי כוח להתחיל אותה מחדש.
אם המנוחה קצרה מדי אז זה יהיה קשה מאוד.
מזכיר קצת את מה שניצן אמרה על הקושי להיות דתית. אני יכולה להיות דתית אבל צריכה מזה הפסקות ארוכות.

האמת היא שנראה לי שזה קצת יותר סבוך מזה אבל אין לי עדיין מושג מה המנגנון שמפעיל את הקלילות.

[יעלפו_מהמושב*]

באתי לומר שלום. זוכרת שכתבתי איך חזרתי מההורים ולמרות ששם אכלתי מכל הבא ליד הכל עדיין בסדר? Well, זו הייתה טעות, ועוד אחת של מתחילים. אבל כן, גם הפעם לא זיהיתי את פתח מערת הארנב הזו עד שהייתי עמוק בתוכה. עכשיו בדרך החוצה.


אני חושבת שאם הגוף משדר לי לאכול מעט או אפילו כלום אז זה מה שאני צריכה לעשות.
אז בעיקרון כמובן שגם אני חושבת ככה, ואני בהחלט לא חושבת שאת אמורה להאביס את עצמך רק לשם אכילת כמות מסוימת של מזון כהחלטה. כשכתבתי לך על זה במעלה הדף, התכוונתי רק להסב את תשומת ליבך כדי שלא תגיעי למצב שבו את רעבה כמצב קיומי- כשאני אוכלת מאוד חי וחיוני זה מה שנוטה לקרות לי, ואז כעבור זמן מה אני אוכלת כל דבר, כדי להרגיש שוב תחושת שובע רצינית.


_קיבלנו משקל במתנה, ושלפתי אותו לאחרונה, ויש לו פוטנציאל ממכר. נראה לי שאני אעיף אותו.
מניסיון - את צודקת. תעיפי._

[גוגוס*]

יעעעעל... אהלן. אז בגלל זה נעלמת לנו? חשבתי שאת נשארת איתנו גם כשזה מתעקם לך.
אני חושבת שאין דבר כזה טעויות של מתחילים. אלו פשוט דברים שקורים ושוב ושוב כי זה קשה עדיין.
אין דבר. טוב שאת בדרך החוצה.

[ניצן_אמ*]

חשבתי שאת נשארת איתנו גם כשזה מתעקם לך.
מה פתאום. תמיד היא בורחת זותי. צריך להחזיק אותה עם שרשרת.

[יעלפו_מהמושב*]

צריך להחזיק אותה עם שרשרת.
אכן, אכן, הבו את השלשלאות

[גוגוס*]

בוקר...
יום קשה עבר על כוחותינו אתמול. סיימתי אותו עייפה, מותשת נפשית ופיזית ועצבנית מאוד.
בתזונה הכל עבר בשלום עד הערב. אכלתי חריץ גבינה טובה סתם ככה כי נגמר לי הכח וזה היה מתחת ליד.
שטות.
הגדול שלי, בן חמש, שכבר טעם כמה דברים בחייו, העיר שהגבינה מלוחה לו ולכן הוא אוכל אותה לאט.
הדהים אותי שבגלל שאכלתי אותה בלי חמדה נעדר אצלי הרישום של מליחות היתר. פשוט אכלתי. ובעצם כשאוכלים ככה אין רישום אמיתי של שום טעם.
במקום זה יש רישום של תחושות עונג שאין להן תמיד קשר לאוכל עצמו בגלל שהן מהראש.
ויפה לראות שאצל ילד שיכול ליהנות מאוד מתפוצ'יפס עדיין נרשמת תחושת המליחות והיא גורמת לו לאכול יותר לאט.
הקלקול שלו עוד קל יחסית.
אני צריכה ללמוד ממנו כמה דברים. למשל, שגם את הלוכל צריך לאכול בתשומת לב וזה מקטין את ההנאה ממנו ואולי גם את הכמות.

מודה שאני די מרוצה. אם אחרי יום כזה סיימתי רק בחריץ גבינה - דייני. בעבר הקרוב מאוד ימים כאלה היו נגמרים אחרת לגמרי.
ועל זה צריך להוסיף שבן הזוג רצה להתפנק בלוכל קיצוני ובגלל ששיתוף הפעולה שלי היה מוגבל הוא פשוט וויתר. שנינו הרווחנו.
אחרי ימים כאלה אם מישהו לי פיצה, אם המילה אפילו רק נרמזת, זה נגמר בפיצה. אין לי שום יכולת לסרב. והנה... יש לי.

