נוסעת סמויה

[תבשיל_קדרה*]

בוקר,
באתי לתת לך טיפ לעריכה (של גירושין וחנ"ב):
במצבים כאלה, אני מעתיקה את כל החלק המשולב לשני קבצי וורד.
בכל אחד מוחקת את כל ההערות ששיכות לנושא השני.
בשניהם אני לא מוחקת כותרות (שם/תאריך).
בסוף נשארים שני דיונים "חלקים".

אם אני תמציתית מדי ולא ברור, תגידי.

[פלוני_אלמונית*]

כנס בנושא חינוך ביתי
המכון לחקר העתידנות בחינוך אוניברסיטת בן גוריון
הכנס יתקיים במכון מנדל, דרך חברון 101, ירושלים

1. 5.2006

9:30-10:00 התכנסות וכיבוד קל
10:00-11:30 מושב ראשון – תמונת מצב – החינוך הביתי בישראל
לילך מרום עמיתה מכון מנדל – הצגת תוכנית הכנס

ד"ר ארי נוימן, אוניברסיטת בן גוריון – "חשיבותו של החינוך מן הבית, או המלך הוא עירום"
ד"ר ענבל סיקורל, אוניברסיטת בן גוריון – "עמדת משרד החינוך ביחס לחינוך הביתי בישראל"
סשה זינגרד, מחנך בבית – "חינוך ביתי מהזווית האישית" 11:30-11:45- הפסקה
11:45-13:45 מושב שני/שלישי – החינוך הביתי בפרספקטיבות מחקריות שונות
יו"ר ומגיב - ד"ר רוני אבירם, המרכז לעתידנות חינוכית באוניברסיטת בן -גוריון
פאנל מגיבים:
ד"ר יורם הרפז, מכון מנדל – חינוך ביתי ותיאוריות של למידה
פרופ רוברטה מילגרם, מכללת אריאל – חינוך ביתי ופדגוגיה
פרופ אבי עשור, אוניברסיטת בן-גוריון –
פרופ מרדכי ניסן, האוניברסיטה העברית, מכון מנדל - חינוך ביתי והתפתחות הילד
ד"ר אודי מנור, אוניברסיטת חיפה – חינוך ביתי במבט חברתי???
13:45-14:15 הפסקה+ כיבוד
14:15-15:45 מושב שלישי – מבט מהשטח - מחנכים בבית בישראל

ד"ר בשמת אבן-זהר, אמא בחינוך הביתי – למידה בחינוך הביתי
צפריר שפרון, אב בחינוך הביתי – "החינוך הביתי כבסיס לחינוך"
פאנל בהנחיית יונת שרון ובהשתתפות מחנכים ומתחנכים בבית: בשמת אבן-זהר,צפריר שפרון, רונן שפרון, גילה חורש ועוד...
סיום
הכנס יתקיים במכון מנדל, דרך חברון 101, ירושלים

[נונה_בי*]

תודה על כל מילה

[עירית_לוי]

באתי להגיד לך שבחודש הבא אנחנו מגיעים סופסוף לירושלים לכנס במנדל, בהרכב משפחתי מלא, ומה אני רואה שתי הודעות מעלי? שגם את?

[עירית_לוי]

[נונה_בי*]

איזו זריזה.
ואנחנו קצת מכירות

[אמא_של_ליה*]

הנה המשך לבילויים קיציים בזול: @}
עברנו לכפר-אוריה. יש לנו חצר מקסימה (בריכה בקרוב),
כלבה חובבת ילדים, ילדה חובבת אדם, חוות סוסים במרחק הליכה, ולואיזה על חשבון הבית.
אתם מוזמנים בכל הרכב (זה די קרוב, לא?)

[תמרול_ה*]

הי,
את מתכננת להגיע למנדל?
אני אהיה שם.
מרגש, האפשרות הזאת לפגוש.

[בתנועה_מתמדת*]

הגעתי לומר לך תודה מיוחדת באופן אישי @}
על המילים החכמות ומעוררות המחשבה שהשארת בדף שפתחתי (השני בחיי אחרי דפבית...)
וגם על הטון הנעים המאפשר הקשבה ודיאלוג.
תודה@}

<ברשותך העתקתי את דברייך שם ומדביקה על המקרר- לתזכורת>

[עירית_לוי]

אני רק שאלה:
האם כתובת המייל שלך שיש אצלי היא של העבודה או שאת יכולה לקרוא את המיילים האלה גם בבית?
<נחתנו ועניתי לך עכשיו למייל מתחילת שבוע שעבר>

[עירית_לוי]

הו, היה כל כך כיף...
וגם כיף לחזור הביתה.

דף פיוטי, ספוג געגועים לעולם קסום ומוזר. בסוף הקריאה יוצאים כמו מאולם קולנוע ומשפשפים עיניים מול האור המסמא שבחוץ.
איזה משפט מקסים!!! אהבתי מאוד.

[תמרול_ה*]

הי נוסעת,
נורא שמחתי על ההמלצה בדף ההוא, איזה כיף לי!
לגבי הכנס, אני זו שמתמללת אותו, אז פשוט תראי אותי עם הלפטופ של לילך.
(את רואה, יש לך יתרון עלי...)

[עירית_לוי]

גם אצלך זה כך?
נו, מה יהיה? בסוף נגלה שיש לנו גם את אותו מספר נעליים.
<עניתי לך יותר מפורט במייל>

[תמרול_ה*]

נורא בקיצור,
כמה נעים היה לפגוש אותך!

<חוזרת לבנות שלי>

[עירית_לוי]

כמה נעים

[עירית_לוי]

מייל בדרך.

[תבשיל_קדרה*]

אל תגידי
שהיית, ולא אמרתי שלום כמו בנאדם רק בגלל שאני לא מצליחה לזכור פנים של אנשים.

[סיגל_ב*]

רק עכשיו הגעתי למחשב...
לא הספקנו להיפרד "כמו שצריך", אז אגיד עכשיו:
שמחתי מאוד להכיר ולהיפגש ולחבר פנים לניק, ודמותך הוירטואלית וזו הממשית מתמזגות באחידות הולמת.
רוצה לומר, את נראית דומה מאוד לדמות שהיתה עולה בראשי, אם הייתי מנסה לדמיין אותך טרם המפגש...
<הסתבכתי עם המלל, מקווה שהצלחת לפצח, אני אחרי יומיים ארוכים ותראי את השעה... >

נ.ב.1
שוב תודה על כלי הכתיבה שהיו כה מועילים .

נ.ב. 2
אנחנו ניפגש שוב ביומיון, כן? @}

נ.ב. 3
אני חייבת לך עוד תגובה באיזה דף שפתוח אצלי על המסך (יחד עם עוד איזה 20)... מקווה להגיע לזה ביום יומיים הקרובים...
<אופטימית>

[אמא_של_ליה*]

מגיעה ליום עיון?

[עירית_לוי]

הקסים אותי לראות את הדמיון לרעיונות שלך
וואלה.
תודה על הקישור לכתבה.
מה שמעניין וחדש לי בכל זה זו העובדה שזו שיחה שמתקיימת בתוך האקדמיה, ושאפילו יש לה סימוכין במחקר. אני אגגל על זה קצת ואראה מה עוד אמצא.

[אמא_של_ליה*]

מוכנה להלוות לך ילדה בגיל ההתבגרות (ליה) אם תרגישי לא מקובלת.

[סיגל_ב*]

חסרונך יורגש מאוד.

אם את באה מאוחר יותר, אשמח גם סתם להיפגש ולקשקש...

[סיגל_ב*]

תודה על מה שכתבת .

