החיוניות שלי חלק ראשון

[גוגוס*]

דניאלה, צחקתי בקול רם. גדולה...
וכיף שבאת לומר את זה. זה נעים.

[ניצן_אמ*]

_שמת לב שבשינוי ממש קטן את יכולה לפתע להישמע כמו צפריר??
כי דרך קונפליקט, לכאורה, מגבשת את דעתך במלואה.
מקווה שמובנת וגו'._
דניאלה, אני נשבעת לך שהמשפט יצא לי צפרירי לגמרי וערכתי אותו.
ברר.

[גוגוס*]

טוב, העסק הזה של לדבר אל האוכל, עובד.
אתמול נשארו על השולחן פרוסות לחם משובח ביותר.
שוחחנו (בלב, כן? מפחדת מאשפוז כפוי) ונפרדנו כידידות.
ממש הרגשתי שאני רואה אותן ושזה בסדר להמשיך הלאה.
אני חושבת שגם הן הרגישו ככה

[מיכל_בז*]

_ממש הרגשתי שאני רואה אותן ושזה בסדר להמשיך הלאה.
אני חושבת שגם הן הרגישו ככה happy_

אני דיברתי אתמול עם השוקולד והממזר הזה דיבר בקולה של בשמת ואמר לי: נו! אם את רוצה אותי את בטח לפני מחזור. מותר.
שוכנעתי:)

אבל האמת היא שזה היה ממש בסדר גמור. באופן משונה נראה לי שתמרים עושים לי רע יותר משוקולד. זה יכול להיות ככה?

[גוונים*]

_הסברת כל כך יפה וכל כך מדויק עד שהתחברתי כל כולי לדברים שלך.
לוקחת לעצמי חלקים גדולים מהם. תודה._
גם אני!


שוחחנו (בלב, כן? מפחדת מאשפוז כפוי) ונפרדנו כידידות.
(-: (-:
נשמע רעיון לא רע הדיבור הזה עם האוכל...


אני בעיצומו של סחרור, אבל איכשהו אני כמעט אדישה לזה.
זו אמנם לא צניחה חופשית אבל בהחלט נפילה מתונה. כמו עלה שנושר מעץ ברוח.
מחכה לרגע שבו ארגיש איך המוטיביציה שלי מתגבשת לכדי חזרה למסלול תזונתי טוב.

[גוגוס*]

מחכה לרגע שבו ארגיש איך המוטיביציה שלי מתגבשת לכדי חזרה למסלול תזונתי טוב.
תנסי לעצור מול המראה ולהביט ממש לעומק. לראות את עצמך. לי זה עוזר.
אלא אם את מחכה שזה יבוא ממשהו אחר, פנימי אולי, ואז קבלי ביטול על הערתי.

[גוונים*]

האמת, חשבתי שאני מחכה לאיזושהי תחושה פנימית, התחלה של מיקוד או ניצן של נחישות או משהו שיבטל את הרפיון הכללי הזה שאני פתאום מרגישה לגבי כל הנושא.
אבל הרעיון שלך לא רע בכל מקרה, אני אנסה.
תודה.

[גוגוס*]

חשבתי שאני מחכה לאיזושהי תחושה פנימית, התחלה של מיקוד או ניצן של נחישות.
אני מכירה את הציפייה הזו ממש טוב. אצלי, לפעמים היא באמת מגיעה מעצמה. אבל ממה שתיארת היתה לי תחושה שזה מהמקרים שפשוט שוקעים לאט לאט וקשה כבר לזכור מה קרה ולמה בעצם אנחנו שם.
שוב, אצלי, במצבים כאלה התחושה הזו מתמהמהת מאוד וצפה רק כאשר אני כבר ממש בקנטים.
למדתי לזרז אותה קצת כי קשה לי למצוא לזה הצדקה.
המילה אצלך שתפסה את עיניי היא "אדישה". באופן מוזר אני רואה בה לגבי עצמי סכנה יותר גדולה מכל נפילה עמוקה שיש בה מודעות.

[גוונים*]

גוגוס, ממש חשוב לי מה שכתבת, תודה!
אני מזדהה עם הרוב ולוקחת לתשומת ליבי.
את צודקת לגבי זה שאדישות במקרים רבים זו סכנה גדולה.
אבל עצם זה שאני כותבת שזו אדישות כבר מרגיש לי כאילו זו אדישות בערבון מוגבל אז איכשהו זה גורם לי להיות די רגועה.
(או שזה גם תירוץ והרוגע הזה הוא רק חלק מהתסמונת הכללית (-:)
אז התרגיל עם המראה הוא דרך לזרז את התחושה הזו?
יש לך עוד טריקים?

[ניצן_אמ*]

באופן משונה נראה לי שתמרים עושים לי רע יותר משוקולד.
מזדהה.

שוב, אצלי, במצבים כאלה התחושה הזו מתמהמהת מאוד וצפה רק כאשר אני כבר ממש בקנטים.
גם עם זה. וגם אני מזרזת, במובן של זה שאני מזדרזת את עצמי אל תוך הקנטים. בסיבוב הזה, כשהכל התחיל, אז הלכתי לדייט עם עצמי בארקפה. הזמנתי שוקו על חלב (בחיי. לא נגעתי במוצרי חלב עידנים קודם לזה. וזו היתה מעידה חד פעמית קיצונית מגמתית) ואיזה תירוץ עלוב שיש להם לפיצה (מין מאפה דק כזה עם ירקות ורוטב. לקחתי אפילו בלי גבינה אני חושבת.) ישבתי. אכלתי. מצד אחד נהניתי כי אני לא בעניין של לעשות את זה בסבל, אם כבר, אז להנות... מצד שני, לא היה כזה טעים. כאילו, אם אני עוצרת ממש להרגיש מה אני עושה? אז האמת היא שאני באמת באמת מרגישה כמה שזה לא שווה את זה.
בקיצור, אחרי שעשיתי את זה, הרגשתי את הרעש של התחתית (זו שהתבחבשתי איתה והתאמצתי לא להגיע אליה בתקופה של נשנושי אורז מלא כזו... דשדוש חצי מכור...) וזה עזר לזנק למעלה.

[בשמת_א*]

איך לדעתכן הכי כדאי להמתיק קפה?
אני אישית פשוט סילקתי את הסוכר (בילדותי הייתי שותה קקאו עם שתיים וחצי כפיות סוכר, אחר כך עם שתיים, וכך גם לתה ולדברים אחרים נכנסו שתי כפיות. אפילו לבן הייתי אוכלת עם סוכר... ויום אחד החלטתי שזה מיותר, אולי בגיל 18, לא זוכרת, ופשוט סילקתי. פשוט שתיתי בלי, ומתרגלים מאוד מהר. עכשיו מגעיל אותי לשים סוכר בקפה, אם אני שותה קפה, או בתה).

כך ששוב יש תמרים בבית ושוב זה עושה לי רע פיזית ושוב אני אומרת לי: "טוב, נו. כולן אומרות שתמרים זה אחלה
תראי, בגדול תמרים זה אחלה. אז מה?
בקטן, אני לא נמשכת לתמרים.
אני יכולה מדי פעם לאכול תמר אחד. נגיד, חלאווי. אבל לרוב עוברים חודשים רבים בין תמר לתמר.
יותר מאחד, גדול עלי.
אז לא נראה לי משונה שעוד אנשים לא נמשכים לתמרים.

_אני דיברתי אתמול עם השוקולד והממזר הזה דיבר בקולה של בשמת ואמר לי: נו! אם את רוצה אותי את בטח לפני מחזור. מותר.
שוכנעתי:)_
D-:

[ניצן_אמ*]

תראי, בגדול תמרים זה אחלה. אז מה?
שניה רגע, אני לא מסכימה.
למה תמרים זה יותר אחלה מתפוח? וזה עוד מיובש, השד יודע איך (אלא אם קונים כמונו ישר מהמגדל) וזה מתוק בטירוף. יותר מדי אפילו.
לא קונה את זה שזה אחלה. אני חושבת שזה תחליף טוב לאנשים שרגילים למתוק-גועל-נפש ברמה של לשים סוכר במשקאות

[גוונים*]

אני חושבת שזה תחליף טוב לאנשים שרגילים למתוק-גועל-נפש ברמה של לשים סוכר במשקאות
כמוני (-:

פשוט שתיתי בלי, ומתרגלים מאוד מהר
זהו, שהרבה אנשים אמרו לי את זה אבל אני לא מתרגלת מהר בכלל.

בתהליך ארוך, ירדתי משתי כפיות לכפית אחת, גם בקפה וגם בתה.
הייתי מאד גאה בזה כי פעם הייתי כל כך נגעלת משתיה לא ממותקת, או ממותקת מעט ועכשיו השתיים סוכר הזה פשוט מגעיל אותי.
אז עכשיו אני רוצה להוריד את הכפית הזו ומתקשה לעשות את זה בבת אחת.
אם אני לא ממתיקה בכלל, אני פשוט לא שותה. מכינה לעצמי ואז אחרי כמה שעות מגלה שהכוס עומדת נטושה ומלאה לגמרי במקום שהשארתי אותה.
אז חזרתי לתהליך האיטי. עם הדבש בתה אני יורדת לאט לאט מכפית לחצי כפית וזה איכשהו בסדר. והקפה כאמור הוא עקב אכילס שלי....

אפשר היה לוותר בכלל על השתיה החמה, אבל אני מאד אוהבת תה וחליטות (כמובן שבעיקר בחורף) זה ממלא לי הרבה פעמים חשקים למיניהם והאמת שפשוט לא בא לי לוותר על זה. גם על הקפה, מה שבא לי זה להוציא מזה את הג'אנק (-:
(בזמן האחרון אני חושבת שרק קפה אחד ביום בלי סוכר ובלי חלב זה יכול להיות בסדר. אני לא מרגישה שזה יהיה פתח לעוד ועוד קפה כי כבר המון זמן אני בשליטה על זה, מורידה כמויות ומגדילה רווחים בין כוס לכוס, איכשהו זה נראה לי משהו שאפשר לחיות איתו בלי שיהיה לזה מחיר כבד מדי, זו מחשבה נכונה?)

[גוגוס*]

גוונים, גם אני עושה לפעמים את מה שניצן מספרת עליו אבל אני צריכה שם להגיע ממש לגועל בשביל להבין ולהתחיל מהתחלה.
זו הסיבה שאני מנסה קודם אמצעי שכנוע אחרים ולרוב זה מספק אם אני בדרך למטה במן דשדוש כזה.

