שיר חדש

[אשה_שמחה*]

אתמול בבוקר הסתובבתי בבית ממורמרת וכועסת.
כבר כמה ימים שאנחנו בסוג של סרט. כמה ילדים כאן בקיבוץ התחילו להעליב את זהרה ושירה על זה שהן לא יודעות כל מיני דברים בגלל שהן בחינוך ביתי. ואני כועסת עליהם, ועל ההורים שלהם והסבתות שלהם שבטח הכניסו להם את זה לראש, ולא יכולה לסבול את המצב הזה.
ואז אני חושבת על דרכים לתקן את זה, מנסחת בראש מכתבים שאכתוב לחברי הקהילה, חושבת על דפי התייעצות שאפתח בבאופן, וכל הזמן הרטט הזה בתוכי, במקביל למציאות-"משהו לא בסדר. משהו לא בסדר. משהו לא בסדר".
באיזהשהוא רגע דפנה התקשרה וסיפרתי לה. הרשיתי לעצמי לפרוק את הכל, ולהגיד שאני שונאת את הילדים האלו ואת ההורים שלהם, ושאני לא מבינה למה אלוהים נתן לי את השיעור הזה.
"אז זהו", היא אמרה, "את לא אמורה להבין. רק לדעת שזה בטוח לטובה".
ולרגעים אני יודעת. יודעת שזה לטובה, ויודעת שכמו שאלוהים יצר את המצב הזה ככה הוא יכול גם לפוגג אותו ברגע ("ישועת ה' כהרף עין").

[אשה_שמחה*]

אתמול בבוקר הסתובבתי בבית ממורמרת וכועסת.
כבר כמה ימים שאנחנו בסוג של סרט. כמה ילדים כאן בקיבוץ התחילו להעליב את זהרה ושירה על זה שהן לא יודעות כל מיני דברים בגלל שהן בחינוך ביתי. ואני כועסת עליהם, ועל ההורים שלהם והסבתות שלהם שבטח הכניסו להם את זה לראש, ולא יכולה לסבול את המצב הזה.
ואז אני חושבת על דרכים לתקן את זה, מנסחת בראש מכתבים שאכתוב לחברי הקהילה, חושבת על דפי התייעצות שאפתח בבאופן, וכל הזמן הרטט הזה בתוכי, במקביל למציאות-"משהו לא בסדר. משהו לא בסדר. משהו לא בסדר".
באיזהשהוא רגע דפנה התקשרה וסיפרתי לה. הרשיתי לעצמי לפרוק את הכל, ולהגיד שאני שונאת את הילדים האלו ואת ההורים שלהם, ושאני לא מבינה למה אלוהים נתן לי את השיעור הזה.
"אז זהו", היא אמרה, "את לא אמורה להבין. רק לדעת שזה בטוח לטובה".
ולרגעים אני יודעת. יודעת שזה לטובה, ויודעת שכמו שאלוהים יצר את המצב הזה ככה הוא יכול גם לפוגג אותו ברגע ("ישועת ה' כהרף עין").

[אשה_שמחה*]

לפני כמה ימים, כשכל העניין עם הילדים רק התחיל, כתבתי במחברת-

בכיתי היום, כי כאב ישן מילדות עלה והציף, והייתי שוב ילדה פגועה שמגלה כי העולם הוא רע ולא בטוח.
בכיתי במקום לכעוס, מחוסר אונים ובדידות, שוב אני נגד כל העולם ואף אחד לא יבין.
בכיתי כי דיברתי לאלוהים והרשיתי לעצמי להגיד לו הכל, להיות ילדותית, קטנונית, פחדנית,, ספקנית, לא מקבלת שום דבר כפי שהוא, רוצה חיים של שימחה בלי כאב ובלי קושי.
בכיתי היום ובכיתי, בכל פעם שדיברתי בכיתי, כי ריחמתי על עצמי מאוד, כי הכל נעלם ונותר רק העצב.

אחר כך הכנתי קפה, וליוויתי את זהרה להסעה (היא נסעה לסמינר קפוארה), וישבתי על המדרגות ליד הפרחים, צהובים וסגולים וורודים, והייתי שקטה כמו אחרי בכי, כשכבר לא אכפת משום דבר, כשסוף סוף שוקעת ההבנה שהכל בסדר, שהשמש זורחת, הפרחים יפים, ואפשר לחייך בלי שיהיה אכפת, לא יותר מדי בכל אופן, לא באופן מכאיב.
אפשר לחייך כמו משחק, לדבר, להשתמש בגוף הזה, לחיות בלי ההתלהבות, האחיזה, בלי אכפתיות היתר הזו המרעילה וממיתה, כאילו מחייה אבל בעצם לא.
ודווקא בשקט הזה שאחרי הבכי, כשכבר לא אכפת כלום, אפשר להרגיש את החיות, חיות מסוג אחר- שקטה, מספיקה בדיוק למה שצריך.
האור רוצה לחוות את החושך.
ולכן יש חושך. כי אני לא רוצה. אני רוצה להתעלות, להיות טובה ושמחה ומוארת.
אבל האור רוצה לחוות את החושך. בשביל זה העולם, בשביל זה החיים.
וכשאני נותנת לאור לחוות דרכי את החושך, את הנפילה, רק אז מתאפשר לי לחוות קצת ממנו, מהאור.
אותה חיות עדינה היא ממנו. אני יודעת, כבר מכירה את לבלובה העדין, כמו חליל שמנגן מנגינה שקטה ומתוקה.
ואז האהבה אינה תלויה בדבר. אינה תלויה במחשבה. אין חברים ואין זרים, כולם אנשים כמוני, ואני יכולה לאהוב אותם באהבה הזו, שצומחת מתוך אותו ניגון עדין של הלב, בלי הפרזה, בלי אחיזה, בלי כאב.

האור רוצה לחוות את החושך.
דרכי הוא רוצה. רוצה בדמעותיי, בכאבי, בנפילתי.
אני לא רוצה.
רוצה טוב טוב טוב מתמשך כל הזמן, כמו קו ישר ולא מופר.

הבכי החזיר אותי אליך, אלוהים, אתה החזרת אותי, משכת אותי דרך הכאב אל האור שלך שחיכה לי ביום השמש הזה בחוץ.
ישבתי על הספסל ודיברתי זוטות משמחות, והחזקתי תינוקות ונטענתי אהבה, הייתי שלווה, לא מיהרתי הביתה להכין צהריים, קלילה כמו בחופשה, יכולה להיות מה שאני, בפשטות.
אור. רוצה אותי כמו שאני.
בחושך, בעצב, בקנאה, בקטנות, בחמדנות, בחוסר האונים.
רוצה אותי קטנה ולא יכולה, בוכה וחוזרת, בוכה וחוזרת.

[אשה_שמחה*]

לפני כמה ימים, כשכל העניין עם הילדים רק התחיל, כתבתי במחברת-

בכיתי היום, כי כאב ישן מילדות עלה והציף, והייתי שוב ילדה פגועה שמגלה כי העולם הוא רע ולא בטוח.
בכיתי במקום לכעוס, מחוסר אונים ובדידות, שוב אני נגד כל העולם ואף אחד לא יבין.
בכיתי כי דיברתי לאלוהים והרשיתי לעצמי להגיד לו הכל, להיות ילדותית, קטנונית, פחדנית,, ספקנית, לא מקבלת שום דבר כפי שהוא, רוצה חיים של שימחה בלי כאב ובלי קושי.
בכיתי היום ובכיתי, בכל פעם שדיברתי בכיתי, כי ריחמתי על עצמי מאוד, כי הכל נעלם ונותר רק העצב.

