_יש לי תחושה שזו הסיבה העמוקה שבשלה צללת ל"עבודת הדוקטורט" הזאת בנושא פרידה והִיפרדוּת. כדי לבסס את החוויה האחרת. הראשונית. המהממת ביופייה. היחידה שאפשר להגיד עליה שהיא אמיתית בתוך המטריקס הלא פשוט שלנו .
וככל שזה יתבסס בפנים, כך זה יוכל ביתר קלות להתממש בחוץ. זה לא יוכל שלא להתממש.
את בוראת את החוץ באמצעות הפְּנים.
._
כן, המילים האלה כעת סוף סוף הגיעו אליי ונחתו.
תודה!!
מציאות חדשה פרידה
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
שמחה שהמילים נגעו.
לוקח זמן לדברים האלה להבשיל ולהפוך מרעיון מופשט, רוחני ויפה - לאנרגיה שמתחילה לחלחל אלייך ולפעול עלייך את פעולתה.
לוקח זמן. אין מה לדחוק את עצמך לשם,
רק להרשות לזה לקרות. לאפשר. להסכים.
הדואליות תמיד תהיה קיימת, מה לעשות. אין מה להלחם בה. היא חלק מעצם הקיום בגוף.
וברור שאין מה להפסיק לרצות לממש את חוויית האחדות במפגש בין שניים ולא רק בחוויה פנימית, עילאית ככל שתהיה. בשביל זה התגשמנו בגוף. בשביל לממש. כך הרי מתרחשות הלמידה וההתפתחות של הנשמה. במימוש. תוך כדי ההתנסות. בשביל זה אנחנו פה.
מה שמתבקש זה רק לבסס את ההבנות האלה יותר ויותר ויותר בפנים.
לזכור שהפנים שלך הוא זה שבורא את החוץ, ולא להיפך, כפי שהעצמי האנושי נוטה בטעות לחשוב.
זו השורה התחתונה שכדאי להיצמד אליה.
לוקח זמן לדברים האלה להבשיל ולהפוך מרעיון מופשט, רוחני ויפה - לאנרגיה שמתחילה לחלחל אלייך ולפעול עלייך את פעולתה.
לוקח זמן. אין מה לדחוק את עצמך לשם,
רק להרשות לזה לקרות. לאפשר. להסכים.
הדואליות תמיד תהיה קיימת, מה לעשות. אין מה להלחם בה. היא חלק מעצם הקיום בגוף.
וברור שאין מה להפסיק לרצות לממש את חוויית האחדות במפגש בין שניים ולא רק בחוויה פנימית, עילאית ככל שתהיה. בשביל זה התגשמנו בגוף. בשביל לממש. כך הרי מתרחשות הלמידה וההתפתחות של הנשמה. במימוש. תוך כדי ההתנסות. בשביל זה אנחנו פה.
מה שמתבקש זה רק לבסס את ההבנות האלה יותר ויותר ויותר בפנים.
לזכור שהפנים שלך הוא זה שבורא את החוץ, ולא להיפך, כפי שהעצמי האנושי נוטה בטעות לחשוב.
זו השורה התחתונה שכדאי להיצמד אליה.
מציאות חדשה פרידה
בסופשבוע האחרון נסעתי לפסטיבל. כעבור כמה שעות ספורות שם מכרתי את הכרטיס שלי והמשכתי לטפס צפונה. נסעתי לחברים בצפון הדי רחוק. מספיק רחוק בשביל להיות קרוב להיכן שהוא גר עכשיו. עבר לשם באופן רשמי לפני שבוע.
בבוקר של שבת פגשתי אותו. היה לי ברור בכל דרך אפשרית שאני חייבת לראותו. ומעבר לזה כל מה שרציתי וכל מה שאני עדיין רוצה זה להיות איתו, לידו, שלו.
התגעגעתי אליו בכל הרבדים שלי, הנישמתי, הפיזי הרגשי השכלי הכל. וכמובן שכשראיתי אותו רציתי להיות אחת איתו בכל דרך. דיברנו כשעה בבית קפה. בכינו שנינו. הוא אמר שגם עבורו זה שוק, הוא חושב שלכל החיים. הוא גם חשב שאחרי שמונה חודשים הוא כבר לא ירגיש ככה, אך הוא מרגיש. ושאלתי אותו אז למה, למה אנחנו לא ביחד? והוא אמר שהוא פשוט לא יכול ולא רוצה להיות בזוגיות. שככה בלבד יותר נכון לו. ואכן נזכר גם בתקופה האחרונה של היחד שלנו שהייתה עבורו, כך נדמה היום, התקף חרדה אחד גדול. מהרגע שעזבנו את העיר והפלגנו למסע הזה לבנות בית של גדולים לחיות חיים של זוג בשל ובוגר שאכן בוחר לחיות יחד שם הוא התחיל לאבד את האחיזה. וחי אלוהים שהוא ניסה. אני עדה לכך. כשהוא דיבר על כך, הזכיר את זה אתמול בכמה מילים מיד התחילו יורדות לו דמעות ואני ישר חיבקתי אותו ונזכרתי בחום האימהי הזה ששופע ממני אליו וגם אל זה אני מתגעגעת לחבק לאמץ אותו להראות לו שהוא אהוב בכל סיטואציה, להציל אותו. והיו זמנים שזה היה מתהפך, שהוא היה המבוגר ואני קטנה והוא היה מאמץ אותי אליו אומר לי שקיומי טוב ונכון ואני בסדר.
סיימנו את הפגישה שם בחוץ, ליד האוטו, הוא לא רצה להראות לי את ביתו החדש. נראה לי שלא רצה ליצור לו עוד זיכרון ממני בשטח החדש שלו, אליו הוא הלך גם כדי להתרחק מהזיכרון השורה בכל באיזור שבו חיינו יחד.
אני הכי קרובה ללהיות אובדנית עכשיו מכל התקופה הזאת. פשוט לא רואה טעם לכל זה. לחיים. אומרים שיש לצלול אל הכאב עד הסוף כדי מלעבור דרכו. אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה. אני פשוט לא יכולה לשאת.
בבוקר של שבת פגשתי אותו. היה לי ברור בכל דרך אפשרית שאני חייבת לראותו. ומעבר לזה כל מה שרציתי וכל מה שאני עדיין רוצה זה להיות איתו, לידו, שלו.
התגעגעתי אליו בכל הרבדים שלי, הנישמתי, הפיזי הרגשי השכלי הכל. וכמובן שכשראיתי אותו רציתי להיות אחת איתו בכל דרך. דיברנו כשעה בבית קפה. בכינו שנינו. הוא אמר שגם עבורו זה שוק, הוא חושב שלכל החיים. הוא גם חשב שאחרי שמונה חודשים הוא כבר לא ירגיש ככה, אך הוא מרגיש. ושאלתי אותו אז למה, למה אנחנו לא ביחד? והוא אמר שהוא פשוט לא יכול ולא רוצה להיות בזוגיות. שככה בלבד יותר נכון לו. ואכן נזכר גם בתקופה האחרונה של היחד שלנו שהייתה עבורו, כך נדמה היום, התקף חרדה אחד גדול. מהרגע שעזבנו את העיר והפלגנו למסע הזה לבנות בית של גדולים לחיות חיים של זוג בשל ובוגר שאכן בוחר לחיות יחד שם הוא התחיל לאבד את האחיזה. וחי אלוהים שהוא ניסה. אני עדה לכך. כשהוא דיבר על כך, הזכיר את זה אתמול בכמה מילים מיד התחילו יורדות לו דמעות ואני ישר חיבקתי אותו ונזכרתי בחום האימהי הזה ששופע ממני אליו וגם אל זה אני מתגעגעת לחבק לאמץ אותו להראות לו שהוא אהוב בכל סיטואציה, להציל אותו. והיו זמנים שזה היה מתהפך, שהוא היה המבוגר ואני קטנה והוא היה מאמץ אותי אליו אומר לי שקיומי טוב ונכון ואני בסדר.
סיימנו את הפגישה שם בחוץ, ליד האוטו, הוא לא רצה להראות לי את ביתו החדש. נראה לי שלא רצה ליצור לו עוד זיכרון ממני בשטח החדש שלו, אליו הוא הלך גם כדי להתרחק מהזיכרון השורה בכל באיזור שבו חיינו יחד.
אני הכי קרובה ללהיות אובדנית עכשיו מכל התקופה הזאת. פשוט לא רואה טעם לכל זה. לחיים. אומרים שיש לצלול אל הכאב עד הסוף כדי מלעבור דרכו. אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה. אני פשוט לא יכולה לשאת.
מציאות חדשה פרידה
אל דאגה, קוראים יקרים, אני עדיין אמשיך להופיע על גבי דף זה. זוהי כנראה דרכי לאמר עד כמה אני לא רוצה להיות כאן בעולם הזה, למרות שאני כאן. ואני כאן.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
מציאות חדשה פרידה
קשור לאיזושהי נטישה שחויתי בגיל 12 בערך ומאז ועד היום כל כמה שנים כשאני חווה פרידה משמעותית כלשהי (לא רק מזוגיות) הפצע מתחיל לחיות ולדמם ומבקש ריפוי.
קראתי מה שכתבת בתחילת הדף. לדעתי הפרידה מבן זוגך שגורמת לך לתחושות העמוקות כל כך אינן קשורות אליו, וגם לא לנטישה שחווית בגיל 12. זה חייב להיות משהו מוקדם יותר, בשנות חייך הראשונות. גם אם לא היתה נטישה קונקרטית, אלא משהו בתהליך ההתקשרות שהיה חסר.אחרת לא היתה לזה הש]עה כל כך חזקה. וכאן צריך לבדוק ולטפל בלב המדמם! חיבוק ובהצלחה.
קראתי מה שכתבת בתחילת הדף. לדעתי הפרידה מבן זוגך שגורמת לך לתחושות העמוקות כל כך אינן קשורות אליו, וגם לא לנטישה שחווית בגיל 12. זה חייב להיות משהו מוקדם יותר, בשנות חייך הראשונות. גם אם לא היתה נטישה קונקרטית, אלא משהו בתהליך ההתקשרות שהיה חסר.אחרת לא היתה לזה הש]עה כל כך חזקה. וכאן צריך לבדוק ולטפל בלב המדמם! חיבוק ובהצלחה.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
אומרים שיש לצלול אל הכאב עד הסוף כדי מלעבור דרכו. אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה. אני פשוט לא יכולה לשאת.
יש רגעים בהם הכאב הוא כל כך חזק שפשוט אי אפשר.
אי אפשר לרצות לפגוש את הכאב, לרצות לפגוש את החיים, שלא לדבר על להסכים לצלול אל תוכם.
זה פשוט נחווה כיותר מדי.
זה בסדר לא לרצות. אז מה אם כדאי...
.
שולחת לך חיבוק מנחם,
ונשימה ארוכה ועמוקה.
יש רגעים בהם הכאב הוא כל כך חזק שפשוט אי אפשר.
אי אפשר לרצות לפגוש את הכאב, לרצות לפגוש את החיים, שלא לדבר על להסכים לצלול אל תוכם.
זה פשוט נחווה כיותר מדי.
זה בסדר לא לרצות. אז מה אם כדאי...
.שולחת לך חיבוק מנחם,
ונשימה ארוכה ועמוקה.
מציאות חדשה פרידה
פלונית אלמונית, תודה שהזכרת לי.
אלא משהו בתהליך ההתקשרות שהיה חסר
קשור לקשר עם אמא שאף פעם לא באמת נחווה כקשר אוהב ואימהי.
לא יודעת למה דווקא בפרידות עולה בצורה כל כך משמעותית. אבל זה כאב הכי קיומי שיש. כי אמא היא הבסיס לקיומנו כאן, כתינוקות, כילדים. וגם כגדולים - האמא הפנימית שהפנמנו או פיתחנו.
ואני בזמנים של פרידה של נטישה באמת מאבדת את הרצון שלי להיות כאן, את תחושת השייכות הכי בסיסית שלי, ואת תחושת היכולת לחיות. את הרצון לחיות.
עוברת עם זה שנים של תהליכים, של ריפוי. אבל כפי הנראה הפצע עוד מדמם.
בסופשבוע האחרון התחדד לי שוב שאני חייבת להמשיך ולעשות את עבודת הריפוי הזו. הערוץ לא ברור לגמרי. אני הולכת לייעוץ ביוגרפי כבר כמה שנים עם מטפלת מדהימה. כעת זה בתדירות של פעם בשבועיים. מבחינה כלכלית לא ממש יכולה להרשות לעצמי מעבר לטיפול הזה אבל רב המינוסים שלי בבאנק הם בגלל שתמיד עבודה רגשית וריפוי בכלל היה בראש סדר העדיפויות. אז אם אדע על משהו שיכול לכוון אותי עוד יותר בזמנים האלה אני מניחה שאבדוק את זה.
פחד הנטישה היה קיים בי תמיד, לפחות מאז שאני אדם בוגר. וכמובן שהוא היה קיים גם לאורך כל הקשר הזוגי הזה. בהרבה מאד מצבים התעוררה אצלי החרדה שהוא יילך. מאז שגרנו יחד זה מאד התרכך והשתנה, הביטחון התחזק. אבל עדיין הפחד היה שם מדי פעם. ואני קשרתי את עצמי עם אדם שהיה גם קצת עם רגל בחוץ בגלל הפחדים שלו - מאינטימיות, מקירבה, ממחנק. אז מצד אחד הוא מאד אהב ונתן ומצד שני הרבה פעמים זה הרגיש שכל פיפס יכול להעיף אותו רחוק, ויש לו צורך עמוק והישרדותי בלבד שלו. הוא גם עבר הרבה דרך ולמד למצוא את זה גם בתוך היחד. שנינו עברנו הרבה ריפוי מעצם החיבור שלנו והקשר. עם זאת לבסוף הלבד ניצח. הלבד שלו. והוא גם שלח אותי לדרכי להתמודד שוב עם הקושי הבסיסי שלי - הפחד שיעזבו אותי.
אני מנסה להבין מה עוד אני צריכה לעשות עם זה שלא עשיתי בשלושים שנה האחרונות. והאם הריפוי המיוחל יגיע. או שאולי הוא כבר כאן ומגיע בשלבים. אני בהחלט מרגישה שכעת נדרשת לעוד צעד בדרך.
עירית, תודה לך, אשמח לשמוע את הכיוון שלך לגבי דבריי האחרונים כאן.
אלא משהו בתהליך ההתקשרות שהיה חסר
קשור לקשר עם אמא שאף פעם לא באמת נחווה כקשר אוהב ואימהי.
לא יודעת למה דווקא בפרידות עולה בצורה כל כך משמעותית. אבל זה כאב הכי קיומי שיש. כי אמא היא הבסיס לקיומנו כאן, כתינוקות, כילדים. וגם כגדולים - האמא הפנימית שהפנמנו או פיתחנו.
ואני בזמנים של פרידה של נטישה באמת מאבדת את הרצון שלי להיות כאן, את תחושת השייכות הכי בסיסית שלי, ואת תחושת היכולת לחיות. את הרצון לחיות.
עוברת עם זה שנים של תהליכים, של ריפוי. אבל כפי הנראה הפצע עוד מדמם.
בסופשבוע האחרון התחדד לי שוב שאני חייבת להמשיך ולעשות את עבודת הריפוי הזו. הערוץ לא ברור לגמרי. אני הולכת לייעוץ ביוגרפי כבר כמה שנים עם מטפלת מדהימה. כעת זה בתדירות של פעם בשבועיים. מבחינה כלכלית לא ממש יכולה להרשות לעצמי מעבר לטיפול הזה אבל רב המינוסים שלי בבאנק הם בגלל שתמיד עבודה רגשית וריפוי בכלל היה בראש סדר העדיפויות. אז אם אדע על משהו שיכול לכוון אותי עוד יותר בזמנים האלה אני מניחה שאבדוק את זה.
פחד הנטישה היה קיים בי תמיד, לפחות מאז שאני אדם בוגר. וכמובן שהוא היה קיים גם לאורך כל הקשר הזוגי הזה. בהרבה מאד מצבים התעוררה אצלי החרדה שהוא יילך. מאז שגרנו יחד זה מאד התרכך והשתנה, הביטחון התחזק. אבל עדיין הפחד היה שם מדי פעם. ואני קשרתי את עצמי עם אדם שהיה גם קצת עם רגל בחוץ בגלל הפחדים שלו - מאינטימיות, מקירבה, ממחנק. אז מצד אחד הוא מאד אהב ונתן ומצד שני הרבה פעמים זה הרגיש שכל פיפס יכול להעיף אותו רחוק, ויש לו צורך עמוק והישרדותי בלבד שלו. הוא גם עבר הרבה דרך ולמד למצוא את זה גם בתוך היחד. שנינו עברנו הרבה ריפוי מעצם החיבור שלנו והקשר. עם זאת לבסוף הלבד ניצח. הלבד שלו. והוא גם שלח אותי לדרכי להתמודד שוב עם הקושי הבסיסי שלי - הפחד שיעזבו אותי.
אני מנסה להבין מה עוד אני צריכה לעשות עם זה שלא עשיתי בשלושים שנה האחרונות. והאם הריפוי המיוחל יגיע. או שאולי הוא כבר כאן ומגיע בשלבים. אני בהחלט מרגישה שכעת נדרשת לעוד צעד בדרך.
עירית, תודה לך, אשמח לשמוע את הכיוון שלך לגבי דבריי האחרונים כאן.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
גם אני שמחה על דבריה של פלונית שהורידו אותנו לשיחה יותר מקורקעת ופחות רוחנית. נדמה לי שזה היה הצעד שנחוץ כאן כרגע .
אשמח לשמוע את הכיוון שלך לגבי דבריי האחרונים כאן.
מניסיוני, גם האישי וגם מתוך עבודה עם אנשים אחרים, ניתן בהחלט למוסס, לעדן ולנקות את כאב הנטישה -
כך שהוא יהפוך מחרדת נטישה - לפחד נטישה - וממנו לחשש נטישה - וממנו למשהו קטן יותר ויותר - עד שהמסה שלו בתוכך תהיה כזאת שאת תוכלי להכיל אותה. שתוכלי לחיות איתה את חייך עם מינימום סבל.
ומולו – מול הכאב - לבסס ביטחון קיומי, תחושת חוסן, וחוויה של עצמאות במסה כזאת, שגם כאשר יצוף לו מאי שם הכאב ההוא, הוא יאפשר לך להישאר יותר נוכחת ופחות מוצפת על ידי המערכת הרגשית שלך.
שני המהלכים הללו בהחלט אפשריים!
יש לי תחושה שתמיד יישאר ה"רישום" של הכאב הזה בתוך המערכת, הגוון הזה שצובע את האישיות בצבע המסויים שלה,
אבל - זה בהחלט יכול להפוך למשהו שאת יכולה לחיות איתו, שאת יכולה להתנהל לידו, ושאת מכילה אותו במקום שהוא "יכיל" אותך - כלומר יכבוש אותך, ינהל אותך, וינתב את חייך.
כאב נטישה לא מטופל, לכל מי שנושא עימו כזה, לא נעלם גם כאשר אותו אדם מצליח לבנות מערכת יחסים טובה ובריאה.
הכאב יכול בהחלט ללוות אותו גם בתוך קשר קבוע שלא יתפרק ועלול בשלב מסוים להתחיל לגרום לו סבל גם שם, גם בתוך הקשר עצמו.
אני מצאתי את עצמי בתוך כל מיני קשרים בהם האדם היה קיים, היה איתי, היה בן הזוג שלי באופן ממשי, אבל בחוויה הסובייקטיבית שלי(!), ובמובנים שונים ומשונים, הוא נעלם. היה אבל לא היה. נכח אבל נטש. מבחינתי. בתוך הקשר.
יותר מזה, כפי שחווית, הנטייה של מישהו שנושא איתו פצע כזה (וזה נכון לכל סוג של פצע כמובן) היא להימשך אל אנשים אשר ידאגו "בטובם" לגרות את הפצע (וטוב שכך!), להוות תזכורת תמידית לצורך שלא קיבל מענה ומבקש לקבל מענה. ובכך בעצם להסב את תשומת לבך שוב ושוב ושוב (ושוב) אל קצה החוט, שאם תמשכי בו, אם תעזי לגעת בו, תוכלי להגיע פנימה בצורה מדוייקת אל מה שמבקש ריפוי.
עבודת שחרור כזאת יכולה להתקיים מחוץ לקשר אבל בהחלט גם בתוך קשר.
את בוחרת כרגע להתמקד בריפוי וזה נפלא!
מה שנכון לדעתי יהיה לא להפסיק את אותה עבודה גם כאשר המציאות החיצונית תספק פתאום חוויה של הגנה ועיטוף, כלומר כאשר יופיע מולך גבר שיספק לך מבחוץ תחושה של ביטחון.
כי כל עוד הפצע בפנים קיים, יגיע הרגע בו המציאות תספק לך גירוי ששוב יציף, גירוי ששוב יכוון אותך אל קצה החוט.
לכן, אני מציעה לראות את זה כעבודה לתקופה, אשר תימשך גם כאשר תהיי כבר בתוך הקשר שאת מייחלת לו.
לא לעצור אז.
לא להסתפק בחוויה החיצונית הנפלאה והממלאת שתופיע אז - ותשמח מאוד את ליבך - אלא בעיקשות ובנחישות להתמיד ולהעמיק את העבודה, עד שתתבסס בתוכך חוויה פנימית מספקת של ביטחון קיומי.
[חשוב גם לוודא, בכנות ובאומץ (כלומר בלי להרגיש לא נעים מאף אחד), בכל רגע ורגע, שסוג התהליך שבחרת לך (שכלתני/פיזי/אנרגטי) הוא הכי נכון, והכי המדוייק לך לאותו רגע. שהוא לוקח אותך הכי חד ועמוק שאת מעזה, שאת מסוגלת, שאפשר. אצלי אישית זה משתנה מתקופה לתקופה. כולל מידת הדיוק של החיבור שלך אל מי שמלווה אותך. כי בעיני, אם כבר אז כבר...].
.
האם לזה התכוונת בבקשה שלך לשמוע את הכיוון שלי?
אם לא, כווני אותי עוד.
.אשמח לשמוע את הכיוון שלך לגבי דבריי האחרונים כאן.
מניסיוני, גם האישי וגם מתוך עבודה עם אנשים אחרים, ניתן בהחלט למוסס, לעדן ולנקות את כאב הנטישה -
כך שהוא יהפוך מחרדת נטישה - לפחד נטישה - וממנו לחשש נטישה - וממנו למשהו קטן יותר ויותר - עד שהמסה שלו בתוכך תהיה כזאת שאת תוכלי להכיל אותה. שתוכלי לחיות איתה את חייך עם מינימום סבל.
ומולו – מול הכאב - לבסס ביטחון קיומי, תחושת חוסן, וחוויה של עצמאות במסה כזאת, שגם כאשר יצוף לו מאי שם הכאב ההוא, הוא יאפשר לך להישאר יותר נוכחת ופחות מוצפת על ידי המערכת הרגשית שלך.
שני המהלכים הללו בהחלט אפשריים!
יש לי תחושה שתמיד יישאר ה"רישום" של הכאב הזה בתוך המערכת, הגוון הזה שצובע את האישיות בצבע המסויים שלה,
אבל - זה בהחלט יכול להפוך למשהו שאת יכולה לחיות איתו, שאת יכולה להתנהל לידו, ושאת מכילה אותו במקום שהוא "יכיל" אותך - כלומר יכבוש אותך, ינהל אותך, וינתב את חייך.
כאב נטישה לא מטופל, לכל מי שנושא עימו כזה, לא נעלם גם כאשר אותו אדם מצליח לבנות מערכת יחסים טובה ובריאה.
הכאב יכול בהחלט ללוות אותו גם בתוך קשר קבוע שלא יתפרק ועלול בשלב מסוים להתחיל לגרום לו סבל גם שם, גם בתוך הקשר עצמו.
אני מצאתי את עצמי בתוך כל מיני קשרים בהם האדם היה קיים, היה איתי, היה בן הזוג שלי באופן ממשי, אבל בחוויה הסובייקטיבית שלי(!), ובמובנים שונים ומשונים, הוא נעלם. היה אבל לא היה. נכח אבל נטש. מבחינתי. בתוך הקשר.
יותר מזה, כפי שחווית, הנטייה של מישהו שנושא איתו פצע כזה (וזה נכון לכל סוג של פצע כמובן) היא להימשך אל אנשים אשר ידאגו "בטובם" לגרות את הפצע (וטוב שכך!), להוות תזכורת תמידית לצורך שלא קיבל מענה ומבקש לקבל מענה. ובכך בעצם להסב את תשומת לבך שוב ושוב ושוב (ושוב
) אל קצה החוט, שאם תמשכי בו, אם תעזי לגעת בו, תוכלי להגיע פנימה בצורה מדוייקת אל מה שמבקש ריפוי.עבודת שחרור כזאת יכולה להתקיים מחוץ לקשר אבל בהחלט גם בתוך קשר.
את בוחרת כרגע להתמקד בריפוי וזה נפלא!
מה שנכון לדעתי יהיה לא להפסיק את אותה עבודה גם כאשר המציאות החיצונית תספק פתאום חוויה של הגנה ועיטוף, כלומר כאשר יופיע מולך גבר שיספק לך מבחוץ תחושה של ביטחון.
כי כל עוד הפצע בפנים קיים, יגיע הרגע בו המציאות תספק לך גירוי ששוב יציף, גירוי ששוב יכוון אותך אל קצה החוט.
לכן, אני מציעה לראות את זה כעבודה לתקופה, אשר תימשך גם כאשר תהיי כבר בתוך הקשר שאת מייחלת לו.
לא לעצור אז.
לא להסתפק בחוויה החיצונית הנפלאה והממלאת שתופיע אז - ותשמח מאוד את ליבך - אלא בעיקשות ובנחישות להתמיד ולהעמיק את העבודה, עד שתתבסס בתוכך חוויה פנימית מספקת של ביטחון קיומי.
[חשוב גם לוודא, בכנות ובאומץ (כלומר בלי להרגיש לא נעים מאף אחד), בכל רגע ורגע, שסוג התהליך שבחרת לך (שכלתני/פיזי/אנרגטי) הוא הכי נכון, והכי המדוייק לך לאותו רגע. שהוא לוקח אותך הכי חד ועמוק שאת מעזה, שאת מסוגלת, שאפשר. אצלי אישית זה משתנה מתקופה לתקופה. כולל מידת הדיוק של החיבור שלך אל מי שמלווה אותך. כי בעיני, אם כבר אז כבר...].
.
האם לזה התכוונת בבקשה שלך לשמוע את הכיוון שלי?
אם לא, כווני אותי עוד.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
מציאות חדשה פרידה
במקרה לגמרי (מסוג צירופי המקרים הבכלל לא מקריים) הגעתי שוב לקרוא בדף הזה, והמלים המדוייקות והנכונות כל כך של עירית לוי פשוט דיברו ישר ללב שלי.
עינת, בדיוק בשבועות האחרונים עברתי אני תהליך, לגבי פרידה שהתרחשה לפני למעלה מרבע מאה (למעלה מ-25 שנה). פרידה שאני יזמתי. ואולי משום כך הכחשתי בזמנו רגשות כמו
אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה. אני פשוט לא יכולה לשאת
עד כמה אני לא רוצה להיות כאן בעולם הזה, למרות שאני כאן
לא הייתי מודעת לעובדה, שהם פשוט התקיימו שם כל אותן שנים, וחסמו אותי.
ואין דרך לברוח מהרגשות, ואין דרך להכחיש אותם, ואין דרך למחוק אותם - הדבר היחיד שאפשר לעשות בסופו של דבר הוא להרגיש אותם ולהישאר עם ההרגשה. ללמוד להתאבל ולעבור דרך זה, להרגיש את הכאב ולהישאר בחיים.
זכיתי, ו
מידת הדיוק של החיבור שלך אל מי שמלווה אותך
במקרה שלי, לא תיתכן מידת דיוק יותר גדולה.
לגבי האמירה המדוייקת של עירית:
קצה החוט, שאם תמשכי בו, אם תעזי לגעת בו, תוכלי להגיע פנימה בצורה מדוייקת אל מה שמבקש ריפוי
במקרה שלי, הקול הפנימי שלי ידע בדיוק באיזה חוטים למשוך, מה עלי לעשות - הייתי צריכה רק להעז וללכת לאן שהחוט הוליך אותי, כמו בסיפורים (אחד האהובים עלי בהקשר זה הוא "הנסיכה והשדונים" (-: ).
זה באמת היה כמו חוט שהוליך אותי בצורה כל כך מדוייקת, שקשה לי למצוא מלים לתאר את זה. הלכתי אחריו בלי לדעת לאן הוא יוביל אותי.
החוט הוליך אותי דרך חלומות, דרך חברים, דרך כל מיני דברים, והלכתי אחריו בנאמנות, הפעם.
אבל בעבר, לא תמיד ידעתי ללכת אחריו בלי לאבד אותו.
את זה אני אומרת כדי שיהיה ברור שנקודות המוצא שלנו לתהליכים שונות.
בפעמים קודמות, לא תמיד האמנתי לחוט. ולא תמיד האמנתי לקול הפנימי. או שפחדתי להעז לעשות את מה שהוא שלח אותי לעשות. גם פה יש דברים שצריך לפתח. האמונה. האמונה שהקול הפנימי יודע מה הוא אומר. האמונה שאת מרגישה את החוט ושאת לא טועה אף על פי שזה לא נראה תמיד הגיוני, לאן שהוא מוליך אותך.
עכשיו שאני מבינה לעומק כל מלה ומלה של עירית לכל אורך הדף, אני רוצה להציע לך ולכל מי שעובר/ת תהליך כזה - תקראו שוב ושוב את הדברים של עירית. הם מדוייקים עד המילימטר, לא חשוב באיזו דרך הולכים. כל מלה נמצאת במקום, לכל מלה יש משמעות.
בהצלחה!
עינת, בדיוק בשבועות האחרונים עברתי אני תהליך, לגבי פרידה שהתרחשה לפני למעלה מרבע מאה (למעלה מ-25 שנה). פרידה שאני יזמתי. ואולי משום כך הכחשתי בזמנו רגשות כמו
אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה. אני פשוט לא יכולה לשאת
עד כמה אני לא רוצה להיות כאן בעולם הזה, למרות שאני כאן
לא הייתי מודעת לעובדה, שהם פשוט התקיימו שם כל אותן שנים, וחסמו אותי.
ואין דרך לברוח מהרגשות, ואין דרך להכחיש אותם, ואין דרך למחוק אותם - הדבר היחיד שאפשר לעשות בסופו של דבר הוא להרגיש אותם ולהישאר עם ההרגשה. ללמוד להתאבל ולעבור דרך זה, להרגיש את הכאב ולהישאר בחיים.
זכיתי, ו
מידת הדיוק של החיבור שלך אל מי שמלווה אותך
במקרה שלי, לא תיתכן מידת דיוק יותר גדולה.
לגבי האמירה המדוייקת של עירית:
קצה החוט, שאם תמשכי בו, אם תעזי לגעת בו, תוכלי להגיע פנימה בצורה מדוייקת אל מה שמבקש ריפוי
במקרה שלי, הקול הפנימי שלי ידע בדיוק באיזה חוטים למשוך, מה עלי לעשות - הייתי צריכה רק להעז וללכת לאן שהחוט הוליך אותי, כמו בסיפורים (אחד האהובים עלי בהקשר זה הוא "הנסיכה והשדונים" (-: ).
זה באמת היה כמו חוט שהוליך אותי בצורה כל כך מדוייקת, שקשה לי למצוא מלים לתאר את זה. הלכתי אחריו בלי לדעת לאן הוא יוביל אותי.
החוט הוליך אותי דרך חלומות, דרך חברים, דרך כל מיני דברים, והלכתי אחריו בנאמנות, הפעם.
אבל בעבר, לא תמיד ידעתי ללכת אחריו בלי לאבד אותו.
את זה אני אומרת כדי שיהיה ברור שנקודות המוצא שלנו לתהליכים שונות.
בפעמים קודמות, לא תמיד האמנתי לחוט. ולא תמיד האמנתי לקול הפנימי. או שפחדתי להעז לעשות את מה שהוא שלח אותי לעשות. גם פה יש דברים שצריך לפתח. האמונה. האמונה שהקול הפנימי יודע מה הוא אומר. האמונה שאת מרגישה את החוט ושאת לא טועה אף על פי שזה לא נראה תמיד הגיוני, לאן שהוא מוליך אותך.
עכשיו שאני מבינה לעומק כל מלה ומלה של עירית לכל אורך הדף, אני רוצה להציע לך ולכל מי שעובר/ת תהליך כזה - תקראו שוב ושוב את הדברים של עירית. הם מדוייקים עד המילימטר, לא חשוב באיזו דרך הולכים. כל מלה נמצאת במקום, לכל מלה יש משמעות.
בהצלחה!
מציאות חדשה פרידה
"תקראו שוב ושוב את הדברים של עירית. הם מדוייקים עד המילימטר, לא חשוב באיזו דרך הולכים. כל מלה נמצאת במקום, לכל מלה יש משמעות."
כן בשמת, תודה, אני יודעת שיש כאן בדף פיה אמיתית..
כן בשמת, תודה, אני יודעת שיש כאן בדף פיה אמיתית..
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
בשמת, ואוו, איך אני שמחה לשמוע!
ושמחה שזה מדוייק לכן.
ושמחה שזה מדוייק לכן.
מציאות חדשה פרידה
חוזרת הערב ממסיבת הפרידה של הגן שלנו. מרגישה ריקה במקום הזה. מבולבלת מאד. האם אהבתי מספיק את הילדים האלה השנה? האם ליבי היה באמת פתוח אליהם כפי שהוא יכול להיות? והאם ראיתי אותם באמת?! (ואם אני מלקה את עצמי על זה?)
מרגישה שמשהו נשאר מנותק, מכל מיני סיבות. לאורך השנה. שלא עד הסוף הם הפכו להיות הילדים "שלי". ושנשמר מרחק מסויים. וזה כאב לראות היום. את הפער. וגם נזכרתי איך בשתי מסיבות הפרידה הקודמות, לפני שנה ולפני שנתיים הוא היה שם, לחכות לי בבית, היה לי למי לבוא עם הזיכרונות עם ההתרגשות, עם השמחה והעצב ולהיות גאה בעצמי ושהוא גם יהיה גאה בי. והיה לי עצוב מאד שהתחלתי את השנה הזאת איתו, אבל סיימתי אותה בלעדיו.
השבוע אחותי טסה לחיות בחו"ל. ביום שלישי לקחתי אותה עם בעלה והאחיין שלי, לשדה. הייתי כל כך עסוקה בזה בתקופה האחרונה. בעניינים הטכניים שקשורים לנסיעה שלהם. ופתאום כשהרגע הזה הגיע, ואני והיא התחבקנו ליד איפה שהנוסעים נכנסים והמלווים נשארים, פתאום היינו אני ואחותי היחידה, ולא האמנתי שאני צריכה להיפרד ממנה! כל כך אינטימי זה הקשר עם אדם איתו גדלת! אפילו שלא היינו הכי קרובות בשנים האחרונות, כל כך עמוק הולכים הם שורשי הקשר הזה, כל כך לא מסתדר לי שהיא שם ואני פה!
וברקע של זה.. הבית. בית שבעיני רבים הוא נפלא. אך לי הרבה פעמים הוא מרגיש חשוף ולא מוגן. בית במיקום מרכזי במושב. וכל הכפתורים שלי נלחצים. קשה לי המחשבה שיכולים לדפוק לי בדלת, לבוא לבקר בשעה שאינה רצויה לי, קשה לי המחשבה שלא אדע לשים גבול. וקשה לי חוסר הפרטיות, שאת הגינה שלי רואים מהרחוב, ואפילו זה שעמיתיי לעבודה (שבה אני מסיימת לעבוד עוד שבוע) גרים קרוב אליי.
הקול הפנימי כביכול אומר לי שזה אינו הבית בשבילי. אבל הוא כל כך מקסים, קטן וחמוד, מוקף ירק, גינה גדולה עצים, נוף, פרחים.. חלום. האם החלום שלי? אני פה ואני בחרדה. השבוע היה ביקור שלא התאים לי ולא ידעתי לאמר שם לא, שלא זמן טוב עכשיו לבוא אליי. זה גורם לי כל כך לפחד ולרצות לברוח. להיות במקום מוגן יותר. אינני רוצה לעבור כל רגע דירה. זה משגע! אינני רוצה לחיות בחרדה. אני מנסה להסתכל על עצמי מבחוץ. האם מה שהאישה הזאת שהיא אני צריכה כעת זה עוד מעבר? אינני יודעת. אני כן מרגישה חוסר עוגן. ומאשימה בזה את הבית. כך תמיד היה ביני לבין בתים. מלחמה! חוסר נוחות, חוסר נחת. הבתים שבהם חשתי שלווה הם בתים שלא היו שלי.. הבית שבו גרתי עם בן זוגי כמעט שנה היה בית אליו הוא נכנס לפניי. אז כשבאתי לא אני בחרתי את הבית, והייתי הרבה פחות בתחושה של אחריות על הבחירה הזאת, בקטטוניות וחרדה. והבית האחרון שעכשיו היה, היה בית זמני, וכל עוד היה זמני לא הייתה לי ביקורת עליו. ידעתי שזה אינו שלי ושזה יחלוף. וכעת - שלי. והרצון לברוח..
שבת מתקרבת. אני שולחת לעצמי אהבה, באמצעות דף זה או כל ערוץ אחר. יש דברים יציבים בחיים שלי, גם כשאני לא רואה אותם. הם פנימיים. והם ייתגלו. את לא מאבדת הכל. החזיקי חזק במה שיציב, בבפנים, כשהאדמה רועדת!
מרגישה שמשהו נשאר מנותק, מכל מיני סיבות. לאורך השנה. שלא עד הסוף הם הפכו להיות הילדים "שלי". ושנשמר מרחק מסויים. וזה כאב לראות היום. את הפער. וגם נזכרתי איך בשתי מסיבות הפרידה הקודמות, לפני שנה ולפני שנתיים הוא היה שם, לחכות לי בבית, היה לי למי לבוא עם הזיכרונות עם ההתרגשות, עם השמחה והעצב ולהיות גאה בעצמי ושהוא גם יהיה גאה בי. והיה לי עצוב מאד שהתחלתי את השנה הזאת איתו, אבל סיימתי אותה בלעדיו.
השבוע אחותי טסה לחיות בחו"ל. ביום שלישי לקחתי אותה עם בעלה והאחיין שלי, לשדה. הייתי כל כך עסוקה בזה בתקופה האחרונה. בעניינים הטכניים שקשורים לנסיעה שלהם. ופתאום כשהרגע הזה הגיע, ואני והיא התחבקנו ליד איפה שהנוסעים נכנסים והמלווים נשארים, פתאום היינו אני ואחותי היחידה, ולא האמנתי שאני צריכה להיפרד ממנה! כל כך אינטימי זה הקשר עם אדם איתו גדלת! אפילו שלא היינו הכי קרובות בשנים האחרונות, כל כך עמוק הולכים הם שורשי הקשר הזה, כל כך לא מסתדר לי שהיא שם ואני פה!
וברקע של זה.. הבית. בית שבעיני רבים הוא נפלא. אך לי הרבה פעמים הוא מרגיש חשוף ולא מוגן. בית במיקום מרכזי במושב. וכל הכפתורים שלי נלחצים. קשה לי המחשבה שיכולים לדפוק לי בדלת, לבוא לבקר בשעה שאינה רצויה לי, קשה לי המחשבה שלא אדע לשים גבול. וקשה לי חוסר הפרטיות, שאת הגינה שלי רואים מהרחוב, ואפילו זה שעמיתיי לעבודה (שבה אני מסיימת לעבוד עוד שבוע) גרים קרוב אליי.
הקול הפנימי כביכול אומר לי שזה אינו הבית בשבילי. אבל הוא כל כך מקסים, קטן וחמוד, מוקף ירק, גינה גדולה עצים, נוף, פרחים.. חלום. האם החלום שלי? אני פה ואני בחרדה. השבוע היה ביקור שלא התאים לי ולא ידעתי לאמר שם לא, שלא זמן טוב עכשיו לבוא אליי. זה גורם לי כל כך לפחד ולרצות לברוח. להיות במקום מוגן יותר. אינני רוצה לעבור כל רגע דירה. זה משגע! אינני רוצה לחיות בחרדה. אני מנסה להסתכל על עצמי מבחוץ. האם מה שהאישה הזאת שהיא אני צריכה כעת זה עוד מעבר? אינני יודעת. אני כן מרגישה חוסר עוגן. ומאשימה בזה את הבית. כך תמיד היה ביני לבין בתים. מלחמה! חוסר נוחות, חוסר נחת. הבתים שבהם חשתי שלווה הם בתים שלא היו שלי.. הבית שבו גרתי עם בן זוגי כמעט שנה היה בית אליו הוא נכנס לפניי. אז כשבאתי לא אני בחרתי את הבית, והייתי הרבה פחות בתחושה של אחריות על הבחירה הזאת, בקטטוניות וחרדה. והבית האחרון שעכשיו היה, היה בית זמני, וכל עוד היה זמני לא הייתה לי ביקורת עליו. ידעתי שזה אינו שלי ושזה יחלוף. וכעת - שלי. והרצון לברוח..
שבת מתקרבת. אני שולחת לעצמי אהבה, באמצעות דף זה או כל ערוץ אחר. יש דברים יציבים בחיים שלי, גם כשאני לא רואה אותם. הם פנימיים. והם ייתגלו. את לא מאבדת הכל. החזיקי חזק במה שיציב, בבפנים, כשהאדמה רועדת!
מציאות חדשה פרידה
קצת יותר מפוקחת ומפוקסת הבוקר.
רוצה לקחת אחריות על החלק שלי בבדידות שאני חווה, ובכך שאין פתיחות לזוגיות כרגע.
עירית, האם תוכלי לעזור לי בדבר הבא:
אני רוצה לקבוע צעדים ברורים בשחרור רגשי את האקס שלי. האם יש לך הצעות?
השיחרור איננו קורה ואני חושבת שיש לי מה לעשות בעניין.
מתוך ניסיון שלי, לאדם יותר קל להתמודד עם משימה גדולה כשהוא הולך בצעדים קטנים, אפשריים לביצוע שנותנים לו תחושה של הצלחה. וזה מה שאני רוצה. רק שבנושא הריגשי הזה אני קצת תועה בחשיכה.בתחומים אחרים, וגם בעזרה לאחרים בזה - אני די טובה. רוצה להבין איך להוביל עצמי החוצה מהעבר אל עבר ההווה, והעתיד!
המון תודה!!ושבת שלום.
עינת
רוצה לקחת אחריות על החלק שלי בבדידות שאני חווה, ובכך שאין פתיחות לזוגיות כרגע.
עירית, האם תוכלי לעזור לי בדבר הבא:
אני רוצה לקבוע צעדים ברורים בשחרור רגשי את האקס שלי. האם יש לך הצעות?
השיחרור איננו קורה ואני חושבת שיש לי מה לעשות בעניין.
מתוך ניסיון שלי, לאדם יותר קל להתמודד עם משימה גדולה כשהוא הולך בצעדים קטנים, אפשריים לביצוע שנותנים לו תחושה של הצלחה. וזה מה שאני רוצה. רק שבנושא הריגשי הזה אני קצת תועה בחשיכה.בתחומים אחרים, וגם בעזרה לאחרים בזה - אני די טובה. רוצה להבין איך להוביל עצמי החוצה מהעבר אל עבר ההווה, והעתיד!
המון תודה!!ושבת שלום.
עינת
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
מציאות חדשה פרידה
עינת,
קראתי עכשיו דברים מהזמן האחרון שלא היה לי קודם פנאי לקרוא.
אני מאוד מרגישה את הדברים שאת עוברת, והלב שלי איתך.
המון חיבוקים צידה לשבת....
קראתי עכשיו דברים מהזמן האחרון שלא היה לי קודם פנאי לקרוא.
אני מאוד מרגישה את הדברים שאת עוברת, והלב שלי איתך.
המון חיבוקים צידה לשבת....
מציאות חדשה פרידה
היי עינת,
קוראת אותך כבר ממזמן-מזמן,
כואבת ומתרגשת איתך.
מצטרפת לאהבת ושולחת לך בועות זהב עוטפות, מגינות ומעגנות (חלק ממדיטציית דמיון מודרך שלמדתי פעם. אנסה לחפש את הנוסח המלא).
קראתי את מה שכתבת על הבית שמרגיש לך חשוף, והרגיש לי שגם את קצת כזו, קצוות עצבים חשופים ועור דק-דק.
(עצבים חשופים לא מהכיוון של עצבנות, כן? מהכיוון של הרגישות לעצמך ולסביבה.)
תשמעי, בעיני זה מצטייר כמקור כוח, עוצמה אדירה.
בטוחה שהאחראי שם למעלה יודע לחלק ביחד עם העוצמות גם את היכולות לשלוט בהן, לתעל אותן ולנתב אותן לטוב, לטוב שלך.
מה שהופך אותך לאישה חזקה מאוד-מאוד.
מאחלת לך סופ"ש שליו ובוטח בחברת עצמך ובחברתו של כל מי שתבחרי להאציל עליו מכוחותייך המיטיבים והמגינים.
(-8
קוראת אותך כבר ממזמן-מזמן,
כואבת ומתרגשת איתך.
מצטרפת לאהבת ושולחת לך בועות זהב עוטפות, מגינות ומעגנות (חלק ממדיטציית דמיון מודרך שלמדתי פעם. אנסה לחפש את הנוסח המלא).
קראתי את מה שכתבת על הבית שמרגיש לך חשוף, והרגיש לי שגם את קצת כזו, קצוות עצבים חשופים ועור דק-דק.
(עצבים חשופים לא מהכיוון של עצבנות, כן? מהכיוון של הרגישות לעצמך ולסביבה.)
תשמעי, בעיני זה מצטייר כמקור כוח, עוצמה אדירה.
בטוחה שהאחראי שם למעלה יודע לחלק ביחד עם העוצמות גם את היכולות לשלוט בהן, לתעל אותן ולנתב אותן לטוב, לטוב שלך.
מה שהופך אותך לאישה חזקה מאוד-מאוד.
מאחלת לך סופ"ש שליו ובוטח בחברת עצמך ובחברתו של כל מי שתבחרי להאציל עליו מכוחותייך המיטיבים והמגינים.
(-8
מציאות חדשה פרידה
אהבת ועדולי, תודה!
מאד התרגשתי לקרוא.
לאט לאט מטפטפת לה השבת..
הגינה שוב הייתה לי נעימה היום. תליתי ערסל. כמה דקות בשעות בין ערביים כשהחום כבר ירד, ואני בערסל מסתכלת על העץ הגדול מולי. דקות של אלוהים. שלווה ועדינות. והכל נראה רך יותר, אפשרי. הבית נעים ושקט.
לילה טוב..
מאד התרגשתי לקרוא.
לאט לאט מטפטפת לה השבת..
הגינה שוב הייתה לי נעימה היום. תליתי ערסל. כמה דקות בשעות בין ערביים כשהחום כבר ירד, ואני בערסל מסתכלת על העץ הגדול מולי. דקות של אלוהים. שלווה ועדינות. והכל נראה רך יותר, אפשרי. הבית נעים ושקט.
לילה טוב..
-
עדינה_ניפו*
- הודעות: 2390
- הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
- דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*
מציאות חדשה פרידה
עינת יקרה, קוראת אותך כל הזמן.
את יודעת, זה נכון שלא הייתי במקום הזה כבר כמה שנים טובות אבל הייתי שם ולא פעם אחת. והיה כואב והכאב ההוא נמשך כמה שנים לצערי. סבלתי סבל גדול מאד.
את גרמת לי להיזכר איך באותו הזמן היה נדמה לי שאין אף גבר אחר בעולם שיתאים לי כמו הגבר ההוא (שזאת כמובן מחשבה שהובילה אותי לתחושת חוסר אונים קשה) והיום אני נשואה לגבר אחר ויש לנו 4 ילדים ואז שמתי לב שאני חושבת את אותו הדבר לגבי הגבר שאני איתו היום - וגם זה כנראה לא נכון!
כלומר, מסתבר לי שגם בלעדיו אני אוכל לחיות בטוב ותמיד אוכל למצוא את עצמי אוהבת איש אחר אם ארצה בכך.
