פרידה ומשמורת

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אבל מעדכנת בפלא. בקסם. בנס.
וואו!!!


אתמול הוא הפגיש את בתי עם חברתו בנסיבות חברתיות
גם לי נתפסת הבטן...

[החיים_שאחרי*]

מעוררת את הדף הזה, קצת לחיים, כי אני תוהה מה לעשות איתו.
החיים שאחרי, בשלב זה שלהם, טובים לי.
עם האקס, היחסים טובים. הנה, עוד שעה אני מוזמנת באופן ספונטאני לא. ערב איתו ועם בתנו.
אין לנו חיכוכים אלו ואחרים, וכמעט ואין קשר אלא סביב הילדה, הרכוש שאנו צריכים למכור יחד, ועניינים משפחתיים אלו ואחרים.
השיחות בד"כ ענייניות וזורמות, עם פרגון הדדי לזמנים שדורשים גמישות.

עם האהוב החדש, מרגיש גם זורם. באופן מאד טבעי אנחנו מצליחים לספק אחד לשניה את הצרכים העמוקים והבסיסיים שלנו. שוב, לא הייתי רוצה להרחיב (עין הרע???) אבל מרגיש לי שהגעתי למקום נעים, בטוח ואוהב. אנחנו לא מצליחים להפגש הרבה, בגלל מגבלות החיים, כרגע, אבל בקשר יומיומי, והרבה פשטות ונעימות. כן, יודעת מה חסר, אבל לגמרי לא ממוקדת בו. כרגע, מה שהוא נותן לי, חיכיתי לו כבר הרבה שנים. ואצלו זה דומה.

האקס קצת שואל, אני קצת עונה... ואנחנו הופכים מודל לאהוב החדש לקראת גרושיו מאשתו. או לפחות איזו השראה, אם לא מודל.
הילדה בסך הכל בטוב, שמחה, מתפתחת ומאושרת. יש רגעים של קושי, אבל לא יכולה להגיד שאני לא רואה קשיים כאלו אצל ילדים אחרים סביבה שההורים שלהם יחד.

אז תוהה. האם להמשיך לכתוב כאן את קורותיי?
את קורות יחסיי עם האקס לטובת מי שרוצה משמורת משותפת?
האם לעשות סוג של סיכום...?
בקיצור מתלבטת.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אם יש במה להמשיך לשתף אשמח מאוד להמשיך לקרוא (-:
פה, דף חדש, איך שבא לך
שבת שלום, מאוד שמחה לשמוע את כל הבשורות המשמחות, מעודד @}

[החיים_שאחרי*]

תודה נקודות, מלוותי הנאמנה
עדיין מתלבטת מה מתאים, נראה לי יותר ויותר להשאיר את הדף הזה, פעיל לענייני המשמורת, ולעניינים שקשורים אולי לפרידה המתהווה והולכת עם האקס.
לגבי דף חדש... קראת את מחשבותיי.
איך שהוא בלוג קורא לי להכתב.
זה קצת מורכב, כמו שאת יודעת, בין הדפים השונים שלי כאן...
בקיצור, תודה על הרצון הטוב.

שבת שלום

[שחף_אהובי*]

דף חדש... מגיע לחיים להיות יותר מאשר החיים שאחרי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תודה נקודות, מלוותי הנאמנה
כבר אמרתי ואומר שוב:
גם את מלוותי, כך שגם לך תודה (-:

[שגית_רי*]

_אז תוהה. האם להמשיך לכתוב כאן את קורותיי?
את קורות יחסיי עם האקס לטובת מי שרוצה משמורת משותפת?_

הי..

הדף הזה הוא השראה..לאמת פנימית ויחסים זוגיים ועוד דברים..
וכמו שאמרה שחף,
לאט לאט זה נשמע יותר כמו חיים חדשים ופחות כמו החיים שאחרי..
@}
באהבה..

[החיים_שאחרי*]

שגית יקרה, בעקבות הפגישה המקרית איתך, עלה בי הצורך לשנות פה משהו. מעניין, לא?
להשאיר את המקום לענייני המשמורת, ולגבי עניינַי - טוב זה כבר דורש ממני סוג של אומץ, פתיחות, לדבר כך סתם על החיים שלי.
את מי זה בכלל מעניין?

[עולם_ומלואו*]

מעניין, מעניין
עובדה שקראנו עד היום, לא?
(-:

[שגית_רי*]

הי יקרה,
נראה לי הכי חשוב שזה יעניין אותך...ויתאים לך..
@}
ואחרים, שקוראים ועולות בהם מחשבות ומהדהדות בהם תובנות..

[החיים_שאחרי*]

נו, ורק רציתי לסגור פה את הדף... וכבר יש משהו לכתוב.
בעצם אין משהו, רק בטן שמשתוללת עכשיו.
הגרוש שלי, רצה לקפוץ מחר בבוקר. לקחת את הסנדלים של הקטנה, כי הם נוסעים אחה"צ לטיול שטח עם לינת לילה...
אמרתי לו שאשאיר לו אותן בחוץ כשיאמר, כי לא אהיה פנויה.
(אהובי החדש יגיע הלילה ובטח ישאר אל תוך הבוקר).
אחרי שתיקה קלה, אמר שהוא רוצה לדבר איתי על משהו, כך שאם זה ישתנה, אז הוא ישמח להגיע לאיזה חצי שעה...

וווש. תוך שניה התהפכה לי הבטן. הסרטים שרצים לי בראש.
משתדלת להתבונן בהם, לא להזדהות ולהזכיר לעצמי שנפרדנו כבר, התגרשנו ולי יש אהוב חדש ו....
בכל זאת מתהפכת.
למען הסר ספק, הסרטים הם שהוא מודיע לי שהוא רוצה לעבור לגור איתה, עם חברתו... או... להתחתן?...

מחבקת את עצמי עכשיו.

[fly*]

גם מחבקת אותך
אם אני לא טועה פעם אחרונה שתארת את חווית ההתרחקות של האקס ממך (איזה פוסט על גאוגרפיית הנשיקות...) רגע אחרי כאב ההתרחקות הופיע אהובך הנוכחי
אולי כל התרחקות שלו, על אף הכאב, מהווה הזדמנות לשחרור שלך?
ועדיין כמו שאמרת... לעת עתה מדובר בסרטים בלבד

[החיים_שאחרי*]

אולי כל התרחקות שלו, על אף הכאב, מהווה הזדמנות לשחרור שלך?
אוף, מקווה שאת צודקת. בעצם, במחשבה שניה, כל דבר (בטח כזה) יכול להיות הזדמנות לשחרור שלי ממנו...
ונחמד שקישרת את גאוגרפיית הנשיקות והכאב שבא אחריו, להופעת אהובי הנוכחי
תודה, נותן זוית טובה על הדברים.

[החיים_שאחרי*]

טוב, רק כדי לשחרר את קיטור הסרטים, עולה לי שאולי הוא רוצה לנסוע איתה בקיץ לתקופה ארוכה שתאלץ אותי להיות 100% עם הבונבונית שלנו.
מעניין איזה סרט יזכה באוסקר

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תנסי להתאפק עם ספקולציות, סתם עושה כאב ראש.
תנסי להיות כאן ועכשיו עד כמה שאת מצליחה וחכי לדבריו.
וכל זה בגדר המלצה ורצון טוב וכל ספקולציה ותלונות ממך יתקבלו בברכה @}
אני יודעת, זה לא קל (הכי קל לתת עצות מבחוץ...)

[החיים_שאחרי*]

טוב, מעדכנת, אחרי שיחה שהיתה לנו הבוקר.
איך הגלגל מסתובב לו...
החברה שלו בהריון. שבוע 13. הכל תקין עד עכשיו.
הזרע שלו, שלא הצליח לעבר אותי, באופן טבעי, וגרם להפלות חוזרות ונישנות, הצליח איתה.
הם בשוק, אבל שמחים עם ההריון.
אני בשוק, וגם שמחה איתו. שמחה בעיקר עבור בתי.