[מיכל_בז*]

מדווחת-מעדכנת שגם לי טוב וקל.
גם אני תוהה למה לפעמים זה קל כל כך. מצב הכוכבים? הורמונים? אלוהים יודע?

הרי יש ימים, בכלל, שהחיים קלים יותר. למה בכלל זה הפסיק להיות קל?

אני הולכת על החמישה ימים עכשיו, אבל יודעת שזה לא יגמר בסוף השבוע. אני לא יכולה להרשות לעצמי.
תוהה איך אפשר לשחרר את החבל בלי ליפול לתוך פתח מערת הארנב. אמנות האיזון! לו הייתי צרפתייה!

[גוגוס*]

לו הייתי צרפתייה!
היית חיה בצרפת שם הכל אחרת והמשימה הזו אולי היתה קלה יותר.
למרות שכולנו יודעים שגם התרבויות האלה הולכות ומתקלקלות וגם שם בעצם הדברים נראים כבר אחרת.
גם אני תהיתי איך לשחרר אחרי חמישה ימים.
בפעם הקודמת קבעתי מראש איפה לגלוש אבל נכשלתי בגדול.
צריכה משהו אחר. כזה שגם עובד.
אני אחליט ביום חמישי אחרי שאראה באיזה מצב אני מגיעה לשם.

קראתי בזמנו את הספר של ג'ואל פורמן. הוא מציע תוכנית של ששה שבועות ממש מחמירים ואחר כך גמישות גדולה יותר.
הוא טוען שאחרי שישה שבועות קפדניים אפשר לחרוג כל יום במשהו אחד וזה יהיה בסדר.
יש בי משהו שמתחבר לרעיון הזה כי הוא מאוד ברור.
חריגה אחת ביום. נשמע לי סביר ואפשרי. אולי אני אנסה את זה.

[מיצי_החתולה*]

גוגוס - מאוד חסרים לי פירות. מאוד.

הרי תמיד אומרים שרק שינוי שבא מבפנים מחזיק מעמד אבל אולי יש איזשהו שילוב חזק יותר של מוכנות פנימית עם דרישה חיצונית. זה נשמע לי בדיוק זה. אצלי יש שיתוף פעולה מאוד נמוך של הסביבה (בן זוגי והילדים) בעניין האוכל כפי שאני הייתי רוצה שהוא יהיה, וזה קצת מרפה את ידיי ביום-יום. אבל כשאני "צריכה" לאכול ככה מסיבה ברורה, אחרי שבעלת מקצוע אמרה לי, ואצלי בהחלט יש מוכנות ורצון, זה משהו אחר.

גם אני תהיתי בקשר לאיך יהיה בהמשך. מצד אחד, מאוד בא לי ללכת על משהו בסגנון מארק בייטמן, ולאכול בעיקר פירות וירקות עד הערב, או לשחרר בסופשבוע, או משהו כזה. מצד שני, כבר נאמר פה בדף, ברגע שאין איזה סכר ברור, נורא קשה לנתב את הכמויות.

והיום חסר לי מאוד מתוק. חותכת לילדים תפוחי פינק ליידי מהממים ומתאפקת לא לנגוס .

[גוונים*]

והיום חסר לי מאוד מתוק
בדיוק באתי לכתוב שהיום חסר לי מתוק, מאד.
בינתיים אוכלת פירות יבשים אבל משום מה זה לא מספק בכלל.

כבר שלושה ימים שאני עומדת במשימה שלי (בלי גלוטן, בלי ג'אנק, קפה אחד ביום) אבל זה בא לי בקושי, בקושי וממש בלי חדווה ועליצות.
סתם מן עול כזה, משהו שצריך לסמן עליו וי.
וגם תחושה קבועה שבא לי משהו ואני לא בדיוק יודעת מה.
(משתדלת לא לנשנש כל מיני שטויות, לא כל הזמן מצליחה).

[מיכל_בז*]

אני מאוד מפחדת מהישנותו של אפקט הגומייה ובו"ז מפחדת להרגיש כל כך רע כמו שהרגשתי אחרי בולמוס אוכל הזבל האחרון שלי.

אם למישהי יש רעיון, עיצה, דבר חכמה, אני אשמח.
בא לי פשוט לא ליפול לבור יותר. לא ליפול ואז למשוך את עצמי החוצה, כמו תמיד, אלא ממש לא ליפול. בכלל.
לראות את הבור ולזכור איך זה מרגיש אחר כך.

