לדבר פשוט שפה זוגית

כל מה שצריך לעשות כדי לעבור מאנרגיה של מאמץ לאנרגיה של אהבה הוא לתת כוונה להרפות. להרפות בגוף או במחשבה או ברגשות. או פשוט להרפות גם בלי לדעת מה זה אומר

@}

חני, תודה ששמת במילים.
ואם יבוא לך על השיחה עם הרוך מול הפחד אז מתחשק לי גם את זה.
לא הפסקתי לחשוב על זה מאז שנפגשנו.

ומילה על הדרמות והמילים הדרמטיות.
שהן מייצרות עומס ומאמץ קודם כל ביני לביני. איך שזה עובר החוצה זה כבר שלב ב'.
כשאני מדברת עם עצמי במילים בומבסטיות אני קודם מייצרת דרמה פנימית. בוחשת ברגשות שלי ומסדרת אותם במבנה הרבה יותר רעוע ממה שהוא היה יכול להיות.
ואז בוודאי שזה יוצא כך גם החוצה.
וזה נכון גם לדרמה חיובית. גם היא רחוקה מהדיוק.

סתם דוגמה. לפעמים אני חשה חיבה. חיבה עמוקה. משהו שונה מאהבה.
אם אני אומר אז - אני אוהבת, גם זו תהיה פעולה של הכנסת אוויר ובחישה.

<מכורה לדיוק. זו בעיה בפני עצמה. בסוף עוד אפתח על זה דף

>

אם יבוא לך על השיחה עם הרוך מול הפחד אז מתחשק לי גם את זה.
זה עוד מתבשל (-: עוד מעט יהיה מוכן.
כשאני מדברת עם עצמי במילים בומבסטיות אני קודם מייצרת דרמה פנימית.
תודה על זוית הראייה הזו.

וזה נכון גם לדרמה חיובית.
לגמרי
גם היא רחוקה מהדיוק.
ההקשר שאני מכוונת אליו הוא יותר המישקל של המילים. אם אפשר היה לשקול אותם יחסית למילים פשוטות הן היו כבדות יותר.
מקווה שהובנתי.

המישקל של המילים
מבינה.
אני מציעה שהמשקל כרוך במידת הדיוק. ככל שרחוק יותר כבד יותר, בלי קשר לכיוון של המרחק (שלילי או חיובי).

אני מציעה שהמשקל כרוך במידת הדיוק. ככל שרחוק יותר כבד יותר, בלי קשר לכיוון של המרחק (שלילי או חיובי)
אז אם מדייקים ממש ממש ממש, המילים שוקלות אפס?

אז אם מדייקים ממש ממש ממש, המילים שוקלות אפס?

אם מדייקים ממש ממש ממש... לא צריך מילים.
הנה, כך. מרגישה?

<עניתי. שמעת?>

לא צריך מילים
רגע רגע. אז כל הגברים שטוענים שלא צריך מילים... בעצם... צודקים?

< נ. מרימה להנחתות >

<עניתי. שמעת?>
בלבי הקשוב עד מאוד. אה, וגם במייל

(ככה, ליד בטחון, הא?)

אז כל הגברים שטוענים שלא צריך מילים... בעצם... צודקים?

לפעמים ממש כן.
נהיית רגע רצינית.
לפעמים כשאני מאוד קשובה לגבר שמולי אני ממש יכולה לראות את הנקודה שבה המילים שלי בעודף ואת איך שזה מכביד על התקשורת.
מנשים אני "אשמע" את זה רק לעתים רחוקות מאוד, בגלל היחס הכאילו מוסכם שיש למילים בין נשים.

את יודעת, יש רגעים כאלה שרגש מזוקק עובר בין שניים.
ובגלל שלי קשה להכיל את זה, או להאמין בזה, אני שמה על זה מילים.
אם אהיה רגישה אוכל לקבל את התשדורת הזו מהגבר ולעצור. זה תמיד יהיה קצת מאוחר מדי אבל עדיף מאשר לא לשים לב בכלל.

לפעמים ממש כן.
מסכימה. מאד אפילו.

הבעיה, שאלה פעמים די נדירות (לא?)
ובפעמים אחרות - זה בדיוק המקרה ההפוך. האפס מילים פשוט אומרות אפס. אפס קשר.

המקום המסתורי בו המינימום והמקסימום נפגשים.
אז צריך להיות בקשב כפול.

האפס מילים פשוט אומרות אפס. אפס קשר.
אה... עם כאלה אני בכלל לא מתעסקת.
כשאני מרגישה אפס קשר אני הולכת.
זה לא אומר שלא אחזור, רק שבאותו רגע אין לי מה לחפש שם (אלא אם אני עצמי רוצה אפס קשר

)

_את יודעת, יש רגעים כאלה שרגש מזוקק עובר בין שניים.
ובגלל שלי קשה להכיל את זה, או להאמין בזה, אני שמה על זה מילים._
נושמת ומחייכת.
ובפעמים אחרות - זה בדיוק המקרה ההפוך. האפס מילים פשוט אומרות אפס. אפס קשר.
בין שניים בזוגיות את מתכוונת?

מנשים אני "אשמע" את זה רק לעתים רחוקות מאוד, בגלל היחס הכאילו מוסכם שיש למילים בין נשים.
ציל צול את חושבת שתוכלי להרחיב עוד מעט?

מנשים אני "אשמע" את זה רק לעתים רחוקות מאוד, בגלל היחס הכאילו מוסכם שיש למילים בין נשים.
בהכללה גסה מאוד, בין נשים יש נטייה לכבד מאוד את המילים, לתת להן מקום, לחפש ביניהן את מה שחשוב.
לא תמיד זה מבורך. מרוב כבוד למילים אין משוב על עודפות שלהן בזמן.

אז אם מול אשה אני אהיה בעודפות של מילים אני בכלל לא ארגיש בזה. בטח לא מהר.
אשה לרוב לא תגיד לי (עם או בלי מילים) - שתקי, את מדברת עכשיו במקום להרגיש. או - את מדברת עכשיו במקום להיות. או - את מדברת עכשיו במקום להקשיב.

גבר כן. בכל אופן, בהכללה גסה מאוד - יותר מאשר אשה.
אם הוא מנומס הוא יגיד את זה בלי מילים. אני אראה עליו שהמילים שלי עודפות ואוכל להתייחס לזה. למשל בזה שאסתום

<בדרך כלל לא מסכימה להכליל על נשים וגברים. למה עכשיו כן? כי אני מטושטשת ממשהו. זה עוד מעט יעבור לי>

וואו
תודה
זה עוד מעט יעבור לי.
אפשר שלא יעבור מהר?
ככה אני לומדת אותך וזה מרתק......

אפשר שלא יעבור מהר?
יש לנו בערך עד... יום שני באחת עשרה בבוקר

ככה אני לומדת אותך וזה מרתק......
אני מקווה לעניין גם במצבי הפחות מטושטש. אתאמץ יותר (סליחה, זה שיא הפולניות, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק...).
את מתוקה שזה משהו. זה מה שבאמת רציתי להגיד.

_אם יבוא לך על השיחה עם הרוך מול הפחד אז מתחשק לי גם את זה.
לא הפסקתי לחשוב על זה מאז שנפגשנו._
כשצילי ואני נפגשנו, בין השאר דיברנו על הספר (שאני כותבת)
ואני שיתפתי אותה בתובנה שהגיעה ככה בזמן שאנו מדברות שמול אהבה יש מאמץ ולא פחד. שמבחינת אורך המילה אהבה ומאמץ הן מאוזנות.
ואז צילי שאלה ומה יהיה מול פחד? חשבנו יחד והיא הציעה את "רוך" .
אני מסכימה ש "רוך " מאד מתאימה. ומשתמשת במילה "רכות" ההסבר לכך עדיין לא מתומלל אצלי.
ולמה זה כל כך מתאיםמול "פחד"
כי רכות היא מילה שנוגעת ומרגשת.
כי רכות זה מה שהפחד זקוק לו.
כי מי שרגיש במיוחד מרגיש את שניהם.
כי בפחד יש התקשות ורכות היא ההיפך מהתקשות
כי רוך או רכות יותר ברורות יחסית ל "אהבה" שהיא אמורפית ולא ברור לגמרי למה הכוונה בה.
המשך בוודאי יבוא

יפה.
הזוגות שאת מציעה (פחד רוך ואהבה מאמץ) מתייחסים זה לזה כמו אור והיעדרו (חושך). כשאנחנו לא חשים/ מכוונים אהבה מגיע מאמץ. ו״מחסור ברוך״ מזמן פחד.

וגם- אהבה, רוך מלאות באוויר כשהוגים אותם... נשיפה מגורגרת שכזאת, ראשונית.

איזו השראה נהדרת

כלי נוסף ל לדבר פשוט שפה זוגית
לפעמים אנו הנשים חוזרות על עצמנו על דברים שאמרנו לבני הזוג שלנו כי נראה על פי התגובות שלהם שהם לא שמעו /לא הבינו/ לא הפנימו.
לפני שאנחנו חוזרות על עצמנו בפעם הבאה (-: .........
נזכיר לעצמנו: למה שאנו אומרים לבן הזוג יש מישקל ומשמעות.
אם נהיה ממוקדים בכך במקום בתגובה של הצד השני או בתוצאה שאנו מצפים לה כתוצאה ממה שאמרנו, נחזור פחות על הדברים, נתעייף פחות והאווירה במרחב הזוגי תהיה קלילה יותר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חני, חוזרת לדף כדי לומר לך ולכל שאר הכותבות תודה ושאני ממשיכה לקרוא כאן בעניין ובהנאה. אני מוצאת את עצמי כל הזמן נזכרת וחושבת על דברים שכתובים כאן ומרגישה כמה זה משפיע על ההתנהלות שלנו בבית.
אתמול היינו יחד במטבח, הוא הכין אוכל ואני שטפתי כלים, היו בכיור הרבה כלים וזה לא היה לי כיף בכלל. מה שבמיוחד היה לא כיף הן כוסות הקפה שהוא משאיר, אחרי שהערתי לו כמה פעמים שמשקעי הקפה נשארים בכוס או סותמים את הכיור ומלכלכים עוד יותר את שאר הכלים וביקשתי שיימנע מזה. באותו רגע, כשהידיים שלי טבולות בג'יפה של הקפה והוא עומד ממש לידי, היה כמעט מתבקש שאגיד לו משהו על זה שזה מגעיל ומעצבן אותי וביקשתי ממנו לא לעשות את זה ואוף ולמה. אבל נשמתי רגע והסתכלתי על הסיטואציה (בוקר שישי נעים, הוא מכין לי פנקייקים כי נורא בא לי, לפנינו יום ארוך ואינטנסיבי) והחלטתי לא להגיד עכשיו כלום, ממש ממש כלום. כי המעשה הזה, של אי שטיפת משקעי הקפה, אמנם נראה מאוד חמור ובלתי נסלח, אבל יש סיכוי די סביר שברגע שהידיים שלי לא ידוגו פירורי קפה מתוך הכיור זה יראה פחות כמו פשע נגד האנושות ויותר כמו טעות או חוסר תשומת לב, מהסוג שיש לשנינו לא מעט (אני לא תמיד זוכרת לכבות אורות במקלחת ומשתמשת בביצים מהקרטון החדש לפני שנגמר הקודם, אם למנות רק כמה מחטאי הדומסטיים) ושזה לא נורא בכלל. ואמרתי לעצמי שאוכל להזכיר לו שזה חשוב לי בהזדמנות אחרת, כלומר זה שאני לא מעירה לו עכשיו לא אומר שאני מוחלת לו ומוותרת על זה שהכיור שלי יהיה נטול משקעי קפה, לא לא, פשוט לא עכשיו. וכל הדיון הזה עם עצמי גם קצת שעשע אותי וכבר לא הרגשתי שאני עוצרת את עצמי מלומר מה שאני רוצה אלא שאני פשוט בוחרת לא לומר את זה עכשיו. ואז גם הפנקייקים היו מוכנים ועזבתי את הכיור והכלים לנפשם ובכלל כל העניין הרגיש פחות דחוף.
וזה סיפור מאוד קטן וכאילו לא כל כך משמעותי, כי הרי גם לא היה קורה אסון אם כן הייתי אומרת לו משהו באותו רגע. אבל כנראה שהייתי אומרת את זה בטון קצת עצבני ומתוך המצוקה הרגעית הזו מייחסת לזה משקל גדול יותר ממה שיש לזה באמת והוא אולי היה מרגיש קצת ננזף או אשם או שהיה מחפש איפה אני לא בסדר כדי לאזן וכל הדברים האלה לא היו נחוצים בסיטואציה. וכמו שכתבת מעלי, למה שאנו אומרים לבן הזוג יש מישקל ומשמעות ולפעמים אי האמירה מפחיתה מהכובד ומסייעת לקלילות.

ממשיכה לקרוא כאן בעניין ובהנאה. אני מוצאת את עצמי כל הזמן נזכרת וחושבת על דברים שכתובים כאן ומרגישה כמה זה משפיע על ההתנהלות שלנו בבית.
@} @}

לא הרגשתי שאני עוצרת את עצמי מלומר מה שאני רוצה אלא שאני פשוט בוחרת לא לומר את זה עכשיו.

