באופן טבעי

לחיות לאט זה גם להיות עסוק מאוד לפעמים, פעיל מאוד, מרובה אתגרים ועיסוקים - אבל ללא לחץ.
הקצב הפנימי נשאר נינוח ולא מתעורר מתח.

למי שמתעניין בזוית הראייה של הדמויות שבפנים - זה קורה בדרך כלל כשאיננו מזוהים עם הדמות שניתן לקרוא לה למשל "הלוחץ", או "אין זמן". הוא נוכח בנו כמעין "מזכיר המערכת" עם הרשימות של מה שצריך לעשות לדעתו, אבל איננו מזדהים עם תפסית העולם שלו ועם האנרגיה הלחוצה והלוחצת שלו.

הייתי אצל אסטרולוגית, והיא אמרה לי משהו מאוד מעניין שקשור לדף הזה.
שיש אצלי חוסר אינטגרציה בין החוץ לפנים.
שכנראה כי לא פורגן לי בתהליך צמיחתי להיות מה שאני בקצב שלי, אני לא מספיק קשובה אליו
ומנסה להתאים את עצמי החוצה במקום להתאים את העולם שסביבי לקצב שלי.
היא המליצה לי לצעוד בנחת בעולם, בתחושה שאני נפלאה בדיוק כמו שאני, בלי הצורך הזה להתאמץ כל הזמן כדי להשיג מטרות
לא להתאמץ הכוונה היא לא לצאת מעצמי, אין פה עידוד לפסיביות.
וכשאני אצעד מתוך התחושה שכמו שאני ככה זה טוב, אני אוכל להשיג את המטרות שלי בפחות מאמץ.
כי כרגע כשאני רוצה משהו אני מרגישה שאני צריכה להילחם עליו, להתחכך בעולם באי נעימות
ולכן על פי רוב אני מוותרת מראש.
אבל אם אני מאמינה שמגיע לי (בדיוק כמו לכולם) ומתוך קבלה עצמית פועלת להשגת מטרות
החיים נהיים הרבה יותר נעימים.

זה כבר חודש שאני עם המחשבה הזאת, מנסה להזכר בזה מדי פעם, אבל זה לא קל.
עשרות שנים של הרגל אחר יותר חזק ממני. אבל לפחות יש לי לאן לשאוף.

וגם, כשושנה, או במילים אחרות -
אם מקבלים את מה שיש כבסדר, בדיוק כמות שהוא, בין אם זה נעים או לא, זה מאט את הקצב.
נראה לי שאחד הדברים שגורמים לנו למהר זו ההרגשה שמה שיש כאן ועכשיו הוא לא בסדר ומכאן שצריך למהר הלאה למקום ולזמן שאז יהיה טוב.
אבל, תחושת הזה-לא-זה מחכה לנו בעורמתה מאחורי כל פינה וסיבוב, וחזון אחרית הימים נשאר תמיד בעתיד הבלתי מושג.

אז להכריז שהכל בסדר כאן וכבר ועכשיו - בהצלחה ובכשלון, בנעימות ובחידלון - מתחיל כמדומה "לעצור את הזמן" - והרדיפה אחרי העתיד יכולה להפוך להנאה מההווה.

ושנדע תמיד לשמוע לעצות של עצמנו.

טוב לי
כוסי רוויה
אין מה למהר
אין לאן להגיע

פעמון העולם מצלצל -
עכשיו.

זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בהריון: שאני יכולה להתנהל לאט והעולם מקבל את זה. כשעוד הייתי די בהתחלה ולא כל העולם ידע, הלכתי יום אחד ממקום למקום בעבודה, הלכתי למקום קצת רחוק והיה לי תיק לא קל ופתאום עבר אותי מישהו שלא ידע שאני בהריון ואמר: "מה את מתנהלת לך בכבדות", אז גימגמתי משהו על זה שהתיק כבד, כי לא רציתי להגיד לו שאני בהריון. אבל בעצם, לא מבינה למה בכלל צריך להסביר שהולכים לאט, אני אוהבת ללכת לאט גם בלי הריון, להבחין בכל מה שבדרך.

המקום האיטי,
הנקודה שלא נעה,
בעין הסערה,
בלב טורנדו-של-פרחים

אורה גבריאלי. אהבתי והתחברתי למה שכתבתן את וכשושנה בין החוחים.
אני חשה שממש בימים אלה אני מתרגלת את
מקבלים את מה שיש כבסדר, בדיוק כמות שהוא, בין אם זה נעים או לא בכל מיני מצבים וסיטואציות בחיי.
אני מרשה לעצמי לצטט אותך בדף הבבלוג שלי כאן ועכשיו בחיים וברשת
יום טוב. @}

תודה ענ בל, מחמם את הלב לשמוע.

"בעולם של הבטחות של אושר, כל רגע הופך לרגע של כמיהה. וכשכל רגע הוא כמיהה, החיים מופקעים מחיותם. כל רגע נחווה כמקדמה חסרה, לקויה, כשטר שאינו נפרע לעולם."

יעקב רז אושר? מתוך הליקון המיטב - מאמרים (1) גליון 64 חורף 2005

וגם - מאותו מקור:

שב בשקט, אל תעשה דבר - האביב בא, והעשב צומח מאליו

(ממאמרי זן)

שב בשקט, אל תעשה דבר - האביב בא, והעשב צומח מאליו

אוהבת מאוד. הדף של מעניין אותי מאוד.

לישון.
לפעמים כל כך טוב לישון. הרבה. בלי רגשות אשם. בלי חשבון. לישון. לישון. לישון!

אורה התאהבתי בדרך החשיבה שלך ואשמח לשמוע את חוות דעתך: גברים אישה נשואה

תשוקה, תודה - אבוא לבקר.