[מיצי_החתולה*]

נוטלה תוצרת בית - גוגוס, זה בשבילך: אני השתמשתי ב100 ג' שוקולד מריר כבסיס, כי לא הצלחתי להגיע למקום שמוכר פולי קקאו, אבל אם היו לי, הייתי משתמשת בכ50 ג' פולי קקאו, ומשהו כממתיק.
50 ג' פולי קקאו טחונים במטחנת תבלינים
100 ג' אגוזי לוז (אני קליתי אותם, ואת מן הסתם לא תקלי - אז את יכולה ללכת על אגוז יותר מצודד, כמו קשיו או פקאן)
100 ג' חמאת שקדים (שקדימון או השקד)
להמתקה" תמרים או מייפל או אגאבה

טוחנים הכל במעבד מזון. טעים, מספק, מאוד מתוק.

[גוגוס*]

גוונים, את נשמעת עצובה. אולי נחתה עליך עצבות? בלי קשר לאוכל?
מציעה לך לשבת עם עצמך ולחשוב מהו הדבר הזה שבא לך ואחרי שתדעי מהו כבר תרגישי יותר טוב ואחרי שתחליטי מה לעשות במידע הזה תרגישי עוד יותר טוב.
בכל מקרה... חיבוק. אנחנו כנראה גרות ממש קרוב אז דמייני גם את החיבוק הזה מקרוב

מיכל, אני מלהגת פה אבל זה באמת מה שאני חושבת. פשוט אין לזה סימוכין. רק תחושת בטן.
אני חושבת שנפילות קטנות כחלק מהשגרה הן המפתח להימנעות מאפקט הגומיה.
תחשבי על הליכה בשדה פתוח שאת יודעת מראש שיש בו בורות (מכירה את תל שוכה? ממש מעל עמק האלה?) לעומת שדה שאין לך מושג מה יש בו.
כשאת יודעת שיש בורות, גם אם תפלי תפלי קל, תצחקי קצת על עצמך, תצאי החוצה בכוחות עצמך ותמשיכי הלאה.
כשאין לך מושג שיש בורות אז הנפילה נראית אחרת לגמרי. חזקה, כואבת, מעליבה , קשה להתרוממות.
הנפילות צריכות להיות מובנות לתוך התזונה. קטנות, מחושבות, על בסיס דברים שקרובים יחסית לתזונה האופטימלית שלך במקום המיץ של הזבל.
בגלל שהתאהבתי קצת ברעיון הזה אני שוקלת להיעזר בו בסוף השבוע ולראות אם הוא עוזר לי להתמיד במצב שבו 95% מהתזונה שלי היא אופטימלית וה 5% הנותרים הם פחות רצויים.

מיצי, נשמע משגע. פולי קקאו נאים אורגניים וזולים אצל אלי טראב באבן גבירול. אני אנסה את המתכון הזה. המינוס היחיד שלו הוא שאין לי על מה למרוח את ה ממרח . יש את אלו שיושבים על קופסת נוטלה עם כפית. אני מאלה שמורחים אחרת זה מתוק לי מדי. איזה יופי של רעיון. תודה.

[גוגוס*]

מיצי, אין לי מטחנת תבלינים. תמליצי לי על משהו בבקשה.

[מיצי_החתולה*]

איפה באבן גבירול?
אני לגמר מהאוכלות בכפית, אבל אפשר למרוח את זה על פרוסות של בננה, או לטבול בזה תפוח.
אין לך ויטמיקס קטלני? נראה לי שזה אמור לעשות את העבודה.

[גוונים*]

את נשמעת עצובה.
מה, זה עד כדי כך בולט?
כן, זה נכון, אפשר להגיד שאני עצובה. תקופה לא משהו והיום גם לא היו לי אנרגיות בכלל ואיכשהו הכל יחד יצר מן תחושה עיסתית ודביקה שבתוכה התנהלתי כל היום בכבדות. זה לא קשור לאוכל אבל מפתיע אותי כל פעם לגלות עד כמה הדברים מעגליים. בימים שבהם אני חזקה בנושא האוכל החוזק הזה משפיע על דברים אחרים ולהיפך ימים טובים ואנרגטיים משפיעים ישר על הדרך שבה אני אוכלת. וכך גם בימים החלשים יותר.
את המשפט הזה _אבל זה בא לי בקושי, בקושי וממש בלי חדווה ועליצות.
סתם מן עול כזה, משהו שצריך לסמן עליו וי._
שכתבתי על האוכל יכולתי לכתוב היום בקלות על עוד כמה וכמה דברים אחרים וזה היה יוצא תיאור מדויק.
כך שהדברים באמת משולבים.