המחשבה הזאת היתה בשבילי משחררת מאד. (תודה שהובלת אותי למחשבה הזאת
)
מסתבר שאני לא צריכה אף אחד אחר, לרב נדמה לי שאני כן צריכה אבל אני מגלה שזאת פשוט לא האמת.
אבל אני יודעת ש"ההבנה" הזאת מהמקום שאני עומדת בו היום היא לא חוכמה. אני לא שקועה בתוך הכאב כרגע.
מה שמוביל אותי פתאום לחשוב להציע לך שאולי יכול לעזור לך לעשות את "העבודה" של ביירון קייטי בנושא הזה.
לי יש נושא קשה מאד מאד בהקשר לזוגיות שלי שבמשך זמן רב הסב לי סבל גדול ועמוק,
ואני בתור חסידה גדולה ומתורגלת בשיטה הזאת ניסיתי לעשות את העבודה עם עצמי שוב ושוב לגבי הנושא הזה אבל לשווא, הייתי תקועה באפילה.
ואז לפני מספר שבועות חברה טובה שעובדת עם השיטה לעומק חזרה מ10 ימים אצל קייטי בארה"ב ואמרה לי שקייטי אומרת שלכל אדם יש נושא כזה או אחר בחייו שלגביו הוא עיוור, תקוע, לא מסוגל להיפרד מהסיפור ולכן לא יכול לצאת ממנו, שבהקשר הזה אותו אדם נקרא "הפציינט הבעייתי" (-:
ואז קשה לו לעשות את העבודה בעצמו וכדאי לו לעשות את העבודה בעזרת אדם אחר כדי שאותו האדם יוכל לפתוח לו סוג של מרחב מוגן ובטוח שבתוכו אפשר לנוע.
הקיצר, אני מספרת לך את כל זה כדי לספר לך שעשיתי לאחר מכן session של שעה וחצי עם אותה חברה בטלפון וגיליתי דברים שהדהימו אותי.
אני לא צוחקת איתך, הרגשתי שינויים ברמה התאית שממש באים לידי ביטוי ביום יום שלי מאז.
אז אם זה דבר שמעניין אותך אשמח לתת לך את הפרטים של אותה חברה (היא אישיות מטפלת בחסד).
מעבר לזה את יכולה לפתוח סרטונים ביוטיוב לראות שם את ביירון קייטי אם לא מכירה את העבודה שלה. עבורי זה תמיד מהווה השראה.
זהו, חוץ מזה שולחת לך חיבוק גדול. אני עוקבת וחושבת עליך הרבה מאד, לא מכירה אותך אבל הסיפור שלך כמובן מעורר כל כך הרבה הזדהות לכל מי שהיתה במקום הזה אי פעם ומכירה את הכאב הבלתי נסבל שבזה. מאחלת לך אהבה גדולה ושיחרור מהכאב שאת חווה.
שתמשיך להיות שבת של חסד עבורך...
את יודעת, זה נכון שלא הייתי במקום הזה כבר כמה שנים טובות אבל הייתי שם ולא פעם אחת. והיה כואב והכאב ההוא נמשך כמה שנים לצערי. סבלתי סבל גדול מאד.
את גרמת לי להיזכר איך באותו הזמן היה נדמה לי שאין אף גבר אחר בעולם שיתאים לי כמו הגבר ההוא (שזאת כמובן מחשבה שהובילה אותי לתחושת חוסר אונים קשה) והיום אני נשואה לגבר אחר ויש לנו 4 ילדים ואז שמתי לב שאני חושבת את אותו הדבר לגבי הגבר שאני איתו היום - וגם זה כנראה לא נכון!
כלומר, מסתבר לי שגם בלעדיו אני אוכל לחיות בטוב ותמיד אוכל למצוא את עצמי אוהבת איש אחר אם ארצה בכך.
המחשבה הזאת היתה בשבילי משחררת מאד. (תודה שהובלת אותי למחשבה הזאת
)מסתבר שאני לא צריכה אף אחד אחר, לרב נדמה לי שאני כן צריכה אבל אני מגלה שזאת פשוט לא האמת.
אבל אני יודעת ש"ההבנה" הזאת מהמקום שאני עומדת בו היום היא לא חוכמה. אני לא שקועה בתוך הכאב כרגע.
מה שמוביל אותי פתאום לחשוב להציע לך שאולי יכול לעזור לך לעשות את "העבודה" של ביירון קייטי בנושא הזה.
לי יש נושא קשה מאד מאד בהקשר לזוגיות שלי שבמשך זמן רב הסב לי סבל גדול ועמוק,
ואני בתור חסידה גדולה ומתורגלת בשיטה הזאת ניסיתי לעשות את העבודה עם עצמי שוב ושוב לגבי הנושא הזה אבל לשווא, הייתי תקועה באפילה.
ואז לפני מספר שבועות חברה טובה שעובדת עם השיטה לעומק חזרה מ10 ימים אצל קייטי בארה"ב ואמרה לי שקייטי אומרת שלכל אדם יש נושא כזה או אחר בחייו שלגביו הוא עיוור, תקוע, לא מסוגל להיפרד מהסיפור ולכן לא יכול לצאת ממנו, שבהקשר הזה אותו אדם נקרא "הפציינט הבעייתי" (-:
ואז קשה לו לעשות את העבודה בעצמו וכדאי לו לעשות את העבודה בעזרת אדם אחר כדי שאותו האדם יוכל לפתוח לו סוג של מרחב מוגן ובטוח שבתוכו אפשר לנוע.
הקיצר, אני מספרת לך את כל זה כדי לספר לך שעשיתי לאחר מכן session של שעה וחצי עם אותה חברה בטלפון וגיליתי דברים שהדהימו אותי.
אני לא צוחקת איתך, הרגשתי שינויים ברמה התאית שממש באים לידי ביטוי ביום יום שלי מאז.
אז אם זה דבר שמעניין אותך אשמח לתת לך את הפרטים של אותה חברה (היא אישיות מטפלת בחסד).
מעבר לזה את יכולה לפתוח סרטונים ביוטיוב לראות שם את ביירון קייטי אם לא מכירה את העבודה שלה. עבורי זה תמיד מהווה השראה.
זהו, חוץ מזה שולחת לך חיבוק גדול. אני עוקבת וחושבת עליך הרבה מאד, לא מכירה אותך אבל הסיפור שלך כמובן מעורר כל כך הרבה הזדהות לכל מי שהיתה במקום הזה אי פעם ומכירה את הכאב הבלתי נסבל שבזה. מאחלת לך אהבה גדולה ושיחרור מהכאב שאת חווה.
שתמשיך להיות שבת של חסד עבורך...
מציאות חדשה פרידה
עדינה, תודה!
אני מכירה את העבודה של ביירון קייטי ומכירה את השינוי ברמה התאית כמו שאת מתארת. לפני כחמש שנים גיליתי עבורי את העבודה וזה שינה את חיי! למעשה כל עניין הזוגיות ארוכת התווך נכנס לחיי הרבה בזכות זה. בין היתר באותה שנה עשיתי סדנה של העבודה שקשורה לזוגיות. שם היינו צריכים לכתוב מה אנחנו חושבים על המין השני ולהקריא להם את זה, לאלה שנוכחים בחדר, ואחר כך חקרנו את המחשבות האלה. אחרי הסדנה הזאת והעמידה הזו מול קבוצת גברים תוך כדי האשמתם הקולנית, ואחר כך שיחרורם מאשמה על ידי החקירה - במשך כמה חודשים לא הפסיקו להיות גברים סביבי! כל הזמן התחילו איתי ורצו אותי, מה מעולם לא קרה ככה לפני כן. כל הזמן היה מישהו בתמונה עד שמתוך הרצף הזה הגיע גם בן זוגי לשעבר, ונשאר לשלוש שנים!
כך שכן, אני מאד מאמינה ב"עבודה". למרות שקצת תקועה עם זה בשנים האחרונות. כי עם עצמי יותר קשה לי. אשמח מאד לקבל את הפרטים של החברה שלך אם זה מתאים לה כמובן.
המון תודה!
אני מכירה את העבודה של ביירון קייטי ומכירה את השינוי ברמה התאית כמו שאת מתארת. לפני כחמש שנים גיליתי עבורי את העבודה וזה שינה את חיי! למעשה כל עניין הזוגיות ארוכת התווך נכנס לחיי הרבה בזכות זה. בין היתר באותה שנה עשיתי סדנה של העבודה שקשורה לזוגיות. שם היינו צריכים לכתוב מה אנחנו חושבים על המין השני ולהקריא להם את זה, לאלה שנוכחים בחדר, ואחר כך חקרנו את המחשבות האלה. אחרי הסדנה הזאת והעמידה הזו מול קבוצת גברים תוך כדי האשמתם הקולנית, ואחר כך שיחרורם מאשמה על ידי החקירה - במשך כמה חודשים לא הפסיקו להיות גברים סביבי! כל הזמן התחילו איתי ורצו אותי, מה מעולם לא קרה ככה לפני כן. כל הזמן היה מישהו בתמונה עד שמתוך הרצף הזה הגיע גם בן זוגי לשעבר, ונשאר לשלוש שנים!
כך שכן, אני מאד מאמינה ב"עבודה". למרות שקצת תקועה עם זה בשנים האחרונות. כי עם עצמי יותר קשה לי. אשמח מאד לקבל את הפרטים של החברה שלך אם זה מתאים לה כמובן.
המון תודה!
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
מציאות חדשה פרידה
עינת,
נראה לי הרבה יותר קשה מלא למצוא בכלל, זה שאחרי חיפושים רבים ומתסכלים לחשוב ולהאמין שסוף סוף מצאת, שזהו, זה-זה, זה לכל החיים - ואז לאבד את זה !
כתבתי את זה כבר פעם גם אצל שבע יהלום, בהקשר לסיפור שלה.
אני עד היום לא מצאתי.
וממש מפחיד אותי לחשוב על האפשרות שעד שכן 'אמצא' - אחזור ואאבד.
ולכן קשה לי מאוד לקרוא את מה שאת עוברת.
היה לי קשה לקרוא גם אצל שבע.
אבל מאיזושהי סיבה אני נמשכת לדפים האלה. אולי זקוקה לזה.
אולי להתעסק עם מה שמפחיד כדי שיהיה פחות מפחיד?
אולי רוצה להרגיש את הכאב מראש - כדי להתחסן מפניו?
לא, לא נראה לי שבאמת אפשר להתחסן מפניו....
************
לפעמים נדמה לי שמרוב שאני פוחדת למצוא ולאבד, אני מעדיפה לא למצוא בכלל.
באופן לא מודע.
פוחדת. כלכך פוחדת.
שעד שסוף סוף ארגיש באמת אהובה, באמת רצויה, באמת מוכלת, כפי שרציתי והשתוקקתי כל חיי, שעד שסוף סוף אאמין שמישהו באמת יכול לאהוב אותי ככה כפי שאני, שאני ראויה לזה - פתאום זה ישוב ויילקח ממני?!
הכי מפחיד בעולם.
קוראת את הסיפור שלך - וזה מחזק לי את הפחדים.
ובמקביל גם את האמונה המעוותת, 'הנה למה עדיף לא למצוא'.
ו...כן, פוחדת מהגברים ה'מניאקים' האלה, ה'אטומים' האלה, ה'בבונים' האלה - שיבוא ויילכו.
ש'יילחצו'.
שאני אהיה בשבילם 'יותר מדי'.
שלא יידעו להעריך אותי.
שלא יידעו לבטא רגשות.
ש'ינצלו' וייעלמו.
אני בכוונה כותבת את המילים האלה.
כי בהגיון אני יודעת שזה לא נכון לחשוב כך.
אבל כיוון שהזכרתן את העבודה של ביירון קייטי - אני מעלה את זה.
כי גם אם זה לא נכון - אלו אמונות פנימיות שישנן בי.
על הנקודות האלו בטח יש לי לעשות את העבודה.
אני מרגישה שיש לי הרבה אנטי לגברים. הרבה חוסר אמון בהם ברמה הראשונית, גם אם לא לגמרי מודעת לי.
הרבה כעסים ופחדים.
אני כועסת עליהם מראש, עוד לפני שעשו שום דבר פוגע, מתוך 'ידיעה' שבטח יעשו.
***********
בעבר גם אני עשיתי את העבודה, במשך איזה שנה וחצי.
והרגשתי שזה היה מאוד משמעותי בשבילי.
אבל גם אני הגעתי לאיזה קטע שנתקעתי עם זה.
קצת נהיה לי אנטי ל'עבודה'.
אני פוחדת שהיא תגרום לי להסכים לחיות עם דברים בלתי נסבלים.
(וגם זאת כנראה אמונה שגויה).
************
עינת, אני מקווה שזה בסדר מצדך שהשתפכתי כאן.
אם זה מפריע לך, אמרי לי ואעביר את זה למקום אחר.
ודרך אגב, אצל מי עשית את הסדנא ההיא של קייטי?
************
אז אם זה דבר שמעניין אותך אשמח לתת לך את הפרטים של אותה חברה (היא אישיות מטפלת בחסד).
עדינה, גם אני אשמח לקבל את הפרטים.
(וגם - כמה עולה).
נראה לי הרבה יותר קשה מלא למצוא בכלל, זה שאחרי חיפושים רבים ומתסכלים לחשוב ולהאמין שסוף סוף מצאת, שזהו, זה-זה, זה לכל החיים - ואז לאבד את זה !
כתבתי את זה כבר פעם גם אצל שבע יהלום, בהקשר לסיפור שלה.
אני עד היום לא מצאתי.
וממש מפחיד אותי לחשוב על האפשרות שעד שכן 'אמצא' - אחזור ואאבד.
ולכן קשה לי מאוד לקרוא את מה שאת עוברת.
היה לי קשה לקרוא גם אצל שבע.
אבל מאיזושהי סיבה אני נמשכת לדפים האלה. אולי זקוקה לזה.
אולי להתעסק עם מה שמפחיד כדי שיהיה פחות מפחיד?
אולי רוצה להרגיש את הכאב מראש - כדי להתחסן מפניו?
לא, לא נראה לי שבאמת אפשר להתחסן מפניו....
************
לפעמים נדמה לי שמרוב שאני פוחדת למצוא ולאבד, אני מעדיפה לא למצוא בכלל.
באופן לא מודע.
פוחדת. כלכך פוחדת.
שעד שסוף סוף ארגיש באמת אהובה, באמת רצויה, באמת מוכלת, כפי שרציתי והשתוקקתי כל חיי, שעד שסוף סוף אאמין שמישהו באמת יכול לאהוב אותי ככה כפי שאני, שאני ראויה לזה - פתאום זה ישוב ויילקח ממני?!
הכי מפחיד בעולם.
קוראת את הסיפור שלך - וזה מחזק לי את הפחדים.
ובמקביל גם את האמונה המעוותת, 'הנה למה עדיף לא למצוא'.
ו...כן, פוחדת מהגברים ה'מניאקים' האלה, ה'אטומים' האלה, ה'בבונים' האלה - שיבוא ויילכו.
ש'יילחצו'.
שאני אהיה בשבילם 'יותר מדי'.
שלא יידעו להעריך אותי.
שלא יידעו לבטא רגשות.
ש'ינצלו' וייעלמו.
אני בכוונה כותבת את המילים האלה.
כי בהגיון אני יודעת שזה לא נכון לחשוב כך.
אבל כיוון שהזכרתן את העבודה של ביירון קייטי - אני מעלה את זה.
כי גם אם זה לא נכון - אלו אמונות פנימיות שישנן בי.
על הנקודות האלו בטח יש לי לעשות את העבודה.
אני מרגישה שיש לי הרבה אנטי לגברים. הרבה חוסר אמון בהם ברמה הראשונית, גם אם לא לגמרי מודעת לי.
הרבה כעסים ופחדים.
אני כועסת עליהם מראש, עוד לפני שעשו שום דבר פוגע, מתוך 'ידיעה' שבטח יעשו.
***********
בעבר גם אני עשיתי את העבודה, במשך איזה שנה וחצי.
והרגשתי שזה היה מאוד משמעותי בשבילי.
אבל גם אני הגעתי לאיזה קטע שנתקעתי עם זה.
קצת נהיה לי אנטי ל'עבודה'.
אני פוחדת שהיא תגרום לי להסכים לחיות עם דברים בלתי נסבלים.
(וגם זאת כנראה אמונה שגויה).
************
עינת, אני מקווה שזה בסדר מצדך שהשתפכתי כאן.
אם זה מפריע לך, אמרי לי ואעביר את זה למקום אחר.
ודרך אגב, אצל מי עשית את הסדנא ההיא של קייטי?
************
אז אם זה דבר שמעניין אותך אשמח לתת לך את הפרטים של אותה חברה (היא אישיות מטפלת בחסד).
עדינה, גם אני אשמח לקבל את הפרטים.
(וגם - כמה עולה).
מציאות חדשה פרידה
אהבת עולם, טוב לשמוע אותך! ברור שזה בסדר שכתבת!! מצוין ששיתפת.
יש שיר שהיה באיזה סרט ילדות שלי.. לא גדלתי בארץ אז אני צריכה לתרגם אותו..
זה ילד שרוצה לצאת למסע ואו שהוא אומר לעצמו או שאומרים לו: למה אתה צריך נהרות רחבים שכאלה? למה אתה צריך הרים גבוהים שכאלה? למה קופים ותנינים והיפופוטמים ותוכי ירוק?..
זה שיר מקסים ומצחיק על הרצון לצאת להרפתקה והקול הזה של הפחד שאומר "למה לך? תשב לך בבית, אל תתמודד"
אבל למעשה השיר משכנע לצד השני..
אז גם אני אומרת:
למה לי ולך אהבה כל כך רחבה? למה לי ולך נתינה כל כך אמיתית? למה לפתוח את הלב? למה לבנות ציפיות ותקוות? למה להיות בכל הטוב הזה? אם בסוף זה יכול להיגמר ולהלקח ממני ולהשאיר אותי ענייה מרוששת ריקה?!
אני לא יודעת למה. אבל זה יותר טוב מ-לא! באמת. אני לא מצטערת על מה שהיה לי. ולא הייתי חוסכת מעצמי את החוויה הזו. כן קצת עצוב לי שלא יכולתי לדייק יותר. אבל בדיעבד יש טעם לכל ההתנסויות. ולו רק בשביל הקופים והתנינים וההיפופוטמים והתוכי הירוק! כל הצבעוניות הזו היא להיות בחיים!
יש שיר שהיה באיזה סרט ילדות שלי.. לא גדלתי בארץ אז אני צריכה לתרגם אותו..
זה ילד שרוצה לצאת למסע ואו שהוא אומר לעצמו או שאומרים לו: למה אתה צריך נהרות רחבים שכאלה? למה אתה צריך הרים גבוהים שכאלה? למה קופים ותנינים והיפופוטמים ותוכי ירוק?..
זה שיר מקסים ומצחיק על הרצון לצאת להרפתקה והקול הזה של הפחד שאומר "למה לך? תשב לך בבית, אל תתמודד"
אבל למעשה השיר משכנע לצד השני..
אז גם אני אומרת:
למה לי ולך אהבה כל כך רחבה? למה לי ולך נתינה כל כך אמיתית? למה לפתוח את הלב? למה לבנות ציפיות ותקוות? למה להיות בכל הטוב הזה? אם בסוף זה יכול להיגמר ולהלקח ממני ולהשאיר אותי ענייה מרוששת ריקה?!
אני לא יודעת למה. אבל זה יותר טוב מ-לא! באמת. אני לא מצטערת על מה שהיה לי. ולא הייתי חוסכת מעצמי את החוויה הזו. כן קצת עצוב לי שלא יכולתי לדייק יותר. אבל בדיעבד יש טעם לכל ההתנסויות. ולו רק בשביל הקופים והתנינים וההיפופוטמים והתוכי הירוק! כל הצבעוניות הזו היא להיות בחיים!
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
_עירית, האם תוכלי לעזור לי בדבר הבא:
אני רוצה לקבוע צעדים ברורים בשחרור רגשי את האקס שלי. האם יש לך הצעות?
השיחרור איננו קורה ואני חושבת שיש לי מה לעשות בעניין._
כמובן.
קשה לקבוע מראש צעדים ברורים ומוכתבים מראש, מאחר ולכל אחד נתיב שחרור ייחודי משלו.
אני כן יכולה לתאר לך את המגמה הכללית שנדמה לי שנכונה עבורך, ואז להציע את הצעד הראשון, וכמובן ללוות אותך בבאים אחריו.
כל מדרגה חדשה שתגיעי אליה תחשוף בפנינו את המדרגה שאחריה.
אני אתחיל ותספרי לי אם את מתחברת, בסדר?
מה שעולה לי בצורה הכי דומיננטית כעת, זה שהקושי שלך להיפרד, הוא לא מהאקס עצמו, אלא מחלק מהזהות שלך.
החלק הזה מופיע כרגע עבורך, בתוך העולם הרגשי שלך כמו תחושה של אחיזה באקס. זה קצת אשלייתי. זה נראה כמו אחיזה באיש, אבל זה אחיזה שלך במשהו בעצמי שלך, באיזשהו חלק מהאישיות.
ונדמה לי שלכן השחרור אינו קורה כל כך מהר. לכן זה נחווה לך ככל כך קשה. לכן האחיזה הינה כה עיקשת.
הקושי האמיתי הוא לעשות את השינוי בתוכך, ולא סתם עוד שינוי - אלא את אחד היסודיים שלך.
את עברת תהליך יפה עם עצמך בשנים האחרונות של הסרת קליפות והגנות של האישיות, וכעת הגעת ללב הדברים. לבסיס. לקרקעית. לדפוס הכי בסיסי אצלך. הכי עיקש.
לדבר שכאשר ישתחרר את כבר לא תהיה עינת כפי שהיכרת.
חלק שכאשר הוא ישתחרר את תהיי מישהי אחרת מול פרידות באשר הן (מגברים, מבני משפחה, מחברים, ממקומות עבודה, מסביבות מגורים).
נשמע מגניב להיות מישהי אחרת, מישהי חדשה מול פרידות,
רק מה? שינוי כזה הוא משהו שאנחנו מייחלים לו, אבל מצד שני, האישיות שלנו, שמשהו בה יהיה חייב למות עם השינוי הזה, נלחמת מלחמת חורמה על חייה ותעשה הכל כדי למנוע אותו. הכל.
זה או את או היא. זה או את - או העצמי שלך, הקליפה, האישיות, מערך ההגנות.
וכדי שזה יקרה, משהו במעמקים שלך חייב להסכים להשתנות בצורה מרחיקת לכת שכזאת. להסכים לא להיות. להסכים להיפרד ממשהו בתוכך. להסכים להיות בלי הקליפה המוכרת כדי שמשהו חדש יוכל להיכנס ולהתבסס. להיוולד מחדש.
פחד אלוהים מצד אחד. חסד גדול מצד שני.
כתבי איך את עם זה, ונמשיך משם (או ממקום אחר).
.
.
אני מנסה להסתכל על עצמי מבחוץ. האם מה שהאישה הזאת שהיא אני צריכה כעת זה עוד מעבר? אינני יודעת. אני כן מרגישה חוסר עוגן. ומאשימה בזה את הבית. כך תמיד היה ביני לבין בתים. מלחמה! חוסר נוחות, חוסר נחת.
שימי לב למשהו שעולה בתוך מערכת היחסים שלך עם בתים: את לא יכולה איתם, ולא יכולה בלעדיהם.
בלעדיהם את חשופה מדי, איתם את מרגישה שזה לא זה. שהם מעיקים או מכבידים עלייך. שהם כאילו "לא במידה שלך". שהם לא באמת מצליחים לספק את ההגנה שאת מחפשת.
כאן, את יכולה לבדוק מה נדרש על מנת לעשות שלום במערכת היחסים הזאת? מה יאפשר את זה? ל-מה את זקוקה לשם כך?
כי שלום במערכת היחסים שלך עם המושג בית, ישקף במובן מסויים שלום פנימי שלך עם עצמך.
המלחמה, כמובן, היא בפנים, לא בחוץ.
.
שבוע מבורך בטוב ובאהבה
אני רוצה לקבוע צעדים ברורים בשחרור רגשי את האקס שלי. האם יש לך הצעות?
השיחרור איננו קורה ואני חושבת שיש לי מה לעשות בעניין._
כמובן.
קשה לקבוע מראש צעדים ברורים ומוכתבים מראש, מאחר ולכל אחד נתיב שחרור ייחודי משלו
.אני כן יכולה לתאר לך את המגמה הכללית שנדמה לי שנכונה עבורך, ואז להציע את הצעד הראשון, וכמובן ללוות אותך בבאים אחריו.
כל מדרגה חדשה שתגיעי אליה תחשוף בפנינו את המדרגה שאחריה.
אני אתחיל ותספרי לי אם את מתחברת, בסדר?
מה שעולה לי בצורה הכי דומיננטית כעת, זה שהקושי שלך להיפרד, הוא לא מהאקס עצמו, אלא מחלק מהזהות שלך.
החלק הזה מופיע כרגע עבורך, בתוך העולם הרגשי שלך כמו תחושה של אחיזה באקס. זה קצת אשלייתי. זה נראה כמו אחיזה באיש, אבל זה אחיזה שלך במשהו בעצמי שלך, באיזשהו חלק מהאישיות.
ונדמה לי שלכן השחרור אינו קורה כל כך מהר. לכן זה נחווה לך ככל כך קשה. לכן האחיזה הינה כה עיקשת.
הקושי האמיתי הוא לעשות את השינוי בתוכך, ולא סתם עוד שינוי - אלא את אחד היסודיים שלך.
את עברת תהליך יפה עם עצמך בשנים האחרונות של הסרת קליפות והגנות של האישיות, וכעת הגעת ללב הדברים. לבסיס. לקרקעית. לדפוס הכי בסיסי אצלך. הכי עיקש.
לדבר שכאשר ישתחרר את כבר לא תהיה עינת כפי שהיכרת.
חלק שכאשר הוא ישתחרר את תהיי מישהי אחרת מול פרידות באשר הן (מגברים, מבני משפחה, מחברים, ממקומות עבודה, מסביבות מגורים).
נשמע מגניב להיות מישהי אחרת, מישהי חדשה מול פרידות
,רק מה? שינוי כזה הוא משהו שאנחנו מייחלים לו, אבל מצד שני, האישיות שלנו, שמשהו בה יהיה חייב למות עם השינוי הזה, נלחמת מלחמת חורמה על חייה ותעשה הכל כדי למנוע אותו. הכל.
זה או את או היא. זה או את - או העצמי שלך, הקליפה, האישיות, מערך ההגנות.
וכדי שזה יקרה, משהו במעמקים שלך חייב להסכים להשתנות בצורה מרחיקת לכת שכזאת. להסכים לא להיות. להסכים להיפרד ממשהו בתוכך. להסכים להיות בלי הקליפה המוכרת כדי שמשהו חדש יוכל להיכנס ולהתבסס. להיוולד מחדש.
פחד אלוהים מצד אחד. חסד גדול מצד שני.
כתבי איך את עם זה, ונמשיך משם (או ממקום אחר
)..
.
אני מנסה להסתכל על עצמי מבחוץ. האם מה שהאישה הזאת שהיא אני צריכה כעת זה עוד מעבר? אינני יודעת. אני כן מרגישה חוסר עוגן. ומאשימה בזה את הבית. כך תמיד היה ביני לבין בתים. מלחמה! חוסר נוחות, חוסר נחת.
שימי לב למשהו שעולה בתוך מערכת היחסים שלך עם בתים: את לא יכולה איתם, ולא יכולה בלעדיהם
.בלעדיהם את חשופה מדי, איתם את מרגישה שזה לא זה. שהם מעיקים או מכבידים עלייך. שהם כאילו "לא במידה שלך". שהם לא באמת מצליחים לספק את ההגנה שאת מחפשת.
כאן, את יכולה לבדוק מה נדרש על מנת לעשות שלום במערכת היחסים הזאת? מה יאפשר את זה? ל-מה את זקוקה לשם כך?
כי שלום במערכת היחסים שלך עם המושג בית, ישקף במובן מסויים שלום פנימי שלך עם עצמך.
המלחמה, כמובן, היא בפנים, לא בחוץ.
.
שבוע מבורך בטוב ובאהבה
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
מציאות חדשה פרידה
וואו, עירית.
-
חופשיה_לחיות_את_חיי*
- הודעות: 1
- הצטרפות: 01 אוגוסט 2010, 13:45
מציאות חדשה פרידה
עינת....
ליבי איתך.
לפני 15 שנה הכרתי את אהבת חיי.
התגשמות כל חלומותיי.
היינו יחד 5 שנים שעברו רק בצחוק, אהבה, סקס מדהים והרפתקאות קסומות.
ללא ספק השנים הכי מאושרות שלי.
הבחור הוא מוסיקאי די מפורסם, ולא היה מעוניין להקים משפחה.
אני הרגשתי שאני לא יכולה לוותר על ילדים ונפרדנו...
עברו שנים. אני נשואה עם ילדים למישהו שבחרתי כי ידעתי שיהיה אבא טוב.
אין אהבה מטורפת. יש סקס בינוני מינוס, יש ילדים אהובים ומושקעים, ויש הרבה בדידות.
חושבת על ההוא כל הזמן.
הוא לא נמצא בשום מערכת יחסים רצינית. חוגג את חיי הרווקות ונראה שטוב לו. מצד שני זה בטח נראה מהצד שגם לי טוב.
האמת שטוב לי. אבל.......................................
הנשמה זועקת.
הוא חסר.
איך זה שהוא לא חוזר........?
אז אני אוהבת אותו מרחוק. בסתר.
וחייה את חיי כמו שהם.
יש רגעים יפים. יש רגשות לפעמים. יש יציבות, חברות, בנייה וצמיחה.
יש נועם וכבוד, ילדים מאושרים...
ויש געגוע
עמוק
שתמיד שם, בצל, לפעמים נרדם ושוב מתעורר
לפעמים שמח ולפעמים כואב
אני שולחת לך אומץ. כוח. ברכה. חיבוק. א ה ב ה גדולה . תקווה.
ליבי איתך.
לפני 15 שנה הכרתי את אהבת חיי.
התגשמות כל חלומותיי.
היינו יחד 5 שנים שעברו רק בצחוק, אהבה, סקס מדהים והרפתקאות קסומות.
ללא ספק השנים הכי מאושרות שלי.
הבחור הוא מוסיקאי די מפורסם, ולא היה מעוניין להקים משפחה.
אני הרגשתי שאני לא יכולה לוותר על ילדים ונפרדנו...
עברו שנים. אני נשואה עם ילדים למישהו שבחרתי כי ידעתי שיהיה אבא טוב.
אין אהבה מטורפת. יש סקס בינוני מינוס, יש ילדים אהובים ומושקעים, ויש הרבה בדידות.
חושבת על ההוא כל הזמן.
הוא לא נמצא בשום מערכת יחסים רצינית. חוגג את חיי הרווקות ונראה שטוב לו. מצד שני זה בטח נראה מהצד שגם לי טוב.
האמת שטוב לי. אבל.......................................
הנשמה זועקת.
הוא חסר.
איך זה שהוא לא חוזר........?
אז אני אוהבת אותו מרחוק. בסתר.
וחייה את חיי כמו שהם.
יש רגעים יפים. יש רגשות לפעמים. יש יציבות, חברות, בנייה וצמיחה.
יש נועם וכבוד, ילדים מאושרים...
ויש געגוע
עמוק
שתמיד שם, בצל, לפעמים נרדם ושוב מתעורר
לפעמים שמח ולפעמים כואב
אני שולחת לך אומץ. כוח. ברכה. חיבוק. א ה ב ה גדולה . תקווה.
מציאות חדשה פרידה
_זה או את או היא. זה או את - או העצמי שלך, הקליפה, האישיות, מערך ההגנות.
וכדי שזה יקרה, משהו במעמקים שלך חייב להסכים להשתנות בצורה מרחיקת לכת שכזאת. להסכים לא להיות. להסכים להיפרד ממשהו בתוכך. להסכים להיות בלי הקליפה המוכרת כדי שמשהו חדש יוכל להיכנס ולהתבסס. להיוולד מחדש.
פחד אלוהים מצד אחד. חסד גדול מצד שני_
עירית,
מה שעלה לי בקריאת מילותייך, באופן מיידי, זו החויה שלי מאתמול בערב. הייתי בישיבת צוות עם המלווים שלי בגן החדש. והם דיברו איתי על סמכות. על כך שבמסגרת התפקיד שלי עליי להפגין סמכות אל מול הצוות שלי. גם חברות אבל גם לזכור שאני באיזשהו מקום הבוסית שלהן. והמוח שלי עשה סיבובים של 360 מעלות כדי להבין את זה. זה כל כך חדש לי! בחיים לא הייתי במקום הזה. ואני מבינה שכדי להיכנס לתפקיד החדש אני באמת צריכה להשיל חלק מהזהות שלי! את החלק שלא מאמין בי, את החלק שאומר "מי, אני?" את החלק שאוהב להסתתר מאחורי אחרים ולבכות שהוא לא מקבל ביטוי!! זה מהפך. אני עוד לא יודעת איך בדיוק אני הולכת לעשות את זה. זה מאד מפחיד. אבל אני מרגישה שיש בי את מה שהם רואים בי, הם זיהו בי את הפוטנציאל כי הוא שם. זה מאד מזכיר לי את התחושה שאני חשה בקריאת דברייך עכשיו. אולי מדובר בעצם באותם דברים! אולי זה אותו החלק שיש להשיל. כי אתמול כשחזרתי הרגשתי שיש לי הזדמנות להיות בן אדם חדש, אחר, משהו שיש בי אבל גם לא מוכר לי. ואם ארשה לעצמי להיות זה, זה איכשהו גם יסביר את הפרידה הזו. כי האדם הזה לא רוצה להיות בסוג קשר שהיה לי כי האדם הזה רוצה שיאהבו ויתמסרו אליו באמת והאדם הזה מוכן לקחת את מה שמגיע לו ולא מחכה בפינה מסכן.. וכאמור אני מתה מפחד שהאדם הזה.. אני.. לא יהיה לו מושג מה לעשות ואיך לעשות.. שהוא יטעה.. שהוא לא יעמוד בציפיות, שהוא יפשל.. ויחד עם זה.. לידה.
יחד עם זה. קשה לי קצת להוריד אל הקרקע את דברייך. אני מבינה שיש כאן קליפה להשיל, אני מבינה שעליי להיפרד ממשהו בתוכי שקשור לפרידות. אבל מה לעשות בפועל? כאילו משהו בי מבקש תוכנית פעולה. אולי זה להסכים לוותר על מי שהייתי. לזהות את הישן ולהבין שאני לא חייבת להיות שם, שאני יכולה אחרת. ולראות איך אחרת אני יכולה. והכי חשוב - לא לפחד מהאחרת הזה! או לפחד ועדיין ללכת על זה. נכון?
וכדי שזה יקרה, משהו במעמקים שלך חייב להסכים להשתנות בצורה מרחיקת לכת שכזאת. להסכים לא להיות. להסכים להיפרד ממשהו בתוכך. להסכים להיות בלי הקליפה המוכרת כדי שמשהו חדש יוכל להיכנס ולהתבסס. להיוולד מחדש.
פחד אלוהים מצד אחד. חסד גדול מצד שני_
עירית,
מה שעלה לי בקריאת מילותייך, באופן מיידי, זו החויה שלי מאתמול בערב. הייתי בישיבת צוות עם המלווים שלי בגן החדש. והם דיברו איתי על סמכות. על כך שבמסגרת התפקיד שלי עליי להפגין סמכות אל מול הצוות שלי. גם חברות אבל גם לזכור שאני באיזשהו מקום הבוסית שלהן. והמוח שלי עשה סיבובים של 360 מעלות כדי להבין את זה. זה כל כך חדש לי! בחיים לא הייתי במקום הזה. ואני מבינה שכדי להיכנס לתפקיד החדש אני באמת צריכה להשיל חלק מהזהות שלי! את החלק שלא מאמין בי, את החלק שאומר "מי, אני?" את החלק שאוהב להסתתר מאחורי אחרים ולבכות שהוא לא מקבל ביטוי!! זה מהפך. אני עוד לא יודעת איך בדיוק אני הולכת לעשות את זה. זה מאד מפחיד. אבל אני מרגישה שיש בי את מה שהם רואים בי, הם זיהו בי את הפוטנציאל כי הוא שם. זה מאד מזכיר לי את התחושה שאני חשה בקריאת דברייך עכשיו. אולי מדובר בעצם באותם דברים! אולי זה אותו החלק שיש להשיל. כי אתמול כשחזרתי הרגשתי שיש לי הזדמנות להיות בן אדם חדש, אחר, משהו שיש בי אבל גם לא מוכר לי. ואם ארשה לעצמי להיות זה, זה איכשהו גם יסביר את הפרידה הזו. כי האדם הזה לא רוצה להיות בסוג קשר שהיה לי כי האדם הזה רוצה שיאהבו ויתמסרו אליו באמת והאדם הזה מוכן לקחת את מה שמגיע לו ולא מחכה בפינה מסכן.. וכאמור אני מתה מפחד שהאדם הזה.. אני.. לא יהיה לו מושג מה לעשות ואיך לעשות.. שהוא יטעה.. שהוא לא יעמוד בציפיות, שהוא יפשל.. ויחד עם זה.. לידה.
יחד עם זה. קשה לי קצת להוריד אל הקרקע את דברייך. אני מבינה שיש כאן קליפה להשיל, אני מבינה שעליי להיפרד ממשהו בתוכי שקשור לפרידות. אבל מה לעשות בפועל? כאילו משהו בי מבקש תוכנית פעולה. אולי זה להסכים לוותר על מי שהייתי. לזהות את הישן ולהבין שאני לא חייבת להיות שם, שאני יכולה אחרת. ולראות איך אחרת אני יכולה. והכי חשוב - לא לפחד מהאחרת הזה! או לפחד ועדיין ללכת על זה. נכון?
מציאות חדשה פרידה
לגבי בתים - את ראית נכון, זו נקודה מאד רגישה שחוזרת על עצמה מהרגע שיצאתי לדרכי העצמאית בגיל 19.
מהרגע שבית נהיה שלי אני מתחילה להתווכח עם המציאות, להתווכח איתו. זה מאד נרגע כשהייתי בבתים "של אחרים", גם אם לתקופות ארוכות. שם המועקה של הבחירה והאחריות לא היו עליי. מישהו אחר היה אחראי על זה. אבל ברגע שאני מחליטה אני אף פעם לא בשלום עם המקום שלי. אני מסרבת לראות בבית כלי או היכל או מיכל.. אני רואה בו שיקוף של עצמי, אני רואה דרכו את מצבי, אני משווה בשיפוטיות - איך בבית הקודם היה לי שקט נפשי איך שם יכולתי לקרוא ופה אין לי את השקט איך שם כשכתבתי במחשב לא ברחו לי אותיות מבין האצבעות ופה יש לי כל שנייה טעויות, איך שם הייתה לי פרטיות, איך שם הייתה לי אומנות, איך לשם כן באו בנים ולכאן לא, באיזה בית תצמח זוגיות ובאיזה לא.. אני מטילה על הבית כל כך הרבה משקל ומרגישה שמשהו בבסיס מאד wrong, מהיסוד..
האם כל זה בתוכי, בעצם מאבק עם עצמי, האחזות בישן, בקודם וסירוב להמשיך, להתקדם? חרטה ורצון לחזור אחורה.. וקושי לעמוד מאחורי החלטה שלי. איכשהו החלטת המגורים נראית לי מבין הגורליות ביותר שיש.
ודווקא עכשיו המחשב קיבל איזה וירוס וזקוק לפירמוט וספה שמאד נחוצה לי יכולה לבוא מהעיר רק עם אוטו גדול שאין לי, ומזרון עליו אני ישנה זקוק להחלפה מיידית ובא לזעוק - איפה הגבר, איפה האיש איפה השותף לדרך שקצת יסדר לי שקצת יעזור לי שקצת ישחרר אותי מנטל הבית נטל החומר נטל ההישרדות. חי אלוהים שאני דורכת שם, לא נמנעת. אבל קצת כנפיים להתעופף מעל להיות ילדה, לשחרר את זה?!!
מהרגע שבית נהיה שלי אני מתחילה להתווכח עם המציאות, להתווכח איתו. זה מאד נרגע כשהייתי בבתים "של אחרים", גם אם לתקופות ארוכות. שם המועקה של הבחירה והאחריות לא היו עליי. מישהו אחר היה אחראי על זה. אבל ברגע שאני מחליטה אני אף פעם לא בשלום עם המקום שלי. אני מסרבת לראות בבית כלי או היכל או מיכל.. אני רואה בו שיקוף של עצמי, אני רואה דרכו את מצבי, אני משווה בשיפוטיות - איך בבית הקודם היה לי שקט נפשי איך שם יכולתי לקרוא ופה אין לי את השקט איך שם כשכתבתי במחשב לא ברחו לי אותיות מבין האצבעות ופה יש לי כל שנייה טעויות, איך שם הייתה לי פרטיות, איך שם הייתה לי אומנות, איך לשם כן באו בנים ולכאן לא, באיזה בית תצמח זוגיות ובאיזה לא.. אני מטילה על הבית כל כך הרבה משקל ומרגישה שמשהו בבסיס מאד wrong, מהיסוד..
האם כל זה בתוכי, בעצם מאבק עם עצמי, האחזות בישן, בקודם וסירוב להמשיך, להתקדם? חרטה ורצון לחזור אחורה.. וקושי לעמוד מאחורי החלטה שלי. איכשהו החלטת המגורים נראית לי מבין הגורליות ביותר שיש.
ודווקא עכשיו המחשב קיבל איזה וירוס וזקוק לפירמוט וספה שמאד נחוצה לי יכולה לבוא מהעיר רק עם אוטו גדול שאין לי, ומזרון עליו אני ישנה זקוק להחלפה מיידית ובא לזעוק - איפה הגבר, איפה האיש איפה השותף לדרך שקצת יסדר לי שקצת יעזור לי שקצת ישחרר אותי מנטל הבית נטל החומר נטל ההישרדות. חי אלוהים שאני דורכת שם, לא נמנעת. אבל קצת כנפיים להתעופף מעל להיות ילדה, לשחרר את זה?!!
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
מציאות חדשה פרידה
אני כן מרגישה חוסר עוגן. ומאשימה בזה את הבית.
בהתחלה כשקראתי את זה חשבתי שאת מתכוונת שאת מאשימה את הבית שבאת ממנו - כלומר את משפחת המוצא.
אחר כך הבנתי שאת מאשימה את הבית הפיזי שאת נמצאת בו עכשיו.
יכול להיות שיש כאן כפל משמעות?
בהתחלה כשקראתי את זה חשבתי שאת מתכוונת שאת מאשימה את הבית שבאת ממנו - כלומר את משפחת המוצא.
אחר כך הבנתי שאת מאשימה את הבית הפיזי שאת נמצאת בו עכשיו.
יכול להיות שיש כאן כפל משמעות?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
ואני מבינה שכדי להיכנס לתפקיד החדש אני באמת צריכה להשיל חלק מהזהות שלי! את החלק שלא מאמין בי, את החלק שאומר "מי, אני?" את החלק שאוהב להסתתר מאחורי אחרים ולבכות שהוא לא מקבל ביטוי!! זה מהפך. אני עוד לא יודעת איך בדיוק אני הולכת לעשות את זה. זה מאד מפחיד.
זה באמת מתחבר.
אם כך, נראה שמה שנדרש ממך לצורך טרנספורמציה מסוג כזה (כן, ממש טרנספורמציה, לא סתם שיפור או שינוי) - זה פרידה מהישן והסכמה לפגוש את החדש.
הפרידה מהישן, משמעה,
להיפרד מהחלק שבך שחווה את עצמו כקטן, כחלש, כלא מסוגל, כמסתפק במועט.
להכיר בכך שהדרך שבה את בוחרת להופיע בעולם, היא לא במתאם למי שאת. שאת מצמצמת את עצמך כאשר את חיה כך.
להכיר בעוול שאת גורמת לעצמך כאשר את מצטמצמת.
להכיר במחיר העצום שאת משלמת כאשר את מנסה לצלוח את תקופת החיים הזאת בתוך תַּא פיצפון. אמנם תא חמים, נעים ומוגן, אבל צפוף ומגביל! כי הוא לא במידה שלך.
בתוך התא הזה את גם מדכאת חלק מהצרכים שלך, וגם מדכאת חלק מהביטוי שלך. גם את מה שאת יכולה לקבל מהעולם וגם את מה שאת יכולה להעניק לעולם.
המפגש שלך עם החדש, משמעו,
להכיר במי שאת.
להכיר בערך שלך.
להכיר בעוצמות שלך.
להכיר במידה האמיתית שלך ולהסכים לחיות במתאם אליה.
להכיר בצרכים שלך, ולהכיר בהכרח לתת להם מענה.
להכיר במה שביכולתך להעניק לעולם. להכיר ביעוד האמיתי שלך כאן.
אז זה גם להסכים להיפרד מהתא קטן-המידות שבחרת לחיות בתוכו,
וגם להסכים לצאת החוצה לעולם.
אלה שני דברים. היציאה הזאת דורשת ממך את שתי ההסכמות הללו.
בכל אחת מהן, אני מניחה, יש פחד לפגוש כאב מסויים.
בראשונה - כאב שכרוך בפרידה מהמוכר, מחוויה בטוחה ומוגנת,
ובשנייה - כאב שכרוך במפגש ישיר וחשוף יותר עם העולם, במפגש שעשוי לא להיות תמיד הרמוני ומכיל. שכרוך בצרימה כאשר שני רצונות אנושיים מתנגשים, שכרוך לעיתים באי אהדה או באי קבלה שלך על ידי הסביבה.
ולמה זה כל כך קשה? למה זה נחווה כמו שינוי יסודי בזהות העצמית?
תארי לך שבלול, שחי כל חייו בתוך הקונכיה שלו, ומתעורר יום אחד להבנה שהוא בכלל לא שבלול. שהוא חיה אחרת. שהוא למשל ארנב. למשל ארנב שבצעירותו קרה לו משהו כל כך מבהיל ומפחיד שגרם לו לחפש מקום מחבוא, והמחבוא הכי קרוב שהוא מצא היה קונכיה נטושה.
הוא מתעורר להבנה שהוא הרבה יותר גדול ממה שהוא חשב. שיש לו בעצם רגליים והוא מסוגל לרוץ ולא רק לזחול, שהוא בעצם זקוק למזון מסוג אחר.
ואז לאט לאט הוא גם מבין, שהיה לו נורא צפוף עד היום! שכואב להצטמצם ככה! ושהתפקיד של ובעולם הוא בכלל אחר.
רק מה, הוא לא זוכר איך זה להיות בחוץ. הוא לא יודע להתנהל שם. הוא מפחד להתחכך בעולם ללא המעטה של הקונכיה. פחד אלוהים.
הוא יישאר בפנים או יצא החוצה?
זו התעוררות לעצמי האמיתי,
שאם מסכימים להכיר בה, ללכת איתה,
זה בהכרח דורש שינוי דרמטי בזהות ובחווית הקיום בעולם.
יחד עם זה. קשה לי קצת להוריד אל הקרקע את דברייך. אני מבינה שיש כאן קליפה להשיל, אני מבינה שעליי להיפרד ממשהו בתוכי שקשור לפרידות. אבל מה לעשות בפועל? כאילו משהו בי מבקש תוכנית פעולה. אולי זה להסכים לוותר על מי שהייתי. לזהות את הישן ולהבין שאני לא חייבת להיות שם, שאני יכולה אחרת. ולראות איך אחרת אני יכולה. והכי חשוב - לא לפחד מהאחרת הזה! או לפחד ועדיין ללכת על זה. נכון?
נכון.
אבל! בכוונה עוד לא נכנסתי אז לשיחה של להוריד את זה לקרקע.
הצורך לעשות, להבין את האיך, לשרטט לעצמך מפת דרכים - נובע מרצון בוודאות, בשליטה, בשהייה במוכר ובידוע.
מה שאני כיוונתי אליו לפני ה'איך', זה לאפשר לך להיות בתוך השיחה, להיכנס אליה לאט לאט בלי לנסות מיד לאחוז במעקה.
החלק המעשי שבך, זה ששואף ליישם הוא נפלא ומקדם אותך בחיים.