ועתה - תשואות לרכבת ישראל!

קחו את הרכבת לירושלים. היא נוסעת לאט. זה מרגיש כמו מהירות הליכה. נוף מופלא.
תחילה, נוף חקלאי נעים, שדות, מטעים וקצת רמלה ולוד, בית שמש וכדומה.

ואז אל תוך ההרים: כל עלה וכל פרג אפשר לראות במהירות הזו ואפילו שני אגמים קטנים ומעין נחל...
העבודות ליד הפסים, כך נראה בשלב זה, נעשות ברגישות נופית מרשימה.

שעה ורבע של תענוג איטי צרוף לכל כיוון.

לרקוד לאט, חוויה מתמשכת שבריר שניה של שיעמום , שבריר של הגעה למקום של רגיעה והשלמה, שבריר של נגיעה באלוהי

המקום הזה מתאים לי.

אבא אמא קצת יותר לאט
אבא אמא תחכו מעט
אין לאן לרוץ ואין לאן למהר
ארץ ישראל פה לעולם תשאר

(י. טהר לב)

שוב ושוב משמח אותי לראות כמה אפשר לפעמים לעשות כל כך הרבה, להיות כל כך "יצרניים..." ופעילים ונמרצים ועדיין לחוות איזו נחת, איזו שלווה, ותחושה שהדברים מתרחשים בלי שצריך לחיות בקוצר נשימה, עם מתח בחזה... ובכל זאת עושים ונהנים מכל רגע.

אורה, כל מילה.
אני עוברת חוויה נהדרת בהקשר הזה עם הנקיונות לפסח-
"למרות" שאני לוקחת את הדברים לאט לאט, בקצב שלי, עם הרבה הפסקות ו"הסחות דעת", אני "יצרנית" יותר מאי פעם!!
<יצרנית=היום בערב הבית יהיה נקי ומסודר, כפי שהוא מעולם לא היה >

דליתוש - (-:

אני בן אדם עסוק - זה אופי
גם כשאין לי מה לעשות, אני מוצאת.
אבל בד"כ יש לי הרבה יותר מה לעשות מזמן, יש מליון דברים שאני רוצה ללמוד, לחוות ולעשות,
אני כמובן לא מספיקה את כולם, אם יש לי זמן לנוח הוא מלווה ברגשות אשמה,
וגם כשאני נחה הראש שלי עובד בטרוף!!!
בן זוגי שיחיה - איטי כל כך שלפעמים אני מתפלצת!!! לפעמים אני חושבת שהוא עצלן , חסר אחריות, לא חולק איתי את הנטל
וכו' כשאם עוצרים רגע לנשום ולהתבונן הוא בסך-הכל שפוי ואני די דפוקה.
מה עושים?
מה השלב הראשון, איך מתחילים להאט בלי שזה מיד משתלט ?

<אפחלו הלידה שלי ארכה כשעתיים>

אפילו נולדתי מהר שלום,

לקח לי זמן להגיב. אני מתנצלת.
לפעמים נדמה לי שאני חייבת למהר ולהגיב - זה גם מנומס וודאי מעוד סיבות שכרגע נעלמות מעיני.

אבל לא תמיד זה הזמן הנכון.
לא תמיד זה הזמן המכוונן, הצלול.
לפעמים להמתין זה הדבר הנכון, עד שתגיע השעה.
שעה של צלילות שלא ממהרים בה לשום מקום. צלילות ואיטיות שמהן מופיעות בדרך כלל התשובות הכי מדוייקות ומועילות.
ואני מאמנת את עצמי לא למהר לענות אם זה לא מרגיש נכון.

האם את באמת רוצה להאט?
למה?

עולה מדבריך שאת באמת משלמת מחיר על "מהירות סיבובי המנוע" שלך, - כי את מתארת שזמן המנוחה מלווה באשמה ושהראש עובד בטירוף גם כשאת נחה.

אבל כדי להתחיל להאט צריך לחוות, את המחיר שמשלמים כשהקצב המהיר מנהל אותנו.
אחרת לא יהיה כוח מניע חזק מספיק לעשות שינוי שלרבים אינו פשוט.
זה שינוי לא פשוט, כי הצדדים בנו שדוחפים לפעילות ועשייה תמידיות, שעורכים רשימות אינסופיות של דברים לעשות, שנמצאים תמיד בלחץ להספיק - הם צדדים רבי עוצמה בין השאר מפני שרבים מאוד בחברה שלנו מזוהים איתם ומנוהלים על ידם.

חשוב לזכור גם, שמהירות בפני עצמה היא לא בהכרח בעיה.
יתכן שיש אנשים שהקצב הטבעי שלהם מהיר יחסית ויש איטיים יותר.

הבעיה מתחילה, כשאסור להאט, כשלנוח נחשב דבר שלילי, כששקט ואיטיות אינם נגישים והמערכת לעולם אינה נרגעת.

אז עצתי לך, כרגע - התבונני בחייך ושימי לב מה המחירים שאת משלמת בגלל הקצב המהיר הזה וחוסר היכולת להפסיק.
האם יש מחירים רגשיים, גופניים? האם את באמת יעילה או שמרוב מהירות את צריכה לעיתים לעשות דברים פעמיים ושלוש? האם הזוגיות שלך משלמת מחיר? הילדים? האם את מרגישה בסך הכל מאוזנת? בריאה? האם יש ברקע אומללות, טשטוש, יאוש של צדדים מסויימים בך?

זה השלב הראשון.

ואם תרצי - נמשיך

תודה

קראתי בעיתון שעכשיו גילו איך חיידקים מפתחים עמידות לאנטיביוטיקה (מלבד מוטציות):
החיידקים שחיים לאאאאאאאאט, מצליחים לשרוד את תקופת האנטיביוטיקה, כי הגדילה שלהם יותר איטית D-:

טרה רוסה

• מדליק! הנה המדע בכבודו ובעצמו מאשר את ממצאינו.