בסוף אכלתי יותר מדי בארוחת ערב וזה סתם לי את כל החשקים וה'בא לי' למיניהם... אבל למרות שהגזמתי בכמות לפחות זה לא היה זבל...

גוגוס, תודה על החיבוק! נעים ומחמם (-:

כשאת יודעת שיש בורות, גם אם תפלי תפלי קל, תצחקי קצת על עצמך, תצאי החוצה בכוחות עצמך ותמשיכי הלאה.
משפט כל כך יפה וחכם. מאמצת את הניסוח.

[בשמת_א*]

אהבתי את התיאור של השדות.

[מיכל_בז*]

_הנפילות צריכות להיות מובנות לתוך התזונה. קטנות, מחושבות, על בסיס דברים שקרובים יחסית לתזונה האופטימלית שלך במקום המיץ של הזבל.
בגלל שהתאהבתי קצת ברעיון הזה אני שוקלת להיעזר בו בסוף השבוע ולראות אם הוא עוזר לי להתמיד במצב שבו 95% מהתזונה שלי היא אופטימלית וה 5% הנותרים הם פחות רצויים._

אבל מה להבנות?

אני גם אוהבת את הרעיון שלך מאוד, אבל תוהה מה יכול להיות באמת נפילה מובנית ולמה יש פוטנציאל ממכר.
ואולי עוד לא הגיע הזמן להבנות את הנפילה הזאת עכשיו? ואיך אני אדע?

אני מודה שזה הפחד הגדול ביותר שלי (בחיים בכלל), לא להיות מודעת למה שקורה עד שזה מאוחר מדי. מצד שני, אי אפשר באמת לנטר את הכל כל הזמן.

תספרי כשתדעי איפה ואיך החלטת ליפול?

[גוגוס*]

מיצי, אבן גבירול ליד ניצת הדובדבן. יש קצת צפונה חנות פרחים ומיד לידה. 20 ש"ח למאה גרם וחיוך. יש לי ויטמיקס אבל אני חוששת שאם אתעקש לטחון את הפולים השלמים ביחד עם הכל אז עד שהעסק יהיה מוכן זה יתחמם מאוד. אני מעדיפה לנסות לטחון לפני. באיזו מטחנה את משתמשת?
למישהי נוספת יש המלצות על מטחנה?

גוונים, מאחלת לך פשוט יום נפלא. אולי העליצות שוב תשוב לה... נסי לא לקרוא עיתון. זה בטח יעזור

מיכל, אני אעדכן כשאדע. אבל עד אז אספר לך על מה אני מפנטזת כנפילה.
פרוסת לחם טובה שאפיתי בבית.
עוגייה שווה.
חתיכת בשר איכותי.
כמה פרלינים של שוקולד ממש טוב.
חריץ גבינת עיזים משובחת.

העיקרון - דברים שהם בטופ האיכות ושניתן לחתוך מהם חתיכה או לקחת אחד.

מה נראה לי פחות מתאים?
פסטה (מגיע בערימה וקשה להפסיק)
תבשיל (כנ"ל)
פיתה (גדול מדי)
כל הג'אנק פוד

כתבת שהפחד הגדול ביותר שלך הוא
לא להיות מודעת למה שקורה עד שזה מאוחר מדי
משתפת אותך מניסיוני שזה ככה עד שלב מסוים. ככל שנפלתי וקמתי יותר פעמים איבדתי את היכולת להתעלם מזה שקורה משהו.
המודעות פשוט שם בלי שאפשר בשום אמצעי להעיף אותה. וזה לכשעצמו מפחית נפילות, מקצר את משכן ועושה את הטיפוס בחזרה קל יותר.
אצלי זה מאוד מאוד מורגש, התהליך הזה.
אולי זה יעבוד ככה גם אצלך אבל זה מצריך לשחרר את הפחד מנפילות, לאמץ גישה שרואה בהן ברכה וללמוד מהם כל פעם מחדש.

