בדרך להוגוורטס בלוג שפעת

מכשפה יקרה,גם אני מאד נהנית לקרוא אותך,את כותבת נפלא!(נדמה לי שכבר אמרתי לך פעם,לא נורא..) -גבעה ירוקה (עכשיו בחופשה נפלאה עם פיצקי אצל אמא שלי בצפון)

אוי, כבר כמה שבועות מדגדג לי בקצה האצבעות להידחף לך לבלוג, גם אנחנו! גם אנחנו! נכנסנו חזק לעניין, כולל ספרים, סרטים, תחפושות, דיונים אינסופיים, חידונים לאחים הקטנים וכו'.
ואני דבר ראשון למדתי איך לקרוא לדבר שאני מפחדת ממנו, לזה שמציק לי ומטריד אותי, למה שמאיים עלי, בשמו. כמה גדול יותר וחזק יותר הוא נהיה אם אני לא מעיזה לקרוא לו בשמו. והתחלתי לקרוא לו בשמו, והפלא ופלא, פתאום הוא חזר לממדיו הטבעיים, שהם, בוא נגיד, די קטנים..
וחוץ מזה רציתי לצטט משהו נורא יפה שקראתי לפני כמה ימים:
"'טוב, זה פה דבר ראשון, כולם הם לפתוח ספרים '
'איך אנחנו אמורים לפתוח את הספרים שלנו?'
(האגריד רשם לתלמידים לקנות את ספר המפלצות שמתעופף באוויר, חובט ונושך כשמנסים לפתוח אותו)
תלמידים אחדים הוציאו את הספרים שלהם: חלקם, בדומה להארי, קשרו חגורה סביב הספרים כדי לסגור אותם; אחרים דחסו אותם לתוך שקיות הדוקות או הידקו אותם בעזרת מתפסים חזקים.
'אף אחד- אף אחד הוא לא הצליח לפתוח את הספר שלו?' שאל האגריד באכזבה גלויה.
כל התלמידים הנידו בראשיהם לשלילה. 'כל מה שצריך פה זה ללטף אותם,' אמר האגריד..."

ואם לא מתאים לך שנדחפתי תרגישי ממש חופשי למחוק..

שליחה על ידי מכשפה* » 07 מרץ 2007, 22:38

"הרפו ודעו כי אני ה' " אני חוזרת על הלחש המקסים ש אשה שמחה לחשה פה, לא עוזר. אני יוצאת לטבע (ירוק, פורח, כליל החורש מלבלב, מרהיב) ומנסה לעשות ניקוי (100 אחוז אחריות ) וחוזרת על הלחש I'M SORRY, I LOVE YOU, PLEASEFORGIVE ME , עוזר קצת אבל לא לאורך זמן. הלב שלי מעוך והנשימה קצרה והילדים הולכים לישון בתוך שלולית של כעסי. וגם מאוחר.

זה הוולדמורט שככה מקווצ'ץ' לי את הלב. לא במזיד הפעם. פשוט אין לא אף אחד בעולם וכשקורה לו משהו טוב או משהו רע (על פי רוב רע) אין לו את מי לשתף חוץ ממני. אז היום הוא התקשר וכבר מצליל קולו ידעתי שטוב מזה לא יצא. שוב נחתה עליו צרה. הצרה עצמה לא נוראית כל כך אבל ההשפעה שלה עליו - מרסקת לב. לא מצליחה להרפות.
אני מעבירה את הערב עם הילדים באופן רגוע יחסית, אבל הנשימה שלי עוד לא שם, ואז מגיעה שעת השינה והם נכנסים לאטרף של השתוללות ולי אין סבלנות. לא רוצה לצרוח עליהם. לא רוצה! מנסה להתנתק מנטלית מהסיטואציה, חוזרת שוב, בראש, על הלחשים מקודם, מרפה, משחררת ושוב מתכווצת ואז מתפוצצת, צועקת, מאיימת. פיכס.

גיליתי את הבלוג הזה ונסחפתי כמעט עד סופו,טוב זה הרבה...
את כותבת נהדר ! נראה לי שיגיע בסופו ספר טוב יותר מהארי פוטר.
יופי,תמשיכי ! @}

הי,קוראת אותך,את חזקה ואמיצה!

כשאני זוכרת ,בסיטואציה שעומד מולי אדם עם אנרגיות רעות שמועכות אותי,אני מדמינת בועת זהב עוטפת ומגנה סביבי,וזה עוזר כמו פלא!רק צריך לזכור...

שליחה על ידי מכשפה* » 10 מרץ 2007, 23:38

יצאתי לסיבוב ביער האפל. מקוה לצאת ממנו במהירות.
אני בהחלט אנסה את הכישוף של בועת זהב עוטפת ומגנה סביבי .

גם אני קוראת. את בעיקר אנושית. וטוב שכך. אין לי עוד משהו חכם להגיד על וולדמורט.
בעצם יש - גם הוא רע מתוך חולשה. (אולי. אני לא באמת יודעת בקשר לגם)
ובאמת השלישי הכי טוב. אני אוהבת את הארי כי גם אם יש מסביב המון רוע (מישהי אמרה לי, איך את נותנת לבת שלך לקרוא, זה נורא אפל), יש גם טוב ואור, וחברות ואנשים שאפשר לסמוך עליהם.
למשל, לילד ב"אדמה משוגעת" אין אף אחד. אף אחד בוגר שאפשר לסמוך עליו. הוא לגמרי לבד (חוץ מהילדה, שגם היא לגמרי לבד). בעצם גם הארי בדרך פריווט. ולכן הוגוורטס מגשימה חלום. יש מבוגרים שדואגים לי. שאכפת להם ממני. שאוהבים אותי. יש על מי לסמוך. אפשר לישון בשקט. לפעמים הבית נמצא רק בפנימייה. יש משפחות כאלה, שהן לא בית. ב"אדמה" הקיבוץ מתיימר לעשות את זה אבל נכשל. כך שהאכזבה מעולם המבוגרים צורבת שבעתיים.
(סליחה שוב שנסחפתי פה..)

כן , מכשפה , גם מכשפות הינן למעשה 'בשר ודם' ולמרות יכולות הכישוף הן מתרגזות ומתעצבנות ומקללות ומתחרטות וזה אמנם הופך אותן לאנושיות ולנו הרבה יותר קל להזדהות בתור כאלה שהן אימהות ומדי פעם לצערנו 'מאבדות את זה' ומשתלחות בכל העולם ואחרי ששלחנו את כולם לעזאזל אנחנו מרגישות הקלה שמתחלפת צ'יק צ'ק בתחושת רגשות אשמה ...כי חינכו אותנו להתנהג יפה ובנימוס ובכלל זה לא מקובל לקלל (בעיקר לא גננות מעצבנבבנננווות ) וכמובן לא יפה לשלח את האיש שפעם אהבת ללכת לחיות את חייו במקום אחר ..אבל באמת אנושי מצידך להיפרד ממנו למרות הכאב ונראה שיהיה יותר טוב בשבילו וגם בשביל הילדים שלמרות המרחק הפיסי ממילא לא יצא להם הרבה טוב מלגדול בצילו של אב נדכא ...בקיצור , יפה שכתבת ושיתפת ולא נראה לי שזה 'ירד' לפסים אישיים מדיי , או גרם לך להיות משהו שאת עשויה להצטער עליו או צריכה לחוש רגשות אשם , יש אנשים אחראיים בעולם והם תמיד חשים אחריות גם על דברים שהם לא מאשמתם ונוטים להתנצל גם במקומות שהם לשם שינוי פעלו בהם כשורה , חזקי בכל רגע וזכרי שבערב לפני שהקוסמים הצעירים עולים על יצועם והולכים לישון...אילו הרגעים שכבר לא נשארת לנו הרבה סובלנות במגרה ואנחנו נוטות להיות נטולות אנרגיה ולעיתים שוכחות את עצמנו במהרה . והכי חשוב שזה קורה לבני אדם שהם אנושיים ורגשיים וזה מה שגורם לזה להיות חסר חשיבות או הכי עקרוני בעולם . אומרים שאם הסיבה שבגללה התרגזת היא סיבה שטותית אז ההתרגזות אינה נחשבת אבל כאשר הקוסמים הצעירים מגיעים עם סיבה ממשית ואז את לא מתרגזת אלא מטפלת בנושא בסובלנות ..אז זה נחשב לזכותך גם אצל הצעירים הללו שאף פעם לא מפספסים את הכוונות שבלבך וגם בשאר ממלכות היקום באשר הן .