ואני קראתי מחקר נוסף שמי שחי ממממממששששש לאאאאאאאאאאט מצליח לשרוד את החיידקים האיטייייייייייים שפיתחו עמידות לאנטיביווווטיייייייקה.

שלא נדע מצרות טפו טפו טפו.

אורה תודה על הדף הזה.

מעניין מאוד.

דווקא התקופה שאחרי הלידה הייתה עבורי תקופה כזו. פתאום הייתה לי שמיטת חובות מכל הצריכים האלה והתמקדתי רק בעכשיו. להניק. לעשות מקלחת. לאכול. להניק.

ובאמת הייתי הרבה יותר בהווה. עם הזמן התחילו לחלחל לחיי הקולות החיצוניים והיום אני הרבה פחות זורמת.

שאלה לי אליך: איך האינטרנט משתלב לדעתך בכל החיים האיטיים? אני מרגישה שהקריאה בפורומים, גם אם כאלה שהם מפרים ומרעננים כמו האתר הזה, יש בה משהו מאוד "מהיר".

חשיפה להמון רעיונות בבת אחת, פותחת דפים וסוגרת אותם, קוראת במהירות ובלהיטות אם יש משהו מעניין וכן הלאה.

רבים וטובים כותבים כאן (בדף הזה ובדפים אחרים באתר) על הרצון בחיים אותנטיים, או איטיים, או טבעיים או כל כינוי אחר- וכשאני מסתכלת אני רואה שמדובר באנשים שעל פי מספר ההופעות שלהם באתר נמצאים די הרבה מול המחשב.

האם ניתן לחבר בין המחשב לבין חיים אותנטיים?

הי רק שאלה,

זה לא מה שאתה עושה כמו מי אתה כשאתה עושה את מה שאתה עושה.
האם במהלך הגלישה אתה מישהו מתוח, נחפז, רדוף, טרוף-צריכים, מורעב למשהו, מכור, נזקק
או שאתה מישהו שקשוב לקצב הפנימי וחי עכשיו (לפחות חלק מהזמן) בלי תחושת מתח, רדיפה וחפזון וכולי.

אפשר לשבת מול המחשב ככזה וככזה.

ויחד עם זה, נדמה לי שאת צודקת שקל להגזים עם המחשב ושזה יכול, במקרים מסויימים, להרחיק קצת מגרעין השקט שבפנים.

לאחרונה כל מיני עניינים גרמו לי לשבת הרבה יחסית מול המחשב וגיליתי שאני צריכה להזהר לא להגזים בזה.

אפשר לעשות מין אימון כזה שפעם בכמה ימים לא נכנסים לאינטרנט או לבאופן אפילו פעם אחת, למשל.

בשפה של דמויות פנימיות, אנשים שחיים על טורים גבוהים, מזוהים בדרך כלל עם דמויות מסוג "הדוחף" או "הלוחץ" - דמויות שההתמחות שלהן היא ביצירת רשימות של כל מה שצריך לעשות ועוד לא נעשה. הרשימה, כמובן, לא נגמרת לעולם והלחץ לא נגמר לעולם. הכל תועלתני - לא יתכן שסתם נבהה למשל.
כשדמות כזאת מנהלת אותנו אנחנו חיים בדרך כלל במתח, לחץ, קושי לנוח ולהרגע (לעיתים כמו שתארת, הראש לא נח לרגע, אפילו בשעה של מנוחה לכאורה, כל הזמן חושב מה עוד צריך להספיק). אנשים רבים שמזוהים עם דמויות מסוג זה נעשים מותשים ומאבדים את שמחת החיים כי אין מקום 'לעשיית כלום', למילוי מצברים במצב של הוויה ללא עשייה, לכיף, למה שבא (בניגוד למה שצריך) - וכל זה מוציא את המערכת מאיזון. והמוזר הוא שבחלק גדול מהמקרים, כל התזזית הזו לא מביאה לעלייה ביעילות, אלא יש אשליה של יעילות שמכסה דווקא על סוג של חיפוף או צורך לחזור פעמיים על אותה עבודה וכולי.

המשך:
אני זוכרת היטב "דוחף" אחד שהכרתי, שניהל אישה מצליחה מאוד ודי אומללה (באותה תקופה).
בתגובה לשאלתי אם הוא מוכן שהיא תתבטל מדי פעם הגיב: "להתבטל?! בשום פנים ואופן לא! לפחות שתקרא עיתון!"

בתגובה לשאלתי אם הוא מוכן שהיא תתבטל מדי פעם הגיב: "להתבטל?! בשום פנים ואופן לא! לפחות שתקרא עיתון!"

אני נכנסת לקרוא כאן תמיד. את מדברת אלי מאוד.

שלום אורה,
מוזר,
אחרי שהבאתי את הגר לבית הספר היום נסעתי לאיטי בטרוסטו(מכונית ישנה טרנטה,בקטלנית)
לקניות בעיירה שליד,אני כ"כ עייפה מחוסר שינה בשלושה ימים האחרונים ,שהכל מתנהל לי מעצמו ב-
slow motion ,כאילו אני גם מוקפת באי אילו מי שפיר כמו בני שגדל לי בבטן.
בקיצר,
נזכרתי שבתקופות שבהן הייתי מאד עייפה באקדמיה,רקדתי יותר טוב,הייתי יותר בעצמי,והקצב שלי הואט בתחושה,כאילו משהו מהאנרגיות שמסביב מפסיק להבהב לי מול החושים החשופים.
וגם
נזכרתי בשם הדף הזה שפתחת כבר די מזמן,ושלא בקרתי בו עוד.