לגבי התמרים - אני חושבת שמזון חיוני מתוק זה בסדר גמור. לפעמים יוצא לי לאכול אפרסמון שהוא פשוט מתוק מדי (ואם אני אומרת, אז בחיי שזה מתוק מדי) או אפילו תפוז. יש כאלה. שממש משאירים איזה שובל בפה שעושה חשק לצחצח שיניים.
הבעיה שלי עם תמרים זה שאני חושבת שהם מזון סוג ב' בגלל הייבוש. אני מאוד אוהבת מיובשים אבל מסכימה עם ניצן שכל דבר טרי יהיה עדיף.
אני למשל אוכלת תמר כשבא לי לוכל. ככה סתם הם די רחוקים לי מהמחשבות. עולים תמיד כשיש השתוקקות לדברים גרועים.

[בשמת_א*]

קפה זה נורא נקודתי. אם זה הדבר היחיד שיישאר לך, לא נראה לי רע.
איך זה נראה לך? איך זה מרגיש לך?

[גוגוס*]

אני חושבת שרק קפה אחד ביום בלי סוכר ובלי חלב זה יכול להיות בסדר.
לו אני בנעלייך הדבר היחיד שהיה מפריע לי זו ההתמכרות. אם אין התמכרות אז זה בסדר. אם יש התמכרות אז זו בעיה.
נסי להימנע מזה ליום או יומיים. אם את חייבת את זה ומתחילים לך סימפטומים של גמילה (כאבי ראש? בחילה?) דעי שאת מכורה ותחליטי מה לעשות במידע הזה.

[מיכל_בז*]

אני טיילתי לי היום קצת אחרי איזה שיעור שהעברתי בצפון הישן וגוגוס, אם אכן שם את גרה ומדוושת, הרי שאת הנערצת בנשים.

תל אביב כולה מפתה מאוד, אבל משום מה האיזור הזה פיתה אותי היום במיוחד. בסוף הלכתי מהר-מהר את כל דיזינגוף עד פרישמן וקניתי בזומר פלוט שיפון מהמם.
לפחות היה שם שיפון.

החלטתי לא להכות על חטא, לא להתייסר ולא להרגיש אשמה יותר בקשר לאוכל (למרות שגם נגסתי לא מעט במאפה גרנולה שקניתי לבחור).
זאת החלטה חוזרת, כן? אבל אני מחכה שההחלטה תתעייף מכל ההלוך ושוב האלה ותסכים בסוף להישאר.
ייסורים והכאה על חטא נוגדים את אג'נדת השמחה החדשה שלי.


אני חושבת שרק קפה אחד ביום בלי סוכר ובלי חלב זה יכול להיות בסדר.

אני גם חושבת. אבל אני מאוד אוהבת קפה ולא מתכננת להיפטר ממנו בקרוב, כך שאולי אני לא הבן אדם הנכון לייעץ.
לי ברור שאני מכורה, כי כל פעם שאני אפילו חושבת להפסיק איתו מתעוררת בי פאניקה.

[גוונים*]

_קפה זה נורא נקודתי. אם זה הדבר היחיד שיישאר לך, לא נראה לי רע.
איך זה נראה לך? איך זה מרגיש לך?_
זה מרגיש לי ממש נעים (-:

_לו אני בנעלייך הדבר היחיד שהיה מפריע לי זו ההתמכרות. אם אין התמכרות אז זה בסדר. אם יש התמכרות אז זו בעיה.
נסי להימנע מזה ליום או יומיים._
זהו, שגם כאן עברתי תהליך מענין. אין ספק שזו היתה התמכרות, כולל כאב הראש, הכמיהה, הכל.
אז התחלתי להפחית ולאט לאט הגעתי לקפה אחד ביום, רק שגם בו הרגשתי שיש לי תלות וזה לא מצא חן בעיני.
לכן בזמן האחרון אני מנסה לשחק עם זה, נמנעת ליום, לפעמים ליומיים, לפעמים דוקא כשמאאאאד בא לי מושכת את זה עוד ועוד ומוצאת תחליף.
ווואלה, זה עובד. נעלמו כאבי הראש שהיו מגיעים לי כל יום בסביבות ארבע - חמש אם לא הייתי שותה קפה. גם האטרף (מה שנקרה דוּדה בשפת הסמים) פחת בהרבה. היום אני לגמרי מרגישה שאני בוחרת כל פעם שאני שותה קפה ושבאותו רגע אני יכולה גם לבחור שלא. אני מרגישה בשליטה. אבל וזה אבל גדול כל פעם שאני אפילו חושבת להפסיק איתו מתעוררת בי פאניקה ממש!
לכן, יש סיכוי שזו עדיין לא שליטה מלאה, ושעוד קיימת התמכרות. אני צריכה להמשיך עם זה עוד קצת, לכן בינתיים אני כן מגדירה את מטרת העל כהוצאת הקפה מהתפריט לגמרי (אולי זה יקרה מעצמו כשאהיה בהריון, בע"ה במהרה בימינו, אמן) כי אני רוצה להמשיך ליצור תחושת שליטה מלאה בזה.
אבל יש לי הרגשה שכשאשיג את השליטה הרצויה, אבחר כן להשאיר לי איזה כוס קפה יומית מפנקת.

ובענין התמרים, גם לי זה מתוק מדי, אני פשוט מנסה להפוך את זה לתחליף המתוק הבריא כשבא לי שוקולד או גלידה. בינתיים זה לא כל כך הולך. הלוואי הלוואי שזה מה שהיה עולה לי כשיש השתוקקות לדברים גרועים. מבחינתי, למרות ששניהם מתוקים זה בכלל לא ממלא את אותה הפונקציה (וכן, אני יודעת שככה נשמעת התמכרות, ניצן אמרה לי בדיוק את זה לפני כמה ימים...)

[גוגוס*]

מיכל, אני מדוושת על אבן גבירול. בהחלט היו לי שם תקופות קשות אבל היום אני ממש בסדר עם זה. פשוט מתעלמת.

אני מחכה שההחלטה תתעייף מכל ההלוך ושוב האלה ותסכים בסוף להישאר.
זה יקרה. מניסיון. רק לזכור לחכות במודעות. אם מחכים סתם אז התהליך נראה אחרת. המתנה במודעות מקרבת את ההגעה פלאים.

היום אני לגמרי מרגישה שאני בוחרת כל פעם שאני שותה קפה ושבאותו רגע אני יכולה גם לבחור שלא
גוונים, זה נשמע ממש ממש טוב. אגב, יש לי חברה שעשתה דרך דומה לשלך והשאירה כוס קפה אחת בשבוע, בסוף השבוע. לפעמים היא חורגת מזה אבל העיקרון מושך אותה לכיוון של ממש מעט.
שיהיה בהצלחה עם ההריון. אני אחזיק לך אצבעות.

[גוונים*]

בהחלט היו לי שם תקופות קשות אבל היום אני ממש בסדר עם זה. פשוט מתעלמת.
בתור אחת שלא רוכבת על אופניים, ממש אין לי מושג על מה אתן מדברות... למרות שאבן גבירול הוא חצר הבית שלי פחות או יותר... הסבר?

יש לי חברה שעשתה דרך דומה לשלך והשאירה כוס קפה אחת בשבוע, בסוף השבוע. לפעמים היא חורגת מזה אבל העיקרון מושך אותה לכיוון של ממש מעט
איזה רעיון מעולה, פעם בשבוע! ממש אהבתי ויש מצב שאאמץ (בתור יעד).

אני אחזיק לך אצבעות.
תודה, צריכה את זה.

[ניצן_אמ*]

_בהחלט היו לי שם תקופות קשות אבל היום אני ממש בסדר עם זה. פשוט מתעלמת.
בתור אחת שלא רוכבת על אופניים, ממש אין לי מושג על מה אתן מדברות... למרות שאבן גבירול הוא חצר הבית שלי פחות או יותר... הסבר?_
גם אני לא הבנתי

[גוגוס*]

על אבן גבירול כל דלת שנייה מוכרת משהו שהוא מחוץ לתפריט שלי. וזה קשה. הכל מלא בריחות, באנשים שיושבים ונראים מבסוטים. ופעם גם אני הייתי כזו. מכל הבא ליד.
האמת היא שזה הרבה יותר קל על האופניים כי חולפים ליד זה מהר בלי להתעכב. כהולכת רגל זה הרבה יותר קשה לי.

[גוונים*]

אהה, מהבחינה הזו. כן, זה מאד מאתגר.
(חשבתי שהכוונה למשהו שקשור לאופניים עצמם)

[בשמת_א*]

על אבן גבירול כל דלת שנייה מוכרת משהו שהוא מחוץ לתפריט שלי. וזה קשה. הכל מלא בריחות, באנשים שיושבים ונראים מבסוטים
איזה קטעים!
אני סובלת מזה. באמת. הריחות מגעילים אותי. זה נורא. אני רוכבת מהר מהר, ומשתדלת לדבוק בשביל האופניים - שהוא לא מתחת לאכסדרה - כדי לא לסבול מדי מהריחות האלה. שום דבר שם לא מושך אותי.
(אוי, מתי אוכל לחזור לאופניים )-: הברך משתפרת אבל אני צולעת במדרגות בקושי רב, ומתקשה לכופף את הברך).

[גוגוס*]

חשבתי שהכוונה למשהו שקשור לאופניים עצמם
אופניים זה רק כיף.

אני צולעת במדרגות בקושי רב, ומתקשה לכופף את הברך
בשמת, החלמה מהירה. לבי איתך. קשה מאוד כשהניידות נפגעת.

[ניצן_אמ*]

אה.זה בכלל לא בלכסיקון כבר. לא "דברים שאני עושה." אני אוכלת ממה שיש בבית (מההזמנות האורגניות) יצירות ביתיות, במסעדות זה כבר נהיה "לעתים" (פעם בשבועיים ככה) ומבחירה מאד מדוייקת, וכשמתארחים (הסבים סבתות יודעים מה להכין, ואל חברים אנחנו נוהגים להביא איתנו אוכל.)
בקיצור, זו נהייתה "לא אופציה" בלכסיקון שלי. לא קיים פשוט.

בקרוב אצלך.

