אמא ללי בלוג

ועושים את ה"תרגיל" של לשבת בשקט ולהסתכל אחד לשנייה בעיניים. איזה כיף לכם, אני ממש מקנאה, לא יודעת אפילו איך להתחיל את זה עם החוחון.

אני מרגישה שאני מפקידה בעיניים שלו את כל העצב והכבדות והאכזבה מהיום הזה, ואחרי שאני מספרת לו עליהם בלי מילים פתאום יותר קל לי. לרגע אחד הוא מחייך חיוך דבילי שמצחיק אותי, ואז מתרומם איזה מסך ופתאום אני רואה אותו, את האיש שאני כל כך אוהבת, והוא כל כך יפה בעיני. התרגשתי עד דמעות לקרוא את זה.

ספר נפלא בנושא שנקרא Your Fertility Signals מי כתב? נשמע מעניין מאוד.

ותודה על הדברים שכתבת אצלי, מאוד התחברתי, אגיב על זה אצלי מתישהו.
שתהיה שבתשלום@}

איה יופי התרגיל הזה.
עשיתי אותו המון פעמים בעבר עם המון אנשים, בכל מיני סדנאות.
יש משהו מאוד אינטימי בעיניים, בלי לדבר.
העיניים הן המראה של הנשמה, דרכן אפשר להבין בצורה מוחשית ביותר שאנחנו נשמה.

תרגול מקסים ועורר קנאה.
איזה יופי, הלואי שתמשיכו.

עם חיתול, בלי חיתול, לא קשב לא תקשורת ולא נעליים. היא לא מודיעה בכלל על שום דבר (היום היא עשתה קקי בחיתול! ואפילו לא ידעתי!!!

), מסרבת בתוקף להתפשפש וממש ממש מתעצבנת כשאני לוקחת אותה. ניסיתי ברכות, ניסיתי באסרטיביות, ניסיתי להצחיק אותה, לשיר לה, מה לא. היא מחייכת אליי בחזרה, ואז מיישרת את הרגליים חזק חזק ופונה הצידה ומנסה לצאת מהידיים שלי בעודה באוויר. נראה לי שאחרי שהיא תלמד לזחול היא מתכננת להתחיל לעוף.
לפעמים היא יוצאת בקריאות תוך כדי, לפעמים אחרי, לרוב לא זה ולא זה. בחמש בבוקר היה לנו פשפוש אחד מוצלח והייתי כולי נחת, וזה היה האחרון להיום.
אבל, הילדה עובדת על זחילה, מתרוממת על ידיים ורגליים בקריאות רמות ומפתחת את כל השרירים. אז מי אני שאפריע לה עם זוטות כמו לעשות פיפי במקומות שאינם השטיח, עצמה, החיתול, אמא, אבא המיטה וכו' אלא סתם הכיור או הגיגית.
שוין.

מקסימה אחת @}

שמחתי לביקורך @} גם אני מבקרת אצלך לפעמים, מאוד נעים פה

שוין.

@}

אני בימים האחרונים מאד, מאד כבדה (רשת אנרגטית כבר אמרנו?),
אמרנו אמרנו. (-:
אני מרגישה שאני מפקידה בעיניים שלו את כל העצב והכבדות והאכזבה מהיום הזה, ואחרי שאני מספרת לו עליהם בלי מילים פתאום יותר קל לי. לרגע אחד הוא מחייך חיוך דבילי שמצחיק אותי, ואז מתרומם איזה מסך ופתאום אני רואה אותו, את האיש שאני כל כך אוהבת, והוא כל כך יפה בעיני
איזה כיף (-:
תודה על הדברים שלך פה ואצלי ובכלל @}

המחזור הגיע

לא יודעת למה, זה מאד שימח אותי. אולי בגלל שזה מוכיח שצדקתי בקשר לתחושת הביוץ וגואל אותי מחוסר הוודאות שאני כל כך לא יודעת איך להתמודד איתו. בארבע בבוקר כשהתפתלתי מכאבים לא ממש הבנתי מה כל כך משמח. אבל חשבתי על זה שזה הדבר הראשון שיוצא מהגוף שלי (לפחות בנתיב הזה

) מאז מאיה. מחשבה די מרגשת. וגם הכאבים האלה ממש הזכירו לי את הלידה, כמעט הערתי את האיש שילחץ.... בסוף הערתי אותו כדי שיחמם לי את הכרית וזה היה נפלא.
יחד עם המחזור חזרה היכולת לשחרר כמעט את כל הדם בשירותים. זה מעניין, כי אף פעם לא עשיתי קורס. אבל מאז שקראתי בפעם הראשונה על שיטת שרמן, זה פשוט התחיל לקרות מעצמו, בלי שעשיתי שום דבר מודע. זה כאילו הידע הקדום הזה היה קיים בגוף שלי, והוא רק היה צריך תזכורת מהתודעה כדי לבטא אותו בפועל.
אני מוצאת הרבה דמיון בין העניין הזה של לשחרר את המחזור לבין הפשפושים של מאיה. בשני המקרים אני מרגישה שמדובר בשרירים שלוקח זמן לפתח את השליטה בהם (אולי אצל מי שמפושפשת מלידה לא...). אם אני לא אגש לשחרר מייד כשאני מרגישה צורך או דקה שתיים אחר כך, אני ארגיש את הדם מתחיל לטפטף. מה שעם פיפי ממש לא יכול לקרות לי. אבל למאיה כן (היא תשחרר קצת, ותשמור את השאר לפשפוש. בימים שהיא מסכימה להתפשפש כמובן, שזה לא היום. סליחה, הייתי חייבת). אני נוטה להאמין שככל שאני אתרגל את זה יותר השליטה תתחזק, ואז אני גם אוכל "לשמור" כמויות גדולות יותר ולשחרר אותן בבת אחת. כרגע זה דורש ממני זמינות די מוחלטת לגשת לשירותים, אבל בכל מקרה אני במחזור ואין לי כוח לזוז לשום מקום. זה גם דומה לפשפושים במובן הזה שגם אם אין לי כוח להתמסר לי, ברגע שהגוף שלי נותן לי מסר ואני מבינה אותו, אני כבר לא יכולה לבחור להתעלם. גם אם זה אמצע הלילה וגם אם קמתי לשחרר כבר פעמיים ב- 10 דקות האחרונות.
אז אני מדממת ומשחררת ומסמנת לי בטבלת סימני הפוריות שהכנתי לי על סמך הספר (חוחית, ראיתי שהספר הזה מוזכר בדף שעוסק במודעות לפוריות, לא זוכרת את שם הדף), ובסה"כ מבסוטה כשלא כואב לי יותר מידי

כבד לי בלב. הגננת הקבועה של שירה היתה בחופש בשבוע שעבר, וכל השבוע היו איתם שתי גננות חמודות וחמות והיא הלכה בשמחה. אתמול הקבועה חזרה ושוב היתה שיחה מוזרה ולא כל כך נעימה של האיש איתה בסוף היום. והבוקר שירה נשארה שם פחות בשמחה. אחרי שהכנסתי אותה לחדר עמדתי צפיתי במוניטור וראיתי אותה עומדת עם השקית שלה, קצת תלושה מהכל. הן ניסו לשכנע אותה להכניס את השקית לארונית שלה והיא סירבה, מידי פעם היא הלכה אחרי אחת הגננות ונתנה לה יד. אבל היא נראתה לי מנותקת כזאת. ואז הם התחילו פעילות והיא התיישבה על השטיח עם כולם.
אני ממש לא יודעת מה לעשות. אם אני מנסה קצת לסדר את התחושות והרשמים שלי, ברור לי שלא קורה שם משהו נורא. אבל מהצד השני, אני לא יודעת אם היא מאושרת שם. ואני גם לא יודעת אם היא היתה יכולה להיות מאושרת בבית (כמובן שזו תמיד נקודת ההשוואה). זה לא שבבית היא תמיד שמחה, גם איתנו יש זמנים ששום דבר לא מוצא חן בעיניה, יש זמנים שהיא כועסת או מעוכה. ואפילו בבית קורה שהיא רגישה במיוחד וצריכה יותר חיבוקים ואנחנו לא מצליחים להיענות לזה באותו רגע, למשל אם אני פה עם שתיהן ומאיה על הידיים או יונקת. אבל לפחות בבית אנחנו רואים אותה, רואים שהיא במצב הזה גם אם אנחנו לא יכולים להגיב מייד. ושם אני מרגישה שלא תמיד יש מי שיראה, ויותר מכך, שגם אם הן רואות הן לא תמיד יודעות להבין את מה שהן רואות.
טוב, פתאום תוך כדי כתיבה אני מבינה משהו. איך אני אוהבת שזה קורה לי

הראש שלי ישר הולך למקומות של להוציא אותה מהגן, לחפש מסגרת אחרת שתהיה יותר מתאימה, להגיד לעצמי שאם היינו בארץ זה בחיים לא היה קורה (שטויות במיץ כמובן) ובאופן כללי להתייאש. ועכשיו אני מבינה שאולי פתרון יותר פשוט הוא להשאיר אותה בבית בימים כאלה, אם זה אפשרי. לנסות לזהות מראש מתי היא יותר רגישה ולאפשר לה יותר בחירה בימים האלה. זה לא טריוויאלי כי הרבה פעמים היא מתעוררת עם קריזה ואחר כך נרגעת, אבל אולי המודעות לזה יכולה לעזור לנו לזהות.

ובנושא אחר: אני ממליצה בחום על רישום סימני הפוריות. אמנם התחלתי לעשות את זה רק לפני כמה ימים, אבל אני חושבת שיש לזה פוטנציאל אדיר. מכינים מן טבלה שיש בה עמודה ליום ולתאריך, עמודה שבה מסמנים מתי עושים סקס, עמודה שמסמנים את שלב המחזור (יש ארבעה סימנים ויזואליים: לדימום, הכתמה, ימים יבשים וימים פוריים, אני יכולה לתאר אותם אם זה מעניין מישהי). עמודה נוספת שבה מתארים מילולים את ההפרשות ועוד עמודה לרגשות ולתחושות באותו יום. חוץ מהשימוש המובן מאליו של זה על מנת שכן או לא להיכנס להריון, נראה לי שהמבט על שלבי המחזור כמכלול יכול להיות מאד משמעותי. במיוחד התיאור של התחושות והרגשות - הרבה נשים יודעות על עצמן שהן ככה או אחרת בשלבים שונים, אבל נדמה לי שלראות את זה כתוב ולדעת באיזה שלב של המהלך ההורמונלי היו לי תחושות מסוימות ממש יכול לתת Insight אחר. בספר היא גם מדברת על האפשרות לתכנן פעילויות בהתאם לשלבי החודש כדי שהן יהיו מתואמת לרמות האנרגיה (יש שם תיאור של מישהי שבשיא המרץ של ימי הטרום-ביוץ תכננה מסיבה ענקית לעוד שבועיים ואז כשזמן המסיבה הגיעה היא היתה בימי המחזור וזה היה הדבר האחרון שהתחשק לה לעשות D-: ).

אבנים, אבנים בבטן. עדיין עניינים עם הגן. כולי מוצפת באדרנלין, לא מסוגלת לאכול, לא נושמת, פקעת של מתח. האינסטינקטים שלי קוראים לי לקחת את כל המשפחה שלי ופשוט לברוח לאיזה מערה שבה לא נצטרך להתמודד עם שום דבר, הראש מזכיר לי שהמציאות הרבה יותר מורכבת מזה ושצריך לפעול בשיקול דעת. ואני נקרעת.
אני רואה שמה שקורה עם הגננת לוחץ לי על כפתורים. ומפעיל אותי בצורה מאד דרמטית, שמקשה עליי להתייחס למצב בצורה שקולה ולהבין מה נכון לעשות. וברור לי שהמתח הזה זולג גם לשירה ומקשה על ההתמודדות שלה. אז לראות זה יותר טוב מלהיות עיוורת לזה, אבל אני עדיין לגמרי משותקת.
אוף.