אחר כך הכנתי קפה, וליוויתי את זהרה להסעה (היא נסעה לסמינר קפוארה), וישבתי על המדרגות ליד הפרחים, צהובים וסגולים וורודים, והייתי שקטה כמו אחרי בכי, כשכבר לא אכפת משום דבר, כשסוף סוף שוקעת ההבנה שהכל בסדר, שהשמש זורחת, הפרחים יפים, ואפשר לחייך בלי שיהיה אכפת, לא יותר מדי בכל אופן, לא באופן מכאיב.
אפשר לחייך כמו משחק, לדבר, להשתמש בגוף הזה, לחיות בלי ההתלהבות, האחיזה, בלי אכפתיות היתר הזו המרעילה וממיתה, כאילו מחייה אבל בעצם לא.
ודווקא בשקט הזה שאחרי הבכי, כשכבר לא אכפת כלום, אפשר להרגיש את החיות, חיות מסוג אחר- שקטה, מספיקה בדיוק למה שצריך.
האור רוצה לחוות את החושך.
ולכן יש חושך. כי אני לא רוצה. אני רוצה להתעלות, להיות טובה ושמחה ומוארת.
אבל האור רוצה לחוות את החושך. בשביל זה העולם, בשביל זה החיים.
וכשאני נותנת לאור לחוות דרכי את החושך, את הנפילה, רק אז מתאפשר לי לחוות קצת ממנו, מהאור.
אותה חיות עדינה היא ממנו. אני יודעת, כבר מכירה את לבלובה העדין, כמו חליל שמנגן מנגינה שקטה ומתוקה.
ואז האהבה אינה תלויה בדבר. אינה תלויה במחשבה. אין חברים ואין זרים, כולם אנשים כמוני, ואני יכולה לאהוב אותם באהבה הזו, שצומחת מתוך אותו ניגון עדין של הלב, בלי הפרזה, בלי אחיזה, בלי כאב.

האור רוצה לחוות את החושך.
דרכי הוא רוצה. רוצה בדמעותיי, בכאבי, בנפילתי.
אני לא רוצה.
רוצה טוב טוב טוב מתמשך כל הזמן, כמו קו ישר ולא מופר.

הבכי החזיר אותי אליך, אלוהים, אתה החזרת אותי, משכת אותי דרך הכאב אל האור שלך שחיכה לי ביום השמש הזה בחוץ.
ישבתי על הספסל ודיברתי זוטות משמחות, והחזקתי תינוקות ונטענתי אהבה, הייתי שלווה, לא מיהרתי הביתה להכין צהריים, קלילה כמו בחופשה, יכולה להיות מה שאני, בפשטות.
אור. רוצה אותי כמו שאני.
בחושך, בעצב, בקנאה, בקטנות, בחמדנות, בחוסר האונים.
רוצה אותי קטנה ולא יכולה, בוכה וחוזרת, בוכה וחוזרת.

[מתחדשת*]

תודה

[מתחדשת*]

תודה

[סגו_לה*]

ממש רצוא ושוב
מקסים,מלא אמת ואור @}

[סגו_לה*]

ממש רצוא ושוב
מקסים,מלא אמת ואור @}

[הגבירה_בחום*]

_האור רוצה לחוות את החושך.
דרכי הוא רוצה. רוצה בדמעותיי, בכאבי, בנפילתי.
אני לא רוצה.
רוצה טוב טוב טוב מתמשך כל הזמן, כמו קו ישר ולא מופר_
זה מדהים ולא נתפס כל פעם מחדש שבאנו לכאן כדי ליפול, לעבור בתוך החושך בתוך הבורות כדי להגיע אל אותו שלב (כמו אחרי בכי) שבו אין אחיזה לא בטוב ולא ברע, שבו יש רק הוויה.

[הגבירה_בחום*]

_האור רוצה לחוות את החושך.
דרכי הוא רוצה. רוצה בדמעותיי, בכאבי, בנפילתי.
אני לא רוצה.
רוצה טוב טוב טוב מתמשך כל הזמן, כמו קו ישר ולא מופר_
זה מדהים ולא נתפס כל פעם מחדש שבאנו לכאן כדי ליפול, לעבור בתוך החושך בתוך הבורות כדי להגיע אל אותו שלב (כמו אחרי בכי) שבו אין אחיזה לא בטוב ולא ברע, שבו יש רק הוויה.

[סגו_לה*]

זה מדהים ולא נתפס כל פעם מחדש שבאנו לכאן כדי ליפול, לעבור בתוך החושך בתוך הבורות כדי להגיע אל אותו שלב (כמו אחרי בכי) שבו אין אחיזה לא בטוב ולא ברע, שבו יש רק הוויה.

איזה משפט יפה
<מסירה את הכובע במחווה לגבירה>

[סגו_לה*]

זה מדהים ולא נתפס כל פעם מחדש שבאנו לכאן כדי ליפול, לעבור בתוך החושך בתוך הבורות כדי להגיע אל אותו שלב (כמו אחרי בכי) שבו אין אחיזה לא בטוב ולא ברע, שבו יש רק הוויה.

איזה משפט יפה
<מסירה את הכובע במחווה לגבירה>

[אהבת_עולם*]

כתבת אותי כלכך !

[אהבת_עולם*]

כתבת אותי כלכך !

[עדינה_ניפו*]

בכיתי במקום לכעוס, מחוסר אונים ובדידות, שוב אני נגד כל העולם ואף אחד לא יבין.
כמה שאני מזדהה עם המשפט הזה, הלוואי שאזכור שאני לא לבד בפעם הבאה שארגיש ככה.
זאת הרגשה שיוצרת כזאת בדידות וחוסר אונים.

האור רוצה לחוות את החושך
תודה על זה

ותודה לך על הכל.
על הכתיבה הנפלאה שלך והאדם המקסים שאת ועל שאת משתפת וחולקת איתנו מעצמך.

ואיזו ברכה זה הבכי, גם אני חוויתי את זה השבוע כאשר ישבתי ובכיתי וריחמתי על עצמי והרגשתי שאני ממש העצבות עצמה ואז אחרי זה בא השקט הזה שדיברת עליו, השלווה...

[עדינה_ניפו*]

בכיתי במקום לכעוס, מחוסר אונים ובדידות, שוב אני נגד כל העולם ואף אחד לא יבין.
כמה שאני מזדהה עם המשפט הזה, הלוואי שאזכור שאני לא לבד בפעם הבאה שארגיש ככה.
זאת הרגשה שיוצרת כזאת בדידות וחוסר אונים.

האור רוצה לחוות את החושך
תודה על זה

ותודה לך על הכל.
על הכתיבה הנפלאה שלך והאדם המקסים שאת ועל שאת משתפת וחולקת איתנו מעצמך.

ואיזו ברכה זה הבכי, גם אני חוויתי את זה השבוע כאשר ישבתי ובכיתי וריחמתי על עצמי והרגשתי שאני ממש העצבות עצמה ואז אחרי זה בא השקט הזה שדיברת עליו, השלווה...

[אמא_ללי*]

ואו.
כתבת נורא יפה. תודה.

[אמא_ללי*]

ואו.
כתבת נורא יפה. תודה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

רוצה טוב טוב טוב מתמשך כל הזמן, כמו קו ישר ולא מופר.
אוייש...כל כך מזדהה.
עם השנים מבינה שאי אפשר להקפיא את הרגע. וטוב שכך
@}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

רוצה טוב טוב טוב מתמשך כל הזמן, כמו קו ישר ולא מופר.
אוייש...כל כך מזדהה.
עם השנים מבינה שאי אפשר להקפיא את הרגע. וטוב שכך
@}

[מי_מה*]

ישר לתוך הלב.

[מי_מה*]

ישר לתוך הלב.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אוף! עד שהצלחתי להיכנס לדף הזה....הוא סרב לעלות המון זמן.
כתבת כל כך יפה. כל כך יפה!
ואני דווקא התלהבתי ממשפטי המיקרו בדברייך (בניגוד למאקרו):

אפשר לחייך כמו משחק, לדבר, להשתמש בגוף הזה, לחיות בלי ההתלהבות, האחיזה, בלי אכפתיות היתר הזו המרעילה וממיתה, כאילו מחייה אבל בעצם לא.

