סיומה של הקומונה הקטנה שלנו

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מאוד יכולה להבין את בעיית החיות בבית. גם לי יש בעיה מאוד מאוד גדולה עם זה:
גם מבחינת הלכלוך והבלאגן וגם מאמינה שאנחנו מחרפנים את החיות כשהם חיים בתוך בתים. הסלוגן שלי :
חיות זה בטבע.
לפיכך היה צריך ללכת הגור כי זו הברירה הטבעית וברור לי שקשה לו לבכורך, וממש לא ברור אם היה נשאר בבית (הגור) היה במצב אחר.

[עדינה_ניפו*]

תודה על החיבוקים בנות.
אגב, אתמול אבשלום ניסה לצייר את לילה אבל התאכזב כי היא יצאה יותר דומה לכבשה לטענתו (-: (היא היתה מכורזלת כזאת).

מחשבה על זיקנה
הבקר לפני שהאיש שלי יצא לעבוד עמדנו יחד בחדר מקלחת ופיטפטנו מול המראה.
הוא עמד לצחצח שיניים ואז שם לב שבמקום לפתוח את המשחה בשביל למרוח על המברשת שהיתה בידו השניה, הוא פתח את הדאודורנט שלו
ואז הוא אמר לי שלפעמים הוא רוצה להגיד לי - קומי מהר ולכי כל עוד את יכולה..
"כאילו שהזקנה היא מחלה שיש לי והיא מדבקת" הוא אמר (הוא בסך הכל בן 45).
חשבתי על זה שכמעט בכל גיל אמרתי לעצמי, הלוואי שלא הייתי מזדקנת יותר מזה, הלוואי שהזמן היה נעצר כאן.
אבל מה, בכל פעם שחשבתי את המחשבה הזאת רציתי להיות בדיוק בגיל ובזמן שהייתי בו ברגע המחשבה.
אף פעם לא רציתי לחזור בזמן ולהיות בגיל שהייתי בו פעם.
מצחיק לא? מצד אחד רוצה שהזמן יעצור ולא אתבגר יותר ומצד שני כל פעם מחדש אני מגלה שאני נמצאת בדיוק איפה שהייתי רוצה להימצא.
אז מה העניין הגדול הזה עם הזמן?
יש סיכוי סביר שאגיע לגיל 50, 60, 70..., אינשאללה, ואהיה שמחה להיות בדיוק איפה שאני נמצאת, נכון?!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

בוקר טוב
את בטח המומה לראות אותי פה בשעה זו של הבוקר.
ובכן, ליל שימורים...שינה מרופרפת.

אבל רוצה לענות על שאלתך:
אז מה העניין הגדול הזה עם הזמן?

גם אני במשך המון המון שנים לא רציתי שום גיל אחר, אלא את שלי ותמיד התגאתי בכך ושמחתי על כך.
אם אני מסתכלת אחורה על הזמן הפרטי שלי : אני רואה ש מבחינה פיסית הייתי בשיאי פחות או יותר בין גיל 27 ל-33.
אחרי זה כבר התחילה הרגשה של נסיגה בגוף.
מה זה נסיגה?
פחות כוח, פחות גמישות (גם לא עושה למען זה יותר מידי P-:), בעיות בגב, קצת קמטים. בשלב מאוחר יותר גם החלו כתמי זיקנה על הפנים... (בואי נאמר מגיל 40 אולי..- אני בת 43), לא מרשה לעצמי להרוס כמו פעם (עדיין מעשנת ברוב עוונותי שתי סיגריות ביום), השיניים...או השיניים. שיער שיבה דווקא אין (אולי כמה שערות בודדות מאוד). יש גם תחושה שהפנים מתחילות ליפול (ממש ממש בתחילת נפילתן)
טוב, פרטתי מספיק? כי אפשר להמשיך אבל נראה לי שהבהרתי את הפן הפיסי.

ומבחינה נפשית?
ובכן כאן יש כל הזמן תחושה של עליה. עליה תמידית. מעניין אם זה נמשך לאורך כל החיים או מתישהו גם זה עוצר.
יש לי תחושה שכל עוד את צלולה בדעתך , זה בעליה

מבחינה שכלית
לא יודעת לענות כרגע. רק יכולה לאמר שכישורי הלמידה ( מה שנחשב ללמידה בגישה הקונוונציונאלית- שינון והקאה), דווקא בלימודיי בקדנציה השניה בהיותי בת 33+ הייתי בעמדה טובה יותר מבגיל נגיד 17.

כתבתי את הפוסט הזה במשך איזה שעה כי ילדיי התעוררו...
והמרגיעון שתמיד עוכב אחרי ובגלל זה לא מצליח להרגיע אותי..אומר:
האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אה,
והיום הייתי מוכנה לקבל כמה שנים אחורה ועדיף עם התובנות של היום. (הזדקנתי מה?)
אך לא מצליחה לחשוב על יותר מידי שנים אחורה, סך הכל יש איזו חדווה להתקדם עם השנים...
על המוות אני חושבת בהתרגשות וחגיגיות ואלולי ילדיי זה היה מתקבל בברכה ככל הנראה בכל שלב. (לפחות כך נדמה לי..)

[רסיסים_של_אור*]

עדינה, קראתי כבר אתמול לפני השינה ופחדתי שאגיב בדרמטיות יתר אבל איך שלא הופכת את זה הסיפור עם הגורה נשמע עצוב נורא

חוצמזה, מזג האויר בדרך להתבהר ואני מחכה שתגידי מתי (אחרי ההכנות ליום ראשון הזה הבנתי שבעצם מבחינתו לפחות , זה הרבה פחות דורש הערכות ממה שחשבתי אז אם וכאשר נכון לך תגידי)

[עדינה_ניפו*]

(קצת קשה לחזור לדף שלי אחרי שביקרתי בדף אם רק היה לנו קוקוס , פתאום הכל מרגיש קצת הזוי! טוב, עושה את הסוויטש)

_אם אני מסתכלת אחורה על הזמן הפרטי שלי : אני רואה ש מבחינה פיסית הייתי בשיאי פחות או יותר בין גיל 27 ל-33.
אחרי זה כבר התחילה הרגשה של נסיגה בגוף._

אני חושבת שאני מבינה אותך נקודות. גם אני מרגישה נסיגה פיזית בשנים האחרונות, יותר כאבים , קמטים...
אני אמנם בת 36 (בעוד שבועיים שלושה) ולא יודעת איך ארגיש בשנים הבאות אבל בהחלט מרגישה שינוי כבר עכשיו.
וכאן אני חוזרת לעניין התנועה.
אני באמת מרגישה שזה עושה הבדל תהומי, התנועה.
אני גם הייתי רוצה להתחיל לעשות הליכות.
פעם צחקתי נורא על כל מי שעשה הליכות (אני הייתי מהרצות) אבל היום זה נראה לי הרבה יותר נכון וידידותי לגוף.

אני רואה את המורה שלי לפאולה למשל, בת שבעים והיא נעה בכזאת קלילות ושומרת על תודעה פתוחה ומזמנת למידה תמידית.
כן, יש קמטים ורואים שהיא לא בת 20 אבל היא מרגשת אותי יותר מכל בת 20 שאני מכירה!

פעם שמעתי את Ester Hicks שמתקשרת את Abraham אומרת שהזיקנה קוראת כתוצאה מההתנגדות שלנו למציאות.
נשמע הגיוני, לא?

[עדינה_ניפו*]

חוצמזה, מזג האויר בדרך להתבהר ואני מחכה שתגידי מתי
כן, חשבתי אולי אפילו ביום ראשון הקרוב, אני צריכה לדבר עם ענת.

ולגבי הגורה, באמת עצוב.
אבשלום עדיין בוכה מידי פעם היום והכי קשה לי לראות את פיצי (האמא), יכול להיות שאני מדמיינת את זה אבל לא נראה לי, היא נראית עצובה נורא,
כמעט לא מסתובבת היום (בדרך כלל היא משחקת ומתרוצצת כל היום עם הגורים שלה במיוחד עם הגורה )-: ).
היום רב היום שוכבת או מסתובבת סביב סביב הבית ולא נענית בכלל לגור שקופץ עליה כל הזמן.