חני יקרה, אני חוזרת לכאן עם דוגמה משו משו מאתמול, שמתכתבת עם זה -
לפעמים אנו הנשים חוזרות על עצמנו על דברים שאמרנו לבני הזוג שלנו כי נראה על פי התגובות שלהם שהם לא שמעו /לא הבינו/ לא הפנימו.
קראתי אותך כבר כשכתבת. אני מכירה את זה אבל התזכורת באה לי בזמן.

מעשה שהיה כך היה.
אנחנו חיים כל חיינו המשותפים בלי טלוויזיה. יש מסך לצפייה במה שבוחרים והורדנו במיוחד.
בבית החדש, כשלא הייתי והאיש היה, התגלו כבלים לצפייה בטלוויזיה.
אני אמרתי - לא רוצה. לא רוצה חורים בקיר וכבלים מטיילים על הרצפה ובעיקר - לא רוצה טלוויזיה.
האיש אמר - אני מרגישה שהרצון שלך נכפה עלי (למרות שההחלטה המקורית לחיות כך היתה בשותפות מלאה).
אמרתי - הוא לא נכפה. אתה משנה את ההחלטה שלנו בהיעדרי בלי לדבר על זה ועכשיו המצב החדש נכפה עלי ואני כאילו הכופה.
ושתקתי.

אני בחיים לא שותקת אחרי פעם אחת. אחרת, איך יהיה ברור כמה חשוב לי? אני מלכת החזרות, וקיבלתי את זה בירושה מסבתא שנתנה לאבא.
מה שכן, אני במצב הרבה יותר טוב היום. פעם הייתי חוזרת ברצף מחזורי עד שהוא היה נכנע

היום אני חוזרת פעמיים שלוש ודי.

בקיצור - שתיקה נפלה עלינו. לא היתה שם קלילות בכלל, אבל גם לא הכובד של החזרתיות הדחוסה שלי.
ואז האיש בא עם פתרון. אאוריקה.
הכבל יישאר, קרוב לקיר, וחוט מאריך שלו ישכון במחסן. וכאשר יהיה איזה משהו שמאוד מתחשק לו הוא יחבר לו את המאריך ואחר כך יחזיר למקום.
אז יהיה, אבל לאירועים מיוחדים, ובמצב הפיך.

זו לא פעם ראשונה שאנחנו פותרים דברים (תודה לאל...), אבל זה היה באווירה אחרת לגמרי.
זה פתרון חכם ומספק ואני ישר אמרתי שזה רעיון מעולה וחייכתי וזהו זה.
אף אחד לא כופף את היד של אף אחת. לאף אחד לא כופפו. הרצונות נכחו מאוד והיו ברורים.

אז תודה, חני.
הזכרת לי ברגע המתאים וזה היה בול. עם השלכות מיידיות וחיוביות.

ואגב, עוד מילה קטנה כי ככה אני. חוזרת על עצמי

כתבת, חני - לפעמים אנו הנשים
והנה, אני קיבלתי את המתנה הזו דווקא מאבא שלי. אמא שלי אומרת דברים פעם אחת.

אז כדי שלא איחשד שוב בסתימת פיות - תבורכי על סגנונך. ברשותך, אני אניח את שלי לצדך

והנה, אני קיבלתי את המתנה הזו דווקא מאבא שלי. אמא שלי אומרת דברים פעם אחת.
אבל מי שהעבירה לו את זה הייתה סבתך:)

וקיבלתי את זה בירושה מסבתא שנתנה לאבא.
אי רסט מי קייס.
זה הכל בצחוק. נחתתי לפני שעתיים.
אחזור לדף הזה כשאנחת באמת.
(אני הכי קלילה כשאני חצי באוויר אחרי שהייתי עם בתי בשבוע חופש קרואטיה סלובניה)

אבל מי שהעבירה לו את זה הייתה סבתך:)
ברור. לא באתי לטעון שאין נשים כאלה

כיף לך שנסעת וטוב שחזרת. תהני לך מהסחרור הקל.

משקעי קפה...

סיפורים נהדרים.

ואני השבוע גיליתי שלשתוק לצד הגבר שלך מייצר דיבור לעומק.

מעשה שהיה כך היה: התעליתי על הצורך של המניקה בשינה לשעה קלה -21-. ישבתי לצד האיש בשקט בעודו מסיים ענייני לימודים ואחר זמן מה גלשו ממנו מילים על היום שהיה לו ועל עמיתה חולה לעבודה ועל אביו ז"ל ועל הכובד על כתפיו....כעדר עיזים על הרי גלעד.
בחיי שידעתי שהוא "מחובר לצד הנשי" אבל פששש. בלי לדובב ובלי "להתעניין". כמובן בלי לחשב מילים משלי להכביר.

בקיצור- אני מעבדת תמלילים חופשי עם רעשי רקע (מה שנקרא שיחת אימהות: לופים מקוטעים על שלל נושאים מגווני קקי ופליטות ועד שינוי קריירה וייעוד בחיים). בן זוגי צריך שקט וקשב. היה נעים
לא יודעת אם זה הבדל גברי/נשי שכזה. אבל יודעת שהוא דיבר מהבפנוכו ולא "מסר" אינפורמציה שטוחה.

צילי- מעניין שגם אני בלבטי טלוויזיה. גם אנחנו צופים מהמחשב בלבד. לצערי בצוק העיתים (בקיץ המלחמתי הזה) נהיה הרגל מזהם ומעט מגונה של צפייה בחדשות. אני גם חושבת שעצם הנוכחות של המסך (הדי גדול יש לציין. שהסכמתי אליו אחרי שבוע הסתגלות) מייצרת-כופה אופציית צפייה עודפת. אבל נראה לי מוזר להכתיב לאדם בוגר מה לעשות עם זמנו. מצד שני- זה חלל משותף. טוב, האמת שרוב זמן הצפייה בבית נעשה אחרי שאני ישנה. מהרהרת בדבר

נראה לי מוזר להכתיב לאדם בוגר מה לעשות עם זמנו
יש הרבה אפור סביב ה"להכתיב" הנוקשה הזה. חלק ניכר מזמננו הוא משותף ולא רק "זמנו" או "זמני".
אין לי שום רצון להכתיב. המסך הגדול קיים ממילא ואין לי (כבר) בעיה איתו. התרגלתי.
האיש אוהב את נפלאות המסך אבל טרם קרה לי שרציתי זמן איכות משותף והמסך הועדף על פניי. אז באמת לא אכפת לי. ורוב הזמן הוא גם מברר לפני שהוא צופה אם מתאים לי לשבת לקשקש או שאני בענייני.

נוכחות של מכשיר עם ערוצים שיש בהם (גם) תוכן תת רמה מסביב לשעון משפיעה על כל יושבי הבית ולא רק על מי שרוצה בזה בשעות הלילה. בעיקר על הילדים, כי אני לא צופה בטלוויזיה ואין לי שום עניין בה.
וקיבלנו החלטה שהילדים לא גדלים בצל האפשרות הרב ערוצית.
אפשר לשקול מחדש לגבי הילדים, בהחלט. אבל אז צריך לשקול. כלומר, ביחד.

ואני השבוע גיליתי שלשתוק לצד הגבר שלך מייצר דיבור לעומק
אני מתאמנת בכל מיני סוגים של שתיקה.
למשל, לפני כמה ימים, אני יורדת בדיוק כשהוא בטלפון. שומעת בדל של משהו, שבעבר (כלומר, עד יום לפני כן P-: ) היה גורם לי לשאול משהו על זה בסוף השיחה.
אבל לא!
אני מתאמנת בהתנהלות אחרת.
אז שתקתי. והמתנתי.
בסוף השיחה, הוא בחר לשתף אותי בזה שדיבר עם X (ידעתי. זיהיתי באנרגיות עם מי הוא מדבר (-: ), והוסיף כמה דברים שהוא בחר לומר אודות X.
שתקתי. והקשבתי: מעניין, זה מה שהוא בחר לספר לי.
למחרת, בהקשר אחר, הוא סיפר לי כל מה שהייתי סקרנית לדעת על אותו נושא מהשיחה, ולא שאלתי. מיוזמתו.
והכי בולט היה השקט שלי.
חוויתי שקט מסוג חדש, כשבחרתי במכוון לא לקפוץ ולשאול שאלות.
וחוויתי שקט מסוג חדש, כשהמתנתי בסקרנות רגועה לראות (לשמוע), מתי הוא יספר לי על זה.
וגם, זה מתח את תחושת הביטחון והרוגע שלי, שמעצם העובדה שלא קפצתי ושאלתי שאלות - נוצר שם מרווח שבו למעשה פשוט ידעתי שהוא יספר לי מיוזמתו. שאני לא צריכה בכלל לשאול.

יצא שהשתיקה החדשה מגלה לי שמעצים אותי לשתוק. ויצא שהשתיקה החדשה מגלה לי, שהדיבור מן העבר היה בהרבה מקרים דרך לכסות על חרדות שעלו.

אז מצד אחד, כשאני שותקת, לפעמים עולה החרדה ואני נאלצת להרגיש אותה כי אני שותקת ולא בורחת לשום מקום.
מצד שני, יש הרבה פחות חרדה וזה מה שמאפשר לי לבחור בשתיקה ולא ליפול לאוטומט הישן.

יוצא שהשתיקה החדשה מגלה לי שמעצים אותי לשתוק. ויצא שהשתיקה החדשה מגלה לי, שהדיבור מן העבר היה בהרבה מקרים דרך לכסות על חרדות שעלו.
מזדהה מאד.
וחווה התנסויות ותובנות דומות גם בקשר עם הטינאייג'רס בבית.

מזדהה מאד.
גם אני.
עודף דיבור הוא כמעט תמיד אצלי חרדה.
ואני דווקא שותקת היטב.

זה גם מתחבר לדיון על הקלילות, כי יש הנחה ששתיקה היא כבדה ודיבור הוא קליל. כל כך הרבה שירים עושים שימוש בצירוף של שתיקה כבדה.
אבל זה לא נכון. יש שתיקות באיכות שונה.

חזרתי.
עברתי חודש וחצי מאד אינטסיביים (חתונת בתי, נסיעה לשבוע עם בתי הגדולה לחו"ל וארגון של תערוכת פאזלים שאבי הרכיב כולל אירוע חגיגי עם אורחים)
איילת יקרה
וכבר לא הרגשתי שאני עוצרת את עצמי מלומר מה שאני רוצה אלא שאני פשוט בוחרת לא לומר את זה עכשיו.
ההבדל במישקל בין לעצור את עצמך מלומר,_ לבין _בוחרת לא לומר את זה עכשיו, הוא ענק. לעצור את עצמך מלומר= לא לנשום. לבחור לא לומר = לנשום נשימה ברווחה.

וזה סיפור מאוד קטן וכאילו לא כל כך משמעותי, באמת רק בכאילו. הוא מאד מאד משמעותי.
ואגב כובד

מה שבמיוחד היה לא כיף הן כוסות הקפה שהוא משאיר,
תשימי לב שמה שמפריע לך במיוחד זה משקעי הקפה בכוס. במשקע יש משהו כבד.
אז אולי הכובד הזה בכיור מפריע לך?
אולי תמצאי דרך לשתף אותו בכך? בקלילות כן? (-:

לפעמים אנו הנשים
מקבלת את ההערה. אפשר גם בלי ההכללה הזו.

_אמרתי - הוא לא נכפה. אתה משנה את ההחלטה שלנו בהיעדרי בלי לדבר על זה ועכשיו המצב החדש נכפה עלי ואני כאילו הכופה.
ושתקתי._

אני בחיים לא שותקת אחרי פעם אחת. אחרת, איך יהיה ברור כמה חשוב לי?
ואוו צילי. איזה יישום מהיר. well done
אחרי שמגיבים פעם אחת יש שקט. ויכול להיות שהשקט הזה נחווה כרִיק. ואולי זו הסיבה לחזרתיות. יש גם ביטוי "מילים ריקות" שמתקשר כאן......

ואני השבוע גיליתי שלשתוק לצד הגבר שלך מייצר דיבור לעומק.
הסיפור שלך מאד מרגש. משהו במילה לשתוק קצת צורם לי. חד כזה.
אולי להיות בשקט לצידו? אולי פשוט להיות איתו ולא לדבר?

והכי בולט היה השקט שלי.
העוצמה שלו מהדהדת....

עודף דיבור הוא כמעט תמיד אצלי חרדה. ?

אבל זה לא נכון. יש שתיקות באיכות שונה.
מסכימה מאד. ועדיין משהו במילה "שתיקה" נחווה לי כבד.

השורש של לשתוק זה ש.ת.ק
השורש של לשקוט זה ש.ק.ט
ש.ק.ט בעיני קל מ ש.ת.ק
(חני מהנייד)

לשקוט.
לשקוט לצידו.

(לי זה מזכיר משהו שקראתי לגבי ריקוד והובלה שלו- אצל ציל צול כמדומני)

״מעיין ידעתי בין עשבי הבר
בתוך השקט הכחול
לו ידעתי ככה לחיות
לנבוע ולעד לא לחדול.

הימים שעוד נותרו לאהבה
חומקים מבין האצבעות
ואנחנו לא נבקש
לא אות ואף לא רמז לבאות.