כמו חליל שמנגן מנגינה שקטה ומתוקה.


אין חברים ואין זרים, כולם אנשים כמוני, ואני יכולה לאהוב אותם באהבה הזו,

רוצה אותי קטנה ולא יכולה, בוכה וחוזרת, בוכה וחוזרת.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אוף! עד שהצלחתי להיכנס לדף הזה....הוא סרב לעלות המון זמן.
כתבת כל כך יפה. כל כך יפה!
ואני דווקא התלהבתי ממשפטי המיקרו בדברייך (בניגוד למאקרו):

אפשר לחייך כמו משחק, לדבר, להשתמש בגוף הזה, לחיות בלי ההתלהבות, האחיזה, בלי אכפתיות היתר הזו המרעילה וממיתה, כאילו מחייה אבל בעצם לא.

כמו חליל שמנגן מנגינה שקטה ומתוקה.


אין חברים ואין זרים, כולם אנשים כמוני, ואני יכולה לאהוב אותם באהבה הזו,

רוצה אותי קטנה ולא יכולה, בוכה וחוזרת, בוכה וחוזרת.

[ריש_גלית*]

לא אהיה פה כמה ימים, אז שיהיה חג שמח @}.

[ריש_גלית*]

לא אהיה פה כמה ימים, אז שיהיה חג שמח @}.

[אשה_שמחה*]

תודה לכולכן, אתן מרגשות ומשמחות אותי בתגובותיכן מאוד.

[אשה_שמחה*]

תודה לכולכן, אתן מרגשות ומשמחות אותי בתגובותיכן מאוד.

[אשה_שמחה*]

אני מברכת את כולנו בחג שמח. שמח בַּרגע הנוכחי, כי אין משהו אחר.
שהחג הזה יביא ריפוי ללבבות השבורים, נשימות עמוקות שיפוגגו את המיצר ויוציאו אותנו ממצרים, פעם אחר פעם, ניסים קטנים וגדולים ועיניים פקוחות לראות אותם בהתרחשותם, ופה-סח הודייה ותפילה.
@}

[אשה_שמחה*]

אני מברכת את כולנו בחג שמח. שמח בַּרגע הנוכחי, כי אין משהו אחר.
שהחג הזה יביא ריפוי ללבבות השבורים, נשימות עמוקות שיפוגגו את המיצר ויוציאו אותנו ממצרים, פעם אחר פעם, ניסים קטנים וגדולים ועיניים פקוחות לראות אותם בהתרחשותם, ופה-סח הודייה ותפילה.
@}

[עדינה_ניפו*]

ברכה מקסימה!
תודה

[עדינה_ניפו*]

ברכה מקסימה!
תודה

[אום_שלום*]

מקסים!! שיהיה לך בדיו קכפי שאיחלת לנו @}

[אום_שלום*]

מקסים!! שיהיה לך בדיו קכפי שאיחלת לנו @}

[מתחדשת*]

תודה, באמת מקסים! הכל חוזר אלייך

[מתחדשת*]

תודה, באמת מקסים! הכל חוזר אלייך

[הגבירה_בחום*]

אוי, מעולה אחת!
חג שמח מלא בחירות
@}

[הגבירה_בחום*]

אוי, מעולה אחת!
חג שמח מלא בחירות
@}

[טליה_טקאוקה*]

חג שמח @}

[טליה_טקאוקה*]

חג שמח @}

[מי_מה*]

חג שמח! באמת מעולה את @}

[מי_מה*]

חג שמח! באמת מעולה את @}

[אשה_שמחה*]

הכל חוזר אלייך

הרגשתי תודה לכולכן @}

[אשה_שמחה*]

הכל חוזר אלייך

הרגשתי תודה לכולכן @}

[אשה_שמחה*]

אני שוכבת במיטה עם תמר וזהרה, בחושך שלפני השינה, ופוחדת מהחמצה. פוחדת מראש מהגעגועים לתקופה הזו שאני לא חווה אותה במלואה כי בחלק גדול מהזמן אני בהלך הרוח של "יאללה שייגמר כבר".
הפחד נהיה חזק ובאופן כללי אני לא במיטבי, אז ישר אני מדמיינת שאתקשר ליועצת נפשית/רוחנית ואדבר אתה על זה.
אין לי יועצת כזו, ואני מזכירה לעצמי שאני יכולה לדבר עם אלוהים, כמו עם יועצת. פשוט להגיד את הכל, לדמיין שאני במין טיפול כזה.
אני אומרת לו בלב שאני פוחדת להתגעגע, ודי מהר עולה שאלה-"האם יש זמן כלשהוא בעבר שאת מתגעגעת אליו?".
אני חושבת, נזכרת בזמנים טובים שהיו. למשל, התקופה שהכרתי את אורי, כשהתחלנו להיות ביחד. היא הייתה טובה, מדהימה. אבל אני לא מתגעגעת אליה, אין לי רצון לחזור לשם.
אני מעלה בזכרון עוד תקופות טובות ומבינה פתאום שאני זוכרת לטובה תקופות שבהן הייתי ערה ונוכחת, ושבעצם מה שאני זוכרת זה את ההתקרבות לאלוהים, ואותה יש לי גם עכשיו, ויהיה גם בעתיד.
"מה שחשוב זה הקשר אתי", אלוהים אומר לי, "כל השאר זה רק תפאורה. למה כל כך חשוב לזכור את התפאורה?".

[אשה_שמחה*]

אני שוכבת במיטה עם תמר וזהרה, בחושך שלפני השינה, ופוחדת מהחמצה. פוחדת מראש מהגעגועים לתקופה הזו שאני לא חווה אותה במלואה כי בחלק גדול מהזמן אני בהלך הרוח של "יאללה שייגמר כבר".
הפחד נהיה חזק ובאופן כללי אני לא במיטבי, אז ישר אני מדמיינת שאתקשר ליועצת נפשית/רוחנית ואדבר אתה על זה.
אין לי יועצת כזו, ואני מזכירה לעצמי שאני יכולה לדבר עם אלוהים, כמו עם יועצת. פשוט להגיד את הכל, לדמיין שאני במין טיפול כזה.
אני אומרת לו בלב שאני פוחדת להתגעגע, ודי מהר עולה שאלה-"האם יש זמן כלשהוא בעבר שאת מתגעגעת אליו?".
אני חושבת, נזכרת בזמנים טובים שהיו. למשל, התקופה שהכרתי את אורי, כשהתחלנו להיות ביחד. היא הייתה טובה, מדהימה. אבל אני לא מתגעגעת אליה, אין לי רצון לחזור לשם.
אני מעלה בזכרון עוד תקופות טובות ומבינה פתאום שאני זוכרת לטובה תקופות שבהן הייתי ערה ונוכחת, ושבעצם מה שאני זוכרת זה את ההתקרבות לאלוהים, ואותה יש לי גם עכשיו, ויהיה גם בעתיד.
"מה שחשוב זה הקשר אתי", אלוהים אומר לי, "כל השאר זה רק תפאורה. למה כל כך חשוב לזכור את התפאורה?".

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מדהים ואמיתי.
וגם לי יש את התחושות האלו של פחד מהחמצה שזה בעצם חוסר נוכחות.
הרבה פעמים אני פשוט מרפה את כל השרירים, נושמת ובאמת נהנת מהרוך והמתיקות האינסופית
שמקיפה אותי כשהן ישנות לידי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מדהים ואמיתי.
וגם לי יש את התחושות האלו של פחד מהחמצה שזה בעצם חוסר נוכחות.
הרבה פעמים אני פשוט מרפה את כל השרירים, נושמת ובאמת נהנת מהרוך והמתיקות האינסופית
שמקיפה אותי כשהן ישנות לידי.