יחד עם זאת, חשוב לתת את הדעת אל הרגעים בהם שזור בו גם פחד לצד הלהט ההתפתחותי. שבהם ההקשר שמתוכו את פועלת הוא אחיזה ולא חופש.
ואת כמובן צודקת: יש לזהות את הישן ואת החדש. ויש לפגוש את הפחד. זה איך להוריד את זה אל הקרקע.
מה שאני מציעה כרגע זה כך:
וכמו תמיד - לאט לאט. לא בכוח.
אנחנו לא רוצים להבהיל את הארנב, אנחנו רוצים לאפשר לו להכיר במציאות בקצב שלו.
.
איכשהו החלטת המגורים נראית לי מבין הגורליות ביותר שיש.
נכון.
ראי את הקשר אל כל מה שתיארתי עתה:
אולי זו נראית לך החלטה גורלית משום שה"ארנב", פעם, מזמן מזמן מזמן, מתוך פחד ובהלה - בחר את הבית הלא נכון. את הבית שלא מדוייק לו, שקטן עליו, שמצמצם אותו עד כאב?
אבל קצת כנפיים להתעופף מעל להיות ילדה
אם היית הארנב ההוא הייתי אומרת לך כך: "תביט למטה, תראה! לא ידעת, אבל יש לך רגליים! אתה מסוגל לרוץ, לא רק לזחול! אתה יותר גדול ממה חשבת! תכיר בכל זה!"
יש לך כנפיים, עינת יקרה.
יש לך.
תכירי בהן.
זה באמת מתחבר.
אם כך, נראה שמה שנדרש ממך לצורך טרנספורמציה מסוג כזה (כן, ממש טרנספורמציה, לא סתם שיפור או שינוי) - זה פרידה מהישן והסכמה לפגוש את החדש.
הפרידה מהישן, משמעה,
להיפרד מהחלק שבך שחווה את עצמו כקטן, כחלש, כלא מסוגל, כמסתפק במועט.
להכיר בכך שהדרך שבה את בוחרת להופיע בעולם, היא לא במתאם למי שאת. שאת מצמצמת את עצמך כאשר את חיה כך.
להכיר בעוול שאת גורמת לעצמך כאשר את מצטמצמת.
להכיר במחיר העצום שאת משלמת כאשר את מנסה לצלוח את תקופת החיים הזאת בתוך תַּא פיצפון. אמנם תא חמים, נעים ומוגן, אבל צפוף ומגביל! כי הוא לא במידה שלך.
בתוך התא הזה את גם מדכאת חלק מהצרכים שלך, וגם מדכאת חלק מהביטוי שלך. גם את מה שאת יכולה לקבל מהעולם וגם את מה שאת יכולה להעניק לעולם.
המפגש שלך עם החדש, משמעו,
להכיר במי שאת.
להכיר בערך שלך.
להכיר בעוצמות שלך.
להכיר במידה האמיתית שלך ולהסכים לחיות במתאם אליה.
להכיר בצרכים שלך, ולהכיר בהכרח לתת להם מענה.
להכיר במה שביכולתך להעניק לעולם. להכיר ביעוד האמיתי שלך כאן.
אז זה גם להסכים להיפרד מהתא קטן-המידות שבחרת לחיות בתוכו,
וגם להסכים לצאת החוצה לעולם.
אלה שני דברים. היציאה הזאת דורשת ממך את שתי ההסכמות הללו.
בכל אחת מהן, אני מניחה, יש פחד לפגוש כאב מסויים.
בראשונה - כאב שכרוך בפרידה מהמוכר, מחוויה בטוחה ומוגנת,
ובשנייה - כאב שכרוך במפגש ישיר וחשוף יותר עם העולם, במפגש שעשוי לא להיות תמיד הרמוני ומכיל. שכרוך בצרימה כאשר שני רצונות אנושיים מתנגשים, שכרוך לעיתים באי אהדה או באי קבלה שלך על ידי הסביבה.
ולמה זה כל כך קשה? למה זה נחווה כמו שינוי יסודי בזהות העצמית?
תארי לך שבלול, שחי כל חייו בתוך הקונכיה שלו, ומתעורר יום אחד להבנה שהוא בכלל לא שבלול. שהוא חיה אחרת. שהוא למשל ארנב. למשל ארנב שבצעירותו קרה לו משהו כל כך מבהיל ומפחיד שגרם לו לחפש מקום מחבוא, והמחבוא הכי קרוב שהוא מצא היה קונכיה נטושה.
הוא מתעורר להבנה שהוא הרבה יותר גדול ממה שהוא חשב. שיש לו בעצם רגליים והוא מסוגל לרוץ ולא רק לזחול, שהוא בעצם זקוק למזון מסוג אחר.
ואז לאט לאט הוא גם מבין, שהיה לו נורא צפוף עד היום! שכואב להצטמצם ככה! ושהתפקיד של ובעולם הוא בכלל אחר.
רק מה, הוא לא זוכר איך זה להיות בחוץ. הוא לא יודע להתנהל שם. הוא מפחד להתחכך בעולם ללא המעטה של הקונכיה. פחד אלוהים.
הוא יישאר בפנים או יצא החוצה?
זו התעוררות לעצמי האמיתי,
שאם מסכימים להכיר בה, ללכת איתה,
זה בהכרח דורש שינוי דרמטי בזהות ובחווית הקיום בעולם.
יחד עם זה. קשה לי קצת להוריד אל הקרקע את דברייך. אני מבינה שיש כאן קליפה להשיל, אני מבינה שעליי להיפרד ממשהו בתוכי שקשור לפרידות. אבל מה לעשות בפועל? כאילו משהו בי מבקש תוכנית פעולה. אולי זה להסכים לוותר על מי שהייתי. לזהות את הישן ולהבין שאני לא חייבת להיות שם, שאני יכולה אחרת. ולראות איך אחרת אני יכולה. והכי חשוב - לא לפחד מהאחרת הזה! או לפחד ועדיין ללכת על זה. נכון?
נכון
.אבל! בכוונה עוד לא נכנסתי אז לשיחה של להוריד את זה לקרקע.
הצורך לעשות, להבין את האיך, לשרטט לעצמך מפת דרכים - נובע מרצון בוודאות, בשליטה, בשהייה במוכר ובידוע.
מה שאני כיוונתי אליו לפני ה'איך', זה לאפשר לך להיות בתוך השיחה, להיכנס אליה לאט לאט בלי לנסות מיד לאחוז במעקה
.החלק המעשי שבך, זה ששואף ליישם הוא נפלא ומקדם אותך בחיים.
יחד עם זאת, חשוב לתת את הדעת אל הרגעים בהם שזור בו גם פחד לצד הלהט ההתפתחותי. שבהם ההקשר שמתוכו את פועלת הוא אחיזה ולא חופש.
ואת כמובן צודקת: יש לזהות את הישן ואת החדש. ויש לפגוש את הפחד. זה איך להוריד את זה אל הקרקע.
מה שאני מציעה כרגע זה כך:
- לבדוק אם את מתחברת לתיאור הפרידה מהישן והמפגש עם החדש - כפי שתיארתי אותם. ואם לא - לדייק אותם לעצמך.
- אם כן, להכיר במשמעות העמוקה של כל אחד מהם, כפי שפירטתי, ולבדוק אם מבחינתך זה דורש להכיר בדברים נוספים.
- ואז, להעמיק עוד ועוד אל תוך שתי ההסכמות שתיארתי. מה תהיה המשמעות של להסכים? האם אני מסכימה? מי אני מול הפחד שעולה לצד שאלת ההסכמה?
וכמו תמיד - לאט לאט. לא בכוח.
אנחנו לא רוצים להבהיל את הארנב, אנחנו רוצים לאפשר לו להכיר במציאות בקצב שלו
..
איכשהו החלטת המגורים נראית לי מבין הגורליות ביותר שיש.
נכון.
ראי את הקשר אל כל מה שתיארתי עתה:
אולי זו נראית לך החלטה גורלית משום שה"ארנב", פעם, מזמן מזמן מזמן, מתוך פחד ובהלה - בחר את הבית הלא נכון. את הבית שלא מדוייק לו, שקטן עליו, שמצמצם אותו עד כאב?
אבל קצת כנפיים להתעופף מעל להיות ילדה
אם היית הארנב ההוא הייתי אומרת לך כך: "תביט למטה, תראה! לא ידעת, אבל יש לך רגליים! אתה מסוגל לרוץ, לא רק לזחול! אתה יותר גדול ממה חשבת! תכיר בכל זה!"
יש לך כנפיים, עינת יקרה.
יש לך.
תכירי בהן
.מציאות חדשה פרידה
_איכשהו החלטת המגורים נראית לי מבין הגורליות ביותר שיש.
נכון.
ראי את הקשר אל כל מה שתיארתי עתה:
אולי זו נראית לך החלטה גורלית משום שה"ארנב", פעם, מזמן מזמן מזמן, מתוך פחד ובהלה - בחר את הבית הלא נכון. את הבית שלא מדוייק לו, שקטן עליו, שמצמצם אותו עד כאב?_
עירית יקרה,
קראתי ואקרא שוב, כרגיל.
ואז יהיו לי דברים נוספים להתייחס, אבל -
חייבת לשאול למה הכוונה כאן?
האם הכוונה לבית בו גדלתי, לתא המשפחתי?
והאין זה סותר את הגישה שאומרת שאנו בוחרים את המשפחה המדוייקת אליה להיוולד, כזו שתאפשר לנו הכי הרבה לגדול לכיוון הדרוש לנו, כמובן לאו דווקא כזו שהכי כיף בה, אבל בכל זאת - אין טעויות. אז מהו הבית הלא נכון?
ביתי הנוכחי הוא אכן קטן.. אבל בחרתי בו רק לפני חודש. ולאור האופציות האחרות הוא דווקא מציאה..
אז מהו , מהו הבית הלא נכון?!
נכון.
ראי את הקשר אל כל מה שתיארתי עתה:
אולי זו נראית לך החלטה גורלית משום שה"ארנב", פעם, מזמן מזמן מזמן, מתוך פחד ובהלה - בחר את הבית הלא נכון. את הבית שלא מדוייק לו, שקטן עליו, שמצמצם אותו עד כאב?_
עירית יקרה,
קראתי ואקרא שוב, כרגיל.
ואז יהיו לי דברים נוספים להתייחס, אבל -
חייבת לשאול למה הכוונה כאן?
האם הכוונה לבית בו גדלתי, לתא המשפחתי?
והאין זה סותר את הגישה שאומרת שאנו בוחרים את המשפחה המדוייקת אליה להיוולד, כזו שתאפשר לנו הכי הרבה לגדול לכיוון הדרוש לנו, כמובן לאו דווקא כזו שהכי כיף בה, אבל בכל זאת - אין טעויות. אז מהו הבית הלא נכון?
ביתי הנוכחי הוא אכן קטן.. אבל בחרתי בו רק לפני חודש. ולאור האופציות האחרות הוא דווקא מציאה..
אז מהו , מהו הבית הלא נכון?!
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
_חייבת לשאול למה הכוונה כאן?
האם הכוונה לבית בו גדלתי, לתא המשפחתי?_
לא, לא.
הכוונה היתה לבית מטאפורי. למרחב המצומצם שבו בחרת, שלא במודע, לחיות בתוכו. זה שלא תואם את מידות עוצמתך.
עלתה לי כאן הקבלה בין הדיסוננס הפנימי שלך בנושא בתי מגורים ממשיים, לבין הדיסוננס שקיים במרחב הלא פיזי שבו את חיה.
בפנים "זה לא זה", קטן מדי, מצומצם מדי, לא במידה. בחוץ זה חשוף מדי, מסוכן, לא מספיק מוגן.
האם הכוונה לבית בו גדלתי, לתא המשפחתי?_
לא, לא.
הכוונה היתה לבית מטאפורי. למרחב המצומצם שבו בחרת, שלא במודע, לחיות בתוכו. זה שלא תואם את מידות עוצמתך.
עלתה לי כאן הקבלה בין הדיסוננס הפנימי שלך בנושא בתי מגורים ממשיים, לבין הדיסוננס שקיים במרחב הלא פיזי שבו את חיה.
בפנים "זה לא זה", קטן מדי, מצומצם מדי, לא במידה. בחוץ זה חשוף מדי, מסוכן, לא מספיק מוגן.
מציאות חדשה פרידה
ובשנייה - כאב שכרוך במפגש ישיר וחשוף יותר עם העולם, במפגש שעשוי לא להיות תמיד הרמוני ומכיל. שכרוך בצרימה כאשר שני רצונות אנושיים מתנגשים, שכרוך לעיתים באי אהדה או באי קבלה שלך על ידי הסביבה
מאד מתחברת לזה. רואה את זה במציאות. אנו מנהלים שיחות עם הורים שילדיהם יהיו בגן בשנה הבאה. אני הגננת שעומדת בראש הגן ואין לי מאחורי מי להסתתר. אני גם זו שעומדת בראש הצוות ושוב, אין לי מאחורי מי להסתתר. אני מבינה שאני לא אוכל לעמוד בציפיות של כולם. אני מבינה שאני הולכת מאד מאד להיחשף. באופן בו לא נחשפתי עד היום.
ואז אני חוזרת הביתה ומצפה שהוא יהיה המחבוא שלי. אבל הוא בית קטן שעומד באמצע שטח, אין שכנים לבניין, אין גדר הפרדה, אם אני יושבת בגינה רואים אותי מהרחוב, והתחושה היא של מרכז, לא של פינות. אני במרכז. גם פה וגם שם. אמא'לה איזה פחד!
ואני יודעת שההרגל, המנהג שלי עד כה הוא כן לתפוס עמדה שבה אני חבויה וממנה להציץ. מדי פעם. אך לא זה המקום שלי היום.
עכשיו, לגבי לעזוב את הישן.. כן! אני דבוקה שם קשות. אינני יודעת בדיוק להצביע איך. כעת בעיקר בזיכרונות שלי, בכמיהה הבלתי נדלית שהוא, האקס שלי, יהיה איתי, בסירוב מוחלט להיפתח למשהו אחר, בסירוב להסכים ולשחרר את מה שהיה. אחרי פגישות ההורים רציתי שהוא יהיה שם לנחם אותי, לעודד אותי, להגיד לי שאני טובה, לחבק אותי, להגיד שהוא מאמין בי ואוהב. אני מדמיינת אותו. כמו שאני מדמיינת מזגן בחום הזה. הדמיון של מה שאין רק כואב יותר. כי אין. רק חם יותר כשחושבים "או, אילו היה כאן מזגן הכל היה נסבל יותר, טוב יותר.."
הוא יישאר בפנים או יצא החוצה?
אני חושבת שזו בדיוק השאלה בה אני עומדת והיא מכאיבה כל כך בגלל שאני לא פה ולא שם. עדיין נאחזת בישן, אבל, הפלא ופלא הישן מרפה ממני! האקס, אחותי הגדולה, חברתי הטובה שהייתה לי לעוגן בשנים האחרונות, כולם עוזבים או עזבו, התרחקו מהאיזור הפיזי שלי וחלקם.. ברור מי, יצאו מחיי. אין מעקה בטיחות. אני מרגישה כמו על סף שיגעון! ועדיין לא צעדתי אל החדש במלואי. לא רק כי אני מפחדת. גם כי אני מפחדת. וגם כי השנה עוד לא החלה, ואני עוד לא מכירה את עצמי באופן הזה. האם אני יכולה לצעוד בגאווה ולאמר לעולם שאני מורה? שאני מחנכת? שיש לי מה לתת?
ואיך אני, עם כל הדפקות שאכלתי בילדות שלי יכולה באמת לתת משהו? ואיך אני שגידלתי את עצמי מגיל 11 פחות או יותר לבד.. איך אני יכולה לגדל ילדים בריאים, מאושרים? כן אני יודעת שאני עובדת קשה מאד בחיי אלה כדי להשתנות וכדי לתת להם את מה שאני לא קיבלתי וגם את מה שכן קיבלתי כי כן הכרתי מה זה כשאוהבים אותי.
ואיך אני שבגיל 11 נשארתי בלי כל מעקה בטיחות, חדשה בארץ ובלי תחושה שיש לי הורים תומכים, רואים ומגנים, מה שמילא אותי בהמון חרדה ואחר כך בדיכאון, איך אני הולכת לצלוח את תקופת המעברים הזאת, את הריק הזה, מבלי להוריד דברים אל הקרקע בלי שהעשייה שלי תרגיע אותי סוף סוף? (תמיד העשייה שלי הרגיע את החרדה)
עירית, תודה שאת רואה את אשר קשה לי לראות כרגע!!
מאד מתחברת לזה. רואה את זה במציאות. אנו מנהלים שיחות עם הורים שילדיהם יהיו בגן בשנה הבאה. אני הגננת שעומדת בראש הגן ואין לי מאחורי מי להסתתר. אני גם זו שעומדת בראש הצוות ושוב, אין לי מאחורי מי להסתתר. אני מבינה שאני לא אוכל לעמוד בציפיות של כולם. אני מבינה שאני הולכת מאד מאד להיחשף. באופן בו לא נחשפתי עד היום.
ואז אני חוזרת הביתה ומצפה שהוא יהיה המחבוא שלי. אבל הוא בית קטן שעומד באמצע שטח, אין שכנים לבניין, אין גדר הפרדה, אם אני יושבת בגינה רואים אותי מהרחוב, והתחושה היא של מרכז, לא של פינות. אני במרכז. גם פה וגם שם. אמא'לה איזה פחד!
ואני יודעת שההרגל, המנהג שלי עד כה הוא כן לתפוס עמדה שבה אני חבויה וממנה להציץ. מדי פעם. אך לא זה המקום שלי היום.
עכשיו, לגבי לעזוב את הישן.. כן! אני דבוקה שם קשות. אינני יודעת בדיוק להצביע איך. כעת בעיקר בזיכרונות שלי, בכמיהה הבלתי נדלית שהוא, האקס שלי, יהיה איתי, בסירוב מוחלט להיפתח למשהו אחר, בסירוב להסכים ולשחרר את מה שהיה. אחרי פגישות ההורים רציתי שהוא יהיה שם לנחם אותי, לעודד אותי, להגיד לי שאני טובה, לחבק אותי, להגיד שהוא מאמין בי ואוהב. אני מדמיינת אותו. כמו שאני מדמיינת מזגן בחום הזה. הדמיון של מה שאין רק כואב יותר. כי אין. רק חם יותר כשחושבים "או, אילו היה כאן מזגן הכל היה נסבל יותר, טוב יותר.."
הוא יישאר בפנים או יצא החוצה?
אני חושבת שזו בדיוק השאלה בה אני עומדת והיא מכאיבה כל כך בגלל שאני לא פה ולא שם. עדיין נאחזת בישן, אבל, הפלא ופלא הישן מרפה ממני! האקס, אחותי הגדולה, חברתי הטובה שהייתה לי לעוגן בשנים האחרונות, כולם עוזבים או עזבו, התרחקו מהאיזור הפיזי שלי וחלקם.. ברור מי, יצאו מחיי. אין מעקה בטיחות. אני מרגישה כמו על סף שיגעון! ועדיין לא צעדתי אל החדש במלואי. לא רק כי אני מפחדת. גם כי אני מפחדת. וגם כי השנה עוד לא החלה, ואני עוד לא מכירה את עצמי באופן הזה. האם אני יכולה לצעוד בגאווה ולאמר לעולם שאני מורה? שאני מחנכת? שיש לי מה לתת?
ואיך אני, עם כל הדפקות שאכלתי בילדות שלי יכולה באמת לתת משהו? ואיך אני שגידלתי את עצמי מגיל 11 פחות או יותר לבד.. איך אני יכולה לגדל ילדים בריאים, מאושרים? כן אני יודעת שאני עובדת קשה מאד בחיי אלה כדי להשתנות וכדי לתת להם את מה שאני לא קיבלתי וגם את מה שכן קיבלתי כי כן הכרתי מה זה כשאוהבים אותי.
ואיך אני שבגיל 11 נשארתי בלי כל מעקה בטיחות, חדשה בארץ ובלי תחושה שיש לי הורים תומכים, רואים ומגנים, מה שמילא אותי בהמון חרדה ואחר כך בדיכאון, איך אני הולכת לצלוח את תקופת המעברים הזאת, את הריק הזה, מבלי להוריד דברים אל הקרקע בלי שהעשייה שלי תרגיע אותי סוף סוף? (תמיד העשייה שלי הרגיע את החרדה)
עירית, תודה שאת רואה את אשר קשה לי לראות כרגע!!
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
_אני במרכז. גם פה וגם שם. אמא'לה איזה פחד!
ואני יודעת שההרגל, המנהג שלי עד כה הוא כן לתפוס עמדה שבה אני חבויה וממנה להציץ. מדי פעם. אך לא זה המקום שלי היום._
זה בדיוק העניין. המקום האמיתי שלך הוא במרכז, לא בפינה נסתרת.
נדרש קודם כל להכיר בכך.
ולזה עוד לפני שאת שואלת את עצמך "איך אני הולכת לשם?" או מה "אני אמורה לעשות עם זה ואיך אני אתמודד עם הפחד?".
קודם כל להכיר בפער שקיים בין מי שאת לבין המקום שאת מסכימה לתפוס ולקחת בעולם.
[אני רוצה שתראי את המנגנון שאת (וכמובן שכולנו) שבויה בו ושחוסם את השינוי מלקרות:
האישיות, כדי להגן על עצמה מכליָה, מעלה בתגובה למצב החדש את המחשבות המפחידות הללו של 'איך'. מחשבות מפחידות, ולכן גם חוסמות, ולכן גם מעוורות את העיניים.
וכך היא מונעת ממך להתעמת ולהתאמת עם השאלה החשובה והמהותית בשלב הנוכחי, השאלה שתפקח את עינייך ואת דרכך אל עבר החדש: האם אני, קודם כל, מכירה בפער שבתוכו אני חיה? באמת מכירה? באמת מסכימה להביט בו ולראות אותו כפי שהוא?]
בואי נסי לענות על השאלה הזאת, מהבטן, בלי לחץ לספק תשובה "נכונה". תראי מה עולה באופן אותנטי.
כאמור, מה שחשוב כרגע זה לא התשובה שעולה אלא עצם המפגש שלך עם השאלה המקדמת הזאת, לעומת מפגש עם מחשבות חוסמות:
כעת, לגבי הישן:
בכמיהה הבלתי נדלית שהוא, האקס שלי, יהיה איתי
אני מדמיינת אותו. כמו שאני מדמיינת מזגן בחום הזה. הדמיון של מה שאין רק כואב יותר. כי אין. רק חם יותר כשחושבים "או, אילו היה כאן מזגן הכל היה נסבל יותר, טוב יותר.."
זו אשליה.
אם היה לי כך וכך... אז הייתי מאושרת. זו אשליה שאם תעשי "וי" על מה שאת רוצה שיבוא מבחוץ, אז יהיה שקט בפנים.
מקור הסבל הוא פנימי ולא חיצוני. שום דבר חיצוני לך לא יוכל לעולם לספק לך חוויה פנימית אמיתית ובלתי תלויה של אושר או שמחה. כל שמחה שמקורה מבחוץ, סופה להביא איתה עצב, כי הבחוץ משתנה תדיר. אנשים באים ואז הולכים או מתים. חפצים מצטברים ואז אובדים. כל עוד מקור השמחה הוא חיצוני, תמיד תוכלי מראש לצפות שבעקבות אותה שמחה יבוא סבל.
לא האקס שלך, ולא אף גבר אחר מסוגל להושיע אותך מעצמך, מהכאב הפנימי. רק את. ורק מבפנים. ואף אדם לא יכול לעולם לספק לך מבחוץ חוויה של ערך עצמי מהותי ומבוסס.
זו האשליה.
האם את יכולה לראות את זה? להכיר בכך?
אם ניקח את זה לתכלס, אז כאן הדבר הראשון הוא להכיר באשליה שנכבשת בה, ולהכיר בכך שהיא מקור הסבל.
להכיר בזה כעת, ואחר כך ממש בזמן אמת, ברגע שעולה המחשבה, או הכמיהה.
גם עליה לענות באותו האופן שתיארתי קודם:
.
_הוא יישאר בפנים או יצא החוצה?
אני חושבת שזו בדיוק השאלה בה אני עומדת והיא מכאיבה כל כך בגלל שאני לא פה ולא שם. עדיין נאחזת בישן, אבל, הפלא ופלא הישן מרפה ממני!_
חשוב שתראי שאין פה שום דבר מסתורי, או שקשור למזל.
הישן מרפה ממך רק משום שאת, במעמקים שלך, כבר הסכמת להרפות ממנו. הסכמת שילך. הסכמת לצעוד אל עבר החדש. עכשיו הקליפה שלך נלחמת על חייה ומנסה למנוע את המהלך הבלתי נמנע הזה.
זה הרי תמיד הפְּנים.
וגם כי השנה עוד לא החלה, ואני עוד לא מכירה את עצמי באופן הזה. האם אני יכולה לצעוד בגאווה ולאמר לעולם שאני מורה? שאני מחנכת? שיש לי מה לתת?
את כן מכירה, יקירתי.
בתוך תוכך את כן מכירה באיכויות ובעוצמות שלך.
את לא באמת צריכה את המציאות שתראה לך. היא תראה לך, אל דאגה, אבל עד אז, את יכולה להתחיל להכיר בזה.
להסכים לראות את מידתך האמיתית, מעבר לאשליה, מעבר לקליפות האישיות שמקטינות אותך על מנת להגן מכאב. הכל תלוי על מה את מסתכלת ומבעד למשקפיים של מי: שלך, או של האישיות המתגוננת.
אם תיכנסי פנימה ותדברי עם הלב שלך, עם המקום שיודע, את תגלי שאת כן מכירה. וברור שיש לך מה להעניק.
.
.
_ואיך אני, עם כל הדפקות שאכלתי בילדות שלי יכולה באמת לתת משהו? ואיך אני שגידלתי את עצמי מגיל 11 פחות או יותר לבד.. איך אני יכולה לגדל ילדים בריאים, מאושרים? כן אני יודעת שאני עובדת קשה מאד בחיי אלה כדי להשתנות וכדי לתת להם את מה שאני לא קיבלתי וגם את מה שכן קיבלתי כי כן הכרתי מה זה כשאוהבים אותי.
ואיך אני שבגיל 11 נשארתי בלי כל מעקה בטיחות, חדשה בארץ ובלי תחושה שיש לי הורים תומכים, רואים ומגנים, מה שמילא אותי בהמון חרדה ואחר כך בדיכאון, איך אני הולכת לצלוח את תקופת המעברים הזאת, את הריק הזה, מבלי להוריד דברים אל הקרקע בלי שהעשייה שלי תרגיע אותי סוף סוף? (תמיד העשייה שלי הרגיע את החרדה)_
זה מה שמאפשר לך לתת את הדבר הייחודי שאת באת לתת.
ברובד העמוק, זה מה שבאת ללמוד כאן וזה מה שבאת ללמד. שמחה ויציבות פנימית שתלויה רק בעצמה. שאינה תלויה בדבר. את רואה איזו מתנה זו יכולה להיות עבור עצמך ועבור אחרים?
איך היית יכולה ללמוד ולפתח את האיכות הזאת לרמות מאוד גבוהות, אם היית עטופה ומוגנת כל חייך?
.
.
עירית, תודה שאת רואה את אשר קשה לי לראות כרגע!!
אני שמחה להצליח לעשות זאת.
ו-בבקשה, כעת הסכימי ללכת עם זה קדימה, לקחת את זה הלאה. לאט לאט - לא בכח - אבל בטוח.
אל תישארי כבולה באשליה, אל תישארי לא-רואה.
הסכימי לפקוח את העיניים ולהכיר באמת. אם את שואלת 'איך' - אז זה ה'איך' שלך במדרגה הנוכחית: להסכים לראות את האמת ולהכיר בה.
ספרי לי איך את עם כל זה.
ואני יודעת שההרגל, המנהג שלי עד כה הוא כן לתפוס עמדה שבה אני חבויה וממנה להציץ. מדי פעם. אך לא זה המקום שלי היום._
זה בדיוק העניין. המקום האמיתי שלך הוא במרכז, לא בפינה נסתרת.
נדרש קודם כל להכיר בכך.
ולזה עוד לפני שאת שואלת את עצמך "איך אני הולכת לשם?" או מה "אני אמורה לעשות עם זה ואיך אני אתמודד עם הפחד?".
קודם כל להכיר בפער שקיים בין מי שאת לבין המקום שאת מסכימה לתפוס ולקחת בעולם.
[אני רוצה שתראי את המנגנון שאת (וכמובן שכולנו) שבויה בו ושחוסם את השינוי מלקרות:
האישיות, כדי להגן על עצמה מכליָה, מעלה בתגובה למצב החדש את המחשבות המפחידות הללו של 'איך'. מחשבות מפחידות, ולכן גם חוסמות, ולכן גם מעוורות את העיניים.
וכך היא מונעת ממך להתעמת ולהתאמת עם השאלה החשובה והמהותית בשלב הנוכחי, השאלה שתפקח את עינייך ואת דרכך אל עבר החדש: האם אני, קודם כל, מכירה בפער שבתוכו אני חיה? באמת מכירה? באמת מסכימה להביט בו ולראות אותו כפי שהוא?]
בואי נסי לענות על השאלה הזאת, מהבטן, בלי לחץ לספק תשובה "נכונה". תראי מה עולה באופן אותנטי.
כאמור, מה שחשוב כרגע זה לא התשובה שעולה אלא עצם המפגש שלך עם השאלה המקדמת הזאת, לעומת מפגש עם מחשבות חוסמות:
- האם את מסכימה להכיר בכך שהמקום האמיתי והנכון שלך, זה שמתאים למידותייך, הוא במרכז?
כעת, לגבי הישן:
בכמיהה הבלתי נדלית שהוא, האקס שלי, יהיה איתי
אני מדמיינת אותו. כמו שאני מדמיינת מזגן בחום הזה. הדמיון של מה שאין רק כואב יותר. כי אין. רק חם יותר כשחושבים "או, אילו היה כאן מזגן הכל היה נסבל יותר, טוב יותר.."
זו אשליה.
אם היה לי כך וכך... אז הייתי מאושרת. זו אשליה שאם תעשי "וי" על מה שאת רוצה שיבוא מבחוץ, אז יהיה שקט בפנים.
מקור הסבל הוא פנימי ולא חיצוני. שום דבר חיצוני לך לא יוכל לעולם לספק לך חוויה פנימית אמיתית ובלתי תלויה של אושר או שמחה. כל שמחה שמקורה מבחוץ, סופה להביא איתה עצב, כי הבחוץ משתנה תדיר. אנשים באים ואז הולכים או מתים. חפצים מצטברים ואז אובדים. כל עוד מקור השמחה הוא חיצוני, תמיד תוכלי מראש לצפות שבעקבות אותה שמחה יבוא סבל.
לא האקס שלך, ולא אף גבר אחר מסוגל להושיע אותך מעצמך, מהכאב הפנימי. רק את. ורק מבפנים. ואף אדם לא יכול לעולם לספק לך מבחוץ חוויה של ערך עצמי מהותי ומבוסס.
זו האשליה.
האם את יכולה לראות את זה? להכיר בכך?
אם ניקח את זה לתכלס, אז כאן הדבר הראשון הוא להכיר באשליה שנכבשת בה, ולהכיר בכך שהיא מקור הסבל.
להכיר בזה כעת, ואחר כך ממש בזמן אמת, ברגע שעולה המחשבה, או הכמיהה.
גם עליה לענות באותו האופן שתיארתי קודם:
- האם את מסכימה להכיר בכך שזו אשליה שאושר ושקט יכולים להגיע מהאקס שלך או מכל גבר אחר?
.
_הוא יישאר בפנים או יצא החוצה?
אני חושבת שזו בדיוק השאלה בה אני עומדת והיא מכאיבה כל כך בגלל שאני לא פה ולא שם. עדיין נאחזת בישן, אבל, הפלא ופלא הישן מרפה ממני!_
חשוב שתראי שאין פה שום דבר מסתורי, או שקשור למזל.
הישן מרפה ממך רק משום שאת, במעמקים שלך, כבר הסכמת להרפות ממנו. הסכמת שילך. הסכמת לצעוד אל עבר החדש. עכשיו הקליפה שלך נלחמת על חייה ומנסה למנוע את המהלך הבלתי נמנע הזה.
זה הרי תמיד הפְּנים
.וגם כי השנה עוד לא החלה, ואני עוד לא מכירה את עצמי באופן הזה. האם אני יכולה לצעוד בגאווה ולאמר לעולם שאני מורה? שאני מחנכת? שיש לי מה לתת?
את כן מכירה, יקירתי.
בתוך תוכך את כן מכירה באיכויות ובעוצמות שלך.
את לא באמת צריכה את המציאות שתראה לך. היא תראה לך, אל דאגה, אבל עד אז, את יכולה להתחיל להכיר בזה.
להסכים לראות את מידתך האמיתית, מעבר לאשליה, מעבר לקליפות האישיות שמקטינות אותך על מנת להגן מכאב. הכל תלוי על מה את מסתכלת ומבעד למשקפיים של מי: שלך, או של האישיות המתגוננת.
אם תיכנסי פנימה ותדברי עם הלב שלך, עם המקום שיודע, את תגלי שאת כן מכירה. וברור שיש לך מה להעניק.
.
.
_ואיך אני, עם כל הדפקות שאכלתי בילדות שלי יכולה באמת לתת משהו? ואיך אני שגידלתי את עצמי מגיל 11 פחות או יותר לבד.. איך אני יכולה לגדל ילדים בריאים, מאושרים? כן אני יודעת שאני עובדת קשה מאד בחיי אלה כדי להשתנות וכדי לתת להם את מה שאני לא קיבלתי וגם את מה שכן קיבלתי כי כן הכרתי מה זה כשאוהבים אותי.
ואיך אני שבגיל 11 נשארתי בלי כל מעקה בטיחות, חדשה בארץ ובלי תחושה שיש לי הורים תומכים, רואים ומגנים, מה שמילא אותי בהמון חרדה ואחר כך בדיכאון, איך אני הולכת לצלוח את תקופת המעברים הזאת, את הריק הזה, מבלי להוריד דברים אל הקרקע בלי שהעשייה שלי תרגיע אותי סוף סוף? (תמיד העשייה שלי הרגיע את החרדה)_
זה מה שמאפשר לך לתת את הדבר הייחודי שאת באת לתת.
ברובד העמוק, זה מה שבאת ללמוד כאן וזה מה שבאת ללמד. שמחה ויציבות פנימית שתלויה רק בעצמה. שאינה תלויה בדבר. את רואה איזו מתנה זו יכולה להיות עבור עצמך ועבור אחרים?
איך היית יכולה ללמוד ולפתח את האיכות הזאת לרמות מאוד גבוהות, אם היית עטופה ומוגנת כל חייך?
.
.
עירית, תודה שאת רואה את אשר קשה לי לראות כרגע!!
אני שמחה להצליח לעשות זאת.
ו-בבקשה, כעת הסכימי ללכת עם זה קדימה, לקחת את זה הלאה. לאט לאט - לא בכח - אבל בטוח.
אל תישארי כבולה באשליה, אל תישארי לא-רואה.
הסכימי לפקוח את העיניים ולהכיר באמת. אם את שואלת 'איך' - אז זה ה'איך' שלך במדרגה הנוכחית: להסכים לראות את האמת ולהכיר בה.
ספרי לי איך את עם כל זה.
מציאות חדשה פרידה
עירית, העתקתי לי את דברייך, עושה איתם עבודה.
הרבה אהבה לך ותודה.
אכתוב עוד בהמשך.
עינת
הרבה אהבה לך ותודה.
אכתוב עוד בהמשך.
עינת
מציאות חדשה פרידה
היי עינת,
כשאת אומרת שאת עושה "עבודה", למה את מתכוונת?
האם הכוונה לעבודה של ביירון קייטי?
כשאת אומרת שאת עושה "עבודה", למה את מתכוונת?
האם הכוונה לעבודה של ביירון קייטי?
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
יופי!
-
אום_אל_קיצקיצ*
- הודעות: 1231
- הצטרפות: 21 ינואר 2007, 22:53
- דף אישי: הדף האישי של אום_אל_קיצקיצ*
מציאות חדשה פרידה
הי עינת
בקשר לבית, אולי את צריכה עזרה מקצועית קלה. לפנות ליועצ/ת פנג-שווי שיעזרו לך להבין איזה תיקונים קטנים אפשר לעשות כדי שיהיה לך פחות קשה בבית הזה. אולי בכך תקלי על עצמך בחזית הזאת בזמן שאת עסוקה בכל כך הרבה חזיתות.
בקשר לבית, אולי את צריכה עזרה מקצועית קלה. לפנות ליועצ/ת פנג-שווי שיעזרו לך להבין איזה תיקונים קטנים אפשר לעשות כדי שיהיה לך פחות קשה בבית הזה. אולי בכך תקלי על עצמך בחזית הזאת בזמן שאת עסוקה בכל כך הרבה חזיתות.
-
אום_אל_קיצקיצ*
- הודעות: 1231
- הצטרפות: 21 ינואר 2007, 22:53
- דף אישי: הדף האישי של אום_אל_קיצקיצ*
מציאות חדשה פרידה
אגב, נשמע ממש כמו בית חלומות! גם אני גרה בבית פרטי בישוב במקום מאוד מרכזי וחשוף וזה לא מפריע לי בשום צורה. ההיפך, שמחה שזה מאפשר לי אינטראקציה עם הרבה אנשים, למרות ואולי בגלל שאני ממש לא חיית חברה.
מציאות חדשה פרידה
אום, תודה..
אני מניחה לבית כרגע, ומניחה לגן או-טו-טו, ויוצאת לחופשה..
מצאתי טיסה מוזלת מאד ואם הכל יסתדר טפו טפו טפו במוצאי שבת אני אמורה לעלות על מטוס, לשבועיים. אטוס לאירופה לחווה חקלאית בה אעבוד ואחיה חינם. זהו מקום מרפא, אך גם נראה לי הרבה דברים יעלו, זה מקום בלי הרבה ציוויליזציה, ונראה לי יהיה לי הרבה את עצמי, אבל איכשהו אני כמהה לזה. לעשות קצת נקיון פנימי, ולהתרחק.
אני מקווה שזו תהיה מקלחת ריגשית. רוחנית. פיזית. להיות ולעכל את כל מה שעבר עליי בשנה הזו. וממשיך לעבור.
עירית, אני לוקחת את מילותייך איתי. פיזית אפילו, המילים שלך כתובות ביומני. ואני קוראת לפני השינה, ומקווה שמפנימה ומולידה, את האפשרות החדשה, את האפשרות לפנות פנימה אל עצמי אל אותם מקורות של תמיכה וכוח, אהבה וקבלה, אותם כל הזמן דרשתי מהעולם.
בינתיים לילה טוב, מאחלת לכולנו רוח קרירה ושקט.
אני מניחה לבית כרגע, ומניחה לגן או-טו-טו, ויוצאת לחופשה..
מצאתי טיסה מוזלת מאד ואם הכל יסתדר טפו טפו טפו במוצאי שבת אני אמורה לעלות על מטוס, לשבועיים. אטוס לאירופה לחווה חקלאית בה אעבוד ואחיה חינם. זהו מקום מרפא, אך גם נראה לי הרבה דברים יעלו, זה מקום בלי הרבה ציוויליזציה, ונראה לי יהיה לי הרבה את עצמי, אבל איכשהו אני כמהה לזה. לעשות קצת נקיון פנימי, ולהתרחק.
אני מקווה שזו תהיה מקלחת ריגשית. רוחנית. פיזית. להיות ולעכל את כל מה שעבר עליי בשנה הזו. וממשיך לעבור.
עירית, אני לוקחת את מילותייך איתי. פיזית אפילו, המילים שלך כתובות ביומני. ואני קוראת לפני השינה, ומקווה שמפנימה ומולידה, את האפשרות החדשה, את האפשרות לפנות פנימה אל עצמי אל אותם מקורות של תמיכה וכוח, אהבה וקבלה, אותם כל הזמן דרשתי מהעולם.
בינתיים לילה טוב, מאחלת לכולנו רוח קרירה ושקט.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עינת, משמח ומרגש מאוד לשמוע.
כל הכבוד על אופן העבודה שאת עושה, ועל העומק שאת מגיעה אליו באמצעותה.
כעת, כשהתחזקת,
אני רוצה להציע לך ליצור בתוכך כוונה נוספת, חדשה,
שממשיכה ומעמיקה את העבודה שאת כבר עושה.
ליצור כוונה בדרך למטוס...
אני רוצה להציע לך לא רק להסכים להיפרד מהאקס שלך.
אני רוצה להציע לך ממש ממש לרצות להיפרד ממנו. לרצות את הפרידה ההיא. לרצות אותה כאילו את יזמת אותה.
וחס וחלילה לא לרצות מתוך רצון להכאיב לעצמך,
אלא מתוך רצון נחוש עמוק ומהותי להיפרד משני דפוסים שלך שבאו לידי ביטוי בקשר: תלות וביטול עצמי.
להמשיך להחזיק בקשר אומר באופן ישיר להמשיך להחזיק בדפוסים.
לא ניתן מבחינתך, לא באמת, לשחרר את הדפוסים תוך כדי שאת ממשיכה לאחוז בדרך כלשהי את הקשר בפורמט שבו הוא התקיים.
כל עוד את לא רוצה להיפרד ממנו את בעצם לא רוצה ולא נותנת את הסכמתך העמוקה להיפרד מהדפוסים הללו.
(או לפחות מרובד מסויים שלהם. הרי במהלך השנים אנחנו משחררים מכל דפוס בכל "סיבוב" עוד רובד, עוד קליפה שלו. לעיתים דקה, לעיתים מהותית).
מדוע?
כי אז את כאילו מסכימה להמשיך להחזיק בקיום (אפילו רק בתוכך) קשר שבו ביטלת חלק מהצרכים שלך. קשר שבו הסכמת לוותר על כל מיני דברים, או להדחיק כל מיני דברים, מתוך פחד לאבד אותו. קשר שבו התנהלת בכל רגע ורגע מתוך פחד לאבד אותו. מה שזה אומר זה שאז את מחזיקה בקיום לא רק את הקשר אלא בעיקר את מי שאת ביחס לקשר הזה.
אגב, בשורה התחתונה שני הדפוסים הללו של תלות וביטול עצמי כרוכים זה בזה ומזינים זה את זה: את מוותרת על חלק מעצמך או מהצרכים שלך כדי לא לאבד, או מתוך פחד לאבד את הגבר.
כמו כן, יש לי תחושה שאַת כבר מזמן הבעת את הרצון הזה. את הרצון להתפתחות הספציפית הזאת, שדרשה פרידה של הקשר הספציפי הזה. הבעת אותו ברמה הנשמתית. עכשיו ה'עצמי' שלך נדרש ליישר קו עם רצון הנשמה. האם ה'עצמי' שלך מסכים? האם ה'עצמי' שלך רוצה ליישר את הקו הזה? ההצעה החדשה שאני מעלה פה היום היא כאמור שהוא ממש ירצה ליישר את הקו, להגיע למצב בו הוא לא יכול שלא.
לעיתים התפתחות כזאת מתאפשרת עבור בני זוג בתוך מערכת היחסים. לעיתים היא דורשת סיום שלה.
הבנה מעמיקה שלך את הרעיון הזה,
תוך התחברות לרצון העמוק לשחרר את הדפוסים הללו,
שני אלה יכולים מאוד מאוד מאוד להקל, לתמוך ולקדם את שחרור האחיזה שלך באקס. לשחרר אותו סופית, ולפתוח פתח למשהו חדש.
עינת החדשה, זו שלא מוכנה יותר לבטל את הצרכים המלאים שלה מקשר זוגי על מנת שלא לאבד אותו,
תוכל בקרוב לפגוש גבר חדש, כזה שהמבנה שלו יהיה במתאם לעינת החדשה הזו.
יקרה, שתהיה לך חופשה משהו משהו, מכל הבחינות
כל הכבוד על אופן העבודה שאת עושה, ועל העומק שאת מגיעה אליו באמצעותה.
כעת, כשהתחזקת,
אני רוצה להציע לך ליצור בתוכך כוונה נוספת, חדשה,
שממשיכה ומעמיקה את העבודה שאת כבר עושה.
ליצור כוונה בדרך למטוס...
אני רוצה להציע לך לא רק להסכים להיפרד מהאקס שלך.
אני רוצה להציע לך ממש ממש לרצות להיפרד ממנו. לרצות את הפרידה ההיא. לרצות אותה כאילו את יזמת אותה.
וחס וחלילה לא לרצות מתוך רצון להכאיב לעצמך,
אלא מתוך רצון נחוש עמוק ומהותי להיפרד משני דפוסים שלך שבאו לידי ביטוי בקשר: תלות וביטול עצמי.
להמשיך להחזיק בקשר אומר באופן ישיר להמשיך להחזיק בדפוסים.
לא ניתן מבחינתך, לא באמת, לשחרר את הדפוסים תוך כדי שאת ממשיכה לאחוז בדרך כלשהי את הקשר בפורמט שבו הוא התקיים.
כל עוד את לא רוצה להיפרד ממנו את בעצם לא רוצה ולא נותנת את הסכמתך העמוקה להיפרד מהדפוסים הללו.
(או לפחות מרובד מסויים שלהם. הרי במהלך השנים אנחנו משחררים מכל דפוס בכל "סיבוב" עוד רובד, עוד קליפה שלו. לעיתים דקה, לעיתים מהותית).
מדוע?
כי אז את כאילו מסכימה להמשיך להחזיק בקיום (אפילו רק בתוכך) קשר שבו ביטלת חלק מהצרכים שלך. קשר שבו הסכמת לוותר על כל מיני דברים, או להדחיק כל מיני דברים, מתוך פחד לאבד אותו. קשר שבו התנהלת בכל רגע ורגע מתוך פחד לאבד אותו. מה שזה אומר זה שאז את מחזיקה בקיום לא רק את הקשר אלא בעיקר את מי שאת ביחס לקשר הזה.
אגב, בשורה התחתונה שני הדפוסים הללו של תלות וביטול עצמי כרוכים זה בזה ומזינים זה את זה: את מוותרת על חלק מעצמך או מהצרכים שלך כדי לא לאבד, או מתוך פחד לאבד את הגבר.
כמו כן, יש לי תחושה שאַת כבר מזמן הבעת את הרצון הזה. את הרצון להתפתחות הספציפית הזאת, שדרשה פרידה של הקשר הספציפי הזה. הבעת אותו ברמה הנשמתית. עכשיו ה'עצמי' שלך נדרש ליישר קו עם רצון הנשמה. האם ה'עצמי' שלך מסכים? האם ה'עצמי' שלך רוצה ליישר את הקו הזה? ההצעה החדשה שאני מעלה פה היום היא כאמור שהוא ממש ירצה ליישר את הקו, להגיע למצב בו הוא לא יכול שלא.
לעיתים התפתחות כזאת מתאפשרת עבור בני זוג בתוך מערכת היחסים. לעיתים היא דורשת סיום שלה.
הבנה מעמיקה שלך את הרעיון הזה,
תוך התחברות לרצון העמוק לשחרר את הדפוסים הללו,
שני אלה יכולים מאוד מאוד מאוד להקל, לתמוך ולקדם את שחרור האחיזה שלך באקס. לשחרר אותו סופית, ולפתוח פתח למשהו חדש.
עינת החדשה, זו שלא מוכנה יותר לבטל את הצרכים המלאים שלה מקשר זוגי על מנת שלא לאבד אותו,
תוכל בקרוב לפגוש גבר חדש, כזה שהמבנה שלו יהיה במתאם לעינת החדשה הזו.
יקרה, שתהיה לך חופשה משהו משהו, מכל הבחינות
מציאות חדשה פרידה
עירית!
אני יושבת פה על המזוודות, מה שנקרא. ותוך כדי שאני אורזת אני מנהלת עם עצמי את השיח הזה ממש. מדהים כמה עזיבה של מקום שאנו רגילים אליו אפילו לתקופה של שבועיים מחדדת דברים ומראה אותם כמו מראה. דברים קשים נראים פתאום באור יותר רך, ויש הרבה אהבה שמתעוררת סביב להרפות מהם לרגע. פתאום רואים עד כמה הטוב הוא טוב ורואים מה טוב ומה פחות. ומה שנראה קודם כקשה פתאום יש אליו יותר סלחנות. ככה זה בלצאת למסע. ואני רואה עד כמה אני עדיין נאחזת בו! אני רואה שאני לא יכולה לתאר לעצמי את עצמי בלעדיו למרות שאני בלעדיו כבר הרבה הרבה זמן. ויש לי שיח פנימי ברגעים אלה ממש, לפני שראיתי את מה שכתבת, המקום שתקוע עליו ושלא משחרר ואיזו בקשה עמוקה פנימית לרצות לשחרר אותו. כך בדיוק אני מדברת אל עצמי עכשיו. האם את יכולה לדמיין לעצמך שאת רוצה לשחרר אותו? כך אני אומרת לי.