ישבתי שם מולו, מקשיבה. הוא מאד רצה לדעת איפה זה פוגש אותי.
עוד לא ידעתי, אז ביקשתי שישתף קצת. הוא שיתף.
הוא שיתף בכל התהליך של קבלת ההריון, וגם בתהליך של היחסים איתה.
מאד טוב לו איתה. מאד.
ויש שם משהו נכון. אז גם ההריון הוא נכון.
ואני מקשיבה.

אחר כך משתפת. מבקשת להגיד לו שאין בליבי על ההריון שלהם. ולא על היחסים.
כי ברור לי יותר מתמיד שזוגיות מעולם לא היתה לנו. וגם לא תהיה. אז אני משחררת יותר ויותר.
קשר, מאז ומעולם היה לנו. וגם יהיה. ולכן זה בסדר.
יחד עם זאת, בתוך השוק של הידיעה (שאגב זה היה אחד מהתסריטים), הרגשתי את כאב ההחלטה שלי מהקיץ.
יודעת שזה היה נכון לאז, יודעת שאין מה לבַכות את העבר.
אבל, אף אחת מהחברות שיש לי מסביבי שהיא בהריון או ילדה (ויש מלא כאלו) לא הצליחה להעיר מתרדמתה את הכמיהה לילד, שהלכה לה לישון בסוף הקיץ האחרון - כמו שהוא הצליח. וואו.
זו התחושה שהציפה אותי. הגעגוע לילד. אמרתי לו, איזה כיף לך שיהיה לך תינוק לחבק עוד מעט.
שם עלי את כף ידו. ניחם.
אמרתי, אז הגיע הזמן להכיר אותה. כבר כמה שבועות אני מחכה עם הרעיון הזה, ועכשיו נראה שזה הזמן. הסכים.

לגבי ילדתנו המשותפת, רק ביקשתי שלא יעשו את כל השינויים בבת אחת.
שלא ילדו, ויעברו לבית אחר באותו זמן, אם אפשר.
טוב, הוא מאד מודע לזה. גם היא, אני חושבת (היא גם מתחום של חינוך).
בינתיים, אמר, אני רוצה לערב אותה יותר בחיים. היא תהיה יותר בבית כשהבת שלנו תהיה אצלו.
היום ההורים שלו ואחותו, יכירו אותה, במסעדה בעיר.
פעם ראשונה שלהם, שלה.

[החיים_שאחרי*]

התקשרתי לספר למשפחה שלי. יותר נכון לאבא שלי ואשתו.
הם חברים (טובים) של ההורים של האקס.
בתוך כל ההפתעה, לא שאלו, ומן הסתם לא ממש חשבו, איך זה בשבילי לשמוע את זה.
מזל שיש לי חברים.
מזל שיש לי את האקס שלי.
הם רוצים לדעת...

<כואבת את הקשר איתם... >

[fly*]

יקירה מה אוסיף לחיבוק??? לא נראה לי שהוא באמת צריך תוספת....
ובכל זאת.... איזה מסע את עוברת בשנה האחרונה, וההתמודדויות והסערות והאתגרים והכאבים נראה לי שהם חלק בלתי נמנע מאוקינוס החיים
מברכת אותך על כך שאת שוחה בלב ליבו של האוקינוס ולא נמנעת (אפילו כשנדמה שהדברים נכפים עלינו ולא בחרנו בהם)

ולא מתאפקת ומוסיפה - בצהוב כאן למעלה - "כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בָּחֵירוּת - כאן ועכשיו." - חירות מהציפיות שלנו מאחרים וממשפחה לדוגמא...

[הגבירה_בחום*]

אויי מותק רק עכשיו קוראת כאן את ההתרחשויות המטלטלות האלה
ומבינה לאשורה את פשר תחושת הלימון נענע שלא ממש הרחבת עליה..
אני מעריצה אותך על היכולת שלך להתנהל מול זה ומולו באופן שבו את מתנהלת.
נראה שזאת ללא ספק שנת ההתמודדויות הקשות שלך, ומקווה שלפחות ריכזו עבורך את הרוב הגדול כבר השנה (-:
הוהבתותך, ואם רוצה לדבר טלפונית היום, אני כאן, ואם לא - מניאנה זה היום שלנו!
(())(())

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מדהים שזמן די קצר יחסית, שניכם עוברים חווית הריון עם משהו אחר...
מאוד מבינה אותך, אולי יותר ממה שנדמה לי, זאת אומרת אני משליחה עלייך את התחושות הספקולטיביות שלי, למה יקרה אם הוא יהפוך להיות שוב אבא, כל החששות וגם השמחה.
טוב נולד/ת אח/ות לביתך וזה כבר ממש ממש מדהים.
את יודעת איך היא? הכרת אותה?

[החיים_שאחרי*]

תודה יקרות על התגובות.
גבירתי, תחושת הלימונענע, דווקא לא מזה. רק הבוקר נודע לי מזה, והתחושה היתה דווקא לפני כמה ימים, לא?
ונקודות... לא הכרתי אותה. אבל כבר אמרתי לו שאזמין אותם לארוחה, כך נכיר. הגיע הזמן.
ואין ספק, יש לי שמחות לצד חששות. הכל מהכל.
פליי, תודה. אני ממש משתדלת לא להמנע. העיניים כבר צורבות לי היום.
את זה כתבתי?

ליל מנוחה

[החיים_שאחרי*]

איזה מנוחה... איזה.
לא ישנתי כל הלילה. סערתי ממחשבות, רגשות. וואי, איזה כאב.
תסריטים רצו לי בראש כמו בסרט נע, מפחדים וחששות, דרך סתם תסריטים - עתידיים, לא הצלחתי לנשום.
פשוט לנשום. ניסיתי, באמת.
לא יכולתי להרגע.
מה שאני מחזיקה באור יום, בלילה מתפוגג ויוצאים כל השדים.
אפילו לא בכיתי. אני מניחה שזה היה מרגיע אם הייתי בוכה.
לקחתי רגיעון, של הדס, נאדה.

רוצה כל כך לנוח מכל זה. מה עוד מצפה לי?
מה עוד תכננתי לעצמי בחיים האלה?
^{<קצת עייפה מהם, מהחיים, והאתגרים שהם מביאים איתם>}

[תותית*]

יפה שלי , מה נורא כל כך ? איזה פחדים וחששות יש לך ?


עכשיו , זה זמן שהפרידה מתממשת ואין עוד דרך חזרה , גם לוא הייתם רוצים . אז זה בטח שקשה לעכל .
את כנראה הרבה יותר קשורה אליו ממה שאת אפילו רוצה.
אבל את החברות שלו את לא תאבדי . את זה יהיה לך תמיד.
יקרה תמיד תהיי לו .כאדם , כאשה כאם בתו.
מחבקת אותך נשמה יקרה.

[תותית*]

שוות נא למעלה

[החיים_שאחרי*]

תותית יקרה, שווה אחת.
זה לא הקשר בינינו. זה ההחלטה שלי מהקיץ האחרון, וגם, איך יראו החיים שהוא לא יהיה לגמרי פנוי לבת שלנו.
שיהיה לו ילד ומשפחה אחרים.
לא מרגישה שזה קשור לפרידה שלנו. זה דווקא המקום הכי קל בתוכי, כרגע (אלא אם כן אני לא מודעת פה למשו)
תודה על החיבוק

[החיים_שאחרי*]

_אבל את החברות שלו את לא תאבדי . את זה יהיה לך תמיד.
יקרה תמיד תהיי לו .כאדם , כאשה כאם בתו._
כן זה ברור לי לגמרי. לשמחתי.

[החיים_שאחרי*]

עוד לילה בלי שינה... קצת לא מאמינה.
כבר באנרציה של לא לישון. יודעת שאחזור למסלול,
אבל בינתיים... מתהפכת מצד לצד, מנסה לנשום לבטן,
להביא שקט.
השקט לא חוזר. עדיין.