[עדינה_ניפו*]

"מה שחשוב זה הקשר אתי"
זה משפט שהוא בשבילי כמו מים חיים, רוצה שהוא יהיה חקוק אצלי בדם, הוא שומר עלי מאופסת.
הרגשתי קודם כל כך רע, נכנסתי וקראתי כאן את המשפט הזה והוא הרים אותי ומירכז אותי חזרה לנקודה שבה יכולתי לנשום שוב ולחזור להשכיב את הילדים לישון.

[עדינה_ניפו*]

"מה שחשוב זה הקשר אתי"
זה משפט שהוא בשבילי כמו מים חיים, רוצה שהוא יהיה חקוק אצלי בדם, הוא שומר עלי מאופסת.
הרגשתי קודם כל כך רע, נכנסתי וקראתי כאן את המשפט הזה והוא הרים אותי ומירכז אותי חזרה לנקודה שבה יכולתי לנשום שוב ולחזור להשכיב את הילדים לישון.

[אמא_ללי*]

את יודעת, אני מרגישה שאני ממש לומדת ממך איך לדבר עם אלוהים.
אני לא בטוחה שאני תופסת את אלוהים כמו שאת תופסת אותו/ה, אבל זה לא כל כך משנה. כי אני כן מאד מאמינה שיש מקור אינסופי שהכל נמצא בתוכו, והמסע שלנו הוא למצוא את החיבור אל המקור הזה, לפלס את הדרך אליו (שהיא בעצם הדרך פנימה כי הוא בתוכנו ומחוץ לנו באותה מידה).

לי דווקא יש יועצת נפשית/רוחנית, והרבה פעמים הרצון והדמיון להתקשר אליה כשאני מרגישה כל מיני דברים כאלה הם פשוט שלבים בדרך לשיחה עם עצמי ועם אלוהים. איך שהוא יותר קל להתחיל את השיחה הזאת עם איזו מחשבה על כתובת מוחשית.

[אמא_ללי*]

את יודעת, אני מרגישה שאני ממש לומדת ממך איך לדבר עם אלוהים.
אני לא בטוחה שאני תופסת את אלוהים כמו שאת תופסת אותו/ה, אבל זה לא כל כך משנה. כי אני כן מאד מאמינה שיש מקור אינסופי שהכל נמצא בתוכו, והמסע שלנו הוא למצוא את החיבור אל המקור הזה, לפלס את הדרך אליו (שהיא בעצם הדרך פנימה כי הוא בתוכנו ומחוץ לנו באותה מידה).

לי דווקא יש יועצת נפשית/רוחנית, והרבה פעמים הרצון והדמיון להתקשר אליה כשאני מרגישה כל מיני דברים כאלה הם פשוט שלבים בדרך לשיחה עם עצמי ועם אלוהים. איך שהוא יותר קל להתחיל את השיחה הזאת עם איזו מחשבה על כתובת מוחשית.

[הגבירה_בחום*]

מאד מאמינה שיש מקור אינסופי שהכל נמצא בתוכו, והמסע שלנו הוא למצוא את החיבור אל המקור הזה, לפלס את הדרך אליו (שהיא בעצם הדרך פנימה כי הוא בתוכנו ומחוץ לנו באותה מידה).
הוצאת לי את המילים מהפה אמא ללי (-:
לי אין יועצת אחת קבועה כרגע אבל אני רואה איך לאורך החיים אני אוספת לי אנשים חכמים שאני פונה אליהם בתקופות שונות בחיים שלי שבהם אני אבודה או (חושבת שאני אבודה) ואני ממש מרגישה אותם כשליחים שלו, של אותו מקור אינסופי שמזמן אלי את הפתרונים או את הצעד הראשון אליהם או את המפתח...
וה מחשבה על כתובת מוחשית היא הדלת או החלון שלי להכנס דרכם בדרך אל המקור הזה.
כזה פה.
ומחר אמיתי (-:

[הגבירה_בחום*]

מאד מאמינה שיש מקור אינסופי שהכל נמצא בתוכו, והמסע שלנו הוא למצוא את החיבור אל המקור הזה, לפלס את הדרך אליו (שהיא בעצם הדרך פנימה כי הוא בתוכנו ומחוץ לנו באותה מידה).
הוצאת לי את המילים מהפה אמא ללי (-:
לי אין יועצת אחת קבועה כרגע אבל אני רואה איך לאורך החיים אני אוספת לי אנשים חכמים שאני פונה אליהם בתקופות שונות בחיים שלי שבהם אני אבודה או (חושבת שאני אבודה) ואני ממש מרגישה אותם כשליחים שלו, של אותו מקור אינסופי שמזמן אלי את הפתרונים או את הצעד הראשון אליהם או את המפתח...
וה מחשבה על כתובת מוחשית היא הדלת או החלון שלי להכנס דרכם בדרך אל המקור הזה.
כזה פה.
ומחר אמיתי (-:

[אסנת_ש*]

אשה שמחה מדהים! תודה על השיתוף@}

[אסנת_ש*]

אשה שמחה מדהים! תודה על השיתוף@}

[אשה_שמחה*]

מאד מאמינה שיש מקור אינסופי שהכל נמצא בתוכו, והמסע שלנו הוא למצוא את החיבור אל המקור הזה, לפלס את הדרך אליו (שהיא בעצם הדרך פנימה כי הוא בתוכנו ומחוץ לנו באותה מידה).

גם אני מאמינה בזה. ההתייחסות אל אלוהים כאל "דמות", כאל מין אבא, היא רק מטעמי נוחות מילולית.
קל לי יותר לדבר אל מין "מישהו", אמורפי ככל שיהיה, מאשר אל "המקור האינסופי שהכל נמצא בתוכו", ובכל מקרה הרי גם כאן מדובר רק במילים, בהגדרה מילולית של מה שהוא בלתי ניתן להגדרה .


תודה שאתן כאן.

[אשה_שמחה*]

מאד מאמינה שיש מקור אינסופי שהכל נמצא בתוכו, והמסע שלנו הוא למצוא את החיבור אל המקור הזה, לפלס את הדרך אליו (שהיא בעצם הדרך פנימה כי הוא בתוכנו ומחוץ לנו באותה מידה).

גם אני מאמינה בזה. ההתייחסות אל אלוהים כאל "דמות", כאל מין אבא, היא רק מטעמי נוחות מילולית.
קל לי יותר לדבר אל מין "מישהו", אמורפי ככל שיהיה, מאשר אל "המקור האינסופי שהכל נמצא בתוכו", ובכל מקרה הרי גם כאן מדובר רק במילים, בהגדרה מילולית של מה שהוא בלתי ניתן להגדרה .


תודה שאתן כאן.

[אמא_ללי*]

חלמתי עלייך הלילה

[אמא_ללי*]

חלמתי עלייך הלילה

[אשה_שמחה*]

אתמול בהליכה יצאתי מהגדר. בדרך כלל אני הולכת לאורך גדר המערכת, אבל אתמול בזמן שהלכתי חשבתי שהייתי רוצה ללכת בטבע ממש, הכל כל כך יפה ומלא פרחים ורציתי להיות חלק מזה.
כשעברתי ליד השער שיש באמצע הדרך, נעמדתי לידו מהססת. צריך לטפס עליו, זה לא קשה מדי או משהו אבל מספיק כדי לעצור את התנופה, ופתאום חשבתי על אנסים ומחבלים והמשכתי ללכת, אבל אחרי כמה צעדים חזרתי בכל זאת, איכשהוא ידעתי מבעד לפַּחַד שזה רק פחד, טיפסתי על הגדר וירדתי מהצד השני והתחלתי ללכת.
מיד שמחתי שעשיתי את זה. זו תחושה אחרת לגמרי ללכת ממש בטבע, לדרוך על אדמה וסלעים ולהיות מוקפת בעצים ובפרחים, מרבדים של סגולים קטנים וורודים קצת יותר גדולים ושיחים של צהוב, והנוף של גבעות רכות באופק, שונה ממה שאני מכירה בהליכה היומיומית, ושמחתי שהעזתי, והלכתי עוד ועוד.
ברגע מסוים עצרתי, רציתי לחזור, נראה היה לי שהחלק הפתוח נגמר ומעכשיו יש שיחים שחוסמים את הדרך, אבל שוב התגברתי על הדחף לחזור אחורה והמשכתי, וגיליתי שהשיחים לא חוסמים את הדרך, שאפשר לעבור דרכם די בקלות ואחר כך הדרך נפתחת שוב.