אומרים שאם הסיבה שבגללה התרגזת היא סיבה שטותית אז ההתרגזות אינה נחשבת אבל כאשר הקוסמים הצעירים מגיעים עם סיבה ממשית ואז את לא מתרגזת אלא מטפלת בנושא בסובלנות ..אז זה נחשב לזכותך גם אצל הצעירים הללו שאף פעם לא מפספסים את הכוונות שבלבך וגם בשאר ממלכות היקום באשר הן .

איזה משפט מנחם.

מכשפה, מאחלת לך (ולי, ולכולנו) ימים טובים @}

שליחה על ידי מכשפה* » 11 מרץ 2007, 22:07

ימים טובים אמן ואמן!
היום נפגשנו, שש מכשפות.
הסרנו מראשנו שש מצנפות
ויחד בחשנו לנו קדרה
של ארוחת צהריים והרבה אוירה.
עם חמש מכשפות אהובות לצידי
גם יער אפל נראה גמדי,
כי הצחוק, כידוע, הוא לחש חזק
שמעיף את הבוגארט ממש למרחק!

שליחה על ידי מכשפה* » 11 מרץ 2007, 22:21

יצאתי מן היער האפל. אולי עוד אכתוב על הימים שביליתי בו.
אבל עכשיו רוצה לשמוח עם כל המבקרות היקרות שהתארחו כאן. לילה טוב , איזה יופי שאת תורמת לצד הפוטרי של הדף הזה. עכשיו הקראתי את הפרק על הבוגארט בארון, גם בסרט זה היה קטע חזק בעיני (כבר כתבתי על זה אי שם בראש הדף),
אבל בספר, הרגישות של פרופסור לופין, העדינות שלו ויכולתו לפוגג את הסרקזם של סנייפ, באות לידי ביטוי באופן כל כך מדויק ויפה. עלתה בי תהיה ספרותית, מדוע בחרה רולינג לכתוב את המורה הכי רגיש וקשוב כאדם זאב? אולי מה שנותן לו את האיכויות האלו הוא הייסורים והנידוי שהבעיה שלו גורמת לו. לא יודעת, אשמח לשמוע עוד דעות. ואם כבר בניתוח הספר עסקינן - יש לי עוד תהיה, הפעם לוגית ולא ספרותית. בחלק האחרון של הספר, פרופסור לופין יוצא מהטירה כי הוא ראה במפת הקונדסאים שהארי, רון והרמיוני מסתובבים בחוץ ושפיטר פטיגרו נמצא איתם. באותו זמן נמצאים שם גם הארי והרמיוני שחזרו אחורה בזמן. אני תוהה איך זה יתכן שהמפה לא מראה גם אותם?
ציפ ציף - ברוכה הבאה ציפורה נחמדת, פלוני אלמונית גם. המשפט שאשה שמחה ציטטה הוא אכן מנחם ופעל עלי פעולה מבורכת. האם את הפלוני אלמונית מלפני כמה ימים? אולי תבחרי לך איזה ניק קטן ולא מחייב ,שלא נתבלבל (מאז חזר האתר מהחופשה יש המון פלונים ואלמוניות. או שאולי זה רק נדמה לי?)
ו אשה שמחה - תמיד אני שמחה להפגש איתך, בכל שם, בכל דף.

אני תוהה איך זה יתכן שהמפה לא מראה גם אותם?
זאת שאלה לבן של אמא בבית. הוא מתמחה בלתפוס את רולינג. למשל: איך סנייפ רואה את גלימת ההיעלמות? זאת אומרת, כשהיא על מישהו היא נעלמת וכשהיא לא היא נראית?
ואם היא מונחת על הרצפה ומעלימה אותה, אז רואים את החדר שמתחת, כמו שרואים דרך מי שלובש אותה? (זה שלו. ויש עוד)
<איזה כיף נשמעת סעודת המכשפות שלכן, וכמה טוב לצאת מהיער האפל כך שאפשר להעריך מחדש את המדשאות המוארות ואת הכורסאות החמימות מול האח>

מדוע בחרה רולינג לכתוב את המורה הכי רגיש וקשוב כאדם זאב?
כדי לנער את הדעות הקדומות שלנו.
(פרשנות אישית).
כולם מפחדים מהזאב שמתחת לאדם, ולא רואים את האדם שמתחת לזאב.
לכולנו קל לראות את הכשלים, השליליים, הטעויות, החסרונות...
לשפוט, למחוק, לפטר, לוותר.
עם לופין אנחנו נאלצים לזכור שהתמונה מורכבת יותר, ושה"רוע" הוא לא תמיד "רוע"...

שליחה על ידי מכשפה* » 12 מרץ 2007, 17:13

איזה כייף "לדבר" על ספר. מאז לימודי לבגרות מורחבת בספרות לא עשיתי את זה (כמעט 20 שנה!).
נזכרתי עכשיו, שכשהיתי חולה, היתה לי תשוקה מטורפת לבירצפת. ואפילו בזמן אמת זה היה נראה לי מוזר לחשוק כל כך במשקה דמיוני שאת טעמו איני מכירה. פשוט כל מה שהכנסתי לפה, וזה לא היה הרבה, היה לי מגעיל, רק בירצפת רציתי. כמו האריה שאהב תות.

_ימים טובים אמן ואמן!
היום נפגשנו, שש מכשפות.
הסרנו מראשנו שש מצנפות
ויחד בחשנו לנו קדרה
של ארוחת צהריים והרבה אוירה.
עם חמש מכשפות אהובות לצידי
גם יער אפל נראה גמדי,
כי הצחוק, כידוע, הוא לחש חזק
שמעיף את הבוגארט ממש למרחק!_

איזה כיף...
וחייבת להודות שאפילו קצת מקנאה - מאחלת לעצמי שגם לי יהיו פעם 5 מכשפות [או אולי בעצם עדיף דובות במקרה שלי??]
שיעזרו לי לראות את פיות וגמדי היער ופחות את האפלה הפחד..

ומאחלת לך שימשיכו ימים טובים...

אה, בדיוק רציתי לומר שרק ביער האפל אפשר למצוא דברים נהדרים כמו חדי קרן וקנטאורים.
<מנסה לשלב דיבורים על ספרים עם דיבורים על החיים>

יפהפיה שלי!
כרגיל, חסרת נשימה אחרי בליעה של הבלוג בשלמותו.

אז, משהו על אהבה, והרבה קסם ודמעות - שתילי יער
ארוך, אבל שווה כל מילה. והפלוס הנוסף - אפשר (ומומלץ) לקרוא בחתיכות קטנות, כדי שיקח יותר זמן. מעולה לאמהות.

אני מהמכורים לספרים ומאד לא אוהבת את הסרטים, בעיקר כי הם משטיחים את הדמויות, משאירים רק את הנצנוצים בלי התוכן, ההתלבטות, האהבה לבני האדם שמופיעה בספרים.
ומכיוון שיש לך שניים בגיל שאפשר להקריא את הספרים (הרביעיה הראשונה, לפחות, אחר כך הם נעשים אכזריים מדי) - אין לך תירוץ!

ומוסיפה לרשימה (אחרי ההארי פוטרים) את "האריה, המכשפה וארון הבגדים", עטור הקסם והיופי.