עמדתי צפיתי במוניטור וראיתי אותה עומדת עם השקית שלה, קצת תלושה מהכל
סיטואציה קשה, מה שאת מתארת כאן. אני רק רוצה להציע (או להזכיר, את בעצם כתבת את זה) שזה משהו ש את רואה. זה בעיניים שלך. לראות דרך המוניטור זה בכלל לא להיות שם איתה. בעיניים שלך היא תלושה או אבודה. זה כמו להוסיף פסקול עצוב לתמונה. זה הפילטרים שלך. אפשר היה גם לומר: איזה ילדה חכמה, לומדת את הסיטואציה, לא ישר קופצת לתוך ה doing אלא פשוט נמצאת שם רגע, ב being.
תראי, אני לא מכירה אתכן ולא מבינה את הסיטואציה אבל אני יודעת שאצלי - העובדה שלי היתה (ועדיין יש) הרבה התנגדות לגן של הבן שלי, לא שינתה את זה שלא היה לו רע שם, אפילו טוב. ובכל זאת, בהתלבטויות הגן שלי, גם אני חשבתי פשוט לקחת אותו ולברוח לאיזו מערה (טוב, האמת שחשבתי על חו"ל ואתם כבר בחו"ל

).
חיזקי ואימצי.

מונו לוגית, תודה על הדברים שלך. נגעת בדיוק בנקודה.
דיברתי היום עם המנהלת של הגן ובשבועות הקרובים היא תעבור לקבוצה מקבילה שהגננת בה יותר נחמדה ושיש בה פחות ילדים.
הגוף שלי מרגיש כמו אחרי מלחמת עולם.
עכשיו אני צריכה להתרחק קצת מהסיטואציה כדי להבין מה היה שם שהפעיל אותי בכזאת דרמטיות ועל אילו כפתורים זה לחץ, כי ברור לי שזה הרבה, הרבה מעבר לסיטואציה שהיתה בגן או למה שעובר על שירה שם.

ימים לא קלים. תחושה של תקיעות. האיש בעומס של עבודה, ואני שוב נזרקת אל בדידות בלתי נמנעת, שקשה לי להתמודד איתה.

המרגיעון אומר: כולנו זקוקים לחיבוק

ימים לא קלים. תחושה של תקיעות. האיש בעומס של עבודה, ואני שוב נזרקת אל בדידות בלתי נמנעת, שקשה לי להתמודד איתה.
מזדהה איתך יקירתי.
אני מכירה ימים מסוג אלה טוב. ימים שבהם קל להזרק אל הבדידות. אני זוכרת את זה מהימים שבנזוגי בילה תקופות ארוכות בהפקות, תקופות שבהן כמעט לא נפגשנו ואני הייתי חווה את יומי על הקשיים, המטלות והשמחות לבד בהרגשה שאין עם מי לחלוק, עם מי לפרוק (כמובן שלא הייתי באמת לבדי לגמרי, וכמובן שיכולתי לשתף אחרים - בתחושה שלי זה נחווה כך). רוצה לומר שהבדידות הזו היא לא בלתי נמנעת. היא אולי נראית כך מנקודת השקפתך. ומכיוון שאני נוטה לשם גם, אני ממש מבינה את זה פיסית.
יכולה לומר רק על עצמי שלפעמים לא להיות לבד בימים כאלה עזר לי, להיות עם חברים אחרים או משפחה או אפילו בחוץ במקום הומה - עזר לי קצת לצאת מעצמי ותחושת הבועה שהיתה לי ולפעמים.... זה דווקא החאיף את תחושת הבדידות להיות בין אנשים ולהרגיש לא שייכת ואז מה שעזר זה פשוט לקבל אותה את הבדידות הזו, לא לנסות להלחם בה או להתגבר עליה (אני זוכרת שממש אמרתי לעצמי בראש: אוקיי, אז ככה הדברים עכשיו, אני בודדה וכ' וככה זה ישאר לזמן מה) ולעזוב את העיסוק בה, להמשיך הלאה לפעולה יומיומית כזו או אחרת ואיכשהו זה היה עוזר לפוגג אותה קצת, את המאבק שלי בה.

המרגיעון שלי יצא: כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון.

מאחלת שהצלילים יצרמו פחות, ותוכלי לשמוע את הניגון שאת יודעת שיש בך

(())

לפעמים לא להיות לבד בימים כאלה עזר לי, להיות עם חברים אחרים או משפחה או אפילו בחוץ במקום הומה - עזר לי קצת לצאת מעצמי ותחושת הבועה שהיתה לי ולפעמים.... זה דווקא החריף את תחושת הבדידות
מקומות הומים כמעט תמיד עושים לי רע, וחברים ומשפחה, לא רוצה להישמע מתבכיינת אבל באמת שאין לנו פה אף אחד כמעט. יש משפחה אחת חמודה שאנחנו פוגשים לפעמים בסופי שבוע, יש זוג חברים שנמצאים עכשיו בארץ ו.... זהו. זה אנחנו לעצמינו, לטוב ולרע. לרוב זה עושה לנו מאד מאד טוב ואני חושבת שמאד התחזקנו גם כמשפחה וגם כזוג מאז שאנחנו כאן, אבל כשרוצים משהו קצת אחר אז אין לאן, הכל צריך לבוא מבפנים. ומאד קשה לי להרים טלפון לחברות בארץ כשאני ככה, למצוא את הדרך לתקשר החוצה מתוך הכובד הזה.

הכל צריך לבוא מבפנים. ומאד קשה לי להרים טלפון לחברות בארץ כשאני ככה, למצוא את הדרך לתקשר החוצה מתוך הכובד הזה.
מאוד מתחברת לזה, מבינה את זה בכל נימי, באמת! וחבל שאת לא יכולה לשמוע אותי נאנחת לעצמי עכשיו בקריאות: הוי/ אוי/עוי (-:
המצב שלי הוא אחר מאחר ואני פה בארץ, ויש לי מעט חברות טובות ובנזוג שיותר מכל הוא ה-חבר שלי שלימדתי את עצמי להרים אליהם טלפון דווקא במצב הזה ולפרוק הכל.... ולפעמים זה פשוט עושה את כל ההבדל.
אני מבינה שמצבך אחר, אבל חייבת להיות דרך התמודדות שעובדת טוב עבורך, כזו שיכולה לקדם אותך בתנאים שלך.
עוד קצת כאלה

(()) בינתיים.

מדמיינת אותך נאנחת, וזה כבר מבדר

כמו הכל, זה בגלים. בסופו של דבר הגל תמיד חולף ומרים אותי ביחד איתו, ובסה"כ נראה לי שיש לי הרבה דרכי התמודדות שבהחלט עוזרות לי גם בתנאים האלה, בדיוק כמו שכתבת. ברור שלפעמים פוגשים בדרך גם תחושה כזאת ששום דבר לא יכול לעזור, או שדווקא הדבר שיכול היה לעזור לי אינו נגיש לי בכלל (שזה בעצם אותו דבר), אבל גם זה, כמו כל דבר, במידה מסוימת רק שיקוף של המצב הפנימי. הרי אם היינו בארץ הייתי יכולה לקטר על זה שמתערבים לי בחיים

תודה לך גבירה יקרה, הדברים שלך עוזרים לי להרגיש לא-מסכנה.
ובכל מקרה הבוקר מצבי כבר יותר קל ואופטימי

תודה על כל החיבוקים

וגם..... אם יעזור לך להרים טלפון לחברה אנונימית מבאופן, אפשר לסדר את זה (-;
אחרי הכל יש משהו מאוד משחרר לדבר עם בנאדם שמכיר את מצבך בשבועות האחרונים אבל לא מכיר אותך בכלל (-:

לנו היה תרגיל מדיטציה בקורס, קצת מוזר בשבילי, ולא התנהל ממש טוב אבל משהו נשאר אצלי בראש ממנו. על כל דבר שאחד סיפר (כאבים, אכזבות) השני ענה לו "ככה זה עכשיו " או "ככה זה היה אז". היה יפה לראות איך זה התאים לכל דבר שסופר, באינטונציה הנכונה.
היתה בזה נחמה ומדי פעם המשפט הזה קופץ לי לראש ומזכיר לי את זה שהכל משתנה וגם שעצם ההתבוננות (או הכתיבה על זה למשל) מאפשרת לזה לזוז

ומאד קשה לי להרים טלפון לחברות בארץ כשאני ככה
עכשיו הגיע תורי להזדהות נורא! אוף , אני כשממש רע לי, לא מסוגלת להרים טלפון לאף אחד, אפילו לא להכי קרובות. יש לי חברה שמתקשרת אם אני שקטה מדי הרבה זמן כי היא כבר מכירה אותי כל כך הרבה שנים ויודעת שדוקא כשצריך לדבר אני שותקת.
האמת? חרא של הרגל, אם את מצליחה להיפטר ממנו אשרייך וספרי איך.

לבינתיים.

היתה בזה נחמה ומדי פעם המשפט הזה קופץ לי לראש ומזכיר לי את זה שהכל משתנה וגם שעצם ההתבוננות (או הכתיבה על זה למשל) מאפשרת לזה לזוז
נכון, זה מאד נכון.

יש לי אישו רציני עם לגיטימציה שאני נותנת או לא נותנת לעצמי לכל מיני דברים. אני שמה לב שדווקא כשקשה לי, אז הביקורת העצמית מתעוררת בשיאה ומוסיפה אינסוף קושי. אני חושבת שהיא מה שהופכת את הקושי מנסבל לבלתי נסבל. במקום להיות הכי רכה עם עצמי דווקא כשקשה לי, אני מסתחררת לתחושות של אשמה, של חוסר ערך. ואז במקום לנתב את האנרגיות שלי להתמודדות עם הקשיים אני שוקעת.
הימים באמת לא פשוטים עכשיו. לשירה לא קל בגן וזה יוצא בהרבה דרכים בבית. אני מאמינה שכשהיא תעבור לקבוצה השנייה זה מאד ישתפר אבל זה לא יכול לקרות השבוע. מאיה עובדת חזק על זחילה, לפעמים אני רואה שהיא כולה שפוכה מעייפות אבל הגוף שלה נמצא באיזה תהליך שמתעלם מהעייפות, היא כבר כמעט נרדמת ואז שוב עולה לבטן ומתחילה להתרומם. ובנוסף לזה אני חושדת שהיא מצמיחה איזה שן כך שגם הלילות שלנו מאד לא שקטים. שלא לדבר על הקשב שהקשרים בינו לבין המציאות שלנו די רופפים. האיש עמוס בעבודה, שזה טוב מאד, אבל זה גם מוסיף עומס. וזה יוצר מצבים שהוא נמצא כאן פיסית אבל נעדר מנטלית וזה מצב שלא קל לי להתמודד איתו.
ואני, בתוך כל זה, מנסה להחליף את הדיבור הפנימי שלי. כדי שמה שאני אשמע זה שאני נהדרת, שאני עושה כמיטב יכולתי וזה המון, שיש לי משפחה נפלאה ומלאת אור ואהבה, ושהקושי הוא רק אורח זמני שיחלוף כמו שהוא בא.
אני מבקשת לאהוב את עצמי בתוך הקושי, זאת התפילה שלי להיום.

אני מבקשת לאהוב את עצמי בתוך הקושי, זאת התפילה שלי להיום. איזה תפילה יפה! מגיע לך לגמרי.
מזדהה מאוד עם אני שמה לב שדווקא כשקשה לי, אז הביקורת העצמית מתעוררת בשיאה ומוסיפה אינסוף קושי.
את מקסימה את @}

את מקסימה את
תודה יקירתי. את תמיד מחממת את ליבי...