ענ בל - שוב תודה רבה.

אשה - מעניין מאוד.
את מתארת משהו שמוכר גם לי מפעם לפעם - שמתוך עייפות דווקא, או חשיפות גבוהה, כשדווקא לא מרגישים "טוב" - משהו במבנה המערכת "הרגיל", משתנה, נסדק - לעיתים דברים מעניינים קורים במקום הזה, כפי שאת מדגימה. תודה.

ואילו רובנו כל כך מכורים למה שנחשב "להרגיש טוב". ואוי ואבוי אם אנחנו מותשים, מדוכדכים, חלשים.

• את מזכירה לנו את התועלות החבויות לעיתים במצבים שהתרבות שלנו מנסה לסלק מהנוף. ללא הצלחה, כמובן.

כמה מחשבות של שעת לילה;
הרבה פעמים נראה לי שאנשים ש'הולכים מהר' סובלים מבעיה במנוע
אני מתכוונת שיש אנשים שנחשבים מאוד מצליחים וכשאני קוראת עליהם או שומעת אותם מדברים מאוד מהר שקוף לי המנוע שלהם (המוטיבציה שלהם) להצלחה.
לא שאני שופטת אותם וכן אני לפעמים קצת מקנאה אבל בסופו של דבר אני לא מתחברת לצורך שלהם להצליח.
אני לפעמים מאוד מהירה ולפעמים כבדבדה ומרגישה עצלנית. אני יודעת שהגוף והנפש שלי זקוקים ל'זמן העצלנות' ואני נהנית מאוד באותם רגעים. אני מפסיקה ליהנות כש (במונחי אורה) ה"דוחפת" מתעוררת ונותנת לי דחיפה בתחת. אני בד"כ גם זזה קדימה כשאני מבינה איפה דמות "הפחדנית" חברה לדמות "העצלנית" והן ביחד כרתו ברית לשים אותי על hold
ואז אני מגייסת את "האמיצה" ו"המסוגלת" לחרבש ל'מדינות הברית' את התוכנית.
מה שנחמד הוא שעם השנים אני מצליחה להתנייד בין כל הדמויות בלי מעברים חדים מדי..
עוד אני ממליצה על מדיניות ה"פרה פרה". לי זה עוזר כשאני מרגישה שדף המטלות עמוס מדי.
ועוד משפט שעוזר לי באותם רגעים- "מה לעשות?? לעשות!" . מתחילים ממשהו ועם העשייה בא התיאבון. עד ששובעים ואז שוב מתחרדנים קצת.
ועכשיו לילה טוב

הי ענת - תיאור נהדר ועצות טובות - תודה!

בין שאר הדברים הטובים, את נותנת דוגמה מלאת חיים של החשיבות שיש לכל הדמויות, כולל לאותן דמויות אומללות שאנחנו מגדירים "שליליות" (ולכל אחד הגדרותיו שלו לאלו) כי הן מלחיצות אותנו או מיאשות אותנו וכולי.

הסוד הוא, כפי שאת מתארת זאת, ללמוד להעריך את כולן ולפתח יכולת התניידות בין הדמויות השונות על פי הצרכים המשתנים (החיצוניים ובעיקר הפנימיים). כך איננו נשלטים על ידי אף דמות אולם מקבלים את מתנתן של דמויות רבות והולכות.

וכפי שנדמה לי שכבר ציינתי היכנשהו - המתנה הגדולה מכולן, היא כשיש נוכחות בו זמנית של דמויות פעילות עם דמויות של הווייה - וכשעם שני ה'צדדים' האלה איננו מזדהים - זו חגיגה של חיוניות ויעילות עם שלוה גדולה.

חברים, עלינו להודות בחום למוישה זוכמיר* על דבריו.
אכן מחשבה חדשה, רעננה:
פקידי הביורוקרטיה שלנו הם למעשה - בצנעה האופיינית למורים רוחניים מהדרגה הנעלה ביותר - מורי דרך של ממש בתחום החיים האיטיים.
והנה אור גדול:
קוללנו ויצאנו מבורכים.

בשבוע הבא נפתחת סדנת מנהיגות בנושא האיטיות. מנחה - מוישה מהעיריה.

בשבוע הבא נפתחת סדנת מנהיגות בנושא האיטיות. מנחה - מוישה מהעיריה.
> מצטערים אבל הסדנא לא תיפתח במועד. מר זוכמיר בדיוק בהפסקת תה <

שלוש סוכר בבקשה
ולא לערבב!

קורס למתחילים-הגשת בקשה לקבלת ויזת סטודנט בקונסוליה הקרובה לביתכם

קורס למתקדמים-הגשת בקשה לאישור שהיה באותה הקונסוליה למרות אי עמידה בקריטריונים המבוקשים.

והרי לכם לאט.....לא ממש חיים,אבל לאט!

באוגוסט יפתח קורס:

חדוות התור והטופס

את הטפסים (שלושה העתקים) ניתן להשיג בסניף ראשל"צ מאחורי התחנה המרכזית.

והערה רצינית לרציניים... כשחיים לאט, כלומר בקצב פנימי מכוונן, התור באמת לא פוגם בשמחת החיים, וגם לא הטופס.
ובנשימה אחת עלי להתנצל בפניכם, קוראים נאמנים, על הדרדרות הדף בחזרה לרצינות.