חלקת אלוהים ופיסת שמיים
דבר לא אבקש רק אבן קטנה
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה. ״

תודה ריקמה. שיר מרגש בהחלט.
מבחינתי בשביל שהשתיקה תיהפך לשקט צריך להכניס שם כמה נשימות טובות.

מבחינתי בשביל שהשתיקה תיהפך לשקט צריך להכניס שם כמה נשימות טובות
הממממ.
חשבתי על מה שכתבת, שתיקה לעומת שקט.
ונזכרתי בסיטואציות שתיארתי, והבנתי שכאשר כתבתי "שתיקה" זה היה מדויק, וכאשר כתבתי "שקט" זה היה מדויק.
כי ב"שתיקה" יש מאמץ מסוים. אכן יש.
לא פשוט בשבילי לעשות שינוי דפוסים כל כך גדול, ובאופן כל כך חד, מהיום למחר. עלי אבא שלי תמיד אמר "א[ל]דיכ אלפציח מן אלבידה יסיח" (התרנגול הפטפטן מדבר כבר מן הביצה).
כששתקתי, זו היתה פעולה אקטיבית ומודעת. שמתי מחסום לפי.
בעדינות, ברוך, בשקט, זו לא היתה פעולה אלימה כלפי, זו היתה פעולה מאוד רכה, רגועה, בוטחת, מלאת אמון, אמון בזה שהכל יגיע מהחיים, שהכל יגיע מהיקום, שאפשר להמתין, שלא "צריך" למהר ולדאוג ולפתור ולשאול ולדעת ולהבין ולקבל מידע על כל התמונה.
ובכל זאת, היה שם מאמץ.
היתה שם מודעות למלים שרוצות לקפוץ החוצה כמו איילות, יותר נכון כמו עופרים קטנים ושובבים שרצים וקופצים קדימה בלי לחשוב. ולא טרקתי שם גדר. רק שמתי יד בעדינות, בחיוך, ואמרתי להן, לא מתאים עכשיו. והן נענו ושקטו ושככו.
ואז השתיקה הפכה לשקט.

ואני רק אניח פה, בשקט, על הארץ, עוד הצעה אחת לשיפור השיח הזוגי: במקום להגיב, לדובב.

בוטחת בחני שתסביר.

תראו איזה פנינה מצאתי:

"גם אם תגידי מלים קשות
בניגון אוהב,
הניגון הוא שייתפס
ואם תגידי מלים רכות
בניגון סולד,
זה מה שייקלט.
רוח הדברים אם כן
היא כוח הכוונה,
וכאשר כוונתך ריקה מתוכן
נמצאת הרוח דוברת דרכך."
יעל דגן שמתקשרת את לבן. מתוך הספר "בתואם מושלם"

_אם תגידי מלים קשות
בניגון אוהב,
הניגון הוא שייתפס._
על זה מבוססים שירי הערש, הידעת?

בשמת א
במקום להגיב, לדובב.
לקח לי ה מ ו ן זמן אבל בסוף הבנתי אותך

<התייחסתי כפשוטו למילים>
אומר איפה מה שכתבת פוגש אותי.
כשאני מגיבה אני באה ממקום שיודע. (גם לגבי הצד השני) ולפעמים גם מתאמץ.
כשאני שואלת (במקום לדובב ) מתוך התעניינות אני יותר בנשימה ובנינוחות.

על זה מבוססים שירי הערש, הידעת?
למה את מתכוונת?

_כשאני מגיבה אני באה ממקום שיודע. (גם לגבי הצד השני) ולפעמים גם מתאמץ.
כשאני שואלת (במקום לדובב ) מתוך התעניינות אני יותר בנשימה ובנינוחות._
יופי של ניסוח.
אני חושבת שהתכוונתי לדבר דומה: כשאני "מגיבה" אני באה ממקום שחושב שהבין מה הוא אומר, ולפעמים אני באה עם מחלוקת, התנגדות, אי הסכמה וכדומה. אכן מקום עם מאמץ, אבל בעיקר קצת "חמור קופץ בראש"?
וכשאני מדובבת, אני קודם כל באמת נושמת ונינוחה ולא ישר קופצת, אני מבקשת להבין בעצם בדיוק מה הוא אמר, לפני שאני מגבשת החלטה אם להגיב, ואיך להגיב.
אבל למה כתבתי "לדובב" ולא "לשאול"?
כי מנסיוני, שאלות עלולות להיות דרך מאוד לא טובה לתקשר. הרבה מאוד אנשים מגיבים לא טוב לשאלות. לא רק ילדים. השאלות נתפסות לעתים קרובות כביקורת, כחקירה, כהתנגדות, כהצקה וכדומה. לא קשור אלי - מדובר במטענים עתיקים יותר.
לכן אני נזהרת מ"שאלות".
בזכות זה שכתבת, אני מצליחה להבהיר למה כתבתי "לדובב" ולא "להתעניין" או "לשאול": התכוונתי לרמוז לדרך זהירה, עדינה, רכה ומותאמת במיוחד לצד השני (כל אחד והרגישויות שלו) להתעניין.
אחד הדברים שאנחנו צריכים לגלות על הצד השני, הוא בדיוק - איך לעודד אותו להסביר לנו את כוונתו, בלי ללחוץ עליו או להלחיץ אותו בשום צורה.

לגבי שירי הערש:
אחד המאפיינים הבולטים של שירי ערש מסורתיים, כך מגלה לנו המחקר על שירי הערש, הוא מלים אכזריות ומזעזעות בתוך מנגינה נעימה ומתוקה, רגועה וחוזרת על עצמה, שאמא שרה בטון מתוק.
בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן זו רק דוגמא מקרית. אמא פשוט מביעה את כל ייאושה מהתינוק שלא נרדם, במלים שלה. אבל הטון והמנגינה, מתוקים ורכים...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איך מדובבים?

_התכוונתי לרמוז לדרך זהירה, עדינה, רכה ומותאמת במיוחד לצד השני (כל אחד והרגישויות שלו) להתעניין.
אחד הדברים שאנחנו צריכים לגלות על הצד השני, הוא בדיוק - איך לעודד אותו להסביר לנו את כוונתו, בלי ללחוץ עליו או להלחיץ אותו בשום צורה._
הבנתי אותך
מצד שני חשוב לשים לב שהזהירות הזו לא תיקח מאיתנו מאמץ.

לשים לב שהזהירות הזו לא תיקח מאיתנו מאמץ
הממממ.
אוקיי, אז שני דברים נוספים:

איך שמים לב שהיא לא תיקח מאיתנו מאמץ?
לפעמים אין ברירה: הזהירות לוקחת מאיתנו מאמץ, כי ברגע שהאדם שמולי לא מתקשר "פשוט" (תיכף אסביר למה הכוונה), זה דורש ממני מאמץ. דורש ממני לדבר אחרת מהדפוסים שלי. דורש ממני ללמוד דרכים חדשות. דורש ממני לשים לב לא לדרוך בביצות טובעניות או על בהונות.

מה זה "מתקשר פשוט", בשבילי?
זה - כשאני שואלת שאלה הוגנת ונורמלית, האדם שמולי עונה תשובה, הוגנת ונורמלית. לא מתחכם, לא מתחמק, לא עונה בבדיחה/הלצה/מבט מבטל/אמירה מזלזלת, הצטדקות, התקפה, ביקורת או כל תגובה אחרת שלא מהווה מבחינתי תקשורת פשוטה.
אם התגובה שאני מקבלת מהאדם שמולי - אינה תואמת את רוח הדברים שלי, את הטון שלי, את הכוונות שלי, או כל מטרה תקשורתית של שיתוף פעולה אנושי פשוט,
אז אני מבינה שיש קצר בתקשורת.

עכשיו, איפה הקצר?
לא תמיד אני מבינה. לפעמים אני מדברת עברית ועונים לי בפולנית. אני לא דוברת פולנית, זה מתסכל אותי מאוד. אבל אם אני לפחות מבינה שדיברו בפולנית אז כבר יש לי קצה חוט.
לפעמים אין לי אפילו קצה חוט.
אז ברגע שאני מזהה שמי שמולי מגיב לי באופן עקבי תגובות "לא פשוטות", כבר נדרש פה מאמץ מצידי.
אני מבינה, שאני לא יכולה לדבר/לתקשר כהרגלי (כלומר לפי הדפוסים המוכרים לי) ונדרש קודם כל מאמץ ללמוד מה קורה פה, ואחר כך מאמץ לתקשר בצורה יעילה יותר.

בסופו של דבר תתקבל תקשורת יותר טובה, אבל בדרך, אני לא רואה איך אפשר להמנע ממאמץ.

לדוגמא, אפילו להגיד למישהו "לא הבנתי מה אמרת" זה בשבילי דפוס חדש שדורש מאמץ. מאמץ לזכור להגיד באופן מפורש שלא הבנתי לעומת הדפוס הישן שלי, שהיה, נגיד, לנסות להציע אפשרויות "למה אתה מתכוון".

אקח דוגמא מסיפור של חברה שלי:
המארחת עומדת במטבח ומכינה ארוחת ערב לכולם (בית של משפחה עם ילדים).
האורחת נכנסת למטבח.
המארחת: "הי, רוצה ביצה?"
האורחת: "ואת, רוצה ביצה?"

בסיטואציה כזאת, לו אני המארחת? אני נראית ככה 0-:

0-: S-:
מה היא רוצה? איזו מין תשובה זאת?

בואי תדגימי לי איך מגיבים פה בלי מאמץ, אם נניח שאני לא רגילה לתשובה כזאת ואין לי מושג מה מניע אותה ומדוע היא לא מסוגלת פשוט לענות לי על שאלה עניינית ופשוטה?

להגיד למישהו "לא הבנתי מה אמרת"
אה, המשך למאמץ: לפעמים אני אגלה, שאם אני אומרת "לא הבנתי מה אמרת" בניסוח הזה בדיוק, האדם שמולי לא מבין שאכן לא הבנתי מה הוא אמר, אלא חושב שהשמעתי ביקורת או נזיפה.
לכן במקום להסביר לי מה הוא אמר, למה הוא התכוון, הוא שוב עושה משהו אחר.
אז במקרה כזה, כשאני אומרת "זהירות" ו"לדובב" אני מתכוונת שצריך לנסח בצורה מאוד עדינה ורכה: "אני לא בטוחה שהבנתי למה אתה מתכוון פה. אתה מסכים לפרט לי קצת לגבי פחדגחלכח?"

אם הניסוח שלי היה מדוייק, אז הזהירות השתלמה והדיבוב עבד: האדם לא נעלב או הרגיש מותקף או השד יודע מה, אלא באמת הבין שמשהו לא ברור לי, ואז הוא גילה רצון טוב לעזור לי להבין את מה שלא ברור לי, ואז הוא הסביר את מה שאמר קודם. הללויה. הצליח לי.

מה שדורש מאמץ זה האדם שמולי, בראייה שלי.
קל לי יותר, ופשוט לי יותר, כאשר אני מתקשרת עם אדם מסוג: א. דפוסי התקשורת שלו דומים לשלי ואנחנו מבינים זה את זה. ב. דפוסי התקשורת שלנו שונים אבל אותו אדם מניח גם הוא תקלות בתקשורת, ולכן מוכן לקבל אי הבנות, להסביר, להתאמץ גם מצידו להגיע לתקשורת מספקת.
קשה לי יותר, ונדרש ממני מאמץ גדול, כאשר האדם שמולי הוא מסוג:
א. מניח שיש רק דפוס תקשורת אחד, הדפוס שלו, ולכן מניח שכולם מדברים בשפה שלו, מבינים אותו, קוראים את מחשבותיו ומכירים אותו.
ב. לא זוכרת מה עוד אבל אני בטוחה שיש עוד אפשרויות P-:

מאוד סקרנית לדעת מה את חושבת על זה, חני.

ב. לא זוכרת מה עוד אבל אני בטוחה שיש עוד אפשרויות

D-:

גם אני סקרנית לשמוע מה חני חושבת, ובינתיים רוצה לשתף בתובנה שהייתה לי לגבי תקשורת "לא פשוטה", אפילו שהיא לא עונה על כל הסיטואציות שתיארת, אלא אולי על חלקן.
יש לי חברה שאני מאוד את דרכי התקשורת שלה, וחשבתי הרבה על מה בדיוק אני אוהבת. אחד מהדברים היה שהיא לא מתעסקת יותר מדי בפרשנות של משמעויות נסתרות במה שאמרו לה.
לא משנה מה עושה האדם שממול, היא כמעט תמיד תשמור על דפוס תקשורת ישיר וכנה, עם רגישות מסוימת אבל בלי התעסקות רבה במה בעצם התכוון השני לומר.
אז למשל בדוגמה של הביצה, אני (בעקבות התבוננות באותה חברה...) הייתי היום פשוט עונה על השאלה אם אני רוצה ביצה. אם הייתי מבינה, בלי לחשוב על זה יותר מדי, שאולי לא נעים לה שיכינו לה אם אני לא רוצה (זן פולני מסוים), הייתי מוסיםפה על התשובה שלי שאשמח מאוד להכין לה בכל מקרה. ואם לא הייתי חושבת על זה בקלות, לא הייתי מתאמצת יותר מדי. אם יש לה משהו שחשוב לה לומר - שתאמר. ואם מאיזושהי סיבה היא לא מצליחה, זה חבל מאוד, אבל לא אעשה שמיניות באוויר כדי להוציא את זה ממנה. כי זה היה שואב אותי למקומות ולדפוסי תקשורת שאני לא רוצה להישאב אליהם.
גם לגבי
_לפעמים אני אגלה, שאם אני אומרת "לא הבנתי מה אמרת" בניסוח הזה בדיוק, האדם שמולי לא מבין שאכן לא הבנתי מה הוא אמר, אלא חושב שהשמעתי ביקורת או נזיפה.
לכן במקום להסביר לי מה הוא אמר, למה הוא התכוון, הוא שוב עושה משהו אחר._
כבר מצאתי את עצמי בסיטואציה כזו עונה, אחרי המשהו האחר שעשה מי שנעלב, בצורה מאוד ישירה, שנדמה לי שהוא הבין את השאלה שלי כביקורת, אבל פשוט באמת לא הבנתי.
בשבילי יש פחות מאמץ אם אני אומרת תחילה את מה שהתכוונתי לומר בפשטות, ואחר כך מתקנת לפי הצורך שעולה, מאשר אם אני צריכה לחשוב מראש איך להתנסח ממש בזהירות. כמובן שאם יש תקשורת חוזרת עם אדם מסוים, לפעמים לומדים לצפות את התגובות שלו, ואז נראה לי שאפשר לדייק את הניסוח גם מראש, בפחות מאמץ.