צהריים מוקדמים. מאיה ואני יוצאות לאסוף את שירה מהגן. החלטנו שעד שיתאפשר המעבר לקבוצה השנייה, אנחנו חוסכים ממנה את הזמן של שנת הצהריים בגן, שהוא הזמן שבו מתעוררים כל הקשיים. אנחנו מוצאות ילדה במצב רוח טוב, כרגיל הדרך הביתה מתעכבת מאד. היום זה כלל הפסקה ארוכה ממש בפתח הדירה, שירה החליטה לאסוף אבנים לתוך כוס שהיא הביאה מהגן, אני יושבת על השטיח ומחזיקה את הדלת בגופי, מאיה לידי על השטיח, ואז היא מתחילה לעשות קקי על השטיח והכל נהיה שמח.
נכנסו הביתה. ניקינו. שירה עייפה אבל עוד לא רוצה לישון, ולא רוצה להתפנק אצלי. מתחילה לבכות בכי כועס, לצבוט אותי בגב חזק עם כל כף היד שלה, ולהגיד לי: "go nap, you have to lay down". הלב שלי נחמץ. היא מבקשת מוצץ ושאני אחליף לחולצה מבד יותר נעים, אנחנו ניגשות לחדר השינה, מאיה לידינו מזחללת על השטיח. אחרי כמה רגעים גם היא מתחילה לקטר, ואני נשכבת על הגב בין שתיהן. בצד אחד מאיה ספונה בבית השחי שלי, בצד השני שירה ממוללת לי את השרוול ב"מוזמוז" בלשון הבית. תוך דקות ספורות שתיהן נרדמות, ואני שוכבת על הגב ומרגישה כמו מלכת העולם.
שירה ישנה הרבה זמן וקמה עם חיוך, מתפנקת איתי ובמיטה. מראה לי איך היא קופצת, חידוש של הימים האחרונים. מתישהו היא מתעצבנת בגלל שמילאתי או לא מילאתי כוס מסוימת של מים, אנחנו במטבח והיא מתחילה לצרוח בזעם ושוב לצבוט אותי חזק חזק עם שתי כפות הידיים, ברגליים שלי, בחזה, בכל מה שהיא מצליחה לתפוס. אני כורעת כדי להיות מולה, ומרגישה את הכאב זורם ממנה החוצה. היא צועקת, ורוקעת ברגליים בתסכול וצורחת לי תלכי מכאן. ואני מולה, אומרת בראשי שוב ושוב אני כל כך מצטערת ילדה שלי, והדמעות זולגות. הדמעות שכבר כל כך הרבה זמן לא מצליחות להשתחרר בשום מצב, זולגות מהכאב ומהעוצמה של להיות לגמרי נוכחת ברגע הקשה והכל כך חשוב הזה. אני מביטה בה, ויודעת שאסור לי להרגיע, או לנסות לפייס או להסיט את תשומת הלב, אני צריכה עכשיו להיות שם בכל כולי, להיות כלי לכאב שלה. אנחנו בוכות ביחד. אני כורעת מולה ופורשת את הידיים רחב רחב, מחכה לה שתהיה מוכנה להיאסף אל תוך החיבוק שלי. אחרי כמה זמן היא באה, ואני מצמידה אותה אליי חזק חזק, שתינו בוכות. אני בדמעות שזולגות, והיא ביבבות ארוכות של מטען כבד שסוף סוף משתחרר. מדי פעם האשמה מפתה אותי, ואני מזכירה לעצמי: אם את מאמינה שקלקלת, תאמיני שאת יכולה גם לתקן.
לאט לאט היא נרגעת ומרגישים עליה את הניקיון שאחרי. אני מביאה טישו והיא לא רוצה שאני אנגב לה את הדמעות, אני אומרת לה שזה רק בשביל הדמעות שלי, לא בשביל שלה. בניגוד לכמה פעמים בעבר, היא לא שואלת כלום על הבכי שלי. נראה שאין הפרדה בינינו ברגעים האלה. אחר כך נובעת ממנה שמחה נקייה, אני ממש מרגישה אותה קלה יותר. היא אוכלת גרנולה בתאבון רב, והיום שלנו ממשיך.
ילדה קסומה ומופלאה שלי. הלב שלי עולה על גדותיו מרוב אהבה.

בקשר לבדידות, זה עניין של זמן.
אני אף פעם לא הייתי קשקשנית טלפון (יותר מאלה שמרימות טלפון כדי לשאול אם את באה לקפה...) ועכשיו אני כמעט ולא מדברת בטלפון בכלל. זה דווקא דבר טוב בעיניי. למרות שמדי פעם אני שואלת את עצמי בקשר לזה. מה העניין?
ואני עונה לעצמי, שזה ממילא לא משנה. הקשרים שלי עם האנשים שיקרים לי, הם לא עניין של שיחה פה או תחזוקה שם. אלה אנשים שממש איתי פה. בלב. ושום מרחק גיאוגרפי או מרחק זמן לא יכול להרחיק אותנו. בטח שלא טלפון.
אני חושבת שבזכות זה אני לא בודדה בכלל.

נסי לעצום עיניים ולדמיין את החברות הכי טובות שלך. מישהי מהן תקצ'קץ' לך על זה שאת לא מתקשרת? אל תצחיקי אותי. הן מתות שתבואי לבקר ואת תקבלי חיבוקי ענק. האמיני לי.

בכלל, את נשמעת לי עייפה ועצובה ושיש לך יותר מדי על הכתפיים. אז אני מזכירה לך שיש לך עוד בית פה. במרחק נסיעה לא ארוכה מדי ברכבת נעימה ומעניינת לילדות. את יכולה אפילו לבוא בעצמך, בלי בנזוג ואילוציו. קפצי למים, אין לך מה להפסיד. @}
עוד משהו שאני לומדת על בשרי זה שככל שמתקרבים לביקור מולדת המתחים והלחצים נכנסים לטורבו. אז לנשום עמוק, זה עוד מעט מגיע (אני באופן אישי פשוט כל היום חושבת על פארק הירדן ועל המפגש שלי עם החברות שלי. אין לך מושג כמה התרגשות ומתח זה מכניס לי לחיים עכשיו...

)

אמא ללי עשית לי צמרמורת. @}

אמא ללי עשית לי צמרמורת.
גם לי...@}
כל זה קרה מייד אחרי שיחתנו....
ורציתי גם לספר לך משהו משעשע:
אתמול אחרי השיחה רשמתי לי את הטלפון שלך באופן מסודר ולידו את שמך, ואז קלטתי שכתבתי אותו כלאחר יד עם יוד. ואז נזכרתי בשיחתנו ומחקתי את ה- י' וזה יצא מקושקש ואז כתבתי שוב את השם וליד: (בלי י'). ואז קלטתי את ההתעסקות המוזרה שלי ברישום הזה שלא ממש חשוב לכלום וגיחכתי לי (-:
מאוד שמחתי לדבר אתמול, הרגשתי כאילו אנחנו מדברות אחת לשבוע.
מתרגשת מהחוויות החזקות שאת עוברת עם שירה.

אמא ללי, קימטת לי את הלב מרוב התרגשות. חיבוק גדול ממני

התרגשתי גם.
הנה עוד חיבוק בשבילך

תודה מקסימות

היום כולנו בבית, אחרי ששירה הבהירה בבוקר במגוון דרכים שהיא לא ממש רוצה ללכת לגן. מאד מבלבל כל הסיפור הזה, יש בי קול אחד שישר קורא לי להוציא אותה משם, לקחת אותה הביתה ולהגן עליה. וקולות אחרים שמזכירים לי שהמציאות לא כזאת פשוטה, ושלטובתה של שירה מאד חשוב שנפעל בצורה שקולה ולא קיצונית. וגם החוויה שלה היא לא חד משמעית, יש לה שם הרבה חוויות טובות לצד הקושי. איך נתתי לעצמי להתבלבל מזה שהיא גננת ותיקה ועטורת הכרה... חמותי המקסימה (כפרה עליה. כמה אני מלאת תודה על הנוכחות שלה בחיים שלי. הייתי מתה לכתוב על זה יותר אבל זה מסוג הנושאים שחושפים בדרך גם אנשים אחרים וזה משהו שאני לא אוהבת לעשות. נראה.) אמרה לי משהו מאד נכון, שהרבה פעמים דווקא הגננות ה"נחשבות" הן כאלה שהן הרבה יותר דידקטיות מאשר חמות ואוהבות (לא שזה בהכרח סותר), ושיודעות היטב להציב גבולות. שזה בדיוק הפוך ממה שאנחנו רוצים בשבילה בגן.
נשימה עמוקה. מחר השבוע הזה נגמר, ובסוף השבוע אנחנו מתכננים טיול למפל מקסים ממש לא רחוק מכאן. רק מקווה שנצליח להוציא את זה לפועל עם כל הכבדות שלנו, נראה לי שטבע יכול לעשות טוב לכולנו.

מאוד שמחתי לדבר אתמול, הרגשתי כאילו אנחנו מדברות אחת לשבוע.
גם אני מאד מאד! (מתלבטת אם להמשיך להשתפך כי יש לי מה ובו זמנית אני מתביישת. נדבר שוב בימים הקרובים

)

מישהי מהן תקצ'קץ' לך על זה שאת לא מתקשרת?
ממש, ממש לא. זה חסר לי. לשמוע את הקולות, להיות מעורבת בחיים שלהן והן בשלי, לשתף אותן בתחושות וברגשות שלי, לתמוך ולהיתמך. אני לא מרגישה שמצפים ממני למשהו, אני פשוט מתגעגעת ומוצאת שלא קל לי לקיים את הקשר מרחוק. והחיבוקים, אני כל כך מתגעגעת לחיבוקים.

ככל שמתקרבים לביקור מולדת המתחים והלחצים נכנסים לטורבו
חשבתי שזה יהיה ככה באמת. בינתיים אני בעיקר מרגישה ציפייה ומאמינה ששם תהיה לי הזדמנות להטעין היטב את המצבורים שלי גם אם יהיה אינטנסיבי ולא פשוט, מה שבטוח יהיה. אבל בהחלט יכול להיות שכשזה יתקרב עוד יותר ייכנסו גם מתחים לתמונה...

נמאס לי.
נמאס לי להיות האמא ולטפל בכולם כל הזמן.
נמאס לי לנסות להרדים.
נמאס לי להכיל, אין לי סבלנות לספוג יותר, וגם כשאני מאבדת את הסבלנות זה לא מביא לתחושת שחרור אלא רק גורם לכולם להיות עוד יותר עצבניים.
נמאס לי להרגיש לבד.
נמאס לי לבשל כל הזמן ולהרגיש שבכל זאת המקרר כל הזמן ריק.
נמאס לי לרחם על עצמי ולהיות מסכנה וחסרת אונים.