וקצת תשובות (לדעתי, כמובן)
ואם היא מונחת על הרצפה ומעלימה אותה, אז רואים את החדר שמתחת, כמו שרואים דרך מי שלובש אותה? - לא. מצוין בפירוש שהארי רואה את הגלימה כאשר הוא מקבל אותה, ורק כאשר הוא לובש אותה, הוא והגלימה נעלמים. (אולי יש בה חיישני חום גוף שמופעלים רק כאשר לובשים אותה?)

איך זה יתכן שהמפה לא מראה גם אותם? - היא מראה רק את העותק ה'מקורי', זה שהיה שם כאשר האירועים קרו לראשונה. היה קו זמן שבו היה רק עותק אחד של הארי והרמיוני, לפני שהם חזרו בזמן. אחרי שהם חזרו, נוספו עוד עותקים שלהם, אבל הם כבר 'שכפולים'.
ואולי המפה מגנה על הארי, ומנסה להטעות את האחרים?

אהבה, ומיעוט וירוסים וריבוי חיבוקים,
נשיקות ממני.

שליחה על ידי מכשפה* » 13 מרץ 2007, 16:13

גם אני קיבלתי כמובן מאליו את העובדה שהגלימה, כשהיא ריקה היא נראית ורק כשהיא נלבשת היא בלתי נראית. היפה בסיפור על קסמים הוא שכל אי-גיון כזה אפשר להסביר בקסם! אבל אני בכל זאת עוד לא מסופקת לגבי הסבר למפת הקונדסאים. הרי הם כולם היו שם באותו זמן! אלאמלא הארי מן העתיד כישף את אפטרונוס ליד האגם הארי בהווה היה מושמד על ידי הסוהרסנים. לרולינג פיתרונים...
ברוכה הבאה לטירה אלודאה.
לילה טוב , שמך בהחלט הולם אותך! מילא להיות ערה בשעות כאלו אבל גם לכתוב. כל הכבוד! (מצד שני, אם אני הייתי מוצאת את עצמי ערה בשעה כזאת זה בודאי מה שהייתי עושה. אפשר להמציא מרגיעון על דרגת ההתמכרות ומשך הערות)
PH00 יקרה, עד שתמצאי לך דובות לסעודות אמיתיות את תמיד מוזמנת לסעודות בטירה (הטבחים של הוגוורטס הם הרי גם קוסמים, טעים זה בטוח יהיה).

שליחה על ידי מכשפה* » 13 מרץ 2007, 16:33

עכשיו , משיצאתי מהיער האפל, בא לי גם לצאת מהארון. מה עוד שיש דברים שסיפרתי בשמות אחרים וכשהם חסרים כאן זה מקשה. נוצרות אי הבנות. אני כותבת כאן באתר בשם מי מה , על הפרידה מהוולדמורט, מחלת הנפש שקדמה לה והטלטלות שבאו אחריה וגם על עוד ענינים כתבתי בדף מי מה ארכיון.
חלק מכן כבר יודעות את זה כי הרגשתי צורך להגיד באופן אישי.
בחיים האמיתיים בכלל קוראים לי נורית.

אז את בכלל הנסיכה הקסומה

יקרה, עד שתמצאי לך דובות לסעודות אמיתיות את תמיד מוזמנת לסעודות בטירה (הטבחים של הוגוורטס הם הרי גם קוסמים, טעים זה בטוח יהיה).
תודה...

עכשיו , משיצאתי מהיער האפל, בא לי גם לצאת מהארון
נעים לי מאד להכיר מחדש..

שליחה על ידי מכשפה* » 14 מרץ 2007, 21:47

אז את בכלל הנסיכה הקסומה
באמת, כשיצא הסרט, הייתי קומונרית ומהר מאוד החלו כולם לקרוא לי BUTTER CUP ...

אז את בכלל הנסיכה הקסומה
אבל זה לא מפתיע אותי. את הרי תמיד היית קסומה בעיני.

(איזה שם מקסים...)

טוב, סופסוף קראתי את הארכיון שלך מהתחלה, כי הרי התחלתי אותו מהאמצע, ותמיד היה נדמה לי שכתובים למעלה כל הדברים החשובים, וכל ההיסטוריה שלך עם הוולדמורט, ועד עכשיו - בושה לספר אבל נספר - לא העזתי, לא היה לי כוח לקרוא את זה.
ועכשיו גיליתי שסיפרת פחות ממה שחשבתי...

בזמן אמת זה היה נראה לי מוזר לחשוק כל כך במשקה דמיוני שאת טעמו איני מכירה.
הא, הא.
ומה עם פאצ'ינקה?
פאצ'ינקה היא מין לביבה, לא מאוד מתוקה, עם מילוי חצי נוזלי, מתוק, שאני לא אגלה לך מה יש בו, חוץ מערמונים מרוסקים וקצת דבש (גם הסופר לא מגלה). את נותנת ביס אחד ז ה י ר בקצה, והמילוי זולג החוצה, ואת מלקקת. אי אפשר לאכול פאצ'ינקה ולהישאר נקי. אין דבר כזה. אתה אמור להתלכלך בהנאה.
(רובוטים של שחר, איזק אסימוב)
אחרי שקראתי את זה, במשך שבועות היו לי התקפי חשק עזים ביותר לפאצ'ינקות. למה, למה לא נותנים לי את זה??!

שליחה על ידי מכשפה* » 22 מרץ 2007, 14:21

את ההיסטוריה שלי עם הוולדמורט אולי אכתוב יומאחד. האמת? לא כזה שוס. בחורה פוגשת בחור, בחור אומר את כל המילים הנכונות, בחורה מקשיבה למילים במקום לפעמוני האזהרה שמצלצלים בעוז, בחור ובחורה מתחתנים, מהגרים, נודדים, מולידים, שורדים,נפרדים. זהו בעצם. מחלת הנפש היא רק עוד צבע,לא התמונה עצמה.
חרף אופיו הקודר, נולד הוולדמורט ביום הראשון של האביב, אז אתמול חגגנו לו יומולדת. מזג האויר התנהג כמו אביב מושלם ומכיון שהקוסם הבכיר היה איתי מהבוקר (שלשול קטן ולא מזיק, איפשר לנו לבלות יחד בלי להסתבך עם השלטונות ), היה לנו זמן לתכנן תכניות והחלטנו שנחגוג סביב למדורה. מאחורי הבנין שאנחנו גרים בו יש בית קברות ישן, שכנים נהדרים, לא מרעישים ולא מתלוננים על רעש או ריחות עשן. את המדורה שלנו אנחנו עושים תמיד באותו מקום, ברווח שבין בית הקברות לבנין. איזה כייף זה מדורה! הוולדמורט הגיע אלינו אחרי הצהריים והלך עם הילדים להקים את המדורה, הוא היה כבר קצת שתוי אבל לא נורא. הוא כל כך התרגש מזה שאני בכלל עשיתי משהו לכבוד יומולדתו. הוא חשב שהיום יעבור עליו בבדידות מוחלטת. קניתי לו מתנה מנורה מאבן מלח. סמלי בעיני - גם אור וגם חוזק. הקוסמים צירו לו ציורים. היה נעים. לשמחתי הוא הלך אחרי שעתיים ואנחנו המשכנו להוסיף עצים למדורה ולאכול אוכַלים שמבשלים על מדורה (במילותיו של הקוסם הבכיר:"פיתה מחוממת על מדורה זה מה זה טעים!!!") כמה ילדים מהשכונה הצטרפו ואחר כך גם זוג הורים שגרים מעלינו (האמא היא אחת מהמכשפת שכתבתי עליהן קודם - חברה אהובה). הפיונת הפתיעה וכשקמה ממנוחת צהריים ביקשה בלי חיתול ועד השינה נשארה בלי, ביקשה כל פעם במועד וסופסוף יצא לי לתרגל פישפוש של ילדה! השתינה לה בכייף בין השיחים ואפילו עשתה קקי בסיר. הידד! <מתרגשת> ישבנו לנו סביב לאש עד שהגיע זמן להתרחץ ולישון. כולם חפפו ראש בלי לעשות ענין ואפילו עזרו זה לזה לשטוף מהשיער, או כמו שאמר הקוסם הצעיר "פיונת ואני חגגנו את יום שבת". כל פעם שאנחנו עושים מדורה עם השכנים (פעמיים בשנה בממוצע) אנחנו כל כך נהנים ואני כל פעם מופתעת מחדש מכמה שזה לא קשה בכלל. כל פעם כזאת אנחנו מבטיחים לעצמנו לחזור על זה יותר ובכל זאת לא עושים את זה! אני חושבת שיש באש משהו שגם עושה נעים באופן הכי פשוט של תענוג: יופי וחמימות ואוכל מבושל (יצאו תפוחי אדמה משו משו), אבל גם משהו מאוד חינוכי, ללמוד איזה עצים טובים ואיזה סתם עושים עשן, ללמוד לשמור על הסביבה מפני התפשטות האש, מכאן המסקנה שאבנים עמידות בחום, ללמוד לשמור על הגוף, ללמוד להתיחס לכיוני הרוח שמעיפה אתה עשן וגיצים. זה לא סתם שהם עזרו אחד לשני במקלחת, קדמה לזה השהות סביב המדורה שבה הם נדרשו לעזרה הדדית כל הזמן! זו רוצה לעבור ופוחדת אז זה מושיט לה יד, זה מנסה להדליק מקל אז אחיו עוזר לו, כולם יחד מקוששים עצים ומסדרים אבנים במעגל, וכמובן שבסוף הבנים אחראים על הכיבוי....