[אנונימי]

מאד עצוב, ומאד מבינה _{הכלבה שלי, מתה לפני כ 15 שנים ואני עדין כואבת את מותה.}
אני לא יודעת מה משך הזמן המקובל אצל כלבות שגורתן מתה עליהן, אבל אולי כדאי לקחת את הכלבה לרופא? אולי היא בעצמה גם חולה?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

_פעם שמעתי את Ester Hicks שמתקשרת את Abraham אומרת שהזיקנה קוראת כתוצאה מההתנגדות שלנו למציאות.
נשמע הגיוני, לא?_
לא מתחברת בכלל.
גם הפרי לאחר בשלותו מתחיל תהליך של התקמטות הרקבות ונשירה אז? הוא מתנגד למציאות?
אני מתכווננת על היותי מציאותית. לא להתבכיין ולא להזקין את עצמי אבל גם לא להגיד שאין לי גיל וכל זה.
והכל בסדר. ההזדקנות היא לא איזה רעה חולה לתפיסתי- היא ממש חלק מן החיים הללו.
אני לא באמת מרגישה זקנה או שהתחלתי את ההזדקנות. אני בעשור הראשון של המבוגרות וכך אני רואה את עצמי: מבוגרת. לא מרגישה עם זה שום בעיה. כשאהיה בת 60 אקרא לעצמי זקנה בלי שום בעיה- גם אם אהיה לגמרי צלולה, לא מקומטת ועושה שפגאטים. (החיים מחולקים אצלי לפרקים לא משנה מה מצבו של אדם)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

סליחה, את כל פעם מעוררת בי מחשבות בהמשכים....[-:

אני משערת שאנשים שנראים צעירים בגיל מבוגר או זקן זה תוצאה של שילוב כזה או אחר של דברים שונים:
גנים (קודם כל), אורח חיים פיסי, אורח חיים נפשי, כסף.(אולי יש עוד דברים שלא עלו לי)

[טליה_טקאוקה*]

אוי ממש עצוב ...
(אני כמעט לא מגיעה לאתר אז רק עכשיו קראתי על הגור...)
וגם רציתי להודות לך על הכתיבה בעיקר על מחשבות המעבר אם כן /לא ואם כן אז לאן....
גם אני מתלבטת הרבה זמן ומאד עוזר לי לקרוא אותך!!
תודה@}

[אשה_שמחה*]

מה שלומכם?

פעם צחקתי נורא על כל מי שעשה הליכות (אני הייתי מהרצות) אבל היום זה נראה לי הרבה יותר נכון וידידותי לגוף.

ואני אף פעם לא הבנתי את אלו שרצים. לא האמנתי שהם אשכרה נהנים מזה. כמו שאת יודעת, אני ממליצה בחום על הליכות..

[עדינה_ניפו*]

לא יכולה לכתוב כרגע אבל נקודות יש לי כל מיני מחשבות על מה שכתבת.
ברגע שאמצא זמן פנוי אכתוב.

היי טליה, באמת המון זמן לא התראינו כאן, טוב לשמוע ממך.

[עדינה_ניפו*]

יש לי כזאת כמיהה לקבל את העילגות של עצמי, את הרגשות שמציפות אותי לעיתים,
את המבוכה שלי וחוסר ההבנה וחוסר היכולת שלי להתבטא כמו שהייתי רוצה.
יש בי כמיהה להרשות לעצמי לבטא ולהתבטא כמו שהדברים באים ועולים מבלי לעשות חשבון, לבטא אהבה או התרגשות בקלות.
לוותר על הפאסון (אין לי מושג איך מאייתים את זה), על הרצון להיות מאופקת ו cool ...

זה איחול קטן לעצמי ותזכורת.

[טליה_טקאוקה*]

@}

[עדינה_ניפו*]

_פעם שמעתי את Ester Hicks שמתקשרת את Abraham אומרת שהזיקנה קוראת כתוצאה מההתנגדות שלנו למציאות.
נשמע הגיוני, לא?
לא מתחברת בכלל.
גם הפרי לאחר בשלותו מתחיל תהליך של התקמטות הרקבות ונשירה אז? הוא מתנגד למציאות?
אני מתכווננת על היותי מציאותית. לא להתבכיין ולא להזקין את עצמי אבל גם לא להגיד שאין לי גיל וכל זה.
והכל בסדר. ההזדקנות היא לא איזה רעה חולה לתפיסתי- היא ממש חלק מן החיים הללו._

נקודות, אני מסכימה איתך לגמרי.
אבל אני חושבת שזאת חלק מהדואליות האינסופית שבחיים האילו.
מצד אחד ברור לי שכמו שאת תיארת ההזדקנות היא חלק ממעגל החיים ומצד שני אני יכולה ממש להרגיש איך ההתנגדות שלי למציאות מביאה אותי לעייפות, התבלות, שחיקה...
לכן אני יכולה לראות את האמת בשתי האימרות.

[עדינה_ניפו*]

אתמול הייתי אצל אישה מקסימה שעובדת עם נשים לקראת לידה ובעקבות שיחה שהיתה לנו על שיטת פאולה והשימוש בקול היא הראתה לי סירטון נפלא על לידה!!
בהתחלה זה לא נראה כמו לידה אמיתית אלא כמו איזה סרט אומנותי אבל סבלנות...
מאד ממליצה לראות.
צפייה מהנה

http://www.dailymotion.com/video/[po]x7yo8v naitreenchantee lifestyle[/po]

[ענת_גיגר*]

וואו מרגש!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מדהים!

[בלה*]

יואווווו. מדהימה.

[עדינה_ניפו*]

אה יופי שראית בלה, בדיוק רציתי לכתוב שזה לא רק לנשים בהריון, לדעתי כל אחת תהנה מהסירטון הזה.
הוא מצולם מקסים והאישה היולדת היא באמת מדהימה.
זה מאד מדטטיבי.

[ריש_גלית*]

מצטערת לקלקל את החגיגה, אבל הייתי אומרת שהסרט הזה דווקא לא מומלץ לנשים בהריון... הוא עלול ליצור ציפיות לא ריאליות מהלידה, אתן לא חושבות ככה? כאילו שאין לנשים כמונו ציפיות לא ריאליות מהלידה בכל מקרה.

[נ_ע_מ_ה*]

וואי,איזה סרט!
פשוט לא יאומן. כמה רוגע ושלווה,כמה בטחון,כמה שקט. עוצמה נשית בהתגלמותה.
וואי...
מאחלת לך עדינה שתלדי כשאת שלמה לקבל את כל מה שיבוא ברוגע כזה,בדיוק כמו האשה המדימה הזו. איזו יפה היא....

ובעניין ההזדקנות: מצטטת שיר שאני אוהבת מאד,רמי קליינשטין:

קח אותו לאט את הזמן ,
העולם עוד יחכה בחוץ
קח עוד איפה מן הזמן
שתי דקות לפני ההתפכחות .

להתמכר ללב המתפרע ,
לדמיון המתפקע
לאושר הנוגע
בעומק הכאב .

אתה עוד תגלה את העולם ,
אם תרצה או לא תרצה
יש עוד זמן להשתנות
מהקצה אל הקצה .

[עדינה_ניפו*]

טוב, אז קודם כל אגיב ואז אספר קצת על הפורים שלי.


מצטערת לקלקל את החגיגה, אבל הייתי אומרת שהסרט הזה דווקא לא מומלץ לנשים בהריון... הוא עלול ליצור ציפיות לא ריאליות מהלידה, אתן לא חושבות ככה? כאילו שאין לנשים כמונו ציפיות לא ריאליות מהלידה בכל מקרה.
גלית,
אני לא יכולה לדבר בשם אחרות אני רק יכולה לספר שעבורי זה עשה את ההיפך.
אני בהריון הקודם הייתי בפחדים איומים מהלידה (בלי סיבה נראית לעיין, אחרי שתי לידות בית נפלאות) והפעם בתחילת ההריון הזה שוב חשתי את אותם הפחדים.
עבורי לראות סרטי לידה רגועים ושלווים מאד מרגיע.
ובכלל בעקבות הפאולה ו"ההיפנו" אני חשה שאני רוכשת לעצמי כלים רבים בכדי להתמודד עם הצירים אחרת ממה שעשיתי בעבר.
יש לי ממש ריגוש לקראת הלידה הזאת.
ייתכן שהיא תהיה כואבת וקשה כמו שתי שלושת הלידות שקדמו לה אבל לא עדיף לי להיכנס אל תוך הלידה הזאת באופטימיות מאשר עם פחדים?
אני גם בטוחה שהפחד מלחתחילה מכווץ אותנו ומקשה על הלידה.
אולי זה נכון לי כי כבר ילדתי ואני יודעת איך זה מרגיש ואולי לאימהות שעוד לא ילדו זה יכול להיות מתעתע, לא יודעת?
בכל מקרה אני באמת חושבת שהאמונה שלידה בבסיסה היא דבר מסוכן ובלתי אפשרי לעמוד בכאב שלה זאת אמונה שחדורה בכולנו כל כך עמוק, אפילו לאילו מאיתנו שילדו בבית וחוו משהו אחר ואני מאמינה שאם יכולנו לוותר על כל האמונות האילו היה לנו אולי סיכוי לחוות כל מיני דברים חדשים ומפתיעים בלידות שלנו.
לכן אני מאמינה שלראות סרט מהסוג הזה יכול להוות השראה גדולה.