בשבילי יש פחות מאמץ אם אני אומרת תחילה את מה שהתכוונתי לומר בפשטות, ואחר כך מתקנת לפי הצורך שעולה, מאשר אם אני צריכה לחשוב מראש איך להתנסח ממש בזהירות. כמובן שאם יש תקשורת חוזרת עם אדם מסוים, לפעמים לומדים לצפות את התגובות שלו, ואז נראה לי שאפשר לדייק את הניסוח גם מראש, בפחות מאמץ.
מזדהה.
וגם עם זה:
זה חבל מאוד, אבל לא אעשה שמיניות באוויר כדי להוציא את זה ממנה. כי זה היה שואב אותי למקומות ולדפוסי תקשורת שאני לא רוצה להישאב אליהם.

מאוד סקרנית לדעת מה את חושבת על זה, חני.
קצרה בזמן אז אומר כך:
כל אחד יעשה את מה שלוקח ממנו פחות אנרגיות יחסית לעצמו.
גמר חתימה טובה ולימוד עצמי מהנה ומספק בשנה המתחדשת עלינו לטובה.

שנדמה לי שהוא הבין את השאלה שלי כביקורת, אבל פשוט באמת לא הבנתי.
באמת זה מאוד תלוי באדם שמולי... וגם במאמץ שלי.
כלומר, לפעמים להגיד "נדמה לי שהבנת את השאלה שלי כביקורת, אבל פשוט באמת לא הבנתי" ידרוש ממני יותר מאמץ ...
למרבה הצער אני גם מכירה יותר מאדם אחד שאם אגיד להם משפט כמו "נדמה לי שהבנת את השאלה שלי כביקורת" אכניס את עצמי למלכודת תקשורתית שיהיה קשה לצאת ממנה... P-:

(שוב מחזיר אותי למקום שבו, אם אפשר להגיד משהו בפשטות, אז התקשורת פשוטה מראש... )(ואם התקשורת פשוטה מראש, קל להתמודד גם עם אי הבנות).

_המארחת: "הי, רוצה ביצה?"
האורחת: "ואת, רוצה ביצה?"_

הייתי היום פשוט עונה על השאלה אם אני רוצה ביצה
אני הייתי עונה ככה בעבר. כלומר, הדפוס שלי היה "לענות על מה ששואלים אותי" (ילדה טובה, נו).

לא אעשה שמיניות באוויר כדי להוציא את זה ממנה
זו תקשורת עם מאמץ גדול...

אם הייתי מבינה, בלי לחשוב על זה יותר מדי, שאולי לא נעים לה שיכינו לה אם אני לא רוצה (זן פולני מסוים)
הנה: את זה, אני ממש לא הבנתי ולא היה שום סיכוי שאנחש משמעות כזאת בעצמי P-:
אחרי שתרגמו לי את דבריה מפולנית לעברית, הבנתי....

במשפחתי היתה מישהי מזן פולני כלשהו. היא נעלבה ממשפחתנו באופן סדרתי במשך יותר מ-50 שנה, ומעולם לא הבנו מה העליב אותה. לדעתי היו שם דיאלוגים כאלה כל הזמן. שבהם היא ניסתה "להוציא" מאיתנו כל מיני דברים בעקיפין במקום פשוט לדבר ישר

לדעתי, היום? יכול להיות שפשוט לא הייתי מגיבה.
לפעמים, אם בן או בת שיחי תוקעים את התקשורת בבוץ, לא תמיד מתחשק לי לעשות את המאמץ לחלץ את התקשורת מהבוץ.
לפעמים, אם אני שותקת, אז האמירה הלא-רלבנטית והלא-תקשורתית ממשיכה להדהד בחלל האוויר, כי לא באתי מהר למחוק אותה בעזרת איזו "הצלה". ואז, מוטל על הצד שתקע אותנו בבוץ, לעשות את המאמץ להוציא אותנו משם.
או שלא.

קצרה בזמן אז אומר כך:
אי נו חני, נחכה עד שתמצאי מספיק זמן P-:

בשמת הנה חזרתי וקראתי שוב.
למה אני מתכוונת ב __מאמץ ?
אם אני משקיעה אנרגיה במשהו וכתוצאה מההשקעה הזו אני מרוויחה (כוחות, תובנות, מודעות, תיקשורת טובה יותר) אם ההשקעה עולה על הרווח זהו מאמץ. אם הרווח עלה על ההשקעה היא הייתה כדאית.
מאמץ מבחינתי זה כשההשקעה לא הייתה כדאית.
הלמידה של זיהוי מאמץ (שנלקחים ממני כוחות) מול קבלה (שאני נטענת ונעשית "עשירה"יותר) מתרחשת באמצעות התנסות, ושימוש במודעות ותשומת לב.
לפעמים הלמידה הטובה ביותר קורית שחווים עזיבה ושיחרור.
מאמץ מתפוגג כשמזהים שהוא דפוס ש"מגן" עלינו. הוא יכול לבוא בדמותם של דאגה, או רצון להבין. אני למשל מהדואגים. יש לי סיבות אמיתיות לדאגה. מכירה אישה יקרה שאצלה רצון להבין הוא ביטוי למאמץ שלה. משתינו הדאגה והרצון להבין לוקחים כוחות ומחלישים. כשאני מזהה את הדאגה אני מודה לה ושולחת אליה חמלה. כמעט מיד אני מפסיקה להיחלש ומתחזקת בחזרה.

אקח דוגמא מסיפור של חברה שלי:

בואי תדגימי לי איך מגיבים פה בלי מאמץ

_המארחת עומדת במטבח ומכינה ארוחת ערב לכולם (בית של משפחה עם ילדים).
האורחת נכנסת למטבח
המארחת: "הי, רוצה ביצה?"
האורחת: "ואת, רוצה ביצה?"_

ראשית המארחת כבר במאמץ מהתגובה הלא צפוייה של האורחת. וחשוב שהיא תהיה מודעת לכך.
ואז התגובה של המארחת אמורה להוריד מעצמה מאמץ. זו המטרה שלה.

איך המארחת יכולה להגיב?
לפי מה שעובד לה.
אולי לענות עניינית. "כן אני מכינה גם לעצמי."
אולי להמשיך לדבר אל האורחת תוךכדי זה שהיא מבשלת
אולי לקחת לעצמה רגע בשביל להחליט איזו תגובה תהיה לה הכי טובה.

עייפות ו לדבר פשוט שפה זוגית
אתמול בערב האיש ואני חזרנו הביתה וברדיו התנגן שיר שיש בו את השורה "מלאכים נופלים".
אמרתי שזה מדכא לשמוע שיר כזה אחרי יום נפלא שהיה לי.
והוא אמר "את לא חייבת לשמוע את המילים יכולה לשמוע רק את המנגינה אני קודם שומע את המנגינה"
ברגע התרגזתי. בשבילי הוא כאילו אמר לי איך לשמוע את השיר.
מתוך ההתרגזות עניתי לו שאני דבר ראשון שומעת את המילים ולא יכולה להתעלם מהם.
אח"כ כשדיברנו הוא אמר. כל מה שהיית צריכה לעשות הוא לומר לי שאת שומעת קודם את המילים בלי להתרגז.
כעת כשאני כותבת את זה אני יכולה לראות שהתגובה שלי נבעה מתוך העייפות שהייתי בה.
הולכת להגיד לו (שהגבתי ככה כי הייתי עייפה)
שבת נעימה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מדברת הרבה. כמו כל הבנות במשפחתי. פטפטניות אינסופיות, סטייל ציפי שביט וחנה לסלאו (תיזכרו בפעם האחרונה שראיתן ראיון איתן, הן מצחיקות ומנוסות בראיונות אבל גם מתישות). יש לנו מה להגיד על הכל ותמיד ולפתח את זה. אני יכולה להתקשר לבת משפחה להגיד הלו? היי, מה שלומך? ולקבל 5 דקות תמימות של פרוט של מה שהיא אכלה בלילה ומה בבוקר וכמה זה הכביד עליה כל היום.
אני יכולה להתקשר לאחרת ולשאול מה שלומה? ולקבל הסבר על מה שעבר עליה כל היום עוד לפני שהיא שאלה מה שלומי. אחרי זה היא גם תגיד לי שהבת שלה מרגישה לא טוב ואצל איזה רופא היתה ואיזה מרגיז שלא מוצאים מה בדיוק יש לה. סיפורים שלמים כשאת נקלעת אליהם בניגוד לרצונך.

כשאני נפגשת עם בנות משפחתי אני בעצמי הופכת לאה, פסיבית, עצבנית מכמות המלל.

וגם אני כזו. עם האנשים שקרובים אליי. עם אלו שלא אני שומרת על נימוס אבל נמנעת להיכנס לקשרים עמוקים עם הרבה אנשים מחשש שישתעממו מהר וזה אכן קורה מתישהו, לא רק השעמום, גם הצורך בהכלה הגדולה הזו כל הזמן. זה מכביד.
זה לא רק הכמות.
זה גם התוכן.
מכביד.

יש את הצד השני, שמעניין, שתמיד יש על מה לדבר, שיש לי הומור מעולה ואני גם טורחת תמיד להתעניין בצד השני (טורחת, לא סתם, כי לפעמים זו נראית לי טרחה, כשאני בתוך גודש המלל שלי, אבל לפעמים לא, אנשים מעניינים אותי מאוד וכשאני מתעניינת זה בדרכ מגיע להתעניינות כנה גם אם מתחיל לא תמיד משם, אבל גם אז אני נכנסת לנאומים של השמעת דעות, ועצות ותאור של משהו שקרה גם לי. כמעט אף פעם לא קורה שאני מקשיבה. מקשיבה כמה דקות תמימות.).

בא לי אחרת. לדבר, לשתף, לדעת תמיד לפתח שיחה - כמו עכשיו. אבל לא להיגרר למקומות של צורך בהכלה אינסופית או סתם הקאה של חוויות.
לפעמים סתם שיחת בנות שבא לי להעביר את הזמן כשאנחנו בטלפון בתור לרופא או בסופר - אני ממלאה בשטויות שזה בסדר, אבל אז השאלה אם הדרך להיפטר מזה היא להימנע מזה לגמרי עד כמה שאפשר עד שזה יהיה פחות ופחות או שברגעים מסויימים זה בסדר ובאחרים לא.

אני כותבת בדף הזה כי למרות שזה לא קשור רק לקשר עם גברים, זה כן קשור לתבניות שספגנו מילדות, מבית, ושהן חקוקות בנו עמוק. זו לא החלטה בראש להתחיל לצחצח שיניים גם אחרי ארוחות ולא רק בבוקר, זה משהו שהוא חלק ממני והוא מפריע לי גם ביצירת קשרים עמוקים עם אנשים שלא רוצים להכיל כל כך הרבה (נורא מהר השיחות הופכות לצורך שלי בהקשבה והכלה ומציאת פתרונות ותמיכה).
ובוודאי עם בן זוג, בהתחלה הם נהנים מהעניין ומזה שיש מי שדואגת שתמיד יהיה על מה לדבר, אח"כ זה כבד.
יש דרך לשנות את זה?

חשבתי להתחיל מלכתוב יותר תמציתי... זה לא עובד

דיבור- ממאמץ לדיוק
אני כותבת בדף הזה כי למרות שזה לא קשור רק לקשר עם גברים, זה כן קשור לתבניות שספגנו מילדות, מבית, ושהן חקוקות בנו עמוק. זו לא החלטה בראש להתחיל לצחצח שיניים גם אחרי ארוחות ולא רק בבוקר, זה משהו שהוא חלק ממני והוא מפריע לי גם ביצירת קשרים עמוקים עם אנשים שלא רוצים להכיל כל כך הרבה (נורא מהר השיחות הופכות לצורך שלי בהקשבה והכלה ומציאת פתרונות ותמיכה).
לדיבור "המרובה" יש תפקיד חשוב. והוא ממלא חסר שנמצא בנו. בשלב מסויים בחיים אנו שמות/שמים לב שהדיבור המרובה או ההקשבה לדיבור מרובה מעייפות אותנו.
זו הנקודה בזמן שבה מתחילה הקשבה לעצמנו פנימה. ההקשבה לעצמנו היא הדבר האמיתי שאנחנו צריכים והיא ממלאה אמיתית של החסר שבשלו היה קודם הדיבור המרובה.
בהקשר לכך הייתי מציעה לשים לב מתי מתעייפים מהדיבור המרובה או מההקשבה אליו. לא לשנות דבר רק לזהות. הזיהוי יביא לשינוי.