שליחה על ידי מכשפה* » 22 מרץ 2007, 22:14

בימים האחרונים זנחו הקוסמים את הארי פוטר לטובת סיפור יציאת מצרים. זה התחיל כשהקוסם הבכיר, שכבר לומד בכתה א' והתחיל ללמוד את הנושא בכתה, ביקש שנצפה בסרט "נסיך מצרים". הקוסם הצעיר התלהב וביקש שנמשיך עם זה עד פסח! האמת - יופי של סרט. את הבכיר מעסיק מאוד ענין הזהות של משה, איך זה שהוא לא ידע שהוא מאומץ? איך הוא הרגיש כשגילה? איפה היו עמרם ויוכבד? שאלות מענינות. אין לי תשובות אז אנחנו מנחשים. היום סיפרתי להם שאמנם לא רואים את זה בסרט, אבל מרים קראה ליוכבד שתבוא ותהיה המינקת של משה. שוחחנו על זה קצת. אני לא יודעת מה עם הקוסמים, אבל אותי הידיעה הזאת מנחמת (במיוחד לאור שירתה קורעת הלב של עפרה חזה כיוכבד המניחה את תינוקה ביאור), העובדה שהיא בכל זאת זכתה לראות אותו גדל, זכתה להיניק אותו. התחלתי לחשוב איך הייתי מרגישה במצב כזה, לבוא ולהיניק תינוק שלי שמאומץ על ידי משפחה אחרת. תרגיל למתקדמות.

<קוראת>

התחלתי לחשוב איך הייתי מרגישה במצב כזה, לבוא ולהיניק תינוק שלי שמאומץ על ידי משפחה אחרת
לא הייתי עומדת בזה, אני חושבת.
לא מספיק לראות את הילד גדל. צריך לחבק אותו כאשר הוא מפחד, ולנשק אותו כאשר הוא נופל, ולאהוב אותו באמצע הלילה, כאשר הוא מחייך מתוך שינה ואת יודעת שהוא חולם על משהו מתוק וחמים.

שליחה על ידי מכשפה* » 24 מרץ 2007, 22:59

נושא הזהות קירב את סיפור משה הביתה ממש. היום הקוסם הבכיר שאל "אבל איך בת פרעה ידעה שמשה הוא ילד עברי?" אז הסברתי לו על ברית המילה ושאלתי אם הוא יודע מה זה. הוא יודע. "אבל לי לא עשיתם, נכון?" אני מאשרת ושואלת מה הוא מרגיש לגבי זה. הוא עונה שזה בסדר גמור מצידו ואז מוסיף ושואל "אני יכול גם עכשיו לעשות את זה?" אני עונה שכן אבל שזה כואב מאוד. "אמא, לתינוקות לא כואב כשעושים להם את זה?" אני עונה שכן, זה כואב מאוד, אולי לא כמו לילד גדול או אדם מבוגר אבל בכל זאת - חותכים להם חלק מהגוף. "לך חתכו את הפות כשהיית תינוקת?" הוא ממשיך "הו לא!" אני מתחלחת , הוא נרגע וממשיך הלאה לענינים אחרים.
עכשיו בכלל יותר מענין אותו נושא האמונה, אנחנו משוחחים הרבה על ההבחנה בין אמונה לדת. אני מסבירה שיש אנשים שמאמינים ולא דתיים בכלל, יש כאלה שקצת דתיים ויש כאלה שמקיימים את כל המצוות - על פני כל הקשת, כך גם יש מי שמקיימים מצוות אבל ספקנים לגבי האמונה. שיחות מענינות. כמעט כל מי שנפגש איתנו בימים האחרונים זוכה לחקירה צולבת בנוגע לאמונתו באלוהים. להפתעתי רוב המשיבים מאמינים, או לפחות זה מה שעונים לו...
שוב אני מרגישה שאיכשהו נוצר מודל של חינוך ביתי יחד עם בית ספר. מודל משולב, לא אידיאלי אולי, אבל עובד. אני פשוט מנסה שהזמן שלנו יחד יהיה באמת זמן של חיים, שאני לא אכוון את הפעילות ללמידה אבל כן אשתף פעולה עם למידה כשעֵזרַתי נדרשת. יותר ויותר פעולות שהייתי מזדרזת לסיים "לפני הילדים" אני לא מזדרזת בהן יותר ועושה יחד איתם. זה נכון בעיני שהם יהיו שותפים להתנהלות הבית ולעבודה שזה דורש ולא יבואו אל המוכן כל יום (מזל שאני לא עושה נקיונות פסח (-: ).

שליחה על ידי מכשפה* » 24 מרץ 2007, 23:02

בעצם יש לא מעט משותף בין הארי פוטר למשה רבנו (לא לסקול אותי בבקשה על הכפירה הזאת). שניהם אומצו בינקותם, לשניהם כוחות מיוחדים שלא ידעו עליהם, בשני הסיפורים יש משקל רב לכישוף, לקסם, לכוח שמעבר, אבל בשני הסיפורים יש יותר משקל לאומץ הלב האנושי, לדבקות במשימה ולאמונה. מה שכן, המטה של משה גדול הרבה יותר ממטה הקסם של הארי פוטר.... את המקלות הקטנים ששימשו שרביטים והיו פזורים בכל הבית החליפו מקלות גדולים , גזעים כמעט, שאסור לזרוק, בלתי אפשרי להחביא ואוי לי אם אציע לשים אותם במדורה

שוב אני מרגישה שאיכשהו נוצר מודל של חינוך ביתי יחד עם בית ספר. מודל משולב, לא אידיאלי אולי, אבל עובד. אני פשוט מנסה שהזמן שלנו יחד יהיה באמת זמן של חיים, שאני לא אכוון את הפעילות ללמידה אבל כן אשתף פעולה עם למידה כשעֵזרַתי נדרשת. יותר ויותר פעולות שהייתי מזדרזת לסיים "לפני הילדים" אני לא מזדרזת בהן יותר ועושה יחד איתם. זה נכון בעיני שהם יהיו שותפים להתנהלות הבית ולעבודה שזה דורש ולא יבואו אל המוכן כל יום (מזל שאני לא עושה נקיונות פסח ).

איזה יפה לשמוע את זה

. מעניק השראה.