מאחלת לך עדינה שתלדי כשאת שלמה לקבל את כל מה שיבוא ברוגע כזה,בדיוק כמו האשה המדימה הזו. איזו יפה היא....
אני באמת מחכה ללידה הזאת בכל כך הרבה שמחה


_אתה עוד תגלה את העולם ,
אם תרצה או לא תרצה
יש עוד זמן להשתנות
מהקצה אל הקצה ._
לגמרי!

[עדינה_ניפו*]

עכשיו לגבי פורים,
כמו שכבר כתבתי אני לא חובבת את פורים במיוחד, תמיד הרבה לחץ בשבילי, אבל השנה היה לי מאד מעניין.
עיקר החוויה שלי היתה שהכל מסתדר בדיוק כמו שצריך ואין צורך ולו לרגע להיכנס ללחץ משום דבר!

זה התחיל מהמחשבות על התחפושות.
אצלינו זה תמיד עניין גדול. דוד הוא התופר והוא משקיע בתחפושות האילו את כל נפשו ומרצו וזה בדרך כלל אומר כמה לילות ללא שינה (שגם אני לא ישנה בתור השולייה הנאמנה שלו ) .
השנה לשמחתי הוא לא היה פנוי לזה ולכן המטלה היתה עלי, בתחילה נלחצתי ואז החלטתי שנוסעים לחנות תחפושות ונראה מה יהיה.
כל כך לא רציתי לנסוע עם הילדים ולהיות מוקפת ב "אני רוצה את זה ואת זה ואת זה..." ובכי וריבים...ובסוף חוזרים הביתה ואף אחד לא מרוצה.
אבל לא היתה ברירה, אמרתי לעצמי אם אין ברירה כנראה שהכל יהיה בסדר.
בנחת יצאנו כולנו לנתיבות ותוך שעה היו לנו שלוש תחפושות מלאות, בזול, חלק מתחפושות ישנות שיש בבית וחלק קנוי...
קלי קלות!
ובנוסף לזה הם שרו שלושתם כל היום למחרת "אילו התחפושות הכי טובות בעולם!"

לא ידעתי לאיזו מסיבה ללכת עם הילדים, לא סובלת את המסיבות האילו בכלל וחוץ מזה לא ממש היה לי אוטו וכל דבר דרש התקמבנות מטורפת ונסיעות ארוכות ומתישות.
שוב ושוב אמרתי לעצמי שהפיתרון המושלם יצוץ ואין צורך להילחץ ואכן אתמול בלילה גיליתי ממש במקרה שיש פה במושב הסמוך מסיבה היום ואחות של דוד התקשרה להגיד שהיא רוצה לבוא לבקר עם הילדים שלה, אז היא באה ואספה אותנו ונסענו כולנו יחד...היה פשוט, היה צנוע, רגוע וכייף!

ויש עוד כמה וכמה דברים שקרו באותו האופן, נראה היה שאין להם פיתרון ואז ככה כמו בפאזל פתאום כל המהלכים התאימו במדויק זה לזה והכל נפל על מקומו בצורה הכי קלה נכונה וטובה.

הלואי עלי כל יום ככה ברגוע כמו הפורים הזה!

[רסיסים_של_אור*]

הלואי עלי כל יום ככה ברגוע כמו הפורים הזה!
מצטרפת לגמרי !!!

[אשה_שמחה*]

ויש עוד כמה וכמה דברים שקרו באותו האופן, נראה היה שאין להם פיתרון ואז ככה כמו בפאזל פתאום כל המהלכים התאימו במדויק זה לזה והכל נפל על מקומו בצורה הכי קלה נכונה וטובה.

גם אצלנו זה היה ככה. מדהים. אתמול בלילה הגיע אלי כובע צמר לבן שהייתי צריכה לתחפושת הכבשה, והיום בצהריים מצאתי חתיכת צמר חום בדיוק בגודל לשתי אוזניים, ושתי סיכות בטחון לחבר אותן (זהו, רק שתיים, לא שיש לי עוד סיכות בטחון בבית...), וככה לגבי הכל.

[אנונימי]

אז רק שיהיה גם המשך פורים שמח ושהכל הכל יגיע (אפשר גם בלי ליפול, נכון?) למקומו בקלות ובשלום

[עדינה_ניפו*]

ושהכל הכל יגיע (אפשר גם בלי ליפול, נכון?) למקומו בקלות ובשלום
אמן
ושהיה לכולנו המשך חודש נפלא...!
אצלי יש בשבוע הבא יומולדת עברי ובשבוע אחרי זה לועזי ואז יש פסח ואז לידה....
איזה זמן של התחדשות!!!!!!!!!!!!
מזכירה לעצמי להישאר מחוברת לאמונה, לתפילה, לקצב שלי ולמנוחה שאני זקוקה לה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מזכירה לעצמי להישאר מחוברת לאמונה, לתפילה, לקצב שלי ולמנוחה שאני זקוקה לה

ומתפללת עבורך לכל אלה.

[אשה_שמחה*]

ומתפללת עבורך לכל אלה.

גם אני

[בלה*]

אצלי יש בשבוע הבא יומולדת עברי ובשבוע אחרי זה לועזי
אה נכון, גם את עכשיו!!! יומולדת שמח!!!

[טליה_טקאוקה*]

עיקר החוויה שלי היתה שהכל מסתדר בדיוק כמו שצריך ואין צורך ולו לרגע להיכנס ללחץ משום דבר!

אמרתי לעצמי אם אין ברירה כנראה שהכל יהיה בסדר.
מדהים....ולחשוב כמה אנרגיות אנחנו מבזבזות על נסיונות השליטה.....
אני גם אומרת לעצמי את אותם הדברים. יש לי כמה מנטרות מוכנות מראש למצבי הלחץ....

ולגבי הלידה, ממש משמח ויפה לראות את התהליך שאת עוברת! (עם ההריונות והלידות)
תודה על השיתוף@}@}@}

[אנונימי]

[עדינה_ניפו*]

אז היום, יום ראשון, יום הפאולה שלי.
עוד יום מעניין.
היום באתי והודעתי לה שהתחיל לי טחור אחד קטן.
עשינו תרגילים שונים לסוגר האחורי ואז בסוף היא בקשה ממני לחשוב האם יש משהו בחיים שלי שאני לא מצליחה להרפות ממנו.
משהו שאני לא מוכנה בשום פנים ואופן לוותר עליו והוא כל הזמן מטריד אותי.
ואז היא ביקשה שאעצום עיניים ואמצא דרך לראות את עצמי מוותרת על העניין, מרפה מזה לגמרי, נמצאת שם עם אותו אדם או אותה סיטואציה וזה לא מטריד אותי, לא מעסיק אותי... אני חייה עם זה בשלום.

הדבר הראשון שעלה הוא נושא המעבר מול דוד
זה שהוא רוצה להישאר כאן ואני רוצה לעבור.