לכן המילים שלך באו כל כך בול!
אני מקווה שהמסע הזה יהיה לי כמו מקדש קטן שבו אני עושה את התנועה הפנימית הזו. חייבת לאמר שפעם הקודמת שהייתי בחווה הזו היתה לפני שנתיים. הייתי שם ארבעה ימים בלבד אבל הם היו לי משמעותיים כל כך! ושם עלה בי ספק עמוק בקשר הזה. אני חושבת שכבר אז הרשתי לעצמי במסע שערכתי גם אז לבד, להתרחב אל מידותיי הנכונות. ומשם לא ראיתי כיצד אני חוזרת אל הדחיסות של חיי, אל דחיסותה של זוגיות זו.
פחדתי לזוז בתוך הקשר. פחדתי לזוז כדי שמשהו לא ייפול. פחדתי לנשום. פחדתי לצעוק. אבל ככה אני מכירה את עצמי. הוא לא עשה לי את זה. אני לא הכרתי את עצמי הנושמת והצועקת בתוך קשרים. אני הכרתי את זו שצריכה לעמוד על המשמר שלא יעזבו אותה. כי אם יעזבו אותה יהיה רע רע רע. יהיה משהו שהמיינד שלי אמר עליו "לא! בשום אופן". פחדתי לצחוק עלינו, פחדתי לדבר, פחדתי לנשק, פחדתי להיות אש. פחדתי שזה לא זמן טוב, פחדתי לדבר על אהבה פחדתי לדבר על נישואים על ילדים, על משפחה.
אני לא יודעת איך אפשר בלי הפחד.
אני לא יכולה לדמיין לי קבלה מוחלטת.
אני במסע עכשיו. אני מבינה שאני במסע הזה עם עצמי כבר הרבה זמן.
את התגובה לדבריי לא אוכל לקרוא בקרוב. אבל אני שומעת אותה בלב.
עירית מילותייך הן חלק כל כך משמעותי מהמסע הזה כעת.
תודה מעומק הנשמה!
אני יושבת פה על המזוודות, מה שנקרא. ותוך כדי שאני אורזת אני מנהלת עם עצמי את השיח הזה ממש. מדהים כמה עזיבה של מקום שאנו רגילים אליו אפילו לתקופה של שבועיים מחדדת דברים ומראה אותם כמו מראה. דברים קשים נראים פתאום באור יותר רך, ויש הרבה אהבה שמתעוררת סביב להרפות מהם לרגע. פתאום רואים עד כמה הטוב הוא טוב ורואים מה טוב ומה פחות. ומה שנראה קודם כקשה פתאום יש אליו יותר סלחנות. ככה זה בלצאת למסע. ואני רואה עד כמה אני עדיין נאחזת בו! אני רואה שאני לא יכולה לתאר לעצמי את עצמי בלעדיו למרות שאני בלעדיו כבר הרבה הרבה זמן. ויש לי שיח פנימי ברגעים אלה ממש, לפני שראיתי את מה שכתבת, המקום שתקוע עליו ושלא משחרר ואיזו בקשה עמוקה פנימית לרצות לשחרר אותו. כך בדיוק אני מדברת אל עצמי עכשיו. האם את יכולה לדמיין לעצמך שאת רוצה לשחרר אותו? כך אני אומרת לי.
לכן המילים שלך באו כל כך בול!
אני מקווה שהמסע הזה יהיה לי כמו מקדש קטן שבו אני עושה את התנועה הפנימית הזו. חייבת לאמר שפעם הקודמת שהייתי בחווה הזו היתה לפני שנתיים. הייתי שם ארבעה ימים בלבד אבל הם היו לי משמעותיים כל כך! ושם עלה בי ספק עמוק בקשר הזה. אני חושבת שכבר אז הרשתי לעצמי במסע שערכתי גם אז לבד, להתרחב אל מידותיי הנכונות. ומשם לא ראיתי כיצד אני חוזרת אל הדחיסות של חיי, אל דחיסותה של זוגיות זו.
פחדתי לזוז בתוך הקשר. פחדתי לזוז כדי שמשהו לא ייפול. פחדתי לנשום. פחדתי לצעוק. אבל ככה אני מכירה את עצמי. הוא לא עשה לי את זה. אני לא הכרתי את עצמי הנושמת והצועקת בתוך קשרים. אני הכרתי את זו שצריכה לעמוד על המשמר שלא יעזבו אותה. כי אם יעזבו אותה יהיה רע רע רע. יהיה משהו שהמיינד שלי אמר עליו "לא! בשום אופן". פחדתי לצחוק עלינו, פחדתי לדבר, פחדתי לנשק, פחדתי להיות אש. פחדתי שזה לא זמן טוב, פחדתי לדבר על אהבה פחדתי לדבר על נישואים על ילדים, על משפחה.
אני לא יודעת איך אפשר בלי הפחד.
אני לא יכולה לדמיין לי קבלה מוחלטת.
אני במסע עכשיו. אני מבינה שאני במסע הזה עם עצמי כבר הרבה זמן.
את התגובה לדבריי לא אוכל לקרוא בקרוב. אבל אני שומעת אותה בלב.
עירית מילותייך הן חלק כל כך משמעותי מהמסע הזה כעת.
תודה מעומק הנשמה!
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
ויש לי שיח פנימי ברגעים אלה ממש, לפני שראיתי את מה שכתבת, המקום שתקוע עליו ושלא משחרר ואיזו בקשה עמוקה פנימית לרצות לשחרר אותו. כך בדיוק אני מדברת אל עצמי עכשיו. האם את יכולה לדמיין לעצמך שאת רוצה לשחרר אותו? כך אני אומרת לי.
מרגש הסינכרון הזה.
שיהיה לך מסע עמוק ויפהפה פנימה, מסע שמפרק וממוסס את הישן, ובונה את החדש.
מסע שהדגש בו הוא על בניית החדש.
מסע שבו את בונה את עצמך מבפנים לצורך החדש. מסכימה להיבנות בתוכך לקראת החדש הזה. רוצה בכל מאודך לבנות את עצמך לקראתו. סקרנית אליו.
כשהחדש יתפוס בתוכך מסה משמעותית, את תצטרכי פחות ופחות להיאבק בפירוק הישן, בפחדים, בכאבים. הם ילכו. הם יקבלו פרופורציות אחרות. הם לא יהיו רלוונטיים לצד החדש.
שולחת אהבה מהלב אל הלב
מרגש הסינכרון הזה.
שיהיה לך מסע עמוק ויפהפה פנימה, מסע שמפרק וממוסס את הישן, ובונה את החדש.
מסע שהדגש בו הוא על בניית החדש.
מסע שבו את בונה את עצמך מבפנים לצורך החדש. מסכימה להיבנות בתוכך לקראת החדש הזה. רוצה בכל מאודך לבנות את עצמך לקראתו. סקרנית אליו.
כשהחדש יתפוס בתוכך מסה משמעותית, את תצטרכי פחות ופחות להיאבק בפירוק הישן, בפחדים, בכאבים. הם ילכו. הם יקבלו פרופורציות אחרות. הם לא יהיו רלוונטיים לצד החדש.
שולחת אהבה מהלב אל הלב
מציאות חדשה פרידה
ובכן..
חזרתי!
מסע של שבועיים וחצי מאחוריי.
ביום הנחיתה בצרפת ישבתי ברכבת בדרך דרומה והיו לי כשלוש וחצי שעות לנסוע. ואז זה התחיל לקרות בתוכי. ויצא החוצה. מכתב פרידה. כתבתי לו מכתב מהנקודה ההיא לפני תשעה חודשים, שבה עוד לא היה ברור לאן זה מוביל, כשלקחנו שבוע של ניתוק אחד מהשני, כל אחד הלך לבית אחר ועשה עם עצמו תהליך. בתום השבוע ההוא הוא אמר לי שרוצה שניפרד. אבל אני זוכרת, כאילו זה היה אתמול, בצורה מדוייקת את עצמי, מה אני הרגשתי שם. ומהמקום הזה, כשפוטנציאל הפרידה שתבוא ממני, עדיין שם, משם כתבתי את המכתב.
אני אצטט אותו:
"X היקר!
הנה עברו כמה ימים ספורים מאז שבאתי להיות כאן, בבית של ... ימים קשים אבל גם של התנקות. אני מופתעת לגלות שטוב לי לישון לבד, לקום לבד, ללכת בשקט לעבוד, ולחזור ברגל, אל השקט.
אני אוהבת אותך, אבל אין לי גישה לזה עכשיו. למען האמת, אני גם לא מתגעגעת.
בתקופה האחרונה אתה מרגיש לא טוב ונדמה ששנינו לא במיטבנו. משהו עובר עלינו. מאז שנכנסנו לבית הזה אני חווה תחושות של דיכאון, של חוסר דיוק. אני מתגעגעת לעיר, לאנשים, אני מרגישה לבד, אפילו שאני כאן איתך.
קשה להודות בזה אבל נראה שמשהו הסתיים, נגמר, משהו השתבש.
אני לא חושבת שאתה מאושר, וגם אני לא מאושרת.
כבר הרבה זמן אני חולמת להביא ילד לעולם. וכבר הרבה זמן אני מחכה לאיזושהי מחוייבות שתבוא מצידך. ואני רוצה שמחוייבות זו אליי תביא לך אושר, שקט, סיפוק, שמחה! אבל נראה שכל פעם שאתה מתחייב, ומתקרב, אתה בהכרח מקריב וסובל. מה שאומר שמשהו פה איננו מדוייק. גם אם יש ויתור בזוגיות זה לא צריך להיות ויתור על עצמך, על מי שאתה בבסיס. זה צריך להיות ויתור שהוא משמח כי זה ממקום של שפע, נתינה, אהבה ורצון.
אני מרגישה חומה, חומת הגנה, בינינו.
ואני לא רוצה לחיות עם החומה הזאת יותר.
נתתי לך את נפשי, ניסיתי להמיס ולהפשיר ולאפשר. אבל אינני יכולה להקריב את רצוני להיות קרובה, בנפש, בגוף...
(כאן יש חלק שהוא יותר אישי אז לא אכתוב אותו)
אז הנה הצרכים שלי:
הצרכים שכן מסופקים בקשר הם:
אני מרגישה שעליי לבחור האם אני מוכנה להקריב את הצרכים הבסיסיים שציינתי קודם, אשר לא מסופקים, למען האלמנט הזה של השארות יחד, שפירושו - אי-נטישה, אי-פרידה. וכמובן - האהבה. אז האם אני מוכנה להקריב את צרכיי העמוקים למען האהבה אליך והאהבה שלך אליי?
יקר שלי, אני חושבת שאני ואתה נוכל לאהוב זה את זו לנצח. אולי החופש רק ירחיב את האהבה, בסופו של דבר.
אבל האמת שלי היא שבתור קשר זוגי זה לא מספיק לי. אינני יכולה או רוצה לחיות בצמצום עצמי ושל צרכיי. מה גם שאפילו שאני מוותרת על כל הדברים האלה שמאד דרושים וחשובים לי - אתה עדיין לא מאושר ולא שמח להיות איתי. אז מה עשינו בזה?
בוא נשחרר את הציפייה אחד מהשני. זה רק מאמלל ומלחיץ. בוא נבנה לנו שני בתים שונים במקום בית אחד משותף. בוא נבנה שני בתים חמים, אוהבים, מזינים ותומכים, במקום בית אחד הורס והרוס שבו כל אחד מושך לכיוון אחר ולא נותר כלום לחלוק, ולא רוגע ושקט לחיות בהם. אלה לא חיים, עבור אף אחד מאיתנו!
אני אוהבת אותך מאד ובטוחה שהתקופה הזו רק תבנה אותנו ותעזור לנו.
שלך, עינת. "
חזרתי!
מסע של שבועיים וחצי מאחוריי.
ביום הנחיתה בצרפת ישבתי ברכבת בדרך דרומה והיו לי כשלוש וחצי שעות לנסוע. ואז זה התחיל לקרות בתוכי. ויצא החוצה. מכתב פרידה. כתבתי לו מכתב מהנקודה ההיא לפני תשעה חודשים, שבה עוד לא היה ברור לאן זה מוביל, כשלקחנו שבוע של ניתוק אחד מהשני, כל אחד הלך לבית אחר ועשה עם עצמו תהליך. בתום השבוע ההוא הוא אמר לי שרוצה שניפרד. אבל אני זוכרת, כאילו זה היה אתמול, בצורה מדוייקת את עצמי, מה אני הרגשתי שם. ומהמקום הזה, כשפוטנציאל הפרידה שתבוא ממני, עדיין שם, משם כתבתי את המכתב.
אני אצטט אותו:
"X היקר!
הנה עברו כמה ימים ספורים מאז שבאתי להיות כאן, בבית של ... ימים קשים אבל גם של התנקות. אני מופתעת לגלות שטוב לי לישון לבד, לקום לבד, ללכת בשקט לעבוד, ולחזור ברגל, אל השקט.
אני אוהבת אותך, אבל אין לי גישה לזה עכשיו. למען האמת, אני גם לא מתגעגעת.
בתקופה האחרונה אתה מרגיש לא טוב ונדמה ששנינו לא במיטבנו. משהו עובר עלינו. מאז שנכנסנו לבית הזה אני חווה תחושות של דיכאון, של חוסר דיוק. אני מתגעגעת לעיר, לאנשים, אני מרגישה לבד, אפילו שאני כאן איתך.
קשה להודות בזה אבל נראה שמשהו הסתיים, נגמר, משהו השתבש.
אני לא חושבת שאתה מאושר, וגם אני לא מאושרת.
כבר הרבה זמן אני חולמת להביא ילד לעולם. וכבר הרבה זמן אני מחכה לאיזושהי מחוייבות שתבוא מצידך. ואני רוצה שמחוייבות זו אליי תביא לך אושר, שקט, סיפוק, שמחה! אבל נראה שכל פעם שאתה מתחייב, ומתקרב, אתה בהכרח מקריב וסובל. מה שאומר שמשהו פה איננו מדוייק. גם אם יש ויתור בזוגיות זה לא צריך להיות ויתור על עצמך, על מי שאתה בבסיס. זה צריך להיות ויתור שהוא משמח כי זה ממקום של שפע, נתינה, אהבה ורצון.
אני מרגישה חומה, חומת הגנה, בינינו.
ואני לא רוצה לחיות עם החומה הזאת יותר.
נתתי לך את נפשי, ניסיתי להמיס ולהפשיר ולאפשר. אבל אינני יכולה להקריב את רצוני להיות קרובה, בנפש, בגוף...
(כאן יש חלק שהוא יותר אישי אז לא אכתוב אותו)
אז הנה הצרכים שלי:
- אני רוצה ילד.
- אני רוצה שתתחייב אליי (בקשר נישואים או בכוונה פנימית עמוקה להיות יחד)
- אני רוצה שנחיה בשיתוף כלכלי, שנהיה משפחה
- אני רוצה מגע, לתת מגע ולקבל מגע בחופשיות
- אני רוצה להעניק לך אהבה בלי לפחד שזה יסגור ויאיים עליך. אני רוצה לתת אהבה בלי לפחד.
הצרכים שכן מסופקים בקשר הם:
- אני בקשר זוגי מתמשך.
- אני לא לבד.
- אני עם בן אדם שאני אוהבת.
אני מרגישה שעליי לבחור האם אני מוכנה להקריב את הצרכים הבסיסיים שציינתי קודם, אשר לא מסופקים, למען האלמנט הזה של השארות יחד, שפירושו - אי-נטישה, אי-פרידה. וכמובן - האהבה. אז האם אני מוכנה להקריב את צרכיי העמוקים למען האהבה אליך והאהבה שלך אליי?
יקר שלי, אני חושבת שאני ואתה נוכל לאהוב זה את זו לנצח. אולי החופש רק ירחיב את האהבה, בסופו של דבר.
אבל האמת שלי היא שבתור קשר זוגי זה לא מספיק לי. אינני יכולה או רוצה לחיות בצמצום עצמי ושל צרכיי. מה גם שאפילו שאני מוותרת על כל הדברים האלה שמאד דרושים וחשובים לי - אתה עדיין לא מאושר ולא שמח להיות איתי. אז מה עשינו בזה?
בוא נשחרר את הציפייה אחד מהשני. זה רק מאמלל ומלחיץ. בוא נבנה לנו שני בתים שונים במקום בית אחד משותף. בוא נבנה שני בתים חמים, אוהבים, מזינים ותומכים, במקום בית אחד הורס והרוס שבו כל אחד מושך לכיוון אחר ולא נותר כלום לחלוק, ולא רוגע ושקט לחיות בהם. אלה לא חיים, עבור אף אחד מאיתנו!
אני אוהבת אותך מאד ובטוחה שהתקופה הזו רק תבנה אותנו ותעזור לנו.
שלך, עינת. "
מציאות חדשה פרידה
אחרי שכתבתי את המכתב הגעתי אל מקום יעדי בצרפת. ביליתי שלושה עשר יום בטבע מדהים, באורח חיים שקט ומפגשים פשוטים וגם עמוקים עם אנשים. עוד באותו ערב, ירדתי אל הנהר שזורם למרגלות ההר. המים היו צלולים לחלוטין, שקופים כך שרואים כל אבן, גם את כפות הרגליים שלי כי עמדתי באמצע. המים זרמו דרכי. הרגשתי את זרימת החיים הזו. כמו הנהר - זו היא הזרימה של החיים. הנהר איפשר למה שהיה ללכת. ולמה שיהיה לבוא. הוא הראה לי כיצד לשחרר, להרפות אל תוך הזרימה. הכל - הכל כפוף לזרימה זו. זה היה כל כך מנחם ומרפא. ומהרגע שהגעתי אל המקום הזה בלב הטבע, הנחתי את חפציי ונוכחתי לדעת שהוא לא חסר לי כלל. למען האמת שום דבר לא היה חסר לי שם בימים הראשונים. זה מדהים. לא היו שם חנויות, ולא היה לי חשמל בלילה, נרדמתי אחרי שקראתי בספרי לאור פנס, ולא היה מחשב ולא היה כל כך טלפון ולא היו עוד מליון ואחד דברים שאני כה רגילה לחיות באמצעותם.. ולא היה חסר לי דבר!
לאחר מכן התחילו לעלות כל מיני צרכים.. צורך בחברה.. צורך בשוקולד.. צורך בחיבוק, ועטיפה בגלל איזו בעיה פיזית שהעיקה אחרי כמה ימים.הצרכים האלה סופקו, לפעמים במלואם, לפעמים לא. אבל.. לא היה לי, לאורך כל הימים האלה שום צורך בו! ולא געגועים. רק ראיתי, בצלילות של מי הנהר עוד קצת ועוד קצת דברים קטנים שהנשמה שלי העלתה אל המודע. תובנות על המהות של מי שאני באמת.
ומה שעוד היה נראה משם הוא שמשהו בי כבר הרבה זמן בריא ומשוחרר ממנו! אבל משום מה פה, בארץ, לא יודעת למה בדיוק, העבר משחזר עצמו בתוכי יותר ואני איכשהו מתמכרת לרגשות הישנים של המסכנות, הגעגועים ושהוא חסר לי ובלעדיו, מה שנקרא, אני חצי בן אדם.. זאת לא המציאות הפנימית שלי, בעומק שלה.
ועכשיו אני כל כך רוצה ליישר קו. בין מה שפה, מה שבצד ה"אישיותי" של הדברים לבין מה שהנשמה שלי כבר יודעת. באופן כללי אני רוצה להיפרד מקליפות האישיות האלה ולחיות מהעומק שלי! זה עצוב לראות שהפער הוא גדול, בתוך החיים. ולכן בא הדיכאון. בגלל שאין מספיק קשר לנשמה, למי שאני באמת. ורק במי שאני באמת אני יכולה להיות שמחה ושלמה באמת.
אחרי שלושה עשר יום שם נסעתי לפאריז לשלושה ימים. ובסוף המסע שלי נקלעתי להרפתקה בלתי צפויה. נסעתי לשדה התעופה בפאריז בלילה כי הטיסה חזרה הייתה בבוקר. היו לפני כשמונה שעות בשדה עד הטיסה! פילסתי את דרכי בין הרכבות האחרונות והביטו אליי פרצופים די מפחידים ממושבי הרכבת. מישהו אפילו אמר לי ששדה התעופה נסגר בלילה והמליץ לי בחום לבוא אל ביתו לישון.. כמובן שסירבתי, אך פחד גדול נכנס לליבי. מה אם השדה סגור? מה אעשה אז? בדידות ופחד היו טבעת חנק על גרוני. ישבתי בקרון הרכבת והתחלתי להתפלל לאלוהים. למרות שתחושת הבטן שלי אמרה לי קודם שהכל יהיה בסדר, היה גם מקום שהחל להטיל בזה ספק. וגם אוי, תיירת שלא יודעת מילה בצרפתית, בחורה, באמצע הלילה עם מזוודות שיותר כבדות ממנה מיטלטלת מרכבת לרכבת..פתאום הרגשתי כל כך שברירית אל מול החיים! בקיצור זעקתי בלב לעזרה.
ובתחנה הסופית של הרכבת בה נסעתי פתאום ראיתי עוד שני אנשים צעירים עם מזוודות. הם ידעו אנגלית, ונראו כל כך חמודים שמיד הבנתי שניצלתי. הם גם ניסו להגיע לשדה ובגלל שהרכבת האחרונה לשם בוטלה חשו מבולבלים למדיי. אגב הם גם אמרו לי שהשדה פתוח בלילה, מה שעימת אותי עם שאלת הרוע כי ברור שהאיש מקודם שיקר רק כדי לפתות אותי לישון אצלו. הבנתי שניצלתי ממלכודת.. מיד חברתי אליהם וברגע שהיו לי אחים לדרך הרגשתי שהכל בסדר.
לבסוף הרכבת המיוחלת כן הגיעה ונסענו בה לשדה. הבחורה היתה אמורה לטוס לגרמניה, והבחור.. לישראל, בטיסה שלי, ועוד לעיר שלצידה אני מתגוררת.. למרות חזותו הצרפתית, והעובדה שהוא אכן חי שם,העברית בקעה מפיו באופן שוטף למדי, מלווה במבטא צרפתי קל. השעות בשדה עברו מהר מאד. היינו חבורה של שלושה ואחר כך חבורה של שניים בגלל שהבחורה הלכה לתפוס את הטיסה שלה. והיה לי נפלא לעשות את הדרך חזרה לארץ באופן הזה. לא לבד בנשיאת המזוודות, בביקורת דרכונים, בריחות הבשמים בדיוטי פרי, בקפה של אמצע הלילה, בעלייה למטוס, ובטיסה עצמה. דיברנו המון. בנסיעה בארץ, בתוך המונית, כבר הייתי מחובקת. יד גברית חזקה, מגע כה נעים. נעים היה לראות את הנוף המוכר מהחלון, מהמקום הפתאום-זוגי הזה, אפופה באוירת חלום.
המקום האימהי התעורר בי חזק שם. ראיתי כמה התשוקה שלי לגבר היא שלובה גם באהבה אימהית שרוצה להעניק עד בלי סוף, להכיל ולדאוג לו. התגעגעתי לכל זה מאד. ולמגע הפשוט והחם הזה שלא נרתע מאנשים סביב, ממוניות שירות, שיוזם את עצמו, התגעגעתי גם תוך כדי שלוש שנות הקשר..
זה היה רגע. כל הלילה הזה בשדה התעופה היה מין רגע. והנהר המשיך לזרום. אחר כך הייתה הנחיתה. הבית שלי. החיים שלי. קליפת האני שלי שהשלתי וחיכתה פה..
עוד לא לגמרי חזרתי אליה, אני עוד באוירת חלום.
הרגע עם הבחור חלף. תשוקה שמבקשת מיצוי אך במיצוי מתפוגג הקסם. ונשאר משהו אחר. במיקרה שלי.. כל מיני רגשי נחיתות. השוואות. ריקנות מסויימת.
הנה זה - האישיות חוזרת אלי. מי אני בעיני האיש? מה אני שווה? הערכות גסות, גסות מאד על הנפש שלי. שיפוטיות. ואני עושה את זה לי.
הנה יום אחד נשאר עד שהמסע של השנה החדשה מתחיל. איך לתת לנהר של חיי לזרום ולא לתקוע אותו עם קיבעונות, עם התקשות אל החומר עד כדי כאב, עד כדי אובדן הרוח, עד כדי אובדן עצמי? איך לא לתקוע אותו עם קביעות על איך אני ומי אני ומי אני אמורה להיות?
צריך אומץ רב לסרב להיות הקליפה!!
לאחר מכן התחילו לעלות כל מיני צרכים.. צורך בחברה.. צורך בשוקולד..
צורך בחיבוק, ועטיפה בגלל איזו בעיה פיזית שהעיקה אחרי כמה ימים.הצרכים האלה סופקו, לפעמים במלואם, לפעמים לא. אבל.. לא היה לי, לאורך כל הימים האלה שום צורך בו! ולא געגועים. רק ראיתי, בצלילות של מי הנהר עוד קצת ועוד קצת דברים קטנים שהנשמה שלי העלתה אל המודע. תובנות על המהות של מי שאני באמת.ומה שעוד היה נראה משם הוא שמשהו בי כבר הרבה זמן בריא ומשוחרר ממנו! אבל משום מה פה, בארץ, לא יודעת למה בדיוק, העבר משחזר עצמו בתוכי יותר ואני איכשהו מתמכרת לרגשות הישנים של המסכנות, הגעגועים ושהוא חסר לי ובלעדיו, מה שנקרא, אני חצי בן אדם.. זאת לא המציאות הפנימית שלי, בעומק שלה.
ועכשיו אני כל כך רוצה ליישר קו. בין מה שפה, מה שבצד ה"אישיותי" של הדברים לבין מה שהנשמה שלי כבר יודעת. באופן כללי אני רוצה להיפרד מקליפות האישיות האלה ולחיות מהעומק שלי! זה עצוב לראות שהפער הוא גדול, בתוך החיים. ולכן בא הדיכאון. בגלל שאין מספיק קשר לנשמה, למי שאני באמת. ורק במי שאני באמת אני יכולה להיות שמחה ושלמה באמת.
אחרי שלושה עשר יום שם נסעתי לפאריז לשלושה ימים. ובסוף המסע שלי נקלעתי להרפתקה בלתי צפויה. נסעתי לשדה התעופה בפאריז בלילה כי הטיסה חזרה הייתה בבוקר. היו לפני כשמונה שעות בשדה עד הטיסה! פילסתי את דרכי בין הרכבות האחרונות והביטו אליי פרצופים די מפחידים ממושבי הרכבת. מישהו אפילו אמר לי ששדה התעופה נסגר בלילה והמליץ לי בחום לבוא אל ביתו לישון.. כמובן שסירבתי, אך פחד גדול נכנס לליבי. מה אם השדה סגור? מה אעשה אז? בדידות ופחד היו טבעת חנק על גרוני. ישבתי בקרון הרכבת והתחלתי להתפלל לאלוהים. למרות שתחושת הבטן שלי אמרה לי קודם שהכל יהיה בסדר, היה גם מקום שהחל להטיל בזה ספק. וגם אוי, תיירת שלא יודעת מילה בצרפתית, בחורה, באמצע הלילה עם מזוודות שיותר כבדות ממנה מיטלטלת מרכבת לרכבת..פתאום הרגשתי כל כך שברירית אל מול החיים! בקיצור זעקתי בלב לעזרה.
ובתחנה הסופית של הרכבת בה נסעתי פתאום ראיתי עוד שני אנשים צעירים עם מזוודות. הם ידעו אנגלית, ונראו כל כך חמודים שמיד הבנתי שניצלתי. הם גם ניסו להגיע לשדה ובגלל שהרכבת האחרונה לשם בוטלה חשו מבולבלים למדיי. אגב הם גם אמרו לי שהשדה פתוח בלילה, מה שעימת אותי עם שאלת הרוע כי ברור שהאיש מקודם שיקר רק כדי לפתות אותי לישון אצלו. הבנתי שניצלתי ממלכודת.. מיד חברתי אליהם וברגע שהיו לי אחים לדרך הרגשתי שהכל בסדר.
לבסוף הרכבת המיוחלת כן הגיעה ונסענו בה לשדה. הבחורה היתה אמורה לטוס לגרמניה, והבחור.. לישראל, בטיסה שלי, ועוד לעיר שלצידה אני מתגוררת.. למרות חזותו הצרפתית, והעובדה שהוא אכן חי שם,העברית בקעה מפיו באופן שוטף למדי, מלווה במבטא צרפתי קל. השעות בשדה עברו מהר מאד. היינו חבורה של שלושה ואחר כך חבורה של שניים בגלל שהבחורה הלכה לתפוס את הטיסה שלה. והיה לי נפלא לעשות את הדרך חזרה לארץ באופן הזה. לא לבד בנשיאת המזוודות, בביקורת דרכונים, בריחות הבשמים בדיוטי פרי, בקפה של אמצע הלילה, בעלייה למטוס, ובטיסה עצמה. דיברנו המון. בנסיעה בארץ, בתוך המונית, כבר הייתי מחובקת. יד גברית חזקה, מגע כה נעים. נעים היה לראות את הנוף המוכר מהחלון, מהמקום הפתאום-זוגי הזה, אפופה באוירת חלום.
המקום האימהי התעורר בי חזק שם. ראיתי כמה התשוקה שלי לגבר היא שלובה גם באהבה אימהית שרוצה להעניק עד בלי סוף, להכיל ולדאוג לו. התגעגעתי לכל זה מאד. ולמגע הפשוט והחם הזה שלא נרתע מאנשים סביב, ממוניות שירות, שיוזם את עצמו, התגעגעתי גם תוך כדי שלוש שנות הקשר..
זה היה רגע. כל הלילה הזה בשדה התעופה היה מין רגע. והנהר המשיך לזרום. אחר כך הייתה הנחיתה. הבית שלי. החיים שלי. קליפת האני שלי שהשלתי וחיכתה פה..
עוד לא לגמרי חזרתי אליה, אני עוד באוירת חלום.
הרגע עם הבחור חלף. תשוקה שמבקשת מיצוי אך במיצוי מתפוגג הקסם. ונשאר משהו אחר. במיקרה שלי.. כל מיני רגשי נחיתות. השוואות. ריקנות מסויימת.
הנה זה - האישיות חוזרת אלי. מי אני בעיני האיש? מה אני שווה? הערכות גסות, גסות מאד על הנפש שלי. שיפוטיות. ואני עושה את זה לי.
הנה יום אחד נשאר עד שהמסע של השנה החדשה מתחיל. איך לתת לנהר של חיי לזרום ולא לתקוע אותו עם קיבעונות, עם התקשות אל החומר עד כדי כאב, עד כדי אובדן הרוח, עד כדי אובדן עצמי? איך לא לתקוע אותו עם קביעות על איך אני ומי אני ומי אני אמורה להיות?
צריך אומץ רב לסרב להיות הקליפה!!
-
עדינה_ניפו*
- הודעות: 2390
- הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
- דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*
מציאות חדשה פרידה
אז קודם כל ברוכה השבה ואני שמחה לשמוע על כל מה שעברת ושאת עוברת.
אני חושבת ככה ממבט מהצד ומהניסיון האישי שלי שאת מקבלת כזאת מתנה מהפרידה הזאת.
הזדמנות לפגוש את עצמך כל כך עמוק ואמיתי ולעבור תהליך מאד משמעותי שהרבה פעמים בני אדם (כמוני למשל) עוברים את זה רק לאחר שנים רבות בזוגיות ועם ילדים כבר בתמונה וזה קשה ומאתגר מאד מאד מאד למצוא את עצמך אחרי שנים של התקבעות בתוך זוגיות ואימהות... קשה למצוא את הפנאי והזמן לעבור את כל מה שאני צריכה ולהיות קשובה לעצמי כשיש כל כך הרבה גורמים חיצוניים שאני צריכה לדאוג להם בוא זמנית ...
ראיתי כמה התשוקה שלי לגבר היא שלובה גם באהבה אימהית שרוצה להעניק עד בלי סוף, להכיל ולדאוג לו.
אני מאד מאד מזדהה עם זה.
אני בדיוק ככה ובטח עוד נשים רבות.
אני באופן אישי גיליתי שזה אחד הדברים שאני מנסה להתבונן בהם היטב ולהיות עירנית אליהם בשנים האחרונות.
אני מרבה להתייחס לבן הזוג שלי (בעצם בקושי יודעת איך לעשות את זה אחרת) ממקום מאד אימהי ומהמקום הזה אני נוטה לוותר על עצמי, על הרצונות והצרכים שלי ואז יכולה להרגיש ממורמרת שאני לא מגשימה בעצמי דברים רבים שהייתי רוצה וחשה שזאת אשמת בן הזוג שלי.
הבעיה היא שבאותו הזמן אני גם לא מצליחה להתייחס אליו אחרת כי אני מאמינה שאני ראויה לאהבה שלו רק כאשר אני נותנת או מעניקה כמו אמא, דואגת לכל הצרכים שלו דבר ראשון ושמה את עצמי בצד.
וזה אכן מילכוד לא רצוי ולא בריא לשנינו.
אנחנו לדוגמא כבר כל כך עמוק בתוך משחק התפקידים הזה, מכורים כל אחד לתפקידו שאפילו ששנינו מעוניינים להשתחרר מסוג הקשר הזה זה לא פשוט.
אנחנו בקלות נופלים חזרה כל אחד לתוך התפקיד הכי מוכר לו/לה.
בקיצור, אני חושבת שיש לך הזדמנות כזאת מצוינת לחוות שיחרור ולהתמלא בעצמך מעצמך, מול עצמך, בהווה ברגע הזה ובכל רגע, שזה נפלא!!
וטוב לדעתי ש הוא יהיה כמה שפחות בתמונה, בסביבה, באיזור כדי שתוכלי להמשיך להתחזק ולעשות עם עצמך את הדרך המופלאה שאת עושה.
הבטחתי לתת כאן את הפרטים של חברתי שעושה עבודה באמת מיוחדת ונהדרת עם "העבודה" של ביירון קייטי.
שמה - אילה אלישע ומספר הטלפון שלה הוא 0508276688
מאד ממליצה (-:
מאחלת לך ימים יפים וטובים{@{@
אני חושבת ככה ממבט מהצד ומהניסיון האישי שלי שאת מקבלת כזאת מתנה מהפרידה הזאת.
הזדמנות לפגוש את עצמך כל כך עמוק ואמיתי ולעבור תהליך מאד משמעותי שהרבה פעמים בני אדם (כמוני למשל) עוברים את זה רק לאחר שנים רבות בזוגיות ועם ילדים כבר בתמונה וזה קשה ומאתגר מאד מאד מאד למצוא את עצמך אחרי שנים של התקבעות בתוך זוגיות ואימהות... קשה למצוא את הפנאי והזמן לעבור את כל מה שאני צריכה ולהיות קשובה לעצמי כשיש כל כך הרבה גורמים חיצוניים שאני צריכה לדאוג להם בוא זמנית ...
ראיתי כמה התשוקה שלי לגבר היא שלובה גם באהבה אימהית שרוצה להעניק עד בלי סוף, להכיל ולדאוג לו.
אני מאד מאד מזדהה עם זה.
אני בדיוק ככה ובטח עוד נשים רבות.
אני באופן אישי גיליתי שזה אחד הדברים שאני מנסה להתבונן בהם היטב ולהיות עירנית אליהם בשנים האחרונות.
אני מרבה להתייחס לבן הזוג שלי (בעצם בקושי יודעת איך לעשות את זה אחרת) ממקום מאד אימהי ומהמקום הזה אני נוטה לוותר על עצמי, על הרצונות והצרכים שלי ואז יכולה להרגיש ממורמרת שאני לא מגשימה בעצמי דברים רבים שהייתי רוצה וחשה שזאת אשמת בן הזוג שלי.
הבעיה היא שבאותו הזמן אני גם לא מצליחה להתייחס אליו אחרת כי אני מאמינה שאני ראויה לאהבה שלו רק כאשר אני נותנת או מעניקה כמו אמא, דואגת לכל הצרכים שלו דבר ראשון ושמה את עצמי בצד.
וזה אכן מילכוד לא רצוי ולא בריא לשנינו.
אנחנו לדוגמא כבר כל כך עמוק בתוך משחק התפקידים הזה, מכורים כל אחד לתפקידו שאפילו ששנינו מעוניינים להשתחרר מסוג הקשר הזה זה לא פשוט.
אנחנו בקלות נופלים חזרה כל אחד לתוך התפקיד הכי מוכר לו/לה.
בקיצור, אני חושבת שיש לך הזדמנות כזאת מצוינת לחוות שיחרור ולהתמלא בעצמך מעצמך, מול עצמך, בהווה ברגע הזה ובכל רגע, שזה נפלא!!
וטוב לדעתי ש הוא יהיה כמה שפחות בתמונה, בסביבה, באיזור כדי שתוכלי להמשיך להתחזק ולעשות עם עצמך את הדרך המופלאה שאת עושה.
הבטחתי לתת כאן את הפרטים של חברתי שעושה עבודה באמת מיוחדת ונהדרת עם "העבודה" של ביירון קייטי.
שמה - אילה אלישע ומספר הטלפון שלה הוא 0508276688
מאד ממליצה (-:
מאחלת לך ימים יפים וטובים
{@{@-
אנונימי
מציאות חדשה פרידה
נשמע שאת עוברת תהליך משמעותי מעצים ומעורר השראה.
שלא תמיד קל (אה!), אבל שיש סיפוק ויש ידיעה שזו הדרך הנכונה.
גאה בך!
שלא תמיד קל (אה!), אבל שיש סיפוק ויש ידיעה שזו הדרך הנכונה.
גאה בך!
-
י_פה*
- הודעות: 140
- הצטרפות: 07 אוגוסט 2010, 17:51
- דף אישי: הדף האישי של י_פה*
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
ואוו, עינת, איזה צעד משמעותי עשית.
כמה אומץ צריך בשביל לבחור את הפרידה הזאת, לרצות בה ולהפסיק להסכים לבטל ולכווץ את הצרכים שלך.
כל כך מתרגשת לקרוא אותך.
הנה זה - האישיות חוזרת אלי.
אל תתנגדי לה.
הרי כל עוד את חיה, לא ייתכן לחיות ללא אישיות, ללא הקליפה. ללא המערך הרגשי בצורתו זו.
אפשר בהחלט לעדן אותה, לאַפשר לה פחות ופחות לתת את הטון ולטלטל את חייך.
ואפשר גם פחות ופחות להאמין לה, פחות להזדהות איתה, ככל שהחיבור לקול הפנימי הנשמתי מתחזק. ככל שידיעת האמת מתחזקת.
אבל אל תתנגדי לה.
הביטי עליה ממרום המדרגה החדשה שלך. ראי כיצד היא פועלת, כיצד היא מפעילה את מנגנוני ההגנה מול מה שהחיים מביאים.
וראי אותך ביחס אליה. את כבר אחרת.
את רואה?
כמה אומץ צריך בשביל לבחור את הפרידה הזאת, לרצות בה ולהפסיק להסכים לבטל ולכווץ את הצרכים שלך.
כל כך מתרגשת לקרוא אותך.
הנה זה - האישיות חוזרת אלי.
אל תתנגדי לה.
הרי כל עוד את חיה, לא ייתכן לחיות ללא אישיות, ללא הקליפה. ללא המערך הרגשי בצורתו זו.
אפשר בהחלט לעדן אותה, לאַפשר לה פחות ופחות לתת את הטון ולטלטל את חייך.
ואפשר גם פחות ופחות להאמין לה, פחות להזדהות איתה, ככל שהחיבור לקול הפנימי הנשמתי מתחזק. ככל שידיעת האמת מתחזקת.
אבל אל תתנגדי לה.
הביטי עליה ממרום המדרגה החדשה שלך. ראי כיצד היא פועלת, כיצד היא מפעילה את מנגנוני ההגנה מול מה שהחיים מביאים.
וראי אותך ביחס אליה. את כבר אחרת.
את רואה?
מציאות חדשה פרידה
הנה עברו חלפו להם ימים מטורפים ממש.
יומיים אחרי שנחתתי בארץ כבר התייצבתי בעבודה החדשה, בתפקידי החדש. במשך שבוע עבדנו כמעט ללא הפסקה, ובראשון לספטמבר השנה החלה רישמית.
הרבה התרגשות. אני רואה את עצמי נושאת את כל זה. את הילדים, את ההורים שלהם, את הצוות, את סדר היום.
אני חוזרת בערבים מותשת ומרוקנת ולא מזהה את החיים שלי. כלומר כן מזהה. מזהה את המקום שלא מבין את המשמעות של כל זה. אני כבר לא יכולה להגיד "הוא" חסר לי, זאת לא תהיה האמת. אבל משהו מאד חסר לי.
רוב הזמן לא מצליחה להצביע על מה, או אולי לא מרגישה לגיטימציה פנימית להעיד על החוסר הזה. כאילו יותר נעלה יהיה ויותר רוחני יהיה לאמר שאני שלמה, כמו שהייתי בצרפת. שכלום לא חסר. או שאם משהו חסר אז זה בהכרח אני שחסרה לי, כלומר קשר יותר הדוק עם הרוח, עם הנשמה שלי. אז זו הסיבה שאיני מעיזה לצעוק, לזעוק: אני רוצה משפחה, זוגיות, שייכות! אני בודדה! חוזרת לבית למושב בערב, שם אין לי קשרים אשר מספקים לי מענה למחסור הזה. ולא מוצאת אותו גם בעיר שבה גדלתי אליה המושב קרוב, שם כבר הכל מרגיש לי כמו שייך לעבר. ולא מכירה אנשים חדשים ולא יוצאת להרפתקאות, שיגרה של לבד.
הי! מישהו שומע אותי?!!!
יומיים אחרי שנחתתי בארץ כבר התייצבתי בעבודה החדשה, בתפקידי החדש. במשך שבוע עבדנו כמעט ללא הפסקה, ובראשון לספטמבר השנה החלה רישמית.
הרבה התרגשות. אני רואה את עצמי נושאת את כל זה. את הילדים, את ההורים שלהם, את הצוות, את סדר היום.
אני חוזרת בערבים מותשת ומרוקנת ולא מזהה את החיים שלי. כלומר כן מזהה. מזהה את המקום שלא מבין את המשמעות של כל זה. אני כבר לא יכולה להגיד "הוא" חסר לי, זאת לא תהיה האמת. אבל משהו מאד חסר לי.
רוב הזמן לא מצליחה להצביע על מה, או אולי לא מרגישה לגיטימציה פנימית להעיד על החוסר הזה. כאילו יותר נעלה יהיה ויותר רוחני יהיה לאמר שאני שלמה, כמו שהייתי בצרפת. שכלום לא חסר. או שאם משהו חסר אז זה בהכרח אני שחסרה לי, כלומר קשר יותר הדוק עם הרוח, עם הנשמה שלי. אז זו הסיבה שאיני מעיזה לצעוק, לזעוק: אני רוצה משפחה, זוגיות, שייכות! אני בודדה! חוזרת לבית למושב בערב, שם אין לי קשרים אשר מספקים לי מענה למחסור הזה. ולא מוצאת אותו גם בעיר שבה גדלתי אליה המושב קרוב, שם כבר הכל מרגיש לי כמו שייך לעבר. ולא מכירה אנשים חדשים ולא יוצאת להרפתקאות, שיגרה של לבד.
הי! מישהו שומע אותי?!!!
-
נטע_ק*
- הודעות: 453
- הצטרפות: 17 אוקטובר 2009, 19:45
- דף אישי: הדף האישי של נטע_ק*
מציאות חדשה פרידה
אני.
אני מבינה מאד את התחושה הזו. ואני לא בטוחה שיש לי הצעות או דברי חכמה. אבל דעי לך שאני מכירה את זה ומבינה אותך. ושומעת אותך וקוראת אותך.
ואני כאן
שולחת ענק מעל המסך.
אני מבינה מאד את התחושה הזו. ואני לא בטוחה שיש לי הצעות או דברי חכמה. אבל דעי לך שאני מכירה את זה ומבינה אותך. ושומעת אותך וקוראת אותך.
ואני כאן
שולחת
ענק מעל המסך.מציאות חדשה פרידה
תודה נטע! טוב לדעת שמבינים אותי..
רק רוצה להוסיף מהרהורי הערב, שעכשיו, תוך כדי הנהיגה בכבישים הליליים חזרה הביתה שאלתי את עצמי - אז מה היית רוצה? מה החלום? היכן את רואה את עצמך בעיני רוחך וטוב לך? ונראה שיש צורך באיזו שייכות שהיא גם גיאוגרפית. להיות במקום הנכון והמדוייק לי מהבחינה הזו. ושם, מוקפת באנשים ובסביבה הנכונה, להקים את ביתי, משפחתי, זוגיותי, ולהכות שורש.
אבל.. אין לי מושג היכן הוא המקום הזה. צפון, דרום, מרכז הארץ, עיר, מושב, אולי בחו"ל, הודו, אירופה?
ומהו קנה המידה? לפי מה להחליט? כל חבריי פזורים בין ערי הארץ, וגם העולם. כל עיסוקיי גם כן: הלימודים, העבודה, המגורים, העיר הסמוכה, הכל במרחקי נסיעה, ואין מרכז שמאחד את הכל שמעגן את הכל לכדי מציאות אחת. זה כאילו הכל פתוח אבל הלב סגור אז אין כיוון. פשוט אין ידיעה, ואין ידיעה כבר הרבה שנים. הזוגיות שיככה את הכאב של חוסר שייכות, של חוסר מקום, וכעת הוא שוב נחשף. מה שאני מנסה בשנים האחרונות זה להישאר כל פעם היכן שאני נמצאת, להישאר קצת יותר, קצת מעבר לדחף שלי לקום וללכת, לעבור דרך האתגר במקום הזה ואז החיים כבר מראים מהו הצעד הבא. אבל לבד אני הרבה פחות מקורקעת, הרבה יותר עלה נידף והרבה יותר מטילה ספק בכל צעד שאני עושה. האם זה המקום שלי? האם ההוא המקום שלי? אבל בתחושה שום מקום כרגע הוא לא המקום שלי!! ואני שונאת את התשובה - זה כי המקום שלך הוא בפנים. בגלל שאני לחלוטין גם רוצה את המקום הזה בחוץ ורוצה שהחיים ייתנו לי כיוון, יתנו לי מצפן לאן ללכת.
ושוב.. מישהו שומע אותי? כלומר, ובמיוחד אלוהים?!
רק רוצה להוסיף מהרהורי הערב, שעכשיו, תוך כדי הנהיגה בכבישים הליליים חזרה הביתה שאלתי את עצמי - אז מה היית רוצה? מה החלום? היכן את רואה את עצמך בעיני רוחך וטוב לך? ונראה שיש צורך באיזו שייכות שהיא גם גיאוגרפית. להיות במקום הנכון והמדוייק לי מהבחינה הזו. ושם, מוקפת באנשים ובסביבה הנכונה, להקים את ביתי, משפחתי, זוגיותי, ולהכות שורש.
אבל.. אין לי מושג היכן הוא המקום הזה. צפון, דרום, מרכז הארץ, עיר, מושב, אולי בחו"ל, הודו, אירופה?