איזה יפה לשמוע את זה . מעניק השראה

שליחה על ידי מכשפה* » 25 מרץ 2007, 15:01

תודה מבקרות יקרות

ביום שישי גם עשינו מדורה, מה שאמר ששומר הקרקעות נישאר לבדו בבית (הוא שונא מדורות). נהייתי מאניאקית של חומרי בעירה... כל משטח עץ נטוש ליד פח אני מסמנת לי בראש לזכור לחזור לקחת. הלכנו עם העגלה של הפיונת ליד פח אחד כזה ששם זרקו המון אריזות תעשיתיות מעץ והעמסנו ככל שיכל העגלה לשאת, אז היתה לנו יופי של אש! המדורות האללו גורמות לי להעריך את היופי של חוש השימור העצמי הטבוע בילדים. אני משאירה אותם ליד האש בשקט נפשי גמור והולכת להביא דברים מהבית. הם שומרים על עצמם כל כך יפה. זה הזכיר לי שפעם היינו בנופש כשהקוסם הצעיר היה בן שנה ומשהו (הפיונת עוד היתה בטן) והשארנו אותו לרגע ליד האש בחוץ ונכנסנו לבונגלו ששכרנו. שכנתנו לבונגלו דפקה על הדלת בבהילות שמה פתאום השארנו פעוט ליד האש. זה היה יפה מצדה, אבל הוולדמורט ממש התעצבן מהפלישה לפרטיות. הייתי צריכה להרגיע אותו והסביר לו שלא כל הילדים ככה ושהאשה פעלה מתוך דאגה כנה לשלומו...

רק עכשיו גיליתי אותך פה (ותודה ל לילה טוב)
ככל שאני קוראת אותך אני מתאהבת בך יותר. [-:

חג שמח ואביבי @} @} @}

ברוכה הבאה אמא של ליה ! רוחות הרפאים מבטיחות לא להבהיל תינוקות במינשאים.
חייבת לשתף פה במשהו. מאז ש אשה שמחה חשפה אותי אל הלחש "הרפו ודעו כי אנח ה'" _{(תהלים מא' 11)} _{(גיגלת ומצאת - תאמין!)} אני משתמשת בו כל הזמן. זה עושה טוב. ביום שישי האחרון ניתבקשתי לקרוא קטע קצר בקבלת שבת. זה אירוע קטן ואינטימי שמתקיים בכל שבת אחרונה בחודש. משתתפים בו אנשים מכל מני סוגים, צעירים, מבוגרים, משפחות. הטקס אנו דתי אבל נאמרות בו ברכות ותפילות ומודלקים נרות וייש קידוש ויין וחלה ושירים ופינת יצירה לילדים שנפתחת לאחר הדלקת הנרות. כייף. וישר כשנתבקשתי ידעתי שאני הולכת לדבר על הלחש המופלא הזה. הוגבלתי ל200 מילה אז הרגשתי שיש פה צמצום. אבל כאן, בדף הזה, אתן כבר יודעות הכל (כמעט) אז הצמצום לא מפריע. אז הנה מה שכתבתי וקראתי ביום שישי האחרון:
הרפו ודעו כי אני ה'
לפני כמה ימים הטריד אותי כלב. הרמתי אבן קטנה וזרקתי עליו. אני אף פעם לא פוגעת, אז אפילו לא ניסיתי וטראחחח – פגעתי לו באוזן. הרגשתי נורא כמובן , אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שפגעתי. מכירים את זה שמנסים לקלוע נייר לפח וכשמתאמצים לכוון מפספסים, אבל כשממש לא מנסים זה נכנס בול? אז על זה רציתי לדבר.
כבר כמה זמן שאני מבחינה שכשאני מרפה מבעיה שמטרידה אותי היא נוטה להיפטר, דברים מסתדרים. ככה הגעתי אל פסוק 11 מספר תהילים, פרק מא' , שאומר "הרפו ודעו כי אני ה'" . הפסוק הזה נגע לליבי כל כך! לכאורה, הוא עומד בסתירה לתרבות בה אנו חיים. התרבות שלנו היא יותר "יגעת ומצאת ..." עם דגש על ה"יגעת". אנחנו מורגלים להאמין שרק בעבודה קשה, ביזע וכאב נגיע ליעדים נכספים והנה, כאן, הנחיה להרפות. להרפות כי יש כוח גדול ועצום מאתנו שדואג לסדר הנכון של הדברים ומה שצריך לקרות הוא שיקרה. זו גישה שבבסיסה ענווה. אין זאת אומרת שעלינו לחיות בבטלה, לשבת על שפת הנהר ולתת לו לזרום, אבל כן יש כאן הוראה מפורשת להרפות. אני מבינה את ההרפיה הזאת כמנוחה מדאגה. לדעת עמוק בפנים שאני חלק קטנטן ממערך אדיר שפועל בתאום מושלם וכל שמוטל עלי הוא לעשות את הכי טוב שאני יכולה ולהפסיק לדאוג. כך שההרפיה היא לא מְעשיה, היא הרפיה מלחץ. האמונה הכרחית כאן, אמונה באלוהים כזה או אחר, או בכוח קוסמי כלשהו, כי היא מבטיחה לנו שיהיה בסדר גם אם כרגע נדמה לנו שלא. תרבויות שונות מצאו דרכים שונות להגיע אל השקט הנכסף הזה, תפילה, מדיטציה, לימוד, שירה, אומנות. עכשיו נותר רק לתרגל את זה...

אה כן, וגם בדיוק כשהגיע תורי לקרוא, פיונת החליטה שהיא חייבת, אבל פשוט חייבת, לינוק. אז קראתי עם פיונת מחוברת לציצי. ממש
הרפיה מלחץ
(-:

חג חירות שמח!

חג חרטומים שמח ומלא הרפיה !

ההרפיה הזאת כמנוחה מדאגה
כל כך מבינה....

חג נפלא ומאושר (אם כי מעט באיחור...)

פנה הפסח - חלף הלך לו ואנחנו חזרה בשגרה אינטנסיבית למדי בהוגוורטס. עכשיו הבשילו הקוסמים לכדי צפיה ב"הארי פוטר וגביע האש" וגמרונו לקרוא את "האסיר מאזקבן". במקביל הדביקה אותי בת ההרים בחידק הסרט הסוד
וראיתי שהארי פוטר מתקשר גם לזה. כי מה זה לזמן בקסם פטרונוס אם לא מה שמדברים עליו כל הסרט? כלומר, לדמיין רגע מאושר כאילו הוא קורה עכשיו, לצורך הענין זה לא משנה אם מדמינים משהו שקרה או משהו שמיחלים לו. שני הדברים אינם נוכחים ברגע זה בחיים ובכל זאת כשאנחנו נותנים לעצמנו - אפשר להרגיש את האושר שהם גורמים, אפשר להיות מאושרים גם אם הם כבר חלפו או טרם הגיעו.
שמתי לב, למשל, שבכתיבה שלי לגבי חינוך הילדים, הצרתי רבות על כך שילדי לא בחינוך ביתי והחלטתי שבמקום אני אנסה לכתוב על המשאלה שלי שיהיו בבית. כלומר על דרך החיוב! ואז נזכרתי שבפעמים שבהם כן עשיתי ככה כמו למשל בפוסט מה- 24/3 , זה הרגיש ממש טוב. התחלתי לדבר בקול רם על הפנטזיה שלי, על החווה שבה נגדל ביחד ירקות ותרנגולות והילדים יהיו בחוה כל הזמן ויוכלו לבחור אם לעבוד בחוה או לשבת ללמוד בכל רגע נתון.
ועכשיו אני הולכת להשליט סדר בבית שבו מאז ליל הסדר לא שרר כלל סדר! ואני הולכת להנות מכל שניה!