ואחרי שהלכתי עוד כברת דרך פתאום השתלט עלי פחד. שאני מתרחקת יותר מדי ושלא אדע איך לחזור. שאתעה ביער. זו הייתה הרגשה מאוד חזקה ואמיתית, וזה נראה פתאום מאוד הגיוני- שאני הולכת לאיבוד, שכל הזמן כשחשבתי שאני הולכת ישר בעצם לא הלכתי ישר, ששיקול הדעת שלי היה מוטעה, שככה אנשים בעצם הולכים לאיבוד- הם חושבים שהם יודעים לאן הם הולכים ובעצם הם לא.
ומיד הסתובבתי וחזרתי, וכבר כשהתחלתי ללכת חזרה הבנתי שאין מצב שהלכתי לאיבוד, שהלכתי כל הזמן ישר בכיוון אחד ואני פשוט אחזור באותה דרך שבאתי ממנה, ושבכלל לא התרחקתי כל כך- תוך כמה דקות כבר חזרתי למקום שממנו אפשר היה לראות את השער שממנו יצאתי, הדרך חזרה תמיד יותר קלה ומהירה.
ואז יכולתי לראות את המטאפורה. גם בחיים יש לי לפעמים את רגעי הבהלה האלו, כשאני מרגישה שהתרחקתי מדי, ופוחדת שהלכתי לאיבוד, שטעיתי בשיקול הדעת, טעיתי בזה שבכלל חשבתי שיש לי שיקול דעת, בזה שסמכתי על עצמי.
סיפרתי כבר שזה קורה לי הרבה בזמן האחרון בנוגע לאמהוּת, במיוחד עם שירה, שגדלה והופכת לנערה ומדי פעם אני נתקפת בהלה ומרגישה שאני לא כשירה לזה, שאיך יתכן שזה כבר קורה ואין לי כלים להתמודד עם זה. כאילו קיימת איפהשהוא סדרת הנחיות לאמא לנערה המתבגרת ואני לא שיננתי אותה בזמן.
במצבים האלו אני מרגישה כמו בחלומות שהיו לי כשהייתי ילדה- שאיכשהוא קורה שאני נוהגת במכונית, למרות שאני ילדה ואני לא אמורה לנהוג, אבל בחלום אני בתוך מכונית ואני חייבת להסתדר וזה מבהיל מאוד.
ולאורך כל החיים שלי זה קורה לי שוב ושוב, שהדברים קורים לפני שהסתפקתי להתכונן, כאילו חסר לי ידע ונסיון.
אני משערת שהתחושה הזו נובעת מהתפיסה הבית ספרית שגדלתי עליה, שעל פיה צריך להתכונן טוב טוב למבחן אחרת אכשל, ויש המון הנחות יסוד שמובלעות בתפיסה הזו- שהחיים הם סדרה של מבחנים, שלהכשל זה רע ולהצליח זה טוב, שיש בכלל דבר כזה- הצלחה או כשלון.
שמישהו שופט אותי, שאם לא אהיה מוכנה אשלם מחיר כבד. וכך הלאה. בהרבה תחומים.
לגבי חלק מהם אני לומדת להשתחרר מהתפיסה הזו ולגבי אחרים זה יותר קשה.
קשה אבל אפשרי.
כשאני מעזה לצאת מהגדר, לפסוע בכל פעם מעט רחוק יותר, לגלות את יופיו של המרחב הפנימי, חסר הגבולות, לנשום מעבר לרגעי הפחד, ובעיקר להתחזק בידיעה שאני אף פעם לא באמת לבד, ואף פעם לא באמת תועה בדרך.

[אשה_שמחה*]

אתמול בהליכה יצאתי מהגדר. בדרך כלל אני הולכת לאורך גדר המערכת, אבל אתמול בזמן שהלכתי חשבתי שהייתי רוצה ללכת בטבע ממש, הכל כל כך יפה ומלא פרחים ורציתי להיות חלק מזה.
כשעברתי ליד השער שיש באמצע הדרך, נעמדתי לידו מהססת. צריך לטפס עליו, זה לא קשה מדי או משהו אבל מספיק כדי לעצור את התנופה, ופתאום חשבתי על אנסים ומחבלים והמשכתי ללכת, אבל אחרי כמה צעדים חזרתי בכל זאת, איכשהוא ידעתי מבעד לפַּחַד שזה רק פחד, טיפסתי על הגדר וירדתי מהצד השני והתחלתי ללכת.
מיד שמחתי שעשיתי את זה. זו תחושה אחרת לגמרי ללכת ממש בטבע, לדרוך על אדמה וסלעים ולהיות מוקפת בעצים ובפרחים, מרבדים של סגולים קטנים וורודים קצת יותר גדולים ושיחים של צהוב, והנוף של גבעות רכות באופק, שונה ממה שאני מכירה בהליכה היומיומית, ושמחתי שהעזתי, והלכתי עוד ועוד.
ברגע מסוים עצרתי, רציתי לחזור, נראה היה לי שהחלק הפתוח נגמר ומעכשיו יש שיחים שחוסמים את הדרך, אבל שוב התגברתי על הדחף לחזור אחורה והמשכתי, וגיליתי שהשיחים לא חוסמים את הדרך, שאפשר לעבור דרכם די בקלות ואחר כך הדרך נפתחת שוב.