ומהו קנה המידה? לפי מה להחליט? כל חבריי פזורים בין ערי הארץ, וגם העולם. כל עיסוקיי גם כן: הלימודים, העבודה, המגורים, העיר הסמוכה, הכל במרחקי נסיעה, ואין מרכז שמאחד את הכל שמעגן את הכל לכדי מציאות אחת. זה כאילו הכל פתוח אבל הלב סגור אז אין כיוון. פשוט אין ידיעה, ואין ידיעה כבר הרבה שנים. הזוגיות שיככה את הכאב של חוסר שייכות, של חוסר מקום, וכעת הוא שוב נחשף. מה שאני מנסה בשנים האחרונות זה להישאר כל פעם היכן שאני נמצאת, להישאר קצת יותר, קצת מעבר לדחף שלי לקום וללכת, לעבור דרך האתגר במקום הזה ואז החיים כבר מראים מהו הצעד הבא. אבל לבד אני הרבה פחות מקורקעת, הרבה יותר עלה נידף והרבה יותר מטילה ספק בכל צעד שאני עושה. האם זה המקום שלי? האם ההוא המקום שלי? אבל בתחושה שום מקום כרגע הוא לא המקום שלי!! ואני שונאת את התשובה - זה כי המקום שלך הוא בפנים. בגלל שאני לחלוטין גם רוצה את המקום הזה בחוץ ורוצה שהחיים ייתנו לי כיוון, יתנו לי מצפן לאן ללכת.
ושוב.. מישהו שומע אותי? כלומר, ובמיוחד אלוהים?!
מציאות חדשה פרידה
_אני רוצה משפחה, זוגיות, שייכות! אני בודדה! חוזרת לבית למושב בערב, שם אין לי קשרים אשר מספקים לי מענה למחסור הזה. ולא מוצאת אותו גם בעיר שבה גדלתי אליה המושב קרוב, שם כבר הכל מרגיש לי כמו שייך לעבר. ולא מכירה אנשים חדשים ולא יוצאת להרפתקאות, שיגרה של לבד.
הי! מישהו שומע אותי?!!!_
הזעקה שלך ממש מרגשת וכואבת כאחד.
וממש מאחל לך שתמצאי את בן הזוג שאיתו תרצי לחלוק את החיים.
אשמח לשמוע אם למישהו או מישהי יש שיתוף לגבי מה עזר לכם לעבור את התהליך הזה, כולל ההפרדה של החפצים המשותפים ועזיבת בית משותף? פעם ראשונה שאני במצב הזה וכרגע רואה הרבה חושך, האם יש אור בקצה של זה? תודה!
תמיד קשה להיפרד אבל אחרי שמתרגלים מרגישים הקלה
לגבי חלוקת חפצים בטח עשיתם כבר. אבל לטובת כל מי שעובר או עתיד לעבור הליך דומה אני מציע להיות לארג' ולתת לבן הזוג לקחת מה שהוא רוצה ולגמור מהר יפה ובשקט.
תראי עינת, אם תכנסי לקשר בריא ומפרה תרתי משמע אז את עוד תשמחי שהקשר החולה הזה הסתיים.
אם את דברנית "וחופרת" מטיבעך אז חפשי מישהו דברן וחפרן כדי שתתאימו אחד לשני.
ואם את שקטה ועדינה אז חפשי משהו דומה לך.
אחרת זה לא ילך וחבל...
ואל תשכחי את הכלל :
ככל שהחושך יותר עמוק זה סימן שהשחר והאור קרובים
הרבה הצלחה בדרך החדשה
ומציאת זוגיות שלווה ורוגעת בלי קריזות ובלי שיגועים.
הי! מישהו שומע אותי?!!!_
הזעקה שלך ממש מרגשת וכואבת כאחד.
וממש מאחל לך שתמצאי את בן הזוג שאיתו תרצי לחלוק את החיים.
אשמח לשמוע אם למישהו או מישהי יש שיתוף לגבי מה עזר לכם לעבור את התהליך הזה, כולל ההפרדה של החפצים המשותפים ועזיבת בית משותף? פעם ראשונה שאני במצב הזה וכרגע רואה הרבה חושך, האם יש אור בקצה של זה? תודה!
תמיד קשה להיפרד אבל אחרי שמתרגלים מרגישים הקלה
לגבי חלוקת חפצים בטח עשיתם כבר. אבל לטובת כל מי שעובר או עתיד לעבור הליך דומה אני מציע להיות לארג' ולתת לבן הזוג לקחת מה שהוא רוצה ולגמור מהר יפה ובשקט.
תראי עינת, אם תכנסי לקשר בריא ומפרה תרתי משמע אז את עוד תשמחי שהקשר החולה הזה הסתיים.
אם את דברנית "וחופרת" מטיבעך אז חפשי מישהו דברן וחפרן כדי שתתאימו אחד לשני.
ואם את שקטה ועדינה אז חפשי משהו דומה לך.
אחרת זה לא ילך וחבל...
ואל תשכחי את הכלל :
ככל שהחושך יותר עמוק זה סימן שהשחר והאור קרובים
הרבה הצלחה בדרך החדשה
ומציאת זוגיות שלווה ורוגעת בלי קריזות ובלי שיגועים.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עינת יקרה,
קודם כל שולחת לך חיבוק.
או אולי לא מרגישה לגיטימציה פנימית להעיד על החוסר הזה.
יש לי תחושה שהלגיטימציה להעיד על החוסר היא הנקודה החשובה כאן.
אם יש צורך שלא מקבל מענה, תהיה תחושה של חוסר. מה יותר טבעי ואנושי מהכמיהה לממש מערכת יחסים זוגית?
אין קשר בין הכמיהה והצורך שעולים בך כרגע - לבין מי שאת, הערך שלך, או "מידת הרוחניות" שלך אם יש דבר כזה בכלל.
יותר מזה, אני מאמינה שכדי לצמוח, כדי להתקדם אל עבר השחרור - נדרש לטפל בכל הכאבים הלא מטופלים ובכל הצרכים שלא קיבלו מענה.
אחרת זה לא להשתחרר אלא לבלום ולהתאפק.
(ואת זה מספרת לך מישהי שהגיעה למסקנה הזאת על בשרה. כבר סיפרתי לך שאנחנו דומות. דיכוי פנימי כזה הוא לא בריא, בלשון המעטה. לא יודעת אם קראת: דווקא אחרי שנים של עבודה על הכרה בצרכים ועבודה של ללמוד לא-לדכא ולא-לבטל, פתאום התגלה לי רובד נוסף, נסתר ממני, ועמוק הרבה יותר של דיכוי פנימי. בדיוק עכשיו החלמתי ממחלה שהדפוס הנפשי שלה כלל בין השאר - לא רק - נוקשות פנימית שכזאת בשם ההתפתחות הרוחנית).
תביטי על זה כך: אם נתכחש ונדחוק פנימה את הצרכים שזועקים כבר שנים להתייחסות ושלא קיבלו מענה - אנחנו לא מקדמים את השחרור שלנו אלא בולמים אותו. אנחנו הולכים בדיוק בכיוון ההפוך.
כדי לעדן את ההזדקקות והתלות, כדי להיות משוחררת ממנה עם הזמן, נדרש קודם כל לעבוד עם מה שיש כרגע.
ומה שיש כרגע זה צורך ישן שמבקש מענה והזנה, מבקש ריפוי של כאב. הדרך להשתחרר ממנו ולהפוך אותו לצורך סביר (לעומת הזדקקות נואשת), היא להכיר בו ולתת לו מענה. להזין אותו ולא להרעיב אותו.
נדמה לי שמה שהמדרגה הנוכחית שלך מבקשת ממך זו דווקא ההכרה הזאת.
ההכרה הזאת חשובה קודם כל בינך לבין עצמך, במערכת היחסים שלך עם עצמך,
ובנוסף היא תהיה חשובה בכל מערכות היחסים שלך מחוצה לך: היא למשל תהיה קשורה בקשר הדוק ליכולת שלך להכיר בצרכים שלך בתוך קשר זוגי, בצרכים שלך מול בן זוג - ולתת להם מענה לעומת להתקפל ולוותר עליהם.
תראי, ההתפתחות שלך נעה בגלים.
גל של חוויית שלמות, ואז גל של חוויית חוסר ושלמות, וחוזר חלילה.
וכל הגלים הללו מקרבים אותך אל עבר היכולת להיות שלמה עם אי השלמות.
אני אסביר את הכוונה:
ברגע מסויים אחד את חווה חוויה של שלמות (כמו למשל בצרפת), "דוֹגֶמֶת" אותה, טועמת ממנה, מבססת אותה בתוכך -
ואז יחד איתה בתוכך את חוזרת לארץ, לחיי היומיום, ופוגשת את מה שעוד לא שלם ומבקש מענה, ובעיקר מבקש ממך שתהיי שלמה איתו כפי שהוא כרגע. ואז את מכירה בו, מבינה אותו, נותנת לו לגיטימציה ובאמצעות כך את משלימה איתו -
וכתוצאה מכך את חופשייה שוב לנוע אל עבר חוויית שלמות -
ושוב אל עבר מה שלא שלם ושמבקש מענה -
ושוב ושוב.
זה מה שאני קוראת לו צמיחה בתוך בחיים,
ולא מחוץ לחיים או במנותק מהחיים.
הרי יכולת נניח להישאר צרפת, או במערה מבודדת על איזה הר
אבל אז לא היית פוגשת את המדרגה הבאה שלך. או לפחות לא כל כך מהר.
לא היית פוגשת את מה שהחיים מביאים לך ומבקשים ממך. את מה שאלוהים מבקש ממך, את הקבלה, הרכות והאהבה אל מה שיש, אל מי שאת כעת (וזה גם בנוגע לתהייתך אם הוא שומע, אם הוא פה איתך).
בעיני, מה שנדרש זה:
מסכימה לתת לעצמך לגיטימציה להיות מי שאת כעת? להכיר בצורך? להכיר בתחושת החוסר כלגיטימית?
תבדקי.
כרגיל – לאט לאט.
שבת שלום
קודם כל שולחת לך חיבוק
.או אולי לא מרגישה לגיטימציה פנימית להעיד על החוסר הזה.
יש לי תחושה שהלגיטימציה להעיד על החוסר היא הנקודה החשובה כאן.
אם יש צורך שלא מקבל מענה, תהיה תחושה של חוסר. מה יותר טבעי ואנושי מהכמיהה לממש מערכת יחסים זוגית?
אין קשר בין הכמיהה והצורך שעולים בך כרגע - לבין מי שאת, הערך שלך, או "מידת הרוחניות" שלך אם יש דבר כזה בכלל.
יותר מזה, אני מאמינה שכדי לצמוח, כדי להתקדם אל עבר השחרור - נדרש לטפל בכל הכאבים הלא מטופלים ובכל הצרכים שלא קיבלו מענה.
אחרת זה לא להשתחרר אלא לבלום ולהתאפק.
(ואת זה מספרת לך מישהי שהגיעה למסקנה הזאת על בשרה. כבר סיפרתי לך שאנחנו דומות. דיכוי פנימי כזה הוא לא בריא, בלשון המעטה
. לא יודעת אם קראת: דווקא אחרי שנים של עבודה על הכרה בצרכים ועבודה של ללמוד לא-לדכא ולא-לבטל, פתאום התגלה לי רובד נוסף, נסתר ממני, ועמוק הרבה יותר של דיכוי פנימי. בדיוק עכשיו החלמתי ממחלה שהדפוס הנפשי שלה כלל בין השאר - לא רק - נוקשות פנימית שכזאת בשם ההתפתחות הרוחנית).תביטי על זה כך: אם נתכחש ונדחוק פנימה את הצרכים שזועקים כבר שנים להתייחסות ושלא קיבלו מענה - אנחנו לא מקדמים את השחרור שלנו אלא בולמים אותו. אנחנו הולכים בדיוק בכיוון ההפוך.
כדי לעדן את ההזדקקות והתלות, כדי להיות משוחררת ממנה עם הזמן, נדרש קודם כל לעבוד עם מה שיש כרגע.
ומה שיש כרגע זה צורך ישן שמבקש מענה והזנה, מבקש ריפוי של כאב. הדרך להשתחרר ממנו ולהפוך אותו לצורך סביר (לעומת הזדקקות נואשת), היא להכיר בו ולתת לו מענה. להזין אותו ולא להרעיב אותו.
נדמה לי שמה שהמדרגה הנוכחית שלך מבקשת ממך זו דווקא ההכרה הזאת.
ההכרה הזאת חשובה קודם כל בינך לבין עצמך, במערכת היחסים שלך עם עצמך,
ובנוסף היא תהיה חשובה בכל מערכות היחסים שלך מחוצה לך: היא למשל תהיה קשורה בקשר הדוק ליכולת שלך להכיר בצרכים שלך בתוך קשר זוגי, בצרכים שלך מול בן זוג - ולתת להם מענה לעומת להתקפל ולוותר עליהם.
תראי, ההתפתחות שלך נעה בגלים.
גל של חוויית שלמות, ואז גל של חוויית חוסר ושלמות, וחוזר חלילה.
וכל הגלים הללו מקרבים אותך אל עבר היכולת להיות שלמה עם אי השלמות.
אני אסביר את הכוונה:
ברגע מסויים אחד את חווה חוויה של שלמות (כמו למשל בצרפת), "דוֹגֶמֶת" אותה, טועמת ממנה, מבססת אותה בתוכך -
ואז יחד איתה בתוכך את חוזרת לארץ, לחיי היומיום, ופוגשת את מה שעוד לא שלם ומבקש מענה, ובעיקר מבקש ממך שתהיי שלמה איתו כפי שהוא כרגע. ואז את מכירה בו, מבינה אותו, נותנת לו לגיטימציה ובאמצעות כך את משלימה איתו -
וכתוצאה מכך את חופשייה שוב לנוע אל עבר חוויית שלמות -
ושוב אל עבר מה שלא שלם ושמבקש מענה -
ושוב ושוב.
זה מה שאני קוראת לו צמיחה בתוך בחיים,
ולא מחוץ לחיים או במנותק מהחיים.
הרי יכולת נניח להישאר צרפת, או במערה מבודדת על איזה הר
אבל אז לא היית פוגשת את המדרגה הבאה שלך. או לפחות לא כל כך מהר.לא היית פוגשת את מה שהחיים מביאים לך ומבקשים ממך. את מה שאלוהים מבקש ממך, את הקבלה, הרכות והאהבה אל מה שיש, אל מי שאת כעת (וזה גם בנוגע לתהייתך אם הוא שומע, אם הוא פה איתך
).בעיני, מה שנדרש זה:
- לזהות את מה שניצב על המדרגה הנוכחית שלך,
- לזהות שבטעות השלכת והסקת מסקנה ממה שניצב עליה ביחס לערך העצמי שלך (מה זה אומר עלי ועל "מידת הרוחניות" שלי),
- ואז - לקבל את מה שניצב על המדרגה הנוכחית, להכיר בזה, לתת לזה לגיטימציה. לראות כמה זה אנושי, אוטומטי, וסביר. ההכרה, הלגיטימציה, היא היא ההשלמה. אותה השלמה גם תקל על המועקה הנפשית וגם תפתח לך צוהר אל עבר המדרגה הבאה.
מסכימה לתת לעצמך לגיטימציה להיות מי שאת כעת? להכיר בצורך? להכיר בתחושת החוסר כלגיטימית?
תבדקי.
כרגיל – לאט לאט.
שבת שלום
-
עדינה_ניפו*
- הודעות: 2390
- הצטרפות: 10 ספטמבר 2003, 17:33
- דף אישי: הדף האישי של עדינה_ניפו*
מציאות חדשה פרידה
אוי עירית, את מקסימה, תודה על כל מילה.
ועינת, שוב אני מודה לך על השיתוף שלך כאן. כל כך מזדהה איתך וכל כך עוזר לי להכיר בי ובאנושיות הפשוטה שלי דרכך ודרך מה שעירית נותנת כאן בדף, השילוב של שתיכן היא מתנה אמיתית.
תודה
יש לי עוד דבר אחד לכתוב אבל אין זמן כרגע, יותר מאוחר...
בנתיים יום טוב יקירה
ועינת, שוב אני מודה לך על השיתוף שלך כאן. כל כך מזדהה איתך וכל כך עוזר לי להכיר בי ובאנושיות הפשוטה שלי דרכך ודרך מה שעירית נותנת כאן בדף, השילוב של שתיכן היא מתנה אמיתית.
תודה
יש לי עוד דבר אחד לכתוב אבל אין זמן כרגע, יותר מאוחר...
בנתיים יום טוב יקירה
מציאות חדשה פרידה
עירית, שלום!
בשבת האחרונה קראתי את מילותייך וכתבתי תשובה ארוכה תוך כדי בליעת הדמעות. כשבאתי לשלוח - גיליתי שהאינטרנט פתאום, באופן סמלי, הפסיק לעבוד. הייתה לי תקלה במחשב שרק עכשיו פתרתי, אבל היום הזה היה נורא משמעותי, כי גם, באופן סמלי גם כן, הפלאפון שלי הפסיק לעבוד גם הוא, באותו הבוקר!
או.קיי. אמרתי לעצמי.. מה אעשה עכשיו?
ויצאתי החוצה לפגוש אנשים. כן באשכרה אנשים אמיתיים בשר ודם. חברים שיעברו לגור לידי בקרוב, והלכנו לאכול איפשהו, ואחר כך עוד חברים.. ואז הרגשתי שאני חוזרת לעצמי, חוזרת לחיים.
בינתיים עבר וחלף לו חצי שבוע. בגן מרגיש כמו חצי שנה. מגיעה בערב הביתה וממשיכה לעבוד, מתכננת את מחר, מרימה טלפונים, עושה עבודה רגשית עם הצוות שלי. וואו! מה קורה כאן? השנה התחילה..
אז לפני שהיא תתחיל באמת.. לעצור רגע.
אצטט כאן את מכתבי הארוך משבת. כי שמרתי אותו בקובץ במחשב אז הנה
עירית, תודה!
כרגיל עוד אקרא שוב ואכתוב כאן מה עוד עולה בי בהקשר לדברייך, אבל גם ממקרא ראשון, ואולי כי אני טעונה גם ככה, ישר עלה רצון לכתוב תגובה.
אני מבינה את מה שאת אומרת לגבי השלמות ואי השלמות. הרי בעלייה למטוס עצמה יש משהו עבורי אשר קודם כל משלים עם חיי כמו שהם כרגע. יש מתיקות כזאת בהשלמה הזו ובאפשרות להניח לכל זה לזמן מה. מעצם העובדה שלא צריך לשנות את עצמי ואת חיי מתאפשרת האפשרות להעמיק פנימה, ולהיפגש עם חלקים אחרים שבי, כמו שקרה במסע הזה, כמו שרבות קורה במסעות. כלומר האפשרות לגעת בגבוה שבי ובאלוהי שבי היא מתוך ההשלמה עם כל החלקים שבי ואיכשהו בחו"ל זה מסתדר לא רע ביחד, הצורך בתפילה, בשאלת שאלות, ובהתכנסות, יחד עם הצורך בגלידה ובחיבוק. אין שם את הריב הזה בין החלקים השונים. פה יש.
כי כל יום אני יכולה לבחור כאן בחיי בארץ, כך אני חשה, בין להיזכר או לא, בין להכיר במי אני באמת או לא, בין להקדיש לזה זמן - במקרה שלי לשבת מדיטציה, או להקדיש זמן למשהו אחר. והבחירה היא שצובעת את החוויה שלי. את איך שאני רואה וחווה את הסבל, את המרחק שאני נמצאת ממנו, את קשריי עם אנשים ובכלל את מידת האופטימיות שלי ואת האהבה שלי לחיים. (זו למשל דוגמה יפה - בחו"ל אני מגלה כמה אהבה יש לי לחיים, וכאן אני רואה גם כמה דיכאון יש בי, והפער הוא מתסכל כי אני יודעת שאני יכולה לחיות אותם אחרת! אני יודעת שיש בי כל כך הרבה שימחה וחוש הומור וחברותיות, אבל פה הכל מרגיש לי כמו קפוא על שמריו, אני רגילה להיות משהו מסויים, ואני מלאת פחדים וחרדות, ומסתגרת בבית הרבה, ושום דבר לא זורם.. אוף..)
ואת זה מספרת לך מישהי שהגיעה למסקנה הזאת על בשרה. כבר סיפרתי לך שאנחנו דומות. דיכוי פנימי כזה הוא לא בריא, בלשון המעטה happy. לא יודעת אם קראת: דווקא אחרי שנים של עבודה על הכרה בצרכים ועבודה של ללמוד לא-לדכא ולא-לבטל, פתאום התגלה לי רובד נוסף, נסתר ממני, ועמוק הרבה יותר של דיכוי פנימי. בדיוק עכשיו החלמתי ממחלה שהדפוס הנפשי שלה כלל בין השאר - לא רק - נוקשות פנימית שכזאת בשם ההתפתחות הרוחנית)_
אנא הרחיבי, אשמח לדעת עוד על ההחלמה שלך מהנוקשות..
אבל עוד בהקשר לעבודה הרוחנית - אני גם מסתכלת עליי ואומרת איך את יכולה להיות כל כך עיוורת? איך את יכולה להאמין שזה כל מה שיש? איך את יכולה לחזור ולהאמין לרובד השיטחי הזה של החיים שהוא בנגלה לעין, כשלמעשה כל המשמעות מקופלת ברובד הפנימי, שם יש עומק אינסופי, שם יש עושר, ושם נמצא המענה למשאלותייך העמוקות? אבל אני לא יושבת מדיטציה ורבה עם עצמי על זה, יש לי אפילו אפשרות למדוד בשנים כמה שנים אני רבה על הנקודה הזו. נכון לעכשיו - כשבע שנים. ומה היה לפני? לפני הקרבתי את כל חיי הארציים ועשיתי את העבודה הזו. וכל מה שבא אחרי הוא פשרה. בגלל שענייני ההשרדות נכנסו לתמונה ומידת המעורבות שלי בעולם, בחיים, בקשרים גדלה. לא , היא לא גדלה בגלל ענייני ההשרדות בעצם. אני חושבת שהמעורבות גדלה כי היא פשוט גדלה.
עכשיו, דבר אחד שלמדתי בחוויה: כשאני חיה עם אנשים - בחיי חלקתי רבות דירות שותפים - או נמצאת בסביבה אנושית חברתית דינמית, וחולקת איתם את הדברים הבסיסיים כמו לצחצח שיניים ולאכול צהריים וכאלה - בצרפת היה לי את זה עכשיו, ובמגורים עם בן זוגי כמובן, וכו' - אז משהו בי מתרכך לקבל את הצרכים האנושיים שלי.
כשאני חיה עם עצמי אני מצפה מעצמי להיות קדושה.
קודם כל אני הרבה פעמים לא מזהה את צרכיי. אני חושבת שבעומק אני כן מזהה אבל מרוב שאני לא נותנת להם מקום אני מדחיקה אותם בכל מיני שיטות, שאחת מהן היא לאמר - את לא עושה מספיק עבודה רוחנית, אילו היית עושה כך וכך היה לך טוב עכשיו. ואז הדברים הכי פשוטים כמו הצורך הזה בחברה, הצורך לחלוק עם מישהו את היומיום, הצורך או יותר נכון הרצון לחזור הביתה אחרי יום עבודה בו אני הובלתי את הכל ועם הידיעה שגם בערב אצטרך לשבת ולבנות את מחר, והרצון שבתוך כל זה תחכה לי ארוחת צהריים חמה שמישהו דאג לי והכין לי, וגם חיבוק, וחיזוק. הצורך שמישהו יפגוש אותי כאן כפי שאני, שלא אצטרך לצאת אליו, שאסיר מסכות ואיפור ואוכל להגיד פשוט היכן אני נמצאת. הצורך בתמיכה. והצורך במשפחתיות. שהרי איתו, עם האקס שלי, הייתה גם המשפחה שלו, חבורה של אנשים טובים וחמים שתמיד היו מלאי רצון טוב, ולבוא לאכול איתם צהריים בשבת או לבוא בערב אל המשפחה של אחותו ולשחק קצת עם הילדים ולראות, חלילה, טלוויזיה, ולהתענג על הפשטות הזו, של בית רגיל לגמרי, בלי תורות רוחניות ושיטות חינוך ופלצנות, אלא פשוט חום ואהבה, ומישהו שתמיד שמח לראות אותך, ונורמליות, פשוט תחושה של שייכות ונורמליות. הי רוצים ללכת להעיף עפיפונים בשבת? הי רוצים ללכת למסעדה? הי, בואו נראה סרט יחד. איפה אני ואיפה כל זה עכשיו? תחושת הנורמליות הייתה מסדרת לי את הראש עכשיו. מול תחושת הנורמליות הזו, כל חרדותיי הבריאותיות שצומחות להן בלב הבדידות שלי (מה אם יש לי כך וכך - ואף אחד אפילו לא פה כדי לדעת, כדי לדאוג לי?!) (ואף אחד לא כאן אם אני באמצע הלילה מתמלאת פחד על זה) וגם חרדות אחרות, הכל קטן, מתגמד, נעלם.
ואיך זה שלפעמים אתה מקבל הכל בבת אחת ולפעמים כלום?! די נמאס לי להגיד שזה שאחותי עזבה את הארץ זה שיעור רוחני נורא חשוב בשבילי זו הגדילה המדהימה שלי! וזה שחברתי הטובה שתמיד הבינה אותי היטב ונתנה לי תחושה של עוגן בעולם הזה עם חמלתה וההבנה וההזדהות שלה - היא הבינה אותי כמו שאיש לא מבין אותי, אז עכשיו היא עברה למקום אחר בארץ וזה כבר אידיוטי להתחיל לדבר איתה על כל מיני פרטים טכניים שאני פשוט מרגישה שהם גדולים עליי והיא לפעמים במילה אחת יכולה למצוא לזה פיתרון עבורי.. מה כדאי לעשות, כשאני פשוט עייפה מדי מהאחריות של להחליט כל דבר בחיי. אני לא שמחה על השינוי הזה! אני שונאת השינוי הזה!
אני לא מבינה מה אני עושה כאן, במושב שרחוק לי מהעבודה, ואני לא מבינה מה הוא הכיוון בכלל. איפה אני ארגיש פחות מבודדת כרגע. אני לא מצליחה לחשוב על מקום כזה. אני פשוט חייבת שמישהו ייראה אותי, בגלל שכל החברים שאיתם אני חשה חיבור כזה של עומק, שבמפגשים איתם אני חווה בעצמי שאני רואה אותי, והצלילות הזו נותנת לי הרבה פעמים מענה למה עכשיו ומה נכון לי וכו - כל החברים האלה מרוחקים ממני פיזית עכשיו. מרחקים גדולים. ואין מה לעשות זה משפיע גם על הקשר הנפשי ועל מידת הקירבה. אני מאמינה גדולה בקשר ממרחק, אבל אני יודעת שיש שם הקרבה בדיוק של הפשטות היומיומית הזו של הספונטניות, של המפגש ברחוב של החיים הקטנים והארציים שלפעמים נראה לי שזה הדבר הכי מסובך ומורכב בשבילי!
בקיצור - לא את הנורמליות והחום המשפחתי, ולא את העומק של המפגש החברי הרואה אותי, אין לי כרגע!
_
מה שיש כרגע זה צורך ישן שמבקש מענה והזנה, מבקש ריפוי של כאב. הדרך להשתחרר ממנו ולהפוך אותו לצורך סביר (לעומת הזדקקות נואשת), היא להכיר בו ולתת לו מענה. להזין אותו ולא להרעיב אותו.
אבל זה נשמע כל כך פשוט! וזה מרגיש לי קשה ובלתי מושג בטירוף! מה זה לתת לו מענה? על זה בדיוק אני מדברת! אני לא פתאום פוגשת מישהו ומקימה איתו משפחה! או אפילו לא מתאהבת או אפילו לא.. פוגשת מישהו. אני עובדת בסביבה נשית, אני לא רואה איך חיי נעים כרגע פחות על הציר של עבודה - בית. מקסימום עבודה - לימודים - בית. וחוץ מזה, יותר מזה, אני מרגישה שאצלי בפנים משהו חסום. ואני לא מבינה למה ואיך לפתוח אותו. וזה בעיני הדבר הכי מתסכל. כאילו עוד לפני שאמרתי "אני רוצה.." בא קול ואומר לי "זה בלתי אפשרי". ומזה, מזה בעיקר - אני נכנסת לדיכאון!
ועכשיו, אחרי כל זה..
אפילו לא יודעת על מה עשיתי פה קופי פייסט כרגע..
אבל אוסיף דבר קטן. ראיתי תמונה של ביתנו הקודם, איפה שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה. ראיתי את התצלום בצילומים שיש לי. וליבי אמר: תודה לאל. תודה לאל שאינני שם. זה - האנחת רווחה הלא מתוכננת הזו.. זה סימן טוב. כן, זה סימן טוב!
אז ממשיכה כאן, ממשיכה בדרך, ממשיכה באנושיות.
תודה לכל קוראיי וקוראותיי שמלווים אותי חלק נכבד מהשנה הזו.
אני מאחלת לכולנו שנה טובה, שנה של אנושיות. תכתבו את המשאלות שלכם לפני מחר. תעיזו לבקש. אני מאחלת לכולנו להבין שמישהו אכן מקשיב.
אמן, עינת
בשבת האחרונה קראתי את מילותייך וכתבתי תשובה ארוכה תוך כדי בליעת הדמעות. כשבאתי לשלוח - גיליתי שהאינטרנט פתאום, באופן סמלי, הפסיק לעבוד. הייתה לי תקלה במחשב שרק עכשיו פתרתי, אבל היום הזה היה נורא משמעותי, כי גם, באופן סמלי גם כן, הפלאפון שלי הפסיק לעבוד גם הוא, באותו הבוקר!
או.קיי. אמרתי לעצמי.. מה אעשה עכשיו?
ויצאתי החוצה לפגוש אנשים. כן באשכרה אנשים אמיתיים בשר ודם. חברים שיעברו לגור לידי בקרוב, והלכנו לאכול איפשהו, ואחר כך עוד חברים.. ואז הרגשתי שאני חוזרת לעצמי, חוזרת לחיים.
בינתיים עבר וחלף לו חצי שבוע. בגן מרגיש כמו חצי שנה. מגיעה בערב הביתה וממשיכה לעבוד, מתכננת את מחר, מרימה טלפונים, עושה עבודה רגשית עם הצוות שלי. וואו! מה קורה כאן? השנה התחילה..
אז לפני שהיא תתחיל באמת.. לעצור רגע.
אצטט כאן את מכתבי הארוך משבת. כי שמרתי אותו בקובץ במחשב אז הנה
עירית, תודה!
כרגיל עוד אקרא שוב ואכתוב כאן מה עוד עולה בי בהקשר לדברייך, אבל גם ממקרא ראשון, ואולי כי אני טעונה גם ככה, ישר עלה רצון לכתוב תגובה.
אני מבינה את מה שאת אומרת לגבי השלמות ואי השלמות. הרי בעלייה למטוס עצמה יש משהו עבורי אשר קודם כל משלים עם חיי כמו שהם כרגע. יש מתיקות כזאת בהשלמה הזו ובאפשרות להניח לכל זה לזמן מה. מעצם העובדה שלא צריך לשנות את עצמי ואת חיי מתאפשרת האפשרות להעמיק פנימה, ולהיפגש עם חלקים אחרים שבי, כמו שקרה במסע הזה, כמו שרבות קורה במסעות. כלומר האפשרות לגעת בגבוה שבי ובאלוהי שבי היא מתוך ההשלמה עם כל החלקים שבי ואיכשהו בחו"ל זה מסתדר לא רע ביחד, הצורך בתפילה, בשאלת שאלות, ובהתכנסות, יחד עם הצורך בגלידה ובחיבוק. אין שם את הריב הזה בין החלקים השונים. פה יש.
כי כל יום אני יכולה לבחור כאן בחיי בארץ, כך אני חשה, בין להיזכר או לא, בין להכיר במי אני באמת או לא, בין להקדיש לזה זמן - במקרה שלי לשבת מדיטציה, או להקדיש זמן למשהו אחר. והבחירה היא שצובעת את החוויה שלי. את איך שאני רואה וחווה את הסבל, את המרחק שאני נמצאת ממנו, את קשריי עם אנשים ובכלל את מידת האופטימיות שלי ואת האהבה שלי לחיים. (זו למשל דוגמה יפה - בחו"ל אני מגלה כמה אהבה יש לי לחיים, וכאן אני רואה גם כמה דיכאון יש בי, והפער הוא מתסכל כי אני יודעת שאני יכולה לחיות אותם אחרת! אני יודעת שיש בי כל כך הרבה שימחה וחוש הומור וחברותיות, אבל פה הכל מרגיש לי כמו קפוא על שמריו, אני רגילה להיות משהו מסויים, ואני מלאת פחדים וחרדות, ומסתגרת בבית הרבה, ושום דבר לא זורם.. אוף..)
ואת זה מספרת לך מישהי שהגיעה למסקנה הזאת על בשרה. כבר סיפרתי לך שאנחנו דומות. דיכוי פנימי כזה הוא לא בריא, בלשון המעטה happy. לא יודעת אם קראת: דווקא אחרי שנים של עבודה על הכרה בצרכים ועבודה של ללמוד לא-לדכא ולא-לבטל, פתאום התגלה לי רובד נוסף, נסתר ממני, ועמוק הרבה יותר של דיכוי פנימי. בדיוק עכשיו החלמתי ממחלה שהדפוס הנפשי שלה כלל בין השאר - לא רק - נוקשות פנימית שכזאת בשם ההתפתחות הרוחנית)_
אנא הרחיבי, אשמח לדעת עוד על ההחלמה שלך מהנוקשות..
אבל עוד בהקשר לעבודה הרוחנית - אני גם מסתכלת עליי ואומרת איך את יכולה להיות כל כך עיוורת? איך את יכולה להאמין שזה כל מה שיש? איך את יכולה לחזור ולהאמין לרובד השיטחי הזה של החיים שהוא בנגלה לעין, כשלמעשה כל המשמעות מקופלת ברובד הפנימי, שם יש עומק אינסופי, שם יש עושר, ושם נמצא המענה למשאלותייך העמוקות? אבל אני לא יושבת מדיטציה ורבה עם עצמי על זה, יש לי אפילו אפשרות למדוד בשנים כמה שנים אני רבה על הנקודה הזו. נכון לעכשיו - כשבע שנים. ומה היה לפני? לפני הקרבתי את כל חיי הארציים ועשיתי את העבודה הזו. וכל מה שבא אחרי הוא פשרה. בגלל שענייני ההשרדות נכנסו לתמונה ומידת המעורבות שלי בעולם, בחיים, בקשרים גדלה. לא , היא לא גדלה בגלל ענייני ההשרדות בעצם. אני חושבת שהמעורבות גדלה כי היא פשוט גדלה.
עכשיו, דבר אחד שלמדתי בחוויה: כשאני חיה עם אנשים - בחיי חלקתי רבות דירות שותפים - או נמצאת בסביבה אנושית חברתית דינמית, וחולקת איתם את הדברים הבסיסיים כמו לצחצח שיניים ולאכול צהריים וכאלה - בצרפת היה לי את זה עכשיו, ובמגורים עם בן זוגי כמובן, וכו' - אז משהו בי מתרכך לקבל את הצרכים האנושיים שלי.
כשאני חיה עם עצמי אני מצפה מעצמי להיות קדושה.
קודם כל אני הרבה פעמים לא מזהה את צרכיי. אני חושבת שבעומק אני כן מזהה אבל מרוב שאני לא נותנת להם מקום אני מדחיקה אותם בכל מיני שיטות, שאחת מהן היא לאמר - את לא עושה מספיק עבודה רוחנית, אילו היית עושה כך וכך היה לך טוב עכשיו. ואז הדברים הכי פשוטים כמו הצורך הזה בחברה, הצורך לחלוק עם מישהו את היומיום, הצורך או יותר נכון הרצון לחזור הביתה אחרי יום עבודה בו אני הובלתי את הכל ועם הידיעה שגם בערב אצטרך לשבת ולבנות את מחר, והרצון שבתוך כל זה תחכה לי ארוחת צהריים חמה שמישהו דאג לי והכין לי, וגם חיבוק, וחיזוק. הצורך שמישהו יפגוש אותי כאן כפי שאני, שלא אצטרך לצאת אליו, שאסיר מסכות ואיפור ואוכל להגיד פשוט היכן אני נמצאת. הצורך בתמיכה. והצורך במשפחתיות. שהרי איתו, עם האקס שלי, הייתה גם המשפחה שלו, חבורה של אנשים טובים וחמים שתמיד היו מלאי רצון טוב, ולבוא לאכול איתם צהריים בשבת או לבוא בערב אל המשפחה של אחותו ולשחק קצת עם הילדים ולראות, חלילה, טלוויזיה, ולהתענג על הפשטות הזו, של בית רגיל לגמרי, בלי תורות רוחניות ושיטות חינוך ופלצנות, אלא פשוט חום ואהבה, ומישהו שתמיד שמח לראות אותך, ונורמליות, פשוט תחושה של שייכות ונורמליות. הי רוצים ללכת להעיף עפיפונים בשבת? הי רוצים ללכת למסעדה? הי, בואו נראה סרט יחד. איפה אני ואיפה כל זה עכשיו? תחושת הנורמליות הייתה מסדרת לי את הראש עכשיו. מול תחושת הנורמליות הזו, כל חרדותיי הבריאותיות שצומחות להן בלב הבדידות שלי (מה אם יש לי כך וכך - ואף אחד אפילו לא פה כדי לדעת, כדי לדאוג לי?!) (ואף אחד לא כאן אם אני באמצע הלילה מתמלאת פחד על זה) וגם חרדות אחרות, הכל קטן, מתגמד, נעלם.
ואיך זה שלפעמים אתה מקבל הכל בבת אחת ולפעמים כלום?! די נמאס לי להגיד שזה שאחותי עזבה את הארץ זה שיעור רוחני נורא חשוב בשבילי זו הגדילה המדהימה שלי! וזה שחברתי הטובה שתמיד הבינה אותי היטב ונתנה לי תחושה של עוגן בעולם הזה עם חמלתה וההבנה וההזדהות שלה - היא הבינה אותי כמו שאיש לא מבין אותי, אז עכשיו היא עברה למקום אחר בארץ וזה כבר אידיוטי להתחיל לדבר איתה על כל מיני פרטים טכניים שאני פשוט מרגישה שהם גדולים עליי והיא לפעמים במילה אחת יכולה למצוא לזה פיתרון עבורי.. מה כדאי לעשות, כשאני פשוט עייפה מדי מהאחריות של להחליט כל דבר בחיי. אני לא שמחה על השינוי הזה! אני שונאת השינוי הזה!
אני לא מבינה מה אני עושה כאן, במושב שרחוק לי מהעבודה, ואני לא מבינה מה הוא הכיוון בכלל. איפה אני ארגיש פחות מבודדת כרגע. אני לא מצליחה לחשוב על מקום כזה. אני פשוט חייבת שמישהו ייראה אותי, בגלל שכל החברים שאיתם אני חשה חיבור כזה של עומק, שבמפגשים איתם אני חווה בעצמי שאני רואה אותי, והצלילות הזו נותנת לי הרבה פעמים מענה למה עכשיו ומה נכון לי וכו - כל החברים האלה מרוחקים ממני פיזית עכשיו. מרחקים גדולים. ואין מה לעשות זה משפיע גם על הקשר הנפשי ועל מידת הקירבה. אני מאמינה גדולה בקשר ממרחק, אבל אני יודעת שיש שם הקרבה בדיוק של הפשטות היומיומית הזו של הספונטניות, של המפגש ברחוב של החיים הקטנים והארציים שלפעמים נראה לי שזה הדבר הכי מסובך ומורכב בשבילי!
בקיצור - לא את הנורמליות והחום המשפחתי, ולא את העומק של המפגש החברי הרואה אותי, אין לי כרגע!
_
מה שיש כרגע זה צורך ישן שמבקש מענה והזנה, מבקש ריפוי של כאב. הדרך להשתחרר ממנו ולהפוך אותו לצורך סביר (לעומת הזדקקות נואשת), היא להכיר בו ולתת לו מענה. להזין אותו ולא להרעיב אותו.
אבל זה נשמע כל כך פשוט! וזה מרגיש לי קשה ובלתי מושג בטירוף! מה זה לתת לו מענה? על זה בדיוק אני מדברת! אני לא פתאום פוגשת מישהו ומקימה איתו משפחה! או אפילו לא מתאהבת או אפילו לא.. פוגשת מישהו. אני עובדת בסביבה נשית, אני לא רואה איך חיי נעים כרגע פחות על הציר של עבודה - בית. מקסימום עבודה - לימודים - בית. וחוץ מזה, יותר מזה, אני מרגישה שאצלי בפנים משהו חסום. ואני לא מבינה למה ואיך לפתוח אותו. וזה בעיני הדבר הכי מתסכל. כאילו עוד לפני שאמרתי "אני רוצה.." בא קול ואומר לי "זה בלתי אפשרי". ומזה, מזה בעיקר - אני נכנסת לדיכאון!
ועכשיו, אחרי כל זה..
אפילו לא יודעת על מה עשיתי פה קופי פייסט כרגע..
אבל אוסיף דבר קטן. ראיתי תמונה של ביתנו הקודם, איפה שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה. ראיתי את התצלום בצילומים שיש לי. וליבי אמר: תודה לאל. תודה לאל שאינני שם. זה - האנחת רווחה הלא מתוכננת הזו.. זה סימן טוב. כן, זה סימן טוב!
אז ממשיכה כאן, ממשיכה בדרך, ממשיכה באנושיות.
תודה לכל קוראיי וקוראותיי שמלווים אותי חלק נכבד מהשנה הזו.
אני מאחלת לכולנו שנה טובה, שנה של אנושיות. תכתבו את המשאלות שלכם לפני מחר. תעיזו לבקש. אני מאחלת לכולנו להבין שמישהו אכן מקשיב.
אמן, עינת
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עינת יקרה,
הנפש שלך מבקשת ממך שתפסיקי לריב איתה, איתך.
היא מבקשת ממך רכות כלפי עצמך.
היא מבקשת ממך לקבל אותך בכל רגע ורגע של החיים, בתוך החיים, תוך כדי החיים.
לקבל אותך נטו כפי שאת בחיים ולא כפי שאת כאשר את מתנתקת מהם ומתַרגלת דבר כזה או אחר.
לקבל אותך. נקודה.
לקבל אותך כפי שאת, בשנייה זו ממש, עם כל התכולה הרגשית שעולה ברגע זה, ולא בהשוואה לסטנדרט מסויים שיש לך ביחס לעצמך, או ביחס לדרך בה אמורה לדעתך להיראות ולהיעשות עבודה רוחנית.
אני אעיז וארחיק לכת ואומר לך שבעיני - אם את מישהי שלא סובלת לעשות מדיטציה, ואת נלחמת בעצמך כדי לעשות את זה, ואת כועסת על עצמך בגלל זה, זה לא באמת מקדם אותך. זה עושה לך עוול.
עבודה רוחנית במקרה כזה תהיה דווקא לא לשבת למדיטציה אלא לקבל אותך כמישהי שלא מתחברת למדיטציה. מותר. זה מה-זה לגיטימי.
ואם אחרי שתהיה לך הלגיטימציה הזאת לא-לעשות, יעלה בך פתאום רצון או דחף טבעי כן-לעשות מדיטציה – יופי.
ואם לא – אז "לגרור אותך לשם בשערות" יהיה אקט מחליש וחסר תועלת. ומיותר לגמרי. ובטח שלא רוחני.
רוחניות, לתפיסתי, מתרחשת בעיקר בתוך החיים שלנו. אחרת מה הקטע שלה? בשביל מה?.
ומה זה אומר בתוך-החיים - בהקשר של כל מה שאת מתארת?
זה אומר ללכת איתך ולא נגדך:
אם האוטומט שלך סוחף אותך להתנגדות עצמית, לנטייה שלא להקשיב לצרכים שלך,
אז עבודה רוחנית בתוך החיים תהיה לזהות את ההתנגדות הזאת און-ליין,
ומתוך הזיהוי, לאורך זמן, בסבלנות, יתאפשר באופן טבעי שינוי כיוון. יתאפשר לך ללכת עם עצמך: להקשיב לצרכים, להקשיב לנטיות הטבעיות שלך. לא בכוח. מעצם הזיהוי. מעצם ההתבוננות.
בתור מישהי שבאופן אישי לא מסוגלת לשבת למדיטציה, תרגול של זיהוי כזה הוא מבחינתי מעין מדיטציה תוך כדי החיים.
אחרי שתלמדי לזהות,
תוכלי להוסיף לזה עוד פעולה שהיא אקט רוחני מובהק בתוך החיים – פעולה של מתן רשות גורף, מתמשך וחסר פשרות.
מתן רשות לעצמך להיות מי שאת, להרגיש מה שאת מרגישה, לרצות את מה שאת רוצה, לחשוב כפי שאת חושבת ולפעול כפי שאת פועלת.
על כל דבר. כל רגש, מחשבה, רצון, תשוקה, פעולה או אי פעולה. על כל דבר.
זה אולי יתחיל עבורך כאקט מלאכותי, כי ההרגל ההפוך הוא רב-שנים ומושרש היטב גם ברובד התפיסתי וגם ברובד הרגשי.
תני לזה צ'אנס. יש לזה סיכוי להזיז משהו בתוכך ולרכך את הנוקשות.
.
.
_מה שיש כרגע זה צורך ישן שמבקש מענה והזנה, מבקש ריפוי של כאב. הדרך להשתחרר ממנו ולהפוך אותו לצורך סביר (לעומת הזדקקות נואשת), היא להכיר בו ולתת לו מענה. להזין אותו ולא להרעיב אותו.
אבל זה נשמע כל כך פשוט! וזה מרגיש לי קשה ובלתי מושג בטירוף! מה זה לתת לו מענה? על זה בדיוק אני מדברת! אני לא פתאום פוגשת מישהו ומקימה איתו משפחה! או אפילו לא מתאהבת או אפילו לא.. פוגשת מישהו. אני עובדת בסביבה נשית, אני לא רואה איך חיי נעים כרגע פחות על הציר של עבודה - בית. מקסימום עבודה - לימודים - בית. וחוץ מזה, יותר מזה, אני מרגישה שאצלי בפנים משהו חסום. ואני לא מבינה למה ואיך לפתוח אותו. וזה בעיני הדבר הכי מתסכל. כאילו עוד לפני שאמרתי "אני רוצה.." בא קול ואומר לי "זה בלתי אפשרי". ומזה, מזה בעיקר - אני נכנסת לדיכאון!_
זה חייב להתחיל מלתת לו לגיטימציה.
המענה הראשוני שהצורך שלך מבקש הוא לגיטימציה להיות. לגיטימציה להתקיים בתוכך.
כל עוד זה מופיע כצורך נחות, או כצורך לא רוחני מספיק וכו' - סביר וטבעי שהוא יופיע גם כבלתי מושג, וככזה - ייצור תחושה של ייאוש ושל דיכאון.
הדיכאון הזה מתחיל מדיכוי הלגיטימציה של מה שיש בתוכך, של הלגיטימציה להיות מי שאת בכל רגע ורגע נתון. דיכאון שעולה מתוך דיכוי עצמי.
אני מבטיחה לך שברגע שתתחילי לתת לעצמך יותר ויותר רשות (על פני דיכוי) הדיכאון הזה יתמוסס.
.
כרגיל - תבדקי אל מה את מתחברת מכל זה.
.
.
אנא הרחיבי, אשמח לדעת עוד על ההחלמה שלך מהנוקשות..
עברתי עם זה דרך רבת שנים. המחלה וההחלמה היו אבן דרך חשובה שהתרחשה בחודשים האחרונים (וגם אבן דרך מפתיעה, כי חשבתי לתומי שזה כבר כמעט לא קיים בי). יש שיתוף-עדכון קצר בדף הבית שלי בתחילת אוגוסט. בקרוב יש לי כוונה להרחיב שם על התהליך הפנימי שכל זה איפשר. מה שחשוב לי להגיד לך כאן כרגע זה שנוקשות עצמית היא עווֵל עצמי גדול הרבה יותר מכפי שנדמה, וגם כמובן שאפשר למוסס אותה. השינויים האלה בתוך החיים הם לגמרי לגמרי אפשריים. זה נוסה על בני אדם .
.
שנה טובה ואהבה רבה,
לכל מי שקוראת וכותבת כאן.
הנפש שלך מבקשת ממך שתפסיקי לריב איתה, איתך
.היא מבקשת ממך רכות כלפי עצמך.
היא מבקשת ממך לקבל אותך בכל רגע ורגע של החיים, בתוך החיים, תוך כדי החיים.
לקבל אותך נטו כפי שאת בחיים ולא כפי שאת כאשר את מתנתקת מהם ומתַרגלת דבר כזה או אחר.
לקבל אותך. נקודה.
