הלב מתקהה

[שירה*]

_קשה לי ההרגשה שרק לי אכפת מהנושא. כאילו שאני זו שנושאת בבית את תיק "ההתבאסות מהגן של הקטנה" וז פותר את בן זוגי היקר (באמת!) מדאגה לנושא.
למה לו אין בעיה שהיא תהיה שם עד ארבע ואילו אני עושה שמניות באוויר כדי להוציא אותה מוקדם יותר?
זה יוצר מצב שאני חיה עם הנטל הכפול הזה של עבודה ואילתורים מטורפים כדי להגיע אליה מוקדם יותר. לא יודעת למה-אבל החצי שעה, שעה האלה נראות לי משמעותיות.
ןמצד שני- אולי אני סתם מגזימה ולא יכולה לצפות גם ממנו להתנהג באופן דומה. למשל: ביום שהוא חוזר מוקדם הביתה הוא מעדיף לחזור הביתה קודם, לאכול ואז לצאת לקחת אותה. אני רוצה שהוא יקח אותה בדרכו חזרה, גם אם אחר כך "קשה יותר" להתארגן כשהיא בבית. או שצריך לצאת שוב כדי לקחת את הגדול ו"יותר הגיוני" לאסוף את שניהם באותו הזמן.
ואני ממש לא אומרת כאן שהוא אבא רע או משהו שקרוב לזה. להפך אולי אני הפסיכית בכל הסיפור.
לא פסיכית, אבל אני לא שלמה עם המצב, וכשלא שלמים - כך זה נראה._



ואוו, הדף הזה נועד בשבילי. כאילו אני כתבתי.
כאילו הצלחתי להרגיש את כל הרגשות יש כאן,כולל את כל רגשות האשם (וכנראה יותר). ובסוף לא באתי על סיפוקי. לא מצאתי נחת, ואני ממש לא שלימה עם עצמי.
ומה שפותחת הדף (שהילדה שלה כבר בת 8 מן הסתם) כתבה על בן זוגה-זה בדיוק בן זוגי. לא מטריד אותו המסגרות של הילדים. לא מטריד אותו לשים אותם מגיל צעיר בכל מסגרת שהיא. והוא מתנגד לחינוך ביתי במובן הזה שאין סיכוי שהוא מוותר על הנוחות שלו ועושה פשרות בשביל זה (וזה ידרוש הרבה)
ואני במצב גרוע יותר. אני שלחתי את הילדים כבר בגיל חצי שנה למטפלת (רק 4-5 ילדים עד גיל שנתיים-לפחות זה)
ואני מרגישה שהגן של הקטן שלי השנה הוא יותר מדי בשבילו. הוא עמוס לו. למרות שזה גן מעולה. והגננות חמות ונעימות ויחס מטפלות-ילדים הוא טוב, וגם הגישה 'החינוכית' שם מוצאת חן בעיניי (בגלל שהיא לא כל כך חינוכית פדגוגית אלא בעיקר אוהבת ומרגישה את הילד). אבל אחרי שהיה בקבוצה קטנה עם מעט ילדים,אני מרגישה שקשה לו. שיש שם יותר מדי ילדים בשבילו. ושזה מעייף אותו. לפעמים הוא שמח בבוקר ולפעמים הוא בוכה, אבל כמעט תמיד כשאני באה לקחת אותו הוא שמח לקראתי ורוצה לבוא איתי כבר הביתה. ביום שישי אני מוצאת אותו שמח , כאילו זה בדיוק המינון בשבילו - להגיע מאוחר ולצאת מוקדם, שעות מעטות של פעילות והביתה לאמא. כמה שאני מצליחה אני מוציאה אותו מוקדם (ב2 זה מוקדם אצלי).