[גוגוס*]

בקרוב אצלך
אני ממש קרובה. הפעם האחרונה היתה כבר מזמן. אין לי זיכרון אפילו מתי או מה זה היה. בטח איזו פיצה איפשהו. אפשר לגלול את הבלוג ולחפש
אגב, יום חמישי ברציפות בלי טיפת גלוטן. אפילו פירורנצ'יק.
נאמתי לעצמי על הרצון לעשות את זה בשמחה ומתוך הבנה ומודעות (אלן קאר סטייל) וזה עבד. פשוט עבד.
יש יותר מן החי בתפריט אבל גם זה מעט. בקיצור, אני שמחה.
מרגישה שמשהו השתחרר. איזו ידיעה שקשה להסביר.

[דנה_ה*]

זה מוזר איך משתנים. אני מכורה למתוק אבל בגלל שכבר שנה וחצי לא טעמתי סוכר, אז כשאני מריחה עוגה או משהו ממותק מאוד (לסוכר יש ממש ריח) אז זה עושה לי בחילה. גם שתיה מתוקה התחילה להגעיל אותי, ובכלל אני חושבת שמתוק זה דבר עם טעם לוואי משמעותי. תמיד במסעדות כשעוד הייתי אוכלת מתוק תמיד הייתי מצטערת אחרי הקינוח שהתפתיתי אליו, כי הרבה יותר טעים בפה טעם של פסטו או זיתים או שום מאשר טעם לוואי של מתוק.

עכשיו אני בארה"ב - הייתי יומיים וחצי בניו יורק ויש שם מיליארד פיתויים בדמות חטיפים ועוגות ובייגלס, וזה ממש כל חנות שניה וברחובות והריח באויר - אני חייבת לומר שאפילו לא גירה אותי קצת. בגלגול הקודם שלי הייתי מן הסתם חייבת לטעום מהכל. מהכל. ועכשיו נהניתי מאוד מפיצה ללא גלוטן שאכלתי לראשונה וממסעדות הודיות נפלאות (אני מתה על אוכל הודי ולצערי האזור בו אני גרה אינו משופע בהן).
כדאי להחזיק מעמד, זה משתלם בסוף ונהיה ממש קל - אני מרגישה שזו נהית קצת המנטרה שלי אבל זה ממש כך.

[גוגוס*]

מעדכנת בסופו של שבוע. כן, זה אומר שבעה ימים במקום החמישה הרגילים.
היה לי פשוט מעולה.
החלקים הפחות מוצלחים הם כמות בלתי מספקת של עלים וקצת יותר מדי חלבון מן החי.
החלקים הטובים הם שרוב התזונה היתה חיונית ושהגלוטן נשאר בחוץ ברמה ממש הרמטית.
החלק הכי טוב זה שעברתי את השבוע הזה בלי שום חשק שהוא לגלוטן, וזאת על אף פיתויים ממש כבדים.

זה בא לי בקלות, ממש אלן קאר סטייל והתחושה כרגע היא שבכיף אני עוברת ככה חיים שלמים.
יודעת שזה מתעתע אבל זה מה שמרגישה כרגע.
ביום שישי אכלנו במאפיית לחמים. בן הזוג הזמין בורקסים ואני סלט. הסלט הגיע עם לחם. אז הגיע... שום תחושה של פיתוי או של עמידה איתנה. ממש כלום.
בלילה חלמתי חלום מעניין ובו אכלנו במקום מגניב ובן הזוג הזמין עוגת גזר עם קרום פריך למעלה.
בהתחלה נשנשתי מהקרום הפריך ואחרי זה לאט לאט התקדמתי בשיטתיות בתוך העוגה עד שאכלתי חלקים ניכרים ממנה.
קמתי וידעתי שאני מועדת לפורענות ושהמוח משדר לי להיזהר משאננות.
אז לקחתי לתשומת לבי את האזהרה.

אני מרגישה בעיקר התרוממות רוח.
מקווה שהשובע אצליח להגביר את כמות העלים הירוקים. זה משהו שאני אוהבת ונהנית ממנו אבל אני חסרת סבלנות לעמוד ולחתוך או להכין וכך יוצא שהם נשארים קצת בחוץ וחבל.
אז המשימה שלי לשבוע היא לדאוג לעצמי לסלט גם בערב במקום רק בצהריים.
הגלוטן הוא כבר מחוץ ללוח המשימות. אני רואה אותו כאורח חיים.

[גוונים*]

הגלוטן נשאר בחוץ ברמה ממש הרמטית
החלק הכי טוב זה שעברתי את השבוע הזה בלי שום חשק שהוא לגלוטן, וזאת על אף פיתויים ממש כבדים.

מחיאות כפיים ותשואות!
נשמע פשוט נפלא.
(ומהמקום המבולבל בו אני נמצאת גם מאד מעודד ונותן תקווה)

שיהיה שבוע מצוין!

[מיכל_בז*]

_מחיאות כפיים ותשואות!
נשמע פשוט נפלא._

אני מעדכנת שהשוקולד ובשמת צדקו - באמת קיבלתי מחזור!

החלק הכי מגניב בכל עניין התזונה, הוא שהמחזור שלי מסתדר קצת. זה לא יאמן כמה זה עושה לי טוב.

ומעדכנת גם שהכל בסדר. לא בקפדנות גדולה - הכל בסדר.
קצת שוקולד, קצת טמפורה בסושי, קצת פירות יבשים עם סוכר בעוף, קצת חלב במרק. קצת-קצת-קצת.
אני מפחדת מנפילה, אבל לאט-לאט. כל אחת מוצאת את הדרך שלה.

[גוונים*]

אני לא מצליחה להתאפס, כל יום מחליטה משהו ולא עומדת בו, ואז משנה את ההחלטה או שלא מחליטה ואז בכלל...
בגדול זו לא נפילה מטורפת, המסגרת הכללית שאותה הגדרתי לא נפרצה לגמרי אבל בהחלט קיים מן כרסום זוחל...
את היום הזה, לדוגמא, סיימתי בשני משולשי פיצה משובחים. זה היה כל כך מתאים אחרי ההליכה והעמידה הממושכת בעצרת בקור, בכלל לא הצלחתי להבין למה פיצה כזו זה לא בדיוק הדבר הנכון ברגע כזה, אלה הרגעים שבהם נראה לי נוגד כל הגיון מה שאני מנסה לעשות. באותו רגע קשה היה לי לדמיין משהו 'טבעי' שיכול להרגיש כל כך טוב בגוף כמו שהרגישה הפיצה הזו... אני יודעת שאלה מחשבות שבעיקר מחלישות אותי אבל אני לא יכולה שלא לחשוב אותן ברגעים מסוימים ואז כמובן שזה כבר גורם להטלת ספק בתהליך כולו. בקיצור (לא ברור מאיפה יצאה כל המגילה הזו) כל מה שרציתי להגיד זה שאני עדיין בימים של בילבול.

[גוגוס*]

מהמקום המבולבל בו אני נמצאת גם מאד מעודד ונותן תקווה
יופי. תודה על הפידבק. זה באמת מרגיש טוב. מחזירה אותך אל התגובה של דנה. משהו שם דחק אותי לעשות מעשה. איזו נחישות מעורבבת עם המון שלווה שגם אני רציתי לעצמי.
בהזדמנות זו - תודה דנה

גם אני צעדתי אתמול ויש לי הקבלה מעניינת בין המצעד לבין התזונה.
מאוד שמחתי לראות בעצרת נציגים של כל מיני ארגונים ותנועות שהם די מרכז ואפילו סוג של ימין. בגלל שהנושא היה דמוקרטיה היו הרבה אנשים מרחבי הקשת הפוליטית שיכלו להזדהות עם המסר. כלומר, ככל שהמסר רחב יותר כך רבים יותר יכולים לחסות בצילו. הרבה פעמים המשמעות היא רידוד של מסרים. אבל לפעמים המסר ה אמיתי , זה שבאמת רוצים לומר או לצעוק, הוא פשוט רחב ומקיף רבים כי הוא הקו האדום של רבים, בלי קשר לעמדה שלהם בסוגיות אחרות.
המסר שלך, אחרי הפיצה, יכול להיות משהו שמקיף רבים בלי לרדד את העיסוק שלך בתזונה. להפסיק עם המזון המהיר או להפסיק עם המזון שנקנה בחוץ או כל דבר שדומה לזה ושיכול להיות נר לרגלייך בלי שום קשר למה שאת כן בוחרת לאכול. את יכולה להיות שמאל או ימין, עם בשר או בלעדיו, אבל עדיין להחליט שיש לך קווים אדומים כלשהם.
והקווים האדומים צריכים להיבחר על בסיס פוזיטיבי על אף שהם מסמנים לכאורה איסור.

זה מה שקרה לי עם הגלוטן. זה הפך להיות הקו האדום שלי ברגע שהבנתי ששם בסיס ההתמכרות. כל השאר נזיל יותר ואני חיה איתו בשלום. ומהגלוטן נפרדתי גם כן בשלום.

אני מקווה שברור שזו בעצם שיחה שאני מנהלת עם עצמי על הגב שלך. אין בכך כל ניסיון לדחוף אותך לאנשהו או לייעץ לך. פשוט היה לי קל יותר לכתוב אליך מאשר אל עצמי אבל אני היא הכתובת.

שיהיה לך יום מקסים, מלא בהתבהרות של השמים.

[גוגוס*]

הי מיכל, בוקר טוב לך.
כתבת
אני מפחדת מנפילה, אבל לאט-לאט. כל אחת מוצאת את הדרך שלה.

אני תקועה עדיין עם הראש עצרת. היא הסתיימה באמירה של המנחה "לא לפחד כלל".
מחזירה את זה אליך. פחות פחד = נפילה יותר מהירה ויותר טובה.
קצת כמו שבלידה טבעית מזמינים את הכאב שיבוא באהבה... אפשר להזמין את הנפילה שתבוא כבר ונלמד ממנה ונמשיך הלאה.

כל אחת מוצאת את הדרך שלה.
על בטוח. ואני יכולה לומר לך שמהצד הדרך שלך נראית משו משו ובעיקר עושה חשק לצעוד גם לאנשהו. אני אוהבת איך שאת מצליחה לעצור מדי פעם ולתת לעצמך טפיחה על השכם בלי קשר לכלום.
תמיד גורם לי לחייך. אני פשוט יכולה לשמוע אותך מתדלקת בכוחות עצמך את המיכל שהתרוקן. הלוואי עלי.