לשים את הדגש פחות על הדבר שאנחנו שוללים (כפייה), ויותר על החיוב - מה כן
כמו שאני רואה את כרגע, זה בא ביחד. קודם השלילה וההנמקה לה, אחר כך האלטרנטיבה וההתמקדות בה ובמה שהיא נותנת.
אני חושבת שהשלילה חייבת לבוא באופן ברור ומובהק.
זה כמו שנדבר רק על שבחי ההנקה בלי לומר מילה על נזקי התמ"ל. זה פשוט לא מספיק.

חוצזה, מסכימה עם כל התיאור שלך את הדרך המכבדת.

ובפרט עם
לתפוס את המציאות לא כמשחק סכום-אפס.

[במבי_ק*]

הי נוסעת -

לא תראי אותי מחר, אני לא באה. הייתי בפעם הקודמת ומהרגע שהגעתי ממש רציתי ללכת, ואז גם עשיתי את זה . פשוט זה הרבה מדי אנשים והרגשתי שילוב של שבוע הספר (מבחינת ההמון) ופאב תל אביבי (מבחינת זה שכל הזמן מסתכלים למי להגיד שלום או לחפש איפה להתמקם). אז לא היה לי נוח. גם המעגל שעניין אותי, אז לא היה לי כל כך איך להקשיב כי הייתי עם הילדים לבד. שאלתי את בנזוגי הפעם, כי יש כמה דברים שנשמעים לשנינו ממש מעניינים, אבל כשהוא שמע שזה "הדבר הזה שהיית בו פעם שעברה?" אז הוא אמר "מה פתאום, בחיים לא". כנראה שאנחנו מתאימים .

מקווה שתיהני, נשמע שיש דברים מעניינים... האירוע החברתי לא מושך אותי, אני אוהבת דברים מצומצמים יותר. ואשמח פעם להצטמצם ביחד איפשהו... (מבחינתי גם 20 אנשים ויותר זה בסדר, אבל לא 200).

[עירית_לוי]

הי, הנה את!
היה כיף למרות שהיית חסרה לי
אין מנוס מלהפגש בהזדמנות קרובה אחרת...

[אמא_של_ליה*]

חסרת לי @}

אולי עברנו את הגיל הספונטני ואני פשוט אאלץ לעשות מעשה
(משהו כמו את ומשפחתך, ט' ומשפחתה, ע' אחותי, אצלינו בחצר, בקרוב. מתאים?)

[עירית_לוי]

טוב, אחשוב על פתרונות ל"בעיה"
אפשר ללכת על אופציה נועזת כמו פיקניק באיזו שבת אי שם באמצע הדרך עם הבעלים והילדות.
או משהו רק לשתינו.
נחשוב

[עירית_לוי]

[עירית_לוי]

עניתי לך רק עכשיו למייל מהבוקר.
תראי כבר מחר בעבודה.

}{

[נוסעת_סמויה*]

אותנטיות בלמידה

בית ספר מצמיח

[תמרול_ה*]

את רואה, בזכותך (המלצה ב"המלצות דפים") לקויי שמיעה עולה למודעות!
זה המלצת השבוע!
תודה...

[עירית_לוי]

[פצ'ה_פצ'ה*]

הי,
לגבי הגן, אני יודעת שיש בביתר עלית גן אנתרופוסופי שפועל זה שנה שניה (אני חושבת), את הגן עצמו אני לא מכירה
אבל יודעת שני דברים - אנתרופוסופי זה טוב, ואת הגננת אני מכירה ויודעת שהיא מקסימה! לגבי הגילאים לדעתי מתאים.

[פצ'ה_פצ'ה*]

ראיתי פירסום של הגן באחד המקומונים של האזור, אם את לא מוצאת תחזרי אליי אני יכולה לברר
אבל ייקח לי קצת זמן כי אני לפני לידה.

[נהורה*]

אהלן,
אני גרה בעין כרם ואני מרגישה שאני יכולה להמליץ מכל הלב על שני גנים לשכבת הגיל של ביתך, הראשון, הוא גן פאני, שבו ביתי בילתה שנתיים מדהימות,
של נתינה אינסופית של שתי גננות באמת נדירות, פאני הגננת הראשית עם נסיון של שנים ומגיעים אליה מכל רחביי ירושלים,
לגביו עלולות להיות שתי בעיות, האחת אולי אין כבר מקום לשנה הבאה, שנייה יתכן והגן ינדוד מחוץ לעין כרם בגלל בעיות טכניות.
השני הוא דווקא גן עירייה, מאוד קטן אינטימי(השנה היו בו 18 ילדים),
עם גננות שמצליחות להשלים אחת את השנייה מצויין(אחת מאוד מקצועית, שניה חמה ועוטפת, שלישית אינטיליגנטית ורגישה), ביתי נמצאת בו עכשיו ואנחנו מאוד מרוצים.הגן הוא רב-גילאי,
וביתי נכנסה אליו בגילה של ביתך.
בהצלחה.

[עירית_לוי]

וברכת שבוע טוב.

[נוסעת_סמויה*]

נהורה, תודה רבה @}. בינתיים אני שמה בצד את הבירורים בנוגע לעין-כרם, ומקווה שיימצא לנו פתרון סביר בצור הדסה. אחרי שנתיים של מגורים בצ"ה עם נסיעות יומיומיות לגן בירושלים, שמנו בעדיפות מאוד גבוהה את נושא הקירבה הגיאוגרפית לבית (מה גם שהקטנה תהיה בגן בצ"ה).

[עירית_לוי]

עברתי למייל.

[נוסעת_סמויה*]

צ'י קונג
שינוי חברתי באופן טבעי

[אמא_גמדים*]

הי נוסעת,
במבוא ביתר יש גן של איזבל, ברוח האנתרופוסופיה שמעתי שהוא מדהים וגם היא..

[נוסעת_סמויה*]

ביירון קייטי

[עירית_לוי]

קטעים
איזו הפתעה לראות את הדף ההוא במה חדש.
וגם איזו הפתעה לראות אותך במה חדש בדיוק כמה דקות אחרי ששלחתי לך דוא"ל...

[עירית_לוי]

ביירון קייטי
נתקלתי בשם של הספר הזה פה ושם, ובכל פעם שאני נחשפת לפיסת מידע ממנו אני מבינה שמן הראוי שאקרא סופסוף.

[עירית_לוי]

חשבתי עלייך היום. מקווה שהיה מוצלח.

[נוסעת_סמויה*]

_מה עם לקחת את כל הנושאים שמעניינים אותך, שעל פני השטח כביכול לא קשורים, לבנות מזה קורס ולהציע אותו למכללות באיזור?
(...)
נקודת מוצא: אני מאמין באבולוציה ולמעשה מגלה, כמעט לצערי, שאני טיפוס לינארי בתפיסתו (תכונה גברית יש מי שיאמרו ), לכן אני לא מאמין בקפיצות גדולות מדי אלא בהתקדמויות קטנות. אם מדובר על סיעור מוחות לפרנסה חדשה, אז נראה לי שהפרנסה או המקצוע החדש כמעט 'צריכים' לצאת מהמקצוע הקיים, לתת למקצוע הקיים טוייסט או לדייק בו את הדברים המתגמלים ביותר כדי להמשיך איתם.
(...)
התחלה מצויינת זה לרשום נושאים עקרוניים שמעניינים אותך, לא למצוא את הקשר כרגע, רק להכין רשימה של נושאים.
לאחר מכן, ושוב להתעלם מהקשרים כרגע: למלא רשימה של רפרנסים. אצלי בדרך כלל זה סרטים מוזיקה וספרים.
ולראות מה מסתתר בעצם מאחורי כל רפרנס._