בוודאי עם בן זוג, בהתחלה הם נהנים מהעניין ומזה שיש מי שדואגת שתמיד יהיה על מה לדבר, אח"כ זה כבד.
את מאד מדייקת
בהתחלה מה שיוצר אווירת כבדות היא השקט שבין השניים. והדיבור "מקל" על הכובד.
בהמשך הצד השני נמצא בהקשבה אל עצמו ומזהה את הכובד כשהוא קיים. .

כל כך נכון

בשלב הזה מתחילים לדבר עניינים שבמחשבה, כי זו המהות שלנו,
הבעיה שבהתחלה אין מספיק מה לדבר באמת, ואז חוזרים למלל המרובה....

בכל אופן זה מה שאצלי

הקשר לכך הייתי מציעה לשים לב מתי מתעייפים מהדיבור המרובה או מההקשבה אליו. לא לשנות דבר רק לזהות. הזיהוי יביא לשינוי.

תודה חני בונה.
יש אצלי הבדל בין דיבור להקשבה.
הקשבה לאחרים - בדר"כ מעייפת אותי תלוי באיזה שלב, אם הם אנשים מעניינים או חדשים או מרגשים - אז כיף לי בחלק מהזמן ובחלק האחר אני מתפרצת. אם הם כמוני, מתישים או ההיפך מכבידים משעמום וחוסר עניין - אז אני מתעייפת מהר מהר, בא לי לברוח ובדרכ זה מוציא ממני נבזות, קוצר רוח, רוגז.

אני אנסה השבוע לבדוק מתי זה מעייף אותי.. ואולי בעיקר מביך אותי.

אבל אפשר לשנות? באמת באמת? כל המשפחה שלי ככה, אפשר לשנות משהו שגדלתי עליו וינקתי אותו בתבניות חשיבה מובנות כבר?
כל הגודש הזה... והדיבור האסוציאטיבי והצורך בהכלה כל כך גדולה?

כשהייתי קטנה אחי ניסה לסתום לי את הפה בכל דרך אפשרית (הוא לא יצא כזה ורק הוא! כמו אבא שלי! רק הבנות... ) זה עוד משם.

בעיה שבהתחלה אין מספיק מה לדבר באמת, ואז חוזרים למלל המרובה.
שקט הוא אפשרות? אם אין על מה לדבר פשוט לא לדבר?

אז אני מתעייפת מהר מהר, בא לי לברוח ובדרכ זה מוציא ממני נבזות, קוצר רוח, רוגז.
תנסי לזהות את ההתעייפות שלך עוד קודם ואז תוכלי לסמן למי שאת מדברת איתו שהשיחה עומדת להסתיים כי הזמינות שלך הולכת ומתמעטת.

אני אנסה השבוע לבדוק מתי זה מעייף אותי.. ואולי בעיקר מביך אותי.
מה מביך אותך?

_אבל אפשר לשנות? באמת באמת? כל המשפחה שלי ככה, אפשר לשנות משהו שגדלתי עליו וינקתי אותו בתבניות חשיבה מובנות כבר?
כל הגודש הזה... והדיבור האסוציאטיבי והצורך בהכלה כל כך גדולה?_
אפשר לשנות. הדיבור האסוציטיבי הוא תוספת. הרעיון הוא לחזור להיות מי שאת ללא התוספות.
במקור לא היית צריכה הכלה גדולה. היית צריכה מה שהיית צריכה ובגלל קשיים וחוסר ידע זה לא ניתן לך או ניתן לא במידה מספקת. הצורך הזה הפך להיות כמו ישות נפרדת ממך שצריכה להזין את עצמה. ממליצה לך לקרוא את "כוחו של הרגע הזה".

מה מביך אותך?

שאני נכנסת ללופים של דבררת וזה... משעמם, מעיק, מכביד, הופך אותי לפרחה?

תנסי לזהות את ההתעייפות שלך עוד קודם ואז תוכלי לסמן למי שאת מדברת איתו שהשיחה עומדת להסתיים כי הזמינות שלך הולכת ומתמעטת.
הו! הו! תוכלי לומר איך מסמנים דבר כזה? כי רוב אלו שמדברים בשצף קצף לא מאפשרים מרווח כזה של הפסקה לרמוז משהו. ובטלפון בכלל - אני פשוט חותכת את השיחה ושואלת שאלה מעולם אחר מה שבוודאי מעליב אותו/ה (אני בטוחה כי אני הייתי נעלבת). למשל, אנשים שמתארים תיאורים משעממים של פעולות רגילות (הלכתי לחנות והיה סגור ולא תאמיני כמה התעייפתי ומה סהכ סחבתי... אז החלטתי לחזור הביתה באוטובוס והאוטובוס היה בצד השני אז כבר נכנסתי לדואר ולקחתי את המכתב ושם שכחתי את הפלאפון ורק רציתי לצאת להסתובב קצת, זה לא בשבילי, ועכשיו התחלתי להתעטש ואני מרגישה לא טוב, לא יודעת אם יש לי כדורים." ככה. בדיוק.).

מה שעצוב זה שאני יכולה ליזום כאלה שיחות בדיוק כשאני רוצה להעביר את הזמן עם קורבן מזדמן בדמות החברה הכי טובה. למשל בדרך לעבודה, בתור בקופח, בדרך לאירוע מרגש, בזמנים האלה שבמילא משעמם להתהלך ברחוב אז זה הופך את הדרך לפחות משעממת גם אם השיחה היא על כלום!

אבל אולי הנטייה לקשקש ככה סתם בשביל להעביר את הזמן - פוגעת ביכולת שלי לאמן את שרירי התימצות?!
ומאפשרת לאנשים אחרים גם לבלבל לי בשכל בתור שלהם - כי אני נגישה לזה. והופך אותי לתלויה באחרים ובמלל?
אני מרגישה שזה נותן סיפוק רגעי ושטחי שמעביר את הזמן כמו שוקולד -אבל עולה ביוקר בטווח הרחוק, בדיוק כמו שוקולד

יש לי ידיד מתוק לא הבן אדם הכי מעניין בעולם, אבל מדבר בתמצות ולעניין ואני מוצאת שגם אני כשאני איתו מתיישרת מהר. יותר מגובשת וממוקדת ומנוסחת היטב.

בפנטזיה שלי הייתי רוצה אולי לא להיות כמוהו, כי אני אוהבת את היכולת לפטפט על הכל עם כולם - אבל להיות מגובשת, חדה, ממוקדת, ובוודאי לא מכבידה.
אני לא סומכת על עצמי שתמיד אהיה מעניינת ומגובשת או לכל הפחות לא טרחנית. מתי אסמוך על עצמי? כשב-90 אחוז מהזמן אהיה כזו ולא ב-10 אחוז.
זו הנקודה.
ועם אנשים קרובים הרסן בכלל מוסר.

אולי הפתרון הוא להיות מוקפת באנשים כאלה נעימים לשיחה?

אולי הפתרון הוא להיות מוקפת באנשים כאלה נעימים לשיחה?

אכן אנשים מעצימים נותנים השראה לשינוי.
עם זאת חשוב שלא תהיי בביקורת עצמית על כך שאני נכנסת ללופים של דבררת.

תוכלי לומר איך מסמנים דבר כזה?
מהדוגמה שתיארת עולה שמי שמדבר לא עושה הפסקות נשימה. בדרך כלל זה קורה כשהוא חושב שיש לו זמן מוקצב והוא צריך להספיק לדבר כי אחרת לא יקשיבו לו.
האם הסבר זה מדבר אלייך?

וואלה... נשמע מעניין.

אני לא באמת יודעת.

אחי מדבר לאט מהרגיל עם הפסקות ארוכות והרבה פחות מילים מהבנות אצלנו. הבנות מדברות הפוך, מהר ובשצף.
מה שאת אומרת הגיוני לדעתי ברוב המקרים, אבל בחלק לא.
אם אני חושבת על המקרה שלי - אני מדברת לפעמים בלי הפסקה ומהר למרות שבטוח מקשיבים לי ויש הרבה זמן לדבר בו (החברה הטובה שתמיד מקשיבה קשב רב).

זה מזכיר לי... שאחיין שלי, שהוא אחד השתקנים (היום בן 20 שיהיה בריא), בגיל 3-4 לא הפסיק לפטפט שעות על תוכניות שאהב ומה עשה. זה עבר מהר כך שהוא חזר למצב הטבעי שלו מקודם שזה לדבר מעט ובמדידות.

ייתכןש מזה אפשר להבין שהפטפטת גם מגיעה מהמקום הילדותי, כמו שהיה אצלו, של רצון לשתף כל הזמן ושמישהו יכיל? ואצלי זה "נתקע" כמו בילדות?

לא סתם השוויתי את זה קודם לשוקולד. חברה אמרה לי פעם שאני אוכלת ממתקים כמו אחיינים שלה, בלי גבולות בהשתוקקות של ילד. אז כפי שהחיבה של ממתק או יכולת האיפוק היתה צריכה להשתנות (בעולם דמיוני?

) כך גם הצורך שיכילו אותנו?

זה מתקשר אצלי מאוד לילדותיות איך שאני לא בודקת את זה.

עם זאת חשוב שלא תהיי בביקורת עצמית על כך שאני נכנסת ללופים של דבררת.
איזו חמודה את שאת לא שיפוטית ככה

אבל אני לא יכולה שלא...

מדברת (-:

על צרימה ורגישות בדיבור הזוגי

כשאנו מזהים אצל הצד השני צרימה קשה להמשיך להיות שם בפשטות ובענייניות.
זה כמו לשבת בקונצרט ולהתעלם מזיוף של יצירה. אולי אפשר להמשיך לשבת אבל הגוף נע לו באי נוחות למשמע הצרימה.
דוגמה לצרימה בשיח הזוגי:
שני בני הזוג יחד במכונית חוזרים הביתה.
רינה (בטון ענייני ושקט) : "אני לא אספיק לשבת על העבודה שאני צריכה להגיש עוד שבוע ללימודים"
רן: "אם היית מתכננת נכון את הזמן היינו יכולים לחזור מוקדם יותר והיית מספיקה לשבת"

לרינה התגובה של רן צרמה. היא ציינה עובדה בענייניות, ובתגובה שלו הוא הפך משהו פשוט וענייני למורכב ומסובך.
היא ידעה שזה צורם אבל לא הצליחה לשים את האצבע על למה זה צורם.
מה שהפריע לה לזהות את הסיבה לצרימה היה שהתגובה שלו נגעה אצלה בנקודה רגישה.
בעבר כשהייתה ילדה וסיפרה על משהו שמציק לה המסר שהועבר לה בתגובה היה: "את אשמה במה שמציק לך"
כאשר רן הגיב זה נגע בנקודה הרגישה מהעבר והכאיב לה.
בדרך כלל כאשר אנו מזהים צרימה אצל הצד השני התגובה לצרימה מגיעה מ 2מקורות:
האחד: זיהוי שהייתה כאן צרימה. כמו שיודעים שהיה זיוף כששומעים נגינה על כלי מוסיקלי.
המקור השני הוא נקודות רגישות לכאב שקיימות בכל אחד מאיתנו.
החמלה לנקודות הרגישות הללו היא זו שתאפשר להנמיך את העוצמה של הכאב בעת שאנו מגיבים לבן הזוג על הצרימה.

החמלה לנקודות הרגישות הללו היא זו שתאפשר להנמיך את העוצמה של הכאב בעת שאנו מגיבים לבן הזוג על הצרימה.
נכון.
חמלה עצמית כזאת מראש, לפני הדיבור, גם יכולה לפשט עוד יותר את המשפט המקורי ולהעמיק את התקשורת.
למה אני מתכוונת?
המשפט "אני לא אספיק לשבת על העבודה שאני צריכה להגיש עוד שבוע ללימודים" הוא עובדתי וענייני, אבל הוא גם לא שלם,
כי במבט חומל פנימה אפשר להמשיך אותו למשל ככה: "אני לא אספיק... ולכן מודאגת (/ חוששת / מתוחה), ואני משתפת אותך בזה כי יש לי צורך בהכלה ואמפתיה לדאגה (/ חשש / מתח) שלי"
ואז ההמשך כבר נראה אחרת.

אני רוצה להוסיף לדברי יעלי לה עוד איזו תוספת:

המשפט של רינה צרם לרן.