כשחיים לאט, כלומר בקצב פנימי מכוונן, התור באמת לא פוגם בשמחת החיים, וגם לא הטופס.
וגם אור אדום ברמזור יכול להיות לברכה

ל"להקת סוסיתא" www.sussita.co.il יש שיר מקסים, שנקרא 'שיר שלווה', הוא נכתב ע"י מירון אגר 'לֵאַטְנִיק' ידוע [נכתב לרגל חג מושב של חצבה, שהיא, כמו מקומות נידחים אחרים, מעוז חשוב של אלו החיים לאאאאאאט]

"ושמה באורבניה כולם ממהרים,
להספיק, להשיג, למצות את היום,
נוזפים במכונית חונה,
נוזפים ברמזורים,
'מתי כבר יגמר לכם הצבע האדום'
ורק אני מביט סביב כך וחושב,
לאן כולם ממהרים, לאן הם רצים,
אני רמזור אדום יותר מכל אוהב,
כי אז יש את הזמן להסתכל על העצים."

ובכלל ללהקה המקסימה הזו יש "אווירת לאט" בכל מה שיוצא מידי הזהב שלהם. ממליצה בחום. כמובן שגם שמם הוא די, איך נאמר, איטי (במקרה הטוב...).
[אמת בפרסום: קשר דם מדרגה ראשונה הופך את ההמלצה שלי לנטולת אובייקטיביות]

נוזפים במכונית חונה...

• מקסים וכה נכון, אללי.

ובעניין הקורס (ההרשמה בעיצומה):
כמה זמן אני צריכה לחכות שמישהו סוף סוף יגיד - "הלכתי כמו שאמרת, לראשון לציון מאחורי התחנה המרכזית, ושם אמרו לי לפנות לסניף בבני ברק?"

"כמה חבל היה לה על האנשים הלבנים....שתמיד מתרוצצים ומדאיגים את עצמם בקשר לדברים שיקרו ממילא. מה הטעם בכל הכסף הזה אם אף פעם לא יכולת לשבת בשקט או פשוט להתבונן בפרות שלך אוכלות עשב? שום טעם בכלל, לדעתה; שום טעם, אבל הם לא ידעו את זה. מדי פעם פגשה אדם לבן שתפס, שהבין את המצב באמת; אבל אנשים כאלה היו מעטים ואנשים לבנים אחרים התייחסו אליהם בחשדנות."

תרגום חופשי מתוך:
The No.1 Ladies' Detective Agency
by Alexander McCall Smith

ספר נחמד - לא יותר מזה, דא"ג. אבל גם נחמד זה משהו.

הקצב הפנימי.
אם מתואמים איתו, אפשר אפילו למהר באיטיות, בנחת.

אם יש משהו לא נוח לא לברוח. דווקא להשאר.

אהבתי!

שמחה שאהבת.

פעם צב התהפך על הגב
ונתקע
זה נכון עזור לו להתהפך חזרה? - ילדה שאלה
אם הוא בטבע-שיתהפך באופן טבעי ,ענתה אישה אחת
והשניה אמרה-לפעמים להתעקש על האופן הטבעי -זה ממש הרסני
ואם לא נעזור לזה הצב לא יהיו רבים בלעדיו
כי בזמן שהצב סוחב כביכול את ביתו על הגב
אנחנו בעצם לפעמים תופסים לו את ביתו הרחב
תחת כל עץ בונים בית לנו ואפילו שכונה
פלשנו אם לא שדדנו את ביתו של הצב
צריך לעזור לו עכשיו!

היום אצלי זה מן יום כזה של לחיות לאאאאאאאאאט ממש.
אז יצא ההגיג שמעל. הבן שלי אהב והציע שאשלח. כשחיים לאט יש מקום למחשבות .
ובכלל,לחיות כמו צב יכול להיות נעים אבל מהצד זה לפעמים נראה לי סתם עייפות.
דווקא המיהור מוציא ממני לפעמים סוג נעים של שקט. אז מקשיבה יותר לנשימה המואצת
ופחות לקולות שבחוץ.

כל צב והקצב שנכון לו בכל עת.

לחיות לאאאאט עבורי זה למצות עד תום... אי אפשר לשנות את קצב החיים או את קצב המחשבה, הרגע הקסום בעיני הוא כאשר המחשבה מתאחדת עם המרחב החיצוני והפנימי של הגוף והחוויה הופכת להיות שלמה, לעיתים זה מתאפשר ואז השמיים הם הגבול.

היום חייתי לאאאאט אבל ממש לאאאאאט ולהפתעתי הכל זרם בצורה הטובה ביותר {איזה כיף לאלה שנמצאים בחינוך ביתי}. פשוט נדהמתי מההשפעה שיש לזה על הילדים, הכל היה כיף אפילו שטיפת הכלים אחרי ארוחת צהריים הייתה כיפית.
לא יודעת מה הביא אותי להחלטה הזאת, אבל מקווה שיהיו לנו עוד הרבה הרבה ימים כאלו.

או ! יש גאולה לעם הערסים! סוף סוף אני מוצאת קבוצת תמיכה באיטיות -הבילתי -מתקבלת- על -הדעת -שלי. יש!

הנה סיפור יפה שסיפר לי ידידי הותיק אדווין (מסופר לכם באישור)...
אדווין בעצמו שווה הקדמה. פגשתי אותו בחנות דיסקים בבוסטון לפני כ-15שנים.
הוא היה סטודנט שעבד בחנות ואני הייתי קונה בביקור של ימים ספורים בעיר.
המפגש ארך כעשר דקות. זה הכל. עשר דקות. מאז לא נפגשנו שנית... אבל נשארנו חברים טובים באמצעות מכתבים, טלפונים נדירים ואי-מייל.
גם זה אפשרי.

סיפורו של אדווין (מתורגם מאנגלית):
האם סיפרתי לך מה קרה לי בשבוע שעבר כשחזרתי הביתה ממיאמי אחרי שליוותי את אשתי והבנות למטוס לבוגוטה? תארי לך, אורה, שלמרות שהמטוס שלי אמור היה להמריא תוך 20 דקות, תקף אותי לפתע דחף בלתי נשלט לראות אותן שוב לפני שימריאו. רצתי בטירוף דרך כל הטרמינלים. חיבקתי אותן שוב ורצתי במהירות בחזרה לשער הטיסה שלי.