אז התחלתי, עצמתי עיניים ונסיתי למצוא דרך לחיות עם הדבר הזה בשלום.
לא ממש ידעתי איך לעשות את זה וכשנסיתי לראות את עצמי מוותרת על מעבר השתגעתי.
הרבה זמן שכבתי שם בתחושת חוסר אונים, אמרתי לה שאני לא מוצאת דרך וכל מה שהיא ענתה היה "כן, זה קשה".
אז "בלית ברירה" המשכתי לשכב שם והזכרתי לעצמי שכמעט כל שבוע אני נתקלת באותו דבר, באותו המחסום, אותו התיסכול וזה תמיד מקדים לרגע הכי חזק בטיפול.
אז הרפיתי והמשכתי לשכב שם.
דמיינתי את דוד בונה את הבית שלנו כאן ומיד הרגשתי אומללה )-:
עד רגע אחד מסוים שפתאום ראיתי את עצמי הופכת למים סביבו, סביב דוד שבונה את הבית שלנו כאן.
הוא בונה את הבית ואני זורמת כמו נהר קטן סביב הבית הזה.
המשכתי לראות את עצמי כמים והתחלתי להרגיש את עצמי נעה בעדינות (יותר תנועה פנימית) ויצא ממני קול שקט ונעים (זה משהו שבעבר הייתי עוצרת אבל היום אני נותנת לעצמי את החופש מול המטפלת הזאת להתבטא, זה נפלא).
המשכתי לדמיין את דוד והבית כאן בניר עקיבא ואני המים הזורמים בשלווה נפלאה סביב הכל.
(אגב, הדימוי של המים לא עלה כתוצאה של חיפוש אחר פיתרון אלא דווקא כשהרפיתי ובטחתי שמשהו יגיע אלי)

מעניין שהדימוי של המים עולה עבורי הרבה מאד בחודשים האחרונים, תחושה נעימה של זרימה עדינה, תנועה פנימית של עירסול מרגיע.

אני לא יכולה להגיד שאני עכשיו לא מרגישה צורך לעבור כבר אבל שוב אני מרגישה את ההרפייה הזאת למול הנושא (האינסופי הזה).
אולי גם רחשתי לי איזה כלי קטן להתמודדות עם מצבים שאני לא מצליחה להרפות מהם.
ומקווה לראות השפעה על הטחורים.

[רסיסים_של_אור*]

ואוו !!!

[רסיסים_של_אור*]

לא יודעת למה אבל איכשהו הכתיבה האחרונה שלך מתחברת לי עם נושא עצירת הגשמים ואיך פתאם באדר נפתחו השמיים כאילו משהו השתחרר, כשכבר ממש לא האמנו שעוד יבואו ומים רבים זרמו וזורמים עלינו משמיים...

[אנונימי]

עדינה אהובה,
מרגש כל כך!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[עדינה_ניפו*]

רציתי לכתוב על השיעור פאולה האחרון שלי
אבל אני יושבת פה תשושה והגרון כואב מהצעקות...
הילדים שלי עדיין ערים.
בחדר השני משחקים להם שלושתם.
הם כולם בפיג'מות עם שתי הרגליים בתוך שרוול אחד, עושים תחרות של "קפיצות הישרדות" כמו שהם קוראים לזה.
(הם ראו בסוף השבוע את התוכנית "הישרדות" בפעם הראשונה בחייהם בבית של גיסתי וכמו למונוסודיום גלוטומט, הם התמכרו מיד.
הבכור מסתובב כל היום ואומר "הישרדות, כל יום מראשון עד חמישי בשעה 21:00" כנראה מצטט מהפרסומת ומחכה להזדמנות הבאה לראות את התוכנית.)
יש שלב לפעמים בערבים שבו מתחילה שגעת.
הילדים מתחילים להתפרע ולהשתולל ברמות שאני לא עומדת בהם ואני מרגישה כמו בתוך מערבולת, סערה, משהו שאין לי סיכוי להשתלט עליו.
ולאחרונה השניים הגדולים רבים יום ולילה כמו חתול ועכבר וזה משגע אותי לגמרי, הם צועקים והולכים מכות והמקום קטן ובערב אני לא יכולה אפילו לצאת להתאוורר.
ואז אני מתמודדת באחת משתי דרכים, או שאני מצליחה לתת לזה לשכוך (ככה מאייתים את זה?) מעצמו או שאני נכנסת באימאמא שלהם והערב נכנסתי בהם )-:
צרחתי, התחננתי, איימתי, נתתי לאמצעי פעמיים מכה (לא מאד חזק אבל מספיק בשביל להבהיל או להשפיל) ובסוף סיימתי במיטה שלי בוכה.
הסתכלתי על הבטן הגדולה שלי ואמרתי לעצמי "איך את מביאה עוד ילד לעולם הזה, מה חשבת לעצמך?"

בקיצור, היה לא כיף בכלל.
אבל אני פוגשת את עצמי במצבים האילו מספיק בשביל להבין שזאת אני, זה בדיוק מה שהיה לי לתת באותו הרגע ועדיף לי לעבור הלאה, לבקש מהם סליחה ולסלוח לעצמי מהר מהר ולא להלקות את עצמי על החולשה האיומה הזאת, על חוסר היכולת שלי להתמודד בצורה יותר בוגרת ומכילה במצבים האילו.

נדמה שהילדים עוברים הלאה כל כך בקלות,
מעניין מה הם יזכרו ממני, מהשנים האילו כשיגדלו?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

גם אצלי ונראה לי שברוב הבתים הטרום שינה זה שגעת.
כשעבדתי בגן הם היו נכנסים לשגעת לפני מנוחת צהריים (נראה לי שזה קשור בעייפות).
וגם לגבי ההכלה צר לי להודיע לך שאת לא לבד...

אצלי היה יום קסום (בלי התעצבנות אחת...טוב אולי אחת קטנטנה) - אבל קיבלתי את המנה שלי אתמול בשביל כל השבוע!! P-:

[רסיסים_של_אור*]

וואו עדינה, בא לי כל-כך פשוט לחבק אותך חיבוק גדול גדול גדול גדול, כזה שמאפשר לך לפרוק ולפרוק ולפרוק וגם מוכיח לך, לא רק במילים כאן באתר, כמה אני מזדהה ומבינה ואין לי בכלל מילים בשביל כל התחושות שגואות בי עכשו... הקטע הזה עם ה "מה חשבת לעצמך" וואי כמה שהוא מזעזע, כמה התחשבנות ושיפוטיות ושאיפה לגדולות ונצורות ומושלמות יש לנו בתוך המערכת... אויש, כמה שזה משגע ומעייף. לפעמים רק התחושה הזאתי שאין לאן לברוח, שאולי אני עכשו חסרת סבלנות וחסרת שקט ואם היה אפשר הייתי סוגרת את עצמי באיזה חדר ושיהיו עם השגעת שלהם בלי קשר אליי... אולי יעודד אותך להיזכר שהרבה פעמים אחרי הימים האלה באים ימים שבהם יש יותר אור ויותר אוויר והדברים שרק אתמול היו קשים ונוראיים נכנסים טיפה לפורפורציות ושוב אפשר לחייך בקלות ובלי פחד...

[טליה_טקאוקה*]

בא לי כל-כך פשוט לחבק אותך חיבוק גדול גדול גדול גדול, כזה שמאפשר לך לפרוק ולפרוק ולפרוק
תודה על השיתוף בדברים הפחות נעימים ויותר קשים לשיתוף...@} את לא לבד!!@}(())

[אנונימי]

צרת רבים - נחמת...: גם אצלנו זה ככה.
למזלי, הבית שלנו די גדול. אני מסלקת אותם מעלי, שילכו להתפרע במקום אחר.

[מתחדשת*]

_בא לי כל-כך פשוט לחבק אותך חיבוק גדול גדול גדול גדול, כזה שמאפשר לך לפרוק ולפרוק ולפרוק
תודה על השיתוף בדברים הפחות נעימים ויותר קשים לשיתוף... את לא לבד!!_

[עדינה_ניפו*]

תודה בנות יקרות,
מה שטוב הוא שאני באמת לא לוקחת את האירועים האילו קשה מידי לאחרונה.
אולי זה בגלל ההריון שאני יותר סלחנית כלפי עצמי, מבינה שהגבולות שלי הצתמצמו עוד יותר
ואני זקוקה ליותר מרחב פרטי ושקט.