לקבל אותך כפי שאת, בשנייה זו ממש, עם כל התכולה הרגשית שעולה ברגע זה, ולא בהשוואה לסטנדרט מסויים שיש לך ביחס לעצמך, או ביחס לדרך בה אמורה לדעתך להיראות ולהיעשות עבודה רוחנית.
אני אעיז וארחיק לכת ואומר לך שבעיני - אם את מישהי שלא סובלת לעשות מדיטציה, ואת נלחמת בעצמך כדי לעשות את זה, ואת כועסת על עצמך בגלל זה, זה לא באמת מקדם אותך. זה עושה לך עוול.
עבודה רוחנית במקרה כזה תהיה דווקא לא לשבת למדיטציה אלא לקבל אותך כמישהי שלא מתחברת למדיטציה. מותר. זה מה-זה לגיטימי.
ואם אחרי שתהיה לך הלגיטימציה הזאת לא-לעשות, יעלה בך פתאום רצון או דחף טבעי כן-לעשות מדיטציה – יופי.
ואם לא – אז "לגרור אותך לשם בשערות" יהיה אקט מחליש וחסר תועלת. ומיותר לגמרי. ובטח שלא רוחני.
רוחניות, לתפיסתי, מתרחשת בעיקר בתוך החיים שלנו. אחרת מה הקטע שלה? בשביל מה?
.ומה זה אומר בתוך-החיים - בהקשר של כל מה שאת מתארת?
זה אומר ללכת איתך ולא נגדך:
אם האוטומט שלך סוחף אותך להתנגדות עצמית, לנטייה שלא להקשיב לצרכים שלך,
אז עבודה רוחנית בתוך החיים תהיה לזהות את ההתנגדות הזאת און-ליין,
ומתוך הזיהוי, לאורך זמן, בסבלנות, יתאפשר באופן טבעי שינוי כיוון. יתאפשר לך ללכת עם עצמך: להקשיב לצרכים, להקשיב לנטיות הטבעיות שלך. לא בכוח. מעצם הזיהוי. מעצם ההתבוננות.
בתור מישהי שבאופן אישי לא מסוגלת לשבת למדיטציה, תרגול של זיהוי כזה הוא מבחינתי מעין מדיטציה תוך כדי החיים.
אחרי שתלמדי לזהות,
תוכלי להוסיף לזה עוד פעולה שהיא אקט רוחני מובהק בתוך החיים – פעולה של מתן רשות גורף, מתמשך וחסר פשרות.
מתן רשות לעצמך להיות מי שאת, להרגיש מה שאת מרגישה, לרצות את מה שאת רוצה, לחשוב כפי שאת חושבת ולפעול כפי שאת פועלת.
- "אני שונאת את השינויים שהתרחשו השנה בחיי" – מותר לי להרגיש ככה. זה בסדר. אני נותנת לעצמי רשות.
- "אני חייבת שמישהו יראה אותי כדי לראות אותי בעצמי" – מותר לי שיהיה בי את הצורך הזה. זה בסדר. אני נותנת לעצמי רשות.
- "לא בא לי לשבת למדיטציה" – מותר לי לא לרצות לעשות. זה בסדר. אני נותנת לעצמי רשות.
- "אני לא מזהה את צרכיי" – מותר לי לא להצליח לזהות. זה בסדר. אני נותנת לעצמי רשות.
- "בא לי להסתגר היום בבית" – מותר לי. זה בסדר. אני נותנת לעצמי רשות.
- "אני מלאה בפחדים וחרדות"– מותר לי. זה בסדר. אני נותנת לעצמי רשות.
- "אני מיואשת מהעתיד" – מותר לי. זה בסדר. אני נותנת לעצמי רשות.
- "אני נורא מפחדת כרגע" – מותר לי. זה בסדר. אני נותנת לעצמי רשות.
- "אני כמהה לתחושת שייכות ונורמליות" – מותר לי. זה בסדר. אני נותנת לעצמי רשות.
על כל דבר. כל רגש, מחשבה, רצון, תשוקה, פעולה או אי פעולה. על כל דבר.
זה אולי יתחיל עבורך כאקט מלאכותי, כי ההרגל ההפוך הוא רב-שנים ומושרש היטב גם ברובד התפיסתי וגם ברובד הרגשי.
תני לזה צ'אנס. יש לזה סיכוי להזיז משהו בתוכך ולרכך את הנוקשות.
.
.
_מה שיש כרגע זה צורך ישן שמבקש מענה והזנה, מבקש ריפוי של כאב. הדרך להשתחרר ממנו ולהפוך אותו לצורך סביר (לעומת הזדקקות נואשת), היא להכיר בו ולתת לו מענה. להזין אותו ולא להרעיב אותו.
אבל זה נשמע כל כך פשוט! וזה מרגיש לי קשה ובלתי מושג בטירוף! מה זה לתת לו מענה? על זה בדיוק אני מדברת! אני לא פתאום פוגשת מישהו ומקימה איתו משפחה! או אפילו לא מתאהבת או אפילו לא.. פוגשת מישהו. אני עובדת בסביבה נשית, אני לא רואה איך חיי נעים כרגע פחות על הציר של עבודה - בית. מקסימום עבודה - לימודים - בית. וחוץ מזה, יותר מזה, אני מרגישה שאצלי בפנים משהו חסום. ואני לא מבינה למה ואיך לפתוח אותו. וזה בעיני הדבר הכי מתסכל. כאילו עוד לפני שאמרתי "אני רוצה.." בא קול ואומר לי "זה בלתי אפשרי". ומזה, מזה בעיקר - אני נכנסת לדיכאון!_
זה חייב להתחיל מלתת לו לגיטימציה.
המענה הראשוני שהצורך שלך מבקש הוא לגיטימציה להיות. לגיטימציה להתקיים בתוכך.
כל עוד זה מופיע כצורך נחות, או כצורך לא רוחני מספיק וכו' - סביר וטבעי שהוא יופיע גם כבלתי מושג, וככזה - ייצור תחושה של ייאוש ושל דיכאון.
הדיכאון הזה מתחיל מדיכוי הלגיטימציה של מה שיש בתוכך, של הלגיטימציה להיות מי שאת בכל רגע ורגע נתון. דיכאון שעולה מתוך דיכוי עצמי.
אני מבטיחה לך שברגע שתתחילי לתת לעצמך יותר ויותר רשות (על פני דיכוי) הדיכאון הזה יתמוסס.
.
כרגיל - תבדקי אל מה את מתחברת מכל זה.
.
.
אנא הרחיבי, אשמח לדעת עוד על ההחלמה שלך מהנוקשות..
עברתי עם זה דרך רבת שנים. המחלה וההחלמה היו אבן דרך חשובה שהתרחשה בחודשים האחרונים (וגם אבן דרך מפתיעה, כי חשבתי לתומי שזה כבר כמעט לא קיים בי
). יש שיתוף-עדכון קצר בדף הבית שלי בתחילת אוגוסט. בקרוב יש לי כוונה להרחיב שם על התהליך הפנימי שכל זה איפשר. מה שחשוב לי להגיד לך כאן כרגע זה שנוקשות עצמית היא עווֵל עצמי גדול הרבה יותר מכפי שנדמה, וגם כמובן שאפשר למוסס אותה. השינויים האלה בתוך החיים הם לגמרי לגמרי אפשריים. זה נוסה על בני אדם ..
שנה טובה ואהבה רבה,
לכל מי שקוראת וכותבת כאן.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
מציאות חדשה פרידה
_ואהבה רבה,
לכל מי שקוראת וכותבת כאן_
לא עינת, אבל באתי להגיד לך שכל ההשקעה שלך כאן מתקבלת כאהבה שאת שולחת לעולם
חשבתי אולי לגזור ולשמור את כל מה שאת כותבת, בסוף הבנתי שזה ייצא ספר.
מתי את מוציאה אותו בדפוס? אני אקנה עותק.
לכל מי שקוראת וכותבת כאן_
לא עינת, אבל באתי להגיד לך שכל ההשקעה שלך כאן מתקבלת כאהבה שאת שולחת לעולם
חשבתי אולי לגזור ולשמור את כל מה שאת כותבת, בסוף הבנתי שזה ייצא ספר.
מתי את מוציאה אותו בדפוס? אני אקנה עותק.
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
_כן, אני גם אקנה עותק! מילות חוכמה וחמלה.
הנה, אחרי שקרס לי שוב האינטרנט, וחזר, חוזרת לעדכן במה שכתבתי אתמול..
_
רוצה לדווח פה, כי הרי זה קצת יומן שלי, אבל עם נשמות כל כך יפות שנכנסות לי ליומן ועושות בו תיקונים של חמלה..רוצה לדווח חדשות טובות וחדשות רעות..
החדשות הטובות הן : הו הא!
אני פנויה לקשר! זה קרה!!
עברו תשעה חודשים ואני מרגישה שנולדתי שוב. אני פנויה, אני ריקה, אני מוכנה לתת ולקבל, אני מוכנה להתאמץ, אני מוכנה להפגע, ואני מוכנה, כך נדמה לי, גם לטוב.
ואיך אני יודעת את זה?
כי התנסתי.
ביומיים האחרונים, אתמול ושלשום. פגשתי מישהו, וראיתי שהלב שלי פתוח אליו. שהבית שלי פתוח אליו. שבחיים שלי יש מקום אליו. שאני חוזרת בערב מיום עבודה ומתאים לי שהוא יהיה שם. ולא מתוך צורך עז שמישהו, כל מישהו שיימלא לי את המשבצת, לא מתוך נואשות, אלא מתוך שמחה.
כל זה נשמע כל כך אופטימי וטוב. יש גם חדשות רעות בסוף. אבל אולי הטובות יותר גדולות מהרעות. למרות שבגלל הרעות אני בוכה בשעה האחרונה.
הוא פשוט היה שם ולא רציתי שזה ייגמר. המגע והחשיפה של הנשמה שמקבילים יחד, מפגש שצולל עמוק אל הנפש, ולא זונח גם את הצורה, את הארצי.
ויום למחרת, אתמול, כבר הייתה נינוחות של בית, והיה לי לגמרי נעים ומתקבל על הדעת שתוך כדי שהוא נמצא בביתי גם אולי אעשה משהו שלא קשור אליו ישירות, כמו משהו שקשור לעבודה שלי ואהנה מעצם נוכחותו שם. וואו.
והנה החדשות הרעות מגיעות, לא מבינה מדוע אבל ככה זה. יצא מקשר לפני מעט זמן, בילבול וספק לגבי האקסית, אומר שהוא נפרד ולא רוצה לחזור אבל מקננת שם השאלה עדיין, ולמרות שהיה כאן טוב, ואולי בגלל, צריך לשמור את זה, לדחות את זה, לא יודעת בדיוק מה לעשות עם זה.
אני בסדר.
אבל המקום שמוכן שמבקש שנרגע לתוך זה, בוכה עכשיו. כמו מחזור שזה אבל קטן על עוד אפשרות שלא מומשה, עוד סיכוי של הגוף להיות רחם, בית, מיכל, ליצור חדש.
וכאן האינטרנט שלי קורס שוב, משאיר את המילים האלה בינתיים רק לעצמי.
הנה, אחרי שקרס לי שוב האינטרנט, וחזר, חוזרת לעדכן במה שכתבתי אתמול..
_
רוצה לדווח פה, כי הרי זה קצת יומן שלי, אבל עם נשמות כל כך יפות שנכנסות לי ליומן ועושות בו תיקונים של חמלה..רוצה לדווח חדשות טובות וחדשות רעות..
החדשות הטובות הן : הו הא!
אני פנויה לקשר! זה קרה!!
עברו תשעה חודשים ואני מרגישה שנולדתי שוב. אני פנויה, אני ריקה, אני מוכנה לתת ולקבל, אני מוכנה להתאמץ, אני מוכנה להפגע, ואני מוכנה, כך נדמה לי, גם לטוב.
ואיך אני יודעת את זה?
כי התנסתי.
ביומיים האחרונים, אתמול ושלשום. פגשתי מישהו, וראיתי שהלב שלי פתוח אליו. שהבית שלי פתוח אליו. שבחיים שלי יש מקום אליו. שאני חוזרת בערב מיום עבודה ומתאים לי שהוא יהיה שם. ולא מתוך צורך עז שמישהו, כל מישהו שיימלא לי את המשבצת, לא מתוך נואשות, אלא מתוך שמחה.
כל זה נשמע כל כך אופטימי וטוב. יש גם חדשות רעות בסוף. אבל אולי הטובות יותר גדולות מהרעות. למרות שבגלל הרעות אני בוכה בשעה האחרונה.
הוא פשוט היה שם ולא רציתי שזה ייגמר. המגע והחשיפה של הנשמה שמקבילים יחד, מפגש שצולל עמוק אל הנפש, ולא זונח גם את הצורה, את הארצי.
ויום למחרת, אתמול, כבר הייתה נינוחות של בית, והיה לי לגמרי נעים ומתקבל על הדעת שתוך כדי שהוא נמצא בביתי גם אולי אעשה משהו שלא קשור אליו ישירות, כמו משהו שקשור לעבודה שלי ואהנה מעצם נוכחותו שם. וואו.
והנה החדשות הרעות מגיעות, לא מבינה מדוע אבל ככה זה. יצא מקשר לפני מעט זמן, בילבול וספק לגבי האקסית, אומר שהוא נפרד ולא רוצה לחזור אבל מקננת שם השאלה עדיין, ולמרות שהיה כאן טוב, ואולי בגלל, צריך לשמור את זה, לדחות את זה, לא יודעת בדיוק מה לעשות עם זה.
אני בסדר.
אבל המקום שמוכן שמבקש שנרגע לתוך זה, בוכה עכשיו. כמו מחזור שזה אבל קטן על עוד אפשרות שלא מומשה, עוד סיכוי של הגוף להיות רחם, בית, מיכל, ליצור חדש.
וכאן האינטרנט שלי קורס שוב, משאיר את המילים האלה בינתיים רק לעצמי.
מציאות חדשה פרידה
והיום.. יום אחרי מה שכתבתי אתמול. הגלגלים המשיכו לפעול, הבכי הביא תפילה, התפילה הביאה סיכוי, הסיכוי שלח לו משהו בסמס , סוג של אני לא מוותרת. והוא ענה לי בתשובה מילים כל כך מתוקות. נשביתי בזה.
נפגשנו שוב, ועכשיו יש ספק ופחד. רצון כן להתנסות בזה, ופחד לחזוא אל אותם מקומות.
_המשמעות של זה היא שכאשר מתנהלת בתוך מערכות יחסים את לא תמיד נוכחת מספיק בכדי –
א. לבחור את מערכת היחסים מתוך חופש אמיתי. את נקשרת מהר, את מתמקדת במה שטוב ביחסים הללו, מתרפקת על תחושת הנעימות והביטחון, וכאמור לא תמיד פנויה להקשיב למקום שמזהה את ה"חריקות".
ב. להיות אַת עצמך באופן מלא בתוך מערכת היחסים. להיות נאמנה לעצמך במאה אחוז. להביא את עצמך בביטוי עצמי מלא._
איך עושים את זה???
נכתב מזמן אבל יושב לי חזק בלב.
מתמקדת במה שטוב ביחסים האלו, מתרפקת על הנעימות והביטחון, ולא תמיד פנויה להקשיב ולזהות את החריקות.
איך אני עושה את זה?
לא רוצה ליפול לשם שוב!
נפגשנו שוב, ועכשיו יש ספק ופחד. רצון כן להתנסות בזה, ופחד לחזוא אל אותם מקומות.
_המשמעות של זה היא שכאשר מתנהלת בתוך מערכות יחסים את לא תמיד נוכחת מספיק בכדי –
א. לבחור את מערכת היחסים מתוך חופש אמיתי. את נקשרת מהר, את מתמקדת במה שטוב ביחסים הללו, מתרפקת על תחושת הנעימות והביטחון, וכאמור לא תמיד פנויה להקשיב למקום שמזהה את ה"חריקות".
ב. להיות אַת עצמך באופן מלא בתוך מערכת היחסים. להיות נאמנה לעצמך במאה אחוז. להביא את עצמך בביטוי עצמי מלא._
איך עושים את זה???
נכתב מזמן אבל יושב לי חזק בלב.
מתמקדת במה שטוב ביחסים האלו, מתרפקת על הנעימות והביטחון, ולא תמיד פנויה להקשיב ולזהות את החריקות.
איך אני עושה את זה?
לא רוצה ליפול לשם שוב!
מציאות חדשה פרידה
איך ללכת כאן איתי ולא נגדי.
אני שונאת את התלות שאני מפתחת!
אני שונאת את התלות שאני מפתחת!
-
אנונימי
מציאות חדשה פרידה
איך עושים את זה???
שאלת השאלות!
אצלי זה די להיפך.
יחד עם הטוב אני גם רואה את מה שלא עובד, ממהרת לפסול.
כשבסוף התפשרתי, זה חזר אלי כמו בומרנג ובענק.
אולי עירית החכמה תאיר את עיננו?
שאלת השאלות!
אצלי זה די להיפך.
יחד עם הטוב אני גם רואה את מה שלא עובד, ממהרת לפסול.
כשבסוף התפשרתי, זה חזר אלי כמו בומרנג ובענק.
אולי עירית החכמה תאיר את עיננו?
מציאות חדשה פרידה
כרגע אני בנקודה שאני לא מבינה איך אפשר לאהוב אותי בכלל עם החולשה המאד מסויימת שלי בקשרים זוגיים - הפחד שלי מלאבד, והתלות שאני מפתחת עקב הפחד. אתמול הוא היה אצלי והחלטנו שניתן לזה זמן, כלומר ניתן זמן אחד בלי השני כדי שהוא ייגלה עם עצמו מה הוא רוצה. אבל הייתי כל כך חשופה בפניו עם הפחד שלי ועם הצורך שלי לדעת. הפצע היה פתוח בפניו. ואני מרגישה שזה המקום שמבריח ממני קשרים, אנשים שהם פוטנציאליים לזוגיות. זה כל כך מעציב אותי. כשאני יודעת שאילו לא הפחד הזה, הוא היה נשאר, הוא היה מנסה איתי, ולא מפחד כל כך בעצמו לפגוע, לאכזב. הוא היה מרגיש חופשי לנסות. אבל כשהוא מזהה את הנקודה החלשה שלי וכמה משקל אני שמה, גם ללא רצוני, על ההחלטות שלו, הוא מפחד לפגוע, וזה גם בטח גורם לו לחוש כבול, ולכן זה לא ממשיך.
כואב לי. מה שהכי כואב לי זה חוסר הקבלה שלי את עצמי ותחושת הייאוש שדבר כל כך טוב הולך ממני בגללי ואני לא מצליחה לשנות את עצמי!
לפני שהוא הופיע הייתי בסדר, בימים עמוסים שבהם אני גם נהנית מאד ממפגשים חברתיים שכן היו לי, מרגישה ערך עצמי וסיפוק מהעבודה שאני עושה, וכו'. אבל עכשיו כשהוא דרך בחיים שלי, אני שוב מרגישה שמשהו לא בסדר איתי. וזה לא בגללו. אלא בדיוק בגלל החולשה הזו.
אתמול כשחשפתי את החולשה בפניו, ראיתי את עצמי במערומיי וגם הוא ראה אותי בחשיפות הזו, והיה לי נורא לא נוח לראות את זה. אבל כיוון שזה כבר היה על השולחן היה לי פתאום הכוח, והאומץ לאמר לו את צרכיי - אם אתה לא רוצה זוגיות איתי, אם אתה פוסל את עצם הסיכוי, אז כדאי שתלך ושלא נתראה יותר. אבל אם זה אולי מבחינתך, אז בוא ננסה ואני מוכנה לעבוד על הצדדים האלה שלי, הפגועים, אחרי הכל יצאתי מקשר של שלוש שנים ועדיין אני בחיים וכן זה כאב אבל אני יותר מסתם בחיים. גדלתי. אז אני יכולה לעמוד ב"לא" אם הוא יעלה.
זה לא אומר, כך אני רואה ביני לבין עצמי, שעדיין לא תתעורר בי החרדה לאור החשש שהוא יכול ללכת ולעזוב אותי, פרדוקסלית, לא משנה כמה בסדר לי וטוב היה לי לפני שהוא נכנס לחיי.. החרדה שם. היא אוטומטית. אז איך בכלל אני יכולה להתחייב על לנסות לעבוד על זה? אני יודעת שהיא תעלה!
מה הן דרכי הפעולה כאן? מה היא העבודה? אני בטוחה שאני יכולה לעשות אותה כבר עכשיו. ואם התשובה היא דבר ראשון לקבל את איך שאני עכשיו, אז אני מודה שזהו הדבר הקשה ביותר לעשות! כי אני אומרת - בגלל שאת תלותית, את מאבדת את הכל! ואני לא יודעת איך לפתור את המעגל הזה.
האמת שהוא עצמו הצליח לבלבל אותי כהוגן. הוא בא אליי שופע חום ואהבה, ואני מרגישה שיש שם רגש שמשהו עמוק ננגע שם בתוכו בזכותי, שמשהו זז. ויש רגעים שהוא אומר את זה ויש רגעים שהוא אומר שהוא לא בטוח כמה זה אישי ואולי זה המקום בו שמרגיש לבד, שמחפש חום ריגשי וכו'.
אני מודה שהרגשות שלי מהמפגש איתו הם כמו מה שאני מכירה בהתחלה של קשרים רציניים שהיו לי. מפגש ממש ממש מיוחד שהרבה דברים נופלים בו למקום הנכון. כולל שיחות שלנו ואיך שאני מרגישה בבית במחיצתו - זה לא קורה לי עם הרבה גברים. ומשיכה והאפשרות הזו להיות במגע אינטימי ולהשתהות שם הרבה הרבה הרבה זמן ולהנות מכל דבר קטן שם, בעיניים פקוחות לגמרי, כמו בתיכון כזה, לפני שנברא עידן הסטוצים והכל מהיר וזמין. משהו יפה ועמוק. ואיטי.
כואב לי לתת לזה ללכת!
אבל אולי זה בדיוק התרגול שלי עכשיו. אולי השריר הזה הוא זה שצריך לפתח עכשיו. להנות ולהיות מאושרת מזה ובו בזמן בכל עת להיות מוכנה לשחרר את זה ולתת לזה ללכת. אולי זה בדיוק מה שאני עושה?
ברגע שאנחנו קבענו להיפגש ואז הייתה לי דרך לעשות, למשל אתמול ידעתי שהוא יבוא אליי ואז היו לי שעתיים של נהיגה בפקקים - הראש שלי חוגג, כבר מכיר אותו להורים שלי, מפנטז על כל מיני דברים שנעשה יחד, ויש שם היי. ואני כל כך מנסה לדכא את זה ולהכין את עצמי לשתי האפשרויות, של כן ושל לא, אבל הראש כל הזמן חוזר אל הדמיונות האלה ותחושת השמחה הבלתי נשלטת. אני מנסה להרוג את זה כדי להיות חופשיה שם. אבל זה לא הולך. אני מנסה להרוג את זה כדי לשחרר גם אותו מהציפייה שלי. אבל זה לא מצליח.
אוף, דפוקה, דפוקה דפוקה...
מצטערת על האלימול העצמית, אבל זה מה שיש שם כרגע בעולם הסבוך שלי..
כואב לי. מה שהכי כואב לי זה חוסר הקבלה שלי את עצמי ותחושת הייאוש שדבר כל כך טוב הולך ממני בגללי ואני לא מצליחה לשנות את עצמי!
לפני שהוא הופיע הייתי בסדר, בימים עמוסים שבהם אני גם נהנית מאד ממפגשים חברתיים שכן היו לי, מרגישה ערך עצמי וסיפוק מהעבודה שאני עושה, וכו'. אבל עכשיו כשהוא דרך בחיים שלי, אני שוב מרגישה שמשהו לא בסדר איתי. וזה לא בגללו. אלא בדיוק בגלל החולשה הזו.
אתמול כשחשפתי את החולשה בפניו, ראיתי את עצמי במערומיי וגם הוא ראה אותי בחשיפות הזו, והיה לי נורא לא נוח לראות את זה. אבל כיוון שזה כבר היה על השולחן היה לי פתאום הכוח, והאומץ לאמר לו את צרכיי - אם אתה לא רוצה זוגיות איתי, אם אתה פוסל את עצם הסיכוי, אז כדאי שתלך ושלא נתראה יותר. אבל אם זה אולי מבחינתך, אז בוא ננסה ואני מוכנה לעבוד על הצדדים האלה שלי, הפגועים, אחרי הכל יצאתי מקשר של שלוש שנים ועדיין אני בחיים וכן זה כאב אבל אני יותר מסתם בחיים. גדלתי. אז אני יכולה לעמוד ב"לא" אם הוא יעלה.
זה לא אומר, כך אני רואה ביני לבין עצמי, שעדיין לא תתעורר בי החרדה לאור החשש שהוא יכול ללכת ולעזוב אותי, פרדוקסלית, לא משנה כמה בסדר לי וטוב היה לי לפני שהוא נכנס לחיי.. החרדה שם. היא אוטומטית. אז איך בכלל אני יכולה להתחייב על לנסות לעבוד על זה? אני יודעת שהיא תעלה!
מה הן דרכי הפעולה כאן? מה היא העבודה? אני בטוחה שאני יכולה לעשות אותה כבר עכשיו. ואם התשובה היא דבר ראשון לקבל את איך שאני עכשיו, אז אני מודה שזהו הדבר הקשה ביותר לעשות! כי אני אומרת - בגלל שאת תלותית, את מאבדת את הכל! ואני לא יודעת איך לפתור את המעגל הזה.
האמת שהוא עצמו הצליח לבלבל אותי כהוגן. הוא בא אליי שופע חום ואהבה, ואני מרגישה שיש שם רגש שמשהו עמוק ננגע שם בתוכו בזכותי, שמשהו זז. ויש רגעים שהוא אומר את זה ויש רגעים שהוא אומר שהוא לא בטוח כמה זה אישי ואולי זה המקום בו שמרגיש לבד, שמחפש חום ריגשי וכו'.
אני מודה שהרגשות שלי מהמפגש איתו הם כמו מה שאני מכירה בהתחלה של קשרים רציניים שהיו לי. מפגש ממש ממש מיוחד שהרבה דברים נופלים בו למקום הנכון. כולל שיחות שלנו ואיך שאני מרגישה בבית במחיצתו - זה לא קורה לי עם הרבה גברים. ומשיכה והאפשרות הזו להיות במגע אינטימי ולהשתהות שם הרבה הרבה הרבה זמן ולהנות מכל דבר קטן שם, בעיניים פקוחות לגמרי, כמו בתיכון כזה, לפני שנברא עידן הסטוצים והכל מהיר וזמין. משהו יפה ועמוק. ואיטי.
כואב לי לתת לזה ללכת!
אבל אולי זה בדיוק התרגול שלי עכשיו. אולי השריר הזה הוא זה שצריך לפתח עכשיו. להנות ולהיות מאושרת מזה ובו בזמן בכל עת להיות מוכנה לשחרר את זה ולתת לזה ללכת. אולי זה בדיוק מה שאני עושה?
ברגע שאנחנו קבענו להיפגש ואז הייתה לי דרך לעשות, למשל אתמול ידעתי שהוא יבוא אליי ואז היו לי שעתיים של נהיגה בפקקים - הראש שלי חוגג, כבר מכיר אותו להורים שלי, מפנטז על כל מיני דברים שנעשה יחד, ויש שם היי. ואני כל כך מנסה לדכא את זה ולהכין את עצמי לשתי האפשרויות, של כן ושל לא, אבל הראש כל הזמן חוזר אל הדמיונות האלה ותחושת השמחה הבלתי נשלטת. אני מנסה להרוג את זה כדי להיות חופשיה שם. אבל זה לא הולך. אני מנסה להרוג את זה כדי לשחרר גם אותו מהציפייה שלי. אבל זה לא מצליח.
אוף, דפוקה, דפוקה דפוקה...
מצטערת על האלימול העצמית, אבל זה מה שיש שם כרגע בעולם הסבוך שלי..
מציאות חדשה פרידה
עירית, אני חושבת שלא ממש עניתי על הדבר האחרון שכתבת לי בדיוק בגלל הקושי לעכל את זה, לקבל את האנושיות שלי, לקבל את החולשות. עברתי על זה ברפרוף ולא עצרתי. קשה לחזור ולקרוא את המילים הספציפיות ההן. לאפשר לדברים להיות בי זה לאו דווקא שהם יהיו ככה תמיד , זאת לא השלמה פסיבית, אלא זו השלמה בדיוק במינון שמאפשר לדברים לזוז, להשתנות. כל עוד יש ויכוח כזה בתוכי אני לא יכולה לשחרר את הצדדים הקשים, האפלים, החולים. אני שונאת אותם והם מכים בי חזרה. אני יודעת שבשביל לשנות דפוס או כל דבר צריך קודם כל לקבל אותו. אני מטיפה לזה לאחרים. אבל הדבר הזה שעכשיו הוא אגרוף קפוץ בתוכי שתמיד היה לי קל לשנוא. והוא נהיה כל כך מהר קפוץ שאני פשוט לא מצליחה להשחיל בו מילה, או חמלה. אני פשוט אומרת - תתביישי לך, תסתתרי לך, ושאיש לא ייראה את הנטייה הזו שלך כי זה באמת לא בסדר שאת מרגישה ככה. עדיף שתסתובבי עם זה מכוסה מאשר שאיזה גבר יקלוט שאת תלותית, ואז זה יהיה מאד מביך ותצטרכי להסתכל לאמת בעיניים. האקס שלי תמיד הפגיש אותי עם הצד הזה, לפעמים אפילו העצים אותו.
ואני שואלת - האם אפשר לאהוב אותי גם כזו, גם עם זה? !
כי זו היא עבודת החיים שלי וכשהיא תושלם לא נראה לי שאני אהיה כשירה לדברים שאני רוצה כיום. זה עניין של עשרות שנים, שזז לאט לאט לאט. אז מישהו יצטרך לקבל אותי עם זה! לאהוב אותי עם זה.
ואני שואלת - האם אפשר לאהוב אותי גם כזו, גם עם זה? !
כי זו היא עבודת החיים שלי וכשהיא תושלם לא נראה לי שאני אהיה כשירה לדברים שאני רוצה כיום. זה עניין של עשרות שנים, שזז לאט לאט לאט. אז מישהו יצטרך לקבל אותי עם זה! לאהוב אותי עם זה.
מציאות חדשה פרידה
פתאום אני מרגישה פה קצת לבד.. האם עדיין יש שם מישהו בצד השני, שקורא ורואה?
-
אום_אל_קיצקיצ*
- הודעות: 1231
- הצטרפות: 21 ינואר 2007, 22:53
- דף אישי: הדף האישי של אום_אל_קיצקיצ*
מציאות חדשה פרידה
כן, למשל אני
מציאות חדשה פרידה
החגים איכשהו מאיצים את ההילוך של העבודה בגן והאינטנסיביות עולה על כל דמיון. אני לא מוצאת לי רגע לעצמי. אני בקושי מוצאת את עצמי בכלל. לא יודעת אם זה הוורקוהוליזם שלי או שזו דווקא נאמנות כנה וחדשה לטוב שלי, לקולי הפנימי - שפלטו את ניצני הקשר החדש החוצה מהמערכת שלי.
כן, הייתי שם אני שאמרתי "לא". זה לא קרה לי הרבה בחיים. חשתי שהטלטלה בין הכן והלא שלו לא תואמת את חיי, לא תואמת את כוחותיי. אולי קטעתי משהו שהיה מוביל למשהו. אבל ביום ראשון השבוע חשתי שאני צריכה לסיים את זה. שאני צריכה להיות נאמנה לבקשה שלי שגבר יציב ומגובש יהיה לצידי, ממקום חברי ופשוט וחם. אז חום היה שם. אבל ההתנדנדות שלו שהייתה שלובה עם התקרבות בהרבה רמות, זה העיף אותי מגבהים של תקווה למצולות הריקנות. וחשתי שאינני צריכה בחיי כעת את רכבת ההרים הזו ושאם היה רואה בי פוטנציאל לזוגיות אולי היה שומר עליי קצת יותר.. וחשתי אני עצמי את הרצון או האי רצון שלי. אולי לראשונה בחיי הייתי במגע עם מה אני רוצה, בהקשר הזה, לפני או בלי קשר להיקשרות שקוראת. לשאלה מה נכון לי ומה טוב לי באמת.
אז בלי לדעת אם בחירתי הייתה נכונה, אני מברכת על עצם שאילת השאלה. והאומץ לאמר "לא".
.. עולה בי השאלה - האם הדף שלי פחות מעניין כי אני כבר לא כותבת על האקס?
ואולי זה שווה את זה שהדף שלי יהיה פחות מעניין.
כן, הייתי שם אני שאמרתי "לא". זה לא קרה לי הרבה בחיים. חשתי שהטלטלה בין הכן והלא שלו לא תואמת את חיי, לא תואמת את כוחותיי. אולי קטעתי משהו שהיה מוביל למשהו. אבל ביום ראשון השבוע חשתי שאני צריכה לסיים את זה. שאני צריכה להיות נאמנה לבקשה שלי שגבר יציב ומגובש יהיה לצידי, ממקום חברי ופשוט וחם. אז חום היה שם. אבל ההתנדנדות שלו שהייתה שלובה עם התקרבות בהרבה רמות, זה העיף אותי מגבהים של תקווה למצולות הריקנות. וחשתי שאינני צריכה בחיי כעת את רכבת ההרים הזו ושאם היה רואה בי פוטנציאל לזוגיות אולי היה שומר עליי קצת יותר.. וחשתי אני עצמי את הרצון או האי רצון שלי. אולי לראשונה בחיי הייתי במגע עם מה אני רוצה, בהקשר הזה, לפני או בלי קשר להיקשרות שקוראת. לשאלה מה נכון לי ומה טוב לי באמת.
אז בלי לדעת אם בחירתי הייתה נכונה, אני מברכת על עצם שאילת השאלה. והאומץ לאמר "לא".
.. עולה בי השאלה - האם הדף שלי פחות מעניין כי אני כבר לא כותבת על האקס?
ואולי זה שווה את זה שהדף שלי יהיה פחות מעניין.
מציאות חדשה פרידה
אום, תודה. קצת הרגשתי במדבר פה פתאום..
ולאור העובדה שאני לא לבד פה ארשה לעצמי דקה של בכי:
אהה! אני עוד מעט בת שלושים ואחת.
למה אין לי בן זוג? למה אין לי בן זוג?!
תודה.
ולאור העובדה שאני לא לבד פה ארשה לעצמי דקה של בכי:
אהה! אני עוד מעט בת שלושים ואחת.
למה אין לי בן זוג? למה אין לי בן זוג?!
תודה.
-
עננים_בקפה*
- הודעות: 1738
- הצטרפות: 16 מאי 2009, 21:53
- דף אישי: הדף האישי של עננים_בקפה*
מציאות חדשה פרידה
עינת
עוקבת לי בשקט אחרי הדף שלך. מכירה מקרוב את רוב הדברים שכתבת עליהם. גיל 31 הוא גיל של התחלות, ואילו תמיד קשורות לסיומים. נשמע שהתהליך שאת עוברת הוא הפיכה של שריון חצוני לעמוד שידרה פנימי. זה ניקרא אבולוציה
עוקבת לי בשקט אחרי הדף שלך. מכירה מקרוב את רוב הדברים שכתבת עליהם. גיל 31 הוא גיל של התחלות, ואילו תמיד קשורות לסיומים. נשמע שהתהליך שאת עוברת הוא הפיכה של שריון חצוני לעמוד שידרה פנימי. זה ניקרא אבולוציה
מציאות חדשה פרידה
היי עינת,
קוראת אותך בעניין עצום ובהתמדה.
הרגישות שלך, יכולת התמלול העצמי והנכונות הזאת לחפור ולהעמיק בעצמך - גם כשכואב לך נורא - כל אלה מרתקים בעיני מאוד.
את משמשת לי מראה והשראה בזכות המילים שלך.
התהליך המתועד שלך הוא סוג של עמוד עשן לפני המחנה - את עוברת פה משהו, משתחררת, וכשאני קוראת אותך יש לי את ההרגשה שאולי אני יכולה גם.
כמה אמיץ מצידך.
אז בלי לדעת אם בחירתי הייתה נכונה, אני מברכת על עצם שאילת השאלה. והאומץ לאמר "לא".
אהבתי לראות איך מתוך הקושי והתסכול את מצליחה לשים דגש על הנקודות החיוביות, לחזק את עצמך.
זה מאוד מאוד לא מובן מאליו.
מאחלת לך שנה פורצת דרך,
שנה של אהבה וחמלה (קודם כלפי עצמך, אח"כ לאחרים שיבואו וירצו גם
קוראת אותך בעניין עצום ובהתמדה.
הרגישות שלך, יכולת התמלול העצמי והנכונות הזאת לחפור ולהעמיק בעצמך - גם כשכואב לך נורא - כל אלה מרתקים בעיני מאוד.
את משמשת לי מראה והשראה בזכות המילים שלך.
התהליך המתועד שלך הוא סוג של עמוד עשן לפני המחנה - את עוברת פה משהו, משתחררת, וכשאני קוראת אותך יש לי את ההרגשה שאולי אני יכולה גם.
כמה אמיץ מצידך.
אז בלי לדעת אם בחירתי הייתה נכונה, אני מברכת על עצם שאילת השאלה. והאומץ לאמר "לא".
אהבתי לראות איך מתוך הקושי והתסכול את מצליחה לשים דגש על הנקודות החיוביות, לחזק את עצמך.
זה מאוד מאוד לא מובן מאליו.
מאחלת לך שנה פורצת דרך,
שנה של אהבה וחמלה (קודם כלפי עצמך, אח"כ לאחרים שיבואו וירצו גם
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
מציאות חדשה פרידה
אני שונאת את התלות שאני מפתחת!
התלות הזו עוברת ולא נשארת לעולם
תהיי חזקה
התלות הזו עוברת ולא נשארת לעולם
תהיי חזקה
-
אנונימי
מציאות חדשה פרידה
גמני פה, אבל לא באופן קבוע.
אם תזכירי לי בדף בית שלי, אגיע מייד.
וההזמנות מהעבר עדין בתוקף
אם תזכירי לי בדף בית שלי, אגיע מייד.
וההזמנות מהעבר עדין בתוקף
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
מציאות חדשה פרידה
האם עדיין יש שם מישהו בצד השני, שקורא ורואה?
בטח.
אולי לראשונה בחיי הייתי במגע עם מה אני רוצה
מברכת אותך מכל לבי!
זו נקודת ציון חשובה, ממש.
(ואני קוראת אותך כל הזמן, מקשיבה, חושבת, ולומדת)
למה אין לי בן זוג?!
כי לראשונה בחייך את מפסיקה להסתפק במישהו רק בשביל לא להיות לבד?
כי לראשונה בחייך את מגלה סוף סוף מי את ומה את צריכה ורוצה?
כי לראשונה בחייך את מבינה
שאני צריכה להיות נאמנה לבקשה שלי שגבר יציב ומגובש יהיה לצידי, ממקום חברי ופשוט וחם
תאמיני לי, יש חשיבות עילאית להיות נאמנה לבקשה שלך. לבדוק אם הגבר שהגיע לחייך מתאים לך.
תראי איך בזמן כל כך קצר התקדמת כל כך הרבה!
הלב שלך פתוח עכשיו, והפחד קטן בהרבה - למרות חרדת הנטישה, לא התפשרת על מה שלא עושה לך טוב.
בטח.
אולי לראשונה בחיי הייתי במגע עם מה אני רוצה
מברכת אותך מכל לבי!
זו נקודת ציון חשובה, ממש.
(ואני קוראת אותך כל הזמן, מקשיבה, חושבת, ולומדת)
למה אין לי בן זוג?!
כי לראשונה בחייך את מפסיקה להסתפק במישהו רק בשביל לא להיות לבד?
כי לראשונה בחייך את מגלה סוף סוף מי את ומה את צריכה ורוצה?
כי לראשונה בחייך את מבינה
שאני צריכה להיות נאמנה לבקשה שלי שגבר יציב ומגובש יהיה לצידי, ממקום חברי ופשוט וחם
תאמיני לי, יש חשיבות עילאית להיות נאמנה לבקשה שלך. לבדוק אם הגבר שהגיע לחייך מתאים לך.
תראי איך בזמן כל כך קצר התקדמת כל כך הרבה!
הלב שלך פתוח עכשיו, והפחד קטן בהרבה - למרות חרדת הנטישה, לא התפשרת על מה שלא עושה לך טוב.
מציאות חדשה פרידה
איזה כיף לי, תודה! עניתם כל כך מהר וכל כך הרבה מכם שאני באמת מבינה שאינני לבד פה (-:
תודה על המילים המחזקות ומעוררות ההשראה!
_גיל 31 הוא גיל של התחלות, ואילו תמיד קשורות לסיומים. נשמע שהתהליך שאת עוברת הוא הפיכה של שריון חצוני לעמוד שידרה פנימי. זה ניקרא אבולוציה וואו..
כרגע זה בעיקר מרגיש כמו גיל של תסכול פנימי..
אתמול בלילה דיברתי עם הבחור שוב, זה האחרון. גם הייתי אצלו, וגם חזרתי ממנו רק עכשיו, שזה שש בבוקר. יש לפני יום עבודה, ולא ישנתי אפילו דקה.
אחרי הויתור על האפשרות של קשר הייתה שם הקלה אדירה במפגש. הייתי כל כך כנה בלי הצורך להעמיד פנים ובלי הצורך לחתן אותו לעצמי, ולהכירו להוריי. סיפרתי לו מלא דברים, אולי בגלל שהוא זה שאירח אותי בפעם הראשונה, אז אני הייתי קצת על כורסת הפסיכולוג, הפוך מקודם. ובאיזשהו שלב בשיחה התחלתי לבכות. פשוט דיברתי על הרצון שלי בילד. ובזמן האחרון, מאז ראש השנה אני בוכה כל פעם שאני מדברת על הרצון הזה. הוא נהיה לי רצון כל כך עוצמתי, שכבר אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שאני מוכנה לדלג על הרים וגבעות ואולי על עניין הזוגיות עצמה, רק כדי שיבוא אדם לעולם דרכי.
אני לא יכולה להסביר את הדחיפות ואולי היא עניין הורמונלי. אבל אני מרגישה שאני ממש כועסת על אלוהים, על מי שנותן לי כל חיי לחכות הרבה לדברים שאני רוצה עד שאני זועקת! ובמיוחד לעניין האהבה הזוגית. אני מתחילה להתייאש מהאפשרות שזה ייקרה. אין לי סבלנות יותר, ובא לי להגיד לאלוהים " בסדר, רצית ככה, אז טוב, הנה קבל, הנה אני מביאה ילד בלי בן זוג".
הסיבה שיכולתי לדבר על זה בחופשיות אתמול בלילה הייתה שבאמת כל הציפיות הוסרו שם ויכולתי פשוט לדבר איתו כמו בן אדם עם בן אדם.
והאמת היא שהוא הציע שנעשה ילד.. אם לא ייקרה הדבר האחר לו שנינו מצפים ורוצים.. הוא גדול ממני בשבע שנים כך שגם אצלו אולי עולה יותר הדחיפות, הרצון.
אבל עליו אני מאמינה שיהיה בזוגיות. על עצמי אני לא מאמינה, מעצמי אני התייאשתי. ואני תוהה אחרי לילה של אינטימיות כל כך גדולה, בנפש וגם בגוף, של התגלמות הקירבה, למה זה לא קורה כאן בעצם?
אבל נראה לי שזאת שאלת חיי, הא.
טוב, הקורבן יוצא עכשיו, זוקף את ראשו.
אני בטוחה שכמה ימי חופש וכמה שעות שינה שחסרות לי יסדרו לי כמה חלקים במוח.. מקווה.
בכל מקרה, כל קוראיי השקטים, תודה לכם, שמחה שאתם גם משמיעים קול. ואם בא לכם להמשיך ולהשמיעו, אתם מאד מאד מוזמנים.
חג שמח! אמן שתהיה לנו סוכה לנדוד אליה ובית חם לחזור אליו. תמיד. גם בפנים.
תודה על המילים המחזקות ומעוררות ההשראה!
_גיל 31 הוא גיל של התחלות, ואילו תמיד קשורות לסיומים. נשמע שהתהליך שאת עוברת הוא הפיכה של שריון חצוני לעמוד שידרה פנימי. זה ניקרא אבולוציה וואו..
כרגע זה בעיקר מרגיש כמו גיל של תסכול פנימי..
אתמול בלילה דיברתי עם הבחור שוב, זה האחרון. גם הייתי אצלו, וגם חזרתי ממנו רק עכשיו, שזה שש בבוקר. יש לפני יום עבודה, ולא ישנתי אפילו דקה.
אחרי הויתור על האפשרות של קשר הייתה שם הקלה אדירה במפגש. הייתי כל כך כנה בלי הצורך להעמיד פנים ובלי הצורך לחתן אותו לעצמי, ולהכירו להוריי. סיפרתי לו מלא דברים, אולי בגלל שהוא זה שאירח אותי בפעם הראשונה, אז אני הייתי קצת על כורסת הפסיכולוג, הפוך מקודם. ובאיזשהו שלב בשיחה התחלתי לבכות. פשוט דיברתי על הרצון שלי בילד. ובזמן האחרון, מאז ראש השנה אני בוכה כל פעם שאני מדברת על הרצון הזה. הוא נהיה לי רצון כל כך עוצמתי, שכבר אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שאני מוכנה לדלג על הרים וגבעות ואולי על עניין הזוגיות עצמה, רק כדי שיבוא אדם לעולם דרכי.
אני לא יכולה להסביר את הדחיפות ואולי היא עניין הורמונלי. אבל אני מרגישה שאני ממש כועסת על אלוהים, על מי שנותן לי כל חיי לחכות הרבה לדברים שאני רוצה עד שאני זועקת! ובמיוחד לעניין האהבה הזוגית. אני מתחילה להתייאש מהאפשרות שזה ייקרה. אין לי סבלנות יותר, ובא לי להגיד לאלוהים " בסדר, רצית ככה, אז טוב, הנה קבל, הנה אני מביאה ילד בלי בן זוג".
הסיבה שיכולתי לדבר על זה בחופשיות אתמול בלילה הייתה שבאמת כל הציפיות הוסרו שם ויכולתי פשוט לדבר איתו כמו בן אדם עם בן אדם.
והאמת היא שהוא הציע שנעשה ילד.. אם לא ייקרה הדבר האחר לו שנינו מצפים ורוצים.. הוא גדול ממני בשבע שנים כך שגם אצלו אולי עולה יותר הדחיפות, הרצון.
אבל עליו אני מאמינה שיהיה בזוגיות. על עצמי אני לא מאמינה, מעצמי אני התייאשתי. ואני תוהה אחרי לילה של אינטימיות כל כך גדולה, בנפש וגם בגוף, של התגלמות הקירבה, למה זה לא קורה כאן בעצם?
אבל נראה לי שזאת שאלת חיי, הא.
טוב, הקורבן יוצא עכשיו, זוקף את ראשו.
אני בטוחה שכמה ימי חופש וכמה שעות שינה שחסרות לי יסדרו לי כמה חלקים במוח.. מקווה.
בכל מקרה, כל קוראיי השקטים, תודה לכם, שמחה שאתם גם משמיעים קול. ואם בא לכם להמשיך ולהשמיעו, אתם מאד מאד מוזמנים.
חג שמח! אמן שתהיה לנו סוכה לנדוד אליה ובית חם לחזור אליו. תמיד. גם בפנים.
-
אנונימי
מציאות חדשה פרידה
עינת יקרה,
כן, אני כאן, מבקרת, קוראת, חושבת, מהרהרת.
אין לי תשובות ולא מילים חכמות.
נשארת איתך עם סימני השאלה.
כן, אני כאן, מבקרת, קוראת, חושבת, מהרהרת.
אין לי תשובות ולא מילים חכמות.
נשארת איתך עם סימני השאלה.
-
אום_אל_קיצקיצ*
- הודעות: 1231
- הצטרפות: 21 ינואר 2007, 22:53
- דף אישי: הדף האישי של אום_אל_קיצקיצ*
מציאות חדשה פרידה
בנפש וגם בגוף, של התגלמות הקירבה, למה זה לא קורה כאן בעצם?
עינת, אולי את קצת קצרת סבלנות? רק הכרתם... למה את ממהרת להיות פתאליסטית?