<לא מבקשת עצות, חיזוקים וחיבוקים יתקבלו בברכה>

אוי מותק

(())(())(())(())(())
הלוואי ויכולתי לתת לך כאלה עם איזשהו ערך ממשי יותר
אני אגיד רק דברים שחוקים שאת יודעת בוודאות:

זה בסדר! זה בסדר גמור להרגיש ככה!
זה זמני, זה יעבור. היום, מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש. בעוד זמן כלשהו לא תרגישי ככה יותר
הילדות גדלות, הופכות עצמאיות יותר מיום ליום
יש ביקור בארץ שקרב ויש בו הזדמנות לנוח, ולפגוש משפחה וחברים ולמלא את המצברים.
אני חושבת עליך

(-:

כל מה שכתבה הגבירה וגם

גם ממני. חושבת עליך, שולחת חיזוקים ובאמת מקווה שהביקור בארץ יביא קצת מנוחה ליגע

תודה

יושבת במשך שעה וקוראת איזה דף מתלהם שלא קשור אליי בשום צורה, ואחר כך מרגישה שהימים עוברים בלי שיש לי דקה לעצמי.
כותבת כאן בראש כל הזמן, אבל הרבה פעמים דווקא ברגע שבו אני רוצה לכתוב אין אפשרות להתיישב מול המחשב, ואחר כך כשכבר יש קצת זמן הכל נראה לי מטופש ולא מעניין. ומתחת לזה, האמת היא שקשה לי לכתוב כשאני בקושי. אני יכולה לשחרר קיטור נקודתי, אבל אחר כך אני מייד מרגישה שאני צריכה להרגיע את כולם ולהגיד שהכל כבר בסדר, שלא קרה כלום. אז אני חוזרת לכתוב רק כשהדברים משתפרים.
תבנית כל כך עמוקה של ריצוי. זה קצת מבלבל כי זה מתערבב עם הנטייה האמיתית שלי להתעודד מהר ולהיות מסוגלת לקבל נחמה בהרבה דרכים וצורות, עם האופטימיות הבסיסית שלי. ולמרות הבלבול, ברור לי שקיים שם גם חלק בי שלא מרשה לעצמו לענות על השאלה "מה נשמע?" בתשובה "חרא". כמה זה בטח משחרר להגיד את זה לפעמים, בלי מייד להוסיף אחר כך, אבל יהיה בסדר, כבר מתחילים להרגיש שיפור, עוד מעט יהיה טוב, וכו'. השבוע ממש מצאתי את עצמי עונה לאחותי מן תשובה כזאת בדיוק, כשבתוך אותו משפט אמרתי, במילים אחרות, הכל חרא אבל הכל ממש בסדר. הממ....
ביום ראשון היה יום מזעזע. היה גשם, היינו תקועים בבית כל היום (לא תמיד להיות בבית מרגיש תקוע, הפעם כן), אחרי הצהריים הגעתי למצב שאני לא מסוגלת לסבול את הנוכחות של שירה. מעולם לא הרגשתי כך קודם לכן. האיש הלך איתה לסופר והרגשתי קצת הקלה, וכשהם חזרו עשיתי לה אמבטיה, ותוך כמה דקות הבנתי שזה כבר בכלל לא משנה מה היא עושה או אומרת, הכל מעצבן אותי. וכמובן שזה שלי. זה היה מאד חשוב לזהות את זה. הזיהוי לא פוגג את התחושה, אבל הוא עזר לי לשמור מרחק, ובהמשך הערב כן הרגשתי הקלה.
אתמול רכשתי לי תמצית ראשונה בחיים של פרחי באך, וזה מעניין לעקוב אחרי הדברים שקורים, אני מנסה גם לערוך רישום אבל הכל כל כך עמוס עם הבנות עכשיו שלא תמיד אני יכולה לכתוב כשזה קורה, ואחר כך אני כבר לא זוכרת.
מאיה מתעוררת על הגב שלי, אנסה להמשיך בקרוב.

בום טראח, האינטרנט צנח.
פחות מ- 24 שעות בלי, סיפקו לי קריז אמיתי. להסתכל להתמכרות שלי בעיניים, בלי תירוצים. זה לא היה נעים בכלל, לא הלהיות בלי, ולא הלהבין כמה אני תלויה ומכורה.
היום החיבור חזר, חשבתי שאני ארגיש ניצוצות, שיחכו לי עשרות מיילים. כלום. התיבה עם אותן הודעות שכבר קראתי, מה חדש נראה פחות או יותר אותו דבר, והתחושה היא מוזרה, לזה כל כך חיכיתי? זה הדבר שבלעדיו הרגשתי שאין לי חמצן?
מה שכן, אתמול בהיותי אבודה בלי רשת, התחלתי לשוטט בתוך המחשב, בקבצים שכתבתי. מצאתי משהו שכתבתי שבוע אחרי ששירה נולדה, ורציתי להעתיק אותו לכאן.

August 26, 2005
These days are so emotional, it’s so hard to place the limits and do what’s right for me. There is something so fragile about the intimacy now, and so many people coming by and visiting, it can get overwhelming quite easily. And a part of me just feels happy with all the attention and is like “sure, why not, come visit us and see our beautiful baby”, because I feel so calm and confident and happy. And then another part is just so sensitive, and when the wrong people come by or when it’s the wrong timing it just feel so destructive, and I feel so hurt and like my most personal space has been stomped upon.
This evening Shira wasn’t calm as usual, and I feel that it has to do with the day we had. With that stupid visit by O., who just stayed here for hours. But hey – here’s a chance to work on anger – right? I mean, I could stay concentrated on how stupid and insensitive he is, and how his behavior was unbearable and how it was hard for me and all the shit. Which is true. But I can also try to see the anger, observe it. Hey, this is anger. And kind of try to see how part of me wants to go along with the anger, and feel all victimized and sorry for myself, and hate him for how he acted today, and feel that he ruined everything and that things are really wrong now. But there has to be another part of me, right? At least one more if not many more. That can see that now it’s over, and only the three of us are at home. Shira is peacefully asleep like a little angel, and the house is all tidied up and beautiful with flowers and with the candles still burning, and it’s so calm and quiet here now. And that the birthday dinner that we had for dad here was really nice and I think he enjoyed it, there was real family intimacy and fun. And we are so lucky, it’s a miracle. There is a beautiful perfect little baby sleeping here, and she is my daughter. In an hour, she will be one week old. Last week at this exact time I was in the middle of labor, going through awful pain and hating the whole world. And today she is here with us, so sweet and yummy that I can’t believe she has only been here for a week. My baby girl. I love here so much that I can feel my heart bursting, sometimes I feel like I can’t take it, so much love and emotions going on inside me. I am a mother. After all these years of dreaming of motherhood, it has come true. My lifelong dream has come true. I am so lucky. Now it’s time to sleep. I am tired and I need the rest, tomorrow will be a new and sunny day.

מוצף הורמונים, אני יודעת. בכ"ז שבוע אחרי לידה

אני לא מאמינה שבשבוע הבא היא תהיה בת 3.

שבת שלום

(-: @}

עייפות תהומית. מאיה עסוקה במשהו (התיישבות? שיניים? להיות תינוקת?) והלילות בהתאם. שירה, מן הצד השני, חזרה לשגרה המבורכת של שנת צהריים בגן, ובהתאם לכך לא סוגרת את הערב לפני 10. לא נשאר הרבה זמן בין לבין. מה שכן, יש משהו מיוחד בשעות הערב האלה, אחרי שמאיה כבר נרדמת וזה רק שנינו עם שירה. פתאום להיות הורים לילדה אחת נראה כל כך קל ופשוט... וזה גם זמן איכות מיוחד איתה ושלה איתנו, שכולנו צריכים.
מנצלת את הזמן ללכת לישון עם מאיה שנרדמה, יש לי כל כך הרבה מחשבות שאני רוצה לכתוב ואני לא מספיקה כלום....

קוראת ומחבקת

יש ימים שאני, חופשי, הייתי יכולה לכתוב את כל זה. עד הפרט האחרון. אבל זה באמת זמני. השבח לאל!

מתנה מהיקום. השעה שמונה וחצי ושתי (!!!!) הבנות ישנות, הכלים כבר שטופים ואני מתיישבת לכתוב. כל כך מעט צריך בשביל לעשות אותי מאושרת, וכל כך קשה שזה יקרה. אנחה פולנית...
ילדת טבע החכמה כתבה בדף להסתדר עם שני ילדים
לקבל את העובדה שילד ראשון, מטבעו, יותר ממורכז מילד שני (אין מה לעשות, אנחנו לא בשבטים והילד נמצא לבד עם הוריו, יש לו במה שלמה).
וזה כל כך תואם את מה שאנחנו חווים עם שירה עכשיו. אני חושבת שגם היא בתקופה שבה התכונות הרודניות שלה מאד בולטות, אבל היא פשוט שולטת בנו ביד רמה

היא ילדה כל כך רגישה, עם צרכים כל כך ספציפיים ומדויקים, וחיה לגמרי על פי המצפן הפנימי שלה. היא יכולה להעסיק את עצמה המון זמן בלסדר עפרונות ברחבי הסלון, אבל באותה מידה להצטרך עכשיו ומייד פינוקי או סיפור או את מה שבא לה לאכול כרגע, ואין שם שום מקום לגמישות או להשפעות חיצוניות. האמת היא שרוב הזמן, כשאני לא יותר מידי מותשת, אני פשוט נפעמת ממנה. יש בה משהו כל כך אותנטי, כל כך מחובר לעצמה ולא מרצה, זה נפלא.

אבל זה באמת זמני. השבח לאל!
נכון נכון נכון

הפעם אני גם הרבה יותר יכולה לזכור את זה. עם שירה בהתחלה הייתי משוכנעת בכל מאודי שלנצח היא תישאר בת חודשיים וצורחת מכאבי הגזים. עכשיו עוד לא הספקתי למצמץ ומאיה תכף בת חצי שנה... ופתאום מצאתי את עצמי חושבת - אז היא תתחיל לישון לילה שלם בסביבות גיל שנתיים? לא נורא, גם זה יגיע בסוף, ובטח הרבה יותר מהר ממה שאני יכולה לדמיין. הכל זמני.

קיבלתי מחזור. בדיוק אחרי 28 יום (חובבת הסדר שבי מרוצה). לא היה לי מושג, כי מהסתכלות על טבלת הרישום חשבתי שהוא יגיע רק עוד איזה שבוע. וככה הוא פתאום הגיע. זה מצוין כי בסוף השבוע הקרוב אנחנו נוסעים לסופשבוע בבקתה באזור של נהר ומפלים, ואני כבר אהיה אחרי. המחזור הבא יהיה במהלך הביקור המתקרב לארץ

מוזר.
מחזור ראשון עם תחבושות הבד המהממות שהזמנתי לי, וכל מה שמספרים נכון. זה פי אלף יותר נעים, זה לא מסריח בכלל, המחזור הזה יותר קל ופחות כואב מהקודם. תענוג. <מדמיינת את התגובות המזועזעות של האחיות המודרניות שלי לזה שאני אגיע מצוידת בחיתולי בד למאיה ותחבושות בד לעצמי. קצת פחות תענוג

>
אני ממשיכה "להתאמן" בריקון, וגיליתי שכל ההיבט של לאגור את הדם ממש לא רלוונטי אצלי, לפחות בינתיים. אני מזהה שזה הולך להגיע אבל אין שם זמן תמרון, או שאני מגיעה לשירותים לרוקן או שזה יוצא בעצמו. יכול להיות, בעצם, שיוצא רק חלק והשאר כן נשמר. כמו הפספוסים של מאיה בתקופות שהיא מסמנת, אבל אני לא בטוחה. אז להיות בסופר היום ולהיות עם מאיה על הגב בלי שאני יכולה לגשת בנוחות לשירותים קצת הקשו עליי, אבל אני חושבת שזה היה היום הכי כבד. וגם הוא ממש לא היה נורא, הצלחתי לבשל ארוחת ערב בעוד מאיה על הגב שלי ושירה באה מידי פעם לבקש עוד חתיכה של אגס או פטריה.
בכל פעם שהיא בוחרת לאכול דברים יותר בריאים זה כל כך משמח אותי, אני ממש נמלאת מזה נחת.

התרבות של ספריות ציבוריות כאן היא מדהימה. כמעט בכל יישוב, גדול כקטן, יש ספריה ציבורית חינמית לגמרי למי שחי או עובד ביישוב. בעיירה שלנו היא קצת קטנה, אבל בעיר הסמוכה (איפה שהאוניברסיטה של האיש) יש ספריה מדהימה. פעם בכמה שבועות אני משתדלת להגיע ולצאת עם ערימת ספרים שתספיק לכמה זמן.
תהליך הבחירה של הספרים הוא לגמרי אינטואיטיבי. אני מסתובבת בין המדפים וממש נותנת לעצמי ללכת אחרי מה שמושך אותי, אפילו לפני שאני רואה את הספרים עצמם. הולכת במעין בהייה מכוונת, כדי שהבחירה תהיה מתוך אינטואיציה, בניגוד ללנסות לקרוא את הכותרות של הספרים ולהחליט. יוצאים מזה דברים נורא טובים, ואני מרגישה שהתהליך גם משתבח מפעם לפעם. עד עכשיו קראתי רק מהמדפים של הספרים החדשים, הפעם הלכתי לאזור של ה- fiction ושוטטתי בו, אספתי לי משהו כמו 6 ספרים. בעיקר אם לא רק ספרים שכתבו נשים, חלקם שמות שנתקלתי בהם בעבר גם אם לא קראתי. בינתיים מתוכם קראתי ספר אחד מרתק על מסע רוחני של אשה (שמאניזם, אבות קדומים של כל מיני תרבויות, קשר עם אמא אדמה), ועכשיו אני מסיימת עוד ספר של בננה יושימוטו, סופרת יפנית שהשם שלה היה מוכר לי אבל לא מעבר לזה. מקסים.
כל כך כיף להרגיש את השפע הזה של התרבות, שיש כל כך הרבה לבחור ממנו, ושגם אני במין מצב קליל. אני יכולה ליהנות עכשיו כמעט מכל ספר שלא כבד לי מידי, סבבה שהוא יהיה סתם ספר בנות שטחי ורומנטי וסבבה שהוא יהיה משהו עמוק יותר, טוב אם נשאר בי משהו ממנו וטוב גם אם לא. רק מרומנים על הורות אני נמנעת באופן מכוון, כל הז'אנר של אשת עסקים משגשגת שלא רוצה ילדים ובכ"ז נכנסת להריון וכל מה שקורה לה אחר כך. אני מתרחקת מהם כמו מאש כי אני יודעת שהתיאורים של ההריון, הלידה וההורות שיהיו שם יקפיצו לי את כל הפיוזים ויכלו לי את האנרגיות על לקטר ולגדף. אז אני שומרת על מרחק מהם...