לפתע הופיע מולי אדם בכובע, שהחזיק פיסת נייר בידו והלך ישירות אלי. אני נשבע לך, אורה, שכוח מוזר כלשהו גרם לי לעצור.
האיש התחיל לדבר בשפה שנשמעה לי בהתחלה זרה לחלוטין. כשהתקרבתי, קלטתי שהוא מדבר בשפת אימי, ספרדית.

כקולומביאני, האינסטינקט הראשון שלי היה להסתכל במהירות סביב כדי לבדוק את מידת הסיכון במצב.
בקולומביה אין לך בדרך כלל יותר מכמה שניות להחליט מה לעשות. זה יכול להיות עניין של חיים ומוות.

הוא שאל אותי אם הוא בכיוון הנכון לטיסתו להונדורס. הצצתי בכרטיס העליה למטוס שלו וראיתי שהוא הולך בכיוון ההפוך. ודווקא ברגע זה, כשעמדו לרשותי פחות מ-15 דקות להגיע לשער שלי בשדה תעופה שאין לו קץ, בחרתי לעשות את הבלתי נתפס וללוות את האיש לשער שלו.

נדמה היה שהעובדה שמיהרתי לא הטרידה אותו כלל. בעוד הוא צועד לצידי בקצב מדוד, הבנתי שהוא לא יודע לקרוא. היה לי ברור שהוא נהנה מאוד להתבונן בנוף, במטוסים, בחנויות, באנשים הזרים, בתלבושות... הדרך בה התבונן באנשים הנחפזים ריתקה אותי.

ברור היה שהוא תמה על כך שהאנשים ממהרים כל כך, כמעט רצים.
קלטתי את המלכודת שנפלתי לתוכה - קלטתי ששכחתי כמה חשוב לחיות את הרגע, ללכת לאט, לחייך, להתבונן.

כשהבאתי אותו לשער שלו האיש לא התיק את מבטו מפני.
כשחזרתי למציאות העגומה שיתכן שהחמצתי את הטיסה שלי בשבוע של חרדת הוריקן במיאמי, האצתי את הילוכי.

אבל הסתובבתי להסתכל באיש פעם אחרונה. הוא עדיין עמד שם, והתבונן בי.
נופפתי לו לשלום והוא חייך חיוך אמיתי והמשיך בדרכו.

דא"ג, אדווין הצליח להגיע לטיסה שלו.

פקידי הביורוקרטיה שלנו הם למעשה - בצנעה האופיינית למורים רוחניים מהדרגה הנעלה ביותר - מורי דרך של ממש בתחום החיים האיטיים.

הם באים יום יום
תמיד באותה השעה
המקום אותו המקום,
ואותה התפאורה.

השומר בכניסה, הספל על השולחן, הריפוד הורוד של כורסאות ההמתנה.

העבודה אינה מספקת דרמות מיוחדות
אחת בשנה מספיקה.
במרץ מכונת הקפה התקלקלה
עברו להשתמש בזו של מס הכנסה (קומה 4).
ביולי ג'ולי יצאה לפנסיה
באוגוסט- חופשה.

לפני מספר שנים
עת עברו למערכת מיחושב חדשה
נרשמה רוח של תזזית: הכשרות, סדנאות ועכבר
כל כך הרבה פלסטיק אפרפר.
בלב נרשם חשש-
מכל החדש
אבל מהר מאוד (ואולי לאט)
שבו הדברים לקדמותם
למדו שגם להקליד אפשר,
באצבע אחת.

בארבע ושלושים קמים,
מתמתחים. שוטפים את הספל (מתנת עלית).
מכבים את המחשב, ממתינים למעלית.
מהנהנים לשומר.

עוד יום איטי עבר. נתראה מחר!

מוקדש בהערכת אין קץ לאנשי שרות התעסוקה בפתח-תקווה. (אתם זה אנחנו).

מוקדש בהערכת אין קץ לאנשי שרות התעסוקה בפתח-תקווה. (אתם זה אנחנו).

מוקדש בהערכה למורינו ורבינו אנשי שירות התעסוקה...........(-;

ועוד תקיעות שחשוב (לי) להשתחרר ממנה היא התקיעות של לרצות להזיז דברים תקועים עכשיו, עכשיו עכשיו עכשיו, ללא יכולת לנשום ולהמתין לזמן הנכון..... אז (אני אומרת לעצמי)- אין מה לדאוג, או להילחץ, או לרצות כבר עכשיו להיות במקום שנהיה בו אחר כך. ולקבל את עצמנו בינתיים, ככה, עם הדברים שעדיין תקועים. ולעשות כמיטב יכולתנו כדי לשחרר. בקטנות, חלקיק אחד בכל פעם. עד שפתאום יהיה שם מרחב חדש.
הלומדת מתוך בלוג החיים בבית

לחיות לאט זה מהירות פנימית שפויה
עוצרת על המשפט הזה, שנכתב כאן כבר לפני שנה. אני אמשיך לקרוא אחר כך, כי עכשיו זה הזמן לעצור ולהקשיב למשפט הכל כך חכם הזה. ולנסות להבין אותו קצת יותר. להבין ל א ט, ל א ט. מ ד ה י ם ! ! !

תמיד(?!)כשרצים מפסידים את הדרך..

"כל צב והקצב שנכון לו בכל עת"--נכון לי,בשבת אני צבונת בכייף,
ובשאר הימים -כמו נחשה ס..ס..בפתלתלות (תזזיתי,איטי לסרוגין

זהו. שלי זה קשה לחיות לאט.
לא סובלת את זה.
הייתי שמחה אם מישהו היה מלמד אותי איך
זה פשוט מפחיד אותי.