על עצמי אני לא מאמינה, מעצמי אני התייאשתי
גם אני הרגשתי ככה, שניה לפני שהכרתי את האחד שהוא מתנה מיוחדת כל כך מאלוהים. והייתי בסה"כ צעירה ממך בשנתיים. אני זוכרת שבגיל 29 היתה ליתחושה חזקה שאחרתי אתל הרכבת. כשאני נזכרת בזה עכשו אני חושבת, איזו בדיחה. את רק בת 31. הכל בסדר. את גם תזכי לילד וגם לזוגיות. יש לך עוד מספיק זמן.
עינת, אולי את קצת קצרת סבלנות? רק הכרתם... למה את ממהרת להיות פתאליסטית?
על עצמי אני לא מאמינה, מעצמי אני התייאשתי
גם אני הרגשתי ככה, שניה לפני שהכרתי את האחד שהוא מתנה מיוחדת כל כך מאלוהים. והייתי בסה"כ צעירה ממך בשנתיים. אני זוכרת שבגיל 29 היתה ליתחושה חזקה שאחרתי אתל הרכבת. כשאני נזכרת בזה עכשו אני חושבת, איזו בדיחה. את רק בת 31. הכל בסדר. את גם תזכי לילד וגם לזוגיות. יש לך עוד מספיק זמן.
מציאות חדשה פרידה
היי עינת,
בהקשר לרצון החזק והעוצמתי שלך לזוגיות אוהבת ובילד,
רוצה לשתף אותך במטאפורה מעניינת שעלתה בשיחה עם חברת-נפש, אישה חכמה.
בכל הנוגע לזוגיות אני נמצאת במצב דומה לשלך (בנוגע לילד - טרם). דיברנו על זה ופתאום היא אמרה משהו כמו "את יודעת, את נשמעת לי מורעבת נורא לזוגיות. כשאת רעבה זה נהדר לספק את הצורך ולאכול במתינות ובנחת, אבל כשאת מורעבת את פשוט טורפת הכל מהר-מהר ומה תקבלי? כאב בטן..."
זה אולי נשמע טריוויאלי ומתבקש, אבל כשהיא הציגה את זה כך... נפל לי איזה אסימון.
חשבתי שאולי יש הגיון בלא לקבל את מה שרוצים כשמורעבים.
אולי אפשר איכשהו ללמוד לספק את הצורך הזה קודם כל מבפנים. להשקיט את הרעב.
וכשמגיעים לזוגיות ממקום בטוח ושקט יותר, מקום שהוא "רק" רעב ולא מורעב - אולי אז גם מקבלים סיפוק ושובע אמיתי, ולא כאב בטן של אכזבות
את ועירית כבר הגעתן למסקנה הזו כאן, בניסוח שונה.
גם אני חושבת ש
את רק בת 31. הכל בסדר. את גם תזכי לילד וגם לזוגיות. יש לך עוד מספיק זמן.
שבוע נהדר ומספק שיהיה!
בהקשר לרצון החזק והעוצמתי שלך לזוגיות אוהבת ובילד,
רוצה לשתף אותך במטאפורה מעניינת שעלתה בשיחה עם חברת-נפש, אישה חכמה.
בכל הנוגע לזוגיות אני נמצאת במצב דומה לשלך (בנוגע לילד - טרם). דיברנו על זה ופתאום היא אמרה משהו כמו "את יודעת, את נשמעת לי מורעבת נורא לזוגיות. כשאת רעבה זה נהדר לספק את הצורך ולאכול במתינות ובנחת, אבל כשאת מורעבת את פשוט טורפת הכל מהר-מהר ומה תקבלי? כאב בטן..."
זה אולי נשמע טריוויאלי ומתבקש, אבל כשהיא הציגה את זה כך... נפל לי איזה אסימון.
חשבתי שאולי יש הגיון בלא לקבל את מה שרוצים כשמורעבים.
אולי אפשר איכשהו ללמוד לספק את הצורך הזה קודם כל מבפנים. להשקיט את הרעב.
וכשמגיעים לזוגיות ממקום בטוח ושקט יותר, מקום שהוא "רק" רעב ולא מורעב - אולי אז גם מקבלים סיפוק ושובע אמיתי, ולא כאב בטן של אכזבות
את ועירית כבר הגעתן למסקנה הזו כאן, בניסוח שונה.
גם אני חושבת ש
את רק בת 31. הכל בסדר. את גם תזכי לילד וגם לזוגיות. יש לך עוד מספיק זמן.
שבוע נהדר ומספק שיהיה!
מציאות חדשה פרידה
תודה עדולי!
אני מסכימה איתך.
המורעבות שלי היא יותר לילד כרגע מאשר לזוגיות. ואני מסכימה שלפעמים המורעבות עצמה היא ביטוי לחוסר מוכנות. פרדוקס. כי דווקא במורעבות חסרת הסבלנות אולי חבוי הפחד שזה ייקרה!
יחד עם זה אני רואה בכמיהה שלי שהצטברה הרבה שנים - משהו אוטנטי ואמיתי, מעין תחושה שזהו, זה חייב לקרות עכשיו. אני יודעת שבעבר, כשמורעבות כזאת באה לידי ביטוי בהקשר של זוגיות הייתי במקום שאמר - טוב יאללא, אם יש שם פחד שמעכב אני מוכנה להתייצב מולו ולהסיר את כל המחיצות! כאילו אמרתי לאלוהים - תראה לי מה צריך ואני אעשה. בעיקר הכוונה היא לעבודה פנימית, שאכן עשיתי אותה בזמנו והזוגיות הגיעה. מדובר בזוגיות הקודמת שלי שכידוע נמשכה שלוש שנים. הייתי מוכנה למכשולים, וגם התפללתי מעומק לב. אני חושבת שזה מה שקורה מתוך חום של תהליך. כמו שאתה עושה חזרות להצגה ובהתחלה יש ביישנות ומבוכה אבל אחרי כמה פעמים שכל הקבוצה עושה יחד חזרות ומשילה קליפות פתאום מתוך החום של התהליך אתה מתגבר על פחדים שלא ידעת שאי פעם תוכל לעמוד מולם - פחד קהל, פחד להיכשל, פחד להיחשף וכו', אתה נסחף אל מקומות חדשים בך בכוח החום שנוצר, כמו מכונה משומנת.
אני מאמינה בחום של רצון, של תפילה, של כמיהה, בנכונות לעמוד מול אתגרים ונכונות להתפלל ולבקש את אשר כמהנו אליו. אבל בד בבד לתת לחיים לקרות כפי שהם ולעשות לט גו כל הזמן. כשהמורעבות יוצרת קורבנות זה לא טוב, אבל כשהיא עמידה על קצה הר והתייצבות כנה מול אלוהים בזעקה, אז יש לה כוח.
אגב אני מדברת הרבה על אלוהים, ועם אלוהים, אבל לצורך הבהרה, אין לכך קשר לשום דת עבורי. האלוהים שאני פונה אליו הוא עבורי ישות שמכירה אותי ואת כולם באופן מאד אינטימי ונמצאת בחוץ , בפנים ובכל..
אני מסכימה איתך.
המורעבות שלי היא יותר לילד כרגע מאשר לזוגיות. ואני מסכימה שלפעמים המורעבות עצמה היא ביטוי לחוסר מוכנות. פרדוקס. כי דווקא במורעבות חסרת הסבלנות אולי חבוי הפחד שזה ייקרה!
יחד עם זה אני רואה בכמיהה שלי שהצטברה הרבה שנים - משהו אוטנטי ואמיתי, מעין תחושה שזהו, זה חייב לקרות עכשיו. אני יודעת שבעבר, כשמורעבות כזאת באה לידי ביטוי בהקשר של זוגיות הייתי במקום שאמר - טוב יאללא, אם יש שם פחד שמעכב אני מוכנה להתייצב מולו ולהסיר את כל המחיצות! כאילו אמרתי לאלוהים - תראה לי מה צריך ואני אעשה. בעיקר הכוונה היא לעבודה פנימית, שאכן עשיתי אותה בזמנו והזוגיות הגיעה. מדובר בזוגיות הקודמת שלי שכידוע נמשכה שלוש שנים. הייתי מוכנה למכשולים, וגם התפללתי מעומק לב. אני חושבת שזה מה שקורה מתוך חום של תהליך. כמו שאתה עושה חזרות להצגה ובהתחלה יש ביישנות ומבוכה אבל אחרי כמה פעמים שכל הקבוצה עושה יחד חזרות ומשילה קליפות פתאום מתוך החום של התהליך אתה מתגבר על פחדים שלא ידעת שאי פעם תוכל לעמוד מולם - פחד קהל, פחד להיכשל, פחד להיחשף וכו', אתה נסחף אל מקומות חדשים בך בכוח החום שנוצר, כמו מכונה משומנת.
אני מאמינה בחום של רצון, של תפילה, של כמיהה, בנכונות לעמוד מול אתגרים ונכונות להתפלל ולבקש את אשר כמהנו אליו. אבל בד בבד לתת לחיים לקרות כפי שהם ולעשות לט גו כל הזמן. כשהמורעבות יוצרת קורבנות זה לא טוב, אבל כשהיא עמידה על קצה הר והתייצבות כנה מול אלוהים בזעקה, אז יש לה כוח.
אגב אני מדברת הרבה על אלוהים, ועם אלוהים, אבל לצורך הבהרה, אין לכך קשר לשום דת עבורי. האלוהים שאני פונה אליו הוא עבורי ישות שמכירה אותי ואת כולם באופן מאד אינטימי ונמצאת בחוץ , בפנים ובכל..
מציאות חדשה פרידה
אני לא יכולה להסביר את הדחיפות ואולי היא עניין הורמונלי. כנראה, זה חזק מעל ההיגיון
ואני מסכימה שלפעמים המורעבות עצמה היא ביטוי לחוסר מוכנות. פרדוקס. כי דווקא במורעבות חסרת הסבלנות אולי חבוי הפחד שזה ייקרה! ואוו, מעניין, חומר למחשבה,מדהים אותי כמה שאנחנו באותו מצב, (ואני יותר גדולה ממך בשנתיים) (אם זה מעודד אותך)
הבנתי את מה שעדולי כתבה על ההבדל בין עיניין המורעבות והרעב אבל איך אפשר איכשהו ללמוד לספק את הצורך הזה קודם כל מבפנים. להשקיט את הרעב. ? אשמח אם יש השגות לגבי איך עושים זאת,,
ואני מסכימה שלפעמים המורעבות עצמה היא ביטוי לחוסר מוכנות. פרדוקס. כי דווקא במורעבות חסרת הסבלנות אולי חבוי הפחד שזה ייקרה! ואוו, מעניין, חומר למחשבה,מדהים אותי כמה שאנחנו באותו מצב, (ואני יותר גדולה ממך בשנתיים) (אם זה מעודד אותך)
הבנתי את מה שעדולי כתבה על ההבדל בין עיניין המורעבות והרעב אבל איך אפשר איכשהו ללמוד לספק את הצורך הזה קודם כל מבפנים. להשקיט את הרעב. ? אשמח אם יש השגות לגבי איך עושים זאת,,
מציאות חדשה פרידה
עינת,
איך ניסחת יפה את הפרדוקס! הארת לי את העניין באור חדש וגילית לי מימד נוסף. תודה
כשאת מדברת על המורעבות הזאת כ עמידה על קצה הר והתייצבות כנה מול אלוהים בזעקה ומגדירה אותה כ פחד שמעכב אני מוכנה להתייצב מולו ולהסיר את כל המחיצות, עולה לי דימוי של יציאה לקרב, של הסתערות. מין ראש בראש כזה, מול עצמך.
אני מסכימה עם הרעיון שיש בזה המון כוח.
שינוי וצמיחה בהחלט יכולים לנבוע מהחלטה נחושה "לתקוף חזיתית" את הפחדים, פשוט כי לא נשארה ברירה אחרת.
אבל.
העניין הוא, שאצלי זה מתחבר לנואשות. ל"אין מה להפסיד".
אם לחזור לדימויי הקרב, בואי נחשוב רגע על אנשים שיוצאים לקרב נואש כי אין להם ברירה אחרת או כי אין מה להפסיד.
סביר להניח שהם חלשים ממאבקים קודמים.
יש סיכוי טוב שההתארגנות לקרב לא תהיה אידאלית - הם עשויים לשכוח דברים חשובים מאחור או שאולי הכלים הדרושים בכלל חסרים להם.
יכול להיות שהטקטיקה והאסטרטגיה שלהם לא יהיו מי יודע מה יעילות.
אני חושבת שאלו בדיוק הנקודות המחלישות במורעבות.
נכון שה חום של תהליך_ עשוי להפיח רוח גבית ואולי לתת תקווה.
ואני (בתור פחדנית שמעדיפה להמתין ולפעול כשהתנאים מושלמים) מעריכה מאוד את האומץ והיכולת להמר על מה שיש לך ופשוט... ללכת על זה.
ובכל זאת.
המרגיעון אומר "קושי אינו בהכרח סבל". קשה להיות מורעבת. קשה עוד יותר להפוך את המורעבות ל"סתם" רעב (יערה - "איך עושים את זה?" היא לחלוטין שאלת מיליון הדולר.
העבודה הפנימית הקשה לא זרה לך. היא כבר העלתה אותך מדרגה כש שאכן עשיתי אותה בזמנו והזוגיות הגיעה_. הצלחת לראות מעבר לסבל ולהתמיר את הקושי למשהו אחר, להתפתחות.
הורדת את המורעבות בכמה דציבלים.
אולי תוכלי שוב?
אני מאמינה שכן.
איך ניסחת יפה את הפרדוקס! הארת לי את העניין באור חדש וגילית לי מימד נוסף. תודה
כשאת מדברת על המורעבות הזאת כ עמידה על קצה הר והתייצבות כנה מול אלוהים בזעקה ומגדירה אותה כ פחד שמעכב אני מוכנה להתייצב מולו ולהסיר את כל המחיצות, עולה לי דימוי של יציאה לקרב, של הסתערות. מין ראש בראש כזה, מול עצמך.
אני מסכימה עם הרעיון שיש בזה המון כוח.
שינוי וצמיחה בהחלט יכולים לנבוע מהחלטה נחושה "לתקוף חזיתית" את הפחדים, פשוט כי לא נשארה ברירה אחרת.
אבל.
העניין הוא, שאצלי זה מתחבר לנואשות. ל"אין מה להפסיד".
אם לחזור לדימויי הקרב, בואי נחשוב רגע על אנשים שיוצאים לקרב נואש כי אין להם ברירה אחרת או כי אין מה להפסיד.
סביר להניח שהם חלשים ממאבקים קודמים.
יש סיכוי טוב שההתארגנות לקרב לא תהיה אידאלית - הם עשויים לשכוח דברים חשובים מאחור או שאולי הכלים הדרושים בכלל חסרים להם.
יכול להיות שהטקטיקה והאסטרטגיה שלהם לא יהיו מי יודע מה יעילות.
אני חושבת שאלו בדיוק הנקודות המחלישות במורעבות.
נכון שה חום של תהליך_ עשוי להפיח רוח גבית ואולי לתת תקווה.
ואני (בתור פחדנית שמעדיפה להמתין ולפעול כשהתנאים מושלמים) מעריכה מאוד את האומץ והיכולת להמר על מה שיש לך ופשוט... ללכת על זה.
ובכל זאת.
המרגיעון אומר "קושי אינו בהכרח סבל". קשה להיות מורעבת. קשה עוד יותר להפוך את המורעבות ל"סתם" רעב (יערה - "איך עושים את זה?" היא לחלוטין שאלת מיליון הדולר
.העבודה הפנימית הקשה לא זרה לך. היא כבר העלתה אותך מדרגה כש שאכן עשיתי אותה בזמנו והזוגיות הגיעה_. הצלחת לראות מעבר לסבל ולהתמיר את הקושי למשהו אחר, להתפתחות.
הורדת את המורעבות בכמה דציבלים.
אולי תוכלי שוב?
אני מאמינה שכן.
מציאות חדשה פרידה
עדולי,
חשוב לי להדגיש כן את ההבדל בין הסתערות ויציאה לקרב, לבין משהו אחר. המשהו האחר הוא - חוסר אונים שממנו באה תפילה, זעקה לאלוהים. זה מקום הפוך לפעולה של יציאה לקרב. זה מקום של כניעה, ודווקא משם הזעקה לאלוהים. כמו לאמר - אני עשיתי כל מה שביכולתי, עכשיו אתה, עכשיו אנא עזור לי.
אני מסכימה שהמקום הנואש הוא לא הפרודוקטיבי. ויש להרגיע ולהשקיט אותו.
קודם כל, וזה בתשובה גם ליערה, נראה לי שמה שעוזר להירגע אל תוך זה היא קבלה מוחלטת של המצב כפי שהוא. ואחר כך מתוך הקבלה וההרפייה לתוך זה אפשר גם לראות מה טוב במצב הזה, מדוע אני בוחרת בו בעצם כרגע (זה לא אומר שאני לא רוצה גם שהוא יישתנה או שהוא לא יכול להשתנות). אבל לא חובה לראות את זה. אפשר פשוט לכוון את הכוחות ללקבל אותו בשלמותו וללא התנגדות.
נראה שכל עשייה בעולם היא תוצר של השניים האלה - כיוון והרפייה. רצון וקבלה.
טוב, לפני שאני גולשת לפילוסופיות ותיאוריות נראה לי שאיישם את זה כרגע עם עצמי, לנשום אל תוך הרגש, כל רגש שעולה ולנסות לקבל אותו לגמרי לגמרי במלואו.
חשוב לי להדגיש כן את ההבדל בין הסתערות ויציאה לקרב, לבין משהו אחר. המשהו האחר הוא - חוסר אונים שממנו באה תפילה, זעקה לאלוהים. זה מקום הפוך לפעולה של יציאה לקרב. זה מקום של כניעה, ודווקא משם הזעקה לאלוהים. כמו לאמר - אני עשיתי כל מה שביכולתי, עכשיו אתה, עכשיו אנא עזור לי.
אני מסכימה שהמקום הנואש הוא לא הפרודוקטיבי. ויש להרגיע ולהשקיט אותו.
קודם כל, וזה בתשובה גם ליערה, נראה לי שמה שעוזר להירגע אל תוך זה היא קבלה מוחלטת של המצב כפי שהוא. ואחר כך מתוך הקבלה וההרפייה לתוך זה אפשר גם לראות מה טוב במצב הזה, מדוע אני בוחרת בו בעצם כרגע (זה לא אומר שאני לא רוצה גם שהוא יישתנה או שהוא לא יכול להשתנות). אבל לא חובה לראות את זה. אפשר פשוט לכוון את הכוחות ללקבל אותו בשלמותו וללא התנגדות.
נראה שכל עשייה בעולם היא תוצר של השניים האלה - כיוון והרפייה. רצון וקבלה.
טוב, לפני שאני גולשת לפילוסופיות ותיאוריות נראה לי שאיישם את זה כרגע עם עצמי, לנשום אל תוך הרגש, כל רגש שעולה ולנסות לקבל אותו לגמרי לגמרי במלואו.
מציאות חדשה פרידה
מה שאני כותבת כאן, אני קצת גם מכוונת ומקווה שעירית תקרא, אלה המשכים של כמה נושאים שפתחנו קודם.
לפי העבודה הביוגרפית, שהיא תחום באנתרופוסופיה, נאמר שהמלאך אשר מלווה אותנו בחיים, מתרחק באיזור גיל 31 או 31 וחצי (או 33 לפי אסכולות אחרות..).
כלומר הוא לא לגמרי עוזב אותנו, אבל אותה הדרכה אשר מלווה אותנו בחיים ועליה אנחנו יכולים להשען, גם בלי לדעת, והיא יכולה גם להופיע דרך אנשים שונים, היא מתרחקת, ונותנת לנו לגלות את הדברים לבד, לסלול את הדרך ולבקש אותה.
זה מה שאני מרגישה שקורה לי כעת.
אני חווה עצמי בהתקף חרדה אחד גדול בעקבות זה.
לפני כמה ימים הגעתי למפגש מדיטציה עם חברים. אלה לא סתם חברים, אלא אנשים שיש לי תחושה מאוד עמוקה של דרך משותפת והכרות איתם, שבמרוצת השנים המפגש איתם מהווה תזכורת ואיפוס מחדש, ולפעמים גם מעורר בי התנגדות ואתגר. אבל אפשר לאמר ששם אני מקבלת את המראות הכי חזקות ובלתי מתפשרות. לכשישבתי מדיטציה החוורתי מרוב שראיתי את הניתוק בחיי, את הפער העצום שפתאום נמתח בין חיי אלה, הארציים, לבין מי שאני בפנים (לבין מי שאני באמת? רציתי לכתוב את זה אבל אני מבולבלת - מי באמת אני?) והתחושה שנוצרה אצלי היא שאני לא יודעת מיהו זה שחי את חיי! מי היא זו שיוצאת כעת עם בחור שאין לו שום זיקה לרוחניות, ועלולה בעוד רגע למצוא את עצמה מקימה משפחה, יולדת ילד, לתוך קשר שאין בו את מימד הרוח, ולהתקהות, ולהירדם!! אהה!מי היא זו שהלכה ובלי לחשוב הוציאה 1700 שקל על קניית מזרון וחילקה להמון תשלומים, אבל לא עברה דרך המרכז של עצמה בשביל לקבל החלטה כזו, וזה כשיש לאשה הזו רצון וצורך לשלם את הכסף הזה על לימודים, על דברים שקשורים להתפתחות האישית שלה. מי היא זו אשר הפכה את סדר העדיפויות והחיים שלה משרתים את החיים.. ולא את הרוח. אני מרגישה שלפעמים, כשאני הולכת לאיבוד במימד הזה, החיים מתחילים לשרת את החיים, שקנייה כזו משרתת את הקנייה הבאה, את הנוחות, את האגו. ולא את מה שהכי מקודש לי, את מה שהכי חשוב לי. קשה לי להסביר. איני חושבת שעליי לחיות בדלות ורק לחסוך עבור דברים שמפתחים את הרוח שבי. עליי לישון במיטה טובה, בדירה שנעימה לי, לאכול טוב, להתלבש, להראות וכו', אבל, מאחורי כל זה הרוח צריכה להיות! זה צריך להיות במידה כזו שאני לא שוכחת מהו הדבר החשוב מכל. והוא - לחיות חיים ערים!
כשהאקס שלי היה לצידי, הבטחתי לעצמי תזכורת מתמדת. התזכורת אולי הייתה מלווה בכל מיני ייסורים שהיו חלק מהקשר שלנו. אבל הוא תמיד היה נאמן לחיפוש האמת! הוא העמיד את זה מעל כל דבר אחר. ולצידו, גם אם הייתי נרדמת עם הכוונות שלי, הייתי מקבלת צלצול השקמה די מהר. היחסים שלנו גם היו כאלה. הכל נאמר בהם והם שמו להם את ההתפתחות לדגל.
יש מספר אנשים, נשמות ביקום הזה שאני מרגישה שרואות אותי בדיוק בדיוק כפי שאני. רואות את הנשמה ולא את האישיות שאני. הקשר עם אנשים אלה הוא מרפא ומנחם, לא שהוא לא מאתגר לפעמים, אבל הוא מאד מאד אמיתי. הוא אחד מהאנשים האלה.
כמה מחברים האלה חיו לידי, היינו באותה עיר עד לא מזמן. השנה הגעתי למצב שאף אחד מהם לא נשאר! כולם גרים בצפון הארץ כעת, והאקס שלי, שבמילה אחת אני מרגישה שיכול היה כעת לחבק את כל היישות שלי ולהזכיר לי מי אני.. איתו אין לי קשר כרגע.
אני מרגישה בדידות בדרך שלי, אבל מילא בדידות, אפשר להסתדר עם זה. הדבר הבלתי נסבל כעת הוא הפחד שאשכח את דרכי. מכיוון שאני מוקפת כעת באנשים שלא מהווים תזכורת, ועבור חלקם אין בכלל דבר כזה, דרך, חיפוש אמת וכו' (אולי יש להם בדרכם הם) - אני עלולה לשכוח את עצמי, ואת הרצון להיות ערה. החרדה הזו כל כך עצומה שאני לא מוצאת לי מקום לנוח לרגע ממנה! אני חוזרת הביתה אחרי שלושה ימים בצפון ומרגישה שכולם אויבים, שהכל אויב, כי מעצם העובדה שאינם תומכים בדרכי, או חיים את הדרך, הם מהווים סם שיכחה בשבילי ואני יכולה להתפתות אליו.
לפני שבוע נסעתי ללימודים, ובדרך הקול בי התחיל לדבר. הוא דיבר על הבחור שאיתו נפגשתי בשבועיים האחרונים. והקול הזה אמר שהבחור לא נכון לי. שזיקה לרוח חייבת להיות אצל בן זוגי, שאי אפשר בלי. הוא היה קול שדיבר בלי פשרות, ובלי הסברים, הוא פשוט כיוון מה כן ומה לא.
ובמפגש בשבת חשתי את אותם דברים. אבל בימים בין לבין המשכתי להתנדנד. בגלל המגע, בגלל הכיף ביחד, בגלל שהוא יפה בצורה שקשה לי לתאר, ומושך ומקסים, ונותן לי את כל החום שלא קיבלתי מהאקס שלי, בדיוק במידה שאני זקוקה לה ורוצה.
אתמול בערב חזרתי והוא בא אליי. לפני שבא שכבתי במיטה בהתקף של חרדה כזה, הפחד להתקהות בחושיי, הפחד לא לפעול על פי הקול הפנימי שלי, הפחד לאבד את עצמי ולאבד את האמת.
כשהוא בא, פס של הפחד הזה הפריד ביננו. בחיבוק, במילים, פס של הפחד לשקר לעצמי, היה. וזה נחתך. פתאום באמת לא יכולתי להתקרב, לתת לו לראות, לגעת. לא הבנתי מה הקשר ביננו. שיתפתי אותו בתחושות שלי - רק במידה שיכולתי כי באמת יש הבדלי שפה ביננו, שפה ריגשית, שפה רוחנית, שפה פנימית.
והוא הבין מזה שזהו, לא ממשיכים. ולא יכולתי לתקן אותו. לא יצאו לי מילים אחרות מהפה. כנראה שבאמת לא ממשיכים.
אחרי לא הרבה זמן הוא הלך. ואני שכבתי במיטה וכן, משהו בי אמת "כן, עשית את הדבר הנכון".
אגב , למי שעוקב אחרי הדף שלי, זה באמת לא פעם ראשונה אלא פעם שניה שאני אומרת לו את זה. בפעם הראשונה התחרטתי בעקבות שיחה שהייתה לי עם אדם קרוב. וכעת - פעם שניה.
אתמול בערב כשישבתי איתו בגינה שלי, באו לי המילים: מצפן פנימי. שבעצם כעת כשאף אחד מהמצפנים החיצוניים שלי לא פה, אני חייבת את המצפן הפנימי שלי, ולסמוך עליו.
החרדה היא חלק מהמצפן. היא אומרת לי - תדייקי את חייך.
אני מתה מפחד שארדם. אני מרגישה שחייבת לעשות עוד שינויים. adjustments
והמלאך שלי לא איתי.
לפי העבודה הביוגרפית, שהיא תחום באנתרופוסופיה, נאמר שהמלאך אשר מלווה אותנו בחיים, מתרחק באיזור גיל 31 או 31 וחצי (או 33 לפי אסכולות אחרות..).
כלומר הוא לא לגמרי עוזב אותנו, אבל אותה הדרכה אשר מלווה אותנו בחיים ועליה אנחנו יכולים להשען, גם בלי לדעת, והיא יכולה גם להופיע דרך אנשים שונים, היא מתרחקת, ונותנת לנו לגלות את הדברים לבד, לסלול את הדרך ולבקש אותה.
זה מה שאני מרגישה שקורה לי כעת.
אני חווה עצמי בהתקף חרדה אחד גדול בעקבות זה.
לפני כמה ימים הגעתי למפגש מדיטציה עם חברים. אלה לא סתם חברים, אלא אנשים שיש לי תחושה מאוד עמוקה של דרך משותפת והכרות איתם, שבמרוצת השנים המפגש איתם מהווה תזכורת ואיפוס מחדש, ולפעמים גם מעורר בי התנגדות ואתגר. אבל אפשר לאמר ששם אני מקבלת את המראות הכי חזקות ובלתי מתפשרות. לכשישבתי מדיטציה החוורתי מרוב שראיתי את הניתוק בחיי, את הפער העצום שפתאום נמתח בין חיי אלה, הארציים, לבין מי שאני בפנים (לבין מי שאני באמת? רציתי לכתוב את זה אבל אני מבולבלת - מי באמת אני?) והתחושה שנוצרה אצלי היא שאני לא יודעת מיהו זה שחי את חיי! מי היא זו שיוצאת כעת עם בחור שאין לו שום זיקה לרוחניות, ועלולה בעוד רגע למצוא את עצמה מקימה משפחה, יולדת ילד, לתוך קשר שאין בו את מימד הרוח, ולהתקהות, ולהירדם!! אהה!מי היא זו שהלכה ובלי לחשוב הוציאה 1700 שקל על קניית מזרון וחילקה להמון תשלומים, אבל לא עברה דרך המרכז של עצמה בשביל לקבל החלטה כזו, וזה כשיש לאשה הזו רצון וצורך לשלם את הכסף הזה על לימודים, על דברים שקשורים להתפתחות האישית שלה. מי היא זו אשר הפכה את סדר העדיפויות והחיים שלה משרתים את החיים.. ולא את הרוח. אני מרגישה שלפעמים, כשאני הולכת לאיבוד במימד הזה, החיים מתחילים לשרת את החיים, שקנייה כזו משרתת את הקנייה הבאה, את הנוחות, את האגו. ולא את מה שהכי מקודש לי, את מה שהכי חשוב לי. קשה לי להסביר. איני חושבת שעליי לחיות בדלות ורק לחסוך עבור דברים שמפתחים את הרוח שבי. עליי לישון במיטה טובה, בדירה שנעימה לי, לאכול טוב, להתלבש, להראות וכו', אבל, מאחורי כל זה הרוח צריכה להיות! זה צריך להיות במידה כזו שאני לא שוכחת מהו הדבר החשוב מכל. והוא - לחיות חיים ערים!
כשהאקס שלי היה לצידי, הבטחתי לעצמי תזכורת מתמדת. התזכורת אולי הייתה מלווה בכל מיני ייסורים שהיו חלק מהקשר שלנו. אבל הוא תמיד היה נאמן לחיפוש האמת! הוא העמיד את זה מעל כל דבר אחר. ולצידו, גם אם הייתי נרדמת עם הכוונות שלי, הייתי מקבלת צלצול השקמה די מהר. היחסים שלנו גם היו כאלה. הכל נאמר בהם והם שמו להם את ההתפתחות לדגל.
יש מספר אנשים, נשמות ביקום הזה שאני מרגישה שרואות אותי בדיוק בדיוק כפי שאני. רואות את הנשמה ולא את האישיות שאני. הקשר עם אנשים אלה הוא מרפא ומנחם, לא שהוא לא מאתגר לפעמים, אבל הוא מאד מאד אמיתי. הוא אחד מהאנשים האלה.
כמה מחברים האלה חיו לידי, היינו באותה עיר עד לא מזמן. השנה הגעתי למצב שאף אחד מהם לא נשאר! כולם גרים בצפון הארץ כעת, והאקס שלי, שבמילה אחת אני מרגישה שיכול היה כעת לחבק את כל היישות שלי ולהזכיר לי מי אני.. איתו אין לי קשר כרגע.
אני מרגישה בדידות בדרך שלי, אבל מילא בדידות, אפשר להסתדר עם זה. הדבר הבלתי נסבל כעת הוא הפחד שאשכח את דרכי. מכיוון שאני מוקפת כעת באנשים שלא מהווים תזכורת, ועבור חלקם אין בכלל דבר כזה, דרך, חיפוש אמת וכו' (אולי יש להם בדרכם הם) - אני עלולה לשכוח את עצמי, ואת הרצון להיות ערה. החרדה הזו כל כך עצומה שאני לא מוצאת לי מקום לנוח לרגע ממנה! אני חוזרת הביתה אחרי שלושה ימים בצפון ומרגישה שכולם אויבים, שהכל אויב, כי מעצם העובדה שאינם תומכים בדרכי, או חיים את הדרך, הם מהווים סם שיכחה בשבילי ואני יכולה להתפתות אליו.
לפני שבוע נסעתי ללימודים, ובדרך הקול בי התחיל לדבר. הוא דיבר על הבחור שאיתו נפגשתי בשבועיים האחרונים. והקול הזה אמר שהבחור לא נכון לי. שזיקה לרוח חייבת להיות אצל בן זוגי, שאי אפשר בלי. הוא היה קול שדיבר בלי פשרות, ובלי הסברים, הוא פשוט כיוון מה כן ומה לא.
ובמפגש בשבת חשתי את אותם דברים. אבל בימים בין לבין המשכתי להתנדנד. בגלל המגע, בגלל הכיף ביחד, בגלל שהוא יפה בצורה שקשה לי לתאר, ומושך ומקסים, ונותן לי את כל החום שלא קיבלתי מהאקס שלי, בדיוק במידה שאני זקוקה לה ורוצה.
אתמול בערב חזרתי והוא בא אליי. לפני שבא שכבתי במיטה בהתקף של חרדה כזה, הפחד להתקהות בחושיי, הפחד לא לפעול על פי הקול הפנימי שלי, הפחד לאבד את עצמי ולאבד את האמת.
כשהוא בא, פס של הפחד הזה הפריד ביננו. בחיבוק, במילים, פס של הפחד לשקר לעצמי, היה. וזה נחתך. פתאום באמת לא יכולתי להתקרב, לתת לו לראות, לגעת. לא הבנתי מה הקשר ביננו. שיתפתי אותו בתחושות שלי - רק במידה שיכולתי כי באמת יש הבדלי שפה ביננו, שפה ריגשית, שפה רוחנית, שפה פנימית.
והוא הבין מזה שזהו, לא ממשיכים. ולא יכולתי לתקן אותו. לא יצאו לי מילים אחרות מהפה. כנראה שבאמת לא ממשיכים.
אחרי לא הרבה זמן הוא הלך. ואני שכבתי במיטה וכן, משהו בי אמת "כן, עשית את הדבר הנכון".
אגב , למי שעוקב אחרי הדף שלי, זה באמת לא פעם ראשונה אלא פעם שניה שאני אומרת לו את זה. בפעם הראשונה התחרטתי בעקבות שיחה שהייתה לי עם אדם קרוב. וכעת - פעם שניה.
אתמול בערב כשישבתי איתו בגינה שלי, באו לי המילים: מצפן פנימי. שבעצם כעת כשאף אחד מהמצפנים החיצוניים שלי לא פה, אני חייבת את המצפן הפנימי שלי, ולסמוך עליו.
החרדה היא חלק מהמצפן. היא אומרת לי - תדייקי את חייך.
אני מתה מפחד שארדם. אני מרגישה שחייבת לעשות עוד שינויים. adjustments
והמלאך שלי לא איתי.
-
מונו_לוגית*
- הודעות: 143
- הצטרפות: 12 יולי 2008, 22:34
- דף אישי: הדף האישי של מונו_לוגית*
מציאות חדשה פרידה
קוראת את הדרך המופלאה שאת עוברת. מאוד עסוקה בעצמי בהתבוננות במצפן הפנימי שלי.
רק זיכרי שזה ככה עכשיו - ביום אחר יעלו תחושות אחרות. ולא לשכוח - לנשום, לנשום..
רק זיכרי שזה ככה עכשיו - ביום אחר יעלו תחושות אחרות. ולא לשכוח - לנשום, לנשום..
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
עינת יקרה,
את לא לבד. את אף פעם לא לבד.
אני לא מכירה את העבודה הביוגרפית ואת התאוריה הספציפית הזאת, אבל אני מאמינה שאת תמיד תמיד מלווה. גם אם זה לא על ידי מלאך, את תמיד מלווה על ידי מישהו או משהו. את תמיד נתמכת בדרך זו או אחרת.
ברגע שנובעת מתוכך דרישה אותנטית לליווי ולתמיכה - היא נענית. כך אני מאמינה.
ומבלי לסתור את מה שכתבתי כאן,
יכול להיות שכרגע את נדרשת לגייס את המצפן הפנימי, ואת הדחף הפנימי שלך עצמך להישאר ערה.
יכול להיות שמה שאת מבקשת לעצמך כעת - זה לחזק את שני "השרירים" הללו כדי לא להישען על מצפנים חיצוניים או על שעונים-מעוררים חיצוניים.
כדי להשתחרר מחוויית התלות באחרים, גם בהקשר הזה.
ואולי משום כך החוויה של "המלאך שלי לא איתי" עולה ביתר שאת, והחוויה של "החברים שלי לא איתי" עולה, והחוויה של "אנשים נעלמו מהדף שלי" עולה אף היא.
המציאות תומכת בך באופן מדוייק כדי לחזק את שני אלה. היא תמיד מדוייקת. ואת מדייקת בדרישה שלך ממנה. שום דבר לא מקרי.
ואת, ללא ספק, בימים אלו מחזקת את שני אלה,
ומכוונת את עצמך לחזק את שני אלה עוד ועוד.
תראי למשל את זה:
_המשמעות של זה היא שכאשר מתנהלת בתוך מערכות יחסים את לא תמיד נוכחת מספיק בכדי –
א. לבחור את מערכת היחסים מתוך חופש אמיתי. את נקשרת מהר, את מתמקדת במה שטוב ביחסים הללו, מתרפקת על תחושת הנעימות והביטחון, וכאמור לא תמיד פנויה להקשיב למקום שמזהה את ה"חריקות".
ב. להיות אַת עצמך באופן מלא בתוך מערכת היחסים. להיות נאמנה לעצמך במאה אחוז. להביא את עצמך בביטוי עצמי מלא.
איך עושים את זה???
נכתב מזמן אבל יושב לי חזק בלב.
מתמקדת במה שטוב ביחסים האלו, מתרפקת על הנעימות והביטחון, ולא תמיד פנויה להקשיב ולזהות את החריקות.
איך אני עושה את זה?
לא רוצה ליפול לשם שוב!_
"אז איך עושים את זה?" את שואלת.
את עשית את זה!
תראי:
לכל אדם שאנחנו נמצאים איתו במערכת יחסים - בין אם מערכת היחסים הזאת נמשכת יום אחד ובין אם לכל החיים - יש תפקיד בהתפתחות שלנו, ולנו יש תפקיד בהתפתחות שלו.
יכול להיות שהתפקיד של הבחור הנוכחי היה להראות לך ש"כזה" את לא רוצה, שאת כבר במקום אחר, שאת כן יודעת להיות נאמנה לעצמך על אף ולמרות המערך הרגשי שלך, על אף הנטייה לתלות ולאחיזה. להראות לך שיש בך מספיק חוסן כדי להגיד הפעם "לא".
עכשיו,
לגבי חוויית התלות:
כאשר פרמטר רגשי מסויים משתחרר מתוכך, את חווה אותו ביתר שאת.
בשבועות האחרונים את חווית ביתר שאת את התלות משום שהיא עלתה על מנת להשתחרר ולפנות מקום לדרגה חדשה של חוסן ועצמאות בתוכך.
בתוך תהליכי שחרור חשוב מאוד לשמור על ההקשר הזה.
הוא מאפשר לך להישאר בקשר עם המרכז של עצמך, עם העוגן, עם עמוד השדרה, ולצאת מהר יחסית מחוויות של מסכנות וסבל כאשר את נופלת אליהן (ואנחנו נופלים אליהן).
ומקצר מאוד את משך הניקוי. מאיץ אותו לאין שיעור.
מה שאני מציעה לך לעשות מעתה ואילך מול החוויה של תלות אלה הם שני דברים שמצאתי כמאוד יעילים:
זה ליצור סביבה בכל פעם מחדש את ההקשר הזה של ניקוי: לזכור שזה ניקוי. לזכור שזה לא אמיתי (כלומר, שזו לא את ש"תלותית", אלא רק שאת פוגשת בחוויה של תלות בדרכה החוצה).
כאשר ההקשר הזה אינו נוכח את מאמינה לגמרי לחוויה. כלומר את חווה את עצמך לגמרי כאישה תלותית, את נאבקת בה, ובעצמך, ואת סובלת סבל רב.
את יכולה להתחיל לחפש את הדבר החדש שמתבסס במקומה. מי את היום באותן סיטואציות שפעם גרמו לך סבל. יכול להיות שבמצב חיצוני שפעם טילטל אותך, היום תגלי שאת נינוחה בתוכו, שאת יכולה להכיל אותו.
הרעיון בשחרור של חוויות שכאלה הוא שהמציאות הפנימית שלך משתנה, ואת פשוט מתנהלת אחרת, כמו אדם אחר לחלוטין, מול מציאות חיצונית מסויימת. לראַיה, עינת החדשה מול הבחור החדש. עינת הישנה לא היתה יוזמת שיחה שכזאת. רק המחשבה על כך היתה גורמת לה להפסיק לנשום. עינת החדשה הצליחה להכיל את החוויה, להישאר נאמנה לעצמה ולבטא את האמת שלה.
חפשי עוד ועוד ביטויים של ההוויה החדשה שמתבססת בתוכך. זה יעצים אותה, את התוקף שלה ואת ההכרה שלך בה.
.
את לא לבד. את אף פעם לא לבד.
אני לא מכירה את העבודה הביוגרפית ואת התאוריה הספציפית הזאת, אבל אני מאמינה שאת תמיד תמיד מלווה. גם אם זה לא על ידי מלאך, את תמיד מלווה על ידי מישהו או משהו. את תמיד נתמכת בדרך זו או אחרת.
ברגע שנובעת מתוכך דרישה אותנטית לליווי ולתמיכה - היא נענית. כך אני מאמינה.
ומבלי לסתור את מה שכתבתי כאן,
יכול להיות שכרגע את נדרשת לגייס את המצפן הפנימי, ואת הדחף הפנימי שלך עצמך להישאר ערה.
יכול להיות שמה שאת מבקשת לעצמך כעת - זה לחזק את שני "השרירים" הללו כדי לא להישען על מצפנים חיצוניים או על שעונים-מעוררים חיצוניים.
כדי להשתחרר מחוויית התלות באחרים, גם בהקשר הזה.
ואולי משום כך החוויה של "המלאך שלי לא איתי" עולה ביתר שאת, והחוויה של "החברים שלי לא איתי" עולה, והחוויה של "אנשים נעלמו מהדף שלי" עולה אף היא.
המציאות תומכת בך באופן מדוייק כדי לחזק את שני אלה. היא תמיד מדוייקת. ואת מדייקת בדרישה שלך ממנה. שום דבר לא מקרי.
ואת, ללא ספק, בימים אלו מחזקת את שני אלה,
ומכוונת את עצמך לחזק את שני אלה עוד ועוד.
תראי למשל את זה:
_המשמעות של זה היא שכאשר מתנהלת בתוך מערכות יחסים את לא תמיד נוכחת מספיק בכדי –
א. לבחור את מערכת היחסים מתוך חופש אמיתי. את נקשרת מהר, את מתמקדת במה שטוב ביחסים הללו, מתרפקת על תחושת הנעימות והביטחון, וכאמור לא תמיד פנויה להקשיב למקום שמזהה את ה"חריקות".
ב. להיות אַת עצמך באופן מלא בתוך מערכת היחסים. להיות נאמנה לעצמך במאה אחוז. להביא את עצמך בביטוי עצמי מלא.
איך עושים את זה???
נכתב מזמן אבל יושב לי חזק בלב.
מתמקדת במה שטוב ביחסים האלו, מתרפקת על הנעימות והביטחון, ולא תמיד פנויה להקשיב ולזהות את החריקות.
איך אני עושה את זה?
לא רוצה ליפול לשם שוב!_
"אז איך עושים את זה?" את שואלת.
את עשית את זה!
תראי:
- בתחילה, הגבת מתוך ההתניה האוטומטית של תלות והיקשרות.
- אחר כך ראית את התגובה שלך בבהירות גדולה. זיהית אותה.
- אחר כך השתכשכת לך עוד קצת בתוך ההתניה. אני מניחה שהיית צריכה להגיע איתה לכדי מיצוי במדרגה הנוכחית שלה.
- ואז, התפנית לשים לב שהמצפן הפנימי שלך ער ומדבר אלייך! ואומר לך: "עינת, הגבר הזה, עם כמה שהוא מקסים ומתוק, אינו מסוגל כרגע לתת מענה לצרכים שלך ממערכת יחסים. הוא יהיה בשבילך שחזור של מערכת היחסים הקודמת. שימי לב ששוב מדובר בגבר שלא סגור על עצמו אם הוא רוצה אותך".
- ואז, בחרת לפעול על פי המצפון שלך.
לכל אדם שאנחנו נמצאים איתו במערכת יחסים - בין אם מערכת היחסים הזאת נמשכת יום אחד ובין אם לכל החיים - יש תפקיד בהתפתחות שלנו, ולנו יש תפקיד בהתפתחות שלו.
יכול להיות שהתפקיד של הבחור הנוכחי היה להראות לך ש"כזה" את לא רוצה, שאת כבר במקום אחר, שאת כן יודעת להיות נאמנה לעצמך על אף ולמרות המערך הרגשי שלך, על אף הנטייה לתלות ולאחיזה. להראות לך שיש בך מספיק חוסן כדי להגיד הפעם "לא".
עכשיו,
לגבי חוויית התלות:
כאשר פרמטר רגשי מסויים משתחרר מתוכך, את חווה אותו ביתר שאת.
בשבועות האחרונים את חווית ביתר שאת את התלות משום שהיא עלתה על מנת להשתחרר ולפנות מקום לדרגה חדשה של חוסן ועצמאות בתוכך.
בתוך תהליכי שחרור חשוב מאוד לשמור על ההקשר הזה.
הוא מאפשר לך להישאר בקשר עם המרכז של עצמך, עם העוגן, עם עמוד השדרה, ולצאת מהר יחסית מחוויות של מסכנות וסבל כאשר את נופלת אליהן (ואנחנו נופלים אליהן
).ומקצר מאוד את משך הניקוי. מאיץ אותו לאין שיעור.
מה שאני מציעה לך לעשות מעתה ואילך מול החוויה של תלות אלה הם שני דברים שמצאתי כמאוד יעילים:
זה ליצור סביבה בכל פעם מחדש את ההקשר הזה של ניקוי: לזכור שזה ניקוי. לזכור שזה לא אמיתי (כלומר, שזו לא את ש"תלותית", אלא רק שאת פוגשת בחוויה של תלות בדרכה החוצה).
כאשר ההקשר הזה אינו נוכח את מאמינה לגמרי לחוויה. כלומר את חווה את עצמך לגמרי כאישה תלותית, את נאבקת בה, ובעצמך, ואת סובלת סבל רב.
את יכולה להתחיל לחפש את הדבר החדש שמתבסס במקומה. מי את היום באותן סיטואציות שפעם גרמו לך סבל. יכול להיות שבמצב חיצוני שפעם טילטל אותך, היום תגלי שאת נינוחה בתוכו, שאת יכולה להכיל אותו.
הרעיון בשחרור של חוויות שכאלה הוא שהמציאות הפנימית שלך משתנה, ואת פשוט מתנהלת אחרת, כמו אדם אחר לחלוטין, מול מציאות חיצונית מסויימת. לראַיה, עינת החדשה מול הבחור החדש. עינת הישנה לא היתה יוזמת שיחה שכזאת. רק המחשבה על כך היתה גורמת לה להפסיק לנשום
. עינת החדשה הצליחה להכיל את החוויה, להישאר נאמנה לעצמה ולבטא את האמת שלה.חפשי עוד ועוד ביטויים של ההוויה החדשה שמתבססת בתוכך. זה יעצים אותה, את התוקף שלה ואת ההכרה שלך בה.
.
מציאות חדשה פרידה
אפשר לאמר שמשהו בי התמוטט בסוכות הזה. איבדתי את הקרקע מתחת לשתי רגליי.
אני מרגישה ששלושה שבועות של קשר עם האיש, שנעו לכיוון כזה ואחר, וכל הזמן התנדנדו, ערערו אותי כהוגן.
גם אחרי שסיימתי איתו את הקשר הוא התקשר, יום למחרת, והיה לנו שוב מפגש מדהים, אבל ככל פעם שמשהו נפתח בינינו, אחר כך זה גם נסגר ואז זה כבר יותר כואב כי ההקשרות היא יותר גדולה. אתמול סיימנו את זה, הפעם זה בא מצידו, ואת זה כנראה יותר קל לי לקבל ולא לערער על זה.