ואחרי שהלכתי עוד כברת דרך פתאום השתלט עלי פחד. שאני מתרחקת יותר מדי ושלא אדע איך לחזור. שאתעה ביער. זו הייתה הרגשה מאוד חזקה ואמיתית, וזה נראה פתאום מאוד הגיוני- שאני הולכת לאיבוד, שכל הזמן כשחשבתי שאני הולכת ישר בעצם לא הלכתי ישר, ששיקול הדעת שלי היה מוטעה, שככה אנשים בעצם הולכים לאיבוד- הם חושבים שהם יודעים לאן הם הולכים ובעצם הם לא.
ומיד הסתובבתי וחזרתי, וכבר כשהתחלתי ללכת חזרה הבנתי שאין מצב שהלכתי לאיבוד, שהלכתי כל הזמן ישר בכיוון אחד ואני פשוט אחזור באותה דרך שבאתי ממנה, ושבכלל לא התרחקתי כל כך- תוך כמה דקות כבר חזרתי למקום שממנו אפשר היה לראות את השער שממנו יצאתי, הדרך חזרה תמיד יותר קלה ומהירה.
ואז יכולתי לראות את המטאפורה. גם בחיים יש לי לפעמים את רגעי הבהלה האלו, כשאני מרגישה שהתרחקתי מדי, ופוחדת שהלכתי לאיבוד, שטעיתי בשיקול הדעת, טעיתי בזה שבכלל חשבתי שיש לי שיקול דעת, בזה שסמכתי על עצמי.
סיפרתי כבר שזה קורה לי הרבה בזמן האחרון בנוגע לאמהוּת, במיוחד עם שירה, שגדלה והופכת לנערה ומדי פעם אני נתקפת בהלה ומרגישה שאני לא כשירה לזה, שאיך יתכן שזה כבר קורה ואין לי כלים להתמודד עם זה. כאילו קיימת איפהשהוא סדרת הנחיות לאמא לנערה המתבגרת ואני לא שיננתי אותה בזמן.
במצבים האלו אני מרגישה כמו בחלומות שהיו לי כשהייתי ילדה- שאיכשהוא קורה שאני נוהגת במכונית, למרות שאני ילדה ואני לא אמורה לנהוג, אבל בחלום אני בתוך מכונית ואני חייבת להסתדר וזה מבהיל מאוד.
ולאורך כל החיים שלי זה קורה לי שוב ושוב, שהדברים קורים לפני שהסתפקתי להתכונן, כאילו חסר לי ידע ונסיון.
אני משערת שהתחושה הזו נובעת מהתפיסה הבית ספרית שגדלתי עליה, שעל פיה צריך להתכונן טוב טוב למבחן אחרת אכשל, ויש המון הנחות יסוד שמובלעות בתפיסה הזו- שהחיים הם סדרה של מבחנים, שלהכשל זה רע ולהצליח זה טוב, שיש בכלל דבר כזה- הצלחה או כשלון.
שמישהו שופט אותי, שאם לא אהיה מוכנה אשלם מחיר כבד. וכך הלאה. בהרבה תחומים.
לגבי חלק מהם אני לומדת להשתחרר מהתפיסה הזו ולגבי אחרים זה יותר קשה.
קשה אבל אפשרי.
כשאני מעזה לצאת מהגדר, לפסוע בכל פעם מעט רחוק יותר, לגלות את יופיו של המרחב הפנימי, חסר הגבולות, לנשום מעבר לרגעי הפחד, ובעיקר להתחזק בידיעה שאני אף פעם לא באמת לבד, ואף פעם לא באמת תועה בדרך.

[אמא_ללי*]

כל כך מזדהה עם זה...
אני חושבת שזה קשור גם לתפיסה ההישגית שיש לנו, שאין מקום ללמידה בדרך. הכל במושגים של הצלחה או כשלון, ואנחנו מצפים מעצמנו לדעת הכל בפעם הראשונה שאנחנו עושים משהו. בלי לראות שזאת ציפייה אבסורדית לחלוטין, כי הרי לא עשינו את זה אף פעם בעבר (והרי השינון לא באמת יכול להכין אותנו לחיים...).
היתה לי חוויה ממש דומה לפני כמה זמן. אני נטולת חוש כיוון והייתי עם מאיה בעגלה והרחקנו לתוך שכונה שלא הלכתי בה אף פעם.... כל הזמן הרגשתי ממש בעוצמה משיכה לשני כיוונים - הרצון החזק להמשיך הלאה ולסמוך על החושים שאני אדע לאן להמשיך ולהסתדר, לעומת הפחד והלחץ שאני הולכת לאיבוד ולא אדע לחזור הביתה.


כשאני מעזה לצאת מהגדר, לפסוע בכל פעם מעט רחוק יותר, לגלות את יופיו של המרחב הפנימי, חסר הגבולות, לנשום מעבר לרגעי הפחד, ובעיקר להתחזק בידיעה שאני אף פעם לא באמת לבד, ואף פעם לא באמת תועה בדרך.
תודה

[אמא_ללי*]

כל כך מזדהה עם זה...
אני חושבת שזה קשור גם לתפיסה ההישגית שיש לנו, שאין מקום ללמידה בדרך. הכל במושגים של הצלחה או כשלון, ואנחנו מצפים מעצמנו לדעת הכל בפעם הראשונה שאנחנו עושים משהו. בלי לראות שזאת ציפייה אבסורדית לחלוטין, כי הרי לא עשינו את זה אף פעם בעבר (והרי השינון לא באמת יכול להכין אותנו לחיים...).
היתה לי חוויה ממש דומה לפני כמה זמן. אני נטולת חוש כיוון והייתי עם מאיה בעגלה והרחקנו לתוך שכונה שלא הלכתי בה אף פעם.... כל הזמן הרגשתי ממש בעוצמה משיכה לשני כיוונים - הרצון החזק להמשיך הלאה ולסמוך על החושים שאני אדע לאן להמשיך ולהסתדר, לעומת הפחד והלחץ שאני הולכת לאיבוד ולא אדע לחזור הביתה.


כשאני מעזה לצאת מהגדר, לפסוע בכל פעם מעט רחוק יותר, לגלות את יופיו של המרחב הפנימי, חסר הגבולות, לנשום מעבר לרגעי הפחד, ובעיקר להתחזק בידיעה שאני אף פעם לא באמת לבד, ואף פעם לא באמת תועה בדרך.
תודה

[הגבירה_בחום*]

מזזהה עמוקות.
במיוחד לאור המטאפורה שבחרת של הליכה לאיבוד, פיסית, שהיא הפחד הגדול שלי (לאור ההתמצאות הקלוקלת שלי במרחב - שהיא עצמה גם האמונה שאני נושאת איתי שלא תמיד מדוייקת לגבי מצבי האמיתי (-:)
וגם אני לפעמים תופסת את עצמי חולמת על משהו או מעזה לתכנן איזה מיזם ארוך טווח או רציני ומייד אני מכשילה את עצמי במילים נוסח: "זה לא עובד ככה", אי אפשר סתם לקום ולהקים X", "זה הרבה יותר מורכב ממה שאת חושבת" - ולפעמים זה בכלל לא מורכב כ"כ. ואם זה מורכב, יש מפה ברורה ומסומנת להגיע לשם, ודרך הגיונית שרק צריך לבחור ללכת בה.
ולפעמים... כשהמורכבות של משהו לא מצליחה להתפוגג מול עיני, אני מגלה שאני לא באמת רוצה ללכת לשם, ללמוד, ליפול, להתמודד עם הדרך לשם. אני רק רוצה לסמן לעצמי וי, ולצרף את זה לרשימת הדברים שהאגו שלי יודע לעשות. ואז זו תזכורת שבעצם אין צורך בזה, אני יכולה לפטור את עצמי מזה, כבר עכשיו (-:

[הגבירה_בחום*]

מזזהה עמוקות.
במיוחד לאור המטאפורה שבחרת של הליכה לאיבוד, פיסית, שהיא הפחד הגדול שלי (לאור ההתמצאות הקלוקלת שלי במרחב - שהיא עצמה גם האמונה שאני נושאת איתי שלא תמיד מדוייקת לגבי מצבי האמיתי (-:)
וגם אני לפעמים תופסת את עצמי חולמת על משהו או מעזה לתכנן איזה מיזם ארוך טווח או רציני ומייד אני מכשילה את עצמי במילים נוסח: "זה לא עובד ככה", אי אפשר סתם לקום ולהקים X", "זה הרבה יותר מורכב ממה שאת חושבת" - ולפעמים זה בכלל לא מורכב כ"כ. ואם זה מורכב, יש מפה ברורה ומסומנת להגיע לשם, ודרך הגיונית שרק צריך לבחור ללכת בה.
ולפעמים... כשהמורכבות של משהו לא מצליחה להתפוגג מול עיני, אני מגלה שאני לא באמת רוצה ללכת לשם, ללמוד, ליפול, להתמודד עם הדרך לשם. אני רק רוצה לסמן לעצמי וי, ולצרף את זה לרשימת הדברים שהאגו שלי יודע לעשות. ואז זו תזכורת שבעצם אין צורך בזה, אני יכולה לפטור את עצמי מזה, כבר עכשיו (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יא אמיצה אחת.
אני בטבע לא הולכת לבד. אף פעם!!
פחדים מ-טו-ר-פים.
בעיה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יא אמיצה אחת.
אני בטבע לא הולכת לבד. אף פעם!!
פחדים מ-טו-ר-פים.
בעיה

[כוכב_נגה*]