ולגבי המשפט הזה-
_נדמה שהילדים עוברים הלאה כל כך בקלות,
מעניין מה הם יזכרו ממני, מהשנים האילו כשיגדלו?_
אני באמת תוהה ביני לביני עד כמה כם עוברים הלאה בקלות כמו שזה נראה לי מבחוץ וכמה מטען נשאר להם מהכל.
אבל אני יודעת שזה דבר שאי אפשר הרי למדוד אותו.
העניין הוא שלפעמים כשאני רואה אותם כבר עוברים הלאה במהירות, צוחקים ומשחקים אחרי "הסערה" שהיתה אני מאפשרת לעצמי גם כן לעבור הלאה, לשכוח מהכל כאילו לפני רגע לא צרחתי וצעקתי עליהם ואז אני תוהה אם זה בסדר, אולי אני צריכה להתעקב על מה שקרה, לדבר איתם על זה, לפתוח את הנושא ולאפשר להם להעלות מחשבות או רגשות שאולי נמצאים שם אבל לא מקבלים ביטוי...?

[אשה_שמחה*]

לשכוח מהכל כאילו לפני רגע לא צרחתי וצעקתי עליהם ואז אני תוהה אם זה בסדר, אולי אני צריכה להתעקב על מה שקרה, לדבר איתם על זה, לפתוח את הנושא ולאפשר להם להעלות מחשבות או רגשות שאולי נמצאים שם אבל לא מקבלים ביטוי...?
מהנסיון שלי, כשאני מנסה ליזום שיחות כאלו זה תמיד מרגיש מיותר ומבלבל. מבחינתי האידיאל זה לבקש סליחה בענייניות, להסביר בפשטות שכעסתי מאוד ובגלל זה צעקתי וכו', ולהמשיך הלאה. אם הם מעלים את הנושא זה משהו אחר, אבל זה כמעט אף פעם לא קורה.
כפי שאת יודעת, אני מזדהה עמוקות. ואכן איזה מזל שהרבה פעמים אחרי הימים האלה באים ימים שבהם יש יותר אור ויותר אוויר והדברים שרק אתמול היו קשים ונוראיים נכנסים טיפה לפורפורציות

[סגו_לה*]

מצטרפת למחבקות והמזדהות,
היום עלה לי משהו מעניין,התחלתי לנסות את דרך האמן ואני כותבת כל יום דפי בוקר , טוב ,לא כל יום ולא בהכרח בבוקר...
אבל עולות לי כל פעם תובנות מדהימות,היום למשל כתבתי והבנתי שבמקום שאחפש כל מיני תשובות בחוץ,אני יכולה פשוט להיות כל כך מלאה מזה שקיבלתי עכשיו נשמה גדולה,היא מונחת בחיקי והיא הצטרפה לנבחרת מדהימה של נשמות גדולות,מה גדולות - ענקיות !
והם יכולים ללמד אותי הרבה אם רק אהיה ואקשיב,כל מה שאפשר לעשות זה להיות.
אנחנו מצפות מעצמינו יותר מידי כי אנחנו מסתכלות החוצה- מה הייתה עושה איזו מושלמת אחת במקומינו,או מה זה מצב מושלם?
שקט למשל אצל ילדים זאת לא מציאות אמיתית,אז מה,יש לי לפעמים ציפיה מדומינת שיהיו יותר שקטים.
סדר וניקיון-גם לא משהו מעשי שמגדלים ילדים שמחים ויצירתיים,אבל יש לנו ציפייה שהם יסדרו וינקו אחריהם...נו,באמת...
אם נהיה,נתבונן פנימה ונוכל ללמוד מהמורים המיוחדים שנשלחו אלינו למסע הזה.

גם הנשמה החדשה שאת מביאה תגדל אותך ותצמח בעצמה עם הנבחרת השמחה שלך,
ואיזה מזל יש להם,שיש להם כזאת אמא נהדרת !!

<ואת כל זה אני אומרת וחוזרת גם לעצמי,חבל שנגמר הדיו במדפסת,הייתי תולה לי מול העיניים במטבח...>

[עדינה_ניפו*]

מהנסיון שלי, כשאני מנסה ליזום שיחות כאלו זה תמיד מרגיש מיותר ומבלבל
כן גם אצלי.


_גם הנשמה החדשה שאת מביאה תגדל אותך ותצמח בעצמה עם הנבחרת השמחה שלך,
ואיזה מזל יש להם,שיש להם כזאת אמא נהדרת !!_
תודה מתוקה

[עדינה_ניפו*]

אני מתה מעייפות רוצה לישון ויש לי המון דברים על הראש והמון מחשבות שהייתי רוצה לשתף בהם אבל לפעמים יש כזה עומס שמרגיש לי ששום דבר הוא לא באמת כזה חשוב בכדי להעלות על הכתב ובמיוחד לא מספיק חשוב בכדי לבזבז עליו עוד זמן של עירות במקום לישון ולקבל את המנוחה שהגוף הייגע שלי כל כך זקוק לו.

רק מילה אחת, אני באמת מאוהבת בעובר/ית שגדל בתוכי.
הוא זז בלי הפסקה כל היום והלילה ואני מתמוגגת עם כל תנועה שלו כאילו זה ההריון הראשון שלי!

[יערת_דבש*]

נשיקות של חיזוק.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[מתחדשת*]

אני באמת מאוהבת בעובר/ית שגדל בתוכי
איזה כיף לשניכם.

[עדינה_ניפו*]

תודה על כל הפרחים!

אני עוברת ימים משונים, המון עליות וירידות.
מבחינה פיזית קשה לי מאד מאד, כואב לי להיות על הרגליים יותר ויותר וכואב גם לשכב, לא מוצאת מנוח.
עייפה מאד ואני הולכת ומאבדת שליטה לגמרי על עבודות הבית (מחפשת עזרה אבל עדיין לא מצאתי )-: )
אני לא מבינה למה כל כך כואב לי הגוף?
יש לי עוד 6 שבועות עד השבוע ה 40 ואני כבר מרגישה ככה.
כל היום דיברתי עם ה', מנסה להבין איך אני אמורה להתמודד עם הגוף שלי, עם המצב הזה.
שוכבת המון, מקשיבה לגוף שלי, נעה באיטיות ומנסה לשחרר מתחים אם יש...
המצב הפיזי גם מעורר בי חששות מידי פעם.
אני מקווה בשיעור פאולה הבא לעבוד על זה אבל אני מתחילה לחשוב שאולי אני צריכה להוסיף שיטת טיפול נוספת בשלב הזה.
אשה שמחה נתנה לי ליום ההולדת כרטיסיות קטנות עם כל מיני אימרות של הרבנית פישר, אני מתענגת עליהם!
אני כל היום שולפת לי מהם.
כמה המשפטים הקצרים האילו יכולים לרומם אותי, למלא אותי באופטימיות.
היום בכלל היה יום משונה, מצד אחד הייתי מוטרדת מהמצב הפיזי שלי ומצד שני הרגשתי שהחסד האלוקי ממש עוטף אותי, גלוי לעיניי בכל רגע ורגע.
אני חושבת שזה בזכות הכרטיסיות האילו שכל הזמן מזכירות לי לשוחח עם בורא עולם, קשר שהתרופף בזמן האחרון ועכשיו מתעורר מחדש!!
>תודה שוב לאשה שמחה היקרה< (מקווה שאני לא מביכה אותך)

קיבלתי גם ספר שירה מענת (שכנתי לשעבר האהובה) של אגי משעול!
כל כך נהנית מזה, אז רב היום שכבתי על הספה וקראתי לסירוגין את אגי משעול והרבנית פישר
קיבלתי הרבה אור!

אני שוב שואלת את עצמי למה אני כותבת את הדברים האילו כאן.
מרגישה שזה מיותר מצד אחד ומצד שני פשוט רוצה ולא יודעת בדיוק למה.
יש לי נטייה לרצות לשלול לגמרי המדיה הזאת, את הטרנד הזה, את הבלוג הזה.
מצד שני אני יודעת שדרך האתר הזה כבר פגשתי כמה אנשים שיקרים לליבי מאד מאד היום.
את רובכן עוד לא פגשתי וחלק כבר כן ואת אילו שפגשתי פנים מול פנים אני יכולה רק להגיד שהאהבה שרכשתי לכן דרך הכתיבה בלבד בהתחלה, כאשר פגשה את הפנים מאחורי המילים קיבלה ממשות פיזית אף גדולה יותר במציאות ואישרה לי שיש משהו בכתיבה כאן שיש בה יסוד של אמת.
וההשראה שאני מקבלת מבלוגים של אחרות אני בכלל בכלל לא יכולה לבטל ולו לרגע אחד.
אז הנה, ככה אני בנתיים ממשיכה לכתוב כאן כל עוד אני מרגישה רצון בזה.
ומודה לכן, לאילו שקוראות אותי כאן ומלוות אותי.
יש לי רק הערכה והודייה אליכן.