אפרופו סדר, שמת לב שלמרבה העידוד, ביתם של הדרסלים מבהיק מסדר וניקיון בעוד אצל הוויזלים מהומת עולמים? כמה נחמד להיות בצד של הקוסמים החביבים..
ועוד אפרופו סדר אחד - מה הסיפור שלה עם גמדוני הבית? היא באמת חושבת שמשרתים רוצים להישאר משרתים? שלא לומר, עבדים רוצים להישאר עבדים?
אז מה אם חלף הפסח, קושיות יש תמיד..
שיהיה סדר מהנה !
<אגב, פטרונוס אחד הוא מצליח לייצר כשהוא חושב על כך שיצטרך להיפרד מחבריו.. זאת אומרת, לא רק אושר, גם אהבה, לא רק ארועים, גם אנשים שאנחנו אוהבים..>

לא יודעת מה הקטע עם גמדוני הבית, אנחנו עוד בספרים הראשונים אז עד עכשיו ערכנו היכרות רק עם דובי הגמדון מ"הארי פוטר וחדר הסודות", אבל מה שכן, נשף חג המולד השאיר על הקוסם הצעיר רושם עצום. הוא מייד דרש ללמוד לרקוד ריקודים סלוניים ובהעדר בת זוג אחרת בחר בפיונת. המראה שלהם כשכל אחד מניח ידאחת על כתף ויד אחת על מותן, מחוללים בחדר ובמיוחד שלו מניף אותה באויר (תנועה המכונה אצלנו חיבוק מסובב) הוא פשוט מענג.

שליחה על ידי תוש* » 11 אפריל 2007, 19:08

המראה שלהם כשכל אחד מניח ידאחת על כתף ויד אחת על מותן, מחוללים בחדר ובמיוחד שלו מניף אותה באויר (תנועה המכונה אצלנו חיבוק מסובב) הוא פשוט מענג

<הדודה (;-)) מתמוגגת רק מלדמיין, ומאוד ומאוד תשמח אם העונג יתועד וישלח אליה במייל...>

רק עכשיו קראתי את מה שכתבת על "הרפו ודעו..". אני מתרגשת לקרוא שזה נמצא אתך (הפסוק).
וגם אני בדיוק בימים אלו רואה בהמשכים את "הסוד" (בעקבות הפנייה של בת ההרים באיזה דף שנכנסתי אליו ממש בטעות

).
לילה טוב @}

איך עושים אייקון מתפוצץ מצחוק?

חמודים, הקוסמים שלך....

מה הסיפור שלה עם גמדוני הבית? היא באמת חושבת שמשרתים רוצים להישאר משרתים? שלא לומר, עבדים רוצים להישאר עבדים?
יכול להיות שהם "התמסדו" institutionizwsd, ולא קל לצאת מזה...
גם לבני ישראל לקח 40 שנה של הסתובבות במדבר כשלב מעבר בין עבדות לעצמאות.
ועל הגמדונים ברור שמופעל קסם. איך שעבדו אותם מלכתחילה?

"תעודת זהות?" שואל השוטר ואני מתחילה בקושי, אחת אחת, להגיד את הספרות ותוך כדי שאני אומרת אני נזכרת בדיויד סאי שסיפר שלפעמים הוא היה עוצר באמצע סדנאת יוגה ושואל אנשים מה מספר הביטוח לאומי שלהם והם לא היו מצליחים לזכור ואני תוהה אם אני אצליח ומתפלאה מאוד שכן. כך גם מספר טלפון, שנת לידה, מספר שנות נישואין, כמה זמן בנפרד וכאלו. למה שאפשר אני עונה בהנהוני ראש. קשה לי להוציא קול. אחר כך הוא מתחיל לרשום מפי את מאורעות השעה האחרונה. הוא כותב כל כך לאט ואני כבר רוצה לחזור לילדים שלי. אנחנו יושבים ליד שולחן במטבח של השכנים שלי. הילדים בסלון עם השכנות. בחוץ תנועה ערה אבל אני לא בדיוק קולטת מי שם. עוד שכנים, עוד שוטרים ואיפהשהו, מעט רחוק יותר, על המדרכה, יושב הוולדמורט ואתו אחד מהבחורים שהשתלטו עליו. האמבולנס מגיע. קוראים לשוטר שרשם לבוא לנסוע עם האמבולנס. אני חוזרת לסלון. אחר כך מגיעה שוטרת. חמודה ונעימה הרבה יותר ואנחנו ממשיכות. גם הקצב נוח יותר. אז מה היה לנו?
"נכנסתי למיטה בערך ברבע ל12 וזמן קצר אחר כך שמעתי רעשים מהחלון. הדלת היתה נעולה אבל החלון היה פתוח בשביל החתול. חשבתי שחתולים מנסים לפתוח את הקופסא של מזון החתולים והחלטתי שאם זה לא נפסק בקרוב אני יוצאת לבעוט בהם. ואז נפתחה דלת חדר השינה והוולדמורט איום ונורא ללא חולצה אוחז בידו סכין גדולה נכנס לחדר. אני כמובן, נבהלת עד עמקי נשמתי ונזכרת שבפעם הקודמת שהוא הופיע אצלי בשעת לילה מאוחרת עם מקל גדול אמרתי לו שהוא מפחיד אותי והוא התנצל והסביר לי שלא בא לפגוע בי. אני מנסה את הטקטיקה הזאת שוב אבל הוא לא בענין. הוא מראה לי את גבו וצועק "תראי מה גרמת לי לעשות!!! " אני לא מבינה על מה הוא מדבר, חושבת שהוא מתכוון לקעקוע שעשה לא מזמן. אבל אז הוא מוסיף "אני כל הזמן נשרף" ואני מבחינה שהגב שלו אדום מאוד. כוויות.
מכאן והלאה אני לא זוכרת כל כך טוב מה היה. אני זוכרת שהסתכלתי לו בעיניים וניסיתי לגרום לו לתת לי את הסכין. לא זוכרת מתי התחלתי לצרוח ומה גרם לי להבין שאין לי סיכוי להוציא אותו מזה. זוכרת את תחושת האימה. זוכרת אותו חוזר ואומר שאני צריכה לבוא אתו החוצה אם אני לא רוצה שהוא יהרוג אותי לעיני הילדים. כשאני התחלתי לצרוח גם הילדים התעוררו והצטרפו לצרחות. באיזשהו שלב הבנתי שהוא לא מעונין בהם וצרחתי לקוסם הבכיר שילך החוצה ויקרא לשכן אבל הוא הצליח להגיע רק עד דלת חדר השינה וקפא שם בוכה.בינתיים הוולדמורט מנפנף בסכין ואני לא מבינה מה הוא עומד לעשות, להרוג אותי או את עצמו לעינינו? ופתאום ברור לי שאני לא הולכת לתת לו להרוג אותי ושבעצם הוא די לא יציב ואני מאוד כן וגם מלאה אדרנלין. בעטתי לו בצלעות. בעיטה עלובה אבל זה הספיק בשביל להפוך אותו על המיטה ולחבוט לו את הראש בקיר. בשלב הזה שני הקוסמים רצו לדלת הכניסה אבל זו היתה נעולה והם נתקעו שם. אני התישבתי על החזה של הוולדמורט ואיכשהו הצלחתי להוציא לו את הסכין מהיד ולהשליך אותה רחוק ממנו. רצתי להוציא את הקוסמים החוצה, מתכננת לחזור לקחת את הפיונת. כשפתחתי את הדלת כבר התקרב גבר אחד (לא שכן, עובר אורח) לדלת וצעקתי לו שיבוא לעזור לי הוא צרח עלי לצאת החוצה ואני צרחתי בחזרה שיש לי תינוקת בפנים. בינתיים הוולדמורט קם מהמיטה ולקח את הסכין וגם שלף עוד סכין שהיתה לו והוא בא לקראתנו עם סכין בכל יד. האיש צעק לי ת-ר-ו-צ-י !!!! מבינה שהוא עזב את הפיונת ובא אחרי , התחלתי לרוץ, לא יודעת לאן, צורחת כל עוד רוחי בי ונטרפת מפחד. הוא כבר כמעט השיג אותי כשהשכנים הנוספים שיצאו בינתיים סגרו עליו, רצתי חזרה לבית, הפיונת כבר יצאה החוצה בעצמה, חטפתי אותה ואת הקוסם הצעיר ויחד עם הקוסם הגדול רצנו לבית השכנים."