אחרון להיום אני חושבת. ההתרגשות מיום ההולדת המתקרב של שירה הולכת וגוברת. בכל יום היא שואלת אם זה כבר היום... היום קניתי בלונים וחומרים לעוגה, ביום רביעי שהוא יום ההולדת יחגגו לה בגן, ביום שישי הגיעו האופניים שהם המתנה מסבא וסבתא והיום נתנו לה מתנה מאיתנו - ערכה של כלי הקשה ונגינה. כיף לראות אותה כל כך מתרגשת מזה ומחכה לחגיגה שנעשה בגן ובבית.
והביקור בארץ מתקרב בצעדי ענק. אני מחכה לכל כך הרבה דברים שיהיו שם וגם מידי פעם עולות לי תמונות בראש על איך זה יהיה בשביל הבנות, במיוחד בשביל שירה, וזה משמח. ברור שיהיה אינטנסיבי וקצת (או הרבה) מציף, אבל אני חושבת שהיא כל כך תיהנה לבלות עם כל המשפחה האהובה, וכל כך תתענג על זה שיש מבחר כל כך גדול של אנשים שאפשר לדבר איתם עברית. נורא נעים להרגיש את כל האהבה שמחכה לנו שם, את הציפייה וההתרגשות של כולם. לדמיין את שנינו יושבים ואוכלים ארוחה בו זמנית כי יש עוד ידיים באזור. שלא לדבר על יוצאים רק שנינו לארוחת ערב במסעדה עם אוכל טעים של הארץ לכבוד יום הנישואים שלנו שיהיה במהלך הביקור. ושיחות עם חברות ואחיות, והחתונה שלכבודה אנחנו באים. כמה דברים לחכות להם...
איזה כיף!!!

ברע ובטוב, מקשיבה @}

קראתי בבת אחת, את כל מה שהחסרתי.
עם כל העייפות והאינטנסיביות, את נקראת לי יותר טוב בגדול (האם? (-:)
אין לי הרבה אמירות לומר מניסיוני על הורות לשניים (-: אבל כל הורות לשניים מעוררת בי הערצה ובמיוחד כשהיא מנסה להיות כ"כ מודעת כמו שלך.
איזה כיף שאתם באים. איזו התרגשות!!
אני ממש מתרגשת פיסית בשבילך (-:
נשיקות@}

התיאור של ההרפתקאות בסבך הספרים עשו לי חשק. הולכת להירשם לספריה היום

עם כל העייפות והאינטנסיביות, את נקראת לי יותר טוב בגדול
בגדול בהחלט כן. אני חושבת שגם התמצית של פרחי באך עושה משהו טוב.
אמא ל'ה, איזה כיף

היום השירולה שלנו בת שלוש. ילדת הקסם שלי. הסתכלנו בבוקר באלבום, אני בכלל לא מאמינה שזו אותה ילדה, שהיא הגורה שגדלה בתוך הבטן שלי והפכה אותי לאמא.
בוקר עשינו חגיגת יומולדת בגן, היא נמרחה כל כולה ב- cupcake, בערך האוכל היחיד שהיא מוכנה להתלכלך ממנו, והיתה מאד מבסוטה. ובכל זאת, אני כל הזמן לא שלמה עם זה שהיא שם, כל הזמן דואגת לה בתקופה האחרונה. אני מאד נוטה לפתח תסריטים אידיאליים בראש, ואז להגיד לעצמי, אם היא לא היתה בגן אז לא היה קורה ככה וככה וככה (לא היו לה קריזות, בעיקר). למרות שאני קוראת כאן על אמהות בחינוך ביתי שמתמודדות בדיוק עם אותם דברים, כנראה שממש קשה לי לקבל גילויי תוקפנות כמשהו טבעי והתפתחותי, ואז אני מפליגה בראשי למציאות האידיאלית שבה הם לא היו מופיעים. באותה מידה אני חושבת שאפשר היה לייחס הרבה ממה שקורה לה למשל לעובדה שמאיה הרבה יותר גדולה ומתקשרת ו"תופסת" יותר מקום, ולעוד המון דברים שקורים בחיים שלנו עכשיו, ורק בראש שלי הכל מתחיל ונגמר בגן.
ולכן עוד יותר קשה לי להפריד מתי הקושי הוא שלי ומתי שלה, האשמה והדאגה תופסות יותר מידי מקום. יש לי עוד עבודה לעשות.

יאללה, הולכת לאפות עוגת יום הולדת לנסיכה שלי

מזל טוב !

מזל טוב מאיתנו לשירה ולכולכם

מזל טוב לשירה @}
(קוראת סמויה, יצאתי מהארון לכבוד יום ההולדת

)

תודה רבה

אשה שמחה, כיף שאת כאן

מהימים המטופשים האלה שעוברים בשעות של ריפרוש מה חדש ושיטוט חסר מוצא. בבוקר הייתי שפוכה ופינטזנתי על שנת בוקר עם מאיה. הפנטזיה נגמרה אחרי 15 דקות של שינה, על מנת שהיא תוכל להירדם על הגב שלי חצי שעה אחר כך לכל הבוקר. היא ישנה כבר מעל שעתיים אני חושבת והיד עוד נטויה... אבל אני צריכה להיות זקופה כדי שהיא תוכל להמשיך לישון.

היה יום הולדת מקסים

שירה נהנתה מהחגיגה בגן. כשהיא חזרה הבית נתנו לה עוד מתנה, סט של כלי עבודה מעץ (מברג, פטיש, ברגים, לוחות להרכבה וכו'), דיברנו במחשב עם כל הסבים והסבתות בישראל, והדלקנו נרות על העוגה שהכנתי לה. אחרי זה היא ואני יצאנו לסיבוב על האופניים החדשים וגילינו גן משחקים משגע במרחק הליכה מהבית, שיש בו גם חול (מצרך נדיר פה!), נדנדות ואפשרויות טיפוס מגוונות. תענוג לראות אותה מעזה יותר ויותר, הסגנון הטבעי שלה הוא מאד מהוסס ומאד מרגש אותי לראות אותה חווה "הצלחות" פיסיות ומרגישה את עצמה גדולה ויכולה.
כשחזרנו הביתה באו לבקר אותנו השכנים החדשים, משפחה הונגרית מקסימה שעברה לגור בדירה ממול לפני כמה שבועות ויש להם ילדה מתוקה בגיל של שירה ממש, ונוצר בינינו קשר מאד נעים, לאמא ולי יש כימיה מאד טובה והילדות מאד מתעניינות אחת בשנייה ורוצות לשחק ביחד. שירה והילדה צפצפו יחד בצפצפות שקנינו לחגיגה בגן, חבשו כתרים של Happy birthday והיא גם קיבלה מהם מתנה. אחר כך באה לאכול איתנו עוגה גם הנכדה של השכנה המבוגרת ממול, שגם היא בדיוק בגילה של שירה. איתם אמנם אין ממש חיבור, אבל בכל זאת היה נחמד לארח לזמן מה, ולהרגיש שיש בבית תכונה יוצאת דופן ויותר חברה מבדרך כלל. וגם השכנה המבוגרת נכנסה אלינו קצת (בדרך כלל אנחנו מדברות רק בחוץ, לרוב היא מדברת ואני מקשיבה

).
אחרי שכולם הלכו עשינו אמבטיה לשטוף את כל החול וההתרגשות, והיא אכלה קצת גזר וקישואים, לאזן את כל העוגה....

בערב עוד סיפרנו קצת סיפורים, ביניהם ספר של דתיה בן דור עם כל מיני חידודים של שפה. חלק מהסיפורים שם עוסקים בהברות ראשונות של מילים, ושירה ממש הפתיעה אותי כשהיא הצליחה להוסיף עוד מילים שמתחילות באותן הברות (אפרסק מתחיל באַ, וגם ארון וארגז. אבל כשאמרתי לה שקרטון לא מתחיל באַ היא פרצה בבכי גדול. אז מייד סיכמנו שהוא כן

). ולאחר מכן היא שיחקה עוד קצת והלכה לישון... נסיכונת.

הבוקר קמתי עם כאב ברכיים מכל ההתרגשויות של יום האתמול, אולי לא פלא שאני במצב בטטה מול האינטרנט, סוג של מנוחה.

מזל טוב

נשמע נפלא.
מגיע לך לנוח, לא רק היא צריכה לאזן את כל העוגה

ומשהו על שעון ביולוגי.
שירה מיום לידתה היא ציפור לילה. מתעוררת לחיים בשעות הערב והולכת לישון יחסית מאוחר. בימי תינוקותה העברתי הרבה ערבים בניסיונות כושלים לשנות את זה בעקבות קריאת "עצות" בכל מיני ספרים, אתרים וכו'. הייתי מקפידה בכל כוחי על משמעת של אמבטיה מרגיעה, הנקה בחדר חשוך, אווירה שקטה בבית, בלה בלה בלה. כל זה בשביל שלא משנה מה נעשה, ייקח לה שעתיים אחר כך להירדם, היא בכל מקרה תירדם בסביבות עשר ואני אגמור את הערב מרוטה לגמרי מכל ניסיונות ההשכבה והציפיות שהתרוצצו לי בראש.
אבל שוב ושוב השתכנעתי בהזדמנויות שונות שזה עניין של "הרגלים" ועשיתי כל כך הרבה מאמצי סרק לשנות את ההרגלים הדמיוניים האלה.
ככל שעובר הזמן, אני לומדת (קצת לאט, אבל לומדת), להרפות. היום אני יודעת שאם היא ישנה צהריים אין סיכוי שהיא תירדם לפני 10, ולא מאד משנה איך ייראו השעות שלפני, בהנחה שאין בהן התרגשות היסטרית. ואני משתדלת לא להיות עסוקה במתי היא תירדם, אלא לנצל את הזמן הזה לעניינים שלי כי לרוב אלה שעות שהיא מאד רגועה ויכולה להעסיק את עצמה בכיף ובקלות, וכשהיא צריכה מאיתנו משהו היא יודעת לבקש.
ועכשיו הדפוסים שמתגלים אצל מאיה רק מחזקים את המסקנה הזאת, של מיעוט השליטה החיצונית (על זה, כמו על הרבה דברים אחרים). בסביבות שבע וחצי- שמונה, לא משנה מה קורה בבית, הגורה נשפכת. בלי אמבטיה ובלי טקסים, היא מבקשת ציצי, ועוד קצת ציצי, ונרדמת על אחד מאיתנו בסלון. וככה מתחיל הלילה שלה. לא עשינו שום דבר בשביל שזה יקרה, חוץ מלשמוח שזה ככה כי זה שעון שהרבה יותר דומה לשלי אז מאד קל לי איתו..... לומדים כל הזמן

מותק! איזה כיף לשמוע שהיומולדת היה מהנה ושמח. שמחה גם לשמוע על השכנים החדשים ועל החיבור הטוב שיש ביניכם, אני אישית מאד בעד ההונגרים (-:
הרסת אותי עם הסיפור עם הקרטון (לא מתחיל ב- אַ), פשוט כל פעם מחדש מדהים אותי האופן בו ילדים תופשים שפה ולומדים אותה!