נשמעת כמו חלום המציאות שלך@}

[כוכב_נגה*]

נשמעת כמו חלום המציאות שלך@}

[רסיסים_של_אור*]

גם אני במזדהות...
חווה את זה בעוצמה רבה באמת באמהות שלי שהיא עיקר מה שאני עושה כרגע... כל פעם צריכה להזכיר לעצמי לנשום עמוק, להבין שעכשו, בעצם הטעיה, ההתברברות, החיפוש, אני צוברת את הניסיון שלי, וכמה קשה לי לעצום עיניים או לנפץ את כל הדמויות שיצרתי לעצמי בראש ותליתי אותן בחלל ביתי ככה שבכל פעם שמשהו משתבש אני שומעת אותן מצקצקות בלשונן "נו, נו, נו, נו, תראו אותך, מה בדיוק חשבת לעצמך, הא ????" .
אני לא יודעת מאיפה זה בא, מרגיש לי איכשהו שזה קשור גם לתפיסות דתיות לגבי חטא ועונש וכו' - זה בלט לי גם בליל הסדר שהיה מאד מאד סמלי מבחינתנו ורב הזמן התבזבז לי על הקול הזה בתוכי שכל הזמן צקצק ואמר: "איזה פספוס, איזה בזבוז, זה כל מה שאת מצליחה להוציא מעצמך ומהילדים ובכלל בליל הסדר ?? נו, באמת..."

[רסיסים_של_אור*]

גם אני במזדהות...
חווה את זה בעוצמה רבה באמת באמהות שלי שהיא עיקר מה שאני עושה כרגע... כל פעם צריכה להזכיר לעצמי לנשום עמוק, להבין שעכשו, בעצם הטעיה, ההתברברות, החיפוש, אני צוברת את הניסיון שלי, וכמה קשה לי לעצום עיניים או לנפץ את כל הדמויות שיצרתי לעצמי בראש ותליתי אותן בחלל ביתי ככה שבכל פעם שמשהו משתבש אני שומעת אותן מצקצקות בלשונן "נו, נו, נו, נו, תראו אותך, מה בדיוק חשבת לעצמך, הא ????" .
אני לא יודעת מאיפה זה בא, מרגיש לי איכשהו שזה קשור גם לתפיסות דתיות לגבי חטא ועונש וכו' - זה בלט לי גם בליל הסדר שהיה מאד מאד סמלי מבחינתנו ורב הזמן התבזבז לי על הקול הזה בתוכי שכל הזמן צקצק ואמר: "איזה פספוס, איזה בזבוז, זה כל מה שאת מצליחה להוציא מעצמך ומהילדים ובכלל בליל הסדר ?? נו, באמת..."

[מיכל*]

אשה שמחה
נהנית כ"כ לקרוא! וכן, גם מזדהה מאאאאד עם התחושות וכל מה שאת כותבת כמעט.
אז תודה ושיהיהחג אביב שמח! חג חרות שמח!
שנבער את החמץ הפנימי וכל המחשבות שאין לנו צורך בהן
שנצא לחרות אמיתית להיות מי שאנחנו בפנים, באמת
שנדע להקשיב לקול הפנימי שלנו ולתעות איתו בדרך ולמצוא איתו את הדרך שהיא רק שלנו!

[מיכל*]

אשה שמחה
נהנית כ"כ לקרוא! וכן, גם מזדהה מאאאאד עם התחושות וכל מה שאת כותבת כמעט.
אז תודה ושיהיהחג אביב שמח! חג חרות שמח!
שנבער את החמץ הפנימי וכל המחשבות שאין לנו צורך בהן
שנצא לחרות אמיתית להיות מי שאנחנו בפנים, באמת
שנדע להקשיב לקול הפנימי שלנו ולתעות איתו בדרך ולמצוא איתו את הדרך שהיא רק שלנו!

[אשה_שמחה*]

תודה על התגובות @}
מיכל, תודה על האיחול, אמן!

[אשה_שמחה*]

תודה על התגובות @}
מיכל, תודה על האיחול, אמן!

[אהבת_עולם*]

רציתי לשאול על תרגיל ה'מצלמה' שכתבת פעם:
למשל, אחרי שאני פוקחת את העיניים אני נתקלת בחלק מסוים בענף של העץ - האם אסור להזיז את העיניים בכלל בכלל וצריך להישאר ממש בנקודה אחת מאוד נקודתית, או מותר קצת ככה להזיז אותן טיפונת בתוך טווח מסוים כדי לקלוט את אותו חלק שאני רואה יותר טוב?

<ומצחיק - המחכימון: 'הכול - בעיני המתבונן' >

[אהבת_עולם*]

רציתי לשאול על תרגיל ה'מצלמה' שכתבת פעם:
למשל, אחרי שאני פוקחת את העיניים אני נתקלת בחלק מסוים בענף של העץ - האם אסור להזיז את העיניים בכלל בכלל וצריך להישאר ממש בנקודה אחת מאוד נקודתית, או מותר קצת ככה להזיז אותן טיפונת בתוך טווח מסוים כדי לקלוט את אותו חלק שאני רואה יותר טוב?

<ומצחיק - המחכימון: 'הכול - בעיני המתבונן' >

[עדינה_ניפו*]

שהחיים הם סדרה של מבחנים, שלהכשל זה רע ולהצליח זה טוב, שיש בכלל דבר כזה- הצלחה או כשלון.

כשאני מעזה לצאת מהגדר, לפסוע בכל פעם מעט רחוק יותר, לגלות את יופיו של המרחב הפנימי, חסר הגבולות, לנשום מעבר לרגעי הפחד, ובעיקר להתחזק בידיעה שאני אף פעם לא באמת לבד, ואף פעם לא באמת תועה בדרך.

כתבת את זה כל כך יפה וזה ממש מתחבר לי עם מה שאני עוברת בהקשר לבחירות הלידה שלי.
כל פעם אוספת עוד משפט שמלווה אותי לשם
ושני המשפטים האילו הם ממש בול בשבילי בימים אילו.
בכלל, מזדהה עם כל הקטע.
תודה

[עדינה_ניפו*]

שהחיים הם סדרה של מבחנים, שלהכשל זה רע ולהצליח זה טוב, שיש בכלל דבר כזה- הצלחה או כשלון.

כשאני מעזה לצאת מהגדר, לפסוע בכל פעם מעט רחוק יותר, לגלות את יופיו של המרחב הפנימי, חסר הגבולות, לנשום מעבר לרגעי הפחד, ובעיקר להתחזק בידיעה שאני אף פעם לא באמת לבד, ואף פעם לא באמת תועה בדרך.

כתבת את זה כל כך יפה וזה ממש מתחבר לי עם מה שאני עוברת בהקשר לבחירות הלידה שלי.
כל פעם אוספת עוד משפט שמלווה אותי לשם
ושני המשפטים האילו הם ממש בול בשבילי בימים אילו.
בכלל, מזדהה עם כל הקטע.
תודה

[אשה_שמחה*]

וצריך להישאר ממש בנקודה אחת מאוד נקודתית, או מותר קצת ככה להזיז אותן טיפונת בתוך טווח מסוים כדי לקלוט את אותו חלק שאני רואה יותר טוב?
אני חושבת שהרעיון הוא להתמקד נקודתית. אצלי מה שקרה כשהתחלתי להזיז קצת לפה וקצת לשם זה שהתחלתי להתפזר. נדמה לי שזה הכוח של התרגיל. התבוננות ממוקדת במה שעלה.

עדינה, משמח לקרוא @}

[אשה_שמחה*]

וצריך להישאר ממש בנקודה אחת מאוד נקודתית, או מותר קצת ככה להזיז אותן טיפונת בתוך טווח מסוים כדי לקלוט את אותו חלק שאני רואה יותר טוב?
אני חושבת שהרעיון הוא להתמקד נקודתית. אצלי מה שקרה כשהתחלתי להזיז קצת לפה וקצת לשם זה שהתחלתי להתפזר. נדמה לי שזה הכוח של התרגיל. התבוננות ממוקדת במה שעלה.