כלומר, מבחינת רינה הוא היה "עובדתי וענייני".
מבחינת רן, אני מנחשת שהוא נגע אצלו בנקודה רגישה. הוא מחפש מה הסיבה לאמירה הזאת.
והסיבה הנפוצה שהוא מייחס לאמירה כזאת היא:

משהו לא בסדר
מישהו אשם
[אתה אשם][בגללך][אמרה הג'ירפה לאריה]

נגיד בהכללה:

כאשר אחד מבני הזוג אומר משהו, השני - במודע או שלא במודע - עורך סריקה במוח "למה הוא אמר את זה". אם זה גלוי ונאמר במפורש, לא צריך לחפש הרבה.
לרוב אנחנו לא אומרים את זה בגלוי או במפורש.
לפעמים, מפני שאנחנו מבינים את עצמנו וזה נראה לנו מובן מאליו - כך שאנחנו שוכחים שהשני "חי בסרט" אחר משלנו ויפרש את דברינו בצורות שלא ניחשנו P-:
לפעמים, מפני שאנחנו בעצמנו לא מבינים מה מניע אותנו. אנחנו בעצמנו לא חשבנו עד הסוף: "למה אני אומרת את זה? מה עורר את האמירה הזאת? מה המטרה שלי באמירה הזאת?"

כשאני אומרת משפט שכולל את "אני לא אספיק" מה זה יכול להיות?

התנצלות בפני מישהו על כך שלא אספיק לבצע משימה שהבטחתי לו או שחשבתי או קיוויתי שאבצע.
לחץ ודאגה, כי יש מחיר גבוה לזה שלא אספיק.
אולי אני בעצם מנסה לפתוח בדיון של התייעצות הדדית (brainstorming וכדומה) כדי לנסות לחשוב, אולי יש לי בכל זאת סיכוי להספיק?
אולי יש לי כוונה להגיד ש"לא אספיק" בגלל משהו שביקשו ממני או שאני מחוייבת לו, והמטרה של העלאת הנושא היא לבקש מבן שיחי שיעשה משהו (ספציפי, שכבר חשבתי עליו) שיאפשר לי כן להספיק.
אולי אני רוצה להאשים ולהתלונן, שיכולתי להספיק אבל עכשיו אני לא אספיק, "בגלל" - מישהו, אולי בן זוגי ואולי מישהו אחר.
מניפולציה אחרת? (העובדה ש"לא אספיק" מהווה למעשה מנוף ללחוץ על בן זוגי להסכים למשהו שלא היה מסכים לו ברגיל)

ועוד.

בשמת

מה עם הסיבות הפשוטות? לספר משהו לחבר שלי פשוט כדי לספר לו? בלי לצפות שיעזור לי, בלי להתלונן, בלי להיות לחוצה?

מבחינתי עצם זה שמישהו מפרש משפט תמים כשהאשמה - זו צרימה. אני מרגישה בצורה ברורה מאוד את ההבדל, ולפעמים מוצאת שיחות מסויימות פשוט בלתי אפשריות עם מי שחי בגישה של אשמה.

כשאני מספרת לחבר שלי על מטלה שאני צריכה להגיש אני פשוט מעדכנת אותו בחיי, זה רלוונטי גם בשבילו, תכנון הזמן המשותף שלנו מושפע מזה. אני מעוניינת שיהיה לי כל המידע הרלוונטי כשאני מחליטה מה לעשות עם הזמן שלי. באותה המידה אני מנסה לספק לו את המידע שלדעתי רלוונטי לו. לשיחה כזו יש פוטנציאל להפוך להתייעצות, אולם יש הבדל ברור בין שיחה שנפתחת מלכתחילה במטרת התייעצות לשיחה שנפתחת במטרות ידוע. במחינתי בצור מי שמעלה את הנושא ההבדל ברור. יכול להיות שגם אבקש עזרה בביצוע המטלה. זה גם קורה. ועדיין, רשימת המניעים שלך מסובכת-משהו. לא מתאימה לעולמי שבמקרה הזה הוא פשוט.
אגב, יש עוד סיבה לספר - מבחן מציאות. דברים שמלחיצים אותי בגלל פחדים מיותרים של ההורים שלי שלא לגמרי נפטרתי מהם. במקרה כזה המטרה היא לראות את התגובה, לראות את התגובה הנורמלית, הפרופורציאונלית, ולחזק את עצמי.

בכל מקרה, הניסיון שלי מראה שלנסות להסביר לאנשים שחיים בסרט שאני לא מאשימה ובסך הכל מנסה לנהוג באחראיות (להסיק מאירוע שלילי קטן איך למנוע את חזרתו. מה שמתקשר להגדרה הבאופנית של אחראיות, שלרוב אני לא מסכימה איתה - חשיבה אל עבר העתיד לעומת החשיבה לכיוון העבר של האשמה) זה בזבוז זמן מוחלט. התגוננות בצורה של האשמה עצמית מראש, ואחר כך התקפה בסגנון של "כבר אמרתי שאני אשמה, מה עוד את רוצה?" ואפס הבנה לכך שמה שאני רוצה זה לא לקיחת אשמה אלא אחראיות, ואחראיות זה לא להגיד "אני אשמה" אלא לעשות משהו כדי למנוע את זה בפעם הבאה

< לא קשור לזוגיות, קשור לאחראיות ולאשמה>

תודה רבה על ההתייחסות שלכן יעלי לה , בשמת א ו אישה במסע
מבחינתי המילים שלכן נוגעות ומתקשרות לרעיון הבא:

כאשר צד אחד צורם, זוהי מראה לכוון את הכלי (כמו שמכוונים כלי נגינה) אצל הצד השני.
זאת אומרת שאם לרינה צרמה התגובה של רן יעזור אם היא תעשה כיוונון של הכלי שלה.
סיפרתי לאיש שאיתי על הדוגמה ועל הרעיון של כיוון הכלי.
ההצעה שלו הייתה שאחרי חילופי הדברים רינה יכולה להגיד לרן שהוא לחץ לה על נקודה רגישה. סביר להניח שבפעם הבאה זה יהיה אחרת.
מבחינתי זוהי המהות של לדבר פשוט שפה זוגית
כי זה אומר שכל אינטראקציה היא בסיס ללמידה ושיפור.
כי זה אומר שאין מאחורי ההערה של רן שום כוונה אישית לפגיעה
כי זה נותן כלי קונקרטי איך לעשות את זה פשוט.
מבחינתי אמירה כזו של רינה לרן מבטאת כיוון ודיוק עם עצמה שמביא לדיוק וכיוונון אצלו.

חני

ואם רן לא לחץ לה לה על נקודה רגישה? היו בהחלט מקרים בהם אנשים ניסו להעליב אותי ולא נעלבתי, או שהייתה לי בחירה מודעת ממש אם להיעלב או לא. היה מקרה בו קבלתי מסר שכל כולו קללות ואיחולי כל רע, וראיתי בזה מעיין אות כבוד, סימן לוותיקות בפורום פמיניזם העתיר בטרולים.

האם זה שאני לא נפגעתי מבטל את הצרימה? מבחינתי לא. אפשר לדעת, להרגיש, שאמירה מסויימת היא לא מכבדת, פוגעת, וכו', מבלי להיפגע. במקרה כזה להגיד לרן שהוא לחת על נקודה רגישה זה שקר מוחלט. הוא לא לחץ על נקודה רגישה. הוא פשוט מדבר בצורה לא מכבדת. ואני לא חושבת שהקשר בין שני בני הזוג הוא מוחלט. שינוי של אחד גורר שינוי אצל השני, אך שינוי זה לא מוחלט ולוקח זמן. נניח לרגע שרינה היא האישה המושלמת והיא לא נפגעת מהצרימות של רן. מה אז?

לדעתי לא להעיר לו בכלל ולא להגיב בשום דרך זו לא הגישה הנכונה לדעתי.

מה עם הסיבות הפשוטות? לספר משהו לחבר שלי פשוט כדי לספר לו? בלי לצפות שיעזור לי, בלי להתלונן, בלי להיות לחוצה?
בטח!

אבל מהמקרה שחני הביאה, את יכולה לראות לפי התגובה של רן, שדבריה של רינה נגעו אצלו בנקודה רגישה. הוא פירש אותם בצורה שגרמה לו להאשים אותה, שזה בדרך כלל סימן שהוא הרגיש אשמה או האשמה מצידה - או חשב שהוא שומע האשמה מצידה, והרגיש צורך "להדוף" את האשמה ממנו והלאה.
או אנסח אחרת:
כאשר התגובה המתקבלת איננה "פשוטה ועניינית" אז יש מקום לחשוד שהיתה פרשנות מסוג אחר.

אילו רן היה מפרש את דברי רינה כמשהו שרינה רצתה
לספר משהו לחבר שלי פשוט כדי לספר לו.
אז הוא היה מגיב בתגובה פשוטה ועניינית, או אמפתית. לדוגמא:

אהה.
מה את אומרת.
וואללה.

וכיוצא באלה תגובות ש"פשוט מקשיבות".

הניסיון שלי מראה שלנסות להסביר לאנשים שחיים בסרט שאני לא מאשימה
מעניין מה שאת אומרת.
הניסיון שלי מראה, שאנשים רבים בחברתנו חיים בתוך אשמה.
מקורה של תחושת האשמה המציפה הזאת - בתקופת הילדות (ולא רק בהורים. כל מערכת החינוך מבוססת על חינוך באמצעות אשמה והאשמה).
בניסוח אחר:
מבחינת הנורמה בתרבות שאנחנו חיים בה, כל אחד מאיתנו "אשם מראש כל עוד לא הוכח אחרת".

אם אני רוצה לגלות איכפתיות לזולת, חמלה לאדם אחר, אם חשוב לי להבין את האחר ובמיוחד אם יש בי אהבה (לדוגמא, אם מדובר בזוגיות) - אז להתעלם במכוון מהעובדה הנתונה, שמי שעומד מולי כרגע הגיע אלי כאשר הוא מלא ברגשי אשמה, זו לא התנהגות חברית מבחינתי.

הניסיון שלי מלמד, שבכל פעם שלקחתי בחשבון את רגשי האשמה שקיימים אצל הזולת, בצורת התקשורת שלי - יצרתי תקשורת טובה יותר, רגישה יותר, קשובה יותר.

איך לקחתי בחשבון?
כאשר רציתי לדבר על נושא מסוים, הקדמתי לשיחה משפט הקדמה בניסוח כמו "אני רוצה לדבר איתך על נושא X, כי יש לי איזו בעיה Y. חשוב לי שתדע שזה לא קשור אליך ואתה בכלל לא אשם בשום דבר, פשוט לי יש איזו בעייה ואני רוצה לבקש ממך עזרה בבעייה שלי".
ראיתי, שכל פעם שאמרתי את המלים "לא קשור אליך ואתה בכלל לא אשם בשום דבר", נרשמה הקלה עצומה על פניו של בן-שיחי והיתה נכונות להקשיב לבקשה שלי. מה שלא היה קודם. כמו כן ראיתי לאורך זמן, שזה מרגיל את הזולת לאפשרות שתתכן בכלל תקשורת ללא האשמה. כלומר: חל שינוי, כתוצאה מזה שאני לקחתי בחשבון את הבעייה והתאמתי את התקשורת למציאות הנתונה.

בשמת

_אילו רן היה מפרש את דברי רינה כמשהו שרינה רצתה
לספר משהו לחבר שלי פשוט כדי לספר לו
אז הוא היה מגיב בתגובה פשוטה ועניינית, או אמפתית_

אז זהו שזה לא ככה כשמדובר באנשים שחיים בסרט של אשמה. הם <היא. אני חושבת בעיקר על אמא שלי כרגע> יכולים לקחת אמירה תמימה בעליל ולהגיב אליה בהתגוננות/התקפה. וההבדל בין אנשים בריאים לאנשים אשמים פה וברור וחד משמעי.. אז אני בעצםה להגיד פה - זאת לאו דווקא רינה, זה יכול להיות רן. יכול להיות שרינה האשימה, אבל יכול להיות שהיא לחלוטין לא חלק מזה, וההתגוננות היא של רן ורק של רן.

הניסיון שלי מראה, שאנשים רבים בחברתנו חיים בתוך אשמה.

מסכימה חלקית. ומפה הבעיה. כי כשאני בבית הוריי אמירה תמימה לחלוטין מצידי יכולה לגרור התקפה-התגננות. ואמירה של "אני לא מאשימה אותך" לא עוזרת. אמא מאשימה את עצמה גם בלי העזרה שלי. אז אני לא מתעלמת במכוון, אבל לשקול לפני כל אמירה שלי אם אולי היא תתפרש בצורה מאשימה זה לדעתי עודף מאמץ, ובעיקר זה לא עוזר במקרים מסויימים. אם אני רוצה לדבר על משהו שקשור לאמא שלי ושאני רוצה שתשנה אז אם היא מאשימה את עצמה אמירה שלי בנושא תתפרש כהאשמה. זה מפריע במיוחד במקרים בהם אני פשוט רוצה לשנות משהו כדי למנו בעיות בעתיד, וכל ההתגוננות הזו מפריעה למא שלי פשוט לשמוע מה אני אומרת וליישם עצה פרקטית.

ההסכמה החלקית בהתחלה באה כי דפוסי תקשורת של אשמה הם דבר שנתקלתי בו אך ורק במסגרת המשפחה, בני כיתתי, החיילים שאני עובדת איתם, סטודנטים שאני לומדת איתם, חברים, כל מי שאני מכירה והוא לא משפחה לא נוטה להאשמה עצמית כזו.