היינו בסופשבוע בהרי הפוקונוס, מרחק של שעתיים נסיעה מהבית (על פי הגוגל. על פי מאיה זה לקח הרבה יותר, היא ממש לא אוהבת להיות באוטו ועשינו המון, המון עצירות). ישנו בבקתה שנמצאת ב- campground של מקומות לאוהלים ושל קרוואנים, מין אמצע הדרך בין קמפינג לבין מלון או צימר, שהיו הדיפולט שלנו תמיד. אני מרגישה שאני נמצאת בתהליך של "התקרבות לטבע" או משהו כזה (סוסת פרא אהובתי כותבת על זה הרבה בבלוג שלה ואני מאד מזדהה עם הדברים שהיא כותבת). מצד אחד אני מאד כמהה להיות בטבע, לשמוע את הצלילים, לשבת (או להרדים בריקודים

) מול המדורה, להיות בפשטות. מצד שני אני גם מאד חוששת מזה - מחוסר הנוחות, מזה שלא יהיו לי שירותים לידי כשאני רוצה לעשות פיפי באמצע הלילה, שלא אצליח לישון, שדברים יפחידו אותי. תמיד חשבתי שזה או-או, או שאוהבים את זה או שלא, ובהתאם לזה הייתי מאד מקנאה במי שיוצא לעשות קמפינג, בשילוב עם הערצה ותחושה שאני לא הייתי מסוגלת. אני מתחילה להבין שכרגיל, זה הרבה יותר מורכב. ודינאמי ומשתנה.
אז הפעם הזאת היתה צעד אחד של התקרבות למה שאני רוצה. ליד הבקתה היתה מן טבעת מתכת שמיועדת למדורה, אז בשני הערבים הבערנו לנו מדורה. והיה נורא כיף פשוט לקום בבוקר ולצאת החוצה ולשמוע את כל החיות, שירה בילתה שעה ארוכה בלצפות את הספסל בהרבה אבנים קטנות והיתה מאושרת. מצד שני, היא היתה במשבר די גדול כשאי אפשר היה לחמם לה את החלב, וכל השיטות שניסינו לא ממש עבדו. אתמול בבית היא נזכרה בזה, ואמרה: "אל תדאגי בקתה, נקנה לך תנור מיקרוגל כדי ובפעם הבאה שנבוא אלייך נוכל לחמם לי חלב".
זאת היתה גם חווית למידה - לא התארגנו עם מספיק אוכל מהבית, אז היינו צריכים גם לבקר בסופרים המקומיים שהיו די דוחים, וגם לאכול בחוץ באיזור שלא היה בו שום דבר חוץ מאוכל זבלי ממש. וגם הנוף האנושי באזור היה מרתיע למדי, אזור הרבה פחות נעים מהאזור שאנחנו גרים בו, נתקלנו בהמון אמריקאים שעסוקים בלאכול ג'אנק ולבאלף את ילדיהם ללא לאות עד שלא נותרת בהם טיפת ספונטיות. משהו בכל הדברים האלה עשה לי איכס מאד עמוק.

עבר יום שלם, ועוד לא הצלחתי לסיים ולשלוח את הפוסט. אנחנו שוב בשבוע של ימים קצרצרים בגן כי בשעות הצהריים מאחדים את הקבוצות בחדרה של הגננת המאלפת, והחלטנו שאנחנו לא רוצים ששירה תהיה בנוכחותה בכלל. היא נמצאת שם שלוש שעות בכל בוקר. אני שלמה מאד עם ההחלטה הזאת וברור לי שזה הדבר הנכון לבינתיים, אבל זה הופך את הימים לקשים יותר, במיוחד שהאיש עכשיו מאד עסוק לקראת דד-ליין של כנס בעוד שבוע וחצי.

שיחת טלפון עם ההורים שלי. מדברת עם אבא, ואחר כך עם אמא. בסוף השיחה:
היא: את נראית טוב בזמן האחרון. אפילו שדרך הסקייפ לא רואים כל כך, את נראית טוב.
אני: תודה (למה, למה לא עצרתי פה?) התחלנו לאכול הרבה יותר בריא ואני חושבת שזה נותן את אותותיו
היא: מיציתם את ה- junk?
אני קצת בהלם, לא זוכרת באיזה מילים עניתי, משהו שמשתמע ממנו שכן (איזה junk? על מה היא מדברת? ואיזה מין דרך זאת להגיד משהו?).
היא: it's about time

למה אחרי כל שיחה איתה אני אחר כך מעבירה יום שלם של דיאלוגים בתוך ראשי. וצריכה שוב ושוב להזכיר לעצמי שזה שלה ולא שלי. ושאם מישהו בוחר לבקר אותי זה עדיין לא אומר שמשהו אצלי לא בסדר. ואיך אני כל פעם מנסה לשתף אותה מחדש למרות התגובות האלה? ומה יהיה בארץ?
<לפחות בסוף היום אני נזכרת. ויודעת שזה לא שלי. פעם זה לא היה. מנסה להיות אופטימית>

_למה אחרי כל שיחה איתה אני אחר כך מעבירה יום שלם של דיאלוגים בתוך ראשי. וצריכה שוב ושוב להזכיר לעצמי שזה שלה ולא שלי. ושאם מישהו בוחר לבקר אותי זה עדיין לא אומר שמשהו אצלי לא בסדר. ואיך אני כל פעם מנסה לשתף אותה מחדש למרות התגובות האלה? ומה יהיה בארץ?
<לפחות בסוף היום אני נזכרת. ויודעת שזה לא שלי. פעם זה לא היה. מנסה להיות אופטימית>_
הממ... מוכר. זה מתסכל ומערער.
כבר סיפרתי לך שגם לי היתה תקופה ארוכה כזאת עם אימי, שהיתה יודעת תמיד בצורה מאוד מתוחכמת להצליף בי מתחת לחגורה ולהבהיר לי ש"נחת" לא ממש רואים ממני. לפעמים זה היה בטון, לפעמים במשפט שלם, לפעמים במבט.
היום כאמור חל מהפך שפתר את הבעיה הזו. אני לא מאחלת את דרך הפתרון הזה לאף אחד.
אני חושבת שבמצבים האלה הדבר הנכון לעשות הוא לרסן עד כמה שאפשר את הצורך שלנו בתגובה. לענות בכן ולא, לא לפתח נושאים שיש בהם צפי לאמירות שכאלה (אני יודעת שהבעיה מתחילה כשזה בא משום מקום, כשכל מנגנוני ההגנה שלך מנוטרלים), ואם כבר נאמרו, לחסל את השיחה באותו רגע.
זה קשה נורא, כי ברגעים האלה מרגישים כ"כ פגועים ולא מבינים מה לעזאזל עשיתי לה, למה היא לא יכולה פשוט לשמוח בי??
אבל הגדיעה הזו של השיחה מצליחה לפחות לקטוע ולפעמים למנוע את הלופים האינסופיים ששיחות כאלה יכולות להוביל אליהן. להגיד "בסדר", כן/ לא (מבלי להצדיק ולהסביר) ולהמשיך הלאה - לפעמים מבודד יותר טוב מהתחשמלות (-:
אני מחכה לבואכם

אני חושבת שבמצבים האלה הדבר הנכון לעשות הוא לרסן עד כמה שאפשר את הצורך שלנו בתגובה. לענות בכן ולא, לא לפתח נושאים שיש בהם צפי לאמירות שכאלה (אני יודעת שהבעיה מתחילה כשזה בא משום מקום, כשכל מנגנוני ההגנה שלך מנוטרלים), ואם כבר נאמרו, לחסל את השיחה באותו רגע.
את מאד חכמה, את יודעת?
הבעיה היא שעם ההורים שלי בשנים האחרונות בכל נושא שיחה שבא ממני יש צפי לאמירות שכאלה הם לא ממש יודעים איך לאכול את הכיוונים שאני מתפתחת אליהם.
בפועל זה מה שקרה, רגע אחר כך השיחה פשוט הסתיימה ואני נשארתי הלומה עם הטלפון ביד.

אני מחכה לבואכם
איזה כיף

בדיוק הבוקר חשבתי איזה מגניב זה יהיה אם נצליח להיפגש במהלך הביקור שלנו...

בפועל זה מה שקרה, רגע אחר כך השיחה פשוט הסתיימה ואני נשארתי הלומה עם הטלפון ביד.
אוףף
אני פשוט זוכרת טוב איך זה להיות בצד הזה של המתרס, וכמה זה קשה שההורים שלי לא מקבלים אותי או נותנים לי מן הרגשה של אכזבה.
והכי קשה (לי) היה לקבל את זה שאני לא אזכה מהם לאישור. אולי רק אחרי שהשלמתי עם זה כבר, קרה מה שקרה והפך את הקערה על פיה.
אם יש תמיד צפי לאמירות כאלה, אז את יכולה מראש לא להכנס לשיחות, ועל אף הרצון לשתף ובאמת להסביר להם מאיפה את באה, פשוט לספר עובדות יבשות... או לחלופין להיות משועשעת מהתגובות האלה, למשל בתגובה ל its about time , יכולת פשוט להגיד: "נכון" ולסגור עניין.
אני יודעת שזה טעון מידי, ואת עצמך עוד נאבקת ובודקת את הדרכים החדשות שלך, אבל כשתהיי בטוחה בעצמך, תגובות כאלה יהיו מצחיקות, פחות מכעיסות.
לפעמים אמא שלי נשאבת לאיזה מן מקום כזה.... נו טוב... פולני ואומרת משהו כזה כ"כ מובהק בעגה הזו. פעם הייתי מתרתחת וצועקת ונעלבת ומייד היו צצות דמעות בעיניים. היום אני מחבקת אותה ואומרת לה: "את כזאת פולניה שזה לא יאומן" היא מחבקת אותי ואומרת: "נכון, הרופאים אומרים שזה כנראה לכל החיים" (-:
תזכירי לי מתי אתם באים?

תזכירי לי מתי אתם באים?
נוחתים ב- 11 לספטמבר (אהמ..) לשלושה שבועות
לקבל ממנה הכרה עצמית על פולניות זה חזון אחרית הימים (לפעמים היא אומרת את זה, אבל ממש לא על הדברים הנכונים של המהות), אז בינתיים כנראה מה שנשאר זה לעבוד על עצמי.

בוקר.
מאיה ואני ערות, שירה והאיש עוד ישנים. התלבטתי אם לכתוב, או לא לכתוב, ואז ראיתי שחוחה קראה לסדר. ואני ילדה טובה, לא יכולה לסרב. אז הנה אני מתפקדת

בימים האחרונים אני שומעת יותר מוסיקה, אחרי תקופה ארוכה מאד שלא שמעתי בכלל. בשעות שכולנו בבית לפעמים אני מנסה אבל לרוב זה מסתיים תוך רגע בדרישה של שירה לשקט או לדיסק שלה, אבל אני זוכרת לשים לעצמי מוסיקה גם בשעות שהיא לא בבית ואז אף אחד לא יכול לבוא בטענות. שמענו בימים האחרונים כמה פעמים את "מיליונים" של אתי אנקרי, שכמה שירים ממנו מרגשים אותי עד דמעות. רציתי לצרף פה אבל לא מצאתי בשום מקום.