אבל אני כן מרגישה את עצמי שונה בכל העניין!
כמו שעירית כותבת - לזהות את החדש.
ברור שעצוב לי, אתמול אחרי שבישרנו לעצמנו את הבשורה עוד בילינו כשמונה שעות יחד אחר כך, בישלנו, אכלנו, שמענו מוזיקה יחד, דיברנו והיינו בביתיות הזאת, הנעימה. ברור שעצוב לי שאין את זה יותר.
אבל יש גם הקלה.
אני עוד לא יודעת למה. אבל כשהוא הלך הרגשתי, יחד עם העצב, גם כאילו הרבה אנרגיה השתחררה. ואני צריכה את האנרגיה שלי עכשיו.
אולי זה כי באמת משהו לא היה מדוייק בקשר, והשחרור הוא מהצורך להגן על זה.
אני לא יודעת, הזמן יגיד. אני כבר נזהרת לא לכתוב פה משהו חד משמעי כי זה כבר התהפך כמה פעמים בשבועות האחרונים.
אני כן מרגישה משהו חדש והוא - את עצמי. יותר מזהה עם מה אני נשארת כשהגבר הולך, ומה שאני נשארת איתו הוא לא רע. להשאר בלעדיו זה לא אסון טבע כמו שהיה לי להפרד מהקשר הארוך שלי. להישאר לבד זה להישאר עם אישה מיוחדת, שאני אוהבת, שהיא מעניינת, ורגישה, ויש לה את הכוח לעזור לאנשים להשתנות, לראות את עצמם. וזה לא רע בתור התחלה..
אני מרגישה ששלושה שבועות של קשר עם האיש, שנעו לכיוון כזה ואחר, וכל הזמן התנדנדו, ערערו אותי כהוגן.
גם אחרי שסיימתי איתו את הקשר הוא התקשר, יום למחרת, והיה לנו שוב מפגש מדהים, אבל ככל פעם שמשהו נפתח בינינו, אחר כך זה גם נסגר ואז זה כבר יותר כואב כי ההקשרות היא יותר גדולה. אתמול סיימנו את זה, הפעם זה בא מצידו, ואת זה כנראה יותר קל לי לקבל ולא לערער על זה.
אבל אני כן מרגישה את עצמי שונה בכל העניין!
כמו שעירית כותבת - לזהות את החדש.
ברור שעצוב לי, אתמול אחרי שבישרנו לעצמנו את הבשורה עוד בילינו כשמונה שעות יחד אחר כך, בישלנו, אכלנו, שמענו מוזיקה יחד, דיברנו והיינו בביתיות הזאת, הנעימה. ברור שעצוב לי שאין את זה יותר.
אבל יש גם הקלה.
אני עוד לא יודעת למה. אבל כשהוא הלך הרגשתי, יחד עם העצב, גם כאילו הרבה אנרגיה השתחררה. ואני צריכה את האנרגיה שלי עכשיו.
אולי זה כי באמת משהו לא היה מדוייק בקשר, והשחרור הוא מהצורך להגן על זה.
אני לא יודעת, הזמן יגיד. אני כבר נזהרת לא לכתוב פה משהו חד משמעי כי זה כבר התהפך כמה פעמים בשבועות האחרונים.
אני כן מרגישה משהו חדש והוא - את עצמי. יותר מזהה עם מה אני נשארת כשהגבר הולך, ומה שאני נשארת איתו הוא לא רע. להשאר בלעדיו זה לא אסון טבע כמו שהיה לי להפרד מהקשר הארוך שלי. להישאר לבד זה להישאר עם אישה מיוחדת, שאני אוהבת, שהיא מעניינת, ורגישה, ויש לה את הכוח לעזור לאנשים להשתנות, לראות את עצמם. וזה לא רע בתור התחלה..
-
עירית_לוי
- הודעות: 4270
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
מציאות חדשה פרידה
להשאר בלעדיו זה לא אסון טבע כמו שהיה לי להפרד מהקשר הארוך שלי.
עינת! מותר לי להתרגש?
אֶת מה שאת מתארת פה אפשר לכנות במילים פשוטות כ-שלב משמעותי בשחרור מחרדת נטישה. זה חלק מהחדש שלך, יקירתי.
מה שעולה פה באופן מובהק זה היעדר של חרדה סביב פרידה/נטישה/דחייה/עזיבה של גבר.
כן, יש כאב, ויש אֶבל, ויש עצב - על מה שלא מתאפשר ביניכם יותר, ועל הציפייה והתקווה שלא נענתה,
ובמקביל אין ברקע של הכאב הזה גם חרדה, אין הפסקת נשימה. אין את התחושה הזאת שאת הולכת למות, שהכל חסר טעם ותוחלת, ושחייך בלעדיו אינם יכולים להתקיים.
כאב בסיטואציות כגון אלה יעלה תמיד, סביר להניח. לעומת זאת, חרדה וביטול עצמי מול הכאב הזה – אינן תוצר נלווה הכרחי.
ותראי - את חווה עכשיו עצב וכאב. וחווית הביטול העצמי שעד כה עלתה אצלך מול פרידות - כבר איננה.
אני לא יודעת לשים את האצבע במדויק על המקום הספציפי בו את נמצאת בתהליך השחרור של חרדת הנטישה.
נסי אַת למקם את עצמך.
יש מהלך מדורג (נדמה לי שכתבתי לך עליו כאן פעם. לא בטוחה) בו עוברים עם הזמן מ- חרדת נטישה - ל פחד נטישה - ל חשש נטישה - ולבסוף לרגע בו האנרגיה הזאת כבר לא קיימת בתוכך, או עדיין קיימת אבל המסה שלה בתוכך כבר זניחה.
תהליך כזה מתאפשר בזכות עליה בסולם החוויה של ערך עצמי משמעותי, ושל אהבה עצמית.
ככל שאלה מתחילים לתפוס מסה קריטית בתוכך, וככל שאת משחררת מתוכך את החוויות של ערך עצמי נמוך ושל אי-אהבה עצמית - כך מתאפשר לו לפחד הזה לפנות את השטח.
דמייני אותך עולה ומתקדמת לאורך סולם של ערך עצמי ושל אהבה עצמית,
וככל שאת עולה בסולם הזה כך את משילה מעצמך את חרדת הנטישה, עוד קצת ועוד קצת,
עד שהוא הופך לחששונצ'יק קטן כל כך שכבר לא גורם לך לבטל את עצמך ואת תכלית חייך - מול המחשבה על פרידה.
שחרור של חרדת נטישה מחייב עליה בסולם הערך העצמי ובסולם האהבה העצמית. ככל שאת עולה בסולם - כך הפחד מנטישה ודחייה מתמוסס.
תראי איזו דרך עשית על גבי הסולמות הללו!
נכון, קיימים בתוכך עדיין פרמטרים של תלות, ושל אחיזה רגשית, שאיתם אפשר להמשיך ולעשות עבודה של שחרור.
אם תסתכלי על עצמך את תראי שגם מול הפרמטרים הרגשיים הללו את כבר מישהי אחרת. את אישה חזקה ויציבה ומעוגנת הרבה יותר חזק בקרקע. אישה שחווה תלות ונישלטוּת והיאחזות - אבל חווה אותם כבר כסרט שונה מבעבר. זה לא הסרט שחוותה עינת הישַנה.
.
.
אבל מה יוצר את ההקשר הזה? זה שוב פעם קשה לי להבין עד הסוף. מה הופך אותם לאורחים זמניים? כי הרי אני מכירה אותם כל כך טוב. למה שהפעם הם לא יישארו? מה אני עושה בשביל שלא יישארו? רק משנה את התפיסה שלי אודותיהם? מה, כל החיים זה בעצם תהליך של התנקות ושחרור? ואם לא, אז מתי זה מתחיל להיות התנקות ושחרור?
באופן כללי - כן. לאורך כל החיים, אצל מרבית האנשים, יש תהליך של צמיחה, ושל ניקוי ממשקעי העבר. אצל מי יותר ואצל מי פחות.
ויש גם את הפרמטר של דחף לשחרור שצריך לקחת בחשבון שקיים ברמות שונות אצל אנשים שונים.
מה שיוצר את ההקשר זו רק התפיסה שלך את הרגשות הנמוכים שמציפים אותך.
יש כאן עניין של בחירה, שקשורה בין השאר גם לכמיהה שלך להפסיק להיות מטולטלת כל חייך על ידי רגשות נמוכים, ולהתחיל לבסס יציבות פנימית מולם.
והבחירה הזאת היא בחירה מודעת - האם להזדהות עם רגשות נמוכים או לא. ההזדהות איתם יוצרת גם סבל וגם שכשוך ממושך בהם. אי-ההזדהות איתם גם ממזערת את הסבל וגם מאיצה את השחרור שלהם.
כמובן שאצל רוב האנשים (כלומר אצל כל אלה שלא נולדו מוארים ומשוחררים) זוהי מיומנות שנדרש לרכוש אותה. זה לא בא טבעי.
ההזדהות היא אוטומטית לגמרי, היא חלק מההתנהלות הכלל אנושית, והיא חלק מהעיסקה של להיות מגולמים פה בתוך גוף.
כדי ללמד את המערכת הנפשית שלך את ההיפך, לוקח זמן, וסבלנות.
וצריך לרצות לעשות את זה.
אני מצאתי ששימוש בהקשר הזה הוא יעיל לשם כך. תצטרכי לבחון אם זה נכון גם לך.
האם זה ענה לך על השאלות הללו?
עינת! מותר לי להתרגש?
אֶת מה שאת מתארת פה אפשר לכנות במילים פשוטות כ-שלב משמעותי בשחרור מחרדת נטישה. זה חלק מהחדש שלך, יקירתי.
מה שעולה פה באופן מובהק זה היעדר של חרדה סביב פרידה/נטישה/דחייה/עזיבה של גבר.
כן, יש כאב, ויש אֶבל, ויש עצב - על מה שלא מתאפשר ביניכם יותר, ועל הציפייה והתקווה שלא נענתה,
ובמקביל אין ברקע של הכאב הזה גם חרדה, אין הפסקת נשימה. אין את התחושה הזאת שאת הולכת למות, שהכל חסר טעם ותוחלת, ושחייך בלעדיו אינם יכולים להתקיים.
כאב בסיטואציות כגון אלה יעלה תמיד, סביר להניח. לעומת זאת, חרדה וביטול עצמי מול הכאב הזה – אינן תוצר נלווה הכרחי.
ותראי - את חווה עכשיו עצב וכאב. וחווית הביטול העצמי שעד כה עלתה אצלך מול פרידות - כבר איננה.
אני לא יודעת לשים את האצבע במדויק על המקום הספציפי בו את נמצאת בתהליך השחרור של חרדת הנטישה.
נסי אַת למקם את עצמך.
יש מהלך מדורג (נדמה לי שכתבתי לך עליו כאן פעם. לא בטוחה) בו עוברים עם הזמן מ- חרדת נטישה - ל פחד נטישה - ל חשש נטישה - ולבסוף לרגע בו האנרגיה הזאת כבר לא קיימת בתוכך, או עדיין קיימת אבל המסה שלה בתוכך כבר זניחה.
תהליך כזה מתאפשר בזכות עליה בסולם החוויה של ערך עצמי משמעותי, ושל אהבה עצמית.
ככל שאלה מתחילים לתפוס מסה קריטית בתוכך, וככל שאת משחררת מתוכך את החוויות של ערך עצמי נמוך ושל אי-אהבה עצמית - כך מתאפשר לו לפחד הזה לפנות את השטח.
דמייני אותך עולה ומתקדמת לאורך סולם של ערך עצמי ושל אהבה עצמית,
וככל שאת עולה בסולם הזה כך את משילה מעצמך את חרדת הנטישה, עוד קצת ועוד קצת,
עד שהוא הופך לחששונצ'יק קטן כל כך שכבר לא גורם לך לבטל את עצמך ואת תכלית חייך - מול המחשבה על פרידה.
שחרור של חרדת נטישה מחייב עליה בסולם הערך העצמי ובסולם האהבה העצמית. ככל שאת עולה בסולם - כך הפחד מנטישה ודחייה מתמוסס.
תראי איזו דרך עשית על גבי הסולמות הללו!
נכון, קיימים בתוכך עדיין פרמטרים של תלות, ושל אחיזה רגשית, שאיתם אפשר להמשיך ולעשות עבודה של שחרור.
אם תסתכלי על עצמך את תראי שגם מול הפרמטרים הרגשיים הללו את כבר מישהי אחרת. את אישה חזקה ויציבה ומעוגנת הרבה יותר חזק בקרקע. אישה שחווה תלות ונישלטוּת והיאחזות - אבל חווה אותם כבר כסרט שונה מבעבר. זה לא הסרט שחוותה עינת הישַנה.
.
.
אבל מה יוצר את ההקשר הזה? זה שוב פעם קשה לי להבין עד הסוף. מה הופך אותם לאורחים זמניים? כי הרי אני מכירה אותם כל כך טוב. למה שהפעם הם לא יישארו? מה אני עושה בשביל שלא יישארו? רק משנה את התפיסה שלי אודותיהם? מה, כל החיים זה בעצם תהליך של התנקות ושחרור? ואם לא, אז מתי זה מתחיל להיות התנקות ושחרור?
באופן כללי - כן. לאורך כל החיים, אצל מרבית האנשים, יש תהליך של צמיחה, ושל ניקוי ממשקעי העבר. אצל מי יותר ואצל מי פחות.
ויש גם את הפרמטר של דחף לשחרור שצריך לקחת בחשבון שקיים ברמות שונות אצל אנשים שונים.
מה שיוצר את ההקשר זו רק התפיסה שלך את הרגשות הנמוכים שמציפים אותך.
יש כאן עניין של בחירה, שקשורה בין השאר גם לכמיהה שלך להפסיק להיות מטולטלת כל חייך על ידי רגשות נמוכים, ולהתחיל לבסס יציבות פנימית מולם.
והבחירה הזאת היא בחירה מודעת - האם להזדהות עם רגשות נמוכים או לא. ההזדהות איתם יוצרת גם סבל וגם שכשוך ממושך בהם. אי-ההזדהות איתם גם ממזערת את הסבל וגם מאיצה את השחרור שלהם.
כמובן שאצל רוב האנשים (כלומר אצל כל אלה שלא נולדו מוארים ומשוחררים
) זוהי מיומנות שנדרש לרכוש אותה. זה לא בא טבעי.ההזדהות היא אוטומטית לגמרי, היא חלק מההתנהלות הכלל אנושית, והיא חלק מהעיסקה של להיות מגולמים פה בתוך גוף.
כדי ללמד את המערכת הנפשית שלך את ההיפך, לוקח זמן, וסבלנות.
וצריך לרצות לעשות את זה.
אני מצאתי ששימוש בהקשר הזה הוא יעיל לשם כך. תצטרכי לבחון אם זה נכון גם לך.
האם זה ענה לך על השאלות הללו?
מציאות חדשה פרידה
עירית את כותבת דברים חשובים ואני קוראת אותך תמיד בעניין.
מצד שני, לא כל דבר שמרגישים ברגע נתון מסמן משהו גדול ממנו.
למשל ההקלה שמרגישה עינת היא לא בהכרח הקלה מתמשכת, לפעמים רגע אחרי שמשחררים משהו מעיק מהידיים יש הקלה גדולה לא בגלל דברים גדולים מאיתנו אלא כי הכלת כל התחושות הטובות והופחות טובות בקשר הזה היתה כבדה אבל בתקופה מאוחרת יותר (ימים או שבועות) נשאבים לכאב או חרדות גדולות שלא הופיעו מיידית.
אחרי שיש הרבה טלטלות בקשר קצר יחסית גם החרדה מתכהה בגלל סוג של עייפות החומר בלי קשר לתהליך כזה או אחר. לפתח ציפיות שהנפש שלנו "תוקנה" ומעתה לא נחווה משהו באופן שחווינו עד עתה בגלל שינוי קטן בנקודה מסויימת עלול להוביל מפח נפש אח"כ. כמו בדיאטה. כל מי שעושה דיאטות, כולל דיאטניות "נופלת" מדי פעם, לפעמים בגדול יותר לפעמים בקטן, אחוזים בודדים של אנשים מצליחים גם לרזות וגם לשמור וגם אצלם לא לעולם חוסן כל עניין הנפילות הללו והרי ידוע שדיאטה ומזון סובבים סביב שליטה ברגשות, שינויי הרגלי חשיבה ובעיקר פיתוח חוסן נפשי.
אני לא כותבת זאת על מנת לרפות ידיים בעניין של שינויים, להיפך, אני קוראת ומוצאת הרבה הגיון, אבל אני חושבת שלנשים בנות 30 פלוס שמשכתבות כאבים וחרדות כעשור פלוס בענייני זוגיות - קצת קשה בזמן קצר לתקן דברים דרסטית.
כדאי מנסיון לבצע הפרדה בין חרום לשוטף. בזמן חרום להתחיל לנתח כל תחושה קצת בעייתי כי לא תמיד רואים נכון מה קורה באמת מבעד לבלגן.
אולי יש מקום גם לבחור נכון יותר מראש את הקשרים, איך לייצר רשת תמיכה שתעזור לך להיגמל מקשר קשה, לצאת בדגש על יציאות שטחיות לפני שהקשר מתכנס - עם מספר גברים במקביל עד לנקודה שעם מישהו זה באמת מתבסס (זה מכניס לפרופורציות) כלומר גם מיקוד בפתרונות טכניים וחיצוניים שהרבה פעמים מקצרים תהליכים במקביל לעבודה פנימית שלרוב מתגמלת אחרי חודשים ארוכים או שנים.
מצד שני, לא כל דבר שמרגישים ברגע נתון מסמן משהו גדול ממנו.
למשל ההקלה שמרגישה עינת היא לא בהכרח הקלה מתמשכת, לפעמים רגע אחרי שמשחררים משהו מעיק מהידיים יש הקלה גדולה לא בגלל דברים גדולים מאיתנו אלא כי הכלת כל התחושות הטובות והופחות טובות בקשר הזה היתה כבדה אבל בתקופה מאוחרת יותר (ימים או שבועות) נשאבים לכאב או חרדות גדולות שלא הופיעו מיידית.
אחרי שיש הרבה טלטלות בקשר קצר יחסית גם החרדה מתכהה בגלל סוג של עייפות החומר בלי קשר לתהליך כזה או אחר. לפתח ציפיות שהנפש שלנו "תוקנה" ומעתה לא נחווה משהו באופן שחווינו עד עתה בגלל שינוי קטן בנקודה מסויימת עלול להוביל מפח נפש אח"כ. כמו בדיאטה. כל מי שעושה דיאטות, כולל דיאטניות "נופלת" מדי פעם, לפעמים בגדול יותר לפעמים בקטן, אחוזים בודדים של אנשים מצליחים גם לרזות וגם לשמור וגם אצלם לא לעולם חוסן כל עניין הנפילות הללו והרי ידוע שדיאטה ומזון סובבים סביב שליטה ברגשות, שינויי הרגלי חשיבה ובעיקר פיתוח חוסן נפשי.
אני לא כותבת זאת על מנת לרפות ידיים בעניין של שינויים, להיפך, אני קוראת ומוצאת הרבה הגיון, אבל אני חושבת שלנשים בנות 30 פלוס שמשכתבות כאבים וחרדות כעשור פלוס בענייני זוגיות - קצת קשה בזמן קצר לתקן דברים דרסטית.
כדאי מנסיון לבצע הפרדה בין חרום לשוטף. בזמן חרום להתחיל לנתח כל תחושה קצת בעייתי כי לא תמיד רואים נכון מה קורה באמת מבעד לבלגן.
אולי יש מקום גם לבחור נכון יותר מראש את הקשרים, איך לייצר רשת תמיכה שתעזור לך להיגמל מקשר קשה, לצאת בדגש על יציאות שטחיות לפני שהקשר מתכנס - עם מספר גברים במקביל עד לנקודה שעם מישהו זה באמת מתבסס (זה מכניס לפרופורציות) כלומר גם מיקוד בפתרונות טכניים וחיצוניים שהרבה פעמים מקצרים תהליכים במקביל לעבודה פנימית שלרוב מתגמלת אחרי חודשים ארוכים או שנים.
מציאות חדשה פרידה
_תהליך כזה מתאפשר בזכות עליה בסולם החוויה של ערך עצמי משמעותי, ושל אהבה עצמית.
ככל שאלה מתחילים לתפוס מסה קריטית בתוכך, וככל שאת משחררת מתוכך את החוויות של ערך עצמי נמוך ושל אי-אהבה עצמית - כך מתאפשר לו לפחד הזה לפנות את השטח._
_דמייני אותך עולה ומתקדמת לאורך סולם של ערך עצמי ושל אהבה עצמית,
וככל שאת עולה בסולם הזה כך את משילה מעצמך את חרדת הנטישה, עוד קצת ועוד קצת,
עד שהוא הופך לחששונצ'יק קטן כל כך שכבר לא גורם לך לבטל את עצמך ואת תכלית חייך - מול המחשבה על פרידה._
האם יש קשר אולי לזה שהאיש שנפרדתי ממנו כעת עוד לא הספיק להיכנס לליבי ולחיי במידה כזו שייכאב לי כמו קודם?
אני מנסה לראות אולי בכל זאת לא התקדמתי.. ועוד דבר - חלק מהטלטלה שלי בלהיות איתו בשבועות האחרונים היה שאחרי התקרבות גדולה - משהו בו היה מתהפך ומטיל ספק, ומרחיק, ושם - כן עלה לי הפחד שזה ייגמר והפחד הזה גרם לי להתנהג פחות כמו עצמי, ברגעים האלה. הסכר נפרץ כל פעם כשהכרזנו שזה לא ימשיך, ובפנים ויתרתי על האפשרות הזו. אז יכולתי להביא את האוטנטיות שלי, ולהיות מי שאני באמת. ושם לא היה קיים שום פחד ולא צורך להרשים אותו, וכנראה שם אלה גם הרגעים שהכי נכנסנו ללב אחד של השנייה. רגעים נטולי חרדת נטישה.
דבר נוסף שחשוב לי לתאר הוא שבמהלך סוכות חויתי חרדה מתמשכת. כאבים בחזה ומחשבות אובססיביות וחוסר יכולת להרגע. זה בא והלך, והיה קשור להרבה דברים. אחד מהם זה העבודה שלי. חוסר היכולת לעכל את האחריות שמוטלת על כתפיי והקושי הגדול לנוח, כשיש לי את האחריות הזו. אפילו שאני בחופש.
אבל אני חושבת שמידה מסויימת החרדה הייתה קשורה גם אליו. אולי לפחד הנטישה, ואולי גם לפחד מההישארות יחד. כיוון שמשהו ברובד הרוחני היה חסר לי במפגש איתו, וחששתי מאד שאצטרך לוותר על זה עכשיו לכל חיי או משהו כזה.
חשוב לי לדייק ולהיות כנה בשביל:
_אני לא יודעת לשים את האצבע במדויק על המקום הספציפי בו את נמצאת בתהליך השחרור של חרדת הנטישה.
נסי אַת למקם את עצמך_
היה את הרגע שהוא אמר שהוא חושב שאנחנו צריכים להפסיק את הניסיון הרומנטי שבקשר שלנו. וזה היה הרגע המפחיד הזה, שממנו אני תמיד מנסה להגן על עצמי. זה רגע גזר הדין, כמו מוות. אין דרך חזרה. אלה הרגעים שהכי מפחיד אותי לחוות אותם. ואכן זה כאב לי מאד. למרות שכמה ימים לפני כן אני בעצמי בחרתי כך, אבל כשזה בא ממנו , כלומר מבחוץ, זה נהיה אימתני.. שלוקחים לי משהו או מישהו שאני רוצה באותו רגע ואין לי שום דבר לעשות בנידון. זה הפחד. עוזבים אותי. ואז באמת בכיתי. זה העלה לי את הכל, את הכאב העתיק הזה עוד מילדות, ואת הפרידה מהאקס שלי, את הדירה שלנו שעוד חייתי בה חודש אחרי ההכרזה על פרידה ואת הגיחות שלו אליה עם הידיעה שהוא לא שלי יותר, את האריזה המשותפת של הבית והשינה של השלוש שעות שדפקתי בתוך האריזה הזו כי פשוט לא ידעתי איך להתמודד עם הכאב הבלתי נסבל הזה.. כל זה עלה במוחי כששכבתי במיטה לפני יומיים ועיכלתי את הבשורה.. והבחור היה לצידי. הוא חיבק אותי, הוא ממש לא היה בעניין של להגיד את זה וללכת. גם הוא היה עצוב מזה. ואחר כך, אחרי הבכי, משהו השתחרר. והייתי בסדר! אז המשכנו להיות יחד עוד יום שלם. ובפנים כמובן ידעתי שאין המשך, אבל פשוט נהנינו אחד מחברת השנייה, והיה חברי כזה.
אני חושבת שחוויות כאלה אני מושכת אליי בגלל שיש לי כוח חדש להתמודד עם הדברים. בגלל שאני יכולה בעצמי יותר לשאת את המהלך הזה. (ואפילו ליזום אותו, כפי שראיתי קודם). פרידה היא דבר פחות מפחיד. פשוט כך. ואז גם יכול להיות לצידי בחור שמביא את החלק שלו בעניין - כלומר שגם הוא מפחד מפרידה ומכאב, שגם הוא לא רוצה מיד ללכת אחרי שאמרנו שלא ממשיכים בקשר, שנקשר אליי ואומר את זה. וזה מרכך את כל העניין עוד יותר.
ככל שאלה מתחילים לתפוס מסה קריטית בתוכך, וככל שאת משחררת מתוכך את החוויות של ערך עצמי נמוך ושל אי-אהבה עצמית - כך מתאפשר לו לפחד הזה לפנות את השטח._
_דמייני אותך עולה ומתקדמת לאורך סולם של ערך עצמי ושל אהבה עצמית,
וככל שאת עולה בסולם הזה כך את משילה מעצמך את חרדת הנטישה, עוד קצת ועוד קצת,
עד שהוא הופך לחששונצ'יק קטן כל כך שכבר לא גורם לך לבטל את עצמך ואת תכלית חייך - מול המחשבה על פרידה._
האם יש קשר אולי לזה שהאיש שנפרדתי ממנו כעת עוד לא הספיק להיכנס לליבי ולחיי במידה כזו שייכאב לי כמו קודם?
אני מנסה לראות אולי בכל זאת לא התקדמתי.. ועוד דבר - חלק מהטלטלה שלי בלהיות איתו בשבועות האחרונים היה שאחרי התקרבות גדולה - משהו בו היה מתהפך ומטיל ספק, ומרחיק, ושם - כן עלה לי הפחד שזה ייגמר והפחד הזה גרם לי להתנהג פחות כמו עצמי, ברגעים האלה. הסכר נפרץ כל פעם כשהכרזנו שזה לא ימשיך, ובפנים ויתרתי על האפשרות הזו. אז יכולתי להביא את האוטנטיות שלי, ולהיות מי שאני באמת. ושם לא היה קיים שום פחד ולא צורך להרשים אותו, וכנראה שם אלה גם הרגעים שהכי נכנסנו ללב אחד של השנייה. רגעים נטולי חרדת נטישה.
דבר נוסף שחשוב לי לתאר הוא שבמהלך סוכות חויתי חרדה מתמשכת. כאבים בחזה ומחשבות אובססיביות וחוסר יכולת להרגע. זה בא והלך, והיה קשור להרבה דברים. אחד מהם זה העבודה שלי. חוסר היכולת לעכל את האחריות שמוטלת על כתפיי והקושי הגדול לנוח, כשיש לי את האחריות הזו. אפילו שאני בחופש.
אבל אני חושבת שמידה מסויימת החרדה הייתה קשורה גם אליו. אולי לפחד הנטישה, ואולי גם לפחד מההישארות יחד. כיוון שמשהו ברובד הרוחני היה חסר לי במפגש איתו, וחששתי מאד שאצטרך לוותר על זה עכשיו לכל חיי או משהו כזה.
חשוב לי לדייק ולהיות כנה בשביל:
_אני לא יודעת לשים את האצבע במדויק על המקום הספציפי בו את נמצאת בתהליך השחרור של חרדת הנטישה.
נסי אַת למקם את עצמך_
היה את הרגע שהוא אמר שהוא חושב שאנחנו צריכים להפסיק את הניסיון הרומנטי שבקשר שלנו. וזה היה הרגע המפחיד הזה, שממנו אני תמיד מנסה להגן על עצמי. זה רגע גזר הדין, כמו מוות. אין דרך חזרה. אלה הרגעים שהכי מפחיד אותי לחוות אותם. ואכן זה כאב לי מאד. למרות שכמה ימים לפני כן אני בעצמי בחרתי כך, אבל כשזה בא ממנו , כלומר מבחוץ, זה נהיה אימתני.. שלוקחים לי משהו או מישהו שאני רוצה באותו רגע ואין לי שום דבר לעשות בנידון. זה הפחד. עוזבים אותי. ואז באמת בכיתי. זה העלה לי את הכל, את הכאב העתיק הזה עוד מילדות, ואת הפרידה מהאקס שלי, את הדירה שלנו שעוד חייתי בה חודש אחרי ההכרזה על פרידה ואת הגיחות שלו אליה עם הידיעה שהוא לא שלי יותר, את האריזה המשותפת של הבית והשינה של השלוש שעות שדפקתי בתוך האריזה הזו כי פשוט לא ידעתי איך להתמודד עם הכאב הבלתי נסבל הזה.. כל זה עלה במוחי כששכבתי במיטה לפני יומיים ועיכלתי את הבשורה.. והבחור היה לצידי. הוא חיבק אותי, הוא ממש לא היה בעניין של להגיד את זה וללכת. גם הוא היה עצוב מזה. ואחר כך, אחרי הבכי, משהו השתחרר. והייתי בסדר! אז המשכנו להיות יחד עוד יום שלם. ובפנים כמובן ידעתי שאין המשך, אבל פשוט נהנינו אחד מחברת השנייה, והיה חברי כזה.
אני חושבת שחוויות כאלה אני מושכת אליי בגלל שיש לי כוח חדש להתמודד עם הדברים. בגלל שאני יכולה בעצמי יותר לשאת את המהלך הזה. (ואפילו ליזום אותו, כפי שראיתי קודם). פרידה היא דבר פחות מפחיד. פשוט כך. ואז גם יכול להיות לצידי בחור שמביא את החלק שלו בעניין - כלומר שגם הוא מפחד מפרידה ומכאב, שגם הוא לא רוצה מיד ללכת אחרי שאמרנו שלא ממשיכים בקשר, שנקשר אליי ואומר את זה. וזה מרכך את כל העניין עוד יותר.
מציאות חדשה פרידה
אלמונית, האם זו את שציטטת את דבריי כאן מאפריל האחרון?
עם כל הכבוד לרצון להוכיח את דברייך אודה לך אם לא תעשי כך יותר, אני בעצמי נבהלתי לראות פתאום את שמי מעל משהו שלא כתבתי כרגע, ואז הסתכלתי על התאריך וראיתי שזה לא מהיום אלא מאפריל. את יכולה לצטט והלהביא את זה כמו ציטוט אבל לא כאילו זה פוסט חדש. לא כולם יסתכלו על התאריך ולי מאד חשוב הרצף כאן כי אני אכן מרגישה שאני עוברת תהליך של גדילה! ואין לי שום רצון לכתוב את אפריל כאילו הוא היום, אפילו אם הדברים חוזרים על עצמם.
אבל אני חושבת שלנשים בנות 30 פלוס שמשכתבות כאבים וחרדות כעשור פלוס בענייני זוגיות - קצת קשה בזמן קצר לתקן דברים דרסטית.מצטערת, אבל אני לא רוצה לראות את עצמי בקטגוריה הזו. למה? זה יעזור לי לגדול לחשוב על עצמי ככה?
בכל אופן אני מורידה את הקטע שלי מאפריל בעריכה. מי שרוצה לקרוא אותו הוא נכתב ב24.4
אני שוב מבקשת לא לעשות שימוש בשם שלי בצורה כזו, אחרת אני לא אוכל לכתוב פה יותר. מבחינתי זה דף בית. זה דף שהוא הבית שלי. אנא כבדו זאת.
תודה.
עם כל הכבוד לרצון להוכיח את דברייך אודה לך אם לא תעשי כך יותר, אני בעצמי נבהלתי לראות פתאום את שמי מעל משהו שלא כתבתי כרגע, ואז הסתכלתי על התאריך וראיתי שזה לא מהיום אלא מאפריל. את יכולה לצטט והלהביא את זה כמו ציטוט אבל לא כאילו זה פוסט חדש. לא כולם יסתכלו על התאריך ולי מאד חשוב הרצף כאן כי אני אכן מרגישה שאני עוברת תהליך של גדילה! ואין לי שום רצון לכתוב את אפריל כאילו הוא היום, אפילו אם הדברים חוזרים על עצמם.
אבל אני חושבת שלנשים בנות 30 פלוס שמשכתבות כאבים וחרדות כעשור פלוס בענייני זוגיות - קצת קשה בזמן קצר לתקן דברים דרסטית.מצטערת, אבל אני לא רוצה לראות את עצמי בקטגוריה הזו. למה? זה יעזור לי לגדול לחשוב על עצמי ככה?
בכל אופן אני מורידה את הקטע שלי מאפריל בעריכה. מי שרוצה לקרוא אותו הוא נכתב ב24.4
אני שוב מבקשת לא לעשות שימוש בשם שלי בצורה כזו, אחרת אני לא אוכל לכתוב פה יותר. מבחינתי זה דף בית. זה דף שהוא הבית שלי. אנא כבדו זאת.
תודה.
מציאות חדשה פרידה
הייתי עכשיו קצת בשקט עם הדברים ובאמת רואה כיצד הערך העצמי הוא גורם משפיע וקריטי באיך אני מתמודדת עם חוויית הדחייה. זאת תחושה שדחייה של מישהו אחר לא מעלימה אותי! שיש משהו מוצק שנשאר גם כשזה הולך, כשהבן אדם הולך, כשהקשר הולך. מישהי נשארת שם. והמישהי הזאת, עוד בתרם הקשר התחיל הבינה שחייה אינם תלויים בבחירה של מישהו אחר בה. זה בעקבות כל מיני תובנות שלי השנה בצרפת, וגם אחר כך. שהבנתי שאני שמה את הגבר בתפקיד האמא שלי ואם אמא בוחרת בי אז אני ראויה לחיות ואם היא לא בוחרת בי אז אינני ראויה. ופתאום יום אחד ראיתי את האבסורד וכתבתי ביומן שלי - איך יכול להיות שאני אתן לגבר, שיהיה מקסים ואהוב ככל שיהיה, או אפילו סתם מישהו מזדמן, איך יכול להיות שאני אתן לו להחליט, להכריע עבורי על זכותי לחיות?! והייתה שם בראייה את האבסורד הזה החלטה של לא עוד! אף אחד לא יכול להחליט עבורי על זכותי לחיות, על היותי ראויה לאהבה ולטוב! אלוהים הוא היחיד והוא כבר בחר. מעצם זה שאני קיימת אני ראויה לכל הטוב הזה! ואיש לא ייקח את מושכות חיי, זה כמו שמישהו ייכנס מתחת לעורי ויחיה את חיי. האם אני אתן למישהו לעשות כך? לא! אלה הם חיי. זו רק אני שאחיה אותם. ועל כן, יש יציבות, שאיש לא יכול לקחת ממני.
ויש עוד עניין שאני רוצה להאיר כאן באור. עניין שמעסיק אותי עד מאד למרות שהוא אולי אידיוטי. זה עניין היופי החיצוני.
עבורי להיות יפה זה נחווה כמו צורך השרדותי, קיומי. אם אני חשה לא יפה - אני מרגישה לא ראויה לאהבה. אני לא יודעת מאיפה זה בא.
אני מתעסקת עם המראה החיצוני שלי די הרבה, בעיקר בראש. זה לא שאני מתעסקת במובן של טיפוח עצמי בלתי פוסק וקניית בגדים וכו'. לא ממקום כזה. אלא חוקרת עם עצמי ולא מניחה, את השאלה האם אני יפה או לא. מכיוון שלא ניחנתי ביופי שלגביו אין עוררין, אלא במשהו יחסי - אז יש מקום, אם רוצים לחפור בזה, לשאול את השאלה הזו כל הזמן. ואני אכן שואלת אותה כל חיי הבוגרים.
כעת, אולי בגלל הצורך ההשרדותי האנושי הזה, אני בתקופה שאני רוצה בעצם למצוא בן זוג לחיות איתו את חיי, ולהביא איתו ילדים. וגם שם דגש על היופי החיצוני אינו מועט. קשה להודות בזה בפורום שכזה, אבל אני באמת רוצה להיות עם מישהו שנראה טוב. חשוב לי לחוות משיכה, אבל זה לא רק זה. אולי זה עניין של איזה גנים יהיו לאבא של ילדיי.. אני לא יודעת. כבר אמרתי שזה אולי אידיוטי. אבל זה שם.
הבחור האחרון שעכשיו הייתי איתו הוא יפה מאד מאד. הדבר הראשון שאמרתי לחבר המשותף שרצה להכיר ביננו זה שאינני יפה מספיק בשבילו. (כי כבר ידעתי במי מדובר, איך הוא נראה). החבר המשותף שכנע אותי בכך שאמר שאני מאד יפה ואין סיכוי שזה בכלל יהווה קריטריון כאן. האמנתי לו. אולי זה גם עניין של ערך עצמי - שיכולתי להאמין לו באותו רגע.
אבל לאורך שלושת השבועות השאלה הזאת כן בלטה לי. חשבתי למה שבחור יפה כל כך יירצה להיות איתי?! זה מצער להודות אבל אני עוקבת אחרי העניין הזה בטבע האנושי. ואני רואה שיפים הולכים עם יפות, בינוניים עם בינוניות וכו'... באסה להתבטא ככה אבל אני מנקה פה את כל הג'יפה של החשיבה שלי, ומה לעשות, זה שם. (אני באמת מקווה שלפי שההקשר שעירית מדברת עליו, גם כאן, דבריי אלה, וחשיבה מסויימת ומוגבלת ומסווגת זו היא יוצאת כאן בשביל להשתחרר וללכת!)
בילדותי סבלתי מדימוי עצמי נמוך בהקשר של יופי. גדלתי בצל אחותי הגדולה שתמיד הייתה נחשבת כיפה ונשית וסקסית, ותמיד גם האמינה בעצמה ככזאת. גם בבית היא קיבלה הרבה מחמאות כאלה. עד היום רואים את זה באיך שהיא מתלבשת, מתאפרת, ביציבה שלה, היא באמת יפה, ובניגוד אליי היא אף פעם לא ניסתה להסוות ולהסתיר את זה. היא קיבלה את כל הלגיטימציה להיות כזו. והיא תמיד תמיד הייתה מוקפת בגברים, ולא היססה גם להשליך אותם מחייה אם זה לא התאים. ביטחון בנשיות שלה תמיד היה לה. ואני לידה קצת הרגשתי כמו הברווזון המכוער. כך גם היא לפעמים גרמה לי להרגיש.
אני יצאתי משהו באמצע. שחלק יחשבו אותי ליפה, לפעמים, תלוי באיזה יום, תלוי במצב רוחי, תלוי תלוי תלוי. ועוד דבר - די הרבה פעמים שמעתי את המילים "את יפה", והשלכתי אותם לפח של חוסר האמונה שלי. אני נזכרת בכל הפעמים שאמרו לי את זה ולא האמנתי. גם השנה. אני כן מאמינה למסרים ההפוכים, שאומרים שאני לא. זה תופס אצלי מקום בטוח במערכת. זה מתיישב היטב עם הדימוי שלי על עצמי.
עכשיו, כשיצאתי עם הבחור האחרון, הוא אמר לי כל הזמן שאני יפה. אבל בלב הרגשתי אחרת. ובפעם האחרונה שהוא היה אצלי, שלשום, פתחנו הכל - הכל לפני שהוא הלך, עד לירידה לפרטים הקטנים והמזוויעים של מה שאתה כבר לא הכי רוצה לדעת.. (טוב אולי אני מגזימה, אבל דיברנו מאד בכנות) ומה שהוא אמר לי, אחד הדברים, היה שבפגישה הראשונה הוא קצת "נרתע מהמראה" שלי. מה? הייתי קצת בהלם. נרתע? איזו מילה חזקה! וזה ממש פגע בול לחששות שלי, לדימוי העצמי שיש לי.
ועם זה נשארתי..
כאן תחושת הערך העצמי שלי לא מספיק גדולה בשביל שאוכל לעבור הלאה. נתקעתי על זה חזק. מה עושים עם זה? איך אני ממשיכה לחיות בידיעה שאני לא כל כך יפה? ואיך אני ממשיכה לחיות ולהתנדנד פחות בין דעות של אנשים אחרים באם אני יפה או לא? ואיך אני לא תולה בזה את זכותי לחיים לאושר ולאהבה? אני חושבת במעמקי נפשי שהעולם פתוח רק לאנשים יפים.. מאיפה זה בא?(חוץ מהפירסומות) ואני, שאסטטיקה כל כך חשובה לי, איך אני משלימה עם זה שמלכת היופי כבר לא אהיה? אוף!
האם יכול להיות שהרבה מונע בי עכשיו מהצורך החייתי ההשרדותי של הנקבה לתפוס את הזכר הכי ראוי בעדר, והעובדה שאני אולי לא הנקבה הכי ראויה בעדר מאיימת על השבחת הגזע? האם זה עד כדי כך? האם בעצם כל הדחפים והאינסטינקים שלנו הם מהחיות?.. האם בכוחי להתעלות מעל זה? האם בכוחי לאהוב את עצמי עם כל המגרעות ולדעת שהזכר הכי נכון, הכי טוב לי, הכי ראוי לי, יגיע? (והאם אפשר שהוא גם יהיה יפה?..)
ויש עוד עניין שאני רוצה להאיר כאן באור. עניין שמעסיק אותי עד מאד למרות שהוא אולי אידיוטי. זה עניין היופי החיצוני.
עבורי להיות יפה זה נחווה כמו צורך השרדותי, קיומי. אם אני חשה לא יפה - אני מרגישה לא ראויה לאהבה. אני לא יודעת מאיפה זה בא.
אני מתעסקת עם המראה החיצוני שלי די הרבה, בעיקר בראש. זה לא שאני מתעסקת במובן של טיפוח עצמי בלתי פוסק וקניית בגדים וכו'. לא ממקום כזה. אלא חוקרת עם עצמי ולא מניחה, את השאלה האם אני יפה או לא. מכיוון שלא ניחנתי ביופי שלגביו אין עוררין, אלא במשהו יחסי - אז יש מקום, אם רוצים לחפור בזה, לשאול את השאלה הזו כל הזמן. ואני אכן שואלת אותה כל חיי הבוגרים.
כעת, אולי בגלל הצורך ההשרדותי האנושי הזה, אני בתקופה שאני רוצה בעצם למצוא בן זוג לחיות איתו את חיי, ולהביא איתו ילדים. וגם שם דגש על היופי החיצוני אינו מועט. קשה להודות בזה בפורום שכזה, אבל אני באמת רוצה להיות עם מישהו שנראה טוב. חשוב לי לחוות משיכה, אבל זה לא רק זה. אולי זה עניין של איזה גנים יהיו לאבא של ילדיי.. אני לא יודעת. כבר אמרתי שזה אולי אידיוטי. אבל זה שם.
הבחור האחרון שעכשיו הייתי איתו הוא יפה מאד מאד. הדבר הראשון שאמרתי לחבר המשותף שרצה להכיר ביננו זה שאינני יפה מספיק בשבילו. (כי כבר ידעתי במי מדובר, איך הוא נראה). החבר המשותף שכנע אותי בכך שאמר שאני מאד יפה ואין סיכוי שזה בכלל יהווה קריטריון כאן. האמנתי לו. אולי זה גם עניין של ערך עצמי - שיכולתי להאמין לו באותו רגע.
אבל לאורך שלושת השבועות השאלה הזאת כן בלטה לי. חשבתי למה שבחור יפה כל כך יירצה להיות איתי?! זה מצער להודות אבל אני עוקבת אחרי העניין הזה בטבע האנושי. ואני רואה שיפים הולכים עם יפות, בינוניים עם בינוניות וכו'... באסה להתבטא ככה אבל אני מנקה פה את כל הג'יפה של החשיבה שלי, ומה לעשות, זה שם. (אני באמת מקווה שלפי שההקשר שעירית מדברת עליו, גם כאן, דבריי אלה, וחשיבה מסויימת ומוגבלת ומסווגת זו היא יוצאת כאן בשביל להשתחרר וללכת!)
בילדותי סבלתי מדימוי עצמי נמוך בהקשר של יופי. גדלתי בצל אחותי הגדולה שתמיד הייתה נחשבת כיפה ונשית וסקסית, ותמיד גם האמינה בעצמה ככזאת. גם בבית היא קיבלה הרבה מחמאות כאלה. עד היום רואים את זה באיך שהיא מתלבשת, מתאפרת, ביציבה שלה, היא באמת יפה, ובניגוד אליי היא אף פעם לא ניסתה להסוות ולהסתיר את זה. היא קיבלה את כל הלגיטימציה להיות כזו. והיא תמיד תמיד הייתה מוקפת בגברים, ולא היססה גם להשליך אותם מחייה אם זה לא התאים. ביטחון בנשיות שלה תמיד היה לה. ואני לידה קצת הרגשתי כמו הברווזון המכוער. כך גם היא לפעמים גרמה לי להרגיש.
אני יצאתי משהו באמצע. שחלק יחשבו אותי ליפה, לפעמים, תלוי באיזה יום, תלוי במצב רוחי, תלוי תלוי תלוי. ועוד דבר - די הרבה פעמים שמעתי את המילים "את יפה", והשלכתי אותם לפח של חוסר האמונה שלי. אני נזכרת בכל הפעמים שאמרו לי את זה ולא האמנתי. גם השנה. אני כן מאמינה למסרים ההפוכים, שאומרים שאני לא. זה תופס אצלי מקום בטוח במערכת. זה מתיישב היטב עם הדימוי שלי על עצמי.
עכשיו, כשיצאתי עם הבחור האחרון, הוא אמר לי כל הזמן שאני יפה. אבל בלב הרגשתי אחרת. ובפעם האחרונה שהוא היה אצלי, שלשום, פתחנו הכל - הכל לפני שהוא הלך, עד לירידה לפרטים הקטנים והמזוויעים של מה שאתה כבר לא הכי רוצה לדעת.. (טוב אולי אני מגזימה, אבל דיברנו מאד בכנות) ומה שהוא אמר לי, אחד הדברים, היה שבפגישה הראשונה הוא קצת "נרתע מהמראה" שלי. מה? הייתי קצת בהלם. נרתע? איזו מילה חזקה! וזה ממש פגע בול לחששות שלי, לדימוי העצמי שיש לי.
ועם זה נשארתי..
כאן תחושת הערך העצמי שלי לא מספיק גדולה בשביל שאוכל לעבור הלאה. נתקעתי על זה חזק. מה עושים עם זה? איך אני ממשיכה לחיות בידיעה שאני לא כל כך יפה? ואיך אני ממשיכה לחיות ולהתנדנד פחות בין דעות של אנשים אחרים באם אני יפה או לא? ואיך אני לא תולה בזה את זכותי לחיים לאושר ולאהבה? אני חושבת במעמקי נפשי שהעולם פתוח רק לאנשים יפים.. מאיפה זה בא?(חוץ מהפירסומות) ואני, שאסטטיקה כל כך חשובה לי, איך אני משלימה עם זה שמלכת היופי כבר לא אהיה? אוף!
האם יכול להיות שהרבה מונע בי עכשיו מהצורך החייתי ההשרדותי של הנקבה לתפוס את הזכר הכי ראוי בעדר, והעובדה שאני אולי לא הנקבה הכי ראויה בעדר מאיימת על השבחת הגזע? האם זה עד כדי כך? האם בעצם כל הדחפים והאינסטינקים שלנו הם מהחיות?.. האם בכוחי להתעלות מעל זה? האם בכוחי לאהוב את עצמי עם כל המגרעות ולדעת שהזכר הכי נכון, הכי טוב לי, הכי ראוי לי, יגיע? (והאם אפשר שהוא גם יהיה יפה?..)