[גוגוס*]

ואולי עוד לא הגיע הזמן להבנות את הנפילה הזאת עכשיו? ואיך אני אדע?
מיכל, אני חושבת שתדעי כשזה מה שתרצי לעשות. או כשזה יהיה משהו שתרצי להתנסות בו.
זה גם קצת עניין של אישיות. לי מתאים מאוד משהו עם כללים ברורים. אחד ודי.
תתחילי בלשאול את עצמך אם רעיון כזה בכלל מתאים לך ואחר כך בבדיקה אם זה מסקרן אותך לבדוק את זה.
הרי כל הבלוג הזה עוסק בניסויים בבני אדם. צריך לסמן אותנו בציור קטן של אישה מוקפת בעיגול...

[גוונים*]

מאחלת לך פשוט יום נפלא. אולי העליצות שוב תשוב לה... נסי לא לקרוא עיתון. זה בטח יעזור
תודה!
היום באמת התחיל טוב! בוטלה לי פגישה בירושלים ולכן כלל לא נסעתי והסגריריות בחוץ עושה לי מצב רוח טוב ומוטיבציה לעבודה.
(וגם קלטתי שכל המוד הזה בימים האחרונים היה גם קצת הורמונלי).
אני אף פעם לא קוראת עיתון באמצע השבוע, רק בסופ"ש וגם זה בקושי, עיתון זה דיכאון.

אבל תוהה מה יכול להיות באמת נפילה מובנית ולמה יש פוטנציאל ממכר
אני חושבת שזו שאלת מליון הדולר (אחת מהן) וגם אני מתעכבת עליה הרבה.
אני מסכימה שדברים מוגדרים (אוכל בצורה של חתיכות, מנות מוגדרות וכד') מאפשרים להשאר בשליטה.
לי עוזר שאין דברים שאני ממש לא רוצה להכניס לפה בבית ואז הנפילות סבירות יותר. אז נניח אני ארד על סיר אורז, זה פחות נורא מבחינתי מלטחון פיתה עם גבינה צהובה ומיונז שפעם היו חלק מהתפריט שלי והיום כבר אין בכלל בבית כי עדיין קשה לי לעמוד בפני גבינה צהובה ומיונז. ואם אני מחוץ לבית ומתפתה לקנות ג'אנק כזה או אחר אפשר הרבה יותר בקלות לקטוע את זה על ידי חזרה הביתה שבו אין סכנה לפיתויים לא רצויים.
(אמנם לפעמים גם לבית חודרים ג'אנקים אמיתיים או סמויים בדמות כל מיני חשקים של הבנזוג או שלי ברגעי אדישות, אבל גם זה מאד נקודתי ומוגדר. קופסת גלידה, חפיסת שוקולד, פשטידה שנשארה מארוחה משפחתית וכו'. מקסימום לא יכולתי לעמוד בפני זה וחיסלתי, אוקיי זהו נגמר וממשיכים הלאה).

המודעות פשוט שם בלי שאפשר בשום אמצעי להעיף אותה.
עם זה אני מסכימה במאה אחוז, לפעמים אני כבר עייפה מהמודעות הזו, אמנם יש לי יותר נפילות מאי נפילות (בערך (-:) אבל המודעות הזאת באמת לא נעלמת...

[ניצן_אמ*]

_היית חיה בצרפת שם הכל אחרת והמשימה הזו אולי היתה קלה יותר.
למרות שכולנו יודעים שגם התרבויות האלה הולכות ומתקלקלות וגם שם בעצם הדברים נראים כבר אחרת._
לא כל כך מהר. רוב צרפת מודעת ומסורתית תזונתית.

_קראתי בזמנו את הספר של ג'ואל פורמן. הוא מציע תוכנית של ששה שבועות ממש מחמירים ואחר כך גמישות גדולה יותר.
הוא טוען שאחרי שישה שבועות קפדניים אפשר לחרוג כל יום במשהו אחד וזה יהיה בסדר._
מממ. לא מאמין בהתמכרויות, אני מבינה.

מעניין הנפילות המוקפדות. שלי די כאלה (במובן של "מה" לא במובן של כמה.) לא משנה כמה עמוק זה, יש דברים שאני פשוט לא יכולה להכניס לפה כי אני לא חווה אותם כאוכל (לא כל שכן "מזון")

הרי תמיד אומרים שרק שינוי שבא מבפנים מחזיק מעמד אבל אולי יש איזשהו שילוב חזק יותר של מוכנות פנימית עם דרישה חיצונית. זה נשמע לי בדיוק זה. אצלי יש שיתוף פעולה מאוד נמוך של הסביבה
איך אפשר לשפר לך את הסביבה?