[גוונים*]

גוגוס, אם אני מבינה נכון את מציעה לי לנסח כלל רחב יותר, שמעצם היותו מכליל הוא גם קל יותר ליישום?
אני לא בטוחה שהבנתי, אני רוצה להפסיק עם הסוכר (וקמח לבן מבחינתי זהה לסוכר) אבל מרגישה שזה רחוק לי מדי, כוללני, אמורפי. כנראה שבגלל זה אני לא מצליחה ליישם. יכול להיות באמת שאני צריכה בתור התחלה להחליט שאני מפסיקה לאכול בחוץ אבל אז זה מחזיר אותי לרגעים כמו אתמול שבהם אני מרגישה מבחינת הגוף שאין בזה שום דבר רע. אלה הרגעים שמבלבלים אותי.
אני יותר ויותר מבינה שאני לא מצליחה לייצר קו אדום חזק כמו שאת ודנה מצליחות להגדיר. אפילו בלי להכנס למשך הזמן, אם זה לתמיד או לעכשיו או לכמה זמן. קוים אדומים מרתיעים אותי כמו גם הגדרות נוקשות וטוטואליות (מה שאני מנסה לעשות כאן הוא טוטאלי מבחינתי) ישר מוציא ממני את יצר המרדנות החבוי וגורם לי לרצות לפרוץ אותם.
כנראה שזה באמת עקב אכילס שלי בנסיון הזה. כי אני קצת מנסה לעשות פה משהו בלתי אפשרי. מצד אחד להביא לשינוי מהותי בהרגלים התזונתיים שלי ומצד שני לא לרצות לוותר על כלום באופן גורף ומוחלט.
יותר מהכל אני מרגישה שהנסיון הזה מפגיש אותי עם תכונות מסוימות שלי (הנטיה לגמישות, סלחנות, ותרנות, ראיית כל הצדדים של כל דבר וכל רעיון) ודורש ממני לראות האם הן עדיין טובות לי, או שזה הזמן לזנוח אותן קצת. מתוך הבנה שהאמונות וההשקפות האלה על עצמי ועל החיים כבר לא משרתות אותי ולא מאפשרות שינוי אמיתי. (כרגיל זה כמובן מ-אד נכון עבורי גם בתחומים אחרים של החיים, התזונה היא רק השתקפות שלי משהו גדול יותר).

והקווים האדומים צריכים להיבחר על בסיס פוזיטיבי על אף שהם מסמנים לכאורה איסור.
איך הגבלה, הוצאה של משהו מהתפריט, מניעה, בעיקר מסוג מזון שיש לי משיכה אליו יכולה להבחר על בסיס פוזיטיבי? מההבנה שזה משהו שעושה לי רע בראיה הכוללת של הדברים?

[מיכל_בז*]

גוגוס, את מותק. תודה רבה.

[מיכל_בז*]

_ני תקועה עדיין עם הראש עצרת. היא הסתיימה באמירה של המנחה "לא לפחד כלל".
מחזירה את זה אליך. פחות פחד = נפילה יותר מהירה ויותר טובה.
קצת כמו שבלידה טבעית מזמינים את הכאב שיבוא באהבה... אפשר להזמין את הנפילה שתבוא כבר ונלמד ממנה ונמשיך הלאה._

גם אני הייתי בעצרת!

אני לא חושבת שאני אפול.
אבל דווקא שם נכנס הפחד ואומר: איזו תמימה שאת, זה משהו! 100 פעם כבר חשבת שפיצחת את זה וזה לא קרה. מה קרה פתאום? למה דווקא עכשיו?

ואין לי תשובה. לא יודעת למה עכשיו פתאום הכל מסודר לי ושקט לי בראש. בחיי שיש מצב שזה המחזור ושאם אני אחזור אחורה בבלוג אני אראה שהצהרתי בדיוק אותו דבר גם במחזור הקודם. לא יודעת. באמת לא יודעת.

אז בלי הצהרות פומפוזיות: נראה לי שכרגע הכל בסדר.

[גוגוס*]

מצד אחד להביא לשינוי מהותי בהרגלים התזונתיים שלי ומצד שני לא לרצות לוותר על כלום באופן גורף ומוחלט.

יודעת משהו, גוונים, אני מחזירה אותך למה שאמרת לפני זמן מה - יש שינויים שהם גדולים כל כך שמוטב לחכות לידיעה פנימית חזקה שהם רצויים. יכול להיות שתמצאי לך דרכים להביא את הידיעה הזו מהר יותר ויכול להיות שהיא באמת תנחת עליך משום מקום ותקנה לה אחיזה יציבה. אבל ככל שאני קוראת אותך יותר אני מרגישה שזו החתיכה החסרה של הפאזל שלך. את מנסה לעשות משהו מאוד גדול עם כמות בינונית של שכנוע עצמי שזה באמת טוב לך ושזה באמת מה שאת רוצה. זה פער שמביא עליך המון תסכול ואולי כדאי לסגור אותו לפני שאת מחפשת קווים אדומים ומנסה ללכת לפיהם. ואני חושבת שאז, זה

איך הגבלה, הוצאה של משהו מהתפריט, מניעה, בעיקר מסוג מזון שיש לי משיכה אליו יכולה להבחר על בסיס פוזיטיבי? מההבנה שזה משהו שעושה לי רע בראיה הכוללת של הדברים?

יהיה לך ברור מאליו. התשובה היא כמובן כן. אבל בערך. פשוט המילים "הגבלה" "מניעה" "משיכה" "רע" יראו לך מוזרות בהקשר הזה.
תחשבי על דברים אחרים שנהוגים סביבך ופעם גם את עשית אותם אבל היום הם כבר אינם חלק ואין לך שום משיכה אליהם. תבדקי איך את מתייחסת אליהם.
אולי זה יעזור לך להבין איך המנגנון הזה עובד אצלך. איך אפשר להיפרד מהרגל, לפעמים של הרבה שנים, בשמחה, בצורה פוזיטיבית.
ספרי מה יצא לך מהמחשבה הזו. גם אני סקרנית. אני נשענתי על הקפה והסיגריות והסמים וגם על דברים התנהגותיים שאני פשוט רואה אותם כחלק מהעבר שלי וזהו.
למדתי מהפרידות האלה והמשכתי לחקור אותן עד שהצלחתי להחיל את הכללים גם על הגלוטן. עכשיו נשאר לראות אם עשיתי עבודה טובה וזה יחזיק מעמד.

[גוונים*]

גוגוס, תבורכי!
הדברים שלך כל כך מדויקים עבורי שממש התרגשתי לקרוא אותם.
אני צריכה לחשוב על זה לעומק אז אין לי שום תגובה מיידית. רק רוצה להגיד שגם אצלי
הקפה והסיגריות והסמים וגם על דברים התנהגותיים שאני פשוט רואה אותם כחלק מהעבר שלי וזהו.
אלה הדברים שמנחים גם אותי.
וגם,
את מנסה לעשות משהו מאוד גדול עם כמות בינונית של שכנוע עצמי שזה באמת טוב לך ושזה באמת מה שאת רוצה. זה פער שמביא עליך המון תסכול ואולי כדאי לסגור אותו לפני שאת מחפשת קווים אדומים ומנסה ללכת לפיהם
אני משוכנעת שזה מה שטוב לי.
אבל זה לגמרי נכון שאני לא משוכנעת שזה מה שאני רוצה.
מעבר לזה, ניסוח מדויק להפליא.


גוגוס, את מותק. תודה רבה.
לגמרי!

[גוגוס*]

הו, מיכל, רק עכשיו ראיתי שכתבת.
תודה גם לך. וגם לגוונים. לעונג הוא לי.
ומיכל, אני מאחלת לך להיות במצב כזה רוב ימות השנה. הרי כמה נדיר זה פשוט לומר סתם ככה ש
הכל מסודר לי ושקט לי בראש

[גוגוס*]

סיפור שסוטה קצת מהעניין אבל העלה בי מחשבה שהיא כן לעניין.
הגדול שלי פגש היום את חברו הטוב ביותר אחרי שבוע שלם שבו שניהם היו חולים.
שמחה גדולה. הבעיה - האפרוח שלי רצה מאוד לבנות משהו בלגו. יצא שהתעלם מהחבר כמה זמן והחבר בכה די במהירות ורצה ללכת הביתה. נו, יום עקום לשניהם. כל ניסיון להעיר את הקסם שנעלם עלה בתוהו. הוא רצה הביתה.
הזמנו את אמו של החבר שאמרה שייקח לה קצת זמן להגיע. ניסינו לבדוק מה יכול לשמח את האורח העצוב מאוד עד שאמו תגיע.
התשובה הגיעה די מהר - לראות סרט. אצלנו יש רק מסך ואין תוכניות. סרט זו האופציה היחידה והחבר יודע זאת. הוא גם יודע שאצלנו רואים סרט רק בהזדמנויות נדירות מאוד והגעת חבר איננה אחת מהן.
רצינו לשמח ולסיים את הביקור בצורה נעימה כי עד אז הוא פשוט בכה. הסכמנו.
וראו זה פלא - שני הילדים יושבים ונהנים מהסרט. החבר עדיין רוצה ללכת הביתה (בדקנו) אבל הבכי נעלם ואפילו נרשמו כמה חיוכים.

חשבתי לעצמי שזה ממש דפוק. דפוק איך שהמכשיר הזה יכול לקחת בעיה ולהחליק לה את הקמטים עד שאין ממנה זכר על פני השטח.

וזה מה שעשתה לי התזונה הגרועה במשך שנים. היא החליקה את הקמטים שלי. הרבה בעיות נפתרו בעזרת אוכל. הרבה כעסים נדחקו לשם. הרבה חוסר רגישות ועוד כל מיני.
והיום, כשהתזונה הזו נעלמת לה מחיי, הכל צף ומאלץ התמודדות. וכמה זה נעים. בדיוק התחושה שהיתה לי כשהחלטנו לפני שנים לזרוק מהבית את הטלוויזיה ולסמן וי על עוד התמכרות שנעלמה לה.
היום אני רואה את ההתמודדות עם התזונה כמסע ארוך להיפרדות מכל המשתקים והמאלחשים והממסכים שיש לי בחיים. זה יושב על רצף וזה משמח אותי מאוד לצעוד בדרך הזו.