[נ_ע_מ_ה*]

אני שמחה שאת כאן
שמחה ומודה על החיבור שנוצר בנינו דווקא מתוך השיח הוירטואלי , האינטראקטיבי הזה. אמנם הישיבה מול מסך אלקטרוני ממש לא משתלב עם התדמית של "אנשי באופן",ה"טבעיים",אבל למי אכפת. "לחיות "טבעי",זה לחיות כמו שהטבע שלך אומר לך, ואם זה מה שמתאים לי (לך...)כרגע , אז סבבה.
אני איתך... (במיוחד אחרי שסגרתי את הבלוג שלי...אולי עכשיו אבוא לבקר אצל בבית יותר (בדף הבית))

[אשה_שמחה*]

אז הנה, ככה אני בנתיים ממשיכה לכתוב כאן כל עוד אני מרגישה רצון בזה.

שמחה שכך

לגבי הגוף והפחדים- אני זוכרת גם אצלי משהו דומה, בחודש השמיני, ודווקא בתשיעי משהו השתחרר. המחשבה שאומרת-"אם עכשיו זה ככה אז מה יהיה בתשיעי?" היא רק פרשנות אחת למצב.
אני מאמינה שהתשובות בדרך אליך בענין הזה. יש לי עוד כמה דברים להגיד אבל אנסה בטלפון @}

גם אני מאוד אוהבת את אגי משעול.
שכבתי על הספה וקראתי לסירוגין את אגי משעול והרבנית פישר נשמע שילוב טוב

אם לא אתפוס אותך בטלפון- שתהיה שבת מבורכת עם הרבה מנוחה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מוטרדת מהמצב הפיזי שלי ומצד שני הרגשתי שהחסד האלוקי ממש עוטף
אומרים שכשמרגישים לא טוב פיזית הנשמה מתעלה...כי מרוב כאבים לא אכפת לנו כלום ולא חושבים על שטויות
חומריות ואז הנשמה חופשית...
@}

[יוטי_לונדון*]

עדינה אהובתי,
הרבה זמן לא נכנסתי לכאן ויצא לי לקרוא כל כך הרבה עכשיו.
לך זה המון תהפוכות, קשיים ורגשות אבל מהצד זה נראה שאת עוברת מסע נפלא.
אני ממשיכה לאחל לך הרבה טוב.
שבת שלום @}

[רסיסים_של_אור*]

חשבתי על הקטע הזה של הכתיבה במחשב (שאני נורא מזדהה איתו) שזה אולי קצת הקושי שלנו לקבל שהחיים השתנו. כמו שהילדים של היום הרבה יותר מול מחשב וקשה לנו לקבל את זה (אני לפחות נוטה כל הזמן להשוות את הילדות שלהם למה שאני מכירה וזוכרת מהילדות שלי ו"שוכחת" שעברו כמה עשרות שנים והעולם, יחד איתי, עבר אי אלו שינויים...) אולי עוד קשה לנו לקבל ולהבין שיש כאן כלי ולהסתגל לאופן השימוש שלנו בו (חושבת לעצמי המון פעמים שאמא שלי מעולם לא ניהלה שיחות ממושכות בטלפון כפי שאני וחברותיי נוהגות לעשות, בעצם גם עד היום היא לא יכולה לנהל שיחה ממושכת בטלפון, השימוש שלנו בכלי הזה אחר מאד... )

שבת שלום

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רסיסים, חופשי חופשי.
ולא זו בלבד, צריך להזכיר את כל המעלות של הכלי הזה:
האפשרות לתקשר ברגעים בודדים ביום שנוח, ללא יציאה מהבית, אפילו קפה לא צריך להכין P-:
האפשרות להכיר מליון אנשים מכל מקום.
האפשרות ליצור רב שיח
האפשרות להתחרט על דברים ולתקן לפני ששולחים
האפשרות לחזור לדיונים קודמים
טוב, בטח יש עוד אבל זה מספיק להפעם.

ועדינה...מה את עושה בדפים של הריונות עם בעיות?? נשמה שכמותך @}
שבת נעימה וטובה שתהיה הרבה מנוחה ושמחה.

[אנונימי]

הידעת שאגי משעול (הגאונה) המציאה מילה (מקסימה!) לשפה העברית, שהתקבלה רשמית על ידי האקדמיה?!

וגמני אמביוולנטית לגבי המחשב והאינטרנט.
בעיקר לגבי אופן השימוש שהילדים עושים בו, אבל גם קצת לגבי מה שאני עושה איתו, בעיקר בימים בהם אנחנו בבית, ובמקום לנצל את הזמן לבילוי איכותי עם הילדים או לעבודות בית, אני נשאבת למיילים ולבאופן.

ובתור חברה גם ממשית, מודה ומברכת את נוכחותך פה, שכן לולא זאת, הקשר ביננו היה נראה לגמרי אחרת, ולטעמי - הרבה פחות טוב...

[אמא_בבית*]

הי, גיליתי את אגי משעול ממש לאחרונה ובבת אחת גם אני התחלתי לאהוב אותה. ראיתי עליה במקרה סרט בערוץ 8 והוא היה כל כך יפה שראיתי אותו עוד פעמיים.

[טליה_טקאוקה*]

גם אני שמחה שאת פה!! אוהבת את הכנות והפשטות בכתיבה שלך . מה לעשות שהמחשב מהווה תחליף לשבט אמיתי. אפשר לראות את זה גם כיתרון. הנה, זה אפשרי לחיות בחינוך ביתי ביפן ולקבל תמיכה מחברות וירטואליות! בלי זה לא הייתי שורדת....
תרגישי טוב@}(())@}

[עדינה_ניפו*]

תודה תודה לכולכן.
אחרי הפוסט האחרון וכל התגובות החמות אני מרגישה שאני מרשה לעצמי יותר להפנים ולהינות מהחם והמילים האוהבות והמעודדות שלכן.

לגבי המצב הפיזי שלי
לגבי הגוף והפחדים- אני זוכרת גם אצלי משהו דומה, בחודש השמיני, ודווקא בתשיעי משהו השתחרר. המחשבה שאומרת-"אם עכשיו זה ככה אז מה יהיה בתשיעי?" היא רק פרשנות אחת למצב.
זה מתאים לי בול.
מצחיק, קראתי את המשפט הזה ביום שישי ואפילו אשה שמחה אמרה לי את הדברים בטלפון ואז רסיסים חיזקה אותם בעוד טלפון ואמרתי כן כן והבנתי את זה בהגיון אבל רק הבקר זה פתאום התיישב לי ממש.
זה כמו פאזל (תמיד אני חוזרת לאותו דימוי) שיש חלק אחד שאני יודעת שהוא החלק המתאים למקום מסוים, אני רואה את החלק הזה יושב לו שם מחכה שאני רק ארים את היד ואניח אותו במקום שלו אבל היד שלי לא מתרוממת עד ש... היא מתרוממת מעצמה והחלק נופל למקום והתמונה מתבהרת.
ובאמת היום ואתמול אני מרגישה קצת יותר טוב אבל בעיקר אני מבינה שאין לי ממה לפחד.
שוב אני רואה איך דברים מסתדרים מאליהם בכל מיני מובנים בחיים שלי כנראה בזמן המתאים להם ולא רגע אחד קודם!

הידעת שאגי משעול (הגאונה) המציאה מילה (מקסימה!) לשפה העברית, שהתקבלה רשמית על ידי האקדמיה?!
נו, אז ספרי לפחות איזו מילה!

[אנונימי]

כוכית

[אשה_שמחה*]

כוכית (שמשמעותה פות).

איזה יופי שזה התקבל! זו פשוט מילה נהדרת, לעומת פות היבשושית, וכל שאר האפשרויות העוד פחות מלהיבות .

בעיקר אני מבינה שאין לי ממה לפחד.
איזה כיף לקרוא!

[אסנת_ש*]

כוכית (שמשמעותה פות).
ואלה? 0-:

[אשה_שמחה*]

וואלה לא גאוני?