אל דנטה בדף פרנסה חדשה

[נוסעת_סמויה*]

המחשבות הפרטיות שלי על פרנסה חדשה נעות כל הזמן בין ניסיון לשלח את הדימיון לחופשי כדי למצוא את הנקודה שמרגישה הכי נכונה ומשמחת, לבין מחשבות ושיקולים פרקטיים. הצרכים שלי ביציבות, בוודאות ובחיים פשוטים הם חלק ממי שאני, ואני מזכירה לעצמי לא להתכחש להם. מזה נגזר, למשל, שגם אם בפנטזיות שלי אני מקדישה את עצמי במאה אחוז לחיפוש כיוונים חדשים והתבססות בהם, בפועל אני די משוכנעת כבר עכשיו שמה שהייתי רוצה לעשות הוא לקחת יום חופש בשבוע לאורך תקופה לטובת התבססות בכיוון אחר, ובהמשך (אמן ואמן) לרדת בהיקף המשרה שלי לטובת העיסוק החדש, בלי לוותר עליה לגמרי, כפשרה בין הצורך במימוש עצמי לבין הצרכים האחרים. אני רואה את עצמי מוותרת לגמרי על הפרנסה הנוכחית שלי, ביום שבו אצליח להחליף אותה בפרנסה עם מאפיינים דומים מבחינת היציבות, עבודת הצוות והתנאים הסוציאליים (פנסיה וכל זה).

מכל מקום-
מה מושך אותי, למה יש לי תשוקה -
לעשות משהו עם משמעות בעולם, משהו שמיטיב עם אנשים
לכתוב, לחקור, ליצור דברים חדשים
לבטא את עצמי, את המחשבות והתובנות שלי, את הרעיונות שלי
לדבר עם אנשים
כל מה שקשור ב well being של אנשים ובהתפתחות שלהם
חינוך
(ספרות)

כל הנושאים האלה ריתקו וריגשו אותי גם לפני 10-15 שנה, בעצם מהילדוּת, וברובם כבר התנסיתי במידה זו או אחרת. מצד אחד, היציבות הזו בתשוקות נותנת לי ביטחון - אפשר לסמוך עליהן. מצד שני, היא מחדדת עוד יותר את שאלת התקיעות - למה בעצם זה לא (לגמרי) התממש עד עכשיו? מה השתבש?

[עירית_לוי]

באתי

הצרכים שלי ביציבות, בוודאות ובחיים פשוטים הם חלק ממי שאני, ואני מזכירה לעצמי לא להתכחש להם.
אני מאוד בעד לא להתכחש ולא להתנגד למי שאת
הדרך ההדרגתית שתיארת נשמעת לי מצויינת.

מצד שני, היא מחדדת עוד יותר את שאלת התקיעות - למה בעצם זה לא (לגמרי) התממש עד עכשיו? מה השתבש?
רוצה להציע לך להסתכל קצת סביב הנושא של בחירה ומה זה אומר לגבייך.
יותר נכון על לא-לבחור, שגם זה, בעיני, סוג של בחירה.

^{(עולה אצלי קול שתוהה עד כמה זה יחדש לך. אכתוב בכל זאת, מקסימום לא יחדש ).}

אני רואה שני היבטים של לא-לבחור:

1. לא לבחור משהו במובן של "להתגלגל" אליו.
2. לא לבחור משהו במובן של לעמוד בצומת ולהתלבט.

"להתגלגל"
אחת העבודות שעבדתי בהם כסטודנטית היתה במחלקת שירות צרכנים של ארגון גדול. זה היה טוב ונחמד לתקופה ההיא.
משם התגלגלתי למחלקת משאבי אנוש של אותו ארגון.

איך? בדיוק חיפשתי עבודה, לא ממש העזתי לצאת החוצה ולחפש, גם לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי, ובדיוק הציעו לי שם תפקיד זוטר.
יופי. החמיא לי, התאים לי, הסכמתי.
עם הזמן התפקיד קצת השתנה, היה בו עניין, היו אינטראקציות כייפיות עם אנשים מסביב. המשכתי להתגלגל איתו.

זה לא באמת התאים לי. זה לא מה שרציתי (ולא שהיה לי מושג מה באמת רציתי), זה לא התאים למי שאני. זה לא היה באמת 'זה'.

היום, בדיעבד, אחרי שעשיתי את השינוי המבורך, אני יודעת לומר שמצד אחד כאילו לא בחרתי שם כלום. דברים קרו ואני זרמתי איתם.

בתכלס – זו ועוד איך היתה בחירה.
בחרתי בזה כי זה איפשר לי להימנע מלהתמודד עם העולם בחוץ, עם לשים את עצמי בחוץ במובן של "הנה אני", עם הצורך להוכיח את עצמי מחדש לאנשים שלא מכירים אותי.
זה היה מקום מאוד בטוח להיות בו. חממה. הפחד שלי בחר בשבילי.

להתלבט
התלבטות בין שתי אלטרנטיביות נתפסת לרוב כהתלבטות שלפני הבחירה.
אני רוצה להציע שגם התלבטות היא סוג של בחירה. בחירה להיות בצומת.

תסתכלי על דוגמא מתחום אחר, שתמחיש את כוונתי: בחור בן 30 מתלבט המון זמן אם להתחתן עם החברה שלו. המון. לא יודע להחליט.
מצד אחד הוא חושש להתחייב. מצד שני הוא חושש לאבד אותה אם יסרב, חושש מהפרידה.

הוא אומר לעצמו: "אני מתלבט".
בעיני הוא בוחר לא לבחור. הוא בוחר זאת על מנת לא להצטרך לשאת בהשלכות של הבחירה שלו (של נישואים או של פרידה).
מצד שני הוא משלם מחיר יקר על העמידה בצומת: הוא מבזבז על ההתלבטות הזאת הממממון אנרגיות. הוא לא כאן ולא כאן.

במובן הזה ניתן לומר שבחירה (על פני התלבטות מתמשכת) היא במובן מסויים לקיחת אחריות, מכיוון שפירוש הבחירה היא המוכנות לשאת בהשלכות שתהיינה לאותה בחירה.

...

זה נוגע? זה מקדם?

[נוסעת_סמויה*]

כן, זה מקדם. אני מודדת על עצמי את האפשרויות ששירטטת, בודקת מה מתאים ומה לא, ומתוך כך מתחדד לי המקום שבו אני נמצאת. (אגב, את הדברים הכלליים והעקרוניים שייכתבו כאן נחשוב ביחד לאן להעביר אחר-כך, שלא ילכו לאיבוד).
ניסיתי לדלות מתוך עצמי את התשובה המדויקת לשאלה הזו של התקיעות, ונזכרתי פתאום בסיפור לא קשור לכאורה, מגיל 27 וחצי. חיים ואני חזרנו אז להיות ביחד, אחרי פרידה של חצי שנה. זו הייתה חזרה זהירה ומהוססת, כי כבר היו לנו פרידות וחזרות קודם לכן. שבועיים מאוחר יותר פגשתי חברה קרובה שלי וסיפרתי לה שחזרנו. דיברתי ארוכות על מצב הדברים בינינו, והיא הקשיבה ובסוף העירה: "את מספרת דברים טובים, ובכל זאת את נראית מתוחה. למה?".
זו הייתה הערה לא צפויה. לא הייתי מודעת למתח שהייתי שרויה בו, אבל תפסתי מיד שהיא צודקת: אני באמת מתוחה. ניסיתי להבין מאיפה המתח ומצאתי את עצמי אומרת לה: "אני מרגישה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות עכשיו עוד חצי שנה-שנה עם חיים ואז לגלות שזה לא זה. אני כבר כמעט בת 28 ונגמר לי הזמן לניסוי ותעייה".
אם להשתמש במושגים שלך, ההערה שלה גרמה לי לחשוף פרדיגמה לא-מודעת שתקעה מקלות רציניים בגלגלים של הניסיון ההוא לבנות את הקשר עם חיים. כשהפרדיגמה הזו נחשפה, יכולתי לראות עד כמה היא לא רציונלית, בשני מובנים: א. התחושה שגיל 28-29 הוא כבר "מאוחר מדי" היא סובייקטיבית, ולא מעוגנת בשום עובדה מציאותית. ב. הרצון לצלול לתוך זוגיות ולדעת מראש שהזוגיות הזו תעבוד הוא לא מציאותי (אצלי, לפחות). כלומר, הסיכון שזה לא ילך הוא חלק אינטגרלי מכל זוגיות, ואין דרך לעקוף אותו.
עכשיו יכולתי להסתכל על הפרדיגמה הזו ולוותר עליה. הבנתי שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עבור עצמי הוא להרפות מהניסיונות "לדעת אם זה זה" ולהתמסר בלב שלם לזוגיות הזו, כל עוד אני מרגישה שיש לי מה לחפש בה. ההבנה הזו הייתה גורלית בשבילי.