[גוגוס*]

הי גוונים, חשבתי עליך הבוקר. פתאום משהו קפץ לי. כתבת
אני רוצה להפסיק עם הסוכר (וקמח לבן מבחינתי זהה לסוכר) אבל מרגישה שזה רחוק לי מדי, כוללני, אמורפי
אז זהו, שקמח לבן וסוכר הם שני דברים שונים, על אף הקשר הברור ביניהם. ויכול להיות שאם היית מנסה ממש באחד אבל רק משתדלת בשני זה היה יותר קל. אני אומרת את זה כי בעצם זו הדרך שאני כרגע בחרתי.
נפרדתי מהגלוטן לחלוטין. אבל למרות שיש לי בעיה גם עם הסוכר בחרתי כרגע להשאיר אותו. ממש בקטנה ורק מדי פעם וכו' אבל אין שם פרידה מתוקשרת כמו זו של הגלוטן. אז בתפישה שלי בעצם אין פה מהפכה ענקית שמכריעה אותי אלא פרידה מידיד וותיק שהפסקתי לאהוב והישארות עם מעגל הידידים המוכר, כולל כמה שאני פחות מחבבת (סוכר, בשר, אוכל מבושל וכו'...). מי זורק את כל החברים שלו בבת אחת? עם מי אני אדבר בטלפון?

[גוגוס*]

והנה עוד סיפור פיתה מאתמול. מסיבות שמסובך להסביר יש אצלנו באופן קבוע פיתות מקמח מלא בבית. אני קונה אותן כשהן יוצאות מהתנור בניצת הדובדבן, בבית חוצה לשניים ומקפיאה.
כמעט תמיד, הפעולה הזו של ההתעסקות בפיתות הטריות נגמרת בזלילת פיתה עם או בלי משהו מזיק בפנים.
ואתמול... הרגשתי איך עולה לי החשק. וקניתי מלא פיתות כך שזה נמשך הרבה זמן.
אשכרה עצרתי כי הרגשתי שאני מתחילה לעשות את זה מהר מהר כדי שייגמר. נשמתי עמוק ושאלתי את עצמי למה. למה בעצם אני ממהרת?
הרי מונחת לפניי ערימה של דבק, שתעשה לי סמטוחה בבטן, וזה מורגש אפילו במגע המעט דביק שלהן.
התבוננתי בריכוז, בלי לברוח מזה, והמשכתי לחתוך בנחת עד שזה נגמר. והרגשתי שניצחתי משהו או מישהו. אולי את עצמי. אולי את עצמי הישנה.
וידעתי שזה עוד יקרה לי ושזה מה שאני צריכה לעשות. חייבת לעצור ולדבר עם עצמי. כי אני עונה לי די יפה

[מצ'רה*]

חייבת לעצור ולדבר עם עצמי. כי אני עונה לי די יפה
חמודה!

[גוונים*]

חשבתי עליך הבוקר
נחמד מצדך (-:

ויכול להיות שאם היית מנסה ממש באחד אבל רק משתדלת בשני זה היה יותר קל
זה בדיוק מה שעשיתי, ניסיתי ממש בקמח והשתדלתי בסוכר ובג'אנק פוד.
בגדול הצלחתי כי הורדתי לגמרי קמח ואז גיליתי שעיקר הבעיה שלי היא הסוכר והג'אנק פוד ולא הקמח עצמו. (להוריד קמח לא היה מאד קשה, זה כן העלה את צריכת הסוכר והג'אנק כי בהם רק השתדלתי). הייתי רוצה להוריד לגמרי את שלושתם כי קמח הוא חלק בלתי נפרד מהרבה מאכלים עם סוכר וגם מרכיב מרכזי בג'אנק פוד ויש לי הרגשה שהשילוב הזה הוא ההתמכרות שלי...
כאן נכנסת גם הפיצה.
אני חושבת שבשלב זה פיצה ביתית, העשויה מקמח מלא וחומרים איכותיים לא היתה מעוררת שום התנגדות. השילוב של הקמח הלבן יחד עם השמן של הפיצה שקונים ברחוב הופכת את זה מבחינתי למשהו לא רצוי בעליל.
אז הנסיון הוא בעצם להוריד לגמרי גם את הקמח יחד עם הסוכר המעובד ויתר המזון המעובד ואוכל הרחוב.
ודרך אגב, אני בהחלט משאירה בקטנה כל מיני דברים: כוס הקפה היומית המדוברת שמגיעה עם חלב, גבינות (קשות, את הרכות הורדתי לגמרי) במידה, יוצא לי גם לאכול מדי פעם טונה/סרדינים מקופסאות שימורים ועוד.

בכל אופן, כרגע, אני כן משתדלת לשמור על המסגרת הכללית של הדברים אבל אני בהחלט מרגישה שאני במעין הולד עד שאני אמצא את התשובה למשפט הזה:
את מנסה לעשות משהו מאוד גדול עם כמות בינונית של שכנוע עצמי שזה באמת טוב לך ושזה באמת מה שאת רוצה

[גוונים*]

וגם רציתי להגיד, שאת עושה תהליך מרתק עם הפיתה (-:
באמת!

[ניצן_אמ*]

ואתמול... הרגשתי איך עולה לי החשק. וקניתי מלא פיתות כך שזה נמשך הרבה זמן.
את מתכוונת שמה שנמשך זו התחושה?


_הרי מונחת לפניי ערימה של דבק, שתעשה לי סמטוחה בבטן, וזה מורגש אפילו במגע המעט דביק שלהן.
התבוננתי בריכוז, בלי לברוח מזה, והמשכתי לחתוך בנחת עד שזה נגמר. והרגשתי שניצחתי משהו או מישהו. אולי את עצמי. אולי את עצמי הישנה._
במצב שבו את נמצאת, התרגיל של לדמיין כאילו שאת כן אוכלת, בידיעה שאת לא, ולחזור על זה הרבה מאד פעמים, יכול לעזור. אולי לא עם הפיתות ממש מולך.
דבר נוסף, זה שאולי זה לא צריך להיות התפקיד שלך.

אני, כשקלטתי שהזמנות האורגני גם מעמיסות עליי, גם גורמות לכך שנוציא יותר כסף, וגם מעמידות אותי במצב שבועי של השמרות מפני דברים שאני לא רוצה להזמין, חשבתי על הרעיון הגאוני של להעביר את האחריות לאישי. מכיוון שאני טיפוס אחראי ומה ש"שלי" בד"כ נשאר "שלי" באחריות, אז התפלאתי כמה שזה הקל על כולנו ההעברה הזו. הוא מטפל בזה עניינית, אני מטפלת במיון ובסידור, אני שותפה במובן של "תזמין את זה, חסר מזה, מזה להזמין פחות" וכו'. בקיצור. פיתות? לא תפקידך. נקודה.
שהאיש יקנה, שהאיש יחתוך, שהאיש יקפיא. בכלל, אולי כדאי שיהיו פחות בבית.

[גוגוס*]

תודה, מצ'רה. תודה, גוונים. חייכתי.

גוונים, אני איתך. אני בכלל חושבת שפיצה ביתית מורידה מאוד את הסיכוי לאכילת פיצה בגלל ההתעסקות. זה כמו שאם את מקלפת לעצמך את האגוזים סביר שתאכלי פחות מאשר אם הם כבר קלופים ואולי זו בדיוק המטרה של הקליפה... למתן.

הי ניצן. מה שנמשך זה ההתעסקות בפיתות ואיתה גם התחושה. מעניין מה שכתבת על חלוקת האחריות מחדש. אני ממש מאמינה בזה בדרך כלל וכבר נקטנו בכך פעמים רבות בדברים אחרים.
אבל... יש בי איזה חלק שמפיק הרבה תועלת מהישארות כרגע בתוך ההתמודדות הזו. כזה קרה, בחיי שקצת הצטערתי כאשר נגמרו הפיתות לחתוך. התחשק לי לעמוד שם עוד שעה ולהקהות את התחושה הזו שבהתחלה עצבנה.
פשוט הבנתי שהגלוטן הזה ילווה אותי בכל מקום. באוכל של הילדים, בבית, בארוחות מחוץ לבית. ואני מנסה להתמודד איתו. יותר מזה - אני מתרגלת את ההתמודדות איתו כדי שגם כאשר הוא יבוא לי בהפתעה אני אדע מה לעשות. וההתעקשות הזו מחזקת את הפרידה שלי ממנו ומחלישה את המחשבות המזיקות דוגמת "כמה הוא טעים" או "כמה זה נעים". כשאני אשב לי במסעדה ומישהו יחתוך מולי איזה מאפה טעים וריחני אני אהיה עם זה לבד בלי אף אחד לזרוק עליו את האחריות להתמודדות הזו. ואצלי, כשאין לאן לברוח אני פשוט מרימה דגל לבן. אני רוצה ליצור לעצמי כוך מחשבתי שאליו אפשר לברוח. שכבר נוסה בהצלחה ולכן יש טעם לחזור אליו.

[יעלפו_מהמושב*]

פשוט הבנתי שהגלוטן הזה ילווה אותי בכל מקום. באוכל של הילדים
שואלת באמת ולא כדי לעצבן, למה ברור לך שהגלוטן צריך להמשיך להיות חלק מהתזונה של הילדים בבית?

[גוגוס*]

שאני אתעצבן משאלה כזו? חלילה לי...
מה שברור לי שזה שהגלוטן היה צריך מזמן להיזרק החוצה.
מה שעוד ברור לי זה שיש גבול לכמות המלחמות שאפשר לנהל בנושא מסוים עם בן זוג מסוים ועם ילדים מסוימים.
צריך לתת לשינויים הגדולים שעשינו לשקוע ומתישהו לעורר שוב את הדב הזה מרבצו.
זה שאני גייסתי את כל המרץ שלי כדי להיפטר ממשהו מזיק אין משמעו שכל אחד עכשיו צריך להתגייס גם רק משום שהוא חלק ממשפחתי.
גם ככה אני מהלכת על החבל הדק של הכפייה בכל הנוגע לתזונה ואני מעדיפה להישאר עליו במקום ליפול לצד של הכפייה.

[בשמת_א*]

אוף, כתבתי והכל עף לי!

חייבת לעצור ולדבר עם עצמי. כי אני עונה לי די יפה
אני רוצה להתעכב על זה ולהגיד לך, שזה עוד יותר גדול ממה שאת חושבת.

את מצליחה להישאר בנוכחות, להיות מחוברת, לנשום, להיות שם ולא לברוח וככה את מתפקסת ומצליחה לאחד את הרצון שלך עם המעשה שלך.
זה ענק!

יוצא לי גם לאכול מדי פעם טונה/סרדינים מקופסאות שימורים.
תעשי טובה, מהכספית תיפטרי, טוב?
טונה = כספית.
סרדינים, בסדר. אלה דגים קטנים, ההרעלה פחות פוגעת בהם.