[מבינה*]

בוקר טוב יקרה , יעזור אם תכתבי , אם לא כאן בגלל החשיפה , אז בשבילך ולעצמך רק.
תכתבי את הפחדים, תכתבי את כל החששות
כולן.. אל תחביאי מעצמך .
כשתירגעי , תיקראי אותן. אז תיראי שרוב הפחדים הם דימיונות שווא..
יום טוב

[שחף_אהובי*]

[שגית*]

הי..

ווואאוו...
מצטרפת לנשים החכמות שאמרו כבר לפני...
וגם, אני באמת מאמינה שהאתגרים מתגלים לאלה שיכולים להתמודד איתם..הדרך שבחרת לך, באומץ בחרת אותה ועכשיו נדרש ממך עוד קצת...ונשימות גדולות. מאחלת ויודעת שתמצאי את הדרך לנשום שוב והגל הזה ישכך והזרימה תחזור להיות יומיומית שוב..


זה ההחלטה שלי מהקיץ האחרון
מי אני ומה אני כבר באמת יודעת? ואת מה שההגיון יודע, ללב קשה לקבל, לפעמים..
אבל כשחשבתי אז וגם מאז על ההחלטה שלך, היא נראתה ונראית לי ההחלטה הנכונה..נראה שהיית אז במערבולת, רק בתחילת כינון היחסים החדשים עם האקס, בהקמה מחדש של המשפחה שכבר יש לך... טוב, את יודעת את כל זה..


איך יראו החיים שהוא לא יהיה לגמרי פנוי לבת שלנו.
בטח לא אותו דבר כמו שהם נראים עכשיו...
אבל לא בהכרח פחות טובים.
זה תמיד סוג של משבר כשנולד אח חדש אבל אמרת שהם שניהם רגישים ו"חינוכיים" ויהיה לאפרוחה שלך אותך אז אני מניחה שיהיה בסדר..אולי לא קל, לפחות לא בהתחלה, אבל יהיה בסדר...

אני קראתי את מה שאת כותבת ואני ראיתי אותך ואת באמת נהדרת. כשחיים ככה עם הלב פתוח וקשוב, החיים מזמנים הרבה התנסויות והזדמנויות להרגיש ולגדול..

(אני מרגישה שאני גולשת לקלישאות אבל באמת חושבת ומרגישה ככה.... )
@}

[או_רורה*]

קראתי וצריכה לשאול: אם הכמיהה לילד עדיין חזקה, עכשיו, אולי תממשי אותה<?
לא חובה עכשיו ממש, אבל עוד, נניח, חצי שנה? שנה?

מעבר לזה, לדעתי יהיה אפילו יותר טוב לך ולבתך עם התינוק של האקס.
ההתמקדות שלו לא תהיה רק בה, תהיה זרימה יותר טבעית של דברים ועניינים,
הוא יהיה מוכון אנרגטית לתינוק ולכן גם הקשר איתך יתנהל יותר על מי מנוחות, עם יותר מרחק ביניכם, וישאיר לך מרווח לעצמך ולהתחלות חדשות.

[הגבירה_בחום*]

_עוד לילה בלי שינה... קצת לא מאמינה.
כבר באנרציה של לא לישון. יודעת שאחזור למסלול,_
הו... סוףסוף משהו שאני מתמחה בו...
לרגע כמעט מצאתי עצמי כותבת באופן אוטומטי, ברוכה הבאה למועדון... אבל מה פתאום שאאחל לך להיכנס למועדון המפוקפק של הלא נרדמים??

כמו שכבר דיברנו (כשאנחנו ישבנו מול הנוף ואת היית בטלפון - בכל זאת אפשר לומר שנפגשנו קצת לא?), את באמת עשית השנה דוקטורט בהתמסרות לרגשות, ויש כאן כ"כ הרבה שינויים, וכל שינוי מלמיליאן, בלי עין הרע - וזה מפחידדד.
זה אולי הדבר המפחיד ביותר לבני האנוש, שינוי.
הרי אנחנו מתעבים שינויים. גם את אלה שאנחנו מנסים להביא על עצמינו ולקדם, בעצם בפנים כל המערכות שלנו מנסות לעשות הכל, כך ששום דבר לא ישתנה...
ועל הדברים החכמים שנאמרו לך כאן, אין לי כמובן מה להוסיף, חוץ מרעיונות מאוד מקוריים למה לעשות בלילות שלא נרדמים בהם, אבל לא בטוח שזה ממש מעניין אותך כרגע (-:
ולמרות שאת יודעת אני אגיד: את חזקה כ"כ (מספיק חזקה כדי לתת לעצמך להיות חלשה כשצריך), ויפה כ"כ, ואמיצה, וקשובה ואת תחצי את השינויים האלה בדרך הטובה ביותר שתוכלי והם יעברו.
וכמו שנקודות ורודות תמיד אומרת בזמנים כאלה: שהדבר המועדד ביותר בתקופות שכאלה, הוא לזכור שהם זמניים

(())(())

[fly*]

הי יקירה
ישנת קצת???
מאמינה שאת יודעת שהמסע עכשיו (ותמיד בעצם רק בעוצמות שונות) הוא לפגוש את הרגש, לתת לו להיות ולהיות איתו...
הסרטים הם הרי דברים שלא באמת בידיים שלנו גם מעצם היותם עתידיים וגם מהיותם נוגעים לחיים של אחרים
ונדמה לי שבאמת הדבר הכי גדול בהתרחשויות האחרונות שלך הוא שהפרידה מהאקס הופכת ליותר ויותר מוחשית ומוחלטת
מה שבטוח שבחוסר שינה הרבה יותר קל לכל השדים להשתלט עלינו
מאחלת לך חזרה מבורכת ממקומות חדשים אל השקט ושינה ברוכה ומיטיבה

[החיים_שאחרי*]

תודה לעוקבות. האמת, זה מאד משמח אותי.
אני כותבת הרבה בראש שלי, פה בדף הזה, ואז כשאני מגיעה לכאן, כל המילים מתפוגגות...
אבל אנסה. וגם עוזר לי בעצם להגיב אליכן, כי זה מעורר אצלי את המחשבה, את הרגש, את המלל שעוזר לשחרר.

כשחיים ככה עם הלב פתוח וקשוב, החיים מזמנים הרבה התנסויות והזדמנויות להרגיש ולגדול
כן, נכון. יש בי חלק שממש מבין את זה. שממש מזמן את כל הדברים הללו. הכל. החלק הזה טיפה מכור לדרמות אבל דרך הרגש שעולה וההתייחסות שלי לאירועים, אני בהחלט יכולה לראות את השינויים שחלים בי לאורך השנים.

אם הכמיהה לילד עדיין חזקה, עכשיו, אולי תממשי אותה אולי. אני נעה בין מחשבה על זה, לבין הכמיהה לילד עם אבא שרוצה אותי ואת הילד גם יחד. אולי...

הרי אנחנו מתעבים שינויים. גם את אלה שאנחנו מנסים להביא על עצמינו ולקדם, בעצם בפנים כל המערכות שלנו מנסות לעשות הכל, כך ששום דבר לא ישתנה כן, גם אני יכולה להרצות על זה. יודעת שהשינוי הוא הדבר היחיד עליו אפשר לסמוך שיגיע. פעם הייתי מכורה למשפט שאושו תמיד היה אומר:
This too will pass... על דברים טובים ועל דברים פחות טובים. לדעת שהכל עובר.
אבל אז כשמגיע השינוי... באופן הכי אנושי כל המערכות שלי מנסות לעשות הכל כדי שהשינוי לא ישנה את המצב. הגוף נכנס למן מצב כוננות שכזה כאילו המלחמה הבאה הולכת לפרוץ. לשמחתי זה הרבה פחות עוצמתי מפעם. הרבה יותר מודע, הרבה יותר מוכל.

מאמינה שאת יודעת שהמסע עכשיו (ותמיד בעצם רק בעוצמות שונות) הוא לפגוש את הרגש, לתת לו להיות ולהיות איתו
אוהוו. ואני פוגשת אותו. ידידים ותיקים אנחנו. כל קשת הרגשות ואני. ואתן יודעות מה הרגשתי בנסיעה הביתה היום, שנתנה לי זמן לבכות, לחשוב, להרגיש?
שכשאני מתמסרת לעצב, נניח, ממש מתמסרת בלי מחשבות וביקורת, בקצה קצהו של אותו עצב מחכה לי שמחה גדולה.
ואז הלב נפתח ושר. זה חוויה ממש אבסורדית, פרדוקסלית וכל כך קיומית אצלי.