ולמה כל הסיפור הזה עכשיו? כי אני מרגישה שכאן לב התקיעות שלי. הפרדיגמה שאומרת שאני כבר לא יכולה להרשות לעצמי את החיפוש ואת הסיכון. לא בגיל 35. לא עם שתי ילדות, מכונית ומשכנתא. אני תקועה בצומת, כי ההשלכות של הישארות בנתיב הנוכחי הן תחושה מתמדת של החמצה ושל בזבוז נורא של החיים; וההשלכות של יציאה לדרך אחרת הן ערעור עמוק של השקט הנפשי שלי. של הידיעה שיש לי איך לקיים את עצמי ואת המשפחה שלי.

מה שעצוב הוא, שהרבה זמן אני אומרת לעצמי "קחי יום חופש בשבוע לחיפוש. הנה, את לא מסכנת כלום", ולא מסוגלת לעשות אפילו את זה. אני משותקת כי לא מצליחה באמת להאמין באפשרות שחיפוש כזה יסתיים בהצלחה.

[עירית_לוי]

בוקר טוב

אז בעצם את אומרת שיש לך שתי פרדיגמות:

1. גיל 35 (+2 ילדות +משכנתא) הוא שלב מאוחר מדי בחיים מכדי לקחת סיכון ולשנות קריירה.
2. תהליך החיפוש שלי לא יסתיים בהצלחה.

(מוזמנת לדייק אם לא דייקתי).

אני משותקת כי לא מצליחה באמת להאמין
גם אני נוטה לחשוב שכל עוד שתי הפרדיגמות הללו (ובייחוד השנייה) קיימות אצלך, הסיכוי שתעזי לעשות צעד, אפילו פצפון, הוא סיכוי קלוש.
לא משנה כמה תהיי נוכחת למחיר ההחמצה והבזבוז, כל עוד את לא מאמינה שזה יצליח - את לא תלכי על זה (וזה אפילו בלי קשר למחשבות שיוצרות מציאות).

נקודות למחשבה:

• בדרך כלל, ברקע של כל פרדיגמה, עומדת פרדיגמה נוספת. פרדיגמה מעצבת פרדיגמה. אילו אמונות לדעתך מעצבות את שתי האמונות הללו? דוגמא להמחשת המנגנון: ברקע של הפרדיגמה "גברים רוצים אותי רק בשביל סקס" עשוייה לעמוד הפרדיגמה "אני לא מספיק טובה בכדי שגבר ירצה אותי." (מה זה פה. אין תחומים אחרים בעולם להביא מהם דוגמאות???).
• אם כבר אנחנו ב"איזור" הזה, שווה לבדוק מתוך אילו אמונות נוספות את פועלת (או לא פועלת)? כדי להציף אותן את יכולה להמשיך משפטים כמו: "אני מאמינה ש...", "אני לא מאמינה ש...", "בלתי אפשרי ש...", "אין סיכוי ש...", "בחיים אני לא...", וכדומה.
• מה לדעתך את יכולה לעשות או מה צריך לקרות בחיים שלך כדי שהפרדיגמות הללו (או רק המרכזית מבינהן) תתחלנה להתמוסס? מה יכול לשבור / למוסס בעדינות את הקיר הזה?

[אמא_של_ליה*]

משתתפת (בשקט) בדיון שלכן כבר כמה זמן.

אבל לא בגלל זה באתי (-:

אחותי ע' הודיעה לי שבדיוק מתחיל השבוע שבו היא לא צריכה להגיש שום עבודה
(וכלוקה ידועה ב דחיינות כרונית היא לא לומדת בשבועות כאלה)
ואנחנו בדיוק מובטלים ומאושרים.
בא לכם להיפגש בחצר שלנו מתישהו?

[נוסעת_סמויה*]

מה יכול לשבור / למוסס בעדינות את הקיר הזה?
אולי - אלטרנטיבה קונקרטית. כי ברגע שהייתה משרה ספציפית שקסמה לי, או תוכנית לימודים שהלהיבה אותי, החששות [כמעט] לא היו נוכחים.

והנה עוד עוגן:
לפני 12 שנה נכנסתי לחדרו של פרופסור שמאוד הערכתי מהחוג לפסיכולוגיה, וביקשתי להתייעץ איתו.
סיפרתי לו שאני עומדת לסיים BA בפסיכולוגיה, ומתלבטת אם להמשיך לפסיכולוגיה קלינית.
בעצם, מעניינת אותי האישיות הבריאה ולא הפתולוגיה; מחקר וכתיבה ולא טיפול. לכן חשבתי על תואר שני במסלול אישי.
הפרופסור עודד אותי ללמוד בכל זאת פסיכולוגיה קלינית. "מסלול אישי זה מאוד בעייתי, ופסיכולוגיה קלינית תיתן לך בסיס טוב ותפתח בפניך דלתות. משם כבר תמשיכי לאן שאת רוצה".
עשיתי סיבוב ארוך מאז, אבל מה שאמרתי לפרופסור מנסח היטב את מה שאני מרגישה גם עכשיו.

[אמא_של_ליה*]

שלומי משתנה (בהתאם להורמונים. שבוע 14). תודה.

מקווה שאתם עוברים בשלום את המעברים האלה. @}

אז ננסה לבדוק בשבוע הבא (בתקווה שע' לא תשוב לחרשנותה)

[עירית_לוי]

_מה יכול לשבור / למוסס בעדינות את הקיר הזה?
אולי - אלטרנטיבה קונקרטית. כי ברגע שהייתה משרה ספציפית שקסמה לי, או תוכנית לימודים שהלהיבה אותי, החששות [כמעט] לא היו נוכחים._
מציעה שני כיוונים אפשריים ללכת בהם:

מה חסר?
מה חסר כדי שתהיה אלטרנטיבה קונקרטית?
מטרתי בשאלה הזאת היא לנסות ליצור בהירות: בואי נאמר שיש מצוי ויש רצוי, ובינהם יש פער. ממה מורכב הפער הזה? מה יש בו? מה נדרש כדי שהוא יתחיל להצטמצם?