גם ככה אני מהלכת על החבל הדק של הכפייה בכל הנוגע לתזונה ואני מעדיפה להישאר עליו במקום ליפול לצד של הכפייה
אוי כמה מבינה אותך

[יעלפו_מהמושב*]

_את מצליחה להישאר בנוכחות, להיות מחוברת, לנשום, להיות שם ולא לברוח וככה את מתפקסת ומצליחה לאחד את הרצון שלך עם המעשה שלך.
זה ענק!_

לגמרי ענק

[גוגוס*]

תודה, בשמת ותודה יעל. זה באמת מרגיש גם כמו משהו גדול. כאילו שלמדתי איזו מיומנות חדשה שממש מועילה לי. כי למדתי אותה מתוך עצמי.

לאחד את הרצון שלך עם המעשה שלך
הרי זה מה שאני מנסה לעשות כל החיים. אולי זה מה שכולנו מנסים לעשות כל החיים. ופתאום זה מצליח במקום שבו זה היה קשה קשה קשה.

[מיכל_בז*]

הבנתי משהו הרגע ומיד רצתי לכתוב אותו פה:
אני לא רוצה שעניין התזונה הבריאה יהיה לעוד כלי לניגוח עצמי.
לפיכך: יש לי חמלה אינסופית וסבלנות אינסופית כלפי עצמי. לא משנה כמה פעמים אני אפול. הכמות בכלל לא משנה פה.
אחרת זה לא יעבוד.


_את מצליחה להישאר בנוכחות, להיות מחוברת, לנשום, להיות שם ולא לברוח וככה את מתפקסת ומצליחה לאחד את הרצון שלך עם המעשה שלך.
זה ענק!

לגמרי ענק._

ועוד לגמרי ענק מפה.
גוגוס, איזה כיף ויופי חי.

את מצליחה! זה גדול לגמרי. את מצליחה.

[בשמת_א*]

זה מה שכולנו מנסים לעשות כל החיים
כן.

[ניצן_אמ*]

אני נזהרת מלייעץ לך להוציא את הגלוטן מהבית. זה הרי תמיד הרבה יותר מורכב. כי הילדים הרבה פעמים מכורים קשה, ויש מורכבות זוגית ומשפחתית מורחבת שאין להקל בה ראש. אני יודעת שאמהות שהיתה להן תמיכה והחליטו החלטה, הצליחו לגמול את הבית בהצלחה, גם אם בני הזוג המשיכו לאכול מדי פעם מחוץ לבית. כולם יצאו מזה נשכרים.

הדבר השני שרציתי לומר לך, שמכיוון שהחיים ממילא יספקו לך מספיק הזדמנויות לתרגל את העמידה הבריאה מול הגלוטן, שחררי את זו שאת יכולה לשחרר, זו השרירותית והמיותרת בעליל. את יכולה לדבר עם פיתות גם כשהן לא מונחות מהבילות לפנייך. הקלי על עצמך, זה לא שחסרים קשיים.

[גוגוס*]

_יש לי חמלה אינסופית וסבלנות אינסופית כלפי עצמי. לא משנה כמה פעמים אני אפול. הכמות בכלל לא משנה פה.
אחרת זה לא יעבוד._
מיכל, את צודקת לגמרי. ואני בעדך.

את מצליחה! זה גדול לגמרי. את מצליחה.
נכון. ואני עדיין מתרגשת מזה. תודה שאת איתי. היום בערב בן הזוג אכל ניוקי. הסיטואציה מבחינתי נעדרה כל רישום של עקצוץ או דגדוג. כלום. כהות מוחלטת.

אמהות שהיתה להן תמיכה והחליטו החלטה, הצליחו לגמול את הבית בהצלחה
ניצן, גם אני יכולה להצליח. ההתמכרות אצלנו קלה ביותר מבחינת הכמויות. זו פשוט תקופה קשה. עם תינוקת יונקת ומפשפשת וילדים בהפרשים קטנים וניסיון לבלוע חלקים ניכרים מהעולם בו זמנית... זה יתאים לזמן אחר ותסמכי עלי שאני פוקחת עיניים ומוכנה לרגע שהזמן הזה יגיע. אני גם מכינה כבר את הקרקע לאט לאט מבחינת בן הזוג.

את יכולה לדבר עם פיתות גם כשהן לא מונחות מהבילות לפנייך.
ניסיתי, אבל זה מצחיק אותי יותר מדי ואני מרגישה מגוחכת. יש לזה אפקט אחר. עובד הרבה פחות טוב בשבילי, אם בכלל. משחקי דמיון זה משהו שהצלחתי לתפעל רק בלידה. חוץ מזה... יוק.

הקלי על עצמך, זה לא שחסרים קשיים.
שוב, בעיקרון אני איתך. אבל במקרה הספציפי הזה הקושי מתורגם ממש מהר להצלחה אז הוא נרשם כשמחה גדולה והתקדמות במקום כקושי. הדיבור הזה עם הפיתות היה כל כך אפקטיבי שבאמת הצטערתי כשהוא נגמר. זה קצת כמו לראות את הילד שלי מנסה ללמוד משהו חדש. כשהוא מתקדם ממש מהר את ממש רואה שהוא נהנה מהקושי כי הוא חווה את ההצלחה בו זמנית. קשה קצת להסביר את זה.

בכל אופן, אני בתוך משהו טוב. משהו ממש ממש טוב. ואני כותבת על זה הרבה כדי שאם אפול (למרות שאני ממש בתחושה שאני בתוך הדבר האמיתי הפעם) יהיה לי לאן לחזור ולקרוא ולדעת שזה אפשרי ה"שחרור מתוך שמחה" הזה. לילה טוב לכן. תודה שהייתן איתי ביום הזה.

[גוגוס*]

סיפורי הפיתה ממשיכים. אתמול הקטנה אכלה חתיכה קטנה של פיתה (אין צורך לרדת עלי. אני עושה את זה לבד).
היא לעסה ומצצה ובסוף נשארה חתיכה קטנה שהיא הניחה בצד.
בחיי שלקחה אותה בין האצבעות והיא כבר היתה בדרך לפה. פשוט מתוך הרגל.
עצרתי לרגע ונזכרתי בחברה טובה שכבר אמרה לי יותר מפעם אחת "את לא פח זבל".
החזרתי את היד למקום והלכתי לזרוק לפח. בדרך עוד הספקתי לחשוב לעצמי "יאללה, חתיכה כזו קטנה, נו, באמת".
ובכל זאת, זרוק זרקתי.

והיום שוטטתי בדרום תל אביב. ריחות ומראות שממש רודפים אחרי האנשים. לפעמים יש הרגשה שגלי הריח האלה הם ישות בפני עצמם ושהם מנסים לחבק אותי בחיבוק דוב.
נשמתי אותם עמוק פנימה, הזכרתי לעצמי ש"איכס" ונסעתי משם. זה היה קל יותר משחשבתי.

במקביל לכל זה יש הרבה יותר חלבון מהחי ממה שהכוונתי. אני רוצה לתת לעצמי להתחזק בנושא הלגוטן ואז להתחיל להוריד את הכמויות כי זה ממש עושה לי רע בגוף.
יכול להיות שכמות מעטה ממש היתה דווקא עוברת בסדר אבל זה יותר ממעטה. וזה מרגיש כמו טעות גם בגוף וגם בראש.

מה שנחמד זה שאין לי פיתוי מהסוכר. משהו בו דוחה אותי. אני נהנית מאוד מהמתוק של הפירות אבל סוכר מעובד ממש מרתיע אותי. תחושה שתמיד היתה רחוקה ממני מאוד והנה פתאום...

[גוונים*]

הי גוגוס, מה שלומך?

[גוגוס*]

אחלה בחלה.
סיפור מאתמול - אפיתי לערב שני לחמים. אין לי דרך לדעת איך הם יצאו כי כידוע אני נמנעת מגלוטן.
אבל תחושת הבטן והאף אומרת שהם היו פשוט סוף הדרך.
ראיתי את כל משפחתי המורחבת אוכלת מהם כאילו אין מחר, כולם מלאי תשבחות, ורק אני...
אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה מזה שנים ארוכות שאני אופה לחם בלי לטעום ממנו.
פייר, היה לי די קל.
החלטתי על זה מראש, עוד בזמן הלישה, וזה פשוט עבד.
הסיפור עם הגלוטן מנע ממני גם שתי עוגות שהיו על השולחן.
אז כפי שאמרתי - אחלה בחלה.

ואיך את?

[ניצן_אמ*]

גוגוס, בניגוד לרב האנשים שאני מכירה, הבחנתי שאת, כשהולך טוב, יותר שותקת. תקני אותי אם אני טועה.
אם אני לא טועה, בחייך, תני גם לנו להנות? איך הורדת הגלוטן משפיעה על התזונה הכוללת?

[גוונים*]

ואיך את?
אצלי הכאוס ממשיך, אבל זה בסדר, מן תקופת רפיון כללית. מקווה בקרוב להתגבש שוב על מה הדרך השלי ולצאת אליה בשמחה.

הבחנתי שאת, כשהולך טוב, יותר שותקת
גם אני שמתי לב לזה.
אבל אני חושבת שזה ככה הרבה פעמים, כשטוב פשוט טוב ולא תמיד יש ברמה המיידית הרבה מה להגיד על זה.
אבל היי, גם לטוב יש גוונים ומורכבויות ואנחנו כאן נשמח לשמוע עליהם (-:
אז תני גם לנו להנות?
מצטרפת לבקשה.
מבחינתי זה גם להנות וגם לקבל השראה (-:

[גוגוס*]

את, כשהולך טוב, יותר שותקת.
כן, זה נכון. כבר אמרתי שהטוב בעיניי הוא המצב הרצוי והראוי ולכן יש לי מעט הערכה אליו. כשהוא מגיע הוא נתפש בעיניי כמשהו טבעי שאין סיבה לדווח עליו.
אבל אתן צודקות, כמובן. חוסר הגינות משווע.
אז תכף באין פוסטים עם דיווחים ומחשבות בנושא.

וגוונים, אני כרגיל מחזיקה לך אצבעות לשני דברים: שהכאוס יהיה מועיל במובן של למידה ושתצאי ממנו רגע אחרי שהוא עולה לך על העצבים ורגע לפני שהוא הופך לתסכול.