השאלה הראשונה לשאול היא: מה מפחיד אותך בזה. מה את חוששת שיקרה אם תחיי לאט?

• בעומק הקלות יש גם כובד

בבסיס התנועה יש מנוחה

לכן הנבון גם כשצועד יום ארוך
וסוחב על גבו קרון של משא
שרוי הוא באדישות שיש בה אדנות ושלווה*

• אם קל יהיה בסיסו ישמט

אם נחפז יהיה את עצמו יאבד*
(מתוך הטאו טה צ'ינג)

תודה

נפלא. @}

אורה-
שאלה מצויינת!
צריכה לחשוב על זה.

חשבתי על זה-
אני חושבת שאני פוחדת שלא אוכל לחזור אחר כך למהירות אם אצטרך.

הפסיכולוגית שלי טוענת שהאיטיות חיונית בשביל לחזור אחר כך למהירות.

רעיון טוב,
אבל אצלי זה...קצת מזכיר זיקנה, שקיעה.
ברור שזה לא נכון, אבל אני, אישית, פוחדת שאם "אתן לזה להשתלט עליי",
לא אוכל לחזור אחר כך למהירות, כי פשוט אשקע..

מבינה על מה את מדברת. גם אני מרגישה ככה ושאלתי אותה אבל היא התעקשה שזה חשוב.

מפחידדדדד
זה כמו לוותר על החיוניות שלך.
אבל אם היא מלווה אותך, אולי היא תוכל לעזור לך לחזור לזה. את לא לבד.

עדית והולכת -
טוב לטפח גמישות. אם אנחנו תקועים בהילוך אחד בלבד - המנוע עלול להתעייף.
הגיוני שיתעייף בסוף. הרי כך אין התאמה בין מצב הדרך והרכב למהירות הנסיעה.

יש דלק, אין דלק, עליה, ירידה, פיתולים חדים, יום, לילה - תמיד הדוושה לחוצה עד הסוף.

אין בזה הגיון וזה לא בריא לטווח הארוך.

בסוף אנחנו פשוט שופכים מנוע...

אורה לא הבנתי למה הכוונה בלהיתקע. האם להיתקע בהילוך איטי או שמא לנסוע מהר מדי. אני ברגיעה לאחר מסע מהיר מדי וזאת סיבת "התקיעות". בתחילה זו היתה אכן תקיעות והסיבות להרגשה הרעה היו יותר בגלל יחס הסביבה. עכשיו אני נהנית מהאיטיות והיא מדגישה שזה יעבור ושזה טוב.

שלום הולכת,

התייחסתי לפחדיה של עדית שאם תנסה להאט היא תאבד את היכולת "לחיות מהר". התייחסתי גם לדבריה של הפסיכולוגית שלך בעניין.

באזורים קדומים יותר של הדף יש הרבה בנושא הזה.

לפעמים נכון להאט ולפעמים למהר יותר. דברים שונים מתאימים לאנשים שונים ברגעים שונים בחייהם.

הבעיה היא שרובנו מכורים למהירות - בגלל שהיא נתפסת כחיות (לא תמיד בצדק) בגלל שהיא נתפסת כיעילות (לעיתים קרובות שלא בצדק), בגלל שהיא לכאורה מקדמת אותנו לכל מיני דברים שאמורים לגרום לנו אושר (בדרך כלל תוצאות המהירות הפוכות לחלוטין ויוצרות סבל ומצוקה ולא להיפך)...

ובכלל, בדף הזה, איטיות לא בהכרח אומרת בטלה (אבל גם בטלה לפעמים) ולא בהכרח אומרת אפילו איטיות ממש - אלא מתאם טוב לקצב הפנימי הנכון לנו בכל רגע. כלומר - לא לחיות בעתיד אלא עכשיו ועכשיו ועכשיו. לא לברוח מהעבר או מההווה אלא לשהות בהווה.

לזה יש תוצאות משמחות בדרך כלל - חיוניות, שלווה, שמחת חיים, כל מיני דברים שיכולים להופיע כאן ועכשיו אבל ברגע שאנחנו רודפים אחריהם (=מהירות) או בורחים ממה שהפוך להם (=מהירות) נגוזים במיידיות....

ויש עוד - למעלה.

מסכימה עם כל מלה.

>
























כלום

יפה אמרת.

תודה רבה, ורד ובתוכו קטעים רלוונטיים במיוחד

"Did you ever stop to think, and forget to start again?"
A.A. Milne

רק רציתי להגיד שזה אחד הדפים שבהם אני אוהבת לקרוא שוב ושוב.

נחמד שהוא מתעדכן לאאאאאאט

ואני אוסיף את ה-2 סנטס שלי:
לפי התורה, העבודה הקשה היא אחד מהעונשים שקיבלו אדם וחווה בשל חטא עץ הדעת (בעצם אדם קיבל את "בזיעת אפיך תאכל לחם" וחווה קיבלה את "בעצב תלדי בנים"). כלומר לפי התוכנית המקורית, אדם וחווה היו אמורים לחיות בנחת ובשקט ולאטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט בגן עדן, וכעונש על חטאם הם גורשו מגן עדן ומאז ועד היום נאלצים לעבוד קשה כדי לאכול לחם (בהרחבה: כדי להתפרנס ולהתקיים).

והנה עוד עדכון איטי.....
"לא יכול להיות לאדם דבר נפלא יותר בחיים מאשר זמן. לאנשים בימינו אין מספיק מזה. הייתי בת מזל במיוחד בילדותי ובנעורי פשוט כי היה לי כל כך הרבה זמן..."

"נראה שקיימת הנחה מוזרה שיש משהו בעל ערך בלעבוד. מדוע?..."