הביצה או התרנגולת.
שווה לבדוק משהו: האם יכול להיות מצב בו לא תימצא אלטרנטיבה קונקרטית כל עוד הפרדיגמות הללו קיימות?
הרי הפרדיגמות שלך יוצרות את המציאות שלך. אם את לא מאמינה שמשהו יקרה, או סקפטית לגביו, הסיכוי שהמשהו הזה יקרה הוא נמוך.
רוב הסיכויים שאם את מביטה על העולם מתוך המשקפיים של "זה לא הולך לקרות" או "זה כבר מאוחר מדי" - זה לא יקרה.

נניח שאפילו תיקַרה בדרכך אלטרנטיבה או שאת תצרי אחת כזאת במו ידייך.
מאוד יכול להיות שבגלל הפרדיגמה/ות שלך את לא תתני לאלטרנטיבה לצאת לפועל. את תמצאי סיבה (טובה) להמנע מזה.
ואז ניתן לשאול מה קדם למה.

לכן, אולי כדאי למצוא דרך נוספת למסמס את הפרדיגמה הזאת מעבר לדרך שהצעת.
מה את חושבת על זה?

עשיתי סיבוב ארוך מאז, אבל מה שאמרתי לפרופסור מנסח היטב את מה שאני מרגישה גם עכשיו.
מה דעתך ליצור קשר עם "דר טל בן שחר ולראות לאן זה יתגלגל?
מאז ששלחת לי את הכתבה, חשבתי עלייך לא פעם בהקשר של פסיכולוגיה חיובית. תפור עלייך בול.

מחקר וכתיבה ולא טיפול.
האם גם זה נכון היום?
האם את לא רוצה/צריכה את המגע עם האנשים?
[ואם ה'טיפול' הוא מה שמרתיע, אז בפסיכולוגיה החיובית לצורותיה, בד"כ לא מדברים על האנשים בהקשר של 'מטופלים' שצריך "לתקן", אלא בהקשר של 'אנשים'.]

[עירית_לוי]

אם זה יקרה, אני רושמת את זה בפנקס הזכויות שלך

<כמה כוכבים צריך בשביל לזכות בטוסטר >

קחי את השאלה שלך לגבי רכיבה על אופניים ושימי אותה מול נושא הכתיבה (ספר/דוקטורט/פורמט אחר).

[עירית_לוי]

פשששש
סחתיין עליו ועלייך.

[עירית_לוי]

בוקר טוב ליפהפיה הנרדמת
ניסיתי אבל כבר ישנת (ענה לי רוכב האופניים. הוא כבר רוכב? שכחתי לשאול).
ננסה שוב מחר...

[עירית_לוי]

מסתבר שהמעבר לנישה חדשה לוקח לי יותר זמן ממה שחשבתי שיקח...
תודה בכל אופן.

[אמא_של_ליה*]

אתם בבית בהמשך השבוע?
אנחנו נוסעים לשלושה ימים ומתפנים לקראת סוף השבוע.
ע' עמוק בקפקא. לא מתפנה בקרוב לארועים חברתיים.

[יסמין*]

משום מה קראתי עכשיו את קיצוניות באופן טבעי 3 ונתקלתי בפסקה נהדרת שאת כתבת, ובתוך הפסקה היפיפיה הזו היה המשפט
אל תהפכו את באופן טבעי לדת.
אז גריינתי.

תודה, וחג שמח
@} יסמין

[ליאת_טאוב*]

החלטתי לתכנן ולבנות מיטה נפרדת, המתחברת אל מיטת ההורים, אך ניתן גם לנתק אותה ולהוסיף סורג. הרעיון הוא שמשלושת העברים האחרים של המיטה ישנו סורג נמוך, וזאת בניגוד לכלובים שנהוג לכלוא בהם ילדים עם סורג גבוה, ההופך לאתגרי ברגע שהם מגלים את סוד השימוש ברגליים. המיטה בנויה מעץ מלא ומהווה פריט נאה נוסף לחדר ההורים, שאותו ניתן לנייד לחדר נפרד ברבות השנים. המטה מתוכננת וניבנת בהתאם לגודל הרצוי וכן לגובה מזרון מיטת ההורים. הפיתרון אינו זול, סדר גודל של 900 עד 1200 ש"ח, תלוי בדרישות, אך יחד עם זאת, הפכה להיות להיט בקרב לא מעט הורים מרוצים ברחבי ירושלים. לפרטים נוספים חפשו אותי במייל [email protected]

[ליאת_טאוב*]

זה מתוך ככר השוק. לא אני, אלא חבר ממושב אורה שעושה עבודות יפהפיות.

[אלמונית*]

ניסיתי באתרים הנ"ל אבל כל מה שמפורסם מפורסם הרבה זמן ולכן נזרק/נמסר בדקתי זאת , האמת שלא הייתי מעלה את הנושא באתר הנ"ל פשוט ראיתי שיש מפגש החלפת חפצים ובכל מקרה הם תורמים את מה שנשאר אז למה לא לתת למשפחה הנ"ל אם יש דברים רלוונטים אבל אין לי רצון להטריד אף אחד בנושא , ואני מנסה באפיקים נוספים בכל מקרה תודה. הדבורה מאיה

[עירית_לוי]

קיבלתי ועניתי אתמול (מודיעה ליתר ביטחון).

[אמא_של_ליה*]

בשבת מפגש מתולתלות אצל ט'.
אבל זה יקרה בקרוב. אני מרגישה את זה.
כבר הצלחתי להבין איך מגיעים למקום הזה שאתם גרים בו. (וזה לא מעט בשבילי)

[תזמורת_הים*]

שלום. איך יוצרים אתך קשר?
אשמח אם תשלחי לי מייל. הכתובת בדף שלי. תודה

[אמא_של_ליה*]

אולי אולי במקרה יש לך את מכתב האהבה שכתבתי לך פעם?
אולי אולי במקרה את בדיוק מול המחשב ויכולה לשלוח לי אותו ל
rotemkdr ב netvision.net.il ?

לא השתגעתי, רק התחלתי ללמוד השבוע וקיבלנו משימה למחר וזאת, כפי הנראה, הדרך היחידה שלי לעמוד בה.

@} תודה ונשיקות

[אורי_ה*]

רוב תודות. היא כבר שלחה אלי מייל. אני מקווה לפגוש אותה בקרוב.
הלואי היו מלא כמוך..
יומטוב וסתיו שמח

[אורי_ה*]

שוב תודה.

[רונית_סלע*]

הי נוסעת,
זכרתי שקראת ואהבת את פיה בשינקין ורציתי להזמין אותך לאתר בו אני מפרסמת דברים שכתבתי.
הכתובת היא www.alltogather.com ושם המקום שלי בתוכו הוא "לגעת במילים".
אשמח לפגוש אותך שם @} , רונית.

[נוסעת_סמויה*]

שינוי חיצוני או שינוי פנימי - ראשי פרקים לרשימה

הפופולריות הגדולה של הקואצ'ינג נותנת מענה לצרכים אמיתיים, ואין ספק שיש שם ארגז כלים יעיל (שכדאי לפסיכולוגים ללמוד ולאמץ). ומצד שני עולה השאלה, אם כל מושג החזון לא שם דגש מופרז על יצירת שינויים ממשיים בחיים. אם אין כאן הצעה להתמקדות בבניית עתיד אידיאלי על חשבון עבודה פנימית.
כי הנה, מחקרים רבים (כהנמן ואחרים) מראים שוב ושוב עד כמה אנשים מפריזים בהערכת ההשפעה של שינויי חיים על האושר האישי. זוכי לוטו מחד, ומשותקי גפיים מאידך, לא שונים במידת האושר שלהם מהאוכלוסיה הכללית (אחרי תקופה קצרה של הסתגלות לשינוי). ויש עוד תמיכה רבה לרעיון שמה שקובע הוא העמדה הפנימית כלפי המציאות: פסיכולוגיה חיובית (מאושרים הם האנשים שרואים את חצי הכוס המלאה); הפילוסופיה הבודהיסטית מושתתת על התובנה שהמקור לסבל הוא פנימי ואינו נמצא בדברים עצמם. נדמה לי שזה גם הרעיון של ביירון קיטי: לאהוב את מה שיש. להפסיק להתווכח עם המציאות. גם ביהדות, אני די בטוחה, אפשר למצוא רעיונות דומים (הודיה-הכרת תודה על מה שיש).