[גוגוס*]

לשחרר את ה"לא"
משחררת אותו לחופשי. כמו בסיבוב הקודם, ההיעדרות שלו מהכתיבה משפיעה היטב בחיים אבל בכתיבה עצמה הוא כבר הפך לטבע שני.
כלומר, זה קל מדי. וכאשר זה קל מדי אני בעצם מפסיקה להפיק מזה תועלת.
אם יהיה צורך אני אפרד ממנו שוב.
וזה מוביל אותי לעניין אחר והוא שכאשר דברים הולכים בקלות אני מפסיקה להפיק מהם תועלת.
רוב חיי, כאשר השגתי שליטה במשהו מייד רציתי ללכת הלאה ולהשיג שליטה במשהו חדש. נדמה לי שכבר כתבתי שכאשר אני לומדת משהו הוא הפוך למשעמם.
אז כך קרה גם עם הגלוטן. אבל... בסיבוב הקודם נפלתי עם זה ולכן אני עסוקה כרגע בהפקת לקחים.

[גוגוס*]

הפקת לקחים או: לשמוח במה שיש
אז בפעמים הקודמות הרגשתי שאני מצליחה לעשות משהו שהיה חשוב לי ומייד כבר תכננתי את המשימה הבאה. קשה לומר שיצא מזה משהו טוב.
עם הגלוטן נפלתי די חזקה אחרי כמה זמן. אז הפעם, למרות שאני מרגישה את הדחף הזה לנוע הלאה כבר הרבה זמן, אני ממשיכה בשלי.
אני רוצה לאכול יותר עלים, לאכול פחות חיות, לאכול פחות באופן כללי וגם לצמצם עוד את הסוכר למרות שהוא באמת לא בעיה אלא סתם נזק.
ובכל זאת... אני נשארת רק עם הגלוטן. גם בגלל שזו הצלחה מסחררת וגם בגלל שאני רוצה לחזק את הגמילה הזו עד שהיא תהפוך לטבע שני.
אני רוצה להרגיש שאני הולכת הלאה למשימה חדשה לא מתוך שעמום אלא משום שהגיע הזמן לעשות זאת.
זה מצריך איזו נינוחות שאין לי אותה בכלל באופן טבעי אבל לא יזיק לסגל אותה.
אז כרגע אני כל כולי בגלוטן. זה לא אומר הרבה כי זה בא לי בקלות ואני כמעט לא חושבת על זה. אבל אני נשארת שם פשוט לשמוח בהצלחה הזו וליהנות ממנה.

[גוגוס*]

ובכל זאת...
אני כן חושבת הלאה. אבל לא בשביל להוציא את זה לפועל מהר מהר אלא כדי לשמח את עצמי ולראות את האתגרים הבאים.
אז המחשבה המשמחת של היום היתה שהמשימה הבאה שלי תהיה כנראה התמודדות עם הרגלי האכילה שלי. אכילה בעמידה ועל הדרך, אכילה לא מתוך רעב, כמויות גדולות מדי וכו'.
ואם אני אצליח להשתלט על זה אני אהיה בדרך הנכונה להיפטר מכל ההתמכרויות שלי שקשורות לאכילה.
ורק המחשבה הזו עושה אותי כל כך מאושרת שקשה לי לתאר.
אני מביטה אחורה, אני בעסק הזה ברצינות קצת יותר מארבעה חודשים, והשגתי כל כך הרבה. החיים שלי ממש השתנו.
לא בגלל שאני אוכלת כל כך שונה אלא בגלל שאני עושה את כל זה בשמחה.

גוונים וניצן, תודה שעודדתן אותי לשחרר את כל מחשבות החיוביות האלה.

[בשמת_א*]

לא בגלל שאני אוכלת כל כך שונה אלא בגלל שאני עושה את כל זה בשמחה
איזה יופי! (-:

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

את מעוררת השראה גוגוס...
בזכות הדף הזה אני הרבה יותר שותה שייקים ירוקים
ואוכלת תזונה חיונית (כמו שאת קוראת לזה...).
בעלי חיים אני לא אוכלת כבר שנים רבות מאוד כך שזה לא עניין אבל הגלוטן..הגלוטן...
הוא הפרוייקט הבא.
(כבר הפסקנו לאפות כל יום לחם וזו רק ההתחלה...).

[גוגוס*]

הי בשמת. תודה. מקווה שגם שלומך טוב.


_אבל הגלוטן..הגלוטן...
הוא הפרוייקט הבא._
קוסמת, אני איתך במאבקך הצודק. וגם העם

_בזכות הדף הזה אני הרבה יותר שותה שייקים ירוקים
ואוכלת תזונה חיונית (כמו שאת קוראת לזה...)._
אחחח. זה עושה לי טוב על הלב, חבל לך על הזמן. בתאבון.

[גוגוס*]

עוד ועוד ניסיונות לחם ופיתות.
אתמול הקטנה שלי נשנשה פרוסת לחם.
החכמה הזו ממש לא היתה בעניין. לחם זה איכס, מה, כל אחד יודע.
אז היא הכניסה לפה פיסות וירקה אותן.
ירקה אותן ממש עלי. וכל סביבתה מלאה בחתיכות של לחם טרי וכל דקה אני מגישה את היד שלי על הטייס האוטומטי לקחת אחת לפה.
כי זה שם. כי לא זורקים אוכל (יש לי טראומה אמיתית מהצבא). כי יש לי זיכרון שזה טעים. כי אני רגילה.
וכל פעם מחדש אני ממש מתחילה את התנועה של היד וכל פעם נעצרת באמצע. ושום דבר לא מגיע לפה.
ובסוף אני עייפה. אבל גם מרוצה.

[גוגוס*]

ועוד משהו - כבר חייבת להגדיל בחזרה את כמות העלים הירוקים בתפריט.
הגוף שלי דורש ואני מתקשה למצוא את הכוחות להכנת סלטים.
אני אוכלת יותר מדי מתוק של פירות בלי איזון וזה כבר נותן אותותיו.
אתמול אכלתי בחוץ יופי של סלט עלים אבל הרגשתי שהכמויות שמגישים במסעדה פשוט לא מדגדגות אותי.
יכולתי לאכול עוד סלט שלם כזה אבל התקמצנתי. חשבתי שאני אחזור הביתה ואשלים אבל עד שהגעתי לזה כבר הייתי עייפה מדי.
הגוף נשאר לא מסופק.

[במבי_ק*]

את יכולה פעם בשבוע לשטוף כמות גדולה של עלים בתוך גיגית גדולה. ואז כל מה שנשאר זה לקרוע לסלט. להכין רוטב מוכן מראש בצנצנת.

[גוגוס*]

הם לא ימותו לי? איך את מאחסנת את זה?
רק מלקרוא את השורה שכתבת כבר נהיה לי חשק לסלט ירוק.
תודה. יופי של רעיון.

[גוגוס*]

אגב, מגלה שבגלל שהעלים אורגניים אני בדרך כלל בכלל לא שוטפת. יש לי חיבה משונה למעט האדמה שנדבקת אליהם. אני מרגישה שזה בריא איכשהו בלי שטרחתי לבדוק מעולם.
מה שאהבתי זה את הרעיון שלוקחים הרבה עלים ומחברים ביחד ואז נשאר רק לקחת חופן מעורבב ולקרוע לסלט. או במקרה שלי, לחתוך קטן קטן. יש לי באג מהבית שסלט זה חתוך דק דק והעלים המסכנים נאלצים לסבול גם הם.

[במבי_ק*]

אני מקבלת סל אורגני עם מלא ירוקים בחמישי. לפעמים מה שאני עושה זה ככה:

לוקחת גיגית גדולה וממלאה במים. מכניסה פנימה עלים שונים (לפעמים כבר מפרידה מהגבעול, למשל בתרד - כבר מפרידה את העלים, וברזולוציה פחות גבוהה מפרידה גם את הפטרוזיליה והכוסברה לגבעולים קטנים יותר). נותנת לזה לעמוד. חושב שיהיה יחס שבו המים עדיין לא עמוסים מדי בירק כדי שהחול יפול. אפשר לקחת עוד גיגית אם צריך. אחרי רבע שעה (נניח) מוציאה מהמים, מנערת, ומניחה על מגבות. מגלגלת את המגבת כמו סושי ושמה במקרר. ככה אפשר להכין סלט בשתי דקות אח"כ. את הרוטב אפשר להכין בצנצנת מראש, זה גם נורא כיף שזה מוכן מראש. ורוטב יוצא טוב, לפעמים אפילו יותר, בכמויות גדולות.

[מצ'רה*]

אני מרגישה שזה בריא איכשהו בלי שטרחתי לבדוק מעולם.
אני בטוחה שאת צודקת.
הם לא ימותו לי?
לא, למה? (שטיפה דוקא מאריכה את זמן הרעננות שלהם בקצת, רק צריך לתת להם לטפטף ולהתייבש טיפה מהטיפות לפני שמאחסנים
איך את מאחסנת את זה?
קערה מכוסה? קופסת פלסטיק ענקית?

[גוגוס*]

במבי ומצ'רה, נשמע אחלה. אני בהחלט אנסה זאת.
אחרון - את מגבת הסושי שמים בשקית במקרר או שסתם ככה?
ואיזה רוטב את מכינה לסלט כזה?
אני תמיד מסתפקת בלימון, שמן זית ומלח. אבל אולי יש דברים שהולמים את התזונה שלי והזנחתי אותם?

[גוונים*]

הם לא ימותו לי?
לי הם מתים....
אולי לא ממש מתים אבל אני מאד רגישה ובשניה שעלה רק מתחיל בקצה שלו להרקב זה מגעיל אותי....
זה לא קורה לכן? לי זה קורה לפעמים תוך יום...
אני חושבת שככל שהעלים יבשים יותר, הם מאריכים חיים.
לכן הבנתי שאני חייבת לייבש אותם מאה אחוז לפני שאני מכניסה למקרר, זה אומר שכל המטבח מלא במגבות שעליהן מתיבשים עלים במשך כמה שעות.
לצערי, זה כבר נחווה כפרויקט ובגלל זה אני לא עושה את זה הרבה,
אז גם אני לא אוכלת מספיק עלים (גוגוס, לגמרי מזדהה אתך בענין המנות שלא מדגדגות) למרות שסלט עלים זה אחד המאכלים שאני הכי אוהבת בעולם (באמת) בעיקר עם אבוקדו...
אני גם מאחסנת בקופסא גדולה, איכשהו זה יותר נוח לי מהמגבת המגולגלת.