"...אינני חושבת שהצורך הוא אבי ההמצאה. לדעתי ההמצאה נובעת ישירות מאי-עשיה, אולי אפילו מעצלות..."

"אנו הנשים התנהגנו עם השנים כמו טמבליות. התעקשנו שיתנו לנו לעבוד כמו גברים. גברים, שאינם טמבלים, ראו את הרעיון בעין יפה..."

כמה אמירות משעשעות של אגאת'ה קריסטי (זאת מספרי המתח) מתוך האוטוביוגרפיה המרתקת שלה. תרגום חופשי.


(לא צריך לקחת את האחרונה ברצינות רבה מדי מה גם שנשים תמיד עבדו קשה חוץ מבאצולה הויקטוריאנית ודומותיה שלקראת סופה נולדה אגאת'ה קריסטי)

i saw a wise t-shirt saying

think fast
talk slow

if people work for a living
why do they work themselves to death?

המכוער מתוך הסרט "הטוב הרע והמכוער"
(יכול להיות שזה ציטוט מקורב)

כמה דפים קשורים לנושא. אתם מוזמנים להוסיף עוד. אולי נהפוך את זה למדור...

• אמהות וקריירה
• איך מורידים הילוך בהריון
• האם זה בסדר לא לשאוף להגיע לאנשהו בחיים
• נשואה ללא ילדים ובכל זאת בבית

אורה, אם את עוד פה
תראי מה יש היום בהארץ

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... ntrassID=0

קראתי את In Praise of Slow, של Carl Honore. מרתק, מעורר מחשבה, ושמחתי לגלות שגם משפחתי מדברת פרוזה כבר שנים ואנחנו מיישמים לא מעט מהעקרונות שבספר, כולל מגורים במקום שמאפשר לנו לא להיות תלויים לחלוטין במכונית, כולל המנעות עקרונית מ"לחטוף משהו לאכול בדרך".

דף נהדר וכייפי. סוף סוף סיימתי אותו......מה אקרא עכשיו?

באופן לייט, אני עוד כאן - רק שהייתי עסוקה מאוד לאחרונה. תודה על הקישור.
ותודה אמא על המידע ספר

עסוקה אך לא ממהרת, יש לציין (:

כמה זה נפלא וכמה נכון. אני כל חיי מסתבר חיה לאאאאאאט. בן זוגי ממש לא, לפעמים זה נראה כאילו הוא מפרפר על פראייר, רץ כמו עכבר מבוהל וזה לא מוביל אותו לשום מקום קיצוני או מדהים להפך. זה בעיקר מוביל אותו לחוסר שינה בלילות (קשה לו להרדם גם אחרי יום עבודה ארוך מאוד) וכאבים פיזיים. ככל שניסיתי לא הצלחתי להסיט אותי לכיוון האיטיות. זה אצלו בדם. אמא שלו (חמותי זאת אומרת) ממש סולדת מהאיטיות שלי. מאז שיש לנו ילדה משותפת היא ממש סובלת מהעניין ומסתכלת עלי בעין מאוד עקומה והלואי שהיתה רק מסתכלת וסותמת את הפה. מבחינתה הדרך הכי טובה להרגיש שמישהו עושה זה אם הוא כל הזמן מדבר על זה, ככה גם בן זוגי, עשיה לא יכולה מבחינתם להתבצע בנחת ובשקט. אם הוא עושה הוא מונה בקול מה עשה ומחכה לקבל ציון לשבח על כל מעשה או לחילופין מקטר בקולי קולות גם שנעים וטוב לעשות כי אם לא סובלים-לא עושים...
הנה, עכשיו אני חושבת על הכביסה שצריך לקפל... טוב, אולי באיטיות אני אקח את עצמי לסלון לעשות את זה... טוב הלכתי....

היה פה פעם דף לחיות לאט. כנראה נמחק. בכל אופן הכוונה שלי היא לחיים מקצועיים. אני התמהמהתי עם הלימודים ויצא שבגיל 32.5 סיימתי את התואר השני. (מדעי). בעצם רק לא מזמן יצאתי לשוק העבודה כך שקורות החיים שלי דלים מאוד. נראה לי שמסביבי כולם הספיקו הרבה יותר. זה מאוד מטריד אותי. זה מטריד כי השוק מאוד תחרותי ואנשים בסביבות גיל שלושים מצפים מהם לאיזשהו רקורד. איך אוכל להסביר שנות בטלה?

אני מכירה אנשים שעבדו שנים ברפת או פלחה, ובגיל שלושים ומשהו הלכו ללמוד מקצוע אחר. אחרי הלימודים הם פשוט התחילו לעבוד בעבודות ברמת כניסה כמו בני עשרים, והתקדמו עם הזמן לפי הכשרון והיכולת. גם אם קורות החיים שלך קצרים, ניסיון החיים שצברת יוכל לבוא לידי ביטוי בעבודה עצמה ולהשפיע על ההצלחה שלך בה.

בהצלחה!

איך אוכל להסביר שנות בטלה?

האם אלה היו שנות בטלה, באמת?
האם בשנים האלה יצרת מערכות יחסים משמעותיות עם אנשים?
האם בשנים האלה הקמת משפחה, גידלת ילדים?
האם בשנים האלה ציירת, ניגנת, עיצבת את הבית, טיילת בארצות רחוקות, קראת, כתבת, ארגנת מסיבות יומולדת לחברים, הקשבת, ייעצת, תמכת, גידלת ירקות, בישלת, למדת צרפתית?....

אם אפילו חלק מהתשובות חיוביות, הרי שקורות חייך עשירים מאד. את רק צריכה לתרגם אותם למושגים שאנשים "חשובים" מבינים..
ואת זה אפשר ללמוד. למשל כאן: http://www.amirdror.com/newsite/[po]A Dpage[/po].asp?page=3a3