[החיים_שאחרי*]

הרהורים על הגיל שלי.
לאור הדרמות האחרונות בחיי, ולאור חיי כולם, כל 43 השנים, אני יכולה לראות את היתרונות שלו.
מאז ומתמיד היו לי וקרו לי כל מיני דברים שהביאו אותי מאד גבוה ומאד נמוך.
ובגלל שכבר עברתי לפחות 23 שנה של בגרות אני יכולה להגיד לעצמי, בשיא שיאו של השפל - שבאמת זה יעבור.
לא כאמירה רוחנית, ניו אייג'ית שתהפוך להיות המנטרה שלי.
אלא מתוך הנסיון. מתוך החוויות שכבר היו לי בחיים.
יודעת באמת, שהגלגל מסתובב. שאני פעם למעלה ופעם למטה - ושזה מהות הקיום שלי בעולם הזה.
לחוות את הלמעלה, לחוות את הלמטה.
לחוות. להיות בחוויה, להכיר את הצדדים האנושיים של ההגיון, של הרגש, של הקונפליקט ביניהם ושל הגשר ביניהם.
לדעת שאין אמת אחת בחוויה שלי. היום אני מקבלת את הדברים כך, בעוד כמה זמן ההפך, או אחרת.
לא להאמין לעצמי כל כך, ומצד שני לגמרי להאמין לעצמי.
אני לא בטוחה שאני מצליחה לתאר את הדברים בצורה טובה, אבל הגיל באמת עושה את שלו. באמת מוסיף חכמה ונסיון.
נותן לי זכרון של חוויות, זכרון של אפשרויות שונות, יחד עם הבנה שלא לכל דבר אפשר להתכונן.
ואני באתי כדי ללמוד את כל זה. להיות בתוך כל זה.
ואיך אעשה את שבאתי לעשות בלי כל הדרמות שאני מייצרת לעצמי?

[הגבירה_בחום*]

נותן לי זכרון של חוויות, זכרון של אפשרויות שונות, יחד עם הבנה שלא לכל דבר אפשר להתכונן
מותק שלי,
את כותבת לנו, אנחנו כותבות לך, ולפעמים נראה לי שכולנו כאן כותבות לעצמינו וזקוקות לשמוע ולקרוא את המשפטים האלה האחת של השניה, האחת מהשניה, שוב ושוב, פעם מבפנים ופעם כמי שמתבוננות מבחוץ.
ואני עכשיו, ממקום מושבי הידוע לך היטב, לוקחת את המשפט הזה שאמרת ממרום גילך ((-:) וחורטת לי על הדגל שלי היום שכ"כ רוצה להתכונן לכל דבר... - דגלים, אובייקט בעייתי..

_הייתי מכורה למשפט שאושו תמיד היה אומר:
This too will pass... על דברים טובים ועל דברים פחות טובים. לדעת שהכל עובר._
את יודעת מה גיליתי על עצמי בהקשר של המשפט הזה?
שאני חכמה גדולה על להצהיר אותו ולהאמין בו, כשהשמחה שורה בבייתי ונראה לי שאני חזקה וחסונה דיה להיות שוות נפש גם בלעדיה, למרות שאני יודעת שזאת רק השמחה שצובעת אותי בצבעים האלה
וכשאני בעצב ובעיקר באי וודאות, אני לא מצליחה להאמין לו, ומעבר לזה, לא יכולה לדמיין איך אעביר בינתיים את הזמן עד שיעבור.. (-:
אבל אז כשמגיע השינוי... באופן הכי אנושי כל המערכות שלי מנסות לעשות הכל כדי שהשינוי לא ישנה את המצב. הגוף נכנס למן מצב כוננות שכזה כאילו המלחמה הבאה הולכת לפרוץ. לשמחתי זה הרבה פחות עוצמתי מפעם. הרבה יותר מודע, הרבה יותר מוכל
הו כן..
ממש אפשר להרגיש איך הכפתורים האלה נלחצים, ובמקום לתת להם להפעיל מערכת שלמה של מנגונני השמדה עצמית, אפשר להסתכל עליהם נלחצים ולהגיד: "הנה נלחץ פה כפתור, נו שויין.. נקסט" - ובכל זאת, כשהם נלחצים, יש כיווץ ודריכות וכאב..

[החיים_שאחרי*]

הנה נלחץ פה כפתור, נו שויין.. נקסט
בדיוק אומרת את זה לעצמי ברגעים אלו.
התקשר האקס להגיד שהוא לוקח את הרכב של אבא שלו כי בשבועות הם נוסעים לים.
'מי זה אנחנו?' אני שואלת (כאילו שאני לא יודעת את התשובה).
ואז החץ בלב. ואז הנשימה. ואז הכפתור שנלחץ
'את רוצה לבוא בחמישי לשם, לקחת אותה? תוכלי להכיר את ע' וכו'?'... - בשלב הזה כבר לא שמעתי.
'או שזה גדול עליך?'
'גדול עלי. גדול' אמרתי והתכוונתי.
לא מתכוונת לעשות צעד אחד שהוא לא קשוב לכאבים שלי, ליכולות שלי, לשמחות שלי.

בינתיים צופה על חלק בי, שאני לא מתכוונת לתת לו לנהל משהו פה, אך רק מזכירה אותו כדי לתת אישור לקיומו... רוצה לחבל בחופשתם, ולא להסכים שהוא יחרוג מהזמן שלו איתה... חחחחח....
תודה חלק שתרמת מזמנך. יותר נכון, תודה אשה נקמנית, כואבת שאת כאן.
אבל לא... יכול להיות שזה יתן גם זמן טוב לי לנסוע לחברים לזמן ארוך יותר, להפגש אולי קצת יותר עם האיש החדש, נראה. למה לקצץ לו?
שבועים אחרי כן, אני צריכה שהוא יבוא לקראתי בסוף שבוע ארוך שיש לי...
בקיצור תודה שביקרת, ראיתי, שמעתי - תודה, אבל לא תודה.

[fly*]

חמודה את
וגם הקוראות שלך (-;

[החיים_שאחרי*]

וכשאני בעצב ובעיקר באי וודאות, אני לא מצליחה להאמין לו, ומעבר לזה, לא יכולה לדמיין איך אעביר בינתיים את הזמן עד שיעבור..
גם אני, גם אני...
יחד עם זאת, אני שמה לב שבמהלך השנים זה ממש משתפר. מאמינה למשפט הזה יותר ולא מחכה עד שהזמן יעבור. כי הוא ממילא עובר ברגעים שאני סובלת, גם ככה.

[הגבירה_בחום*]

רוצה לחבל בחופשתם, ולא להסכים שהוא יחרוג מהזמן שלו איתה... חחחחח....
את יודעת... אם את זקוקה לעזרה, יש כמה נשים נקמניות, משוחררות, נטולות אגו שיש להן במקרה הסופ"ש שבת חופשיה שיכולות לעזור לך באופן ממש אקטיבי..! ולא נזכיר שמות כמובן (-:
תודה חלק שתרמת מזמנך. יותר נכון, תודה אשה נקמנית, כואבת שאת כאן
תודה גם בשמי - לא שנכעס אם תחליטי ללכת, או לקחת חופשה ממש ממש ארוכה, אבל כל עוד את כאן, תודה - כי חמודה את (-:

'גדול עלי. גדול' אמרתי והתכוונתי.
הו תודה לאל שכך אמרת - זה זמן שהפירגון הזה והפתיחות הזאת נשמעים לי ממש לא אנושיים, ותודה לאל שהבחנת בזה, נראה לי שזה חכם מאוד לא לעשות צעד אחד שהוא לא קשוב לכאבים שלי, ליכולות שלי, לשמחות שלי.