[במבי_ק*]

אני שמה את המגבת בלי שקית. גם קופסאות פלסטיק גדולות באמת יכולות להתאים.

אני מכינה רוטב הרבה פעמים שהוא ערבוב של כמה שמנים - זית, סומסום, שמן חרדל שזה הדבר הכי טעים שמים ממש מעט, לפעמים קצת חומץ, לימון ואיזה שתי כפות טחינה. זה מסמיך את זה ונותן גוף עוטף כזה. לפעמים בלי טחינה. אני משתמשת המון בסומק במקום מלח (אבל את זה לא צריך בתוך הרוטב, מספיק לבדוק על הסלט). לפעמים במקום הטחינה אני משתמשת במיסו - סמקום במרק ברוטב לסלט, זה ממש טעים. גם כף או שתיים.

שמים בצנצנת זכוכית, מהמרים עם הכמויות לפי העין. סוגרים את הצנצנת ומערבבים ואז טועמים ומוסיפים לפי הטעם. בדרך כלל השמנים יותר זית, קצת פחות סומסום, ואיזה כפית או שתיים חרדל., חומץ איזה כף או שתיים. טחינה שתי כפות. זה ככה בערך.

[ניצן_אמ*]

מתים אם משאירים בשקית.
הוציאי מהשקיות, סדרי בקערה גדולה או באגרטל (אצלי מגיעים בשלישי וממלאים 2 קערות ענק ואגרטל עצום. ) השקיות מאיצות הרקבה. גם רטיבות בשקית, אבל רטיבות מאווררת משמרת אותם יותר.

[בשמת_א*]

מאבא שלי למדתי לשים את צרור הבזיליקום בתוך כוס עם מים, ככה שרק הגבעול במים והעלים לא נוגעים.
הוא נשאר ירוק ורענן ולפעמים אפילו צומח עוד!
במקום להרקיב ולהתייבש במקרר.

[גוונים*]

לשים את צרור הבזיליקום בתוך כוס עם מים, ככה שרק הגבעול במים והעלים לא נוגעים.
וואו, רעיון מקסים ומעולה. ינוסה בהקדם.

[פלוני_אלמונית*]

בזיליקום לא אוהב להיותצ מתחת לעשר מעלות זה מאיץ את ההשחרה. בגלל זה לא כדאי לשים במקרר.

[גוגוס*]

קודם כל, תודה לכולן על העצות הטובות לגבי העלים.
חייבת להודות שכאשר קראתי התמלאתי שמחה וחדווה וכל מה שרציתי זה להזמין משלוח ריחני ולארגן אותו.
ואז חלפו כמה שעות ורק מהמחשבה על כל ההתעסקות נמלאתי עייפות גדולה.
זה מסוג הדברים שאני פשוט בטוחה שאם אעשה אותם אהיה מאושרת אבל שיהיה לי קשה לעשות אותם.
אני עושה מלא מלא טעויות עם העלים וחבל לי. צריכה לקחת את עצמי בידיים.

[גוגוס*]

חוץ מזה, שחרור הלא שלי עשה לי ממש טוב.
זה פשוט החזיר אותו למודעות וממש הרגשתי איך הילדים הם הראשונים להרוויח.
הבא בתור הוא בן הזוג.
היום רכבתי לי על אופניי וחשבתי לעצמי שיש דברים שנלמדים דרך הראש ובגלל זה הם בעצם אף פעם לא נלמדים.
למשל, כבר הרבה שנים אני יודעת שאני מן אחת כזאת שאומרת "לא" לכל יוזמה חדשה, לכל הרפתקה, לכל... שינוי.
ושנים רבות אני מנסה להיות אחרת, בעיקר בשביל האיש שהוא כולו יוזמות ורעיונות והרפתקאות.
וכל פעם מחדש אני נופלת ואומרת את ה"כן" רק אחרי הרבה "לא".
והנה... החוויה הזו של הכתיבה והתזכורת היומיומית ממש עשו לי משהו ואני מצליחה להגיד כן משל עצמי. בלי שום לא לפני כן.
נכון שמדובר בדברים מאוד קטנים אבל יש להם ערך רב. היום קיבלתי מהבן שלי את התודה הכי מתוקה בעולם ואת החיוך הכי קסום בעולם בגלל כן אחד כזה.
והיה לי ברור שאני מרוויחה את כל הטוב הזה בגלל שהוא ציפה כל כך ל"לא" והופתע. אח, זה היה שווה. קשה לי לתאר.
משהו פנימי ועמוק אצלי משתנה. אני ממש מרגישה את זה. משהו מתפוגג.

[גוגוס*]

אחד הביטויים למשהו הזה שמתפוגג זה הגמישות.
וכאן אני חוזרת לאוכל. כשאני אוכלת דברים שבעיקרון השארתי מחוץ לתפריט אני כבר לא מרגישה שאני נופלת. אני גם לא קוראת לזה ככה ביני לביני.
אני קוראת לזה החיים. ומשהו בשאיפה לעשות הכל נורא מדוייק עד אימה נחלש מאוד.
במקום זה יש עקרונות כלליים, קווים מנחים וכמה קווים אדומים רק בשביל שיזהו אותי ולא יחשבו שעברתי ניתוח לשינוי האישיות.
ההכי בולט זה הגלוטן. קו אדום רציני. וויתרתי על בירה בזלת לפני כמה ימים (ניצן, חשבתי עליך. בפעם הקודמת שהזכרתי אותה קראת לי מכורה כבדה. זה הצחיק אותי אבל גם סימן לי משהו) וזה קל קל קל.
אין לי מושג איך זה קרה אבל אני בוצעת לחמים, מבשלת פסטות, עומדת ממש קרוב לפיצה ושום דבר לא זז. כלום.
איזה כיף זה לא להרגיש כלום ביחס למאכלים עתירי גלוטן. חשבתי שאאלץ להעביר עוד כמה שנים בניסיונות עד שאגיע למצב הזה.

[ניצן_אמ*]

מהממת!

דיברנו על זה למעלה, לא? לזהות את ההתמכרות, להבין שזה קו אדום, ואז יש הרבה חופש תנועה. תענוג.
אצלנו, אגב, אחרי 4.5 שנים של אוכל חי (כולל מן החי) החלטנו שמדי פעם אפשר מבושל. ביתי כמובן. זה הרפה מתחים, ואחרי ההתנסות הראשונית, גילינו (גילתה) שזה בכלל לא כזה מושך אותה. כמעט ירד מהתפריט כליל (מדי פעם בולונז וחצילים צלויים. לא תכוף, והקלה.) זה לא היה קורה בלי 4.5 שנים של הרגלת חיך, הרי. אבל ברמת השחרור, זה עזר. מוסיפים ידע ומידע עכשיו "תראי איך קשה לאכול מבושל מונו. זה כי מבושל פחות טעים מטרי, אז צריך הרבה תבלינים וערבובים כדי לאכול את זה." רוב האנשים (חוץ מילדים בני ארבע שהם לא הילדה שלי) לא יכולים לאכול רק לחם, או רק פסטה בלי כלום, או רק תפודים בלי כלום (בלי מלח, חמאה, רוטב עגבניות, אלפרדו, פסטו, ממרחים, נקניקים, השד יודע מה עוד...) כי זה באמת לא כזה טעים. כדי שזה יהיה טעים (כלומר, מוטיבציה לגוף לאכול מזה הרבה) צריך לעשות כל מיני מניפולציות. שמרים, חריכה, טיגון בשמן, מלח ועוד. זה קצת מזכיר לי אוכל-חלל שמוסיפים לו טעמים וריחות...

בקשר לאיך שאת עומדת בזה, זה נהדר ויפה ויישר כוחך. את חזקה. אנא אנא אנא, תדאגי להוציא את זה מהפריים שלך, כי כאשר תהיי חלשה (וחולשה זה גם גל) זה יכול להיות מטורף. יש אלכוהוליסטים שיכולים לעבוד ביקב אולי 364 ימים בשנה. אבל בשביל היום האחד שידרדר אותם לקנטים, נראה לי לא שווה את זה. בייחוד שגלוטן נוכח בהרבה מאד מאכלים שאאנחנו לא במאה אחוז יודעים שהוא שם. לפעמים הדרך שלי לדעת שאכלתי כנראה משהו עם גלוטן זה ההזיות על פיצה שנופלות עליי משומקום.

[גוגוס*]

תודה, יקרה.
מעניין מה שאת כותבת על ילדתך. חושבת רגע על עצמי. שמחה תמיד לאכול תפודים ככה סתם בלי כלום. וגם בטטות שאני נהנית מהן רק מבושלות או אפויות. וגם הילדים שלי ככה. שמחים בתפודים כפי שהם. ואפילו הקטנה קטנה. והאמת היא שבימים אחרים שמחתי מאוד לאכול גם פסטה מבושלת כפי שהיא. בלי כלום. בעיקר אם היא מקמח מלא ואז יש לה באמת טעם. אולי אני פשוט מכורה כל כך קשה עד שכל דבר טעים לי. ואולי זה באמת טעים ככה?

לפעמים הדרך שלי לדעת שאכלתי כנראה משהו עם גלוטן זה ההזיות על פיצה שנופלות עליי משומקום.
יופי של אבחנה. אני אזכור אותה. וממשיכה להתעקש על הישארות הגלוטן בפריים. אני לא עושה בכוונה, זה פשוט יוצא, ואני יודעת שאת נגד אבל בינתיים אני עדיין מפיקה מההתמודדות הזו.
מבטיחה שאם וכאשר אני אפול בגלל זה אני אהיה כנה ואדווח ואאפשר לך לומר לי שאני עקשנית, ואם ממש תרצי אז יהיה מותר לך גם "אמרתי לך". אבל רק אחד.

[מיכל_בז*]

אני בנפילה חופשית למטה.

ופתאום השמנתי מאוד. כשזה פתאום אני יודעת שלא הייתי מודעת. לא הייתי ערה.
והייתי בדכאון.

אז אני קוראת את עצמי לסדר וחוזרת לפה. דבר ראשון, מחר, מחרתיים, בשבוע הבא, יקח כמה שיקח. הבנת הקווים האדומים העל-אמת שלי.
וחברה אמרה לי לנסות יום אחד של תזונה מיטבית ולראות מה זה עושה לי.
יום אחד בלבד.

איך לא חשבתי לבד על צמצום הנתח?

[גוגוס*]

מיכל יקרה, אני אחכה לך כאן מחר בבוקר.
יאללה, בואי.