האושר, אפוא, הוא תכונה פנימית. אני מוצאת שאני ורבים מהאנשים שקרובים אלי דווקא הפנמנו את הרעיון הזה היטב, היטב עד כדי כך שלעתים הוא מונע מאיתנו לעשות שינויים ממשיים נחוצים - למשל, לחלץ את עצמנו מסביבה רומסנית ומחלישה, שבה אין לנו סיכוי לחרוג מהתפקיד הגרוע שהוקצה לנו. צריך להכיר בהשפעה העצומה של האופן שבו סביבה מסוימת רואה אותנו, והקולות שהיא משמיעה באוזנינו. צריך לדעת לבחור לעצמנו סביבות מיטיבות ומעצימות, ולעצב סביבות כאלה.

[מי_מה*]

כשאת כבר כותבת כאן זו הזדמנות לשלות פנינים! כמעט תמיד יוצא שהתובנות שלך מתאימות לי בול באותו הרגע, אז תודה @}
מה שכתבת הזכיר לי סידרה של הBBC שעסקה בכל מני מרכיבים של אישיות האדם. בפרק על "האושר" הם הביאו לדוגמא את האתלטית הבריטית קלי הולמס שבאולימפיאדת סידני זכתה במדליית ארד בקרב רב ואת השייט המיתולוגי של הבריטים ששמו פרח מזכרוני שזכה במדליית כסף. היא היתה אחרי פציעה ועצם ההשתתפות כבר היה בגדר נס מבחינתה והמדליה גרמה לה אושר עצום. הוא ציפה לזכות בזהב והזכיה בכסף גרמה לו עוגמת נפש נוראית... (-:

[נוסעת_סמויה*]

שִמלה לשָׁנִים
"הכל התחיל מהסיפור עם הכְּלָיָה", אומרת דודתי לביאה לתמיר, החבר שלי.
"כִּלְיָה", מתקן בעלה, הדוד שמואל.
"באפריל 92, בדיוק לפני תשע שנים, ד"ר זקהיים גילה אצלי גידול בכְּלָיָה. הוציאו אותו באיכילוב, כמה ימים אחרי הסדר".
"אהה. ומה קרה אחר-כך?", תמיר מתעניין בנימוס.
לביאה מגוללת את סיפור מחלתה בחפץ לב. איך הגידול בכליה התגלגל בגידול בשד, ואיך אחרי הכריתה החלקית ב – 95 היו כמה שנים של הפוגה, ואיך, למרות המעקב הרפואי, הצליחה המחלה הערמומית לתקוף בשלישית, הפעם ברֵיאות. "חושבת שתפסה לה פראיירית, המחלה הזאת. אבל אני - תשאל כל אחד - נותנת לה פייט רציני. המורות אצלנו אומרות לי 'לביאה, את ג'דעית. לבוא ככה יום-יומיים אחרי טיפול לבית הספר, בלי לוותר לעצמך בכלום, זה רק את מסוגלת'. אפילו התלמידים אומרים שאני חברמנית. תלמיד אחד אמר השבוע בכיתה, 'המורה, כשמך כן את – נלחמת כמו לביאה'. לא כל מורה זוכה לשמוע דברים כאלה מתלמידים, מה?"
"בשביל לקבל מחמאות מתלמידים צריך להיות משהו מיוחד", מאשר תמיר.
"אני אומרת, המחלה הזאת עוד לא יודעת עם מי יש לה עסק. בסוף היא תבין ותלך לחפש לה פראיירית אחרת. תדע לך שעד ספטמבר אני מתכוונת להיות בריאה. יש לי תוכניות לרקוד בחתונה שלכם".

"טלי, איפה אמא שלך?", פונה אלי שמואל.
"יצאה להביא את סבא וסבתא והגפילטע. הם בטח תקועים עכשיו בפקקים של הסדר."
"כן, אני יודע, אבל זה לא מוגזם קצת? כבר תכף שמונה. מתי היא יצאה מכאן?"
"בשש-שש וחצי, אני חושבת. אתה רוצה שנתקשר לבדוק מה אִתם?"
"לא. בואי נעזוב אותם בינתיים."

אסי, בן-דודי, מצטרף אלינו.
"תגיד, תמיר, אתה אוהב אוכל יהודי?"
"מת על אוכל יהודי."
"ברצינות?"
"באמא שלי."
"אז תדע לך שאוטוטו אתה הולך לאכול את הגפילטע פיש הכי טעים שאכלת בחיים שלך. סבא וסבתא שלנו בשלנים מדהימים. הייתה להם פעם חנות של דליקטסים תוצרת בית. הצ'ולנט שלהם, חבל על הזמן. וגם הגפילטע פיש. בכל ארוחה משפחתית, כל אחד כאן מוריד שתיים-שלוש קציצות למנה ראשונה."
"זה נכון", אני מאשרת, "לביאה ואמא שלי תמיד מתחננות שלא נִיסָתֵם לפני המנות העיקריות, וזה אף פעם לא עוזר. אסי, אתה זוכר איך כשהיינו קטנים הייתה להן מין תחרות סמויה, מי אמא טובה יותר ומארגנת יותר גזר לילדים שלה?"
"כן", מתלהב אסי, "בתור ילדים הכי אהבנו את העין מגזר של הגפילטע, והאמא שחילקה את הגפילטע לכולם תמיד עשתה לילדים שלה פרוטקציה בגזר. היו ימים, אה?"
"היו ימים."
"על מה מדברים?", לביאה מתעניינת, כאילו התעוררה פתאום משינה.
"על הגפילטע פיש של סבא וסבתא", עונה אסי.
"אוי, השניים האלה משגעים אותי עכשיו. כל יום הם מתייצבים אצלנו. מגיעים מחולון בשני אוטובוסים, מונית הם הרי לא ייקחו בחיים. מתנחלים בסלון עד עשר, אחת-עשרה בלילה. ערבים שלמים הם יושבים, רואים אִתנו טלוויזיה, וכל הזמן עם דמעות בעיניים. המחלה שלי עולה להם בבריאות. אפשר להשתגע, לא?"
"מה לעשות, אמא, את הבת שלהם", אומר אסי ברוֹך.