לך ולקוראות שלך (-;

[החיים_שאחרי*]

באמת חמודות הקוראות שלי...
תודה, אזכור את ההזמנה שיכולות לעזור לך באופן ממש אקטיבי

[אהבת_עולם*]

_בינתיים צופה על חלק בי, שאני לא מתכוונת לתת לו לנהל משהו פה, אך רק מזכירה אותו כדי לתת אישור לקיומו... רוצה לחבל בחופשתם, ולא להסכים שהוא יחרוג מהזמן שלו איתה... חחחחח....
תודה חלק שתרמת מזמנך. יותר נכון, תודה אשה נקמנית, כואבת שאת כאן._

קראתי את המשפט הזה והתחלתי לבכות. ממש בדמעות.
נגע לי במקום כואב ומוכר.
וגם החמלה שהבאת מול זה....
תודה !

[או_רורה*]

זה קשה....
באמת אולי הכי טוב להתרחק קצת מכל זה, חוף ים לא נשמע גם לי מקום אידיאלי לפגוש בה לראשונה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלום. קפצתי לביקור. רואה שנהר החיים ממשיך לזרום גם אצלך בשצף קצף.
נשמע מאוד מערבל כל מה שעובר עלייך. מקווה מאוד שתעמדי בזה ובעיקר שהקטנה תעמוד בזה.
נשיקה ממני. (גם אני בתוך מערבולת אחת גדולה, אבל לא אכנס לזה פה)

[החיים_שאחרי*]

הנה זה בא... שיחה מעצבנת עם האקס. על תוכניות, שינוי תוכניות ועל הבקשה שלי שהוא יאט קצת את קצב הכנסת החברה לחיים שלו עם הילדה.
שיתחשב קצת בקצב שלה, כי את העיבודים לקושי שלה עם זה היא עושה איתי.
צעקות, חוסר נעימות, קושי.
ביקשתי להפסיק לדבר, ביקשתי דברים ברורים, וכתבתי לו מייל.

אבל... יודעת בתוך תוכי שאני גם מבקשת שהקצב יואט בשבילי.
והרי אין דבר כזה. הוא חי בתוך הידיעה הזו כבר חודשיים וחצי, ואני בקושי שבוע.
ופתאום הם זוג, עם הבת שלי, ישנים כולם באותה מיטה...
מהר לי מדי. אולי אני קצת משליכה על הבת שלי.
אולי לה זה בסדר, ואני מפרשנת את זה כמהר?
לא יודעת.
כואבת.

[החיים_שאחרי*]

קטעים...
איך שאני שולחת פה את ההודעה הוא מתקשר שוב. האקס.
מתנצל שהוא עייף וצרח את העייפות עלי.
דיברנו הפעם בשקט. הוא מאד רוצה לדעת את דעתי.
הקשבנו, החלפנו דעות ומחשבות.
הוא שוב שאל איך זה בשבילי.
לא הסתרתי.
מאז שמשמורנית משותפת כתבה איפה שהוא במעלה הדף שהיחסים שלנו ארוגים ולאט לאט הם נפרמים, אנחנו אוהבים להשתמש במטאפורה הזו.
סיפרתי לו שאני בגל נוסף של פרידה מהעובר שויתרתי עליו ובמקביל בגל נוסף של פרידה ממנו.
שהפעם חלק נכבד מהמארג נפרם. הוא בחר אחרת, הוא בחר בחירה טובה לו.
וזה פורם חלק ארי במארג הזה.
אמרתי לו שהחלק הזה 'מותר'. תרתי משמע. וגם משחרר באיזה שהוא אופן.

[החיים_שאחרי*]

ועוד: הבוקר קיבלתי דיווח מאשתו של אבא שלי כדלהמן:
אתמול (יום שבת) החברים שלנו הציעו לנו להגיע למסעדה שבה הם נמצאים, להצטרף אליהם לקינוח.
אז החלטנו לבוא, למה לא?... נכנסנו למסעדה ואת מי אנחנו רואים שם?

ואת מי הם ראו שם? את הבת שלי, האקס שלי, חברתו ואחותו....
כולם שם היו במבוכה קלה והיה קשה להאמין שדבר כזה קורה.
הם היו בדרך החוצה, עם איחור של 5 דקות הם לא היו נפגשים.

נפלאות דרכיו. לא?

ועכשיו שמעתי גם ממנו, את הצד שלהם. חמודים, הוא קורא להם.
מבחינתו, אחרי שזה קרה, הוא הבין שכל הנסיעה שלהם למרכז, שהיתה כביכול לאיזו מטרה אחרת, היתה כדי להפגש איתם באקראי.

נושמת. נושמת.

[החיים_שאחרי*]

..."כל הדברים נמצאים בתנועה. כדור הארץ, הזמן, הרעיונות, האהבה, החיים, האמונות, הצדק, הרוע, כל הדברים נזילים ונמצאים במצב של מעבר. שום דבר לא נמצא במקום אחד ובמצב אחד לנצח. היקום כולו הוא כמו חבילה גדולה של FedEx"

^{<גרם לי לצחוק... 'קפקא על החוף'.>}

[החיים_שאחרי*]

עוד מעט יבוא הוא לקחת את הבת שלנו לחופשה איתם. איתם.
היא אמרה לי אתמול: "אמא, אני רוצה להיות בים עם אבא ולא עם ע'".
איך היא מוציאה את הדברים איתי, ולא מולו, כמובן.
החלטנו בעוד שבועיים ללכת לפסיכולוג ילדים שמלווה אותנו כדי לעשות את זה יותר נכון.
אלו רק ניצנים ראשונים, לתהליך ארוך. תהליך חיים.

[אהבת_עולם*]

היא אמרה לי אתמול: "אמא, אני רוצה להיות בים עם אבא ולא עם ע'".
בטח היה בך חלק שקיווה לשמוע את זה, לא?

[החיים_שאחרי*]

בטח היה בך חלק שקיווה לשמוע את זה, לא?
כן ולא, כמובן.
אבל, באותה נשימה אני יודעת שגם זה ישתנה. אני יודעת, לאור המצב החדש שהיא תאהב ותקבל אותה.
איכשהו אני יודעת שגם אני, אבל לא עכשיו עוד לא.

עכשיו הוא לקח אותה לחופשה. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. היה לי קשה.
הוא הרגיש והיה לו מוזר. הוא חיבק לפני שיצא כדי לוודא שבאמת אני רחוקה והרגיש את זה תוך כדי.
זה היה לי מוזר. כי
מצד אחד אני מרגישה את המרחק, את הבטן מתהפכת לי, כשאני יודעת שהיא ברכב בחוץ, מחכה להם.
מצד שני, אני מצליחה להתבונן על עצמי, במין שקט כזה, מתוך מקום נקי כזה, שלא באמת אכפת לו.
כמובן, שבאופן אידאלי, הייתי רוצה להיות בסיטואציה הזו, רק מהמקום הזה, השני.
אבל, בעצם הייתי מהראשון.

וכמו שכתבתי בציטוט, הכל בתנועה, וגם זה ישתנה.
בינתיים, מחבקת את עצמי.

[fly*]

חשבתי להסתפק בשורה שלמעלה וראי מה הופיע בצהוב?
"כולנו זקוקים לחיבוק"
אז לא התאפקתי... ואם כבר הרחבתי מאחלת לך יקרה זמן של שקט ונשימה

[פלוני_אלמונית*]

קוראת בדף שלך מתחילתו, ואף פעם לא מגיבה כי הוא נוגע מדי בפצעים האישיים שלי שכל כך דומים, מודה לך על השיתוף שלך, זה עוזר להרגיש פחות לבד ושולחת חיבוק.
(וסליחה על האלמוניות)

[החיים_שאחרי*]

נשמי עמוק.
עצמי עינייך.
ראי איך את
עוברת אורח
בחייך.


עוד אביב
או עוד שלכת
את כולך
ואת אינך
ואין לאן ללכת.


את הופכת לשלמה
עם הפכייך
עם דמעותייך
עם בת הצחוק
אשר קורצת מעינייך.