[אסנת_ש*]

כן

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

קצת אפל כזה, לא?
לא בטוחה שאוהבת את המילה הזו.
לא יודעת, יש לי רגישות עם שמות סביב המקום הזה.
כוך זה לא מקום עם קורי עכביש? D-:

[עדינה_ניפו*]

כוכית, וואו מקסים ממש.
לי זה דווקא מזכיר בצליל שם של פרח או ציפור.

_קצת אפל כזה, לא?
לא בטוחה שאוהבת את המילה הזו._
טוב, אי אפשר לספק את כולם
ובכלל עם מילים זה קשה, עולם האסוציאציות הוא כל כך רחב...

[עורכת*]

רק תיקנתי איזו שגיאת כתיב די קריטית באחת ההודעות כאן....

[עדינה_ניפו*]

תודה עורכת!
חס וחלילה שתהיה אצלי שגיעת כתיב בדף, אַהההההההההההההההההה!!!!
הצחקת אותי
אני מלכת שגיעות הכתיב, מצאת רק אחת? או שרק אחת קריטית ?

[עדינה_ניפו*]

טוב, יש לי סיפור מקסים, מקווה שהפעם אצליח לכתוב אותו (ניסיתי כבר פעם אחת הבקר).

החתולה שלנו המליטה אתמול.
נכנסתי לחדר ארונות ושמעתי נשימות עמוקות (היתה לי תחושה שזה עומד לקרות אתמול אז ציפיתי לזה.)
היא היתה בתוך אחד המדפים של הבגדים שלי (גם לזה ציפיתי, אמנם בשבועות האחרונים ניסיתי להרגיל אותה למקומות אחרים בבית אך ללא הצלחה).
מהר הוצאתי את כל הבגדים שלי משם ומצאתי אותה שוכבת מאחורה על אפודה סרוגה שלי מצמר סגול.
היא הסתכלה עלי בעיניים יוקדות.
היה לה מן מבט שאני פירשתי אותו כשילוב של שלווה וריכוז אינטנסיבי.
היא שכבה שם רגועה לגמרי, בין ציר לציר מלקקת את עצמה, ב"כוכית"!
ועם כל התכווצות/ציר כל הגוף שלה מתרומם, מתכווץ ומתרחב והיא נושמת נשימה עמוקה חזקה ורחבה.

שמתי סביבה שמיכות כדי שתרגיש מוגנת מאחוריהם וישבתי בצד והבטתי.
הרהרתי ביני לביני אם זה לא אקט פולשני, היתה לי הרגשה שאני צריכה לצאת משם ולתת לה להיות עם עצמה אבל כל כך לא רציתי לעזוב.
דיברתי איתה קצת בתוך תוכי, ביקשתי רשות מהריונית אחת אל השניה.
אני חושבת שהיא הסכימה ואפילו שמחה על הנוכחות שלי (ככה נראה לי) (-:

אספתי את תקווה (החתולה) כשהיתה גורה והתאהבתי בה.
אמנם אני אלרגית לחתולים וחסרת סבלנות לגמרי כלפי החיות שלנו אבל בכל זאת אני חשה את האחווה בינינו תמיד.

זהו, ככה ישבתי שם בחדר יחד איתה בשקט בשקט ואחרי כ20 דקות היא המליטה את הגור הראשון שלה!
זה היה מראה מופלא, כל כך התרגשתי לראות אותו מגיח מתוכה,
היא ליקקה אותו וניקתה אותו לגמרי, אכלה את השילייה... וכשסיימה הגור מיד התרומם והחל מחפש את הפיטמה.
ככה היא המשיכה עוד כשעה וחצי שבמהלכן היא המליטה עוד שני גורים.
בשלב הזה כבר עזבתי את החדר כי הילדים גילו את המאורע ולא רציתי שהם יפריעו.
מידי פעם נכנסתי ומצאתי אותה עם עוד אחד מלקקת ומנקה אותם ואת עצמה.

אחרי חמש שעות היא קמה בפעם הראשונה, קפצה מהארון הישר אל האוכל שלה (שזה בסמוך לארון) טרפה ממש את האוכל אבל ברגע שהיא שמעה את קול היללה של הגורים מיד קפצה חזרה אל המדף, וככה היא עושה מאז, כל פעם מגיחה לטרוף קצת אוכל ולשתות ואז ברגע שהיא שומעת אותם היא קופצת חזרה.
זה פשוט מקסים!!!

כל האירוע היה כל כך מרוכז ושקט וקסום ומעורר השראה!!!!!
מודה על כך שבזמן הזה של ההריון לי הזדמן לי להיות עדה ללידה המיוחדת הזאת.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני משערת שגם היא מודה לך...(-:
בכל זאת זכתה ללדת תוך הזדהות כה גדולה מצד אדוניה, שבוודאי היא תזכה לפינוק הראוי.
מזל טוב לתקווה .

[טליה_טקאוקה*]

מזל טוב לתקווה .
ולמשפחה המורחבת@}

[עורכת*]

אני מלכת שגיעות הכתיב, מצאת רק אחת? או שרק אחת קריטית ? השגיאה בכלל לא הייתה שלך אלא של מישהו אחר....

< שגיאות כתיב.... >

[עדינה_ניפו*]

_אני מלכת שגיעות הכתיב, מצאת רק אחת?
שגיאות כתיב...._
אחחח....
טוב, הכי הייתי רוצה שיחשבו שזה בכוונה אבל האמת הכואבת והמביכה היא שזה לא.... )-:
אני צריכה ממש לשים לב כשאני כותבת בכדי לא לכתוב עם שגיאות, אני יושבת עם מילון לידי ותמיד בודקת כל מילה שאני לא בטוחה לגביה ולפעמים אין לי כח לזה ואני לוקחת סיכון, הפעם פשוט לא שמתי לב.
שגיאות כתיב זה עוד אחד מהדברים שאצלי תמיד העידו על חוסר באינטיליגנציה אצל אחרים ואצלי כמובן וניסיתי להסתיר כל חיי.
עדיין זה דבר שמביך אותי לאללה אבל אני מנסה להתמודד עם זה בדרכים יותר פייסניות עם עצמי.

[עורכת*]

עדינה, את כותבת מקסים.... @}
בעצם רק רציתי ליידע שהעריכה הייתה טכנית, כדי שלא תחשבי שפולשים פה לבלוג.... .

[ריש_גלית*]

הסיפור על ההמלטה של החתולה כל כך יפה! התרגשתי עד דמעות. בהרגשה שלי ממש ישבתי אתך שם וראיתי את זה קורה והרגשתי את ההריון שלך גם כן (צריך שיהיה פה אייקון של סמיילי דומע, לא?).
(-:.
בקשר לשגיאות כתיב - למיטב ידיעתי זה עניין פיזיולוגי-תורשתי: כמו שיש אנשים שכותבים בשגיאות, יש אנשים שרואים שגיאות וזה ה"ליקוי" שלהם (אני, למשל). למה אני חושבת שזה פיזיולוגי? כי יש תקופות שאני, שבד"כ לא עושה שגיאות כתיב, פתאום משׂכלת אותיות - למשל בהריון ואחרי לידה...

_אני שוב שואלת את עצמי למה אני כותבת את הדברים האילו כאן.
מרגישה שזה מיותר מצד אחד ומצד שני פשוט רוצה ולא יודעת בדיוק למה.
יש לי נטייה לרצות לשלול לגמרי המדיה הזאת, את הטרנד הזה, את הבלוג הזה._
אני מזדהה מאוד עם הדברים האלה ודווקא לכן אני מבקשת - המשיכי לכתוב פה... הדברים שלך חשובים גם לי, כמו להרבה קוראות. @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לא משנה השגיאות וסיבתן, העיקר שאת מובנת ושכיף לקרוא אותך @}
בתור חובבת שפה ובתור די שולטת (למרות שיש פתאום מילים שאני לא זוכרת איך כותבים), אני הרבה פעמים מזכירה לעצמי ששפה היא רק אמצעי ולא המהות עצמה.
דרך השפה עוברים קודים די מעצבנים, ביניהם מעין מבחן התאמה בין אנשים. אנחנו מימנים בראש אנשים,לפי השפה.
הרי רבים חושבים שהשפה מעידה על האדם, מהיכן הוא בא, האם הוא אינליגנטי וכולי.
אבל ברור שזה ממש לא נכון. יש אנשים שלא הפנימו, יש אנשים שגדלו בבתים דוברי שפות שונות, יש אנשים שאפילו באו מהמקום ההוא ועדיין הם אנשים מדהימים ואנטיליגנטים.