אסי יוצא לכמה דקות וחוזר עם מצלמת וידיאו. "הערב אני מצלם את כל המשפחה, או. קיי? כל אחד יגיד כמה מלים למצלמה."
"מה פתאום לצלם, אסי'לה?", שואלת לביאה.
"סתם, חשבתי, שתהיה לנו מזכרת מהסדר", הוא מתאמץ להישמע אגבי. "האמת שתכננתי לצלם ולשלוח את הסרט לרן ותמר בבוסטון. זה היה עוד לפני שהם החליטו לחזור".
"רן ותמר חוזרים?", אני שואלת.
"זמנית", אומרת לביאה, "להיות פה לידי עד שאבריא. אבל אסי, באמת, למה לצלם דווקא עכשיו, כשאני לא נראית טוב?"
"למה לא נראית טוב, אמא? את נראית יופי. טלי, ראית את הפיאה של אמא שלי? יפה, לא?"
"יפה מאוד", אני מאשרת.
"היה לי קצת קשה ללכת ולקנות לי פיאה. הרגשה מוזרה, את יודעת."
"אבל בחרת טוב. היא מתאימה לך מאוד. וגם השמלה שלך יפה. חדשה?"
"חדשה ועוד איך. שמואל ואני הלכנו השבוע לגן העיר וקנינו את זו ועוד אחת, ירוקה עם ווֹלנים. הון תועפות הן עלו. זאת עלתה 600 והשנייה 400 - - "
"זו עלתה 690 והשנייה 490", מתקן שמואל, "הדודה שלָךְ, כל הטריקים של הסוחרים עובדים עליה. זוכרת רק את ספרת המאות".
"אבל תראי, טלי, איזה בד ואיזו תפירה ואיזו גזרה קלאסית. אני אומרת, בשמלה כזאת שווה להשקיע. זו שמלה לשָׁנִים, לא ככה? היא יכולה להחזיק עשר-חמש עשרה עונות כמו כלום. כשאחזיר את המשקל אפשר יהיה להרחיב אותה כאן, בתפר. השאירו מספיק בד בפנים בשביל להוסיף אפילו שמונה, עשרה סנטימטר."

מצלצלים בדלת.
"או, זה בטח סבא וסבתא. סוף סוף."
אסי קם לפתוח, ואמנם, בדלת עומדים שניהם.
"איפה רוח'לה? מָחְנָה?", שואלת לביאה.
"רוח'לה תכף עולה", משיב סבי בפיזור דעת. הוא לבוש באחת החליפות החגיגיות שלו, חליפה משובצת, דהויה, שנקנתה לפני כמה עשורים. מתחת לַמקטורן חולצתו הלבנה מגוהצת, אבל אחד הכפתורים חסר. בשתי ידיו הוא חובק קופסת שימורים ענקית, נתונה בשקית ניילון שצבעה כתום עכור.
סבתי עומדת לצדו, בשיער מקליש צבוע באפור-כחלחל, ואני מבחינה ברעד חדש, לא מוּכָּר, בידה הימנית.
"הסבתא ואני לא הרגשנו טוב", אומר סבי, "אז ביקשנו מהבן של פרלמן שיביא לנו קציצות מוכנות מהסוּפֶּר. כואב הלב, הקרפיונים הטחונים כבר עמדו במקרר".
"לא נורא, אם חולים אז חולים", מנחם אותו שמואל.
"כולם כבר כאן?"
"כן, השנה אנחנו בהרכב מצומצם. אסי פה וגם טלי ותמיר, אבל שאר הנכדים מפוזרים בעולם. רן ותמר עוד בבוסטון ונועם בניו-זילנד. בטח ינסו להתקשר הערב."
"נו", נאנח סבי בהשלמה, "ככה זה בימינו, לא?"

כמה דקות אחרי שאנחנו מתיישבים ומתחילים סוף סוף לקרוא בהגדה, אני קולטת שמשהו לא בסדר עם לביאה. על פניה השתלט גוון עכור, עיניה עצומות למחצה וכף ידה תומכת במצחה. זמן קצר אחר-כך, שמואל מוליך אותה בעדינות אל הספה בקצה המרוחק של החדר, עוזר לה לשכב, מושך שמיכה ומכסה אותה. הוא חוזר אלינו. "לביאה מבקשת שתמשיכו כרגיל, שלא תתעכבו בגללה."
"אפשר לעזור, שמואל? אולי שתשכב בחדר חשוך ושקט יותר? אולי תה צמחים או עוד שמיכה?", שואלת אמא שלי.
"לא תודה, רוח'לה. רק תמשיכו, באמת, היא מאוד מבקשת. היא תכף תתאושש."
אבל לביאה אינה מתאוששת. שמואל חסר מנוחה, יושב אתנו ומבטו לא סר ממנה. כשאנחנו מגיעים לשלב הסעודה הוא קם ומחליף אִתה מילים, ואחר-כך חוזר לשולחן ומודיע בקול נמוך: "לצערי אנחנו צריכים עכשיו ללכת הביתה. לביאה לא מרגישה טוב."
"בטח, שמואל, בטח, תלכו הביתה. לא נורא. תמסור לה איחולים מכולנו", אומרת אמי.
אני קמה ללוות אותם החוצה.

"טלי, אני כל כך מתביישת, בבקשה תגידי לכולם שאני מבקשת סליחה." קולה של לביאה רועד.
"על מה, לביאה, על מה?"
"שלא הייתי פייטרית. שקלקלתי לכם את הסדר."
"שטויות, לביאה. את לא מרגישה טוב, מה אפשר לעשות?"
צעד לפני הדלת, היא תופסת את פרק ידי ואוחזת בו בכוח. עיניה מלאות דמעות.
"תתפללי בשבילי, טלי. תתפללו בשבילי כולכם, טוב?"
אני מהנהנת.

_{לאביבה, בגעגועים}

[נוסעת_סמויה*]

מצאתי את הסיפור הזה הבוקר במחשב. אני חושבת שכתבתי אותו ב-2002.

[עירית_לוי]

ואוו.


את כותבת מקסים.

(וההמשך במייל).

[רונית_סלע*]

כל כך יפה וכל כך עצוב . נגע בי מאוד.

[אמא_של_ליה*]

איזה יופי. לגמרי לא מפתיע אותי שאת כותבת כל כך יפה. אבל כן מרגש. @}
(וההמשך במייל. אלא שהוא ייקח זמן)

[מי_מה*]

גם אני פה מתרגשת, זה מסוג המקרים בהם אין לי מילים להבטא את זה.

[נונה_בי*]

השתחררו יחד דמעות וצמרמורת

[נועה_בר*]

כל כך יפה וכל כך עצוב. נגע בי מאוד.

[רונית_סלע*]

שלחתי לך פתקית באתר שלי. צריך ללחוץ על הכותרת "פתקיות" שאמורה להבהב כשיש לך פתקית (אני מסבירה כי אני הבנתי רק הערב, ובעלי הוא מפתח הממשק , אבל יכול להיות שאת פחות מאותגרת טכנולוגיה ממני). לילה טוב @}

[נוסעת_סמויה*]

התגובות שלכן מאוד מאוד מרגשות אותי. זו פעם ראשונה שאני מראה את הסיפור הזה (עד השבוע, בעלי היה הקורא היחיד שלו), ולא היה לי מושג אם הוא יכול לעבור ולרגש גם אחרים.

אני רוצה לספר לכן קצת על הרקע של הסיפור.
כתבתי אותו בחופשת הלידה הראשונה, כחלק מההתמודדות עם אובדנה של דודתי אביבה, שעליה מבוססת דמותה של לביאה. התקופה שחלפה מגילוי המחלה ועד למותה לפני חמש וחצי שנים, הייתה גדושה בסיטואציות שוברות לב ו'ספרותיות' כמו סיפור השמלה (במציאות זו הייתה חליפה לראש השנה האחרון בחייה).
בזמנו הראיתי אותו לבעלי והוא חשב שצריך להמשיך לעבוד עליו. לכן שמרתי את הסיפור בכוונה לשפץ אותו בעתיד, וכמובן לא חזרתי אליו. שלשום נתקלתי בו וקראתי אותו ממרחק כמו סיפור שנכתב על ידי מישהו אחר, ומצאתי את עצמי ממררת בבכי. היא הייתה אישה טובה, מאוד תמימה ואימהית, אביבה.