[פלוני_אלמונית*]

מקסים

[פלוני_אלמונית*]

זו אני הפלונית
fly

[החיים_שאחרי*]

מקסים תודה!
את זה כתבתי לפני טריליון שנה, ב-2001.
עוזר להזכר בזה.

[אהבת_עולם*]

איזה שיר יפהפה כתבת !

יש לו לחן?
כי הוא ממש ראוי להיות מולחן.
'שיר העצמה' כזה.

[החיים_שאחרי*]

אהבת, איזו חמודה. לא אין לו לחן, אבל זה מעניין שאת שואלת כי בדיוק רציתי להציע למישהי שתלחין...
את מכירה מישהי שיכולה להלחין? לי יש מישהי בראש, אבל לא בטוחה שהיא תרצה. צריכה לשאול.

[פלוני_אלמונית*]

הי, זו אני משמורנית מהעבר הרחוק... אני לא נכנסת הרבה לאתר, אבל שמחה לפגוש אותך.
קודם כל לנחמה, וגם להערכה עמוקה על האומץ והחוכמה והיופי שבך.
אני רוצה לעודד אותך שהקנאה תחלוף. גם אני מאוד קינאתי. כמוך ריכזתי מאמצים לבנות לי חיים שאחרי. כמוני יום אחד תהיי אחרי...
אנקדוטה: כשהגרוש שלי סיפר לי שהוא נפרד מזוגתו (ואם ילדו הקטן, אחי ילדי) הייתי מאוד עצובה. הוא שאל אותי אם אין בי אפילו חיוך קטנטן של שמחה לאיד. לא, לא היה לי. "תמיד היית בן אדם טוב ממני" הוא אמר...
ולענין ההתמודדות של ביתך עם "אמא חורגת" - בהתחלה קשה לה לקבל את הבת זוג החדשה, גם כי היא כביכול תופסת את המקום שלך, וגם כי היא מנסה לעודד אותך באמירות שמוכיחות לך באיזה צד היא.
בהנחה שאותה בת זוג טובה וראויה - המסר שאת תשדרי לביתך ייקל עליה. אם זה יהיה מסר שאת מקבלת אותה ואת המקום שהיא ממלאת (בת זוג נוכחית של בעלך לשעבר), ושהתינוק החדש הוא אח לכל דבר, ביתך לא תצטרך ללהטט בין שתי נאמנויות ויהיה לה קל יותר. אני רואה את ביתו של בן זוגי, שצריכה מדי פעם לנקות מעצמה רעל שאמה מחדירה (באמירות אגביות עלי שכאילו נועדו להצחיק אבל למעשה די מרושעות) וזה לא קל לה, למרות שהיא כבר לא ילדה קטנה.
מניחה שיהיה לך קל יותר כאשר תפציע אהבה חדשה בחייך (אמן). אבל ממה שאני קוראת יש בך כל כך הרבה טוב, לא נראה לי שאת מסוגלת להרע. מקסימום קצת לפנטז על נקמה...

[החיים_שאחרי*]

משמורנית! איזה כיף שחזרת לכאן. את חסרה לי בתהליך
את לגמרי צודקת: אם זה יהיה מסר שאת מקבלת אותה ואת המקום שהיא ממלאת (בת זוג נוכחית של בעלך לשעבר), ושהתינוק החדש הוא אח לכל דבר, ביתך לא תצטרך ללהטט בין שתי נאמנויות ויהיה לה קל יותר
כבר עכשיו סיפרתי לכל מי שפגשנו עד עכשיו שהבת שלנו היתה בחופש באוהל עם אבא, ע', אחות של אבא. ממש חלק מהרשימה.
וגם... אחרי שהבת שלי ביקשה ממני לעשות לה אח (לפני כחודש ואמרתי לה שהוא יבוא בזמנו), אמרתי לפני כמה ימים שאולי אבא יעשה לה אח.
היא הסתכלה עלי במבט מוזר וצוחק ואמרה: אמא, באמת, אבּים לא עושים אחים רק אימוֹת...

אבל עדיין, אני רואה שקשה לי. ואני יודעת שאם אתן לעצמי זמן לקושי הזה, אוכל אח"כ גם להיות נדיבה באמת.
בינתיים מקסימום קצת לפנטז על נקמה...

[החיים_שאחרי*]

ועוד משהו שאני ממעטת לכתוב עליו, כי הוא קצת קשה לי לעיכול, אבל הוא שם. אז אולי אתחיל לעבד אותו פה בדף.
ההורים שלי, ככתוב, גרושים. הם התגרשו כשאני כבר הייתי בצבא, וכך היו לנו בבית חיים של קרוב לגיהנום. רוב הזמן.
אני הבכורה, עם אמא שלי הייתי ביחסים נוראיים. היא היתה ילדותית מאד, אימפולסיבית מאד ואלימה מילולית ופיזית.
אחרי שהם התגרשו עברתי לגור עם אבי. אחרי חצי שנה הצטרפו אחיותיי הצעירות.
אחרי כמה שנים ניתקתי איתה את הקשר ל-7 שנים, והוא חזר אחרי שעברתי מסע משמעותי בהודו. עד שהיא נפטרה, 6 שנים של קשר יחסית טוב.

אבא שלי, הכיר את אשתו היום, עוד בעבודתם. לדעתי היה ביניהם קשר עוד קודם לגירושין. טוב, לא רק לדעתי, ראיתי הוכחות כתובות. (לא נכנס לזה )
ואז התחתן איתה, אחרי שנה וחצי של גירושין. אין להם ילדים משותפים (ולה אין משלה) אך היא סבתא פעילה מאד לכל 7 נכדיה (ואמא שלי די נטרפה מזה).
תמיד, ניסו להרגיע את אימי כשאמרו שאשתו החדשה פחות יפה (כאילו, דה... מה זה בכלל חשוב, היא הרי הרבה יותר טובה לו, וזה מה שכאב לה). משום מה זה קצת הרגיע אותה. אותי זה עצבן שזה הרגיע אותה.

לאט לאט, בכל מה שקשור לגירושין שלי, אני מגלה שבאופן הכי עמוק ולא מודע, אני משחזרת כמעט את אותו סיפור, בגישה אחרת.
כאילו, יש בי כוח פנימי, דחף שמוכרח לשחזר פה משהו.
אז גרושי, הכיר את חברתו בעבודה. עוד לפני שעזב. ומצהיר על יחסיהם שנה וחצי אחרי שהחלטנו להפרד.
ותנחשו מה אשתו של אבי אמרה לי אחרי שהיא פגשה בה במקרה במסעדה?
היא יפה פחות ממך (מה שאמרו עליה בעבר...)

אני בטוחה שיש בי צד לא מודע לגמרי שמשחזר פה משהו. בכל מקרה, חלק מהדחף הוא לעשות את זה אחרת.
ואגב, הפחדים שלי בסיפור הם: שאמא שלי, עד יום מותה, לא מצאה בן זוג אחר שאיתו חלקה את חייה.
היא מתה, יפה, מרירה וכועסת.
אני יודעת שלא את הכל אשחזר, אבל אני די בהלם מעומק השחזור שכן קרה...
בקיצור, קצת קשה לי לעיכול...

[תרצה*]

שלום אישה יקרה , לפני שאני מספיקה לכתוב לך עולה לי כאן תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר . זאת עובדה ידועה.

מקווה שזה בסדר שאני נכנסת כאן. קוראת אותך תמיד.
מה שאני רוצה להבהיר לך שעצם ההשוואה שלך לאמך ועצם החשש הגדול שלך מחזרה על הדפוס , דווקא בגלל שאת מודעת כל כך, זה לא יקרה . זה יהיה בדיוק הפוך .
התפקיד שלך , או נאמר השיעור שלך הוא לשבור את הדפוס באשר הוא.
אל דאגה .

[החיים_שאחרי*]

מקווה שזה בסדר שאני נכנסת כאן.
ברור, אני ממש שמחה.

