האמת היא שיש לי המון לבטא, מרגישה שהכל סוער בתוכי,
לא רע ולא טוב פשוט סוער, מבעבע, משתנה כל הזמן.
לא בטוחה מה יצא מזה כאן אבל ננסה.
אנסה לתת ליד שלי להוביל,
היום שמעתי חלק מהרצאה של הרבנית פישר (הרבה זמן אני מחכה להרצאה חדשה באתר אשירה ואין והיום נזכרתי לחפש בשורשים ואכן יש שם המון הרצאות שטרם שמעתי!),
בקיצור היא כהרגלה דיברה על זה שהכל מאת ה', אנחנו בובות שלו, אין לנו משלנו ולא כלום, הכל זה הוא, הכל ממנו...
יש מי שדברים אילו ירתיעו אותו אבל אותי הם כל כך מנחמים, מרגיעים אותי
אני מרגישה שאני יכולה להרפות, שטיפשי בעצם אם לא ארפה, בשביל מה לי לרוץ בַמַקום?
לאן אני חושבת שאגיע?
אם הכל ממנו, את הכל הוא ממילא מסדר ומארגן אז נותר לי רק to sit back and enjoy the ride .
לא שאני תמיד מצליחה לעשות את זה אבל כשהרבנית פישר ברקע זה בהחלט מעורר ומזכיר ולזמן מסוים לפחות זה עובד עלי.
אמצע הצהריים, אני עם הילדים בתוך הבית כל היום, הם חולים ובלי אפשרות לצאת החוצה בגלל הקור והגשם,
הרבנית פישר מדברת מתוך המחשב, אני שומעת את מה שמתאפשר (מזכירה שאין מה להתעצבן על הילדים שמפריעים לי לשמוע כי מה שצריך להגיע לאוזניי יגיע ומה שלא כנראה שלא הייתי צריכה לשמוע ממילא) ושלווה ונחת מציפים אותי.
אני נשכבת איתם על המזרונים, משחקים ביחד...
לפעמים מתעצבנת אפילו צועקת על אחד מהם אבל לא נותנת לראש שלי להמשיך ללוות את האירוע בשיפוטיות.
מתעצבנת, נרגעת, משחקת, קמה, חוזרת...
כמובן שעזר לי גם ביחס למחשבות (שלא מרפות

) על המעבר.
ככל שאני מחפשת ומדברת עם אנשים ובודקת מקומות (עדיין לא בפועל, כלומר עוד לא הייתי באף מקום!) אני מצד אחד מבינה יותר ויותר לֱמה אני נמשכת, מה אני רוצה ומצד שני כמה אין כנראה אף מקום שיענה על כל הצרכים והרצונות שלי (וגם לא על רובם).
כמו שכבר כתבו לי," אף מקום לא יהיה מושלם והבית הוא בתוכך".
אז זה כנראה נכון.
ואני מחפשת את המקום "המושלם", חחחח... אני יודעת שאין דבר כזה ועדיין...
הרבנית פישר תמיד אומרת "מה אכפת לי, מה אכפת לי, לא אכפת לי מכלום מאף אחד..." שוב היא מתייחסת לזה שבמילא כלום זה לא אנחנו, מה אנחנו כבר מבינים כאן? מי אנחנו? ברגע שאנחנו חושבים ש
אנחנו_ עשינו משהו, או ש _מישהו_ עשה _לנו משהו פיספסנו הכל, הכל זה אלוהים.... אנחנו, המציאות הזאת, זה הכל אשליה אז "מה אכפת לי?"
בעבר ה "מה אכפת לי" הזה תמיד הטריד אותי, לא אהבתי לשמוע זה נשמע לי נורא חצוף!
אבל היום זה התחבר לי ישירות למה שעובר עלי ביחס למעבר.
שמתי לב שחלק ממה שמסעיר אותי הוא המפגש או המחשבה על המפגש עם אנשים זרים במקומות פוטנציאליים שונים.
מחשבות על האם יאהבו אותי או לא, האם אני אמצא חן בעיניהם או לא?
מסתכלת על עצמי במראה ולא אוהבת את מה שאני רואה, שמנתי מאד מההריון, הפנים התעגלו והעיניים נראות לי קטנות והאף הארוך שלי...
לא רוצה שככה יראו אותי אנשים חדשים...
מרגישה ממש כמו ילדה שעוברת לבית ספר חדש ומפחדת להיות דחויה.
ופתאום ה "מה איכפת לי הזה" נפל לי בדיוק במקום.
מה איכפת לי, מה איכפת לי, מה איכפת לי....!
מתרגלת כמו
שהגבירה בחום יעצה בבלוג של
אשה שמחה אימרות חיוביות!!!
"מה איכפת לי" אימרה חיובית? כן, במקרה הזה כן.
יאהבו אותי או לא יאהבו אותי, מה איכפת לי? זה תלוי בי? אני יכולה לשלוט בזה?
די כבר (אומרת לעצמי) צאי מעצמך ופשוט תהיי!
אז את לא נראית כמו שתכננת להיראות כשדמיינת את עצמך כשהיית צעירה יותר, מה לעשות?
מה איכפת לך?
מה זה שייך אלייך איך את נראית?
את בראת אותך?
את שלך?
קחי כסא אחורי ותני לנהג לקחת אותך למסע שלא יכולת לתכנן אותו גם אילו היית האדם הכי יצירתי עלי האדמות!
לפני שבוע "תכננתי" לנסוע דרומה לבאר מלכה לראות את הישוב.
בבקר ביטלתי את הנסיעה מכמה סיבות וכל היום הסתובבתי עם תחושת פיספוס, בחוסר שלווה.
מאז ותמיד הייתי ככה, אני לא מסוגלת לבטל תוכניות מבלי שזה יסעיר אותי לגמרי במשך שעות.
אז זהו, שוב חוזרת לאותו המקום ואותו הפיתרון.
להניח למושכות...