החלטתי להעלות אותו לכאן. המקום הזה, באופן, ממלא בחיי תפקיד מבורך, ובין היתר מאפשר לי להשתחרר מפרפקציוניזם משתק בנוגע לכתיבה שלי. אפשר לכתוב ואחר כך לערוך או למחוק, ובעיקר - זה בסדר לשים כאן משהו שאיננו מושלם. אין סטנדרטים שצריך לעמוד בהם. וככל שאני כותבת יותר, אני מגלה שהקול שלי בתור אדם שכותב הולך ומתגבש. כמו עם בתי (ע"ע סירבול וכובד תנועה אצל ילדים), הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי הוא להפסיק להימנע ופשוט להתחיל לעשות את הדבר שאני מבקשת לצמוח בו.

תודה שאתן מלוות את התהליך הזה.

[רונית_סלע*]

מאוד מרגש.
הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי הוא להפסיק להימנע ופשוט להתחיל לעשות את הדבר שאני מבקשת לצמוח בו.
כן, זה בדיוק זה.
וזה תהליך, עם עליות וירידות, כמו שתיארת כל כך יפה בדף הסירבול- לא יכולה כרגע לחפש את הציטוט המדויק - על זה שבחיים זה לא כמו בסרטים, (הגיבור העובד לקראת מטרה ואז משיג אותה), אלא יש השגים קטנים ונסיגות.
אם כי אני מאמינה שבתהליך צמיחה בריא הכיוון הוא, בסך הכל, כלפי מעלה.
ותודה גם לך, על מה שכתבת כאן וגם במייל- זה גרם לי להזכר בתפקיד של באופן בהתחדשות הכתיבה אצלי, ועושה לי חשק לכתוב שוב במקומות שזנחתי כי הרגשתי שהם כבר לא רלוונטיים.
יום טוב @}

[תמרוש_רוש]

נוסעת יקרה,

הנה, במחי פסקה הצלחת לגעת לי בשלושה עצבים חשופים, לפחות.
נגיעה טובה

אני אתחיל לכתוב מבולבל, מה שיצא יצא. בלי ציטוטים - תביני לבד על איזה שורה אני עונה לך כל רגע נתון. אני בעצמי לא לגמרי יודעת.

מה שנכתב מהלב גם נכנס ללב. כשאנחנו שם, נוכחים, מרגישים, חיים, נושמים, בהווייה עמוקה - אנחנו שם גם מהזוית של הזולת. מרגישים אותנו. חשים. אנחנו נקלטים.
תעזבי אותך עם השכל שלנו (זה שאומר: צריך לשפר). לפעמים יש לו שימוש מועיל. לרוב לא . שהלב ידבר. עדיף. באמת עדיף.

לפני איזה חודשיים, נעניתי לתחינות האינסופיות של אישי האהוב, והתחלתי לזרוק מילים על מנגינה שהוא כתב מזמן, ושחיכתה לשיר משל עצמה, בתקווה שכמה מהן ייתפסו ויישארו. יצאו כמה חרוזים נדושים להפליא, וגם לא בדיוק מה שהרגשתי, אבל ידעתי שזה תהליך, ואמרתי: יופי. העיקר שהתנעתי. התחלתי לזוז לאנשהו, התחלתי לכתוב, וזה הדבר החשוב, המילים עוד ישתנו בדרך, אין מה לדאוג.
אבל אז רוצה האשה לשתף. אמרתי לו: תראה את זה, רק תזכור שזה טיוטה של טיוטה של טיוטה, בסדר?
לא עזר. הוא לא היה לגמרי מרוצה (דאא! גם אני לא, וזה היה רק התחלה של התחלה), ואמר משהו על זה שהוא לא רוצה שאני אהפוך את סדר המילים במשפט רק כדי שזה יתאים למשקל של המנגינה, כי זה נורא מזויף. אם בדיבור ובפרוזה אומרים "הדלת נפתחת", אז הדלת נפתחת. "נפתחת דלת" זה מאולץ.

התחשק לי לחנוק אותו במקום, זרקתי עליו את פיסת הנייר, וחימַצְתי לו את המילים הנפלאות: "אז תכתוב בעצמך את השירים המחורבנים שלך. נראה אם זה יצא יותר טוב".

זה קשה. אנחנו כל כך רוצים שייצא טוב, ולפעמים זה כל כך מלחיץ. פרפקציוניזם? קראת לאשה הנכונה , זאת שבאמת מאמינה בסתר לבה שאין לה זכות קיום אם היא נכשלה בלהיות מושלמת.

[תמרוש_רוש]

וכאן זה כל כך מתחבר עם לביאה: ואם היא לא תהיה לביאה - זה בסדר?
ואם היא לא תילחם ותילחם - עדיין יתנו לה מחמאות?
זה כל כך עצוב וכל כך אמיתי: לבקש סליחה, כי קלקלתי לכם את הסדר. כי לא החזקתי מעמד.
וזאת אני. וזאת את. וזאת סבתא שלי, שרצתה להיות מלאך עלי אדמות, ולא סלחה לעצמה על חולשות אנוש.

פחות מ"גיבורה" - לא נקבל את עצמנו. זה לא מספיק טוב.


מעתיקה לפה משהו שכתבתי ב כרוב ניצנים:

שלוש נשים גידלו אותי: אמא, סבתא וסבתא.
כולן היו טובות אלי, כמיטב יכולתן. כולן אהבו אותי. כולן נתנו לי דברים טובים.
ואף אחת מכן לא אהבה את עצמה, ערסלה את עצמה, אף אחת מכן לא נהגה כלפי עצמה ברוך ובהבנה וב"אמהיות".

וכך יצא שאני לא יודעת לאהוב את עצמי באמת. למרות כל האהבה שהושפעה עלי - אין לי דוגמה אישית.

כולן, ועכשיו אני כותבת את זה לך - כולן היו, ועדיין, מחמירות עם עצמן. ביקורתיות. דורשות. מאתגרות.
פרפקציוניסטיות
<יש אייקון של חיוך עם דמעות?>

[נונה_בי*]

_הנה, במחי פסקה הצלחת לגעת לי בשלושה עצבים חשופים, לפחות.
נגיעה טובה_

ההתחלה במייל

[תמרול_ה*]

תודה על ההפניה לדף שלך ועל המילים הטובות שלך בדף שלי...

כבר כמה ימים אני הולכת עם מה שכתבת מתנגן בראש שלי.
הרגשתי כאילו אני נמצאת אתכם שם בשולחן, הדיבורים כל כך מוחשיים.
מאד אהבתי את זה שהאנשים לא מושלמים, כמו הגפילטה פיש שלא התממש בדרך המצופה...
קמתי וניערתי את הפירורים, וטעם האוכל והחברה בפי.
תודה לך על השיתוף במה שכתבת.
זה מאד מרגש, האומץ והעדינות שבחשיפה הזאת.
תמשיכי לכתוב ותגלי לנו עוד....

[תמרול_ה*]

קראתי חלק קטן מהדף המרגש עד דמעות כובד תנועה וסירבול אצל ילדים
אוהבת אותך מאד!
אמשיך לקרוא שם. יש הרבה מה להרגיש משם והרבה אסימונים שנופלים לי שם על קבלה ועלי והבנות שלי.

[נוסעת_סמויה*]

היו ימים קצת סוערים בבית (המכוּנֶה אורי חטף דלקת ריאות) ולא התפניתי להיכנס לכאן. תודה על כל מה שכתבתן.
אני טסה הלילה לכנס בחו"ל ואחזור בשבוע הבא. נשיקות.

[מי_מה*]

סעי לשלום ושובי בשלום, ושיהיו בריאים כולם!
אתגעגע

[עירית_לוי]

}{