דווקא בגלל שאת מודעת כל כך, זה לא יקרה מתוך מצבי, קשה לי להאמין, כי עובדה. עד היום, בקשר האחרון שלי, ממש הצלחתי לא רע לשחזר...

לשבור את הדפוס באשר הוא כרגע אני עושה כמיטב יכולתי לשבור את דפוס 'תפיסת הגירושין' של אמא שלי. אבל, בעובדות היבשות יש דמיון די מדהים, לא?

מניחה שיהיה לך קל יותר כאשר תפציע אהבה חדשה בחייך אמן ואמן. מי שקיים כרגע בחיי (ויש משהו כזה) לא ממש קיים, די נזיל ונדיף...

[תרצה*]

כן. ושוב , דווקא בגלל המודעות שלך , לא יקרה אותו דבר .
זה כמו ששניים נוסעים באותו כביש , האחד אומר אני נוסע לא יודע לאן.. נגיע לאן שנגיע.
השני , נוסע על אותו כביש , אבל הוא, הוא כן יודע לאן הוא רוצה להגיע.. אז בצומת ,בניגוד לראשון שפנה שמאלה , הוא פונה ימינה ועולה בעליה..
הא?

[החיים_שאחרי*]

סליחה על הפאסימיות, ותודה תרצה שאת מנהלת איתי את הדיון הזה, אבל - אני לא ממש רציתי להגיע לאיפה שאני היום.
לא רציתי לשחזר את מה שאני משחזרת. ברובד המודע.
אבל, יש רובד לא מודע, שמציץ לו החוצה עכשיו, ומראה לי שכנראה כן רציתי.
אחרת, לא מבינה את הדמיון הרב.

<דואגת, עצובה, דואבת>
תודה על הסבלנות

[הגבירה_בחום*]

@}

[תרצה*]

בכוחך כי רב הוא , את תעשי את הפנייה מאותה צומת זהה לכיוון הר צ ו י . ועכשיו את בצומת ככל הנראה .
כאשר המודע והתת מודע נפגשים.

אל תהיי עצובה .. כפי שאמרו לך , מחר יום חדש. חיבוק אוהב

[הגבירה_בחום*]

<דואגת, עצובה, דואבת>
מותק שלי.
מבינה כ"כ את הדאגה והעצב.
את ב- over thinking מוחלט
חושבת שיותר מכל נחוצה לך הפשטות כרגע. להתמודד באופן הפשוט ביותר, רגע אחרי רגע, עם השינויים הקשים האלה, והרגשות הסוערים (ובצדק)
נקי מעצמך כרגע את החישובים וההשוואות לאמא, יש גם כך קושי ותשישות גדולה, והם מיותרים, לא נכונים לך כרגע, וכמו שאומרת תרצה, לא בטוח שנכונים כלל, עיזבי אותם מותק. את היא את, ואמא היתה אמא.
מי שקיים כרגע בחיי (ויש משהו כזה) לא ממש קיים, די נזיל ונדיף..
)-:
אני פה, פנויה לשיחה אם תרצי.

[פלוני_אלמונית*]

יקירה
אני רואה גם הרבה שוני ולא רק דימיון רב
ובספר הטאו : "...דימוי עצמי הופך גורל חיים..."
הישמרי מלהתמסר לאנלוגיה

[פלוני_אלמונית*]

שכחתי את אלמוניותי פה...
זו אני פליי למעלה
שבת שלום יקירה

[החיים_שאחרי*]

את ב- over thinking מוחלט. חושבת שיותר מכל נחוצה לך הפשטות כרגע. להתמודד באופן הפשוט ביותר, רגע אחרי רגע, עם השינויים הקשים האלה, והרגשות הסוערים
כן, בהחלט, זה בדיוק מה שאני זקוקה לו. כבר אמרתי שברגעי משבר זו בדיוק החוליה החלשה שלי?
אנסה. תודה על התזכורת.

וגם תודה על התזכורת שלך פלייצ' הישמרי מלהתמסר לאנלוגיה

[פלוני_אלמונית*]

ושכחתי לציין כמה נהנתי מבתך הנפלאה -
אמא, באמת, אבּים לא עושים אחים רק אימוֹת...
פליי

[או_רורה*]

גם אני חושבת שאת יותר מידי חושבת....
את היא את, אדם מודע, חושב, שמתנהג בכבוד ובהערכה.. את לא אמא שלך.

[אהבת_עולם*]

את מכירה מישהי שיכולה להלחין?
את מכירה את רונית שפי? לא התעמקתי בשירים שלה, אבל הבנתי שיש לה שירי העצמה נשיים שאהובים על הרבה נשים. אז אולי היא.
ואני יודעת שגם ב עילום מלחינה ומאוד מוכשרת במוזיקה. נראה לי שגם היא מלחינה שירים מהסוג הזה, ויש לי הרגשה שהיא תתחבר לשיר שלך. אולי תנסי איתה? (אבל היא לא באתר בימים אלה. יש לה אימייל בדףבית).

חוצמזה,
חשבתי שאולי את יכולה לכתוב את השיר בככר השוק, ולשאול מי מתחברת אליו ורוצה להלחין אותו. (או סתם לשאול על מלחינה בככר השוק).

זה שיר שממש ממש כדאי שיהיה מולחן.
(אפילו העתקתי אותו לעצמי ל-וורד).

***********

אז גרושי, הכיר את חברתו בעבודה. עוד לפני שעזב. ומצהיר על יחסיהם שנה וחצי אחרי שהחלטנו להפרד.

לא הבנתי, הקשר ביניהם התחיל עוד לפני שנפרדתם? או שהם רק הכירו קודם והקשר התחיל אחר כך?

***********

את כותבת:
עד היום, בקשר האחרון שלי, ממש הצלחתי לא רע לשחזר...
ויחד עם זה כתבת:
היא היתה ילדותית מאד, אימפולסיבית מאד ואלימה מילולית ופיזית.

האם את חושבת שאת באמת עונה לכל התיאורים האלה שכתבת?
גם אם יש לך חלקים מזה (כמו כולנו), אני מאמינה שאת במקום מאוד אחר.
ומה זה אומר?
האם את באמת משחזרת? או שאת עושה דרך משלך?


וכמו שכתבה לך פלוני אלמונית:
אני רואה גם הרבה שוני ולא רק דימיון רב

וגם: הישמרי מלהתמסר לאנלוגיה

אכן !

**********

דבר נוסף, שני כלים שמאוד עוזרים לי מול פחדים מהסוג הזה (ואני בהחלט מכירה פחדים כאלה, לגמרי!) -
הם כלים שנשמעים דומה, אבל בכל זאת פועלים עליי שונה.

האחד - לפי העבודה של ביירון קייטי, שאת בוודאי מכירה.
ובכל זאת אני מזכירה לך:

• 'האם זו האמת שגורלך יהיה כגורל אמך?'

'האם את יודעת בוודאות שזו האמת שגורלך יהיה כגורל אמך?'*

שאלה שכדאי להרהר בה....
(או בכל ניסוח אחר שעולה בדעתך)

************

הכלי השני, הוא קצת דומה אבל שונה, ש-עירית לוי הציעה לי לפני כמה ימים, ואני מרגישה שמאוד עוזר לי בכל פעם שעולה פחד (כרגע אולי אפילו יותר מהשאלה של ביירון קייטי):

בכל פעם שעולה פחד מהסוג הזה -
לומר 'זה רק פחד. זו לא האמת'.

מה את אומרת?

[החיים_שאחרי*]

הקשר ביניהם התחיל עוד לפני שנפרדתם? או שהם רק הכירו קודם והקשר התחיל אחר כך?
כן, בטח. זה גם מתועד במעלה הדף. לפני יותר משנה הוא הכיר אותה ואני הכרתי את אבי העובר שנשאתי ברחמי. וכך פירגנו אחד לשניה זמן עם האהוב/ה החדש/ה... צחוק הגורל, לא?

האם את באמת משחזרת? או שאת עושה דרך משלך?
גם וגם. מן הסתם. גם משחזרת (בעובדות) וגם עושה דרך משלי - ברצון ובהצלחה גוברת של ההסתכלות שלי על הדברים.