ואני אפילו לא אוהבת את העבודה שלי. ולא בטוחה עד כמה באמת אני מרגישה צורך לצאת מהבית לעבודה. אבל - כמו שאמרתי - בעלי מתנגד לחינוך ביתי, כך שאין מה לדבר (אפילו את ההשארות שלי בבית עד גיל חצי שנה עם תינוק,או את ההנקה שלי עד גיל שנה וחצי,הוא לא מבין).
אי אפשר אפילו להתחיל לחשוב על זה אם בן הזוג מתנגד ולא יהיה מוכן לוותר למען זה. מה גם,שאני ממש לא בטוחה אם זה בשבילי,אם אהיה מסוגלת.אז אם אני עצמי לא בטוחה שזה מתאים לי ולא משוכנעת מה נכון ומה כדאי ואם לא אזיק לילדים שלי עוד יותר אם יהיו איתי בחינוך ביתי, אם אני לא משוכנעת אין לי שום סיכוי לשכנע אף אחד אחר. ממה שקראתי פה על חוויות של משפחות ואמהות, זה ממש ממש לא קל. למצוא כל הזמן חברה לילדים למשל. בנוסף לכל הויתורים הכלכליים שצריך לעשות, ועל זמן השהות שצריך להיות עם הילדים בלי זמן לעצמי בכלל.(שלא לדבר על העייפות שבהנקה ובשינה משותפת עם ילדים שכל הזמן קמים)
ואין מה לדבר על עבודה מהבית,במקצוע שלי זה לא אפשרי בכלל בכלל. זה לצאת לעבודה (בלי הילדים,לא אפשרי) בשעות קבועות מסויימות בשבוע שגם הן לא תלויות בי בכלל.

ואם אני בעד חינוך ביתי זה לא בגלל שזה נכון יותר - זה בגלל שאני מפחדת מנזק שיהיה לילדים שלי ממסגרות, או ממחסור בהורה קרוב,או ממחסור באהבה,או פשוט מעומס תמידי של הרבה ילדים שעות ארוכות. אז יוצא שאני מרגישה אשמה כל הזמן וממש לא שלימה עם עצמי,ויחד עם זה מרגישה תקועה באין מוצא. ועצובה.

ועצובה על הילד הבא שעדיין לא נולד (ואפילו לא בבטן עדיין,רק ברצון)

ויודעת שמשהו חסר לי בתוך כל זה. משהו שכן נכתב כאן על להחזיק את החבל משתי קצותיו, ועל בחירות ועל העדפות, ועל רווח והפסד.
ואני את המתכון שלי ממש לא מצאתי.

[טלי_ב*]

שירה - תודה שהעלת למה חדש. על מה שכתבת אני יכולה רק לומר - גם אני.
בכלל, יש איזו סתירה (בשבילי) שעולה מהדף הזה, ובכלל -
מצד אחד, כולם (כמעט?) מסכימים ש חינוך ביתי זה לא לכולם, ושכל בחירה היא לגיטימית (נגיד בגבולות הסביר) וכו'. מצד שני - חינוך ביתי, לפחות בגיל הרך, כנראה כן מתאים לכל הילדים...
הסתירה הזאת מתבטאת אצלי גם בכך שמצד אחד, צריך לבחור בחינוך ביתי "מהסיבות הנכונות" (כי ככה רוצים וככה מתאים וכו') ולא מפחד לשלוח למסגרת; ואם האמא נשארת בבית, זה צריך להיות כי היא רוצה וכי טוב לה בבית ולא מתוך הקרבה. מצד שני - מה לעשות שלפעמים כן יש פחד לשלוח למסגרת, ולפעמים הפחד הזה גם מוצדק, ולפעמים לא ממש הכי טוב לאמא להיות בבית, אבל היא מרגישה שזה נכון לילדים שלה, וחשוב לה לתת להם את מה שהם באמת צריכים? לא יודעת את התשובות לשאלות האלה.
ולדעתי כן יש קשר בין ההישארות בבית בגיל הרך לבין חינוך ביתי בגיל בית ספר. כי אם התוכנית היא שהילדים ילכו לבית ספר זה משנה את כל מערך השיקולים (למשל איפה לגור, כמה אפשר לקצץ בהוצאות, לכמה שנים ניתן להעדר משוק העבודה, כמה רצוי להתרחק מהחברה הרגילה שלנו ולחפש לנו חברים חדשים בחינוך ביתי ועוד דוגמאות רבות).
אוף, לא יצא לי ניסוח ממש טוב. אין לי זמן לערוך אז אני שולחת בכל זאת...