עדינה, משמח לקרוא @}

[אשה_שמחה*]

אתמול בערב חזרנו משבת במדבר, אז היום אני ביום מנוחה. לא יותר מדי עשייה, רק מה שהכרחי. כלים, כביסה וארוחות, אחר כך אפרוק את התיק מהנסיעה, קצת טלפונים.
ולהיות אמא, שזה ממלא את כל הרווחים שבזמן, בין פעולה אחת לאחרת- לחבק ולנחם, לעשות שבלול ועכבר מפימו עם תמר, להקשיב לשירה, לארגן לזהרה צלחת לפיקניק שהיא עושה בחוץ עם חברה.

כבר כתבתי שאני מרגישה כל כך לא כשירה רוב הזמן, חסרת סבלנות וחסרת יכולת מינימלית לתפקד. היום עלה בי פתאום קול שאמר- תזייפי. מה אמא טובה, סבלנית ויכולה הייתה עושה עכשיו? תעשי את זה.
כמו שנאמר- fake it till you make it . וכך זה אכן קורה, למרות שבדרך כלל התגובה המיידית, הטבעית עולה, אין את השהות הזו לבחור אחרת.
זה מה שאני מבקשת מאלוהים- שייתן לי את השהות הזו, את המילים הטובות- תעשי כאילו. תחייכי. תנשמי עמוק. תעני בסבלנות.
זה מה שאת עושה עכשיו, את אמא. זו העבודה שלך- להיות סבלנית, להקשיב כשצריך, לענות כשצריך.

ובאמצע התפילה מתפרצת מתוכי צעקה פנימית- אוי, אבל אני כזו גרועה! חסרת סבלנות וצועקת ומטיפה מוסר ומעליבה ועושה טעות אחרי טעות אחרי טעות. אני כשלון מוחץ בתור אמא, אין לי שום כשרון לזה ואולי לא הייתי אמורה להיות אמא בכלל.
אבל עשית אותי אמא!!! אז מה אני אמורה להבין מזה? שרצית אותי ככה, עם אגו שבור, מעוכה וקטנה, מבינה שאני לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה.
אני נזכרת בשורה היפה של לאונרד כהן שקראתי פה באתר- בכל דבר יש סדק, ככה האור נכנס. אז אולי דרך הסדק הזה בתדמית ה-"אני אמא טובה" שלי האור נכנס?
כן, כנראה.

[אשה_שמחה*]

אתמול בערב חזרנו משבת במדבר, אז היום אני ביום מנוחה. לא יותר מדי עשייה, רק מה שהכרחי. כלים, כביסה וארוחות, אחר כך אפרוק את התיק מהנסיעה, קצת טלפונים.
ולהיות אמא, שזה ממלא את כל הרווחים שבזמן, בין פעולה אחת לאחרת- לחבק ולנחם, לעשות שבלול ועכבר מפימו עם תמר, להקשיב לשירה, לארגן לזהרה צלחת לפיקניק שהיא עושה בחוץ עם חברה.

כבר כתבתי שאני מרגישה כל כך לא כשירה רוב הזמן, חסרת סבלנות וחסרת יכולת מינימלית לתפקד. היום עלה בי פתאום קול שאמר- תזייפי. מה אמא טובה, סבלנית ויכולה הייתה עושה עכשיו? תעשי את זה.
כמו שנאמר- fake it till you make it . וכך זה אכן קורה, למרות שבדרך כלל התגובה המיידית, הטבעית עולה, אין את השהות הזו לבחור אחרת.
זה מה שאני מבקשת מאלוהים- שייתן לי את השהות הזו, את המילים הטובות- תעשי כאילו. תחייכי. תנשמי עמוק. תעני בסבלנות.
זה מה שאת עושה עכשיו, את אמא. זו העבודה שלך- להיות סבלנית, להקשיב כשצריך, לענות כשצריך.

ובאמצע התפילה מתפרצת מתוכי צעקה פנימית- אוי, אבל אני כזו גרועה! חסרת סבלנות וצועקת ומטיפה מוסר ומעליבה ועושה טעות אחרי טעות אחרי טעות. אני כשלון מוחץ בתור אמא, אין לי שום כשרון לזה ואולי לא הייתי אמורה להיות אמא בכלל.
אבל עשית אותי אמא!!! אז מה אני אמורה להבין מזה? שרצית אותי ככה, עם אגו שבור, מעוכה וקטנה, מבינה שאני לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה.
אני נזכרת בשורה היפה של לאונרד כהן שקראתי פה באתר- בכל דבר יש סדק, ככה האור נכנס. אז אולי דרך הסדק הזה בתדמית ה-"אני אמא טובה" שלי האור נכנס?
כן, כנראה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

fake it till you make it .
מעולה. המשפט הזה מלווה אותי כבר שנים.
פעם בפונה , באיזן סדנה הונחנו לצחוק סתם...בסוף הצחוק הסתמי הביא איתו צחוק רועם, אמיתי מהבטן.
זה עובד.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

fake it till you make it .
מעולה. המשפט הזה מלווה אותי כבר שנים.
פעם בפונה , באיזן סדנה הונחנו לצחוק סתם...בסוף הצחוק הסתמי הביא איתו צחוק רועם, אמיתי מהבטן.
זה עובד.

[אסנת_ש*]

אשה שמחה יקרה. מה זה "אמא טובה" בשבילך?

[אסנת_ש*]

אשה שמחה יקרה. מה זה "אמא טובה" בשבילך?

[אשה_שמחה*]

רוצה לציין שהקטע של ובאמצע התפילה מתפרצת מתוכי צעקה פנימית וכל מה שבא אחריו הוא מין הוצאת קיטור הכרחית, שאני לא באמת מאמינה לה רוב הזמן (מציינת את זה בהשראת בלוג שיתוף עדין ).


מה זה "אמא טובה" בשבילך?

פעם היו לי המון תשובות, היום אני מתעייפת מראש רק מהמחשבה על לנסח איזו תשובה .
וברצינות- אני לא בטוחה שיש לי תשובה לזה. זה מונח דמיוני בעיניי, לפחות כפי שהוא נתפס על ידי ברגעי השליליות.

אני כן יודעת שהעיסוק בזה- האם אני אמא טובה או לא- אינו מועיל. אני האמא שאני. עושה כמיטב יכולתי בכל רגע נתון, מתפתחת בקצב היחיד האפשרי לי. חלק מההתפתחות שלי כאמא הוא הויתור על הדמיונות שהיו לי בתחילת הדרך לגבי מה זו אמא טובה. @}

[אשה_שמחה*]

רוצה לציין שהקטע של ובאמצע התפילה מתפרצת מתוכי צעקה פנימית וכל מה שבא אחריו הוא מין הוצאת קיטור הכרחית, שאני לא באמת מאמינה לה רוב הזמן (מציינת את זה בהשראת בלוג שיתוף עדין ).


מה זה "אמא טובה" בשבילך?

פעם היו לי המון תשובות, היום אני מתעייפת מראש רק מהמחשבה על לנסח איזו תשובה .
וברצינות- אני לא בטוחה שיש לי תשובה לזה. זה מונח דמיוני בעיניי, לפחות כפי שהוא נתפס על ידי ברגעי השליליות.

אני כן יודעת שהעיסוק בזה- האם אני אמא טובה או לא- אינו מועיל. אני האמא שאני. עושה כמיטב יכולתי בכל רגע נתון, מתפתחת בקצב היחיד האפשרי לי. חלק מההתפתחות שלי כאמא הוא הויתור על הדמיונות שהיו לי בתחילת הדרך לגבי מה זו אמא טובה. @}