לומר 'זה רק פחד. זו לא האמת'._ וגם _ביירון קייטי
מכירה, עושה עבודה עם הדברים הללו, ויחד עם זאת, מדי פעם נופלת...
וקמה...

[אהבת_עולם*]

'זה רק פחד. זו לא האמת'
כן, תיארתי לעצמי שאת מכירה. את הרי עושה דרך ארוכה עם הדברים האלה.
אבל איכשהו, גם אני מכירה את הרעיון כבר מזמן, ובכל זאת המשפט הזה התחבר לי פתאום יותר חזק מתמיד.
אז חשבתי שאולי טוב בכל זאת לכתוב את זה כאן.

לא הייתי רוצה שזה יגיע מפה
לא בטוחה שהבנתי לְמה הכוונה...? ולַמה?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

(())(())

עייפה מכדי לכתוב. נשמע כל כך מטלטל, עניין האישה שנכנסה לחייו
תודה על הרצון ללוות, אני עוד לא יודעת אם מסוגלת להיכנס לתאורים ופירוטים.
כל כך מקווה בשביל הקטנה שזה ייבנה טוב. אין לי נסיון עם זה ומודה לאל שזה עוד לא על הפרק אצלנו..
(לא שלא רוצה עבורו, אבל מעדיפה שהילדים יגדלו עוד.)
שיהיה יום טוב טוב מחר.
בי

[החיים_שאחרי*]

ימים קשים עוברים על כוחותינו. כלומר, כוחות פיזיים אני מוצאת איכשהו, אבל לכוחותינו שבפנים קשה. אוף, קשה מאד.
הבוקר גרושי בא לקחת אותה, את האפרוח שלנו, אליו. טוב, ברור שהוא יבוא לכאן ולא שאני אביא אותה אליו (למרות שזה ההסכם שלנו), כי היא שם.
ואני לא אוהבת את עצמי על זה. ואני כן אוהבת את עצמי על זה.
מבינות? אני בטירוף עצמי.
איך שהוא יצא מכאן התחלתי לבכות. וחברה שישבה איתי כאן, והיתה עדה למתרחש, הצליחה במילה אחת להסביר לי את מה שאני מרגישה כבר למעלה משבועיים.
דחויה. פשוט. יודעת שזו חוויה ולא רגש. אבל עד שאמצא את המילים הנכונות שיגדירו לי מה אני מרגישה, אשתמש בזה.
למרות שהתגרשנו בדיוק בגלל זה, הכל צף שוב. הדחיה שהרגשתי במשך 8 שנים, ההריונות שנפלו, המין שלא היה, הקשר שלא מומש.
הכל נופל תחת אותה קטגוריה של התחושה הזו של דחויה.

ותחת אותם משקפיים לצערי אני מרגישה הכל עכשיו. מול משפחה, חברים וחברות, מול עצמי.
דוחה את החלק שבי שרוצה שלום, שרוצה לגשר, שרוצה להכיר אותה כדי להוריד מהקטנה את עול הבחירה ב'מחנה'.
דוחה את החלק שבי שפגוע מכל הסיפור, מכל ההסטוריה שלי, מכל האירועים האחרים שקורים לי בחיים ואני חווה בהם דחייה.

וכדי לסבך את החוויה שלי, אני יכולה להגיד שאני גם מקבלת את הכל.
מקבלת את החלק שבי שממש רוצה בשלום איתו, איתה בשביל הקטנה שלי.
ומקבלת את החלק הפגוע שבי.

קצת מסובך, לא?

[החיים_שאחרי*]

אז, זהו, שלא....
ישבתי בערב חמישי, אצל אבא שלי בבית. כולם כבר ישנים: הם, הקטנה. רק אני עם נדודי.
והתחלתי עם ההבנות, הפרשנויות, עם הלבטים וההחלטות...
ואז הבנתי שוב (מה שנדמה לי שכבר כתבתי כאן). אני בורחת מהכאב שלי.
אז ניסיתי ממש להיות בו. להרגיש אותו.
ו... וואו זה מפחיד. כשהתחלתי להרגיש אותו, מיד הלב שלי כאב נורא, והדבר הראשון שעלה לי לראש הוא שאני בקומה די גבוהה ואפשר לסיים את כל העניין הזה עכשיו, אם ארצה.

מזל שיש לי שומרת די רצינית בתוכי.

אבל, הכאב הזה, הבלתי נסבל שרוצה להמית את כולי, את הכאב, לא להרגיש דחויה (עוד מגיל 3, אגב, שלא יהיה פה ספק, זה לא נולד עם גרושי) - קשה לי להרגיש. ואז, כדי לא להתדרדר למחשבות לא-משו אני נשארת במחלקת הגיון עלק: מפרשת, מבינה, מסבירה, מעלה לדיון ומורידה.
רק לא להרגיש.

[אהבת_עולם*]

_מה שאני מרגישה כבר למעלה משבועיים.
דחויה._

כלכך מבינה !!!

[הגבירה_בחום*]

חיבוק גדול מותק.
זה נשמע ממש קשה.
@}

[פלוני_אלמונית*]

יקירה
כמה הייתי שמחה לפגוש אותך ולחבק ולדבר באמיתי...
האינטרנט מאפשר אך... לגמרי בלתי מאפשר
אינשאללה בקרוב
fly

[שחף_אהובי*]

כמה מכירה.

[החיים_שאחרי*]

חוזרת עכשיו מערב קליל, נחמד, נינוח אצל חברה. סתם מקשקשות (טוב, לא סתם, על עצמנו והדכאון שלנו, אבל בקלילות), רואות טלויזיה, מנשנשות.
פתאום מרגישה קלה יותר. זורמת.
מאניה-דיפרסיה קלה...

[החיים_שאחרי*]

תודה על החיבוקים, שלמרות שהם וירטואלים, תאמינו או לא, מרגישה אותם.
חיבוק חזרה לכולן

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מאחלת כוחות, הרבה כוחות טובים ומלאי אור

[שגית*]

חיבוק גם ממני..

איך שזה לא נגמר, הזוגיות, במובן של העצמי שלנו מול בן הזוג, גם כשזה כאילו כבר נגמר...

[החיים_שאחרי*]

איך שזה לא נגמר, הזוגיות, במובן של העצמי שלנו מול בן הזוג, גם כשזה כאילו כבר נגמר
ממש, ממש. אוווווף.
שוב עולה הכל, שוב קשה, שוב שוקעת. יחד עם השמש.
הרבה כעסים עולים, הרבה התחשבנויות... אוף, מרגישה כלואה בתוך עצמי.

[החיים_שאחרי*]

אני בצניחה חופשית. אל מול העולם כולו. עם האקס, התקשורת היא מאד קורקטית. אני ממש לא שולטת בזה, אבל הטון שלי הוא רחוק מחברי.
אני כל כך כועסת וזועמת, אבל לא מוציאה את זה מולו, שזה יוצר תקשורת מאד עניינית.
ומה שעצוב לי, זה שגם מול אנשים שהם בד"כ מעגל התמיכה שלי (חברות) גם שם אני בקושי.
אני בכזו התפרקות שמה שאני צריכה זה חיבוק. אמיתי, טלפוני, מה שלא יהיה.
וכן, יש לי חברות שאת זה בדיוק הן עושות, וזה מחייה.
ויש כמה, שלוקחות על עצמן את תפקיד השעון המעורר ואז אני שומעת:
..."ואת קוראת לעצמך רוחנית???"
..."כנראה שהזמנת את הבעיטה בתחת הזו..."
..."הוא (האקס) כבר המשיך הלאה ואת עדיין תקועה"...

ואני, בתוך הקושי, משחזרת את המשפטים הקשים, ולא נותנת מספיק מקום לדברים הטובים שגם קיימים.
מרגישה שהכל נצבע לי בחום-שחור כהה, או כמו שהילדה שלי אומרת - שחום.
ואני לא בשום מסגרת של תמיכה מקצועית וגם אם הייתי רוצה, אין לי מושג מה אני רוצה ומה נכון לי...