ובמסגרת המשפחה לא מאמינים לי אם אני אומרת אני רוצה לשנות את X, כי מבחינתם זה אומר "עשית את X לא נכון! אתה אשם!", ואני לא יכולה להגיד את מה שאני רוצה לומר בלי שהם יבינו את כל האשמה הזו. ובאמת שאני מנסה

ועם כל זה, הרעיון של "אחראיות" לחלוטין לא נגיש להם

האם זה שאני לא נפגעתי מבטל את הצרימה? מבחינתי לא.
ברור שלא.
בכל מקרה הייתה צרימה.
השאלה היא איך את בוחרת להגיב.
בדרך כלל אם אין פגיעה קל יותר לשקול איזו תגובה תהיה נכונה.
אולי לא להגיב?
אולי להגיב אבל ברכות?
התגובה תגיע מתוך בחירה.
בעיני לבחור זה הרבה יותר חשוב מלהגיב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חדשה כאן, קראתי את העמוד בחלקים ועוד לפני שהפנמתי הכל אני קופצת אל המקלדת....
אני מתלבטת רבות בנושא התקשורת ביני ובין בן זוגי - אני לרוב מתאמצת בכדי לדבר... יותר נכון - להתחיל לדבר (אחר כך כבר יותר קל, בהרבה).
הרבה פעמים אני שמחה על כך שאני לא מתפרצת בכעס על כל דבר קטן - זה מונע הרבה דברים שדובר בהם לעיל.
אבל לפעמים דברים מפריעים לי - כמו עכשיו למשל - ואני רוצה לדבר מצד אחד, אבל לא בטוחה אם אוכל לקבל תשובה מצד שני. כלומר יודעת שלא אוכל. אני מתמודדת עם קונפליקט אצלי שמתבסס על הבחירות של בן הזוג.
ואני לא יודעת היכן כן נקודת האיזון מבחינת המאמץ: האם לדבר כדי לשחרר, לחלוק, לפתח תקשורת או להמנע - כי כבר ניסיתי ואין שם תשובה.
ואולי דוקא הסיבוב המשותף מסביב למקום של חוסר התשובה הוא המקום של חוסר המאמץ?
מקווה שאני קצת ברורה

אני לא יודעת היכן כן נקודת האיזון מבחינת המאמץ:
את יכולה לדמיין את המשך התסריט. אם את מדברת או אם את לא מדברת.
בסופו של דבר כשנמצאים בסוף הסיטואציה של כל אחד מהתסריטים.
איפה הושקע יותר מאמץ?
או איפה הושקע פחות מאמץ?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הדיבור הוא מאמץ, גדול. התוצאה בדרך כלל משתלמת, ומובילה לנוכחות זוגית הרבה פחות מאומצת. אבל לפעמים קשה לדמיין, ורק הניסיון מוכיח זאת.

אני אוהבת את הגישה שלך שלא אומרת באופן חד-משמעי שתמיד נכון לדבר, אלא לבדוק כל מקרה לגופו.
תמיד מרגיש לי שכולם מסביב מגדירים את ה"נכון" בלפתוח הכל, ואני לא תמיד מרגישה ככה, ואני לא יודעת אם אני טועה וכולם צודקים (טוב, לא ממש כולם...), או שזה עוד אחד מאותם מקומות שהם קונצנזוס תרבותי.
אף פעם לא חשבתי על כל זה במושגים של מאמץ, וזה מעניין....

חשוב לי שתדע שזה לא קשור אליך ואתה בכלל לא אשם בשום דבר, פשוט לי יש איזו בעייה ואני רוצה לבקש ממך עזרה בבעייה שלי".
רציתי לכתוב כמה שקשה ומטריד להגיד כל פעם את המשפט הנ"ל, וכמה שזה נשמע יומרני להגיד שכל האשמה תלויה בי, זה מתיש, זה שגוי (לפעמים), זה משכנע גם את עצמי בסוף (הייתי שם תקופה, זה ממש קשה.)
ואז ראיתי את המשפט היפה הזה, שכתבת קצת אחר כך:
_איפה הושקע יותר מאמץ?
או איפה הושקע פחות מאמץ?_
והוא כל כך מבטא נכון את ההשקפה על הנושא הזה

ועוד משהו, בעלי בנאדם עם מידות טובות, באמת. הבעיה שלו שהוא גבר, שהוא עדין, ומצד שני שלי יש פתיל קצר מאוד. אני נוטה עדיין להאמין שגם לי יש אי אילו תכונות חיוביות

ולאחרונה כמעט כל שיחה עולה על שרטון. לגברים יש כנראה מבנה מוח שפועל לפי" כמה זה עולה, ומה התוצאה המדידה בסוף. ואם זה עולה הרבה ביחס למושגים שלהם, או שאין ל"זה" תוצאה מדידה בכלל, או מספיק גבוהה, זה לא שווה.
וזה מתסכל, וזה מייאש לפעמים.
כי כשדברתי עם בעלי על זוג חברים שלנו, שהיא מרגישה צורך ללכת לקואצ'ינג או משהו דומה, והוא לא מבין למה, בעלי הסכים איתו, הוא אמר לי- מה זאת אומרת, תלוי על חשבון מה זה?
מדובר בזוג שמתקרב בצעדי ענק לסוף דרכו, אמרתי לו- שהיא מנססה לעזור לעצמה ולו, ולזוז, היא חייבת עזרה חיצונית, ואם הוא היה יודדע מה זה יכול לעזור להם, הוא היה עושה את זה גם על חשבון האוכל שלו.

הגברים לא מבינים את הצרכים של הנשים שלהם...
כל כך קשה, למשל, ללכת לקואצ'ינג כשאת יודעת שלא ברור בכלל אם תוכלי ללכת גם בשבוע הבא, כי אין כסף ובעלך לא מבין כמה זה חשוב, כי זה לא מדיד, וזה יחסית איטי בהתקדמות.
הרי זו לא מחלה

לקוחים תרופה ומבריאים

כשדברתי עם בעלי על זוג חברים שלנו, שהיא מרגישה צורך ללכת לקואצ'ינג או משהו דומה, והוא לא מבין למה, בעלי הסכים איתו, הוא אמר לי- מה זאת אומרת, תלוי על חשבון מה זה?
במשפט אחד הבאת את תמצית הפער בתיקשורת בין אותה אישה לבן זוג שלה, פער שבא לידי ביטוי אצל זוגות רבים
היא מרגישה צורך
הוא לא מבין למה
הם מדברים בשתי שפות שונות וגם מקשיבים בשתי שפות שונות. היא מדברת ומקשיבה בשפת הרגשות והצרכים והוא מדבר ומקשיב בשפת ההיגיון.

הגברים לא מבינים את הצרכים של הנשים שלהם...
זה לא שהוא לא רגיש לצרכים שלה הוא פשוט לא מבין את השפה שלה.
והיא מהיותה בעולם הפנימי העשיר שלה לא מצליחה לצמצם את עצמה לשפת ההיגיון.
מה שהייתי מציעה לזוג הזה או לזוגות אחרים הוא להגיע להסכמה.
או שהיא תדבר אליו בשפה שלו ותראה לו שאם היא תלך לקואצ'ינג שניהם ירוויחו מזה. (כי הוא רואה רק את העלות הוא לא רואה את הרווח לעומת ההשקעה)
או שהוא יסכים כי זה מה שהיא רוצה. בלי להבין את ההיגיון של זה או את הצורך שלה.

_חשוב לי שתדע שזה לא קשור אליך ואתה בכלל לא אשם בשום דבר, פשוט לי יש איזו בעייה ואני רוצה לבקש ממך עזרה בבעייה שלי".
רציתי לכתוב כמה שקשה ומטריד להגיד כל פעם את המשפט הנ"ל._
נכון.
היה קשה.
היה מאמץ גדול (כי לא הייתי רגילה, כי זה מעיק ומציק, ולמה בכלל אני צריכה להסביר ש"אין לי אחות" לפני כל משפט הכי פשוט שאני אומרת לו?)

שזה נשמע יומרני להגיד שכל האשמה תלויה בי.
טעות ענקית!
איך קפצת מהאמירה לגבר, שהוא לא אשם, לזה שיש בכלל אשמה ושהיא תלויה בך? את רואה איזו קפיצה מחשבתית שגויה זאת? אם לא, תשאלי ואני אנסה להסביר שוב.
מה שאני אמרתי לו היה:

אתה לא אשם
אין אשמה בכלל
לא מדובר באשמה
אף אחד לא אשם
יש לי בעייה כלשהי (לא אשמה!!!!!! לא אשמה!!!!! בעיה! נגיד, אני מלמדת בדיוק בשעה שלילדה יש אסיפת הורים - אף אחד לא אשם בזה! כשקבעו את שעות השיעור שלי לא ידעו שבעוד חודשיים תיקבע אסיפת הורים בדיוק בשעה זו, ומי שקבע את אסיפת ההורים לא מתעסק בשאלה אם יש הורים שעובדים באותה שעה).
אני פונה אליך בשאלה, אם יש מצב שתוכל לעזור לפתור את הבעיה?

_איפה הושקע יותר מאמץ?
או איפה הושקע פחות מאמץ?_
לפני שביצעתי את השינוי, היה נדמה לי שהשקעתי פחות מאמץ. כי לא השקעתי מאמץ בהתחלת השיחה. לא עשיתי שום הקדמה בנושא רגשי האשמה (כי לא ידעתי, לא הבנתי, לא ראיתי צורך, לא הייתי רגילה ולקח לי שנים לקלוט שהתגובה שלו אלי מעידה על מוח מוצף ברגשי אשמה עצומים וכרוניים).

אז מה קרה?
היה מאמץ נורא ואיום שנייה אחרי שדיברתי.
כל בקשה שלי, כל פנייה שלי, כל נסיון לדבר על כל נושא, הכי יומיומי שאפשר - גררה תגובות קשות קשות קשות. לא מתאים לי לתאר כאן אז אסתפק רק במלות התואר האלה.

ומה קרה כאשר עשיתי את השינוי?
נכון, השקעתי מאמץ מסוים במשפט-הפתיחה-המנקה-מאשמה שלי. מאמץ שנשקיע בכל מקרה של יישום הרגל חדש, במיוחד בתקשורת זוגית. גם להבין את ה"סינית" של חני נדרש מאמץ של הרגל חדש.
אבל אחרי זה, קצרתי את הפירות! ביג טיים!

אז מה המאזן הכולל?
ירידה אדירה בכמות המאמץ בתקשורת.
הקלה.
היענות לבקשות שלי! במקום תגובות, איך לומר, ק-ש-ו-ת.

אז איך מודדים את המאמץ?
איפה מודדים את המאמץ?
האם זה כל כך שחור ולבן?
כל מאמץ בשינוי הרגלי התקשורת שלי לא שווה? לא ראוי? אם יש שם מאמץ אז לא כדאי? לא חושבת שזה מה שחני אומרת. כל שינוי ידרוש מאמץ.
המאמץ בתקשורת הקודמת, היה יותר גדול. וגם חסר תוחלת.

_במשפט אחד הבאת את תמצית הפער בתיקשורת בין אותה אישה לבן זוג שלה, פער שבא לידי ביטוי אצל זוגות רבים
היא מרגישה צורך
הוא לא מבין למה_
זה לא שהוא לא רגיש לצרכים שלה הוא פשוט לא מבין את השפה שלה.
ברור, וכאן עולה השאלה איך באמת אשה צריכה לבקש מבעלה דבר, כמו הצרכים האלו, שמבחינתה בסדר העדיפויות הוא חשוב יותר מאוכל!!??

_אז איך מודדים את המאמץ?
איפה מודדים את המאמץ?
האם זה כל כך שחור ולבן?
כל מאמץ בשינוי הרגלי התקשורת שלי לא שווה? לא ראוי? אם יש שם מאמץ אז לא כדאי? לא חושבת שזה מה שחני אומרת. כל שינוי ידרוש מאמץ.
המאמץ בתקשורת הקודמת, היה יותר גדול. וגם חסר תוחלת._

אוף, בכלל לא התכוונתי להיות מתריסה

, כמו שנשמע שהבנת ממני לפי התגובה שלך.
אני מנסה להבין ולהפנים.
חשוב לי מאוד מאוד להיות אשה טובה לבעלי ולהביא אותו להיות איש טוב אלי.
וברור שהמאמץ הנוכחי שלי גדול יותר ולא מביא לשום מקום.

ניסיתי להגיע למקום שאבין לעומק את הגישה שלי, את נקודת המוצא שלי לשיחה איתו, והנה את רואה אם לא, תשאלי ואני אנסה להסביר שוב. לא הבנתי. תוכלי לערוך לי סימולציה איך לנהל שיחה נכונה, למשל לגבי הקואצ'ינג, או משהו אחר? אני מרגישה כל כך כבולה בהרגלי החשיבה המקובעים, השגויים, שאינני מצליחה להבין איך אני מיישמת את זה.
יש לנו המון נכונות לבנות קשר נכון, נבון וקרוב. אבל הדרך על פי רוב שגויה, בגלל השוני המנטלי בין הגבר לאשה.