עוד קצת פחות משבועיים אנחנו טסים לארץ, וככל שהימים עוברים שאני יותר ויותר עסוקה בזה. אתמול כתבתי כל מיני תחושות וחששות שיש לי בקשר לנסיעה, והבנתי בצורה יותר ברורה שאני צריכה להכין את עצמי, לעטות שכבות של הגנות וחיזוקים שיעזרו לביקור הזה להיות חוויה יותר חיובית ונינוחה. יהיו אמירות לסנן, יהיו מעשים שנובעים מאינסוף אהבה אבל עלולים בזמן אמת להרגיש קצת יותר כמו חנק, יהיו ציפיות שלנו ושל אחרים, ולא כולן תתגשמנה. ואני רוצה לפתוח את הלב לכל הדברים הטובים, ולתת לדברים היותר קשים להחליק מעליי כמו שמן ולא להצטבר לשכבות של כובד בתוכי. אני רוצה להישאר מחוברת למרכז שלי גם כשאני מוקפת באנשים, אני רוצה להרגיש את כל האהבה שיש בתוכי ומסביבי גם ברגעים של עלבון או קושי.
כאן אני חיה ערומה מהגנות, כי אנחנו רק עם עצמנו, כמעט כל הזמן. וגם כשפוגשים אנשים פה ושם, אין אנשים שהם ממש משמעותיים מבחינה רגשית. פתאום בבת אחת להיות במשך שלושה שבועות מוקפים באנשים כל הזמן, לעבור בין הבתים, ולפגוש עוד ועוד אנשים. בהחלט דורש הכנה....

פעם במצב כזה הייתי קודם כל פונה למטפלת שלי, כדי לעשות את זה בהנחייתה או ביחד איתה. ועכשיו משהו זז. אני יודעת שהיא שם בשבילי מתי שאני רק רוצה ושהיא תוכל לעזור לי, אבל אני מרגישה גם רצון וצורך לעשות את זה לבד. לנסות להבין בעצמי אילו כלים יכולים לעזור להשיג את מה שאני רוצה, לחקור לבד את האפשרויות, ובעיקר לסמוך על עצמי שאני יכולה לעשות את זה. לזכור שהתפקיד שלה הוא בכל מקרה לעזור לי לראות את מה שנמצא אצלי בפנים, ולא לתת לי משהו מבחוץ. חוצמזה, מאז שהתקבלה החלטה יותר ברורה על עתיד טיפולי, אני מרגישה בצורה יותר מפורשת שכל צעד כזה שאני עושה הוא גם ממש חלק מההכשרה שלי, חלק ממה שמכין אותי לעזור לאחרים.

מה שטוב (בהקשר הזה) זה שעם משפחה הבורות הם מוכרים, כבר ביקרנו בהם הרבה פעמים. זה ממש לא מבטיח שלא נמעד לתוכם שוב, אבל אני יכולה להביא איתי מהבית סולם בגודל המתאים.

מה שטוב (בהקשר הזה) זה שעם משפחה הבורות הם מוכרים, כבר ביקרנו בהם הרבה פעמים. זה ממש לא מבטיח שלא נמעד לתוכם שוב, אבל אני יכולה להביא איתי מהבית סולם בגודל המתאים.
כשאת אורזת את הסולם שלך, תוכלי להביא לי אחד גם? (-:
(פשוט שלי נפל לתוך בור, אחרת לא הייתי מבקשת)

מאז שהתקבלה החלטה יותר ברורה על עתיד טיפולי, אני מרגישה בצורה יותר מפורשת שכל צעד כזה שאני עושה הוא גם ממש חלק מההכשרה שלי, חלק ממה שמכין אותי לעזור לאחרים.
יש לי הרגשה שאת תהיי מטפלת מדהימה, הכנות, הראייה המפוקחת, הסלחנות.

וגם שמחה שבאת להתפקד, זה חשוב בימים קשים אלה (-;

גבירתי היקרה,

ומזל טוב גם כאן

חוחית, תודה על הפרגון והאמונה

אמא, מאיה מתקרבת אליי
אמא, מאיה זוחלת עליי
אמא, מאיה מנסה לאכול אותי
מאיה, אני נראית לך כמו ציצי?

18 פעמים בכל יום אני רוצה להתפטר מהחיים שלי. הבוקר עשיתי תרגיל מנטלי שאני מישהי אחרת, שבאה לעזור לי כדי שאני אוכל לנוח קצת. אז קצת הייתי המישהי האחרת הזאת שהיא עייפה אבל באופן זמני ולא קבוע, ויש לה כוח לשטוף קצת כלים ויש לה יותר סבלנות כי היא רק באה לעזור לבוקר אחד, זה לא באמת החיים שלה. והיא אוהבת אותי ורוצה לפנק אותי. ובזמן הזה בעיני רוחי אני נחה, ראיתי את עצמי שוכבת במיטה וכל הגוף רפוי ונינוח. עוד עשרה ימים... בינתיים הזמנתי עיסוי איורוודה להיום אחה"צ, עוד לא עשיתי כאן משהו כזה. Desperate times require desperate measures.

Desperate times require desperate measures
תקשיבי, זה כ"כ נכון!
ודווקא אלה רגעי המפנה בחיים שלנו.
איך את חושבת שאני הגעתי ליוגה, כי היה לי כ"כ סבבה? (-:

אחלה תרגיל!

אחלה תרגיל!

דילמה
אני מתה להסתפר קצוץ, להעיף את כל השיער שלי. הוא עייף, ואני עייפה ממנו. הוא מכביד עליי, והוא מרגיש מיותר. גם ככה הוא כל הזמן אסוף כי אחרת הבנות מושכות לי אותו ובכל מקרה תמיד לא נוח לי כשהוא פזור. גם ככה אין עכשיו בחיים שלי הזדמנות לפזר את השיער (נגיד כשיוצאים וכאלה). ואני מרגישה תחושה חזקה שאני צריכה להתחדש, שצריך להזיז אותו מהדרך כדי שיוכל לצמוח משהו חדש, רענן, טרי. תחושה של התחדשות אנרגטית, לא יודעת להסביר את זה בדיוק.
מצד שני, כשאני מדמיינת את זה, אני לא יכולה לדמיין שזה יפה לי. היום היינו בגן משחקים וראינו שתי ילדות הודיות עם שיער קצוץ לגמרי (ראו שהן ילדות רק כי היו להם עגילים. גם אני הולכת עם עגילים. זה היה נראה קצת מגוחך ולא כל כך יפה), וזאת ממש היתה התגלמות מוחשית של הדילמה שלי. קינאתי בתחושה ובניקיון, לא אהבתי את המראה.
לא יחשבו שאני גבר כי יש לי גוף של אשה וציצים (ותמיד יש עליי לפחות ילדה אחת

), אבל אני חוששת שארגיש מכוערת, גברית, לא מושכת. ולא בא לי להרגיש לא נוח עם עצמי בכל פעם שאני יוצאת מהבית כי נדמה לי שכל מי שמסתכל עליי חושב שאני נראית רע או שלא מחמיא לי שיער קצר. וכאן באמריקה בקושי רואים נשים עם שיער קצר, רק המבוגרות. לפחות בסביבה שלנו.

זה לא שאני רוצה שיער קצר, כמו שאני לא רוצה את השיער שלי. וברור לי שהפעם אין דרך ביניים, כל תספורת שהיא קצר אבל עם שיער סתם תעצבן אותי, חלק מהעניין הוא שאני רוצה לא להתעסק איתו בכלל, לא לסדר אותו לא לשים עליו כלום ושהוא לא ייכנס לי לעיניים.

אני קוראת את זה ונדמה לי שהחלטתי אבל עוד אין לי אומץ לבצע. ומצד שני משהו בוער בי לעשות את זה כבר. אולי בארץ, אולי אחרי שנחזור. נראה לי שבכל מקרה לא לפני כן.
אשמח לנקודות מבט נוספות על הנושא אם זה מעלה למישהי משהו....

אשמח לנקודות מבט נוספות על הנושא אם זה מעלה למישהי משהו....
באופן כללי אין כמעט שום נושא שלא מעלה אצלי משהו (-:
אני באופן אישי מאוד אוהבת נשים קצוצות שיער או בעלות שיער די קצר, הרבה פעמים זה "עושה" סדר לפנים שלהן.
לעומת זאת, לי יש שיער ארוך ולמרות שהוא כבר לא מה שהיה פעם (כבר לא צומח כל כך מהר) ויש לי כל מיני גירודים בקרקפת, אני לא מסוגלת להפרד ממנו, אפילו אם זה "לטובתו", כדי שיוכל לצמוח מחדש בריא.
ככלל בעיני ללכת אסוף כל הזמן זה לא לעניין. לאמא שלי יש שיער עד התחת, מאז ומעולם, אף פעם חוץ מאחרי חפיפה לא ראיתי אותה פזורת שיער, היא ישנה!! עם שיער אסוף, זה מטורף בעיני, למה יש לך שיער כזה מפואר עם הוא לעולם לא מקבל במה.
בקיצור- המחשבות שלי על שיער: לא צריך להיות משהו שמתעסקים איתו הרבה, צריכה להיות תספורת מחמיאה, שיער פזור (או קצר) ברב הזמן, לא לפחד לעשות שינויים- השיער צומח בחזרה (כלל שאני ממש לא מקיימת).
יש לך שיער חלק נכון? אז זו ממש לא בעיה לדעתי שיהיה גם קצר, גם נשי, גם יפה וגם לא דורש התעסקות.

כל כך יפה תיארת את ההתלבטות שלי בנוגע לתספורת

אני חושבת שאחליט על דרך ביניים, שיער מקוצר אבל לא קצוץ, משהו קצת אחרי האוזניים. אין לי אומץ לחתוך יותר, ואני חוששת שממילא תספורת קצרצרה לא תתאים לי.

לי למשל יש תספורת כזאת שאני ממש לא צריכה להתעסק איתה.
היא מראש תוכנתה לזה (-:
ולמרות שהשיער שלי קשה לטיפוח, זה ממש עובד טוב, והיא לא קצרה ולא ארוכה ומאפשרת לי לשנות מצב רוח וזהות כל הזמן.
יש תספורות ממש מגניבות ולא קצוצות לגמרי (סטייל ג'ים מוריסון.. מן "קצר שגדל") שפשוט לא צריך לעשות איתן כלום חוץ מבבוקר להעביר איזה יד עם קצת מים
שיער אסוף, זה מטורף בעיני, למה יש לך שיער כזה מפואר עם הוא לעולם לא מקבל במה
כן.... את זה אומרת מי שיש לה שיער מהמם וארוך וגולש (-:
אבל לאנשים כמוני שכל שערה אצלהם סוררת יש כבוד גדול ואף קנאה ביכולת פשוט לעשות קוקו זנב סוס בהינף יד ולסדר את העניינים בשניות (-:

ניסיתי להגיב במהלך היום ומשהו התחרפן.
השיער שלי ממש לא חלק, הוא פשוט נראה ככה כי הוא כל הזמן אסוף... כשהוא פזור הוא משהו בין גלי לחלק לסתם נפוח בלי צורה, והוא בכל מקרה לא פזור אף פעם, גם לא בשינה

בקיצור, נראה לי שזמן הקיצוץ מתקרב, אני אחכה עד שארגיש שזה הזמן הנכון לעשות את הצעד.

בינתיים המתח לקראת הנסיעה הולך וגובר. אני נעה בין לרצות שכבר יהיה יום רביעי הבא, לבין חשק קל לבטל את כל הסיפור. כבר התחילו הדיונים של מתי נישן איפה, ומה יהיה בראש השנה (והיום כבר הבנתי שהולך להיות בלגן סביב החג אבל עוד לא שיתפתי את כולם בהבנה הזאת

). יש כל כך הרבה רחש והתרגשות לקראת הביקור שלנו, גם אצלנו וגם אצל המשפחות, וזה הופך את הכל להרבה יותר רגיש. נראה לי שיש המון ציפיות שבלתי נמנע שחלק מהן יובילו לאכזבות, יש מתחים. זה מסוג האירועים שמציפים את כל המורכבות המשפחתית על כל פניה. והמשפחות שלנו הן כל כך הפוכות בהרבה מובנים, מה שמצד אחד הופכת את החוויות לשונות ומשלימות, אבל מצד שני יכול להיות מאד מעייף.
אצל המשפחה שלו אין רגע שלא מתקיימות בו שלוש שיחות במקביל גם אם יש בבית רק ארבעה אנשים (ולרוב גם מישהו מנגן

)
אצל המשפחה שלי אפשר לשבת שעתיים בסלון וכל אחד יקרא עיתון, גם אם לפני יומיים נחתנו ולא נפגשנו כמה חודשים טובים. ואני לא קוראת עיתונים.
ואני יכולה או ליהנות מאד מכל אחת מהאפשרויות, או ממש לסבול. להרגיש מוצפת אצלו, אבל אז להגיע להורים שלי ולהיעלב שאף אחד לא רוצה לדבר איתי... כמובן שזה תלוי יותר במצב הפנימי שלי מאשר בכל דבר אחר, אבל כשאנחנו שם המצב הפנימי שלי הוא משהו שדורש איזון מתמיד והרבה קשב מכוון אחרת אני הולכת לאיבוד.
ומצד שני, כל כך הרבה קרה בשנה הזאת מאז שאנחנו כאן, כל כך גדלתי. ואני מרגישה יותר מחוברת לעצמי ויותר יציבה במרכז שלי ונטועה באדמה מאי פעם בחיי. ככה שאולי אני גם אפתיע אותי לטובה

ומה שלא יהיה, נראה לי שהדבר הכי חשוב הוא לקבל את עצמי באהבה ובסלחנות, אם זה יהיה אז כל השאר כבר יסתדר מעצמו.