ואיזה מזל שהם רואים המון הארי פוטר ואפשר להסביר להם על כל מני פנים של רוע. ואיזה מזל שימים ספורים קודם לכן היתה לנו שיחת "ריענון" על מחלות נפש בכלל ועל זו של אבא בפרט.

ולמה, לעזאזל, אני לא מצליחה להפסיק לדאוג לשלומו של הוולדמורט ולחוש כלפיו חמלה וצער עמוק מאוד על האפילה הנצחית שאליה הוא דן את עצמו?

את בסדר???? תרימי אלי טלפון לסקייפ, tamar idan. אני אוהבת אותך.

ולמה, לעזאזל, אני לא מצליחה להפסיק לחוש כלפיו חמלה וצער עמוק מאוד על האפילה הנצחית שאליה הוא דן את עצמו?
כי את יודעת, שיש ניצוץ של אנושיות - ותקווה - מעבר לכל זה. גם אם הוא היה הורג אותך ואת הילדים, הוא עדיין היה בן אנוש.

רק תשמרי על סדר עדיפויות נכון. על עצמך. על הילדים. על הניצוץ שבך - אל תשכחי אותו. על האהבה שאת זכאית לה. על המקום המוגן שלך בעולם. מקום מוגן. בטוח. מכבד. אוהב. מגיע לך. כל כך מגיע לך.

אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך

ואת כל זה כתבתי במו ידי, ללא קופי-פייסט אחד.

תחזיקי מעמד, ותקיפי את עצמך באנשים טובים. אני שולחת חיבוק ענק לך ולילדייך.

את גיבורה. את מדהימה. אני מעריצה אותך.
החזיקי מעמד.

ואוו, מה שעבר עלייך... איך הילדים? איך את?
קוראת אותך.

יאללה.בלתי נתפס ונתפס מאד.את מאד גיבורה.מאד.
ולמה, לעזאזל, אני לא מצליחה להפסיק לדאוג לשלומו של הוולדמורט ולחוש כלפיו חמלה וצער עמוק מאוד על האפילה הנצחית שאליה הוא דן את עצמו?
אם יורשה לי לומר,הגיע הזמן לשחרר.לשחרר בחמלה וסליחה.בלי צער.

אם יורשה לי לומר,הגיע הזמן לשחרר.לשחרר בחמלה וסליחה.בלי צער

_אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך_

הו, יקירתי, אילו יכולתי להוריד ממך חלק מזה, ולו רק לחבק אותך שלא באופן וירטואלי.

להקל עליך, לא להוריד ממך (זה לא מופע סטרפטיז.... )
אבל הבנת, נכון?

מחשבות טובות: בלילה ההוא, אחרי שכל השוטרים הלכו ואנחנו חזרנו הביתה והלכנו לישון (כולנו צללנו מיד לתוך שינה עמוקה) מילאה אותי מחשבה שמחה - "איזה יופי, זה כבר לא בידי! כל מה שיקרה איתו עכשיו כבר לא אחריות שלי" . אתמול הלכתי לישון עם מחשבה שמחה אחרת - "הוא אוהב אותי כל כך והנה הוא נתן לי את מה שרציתי יותר מכל - שחרור סופי ומוחלט ממנו ובמחיר אישי הכי גבוה שיכול להיות. זו כנראה אהבה מאוד גדולה". עכשיו אני עוד צריכה להתרגל לחופש הזה (כמו גמדוני הבית...)

וואוו, את מדהימה.

האמונה הכרחית כאן, אמונה באלוהים כזה או אחר, או בכוח קוסמי כלשהו, כי היא מבטיחה לנו שיהיה בסדר גם אם כרגע נדמה לנו שלא.
פתאום נזכרתי שבתוך כל הפחד והצרחות עברה בראשי המחשבה "כל זה לטובתי, אני עוד לא יודעת איך, אבל זה לטובתי"
בתיאום מושלם יצא שהדברים שכתבתי התפרסמו ביום שישי בעלון הקיבוץ (התקיפה היתה בלילה שבין חמישי לשישי), ואני לפחות מרגישה שלא רק נאה דרשתי אלא גם נאה קיימתי.

איך הילדים?
טפו עליהם, תותחי על. הם מספרים ומסבירים, הם מדהימים!

הם מספרים ומסבירים, הם מדהימים
מעולה.מדהימים לגמרי.בטח כבר חשבת על זה,לתת להם לצייר או לפסל.
זו כנראה אהבה מאוד גדולה
כן.טוטאלית.פטאליסטית.
גמאני חומלת עליו.נפש חולה ומיוסרת.אבל עדיין,מאד קשה לקבל אלימות,במיוחד כלפי אישה/אהובתך/אם ילדיך.אפשר לחמול מרחוק.

את גיבורה. את מדהימה. ואני אחוזת צמרמורת.

.

פתאום נזכרתי שבתוך כל הפחד והצרחות עברה בראשי המחשבה "כל זה לטובתי, אני עוד לא יודעת איך, אבל זה לטובתי"

מדהים!

אני מתפללת בשבילכם לימים של חסד, לריפוי.
הרבה אהבה

אני מעריצה אותך ! איזו עצמה,כמה שכל ישר ברגע מעוות כל כך...

כל מה שיקרה איתו עכשיו כבר לא אחריות שלי" . האמת היא שמעולם זאת לא היתה האחריות שלך .

מותק,את גדולה.
את ראויה לכל הטוב שבעולם,
ואת גם תקבלי אותו!

תודה לכן. זה כל כך חשוב. עולות לי דמעות. האמת שעוד לא בכיתי. אני דולפת רק למול גילויים של אהדה ואהבה. כאילו עוד לא נותנת לעצמי להרגיש את הכאב שלי אבל כן נרעדת מכאבם של האוהבים אותי. לא גמרתי לכתוב את הסיפור. אני מרגישה שאני צריכה לכתוב הכל.

וואו. אלוהים. איזה פחד. איזה חוזק.

לא מפסיקה לחשוב עלייך...
ממליצה לך על סדנת אימפאקט,תראי באתר של אל-הלב (אומנויות לחימה לנשים)
זה יחזק אותך.

היי בטוב

לא גמרתי לכתוב את הסיפור. אני מרגישה שאני צריכה לכתוב הכל.

תכתבי, תכתבי. וגם הדמעות יבואו.
אני חושבת עליך הרבה, עוד לפני שהתחלת לפרוט את הסצינה המצמררת הזאת לפרטיה.

_אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך

אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך

אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך

הו, יקירתי, אילו יכולתי רק לחבק אותך שלא באופן וירטואלי._

לא גמרתי לכתוב את הסיפור. אני מרגישה שאני צריכה לכתוב הכל.
אז תמשיכי לכתוב...
אני [ונראה שגם אחרות] כאן קוראות ומחבקות...