תוכלי לערוך לי סימולציה איך לנהל שיחה נכונה, למשל לגבי הקואצ'ינג, או משהו אחר? אני מרגישה כל כך כבולה בהרגלי החשיבה המקובעים, השגויים, שאינני מצליחה להבין איך אני מיישמת את זה.
המממ.
תני לי סיטואציה.
את רוצה לספר לו את זוג אחר שבו האשה הולכת לקואצ'ינג?
זו הסיטואציה?
אז אני צריכה ממך שני דברים:

מה מטרת השיחה מבחינתך? מדוע את מספרת לו את זה? מה התוצאה שאת מדמיינת? מה את רוצה? מה הרצון שלך? מה החלומות שלך בהקשר הזה?
מה המשפט הראשון שאמרת (כמה שאת זוכרת) ואיך הוא הגיב? חשוב לדעת כי הבדלי הניסוח הם שיוצרים את התגובות...

לספר לו את זוג
לספר לו על זוג.

דווקא התכוונתי אחרת, שאני מסבירה לו למה אני צריכה את הקואצ'ינג.

מטרת השיחה להביא אותו לרצות שאלך, שיבין את חשיבות הדבר ולמה מבחינתי זה יותר מאוכל במובן מסויים מאוד, (זו הייתה ההגדרה שלו, שיש דברים יותר חשובים)

הוא מבחינתו רואה את זה בתור פינוק, לא ממש נצרך- או ליתר דיוק ממש מיותר, אבל אם היו לו כמה אלפים בכיס, הוא היה מפרגן לי, כמו דברים אחרים שהוא רוצה ולא יכול.
הוא מבחינתו לומד יום שלם- זה מעשיר אותו, זה מקדם אותו ונותן לו כלים להמשיך הלאה להתקדם ולבנות את עצמו, אמא שלו אשה עם המון משמעת עצמית, ומוכנות לעשות הכל לילדים שלה במיוחד, כך שהוא גדל בבית מאורגן ונקי, שיש תמיד כל מה שצריך. והוא לא מכיר את הצרכים האלו, ועוד רבים אחרים שלגבי נדרשים בבסיס, בתור אדם אחר מאמא שלו, או בתור אדם שגדל בזמן אחר עם מודעות אחרת לנושאים שונים.
שוב, כשהוא יכול הוא נותן גם מה שנראה לו כפינוק, אבל כרגע במיוחד, הוא לא מסוגל להוציא כל כך הרבה כסף (ואני מבינה אותו אבל גם את עצמי. ואת עצמי הזה אני לא מצליחה להעביר אליו)

המשפט הראשון היה של רופא המשפחה שלנו ששלח אותי. אני ראיתי פה פתח והסתערתי. כרגע אנחנו במן הפסקה קלה, זמנית, בפגישות, אבל ברגע שארגיש שאני חייבת, אצור איתה קשר ואגיד לו שיש לי תור, בצורה עדינה ומנומסת מאוד, ובלי רגשות שליליים - הוא יסכים, אבל די מחוסר ברירה, ומהשלמה מכורח.

אם אני רוצה להפוך את זה שהוא יעודד אותי ללכת כדי שארגיש באמת שאני לא מכריחה אותו לעשות מעשים שהוא לא מעוניין בהם.

יש לי נטייה לברוח לנושאים צדדיים.
אני מאוד מקווה שהצלחתי להסביר

הפס הצהוב אמר: קירבה ללא קרב

הלוואי

טוב, אני אמשיך לשאול שאלות, אוקיי? כי כרגע בעצמי לא מבינה את התמונה (-:

הוא מבחינתו לומד יום שלם - זה מעשיר אותו, זה מקדם אותו ונותן לו כלים להמשיך הלאה להתקדם ולבנות את עצמו
לא הבנתי. הוא עובד 5 ימים בשבוע ולומד במסגרת מסוימת יום אחד?
האם הוא המפרנס? האם גם את מפרנסת?
האם הלימודים שלו עולים לכם כסף?

אמא שלו אשה עם המון משמעת עצמית, ומוכנות לעשות הכל לילדים שלה במיוחד, כך שהוא גדל בבית מאורגן ונקי, שיש תמיד כל מה שצריך
אוקיי, ממש לא הבנתי מה זה קשור.
הבית שלכם לא מאורגן ונקי? אין תמיד מה שצריך? בגללו? כי הוא לא רגיל לעשות שום דבר כדי שזה יקרה? בגללך, כי את לא מאורגנת ואין לך משמעת עצמית? אני צריכה שתחברי לי את המשפט הזה לחיים שלכם... (השאלות אינן בגדר ביקורת, אני פשוט מנסה להבין מה ניסית לומר פה...)

והוא לא מכיר את הצרכים האלו, ועוד רבים אחרים שלגבי נדרשים בבסיס, בתור אדם אחר מאמא שלו.
פה את מתכוונת לומר לגבי בן זוגך, שהאשה היחידה שהוא מכיר או יודע משהו עליה חוץ ממך היא רק אמא שלו?
עולמו מאוד צר?
כל צורך שאמא שלו מעולם לא הביעה - הוא לא מוכן לקבל שקיים בעולם?
ואם אני כבר שואלת, אז האם יש צרכים שאמא שלו הביעה או מביעה, שהם לא צרכים שלך? שאת לא מביעה? או שבעיקרון האישיות שלה היא אישיות של "מקריבה" שלא חשפה מעולם שום צורך שלה בפני ילדיה?

המשפט הראשון היה של רופא המשפחה שלנו ששלח אותי
לא הבנתי. מדוע רופא המשפחה שלכם שלח אותך לקואצ'ינג? 0-:
מי בהפסקה בפגישות? את ובן זוגך או את בקואצ'ינג?

ודבר אחרון: לאיזה צורך את צריכה קואצ'ינג בעצם? מה המטרה? זה משהו כללי כזה או שיש לך מטרה ספציפית שאת רוצה להשיג בעזרת האימון? איך האימון הזה יקדם אותך בחיים, ואיזו תועלת את צופה שהוא יביא לבית שלכם, למשפחה שלכם או לזוגיות שלכם?

על צרימה ורגישות בדיבור הזוגי -המשך

חוזרת לדוגמה של רן ורינה. מזכירה:
_שני בני הזוג יחד במכונית חוזרים הביתה.
רינה (בטון ענייני ושקט) : "אני לא אספיק לשבת על העבודה שאני צריכה להגיש עוד שבוע ללימודים"
רן: "אם היית מתכננת נכון את הזמן היינו יכולים לחזור מוקדם יותר והיית מספיקה לשבת"_

המשפט של רן לא מסתדר לרינה. כאילו לא מתאים לרן שהיא מכירה לומר אותו .
אחרי שהיא אמרה את המישפט היא חיכתה לרן ומישהו אחר הגיע.
שיקוף הצרימה ברוח הזו יאפשר להם להישאר קרובים.

חני

את לא חושבת ש"רן שהיא מכירה" זה סוג של הגבלה?

בסדרת ספרים מסויימת שאני אוהבת הגיבור עובר מהעולם שלנו לעולם אחר, ועם המעבר משנה לא מעט הרגלים ותבניות התנהגות שלו שהוא התרגל לראות בהם תכונות אופי, חלק ממהותו. כמה ספרים אחרי זה אדם מסויים אומר לו שאחרי עוד חצי תריסר מעברים רדילקיים כאלו (לעולמות אחרים) הוא יוכל לדעת מה המהות שלו - מה שלא השתנה בכל המקומות האלו.

אנשים שונים מתנהגים בצורה שונה בניסבות שונות, מול אנשים שונים, מגיבים לדעות של אנשים עליהם.

אם זאת לא פעם ראשונה שרן אומר משפט כזה (ואף אחת מאיתנו לא מלאכית, לכולנו יוצא לפעמים להתנהג בצורה לא הכי מכבדת ואוהבת) אז רינה יכולה לדעת שיש גם צד כזה של רן. לטעון שזה מישהו אחר זה בעצם להכחיש, לדחות, לא לקבל את הצד המסויים הזה של רן. אם מישהי אומרת לי שחלק מסויים ממני הוא לא אני והיא לא מקבל אותו - מה מקרב בזה? לדעתי זה מרחיק.

וגם - בפעם הקודמת שאלתי על התגובה העדיפה במצב בו מאישו נוטה להאשמה עצמית. נכתבו מילים רבות ויפות על בחירה, אולם לצערי לא ניתנה אף עצה מעשית. בנקודות האלו אני לרוב מתקשרת בסגנון גברי בעליל - אם אני מבקשת עצה אני מבקשת עצה - פתרון פרקטי. גברים לעיתים רחוקות מדברים על התנהגויות שנובעות מהאשמה עצמית, נשים לא נותנות עצות מעשיות, אז את מי אשאל?

איזה חמש הודעות שלי נעלמו בחור השחור של התקלה באתר, וביניהן תשובות לשאלותייך, אישה במסע.
אנסה לשחזר, טוב?

אישה במסע,
אז זהו שזה לא ככה כשמדובר באנשים שחיים בסרט של אשמה.
זו בדיוק טענתי.

אמירה של "אני לא מאשימה אותך" לא עוזרת.
בטח שלא. אך ורק אמירה לאקונית כזאת "אני לא מאשימה אותך" לא תעזור.
מה גם שהיא נשמעת כאילו היא בסך הכל מכסה על טון מאשים...
יש פה די הרבה משתנים שאת כולם צריך לבצע וגם לדייק לפי מי שמולך:
את צריכה לבוא מהבנה מדוייקת של מה שאת אומרת, להרגיש בלב חמלה ואיכפתיות כלפי תחושות האשמה המציפות של הצד השני, להקפיד לנסח משפט שלם (שימי לב שאני לא אמרתי "אני לא מאשימה אותך", אמרתי ניסוח יותר מדוייק ויותר "מלא", כזה שלא נשמע מן השפה ולחוץ אלא ממש מדבר אל הלב שלו, פותח בהבעת צורך או חולשה שלי, וכו' וכו'), לוודא שהטון רך וגם ענייני אבל אין בו שום שרידים של כעס או של האשמה או של ציפיה או של מרירות או טרוניה,
ולבסוף:
לצפות שייקח שנתיים של חזרה אינסופית על אותה הקדמה, בטון ענייני ושליו, עד שזה יתפוס.
מה נראה לך, אמרת פעם אחת ויאמינו לך אנשים שכבר שלושים וחמש שנה (לפחות) חיים בתוך רגש תהומי של אשמה?

ואם רן לא לחץ לה לה על נקודה רגישה?
גם זה נתון לנו. זה בנתונים של השאלה:

לרינה התגובה של רן צרמה.

_כאשר צד אחד צורם, זוהי מראה לכוון את הכלי (כמו שמכוונים כלי נגינה) אצל הצד השני.
זאת אומרת שאם לרינה צרמה התגובה של רן יעזור אם היא תעשה כיוונון של הכלי שלה._
חני בונה, אני רוצה להתבונן בצד השני –
את דיברת על "רינה".
אני הולכת צעד אחורה ומתבוננת ב"רן".
גם רן יכול לזהות שהאמירה של רינה צרמה לו. ובמקום להגיב בהאשמה של רינה, הוא יכול לשים את הצרימה על השולחן (ואני מכירה לפחות אדם אחד שעושה את זה):
"רגע, אני רוצה להבין - את מאשימה אותי בזה שלא תספיקי?"

כך רינה מקבלת הזדמנות להגיד:

"כן, בלה בלה בלה..."

או:

"לא, מה פתאום, אני רק משתפת אותך במסקנה שלי/בתיסכול שלי"

או:
כל אפשרות אחרת...

בשמת

קודם כל תודה רבה לך על התשובה!
עצה להצלת תשובות: לזורוס. תוסף לדפדפן שמציל תשובות אבודות. מועיל במקרים כאלו

קיים כתוסף לכרום ולפיירפוקס. ולפעמים משחזר תשובות מלפניי לא מעט זמן.

_לצפות שייקח שנתיים של חזרה אינסופית על אותה הקדמה, בטון ענייני ושליו, עד שזה יתפוס.
מה נראה לך, אמרת פעם אחת ויאמינו לך אנשים שכבר שלושים וחמש שנה (לפחות) חיים בתוך רגש תהומי של אשמה?_

זה מה שהיה חסר לי. בפעם הקודמת כמעט הייתי מוכנה להאמין שיש אנשים שזה עובד איתם על הפעם הראשונה. וגם זה בנסיבות מסויימות. עכשיו אני אשב ואחשוב האם אני מעוניינת להתחיל בשנתיים כאלו. (הניסוח הלקוני היה פשוט קיצור, ברור לי שנחוץ ניסוח מותאם אישית, רק שאני לא חושבת שאת יועצת מוצלחת במיוחד לדקויות ניסוח ברוסית)

_ואם רן לא לחץ לה לה על נקודה רגישה?
גם זה נתון לנו. זה בנתונים של השאלה:
לרינה התגובה של רן צרמה._

רשמתי לחני למעלה - צרימה לא שקולה ללחיצה על נקודה רגישה. הרגשתי את הצרימה פה, בעודי קוראת באינטרנט, ובאמת שלא לקחתי אישית את הסיפור של רן ורינה

צרימה מבחינתי היא ההבחנה שיש תגובה לא מתאימה.

ואהבתי מאוד את ההצגה של התגובה האפשרית של רן.

(איזה מוזר, כפתור ה"הוסף לדף" נעלם לי והופיע אחרי שרפרשתי)