[גוגוס*]

מממ. לא מאמין בהתמכרויות, אני מבינה.
אני דווקא התרשמתי שהוא מאוד מאמין בהתמכרויות. הוא פשוט גם מאמין שניתן להיגמל. והאמת שגם אני מאמינה. זה קרה לי עם הקפה ועם הסיגריות ועד היום אני בהחלט מסוגלת לשתות קפה אחד פעם בהרבה זמן או לעשן סיגריה פעם בכמה זמן וזה יהיה חסר משמעות מבחינת חזרה להרגלים הרעים.
זה בא לי בקלות ונטול מאמץ. יכול בהחלט להיות שזה בגלל שאני עושה את הדברים האלה לעתים מאוד מאוד רחוקות אבל בשורה התחתונה אין פה את המצב הזה שפעם אחת מספיקה כדי לדרדר.
בהחלט אפשרי שגמילה מגלוטן תהיה הרבה יותר קשה. התחלתי עם הגלוטן בגיל הרבה יותר מוקדם והוא נטבע בי הרבה יותר חזק מאשר הסיגריות והקפה. אבל אני מאמינה שאם אחזיק מעמד בלעדיו תקופה מספיק ארוכה הגוף שלי ייגמל ואני אוכל לאפשר לעצמי לאכול משהו גלוטני מדי פעם.

[גוונים*]

אני חושבת שזה בגלל שקפה וסיגריות זה לא אוכל, אפשר להעביר חיים שלמים בלעדיהם. לא באמת צריך אותם. אז אפשר להחליט שזהו עכשיו חיים בלי ולא יהיה שינוי מהותי בצורת החיים. עכשיו, גם גלוטן לא באמת צריך אבל גלוטן הוא חלק מ'מזון', ולא רק חלק, אלא מרכיב מרכזי בתזונה של ימינו. ומזון זה משהו שאנחנו צריכים, הרי אי אפשר להפסיק לאכול והגלוטן הוא חלק בסיסי באוכל. ולכן זה נהיה יותר מסובך. וצריך להתחיל עם ההפרדות, הסינונים, ההגבלות, הצבת הגבולות. הגלוטן הזה שקוע וארוג בהווית החיים שלנו, בהרגלים שלנו, בעבר שלנו, ולהוציא אותו משם דורש עבודה שמתפרשת גם לרוחב, גם לעומק וגם לאורך (הזמן שלוקח להגמל...)
גם אותי הדוגמאות של הסיגריות והקפה מאד מחזקות. גם אני יכולה לעשן סיגריה פעם ב... ללא חשש.
ועכשיו אני שותה קפה אחד ביום, עדיין מרגישה קושי לוותר עליו אבל כבר לא מסוגלת לחשוב על יותר מזה. לפעמים כשאני שותה פעמיים נהיה לי ממש רע. אני לא מבינה איך פעם הייתי שותה 3-4-5 כוסות ביום!

[גוגוס*]

גוונים, את כמובן צודקת. אבל אני, אופטימית שכמותי, ממשיכה להאמין שאפשר להיגמל גם מזה.
או, לכל הפחות, להיגמל מהבולמוס לגלוטן, אצל אלו המכורים. ימים יגידו.

[גוונים*]

אבל אני, אופטימית שכמותי, ממשיכה להאמין שאפשר להיגמל גם מזה.
הו, גם אני מאמינה בזה! (כי אם לא, למה כל המאמץ הסיזיפי הזה? ואם לא, מה אני עושה כאן בכלל?)
אני פשוט מפנימה יותר ויותר את זה שזה לוקח זמן, הרבה ז-מ-ן !!
ושנדרשת המון סבלנות.

[ניצן_אמ*]

עכשיו, גם גלוטן לא באמת צריך אבל גלוטן הוא חלק מ'מזון', ולא רק חלק, אלא מרכיב מרכזי בתזונה של ימינו.
מבחינתי גלוטן זה כמו סיגריה. זה שאפשר לנשום עשן סיגריות, לא עושה אותו "אויר" ו"מרכיב מרכזי בנשימה של ימינו." גם אם כל פינה מלאה בזוהמה הזו. והיא מלאה.

[גוגוס*]

מבחינתי גלוטן זה כמו סיגריה
תודעתית אני איתך. אבל במציאות זה קשה לי יותר מהסיגריות בגלל הדברים שציינה גוונים.