נראה לי שהדבר הכי חשוב הוא לקבל את עצמי באהבה ובסלחנות, אם זה יהיה אז כל השאר כבר יסתדר מעצמו.
חושבת גם.
אני עובדת על זה קשה עם עצמי בימים אלה (ללא הצלחה מרובה...)

מקסימה אחת @}

הו, ביקור בארץ!
בחמש השנים שחייתי באנגליה, היו לי כמה כאלו. לפני שהבכור נולד כל ביקור היה ריצה מטורפת בין חברים ומשפחה. זה היה כייף אבל מעייף. אחרי שהבכור נולד הייתי מגיעה ומתישבת בבית הורי, למעט גיחה אחת לתל אביב ומי שרצה לראות אותי בא אלי. זה תמיד קצת קצר, תמיד יש איזו שיחת נפש שלא שוחחת, איזו חברת ילדות או קרוב משפחה שקיפחת ואני תמיד גם שמחתי בסוף לחזור הביתה, כלומר למקום שבו גרתי באותו הזמן.
מעולה שאת מגיעה בתקופה שבה את מרגישה מחוברת למרכז שלך. הרי בסופו של דבר שם הבית האמיתי, לתמיד.
אה, כן, אני אוהבת שיער קצר. שלי תמיד די קצר, מסתפרת בערך פעם בשנה ונותנת לגדול עד שמכסה את העורף ואז קוצצת שוב. כייף וקל ועדיין אפשר לשים סיכות וקישקושים ולהחליף את הLOOK לפי המצברוח.

אני עובדת על זה קשה עם עצמי בימים אלה (ללא הצלחה מרובה...)
היתה לי הרגשה כזאת...

אם בא לך לדבר תעשי סימן, אני אשמח.

מי מה, לא יודעת אם ציינת את זה פעם או לא, אבל איך שהוא היה לי ברור שיש לך שיער קצר, לא יודעת אפילו להסביר למה.

הייתי מגיעה ומתישבת בבית הורי, למעט גיחה אחת לתל אביב ומי שרצה לראות אותי בא אלי
נראה לי שככה בדיוק זה יהיה. גם בלי לנסוע לשומקום יהיה אינטנסיבי בטירוף, אז כל התרוצצות שהיא לא הכרחית פשוט לא תהיה.

ובכן... עשיתי זאת

אני אשה עם שיער קצר! הבוקר אחרי המקלחת תקף אותי גירוד מטורף מאיזה פריחה מוזרה שיש לי על הגב ועל החזה (אולי משהו ששמו עליי בטיפול האיורוודי? אולי ניקוי כזה או אחר שהגוף שלי עושה? אולי מהסטרט של הנסיעה המתקרבת? אלוהים יודע). ביקשתי מהאיש שימרח לי לוונדר על הגב ואחר כך גם אלוורה, ותוך כדי חשבתי על זה שהפריחה הזאת היא אחלה תירוץ לקבל ליטופים בגב, משהו שאני מאד אוהבת ואיך שהוא אף פעם לא מקבלת ממנו מספיק, ופתאום הבנתי שזה צריך להיות היום.
האיש שיתף פעולה למרות שהתעוררנו מאוחר ולמרות שהוא עובד בטירוף לקראת דד-ליין, התארגנו כדי להסיע כולם ביחד את שירה לגן, על מנת שהוא (ומאיה) יוכלו לבוא איתי להסתפר, לא רציתי ללכת לבד.
נכנסנו למספרה, הסתכלנו בספרים של התספורות כדי לנסות לקבל כיוון, מצאתי משהו שהוא פחות או יותר באורך שרציתי למרות שברוווור שזה לא ייראה כמו על הדוגמנית בתמונה, it never does. אחרי שהיא גזרה את כל הקוקו היה לי רגע של בהלה ופתאום אמרתי שאולי נשאיר את זה מין קארה קצר שכזה. אבל זה לא פרקטי, דורש התעסקות, אורך שלא מחמיא ובכלל לא מה שרציתי. אז המשכנו הלאה עם התספורת.

יצא ממש ממש חמוד, ולא מפחיד בכלל ומרגיש מאד נכון. אני עוד לא בטוחה אם זה יישאר ככה או שאולי אני רוצה לקצץ את זה עוד יותר, הקצת שיער שיש לי על הראש מרגיש לי כבד ומציק לי במצח, ובא לי ממש לכסח את הכל. אבל גם אם כן אז הפעם זה כבר קטן לעומת השינוי שעשיתי היום. נראה לי שאני צריכה יום-יומיים זמן כדי לנסות להתרגל ולהבין אם זה האורך הנכון (מהמרת שאני אקצץ, אבל עוד לא החלטתי סופית).
שירה היתה קצת בשוק כשהיא חזרה הביתה... החלטנו שעדיף שהאיש יאסוף אותה מהגן כדי שלא יהיה לה הלם גדול מידי, ובדרך הוא עשה לה הכנה אבל בכל זאת היא קפאה כשהיא ראתה אותי. וכל אחר הצהריים בדקה מחדש ואמרה לי שאני נראית שונה, וקצת אחרת. וביקשה לשמוע שוב מה עשו לי במספרה. מעניין אם יהיה רגע של הלם מחודש מחר בבוקר

יאללה, מאוחר. לילה טוב

היי יקירתי
איזה כיף לך! תתחדשי על התספורת. איזה כיף זה ההרגשה הרעננה הזו, גם במראה. אני תמיד מרגישה כאילו מישהו ניער ממני את האבק (-:
ואיזה יופי שאת מבסוטה.
אם בא לך לדבר תעשי סימן, אני אשמח
נותנת סימן (-:
העניין היחיד הוא שנראה לי שהשעות שנוחות לך לשיחה הן אחה"צ שלנו.
ובכן, היום אחה"צ אני בצילומים לעיתון (אחת הסיבות ללחץ שלי). אני בבית עד שלוש בצהריים, ובטח שוב משבע בערב. אם נפתח לך חלון בשעות האלה, אשמח
ואם לא, בסופ"ש אפשר לנסות. סיכוי סביר שאהיה בבית בשעות האלה.
אה.. ותודה על המילים שכתבת לי, זה בדיוק הבלבול שלי. לא יודעת כבר לזהות מתי אני רוצה אבל פוחדת, לא רוצה אבל רוצה לרצות או רוצה ולא רוצה בו זמנית.... @}

ת'חדשי @}
יכולה להעיד שגם מי מה וגם הגבירה בחום נראות נהדר עם התספורת הקצרה שלהן ובכלל...

קיצצתי!
יום למחרת.
אני נראית קצת כמו קיפוד ולא מעט כמו מורה, במיוחד שיש נצנוצים של שיבה בין הקוצים שלי.
היתה לנו בחטיבה מורה למתמטיקה שתיעבתי, עם שיער קצוץ וצמה דקה שמשתלשלת מתחתיו, כמיטב האופנה המזעזעת של אותם ימים (עזה פזיזה, זוכרת?). כשנכנסתי הביתה מהמספרה, הדבר הראשון שהאיש אמר היה: רק חסרה לך הצמה מאחור. זה היה יכול להיות מעליב אם זה לא היה כל כך מצחיק.... (גם הוא חשב על אותה אשה כשהוא שאל את זה, גדלנו באותה עיר אבל נפגשנו רק שנים אח"כ באוניברסיטה).
זה מרגיש מעולה ובמקום, ובשונה מכל התספורות בחיים שלי, אני מרגישה שהמראֶה שלי הוא חלק יחסית שולי בכל התמונה. הסתפרתי מתוך צורך פנימי ומתוך איזה מהלך אנרגטי שדרש צמצום והתנקות, וזה שזה גורם לי להיראות מאד שונה זה על הדרך. ממש לא במהות העניין.

אתמול, בסיבוב קניות לקראת הנסיעה, נתקלתי בספר כוחו של הרגע הזה (באנגלית כמובן

). בלי לחשוב הרבה, החלטתי לקנות אותו כי זכרתי קצת ממה שדובר עליו באתר ובמקומות אחרים. לרוב אני ממש נמנעת עד כמה שאפשר מלהכניס חפצים חדשים הביתה, כל כך קל להגיע למצב של הצפת יתר, ואני גם מנסה לצמצם הוצאות.
<דרך אגב, שמתי לב שהסוג היחיד של ספרים שדווקא חשוב לי שיהיו בבעלותי ולא להשאיל מאחרים או מספריה, הם ספרים שעוסקים בהתפתחות רוחנית, בודהיזם והורות. סוג של פרדוקס. מצד שני, הטובים הם כאלה שאפשר לקרוא שוב ושוב בתקופות שונות ובכל פעם למצוא בהם משהו אחר ואת מה שצריכים באותו זמן. אז אולי זה דווקא הגיוני.>
<כמה מעקפים עד שאני מגיעה לדבר שאני רוצה לספר>
בקיצור, עד שהגענו הביתה הספקתי לשכוח ממנו, ואז פתאום היתה לי הפתעה בתחתית השקית (הרב פעמית

). וכשפתחתי את הספר, הבנתי שלא יכולתי לבחור לעצמי מתנה טובה יותר. הוא עוסק ברעיונות שמאד מוכרים לי ושבעצם אני מתאמנת עליהם כבר הרבה זמן, ובכל זאת מצליח לחדש. הניסוחים שלו מאד בהירים, ולמרות שהמהות היא דומה למשל לבודהיזם, הוא מציג את זה בדרך שעוזרת ליישם ולהעמיק את התרגול. אחרי הקריאה של אתמול היו לי ממש כמה שעות מוארות וממוקדות, אפילו בתוך ערב עמוס וכאב ראש עז.
וזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו לקראת הביקור ובמהלכו. התזכורת הזאת להישאר ברגע הנוכחי וההיזכרות הפיסית שזה הנתיב הישיר והיחיד שמאפשר לי להישאר מחוברת למרכז.

@)
איזה יופי. תתחדשי. על הכל, המראה, ההבנה, הקריאה.

היה צריך להיות @}

היתה לנו בחטיבה מורה למתמטיקה שתיעבתי, עם שיער קצוץ וצמה דקה שמשתלשלת מתחתיו, כמיטב האופנה המזעזעת של אותם ימים (עזה פזיזה, זוכרת?).
זוכרת! כבר מתה לראות אותך!! (-:

רציתי לכתוב איזו הודעה דרמטית על זה שאני לא אהיה כאן בשבועות הקרובים ושאפשר להשיג אותי במייל, ואז קלטתי שבכל מקרה במשך חלק נכבד מהנסיעה שלנו לארץ האתר יהיה סגור בגלל פארק הירדן. אולי ביום מן הימים אפילו נגיע לשם, מי יודע.
<כבר מדמיינת את עצמי יושבת מדוכאת מול הודעת השגיאה למרות שדמיינתי שלא אכנס לבאופן בכלל

>

מחר יוצאים לדרך. כמעט הכל כבר ארוז, ובאופן מפתיע אני רגועה למדי. שימשיך ככה.

דרך צלחה מותק

בהצלחה

חושבת עליך.

חופש נעים @}