אני מודה באשמה, שאני יכולה לשבת ולהקשיב לירון לונדון גם אם הוא מדבר על הדבר הכי משעמם, רק בזכות השפה שלו, אבל זוכרת שזה הקישוט. מה שחשוב זו המהות.

מעבר לכך שיש לי בטן מלאה על השפה העברית. כבר כתבתי באתר על זה:
לא ייתכן לדרוש מאנשים לדבר שפה תקינה כשהיא לא שומרת על חוקיה באופן עקבי ובכל מקום. אם חלק מהשפה הוא הניקוד, הוא היה צריך להופיע בכל מקום. בעיתונים, בספרות , על שלטים ובכל מקום. כך, באמת השפה לא הייתה משתבשת באופן כה מאסיבי, כפי שזה קורה במחוזותינו.
כשאני קוראת מילה חדשה ללא ניקוד, אין מה לצפות ממני לדעת את צורת ההגיה שלה.
כמו כן המון דגשים והטיות מתעוותים כי אין ניקוד והידע הולך ונעלם. ממש כך.

[עדינה_ניפו*]

בעצם רק רציתי ליידע שהעריכה הייתה טכנית, כדי שלא תחשבי שפולשים פה לבלוג.... .
טוב, תודה עורכת (ולא בציניות הפעם), כמו שראית פשוט דרכת לי על נקודה רגישה ואני דווקא שמחה על כך בדיעבד.


הדברים שלך חשובים גם לי, כמו להרבה קוראות

לא משנה השגיאות וסיבתן, העיקר שאת מובנת ושכיף לקרוא אותך

תודה בנות, כיף לקרוא


_הרי רבים חושבים שהשפה מעידה על האדם, מהיכן הוא בא, האם הוא אינליגנטי וכולי.
אבל ברור שזה ממש לא נכון. יש אנשים שלא הפנימו, יש אנשים שגדלו בבתים דוברי שפות שונות, יש אנשים שאפילו באו מהמקום ההוא ועדיין הם אנשים מדהימים ואנטיליגנטים._
את יודעת מה זה מזכיר לי?
את ההורים שלי, שניהם אנשים שאפשר להגיד עליהם מאד אינטלגנטים בעלי שפה עשירה ורחבה... רק שהשפה הזאת היא אנגלית ובכל השנים שלנו כאן בארץ כילדה הם תמיד היו לי מקור למבוכה רבה כי הם דיברו במבטא אמריקאי כבד כבד והעברית שלהם היתה די מגוחכת וכך הם נשמעו, מגוחכים לרב (לפחות באוזניי).
בשביל לעשות שיחת עסקים רצינית בעברית הם היו צריכים להיעזר בי כילדה למשל.
בקיצור יש לי היסטוריה לא קלה עם הנושא הזה אבל הנה לאט לאט אני פורקת את המשא הזה בגלוי ומשתחררת ממנו.

תודה על הפירגון (זאת מילה למשל שאני לא סובלת, לא אוהבת את הצליל שלה אבל זה מה שמצאתי מתאים כרגע!)

[אשה_שמחה*]

את ההורים שלי, שניהם אנשים שאפשר להגיד עליהם מאד אינטלגנטים בעלי שפה עשירה ורחבה... רק שהשפה הזאת היא אנגלית ובכל השנים שלנו כאן בארץ כילדה הם תמיד היו לי מקור למבוכה רבה כי הם דיברו במבטא אמריקאי כבד כבד והעברית שלהם היתה די מגוחכת וכך הם נשמעו, מגוחכים לרב (לפחות באוזניי).

כנ"ל אצלי, רק בספרדית

צרות של מהגרים...

[טליה_טקאוקה*]

גם אני הייתי מתפדחת מהעברית של ההורים...אמא שלי 100 פעם אני יכולה לתקן אותה והיא תחזור על אותה טעות...
והייתי מתבאסת שיש רק עתון באנגלית...
והנה אני היום עם היפנית העילגת שלי....בטח הילדים שלי יתפדחו ממני בעוד לא הרבה זמן....P-:

[בלה_שנדמה_לה*]

_כנ"ל אצלי, רק בספרדית
צרות של מהגרים..._

כנ"ל אצלי, רק ברוסית D-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

וואלה? אני מתחילה להרגיש חריגה...(-:
זאת אחת הסיבות שמבאס אותי להיות מהגרת.. להיות עילגת בעיני הילדים שלי ובעיני כל העולם ו
ובסופו של דבר שהילדים שלי יצטרכו לתווך ביני ובין העולם.

[אנונימי]

וואללה - עוד משהו טוב שקיבלתי בבית ילדותי - שפה עשירה ונכונה. חדוות הגילוי.
_{<לו יכולתי לבחור - הייתי לוקחת חום ואהבה נוכחים, אבל... בפעם הבאה >}

מרגש ויפה סיפור ההמלטה.
והגורים.. לנו לא יהיו. שלנו מעוקרת.

[עדינה_ניפו*]

אתמול התחלתי להרגיש איך מזדחל אלי, לתוכי פחד סביב הלא ידוע...
הפחד ישב שם, בקטן, בשקט, כמעט כאילו הוא איננו בכלל, ואני ממשיכה בשלי עם הילדים הבן זוג האוכל הכביסה הכלים...
דמיינתי לרגעים שאני פשוט הולכת למיטה ובוכה, לא מעצב אלא למען השיחרור מהייסורים של הפחדים והבילבול.
המחשבות חגו בתוך הראש שלי בספיראלה אינסופית כל הזמן הגעתי לאותה נקודה, שוב ושוב ואין מענה...
מנסה להבין אם אני עושה את ההחלטות הנכונות, מחפשת תשובות ותחושת חוסר האונים ממלא אותי.

הוצאתי את אחת הכרטיסיות שאשה שמחה נתנה לי ליומולדת (עם ציטוטים של הרבנית פישר) ויצא לי
"כל עבודתינו היא לרדת למטה. לא להתלהב ולעוף. החיות היא בהקשר עם הבורא"
ואז הכל התיישב במקום.
הבנתי שאיבדתי קשר עם ה' שיש מקום מאד מסוים שאני נמצאת בו שהוא מחובר חזק עם האגו שלי והוא מבלבל אותי ועושה לי לא טוב ושהפיתרון היחיד שיש לי הוא להיות בקשר עם ה'.
לא הרגשתי לבד כבר וידעתי שאני צריכה שוב שיחה דחופה עם אלוהים.

נרדמתי עייפה ובבקר קמתי מוקדם וישבתי לדבר עם אלוהים.
ישבתי לכתוב לו מכתב ותוך כדי הרגשתי את הנשימה שלי מתרחבת,
עצמתי עיניים ונשמתי אותו פנימה אלי, את אלוהים.
נשמתי אותו פנימה ונזכרתי בתינוק שבתוכי ופתאום הרגשתי את החיבור המדהים הזה בין שלושתינו.
אני, אלוהים והעובר.
היינו יחד, ביחד, והבנתי ונזכרתי שאת הדרך הזאת אני לא עושה לרגע לבד.
יש כאן שלוש יישויות שמחוברות מחזיקות ותומכות אחת בשנייה.
נזכרתי כמה חשוב לנשום.
נשימה חיים נשימה חיים נשימה חיים
נשמה נשימה

ציינתי לעצמי שאני צריכה לזכור לנשום בלידה, לנשום ולדבר עם ה', להיות בקשר איתו כל הזמן.

ואז אלישע בא וביקש ממני לקרוא לו את כל הציטוטים מכל הכרטיסים, ברגע הראשון רציתי לסרב לו, הייתי בתוך שלי ולא רציתי שיפריע לי אבל מתוך השלווה שכבר עטפה אותי מצאתי את עצמי זורמת איתו והתחלנו לקרוא.
פתאום לכל כך הרבה ציטוטים היתה משמעות חדשה ומדוייקת.

הנה כמה מהם
"נכנעת, מוותרת. מה נשאר? רק הנשימה. בתוהו ובוהו לחזור לנשימה ולדבר עם ה'"

"הגאולה נמצאת פה, עכשיו. כשנמצאת בעכשיו מגלה את ה'"

"באתי לכאן להתענג. תן לי לעשות הכל בתענוג".

ולסיום-
"כל רגע מלא כל העולם כבודו"