הגוף מספר את הסיפור שלו. כשנכנסתי עם הילדים לבית השכנים התרוצצתי שם כאחוזת דיבוק עם שני הקטנים על הידיים, מחפשת מקום להתחבא. בעלת הבית אמרה לי לשבת ודחקה בי לשתות מים כי אני נורא חיוורת. עדיין מתתי מפחד וגם פחדתי על בעלה שיצא החוצה להשתלט על הוולדמורט. נכון שהשכן שלי הוא ענק ולוחם ללא חת אבל כאן מדובר בפסיכי עם שני סכינים. לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לבלוע. הרגשתי כאילו תקוע לי קוץ קטן בגרון ששורט עם כל נשימה. השכנה שלי הזמינה אחות. האחות הגיעה עם בלון חמצן וניסיתי אבל זה לא הרגיש לי טוב, הקוסם הבכיר נבהל מהרעש של בלון החמצן וקבר את פניו בספה, הקטנים רצו לנסות וגם וקיבלו. הלכתי לשירותים, הרגשתי צורך להקיא אבל כלום לא יצא. שכנה אחרת הביאה לי מכנסיים. בזמן שברחתי בריצה מהוולדמורט הסוגרים שלי לא תיפקדו מי יודע מה והמכנסיים שלי היו רטובים... שוב חזרתי לחדר, לא מצליחה לשתות, לא מצליחה לנשום לא מסוגלת לדבר. רק עונה לשאלות של הילדים " אבל למה אבא עשה את זה?" מההתחלה לא השחרתי אותו. הסברתי להם שהמחלה של אבא גרמה לו להשתגע (עכשיו אני עצמי כבר לא בטוחה, מתחיל להיראות כאילו הוא היה מאוד מתוכנן - בכל זאת הוא עבר שתי בדיקות פסיכיאטריות ונמצא כשיר), שהוא לא ידע מה הוא עושה ושהוא אוהב את כולנו מאוד, רק המחלה גרמה לו להתבלבל. קיבלנו רסקיו. בזמן שהשוטרים רשמו את העדות שלי חברה עמדה מאחורי ועיסתה את הגב והשכמות שלי. ממש הרגשתי את האדרנלין מתפזר. ופתאום נהייתי עייפה רק רציתי לישון. ברגע שהלכו השוטרים חזרנו הביתה והלכנו לישון. יודעים שהוא בידי המשטרה נרדמנו במהירות ובתחושת ביטחון שלצערי לא חזרה מאז הלילה ההוא.

אחרי לידות יש לי שלושה ימים של מן אופוריה, לא עיפה, תיאבון בריא ומצב רוח טוב ואז הקולסטרום מתחלף לחלב ואני מתחילה לבכות. אני כבר מזהה את בוא החלב לפי הגוש בגרון. מצחיק איך הגוף שלי מגיב דומה גם לטראומה. שלושה ימים הייתי נמרה. חוץ מהתיאבון. לא מסוגלת לאכול. ואז התחלתי להתפרק. עוד לא הגיע הבכי הגדול אבל טיפין טיפין יוצאות התיפחויות, לפעמים לגמרי במפתיע. החרדותת בלילות קשות מאוד ואני עדיין מיטלטלת בין כעס לרחמים. ועיפות. מאז ההריונות לא הייתי כל כך עייפה.

אני לא מתה על האייקון הזה אבל אני מתה לחבק אותך

אולי כדאי להמשיך עם הרסקיו רמדי,
אותי הדהים שבאותו לילה הצלחת לישון,כנראה שהגוף ממש התפרק מהטראומה ורק עכשיו הוא מעבד את הנתונים.
מקווה שלאט לאט תתחזקי ותתאזני.
תהיי סבלנית לעצמך,לא פשוט מה שעברת.

אולי כדאי להמשיך עם הרסקיו רמדי,
ממשיכה. לא עוזר.

רסקיו עוזר למצב מאד נקודתי.אפשר לנסות להרכיב תמצית לילדים שתנקה את הטראומה ותחזק את בטחונם העצמי.למשל.רק הצעה.

הסוגרים שלי לא תיפקדו מי יודע מה
זה קרה לי פעם כשכמעט טבעתי ונאחזתי בסלע. לגמרי מבינה מה עבר עליך.
את מדהימה.
כדאי לחשוב על דברים שיעזרו להתנקות מהטראומה ולהתחזק: דיקור, מסג'.
אבל, בעצם יש לך את היוגה.
החזיקי מעמד. קוראת אותך.

החזיקי מעמד. קוראת אותך
וגם שוב: אילו יכולתי רק לחבק אותך שלא באופן וירטואלי

אם אני יכולה לעזור איכשהו במשהו באופן לא וירטואלי רק תגידי במה ואיך...

רק עכשיו השלמתי את הקריאה בהוגוורטס אחרי שהפנית אותי לשם...

איזה סרט

בהקשר של ה"סוד" אני דווקא רואה בדרמת האימה הזו ובכלל בבלוג ההוא את התפתחות העניינים קצת אחרת מאיך שאת מתארת ב ה סוד.
כבר לפני יומיים כשרק התחלתי לקרא את הוגוורטס שלך, חלפה בי מחשבה מצמררת של מה הולך לקרות שם בתחתית הדף.
הרגשתי צורך לעצור ולסור אלייך בדפהבית ולהפציר בך להחליף את הקלטת, לשנות את הניק.... אבל אז כתבת אני רוצה שיהיו הדים שיהיו קוראים ובמיוחד קוראות, שיגיבו שיגידו לי שאני נהדרת ושנונה ומצחיקה ושיתנו לי אישור. "את בסדר. התקבלת!" וכולן גם הגיבו לך באופן טבעי מהכיוון הזה אז שיחררתי וניסיתי להשתלב.

היום בהמשך הדף הנבואה הגשימה את עצמה (בינגו

) ו'המפלצת' הפציעה.

חוזה 'עבה' יש לך עם אב ילדייך

(אחד לך ואחד לו) וגם צבא גדול של משמרות ההשגחה העליונה

ובכל זאת הזדהיתי עם דבריה של שרון ס _אני הייתי מעדיפה אמירה כמו "המחלה של אבא מפריעה לו לאהוב אתכם. כשהיא באה, האהבה שלו קטנה ואפילו לפעמים נעלמת. וכשהמחלה עוזבת, האהבה שלו יכולה לחזור. ואז אפשר להרגיש אותה."
כי זה מה שהמחלה עושה. היא מעלימה את האחרים כבני אדם אהובים, כבני אדם בכלל, הופכת אותם לבובות בהצגה הפרטית של החולה._

טוב לדעת שאת עטופה ומוקפת בקהילה איכפתית ותומכת, ותענוג לשמוע את הפנינים של תותחי האל שלך.
טוב שאת מטופלת (רסקיו, פרחי בך...) וממליצה לך בחום לקבל עוד ועוד תמיכה מהסוג הזה להשבת 'הגופים' שלך למקומם. אם את באיזור הצפון אני מזמינה אותך באהבה אל מיטת הטיפולים שלי (ללא תשלום) למסג' ושמנים למנוחה ואיסוף מחדש. מוכנה גם לבוא עד אלייך.

מאחלת לך ימים טובים יותר, שלווה ורוגַע וגם הרבה נחת בחיק המשפחה והקהילה האוהבת.

ציירי לך תמונה פסטורלית בצבעים רכים ושמחים ותלי לך מעל המיטה חלומות נעימים.
@}

<והמרגיעון שלי- האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר>

שליחה על ידי נטע* » 21 אפריל 2007, 13:27

את מדהימה, אין לי מלים.

אחרי לידות יש לי שלושה ימים של מן אופוריה, לא עיפה, תיאבון בריא ומצב רוח טוב ואז הקולסטרום מתחלף לחלב ואני מתחילה לבכות. אני כבר מזהה את בוא החלב לפי הגוש בגרון. מצחיק איך הגוף שלי מגיב דומה גם לטראומה. שלושה ימים הייתי נמרה. חוץ מהתיאבון. לא מסוגלת לאכול. ואז התחלתי להתפרק. עוד לא הגיע הבכי הגדול אבל טיפין טיפין יוצאות התיפחויות, לפעמים לגמרי במפתיע. החרדותת בלילות קשות מאוד ואני עדיין מיטלטלת בין כעס לרחמים. ועיפות. מאז ההריונות לא הייתי כל כך עייפה.

שלושה ימים שמרת על אדרנלין גבוה, ולא היה זמן ומקום לפחד. עכשיו הכל נופל. זה קשה...
מחבקת....
הצעה? עוצמת הרכות לך ולילדים. מניסיון. באמת. זה כל כך עדין, כל כך תומך...
וזה יעזור לך לצאת, פיזיולוגית, ממצב "פוסט אדרנלין" למשהו רגוע יותר, מאוזן יותר.
ויעזור לך לנוח.
יעזור לעייפות.
מניסיון.
(ועוד משהו: בגלל הטכניקה של הטיפול וכל המסביב, אפקט הפלצבו יהיה הרבה יותר גדול מאשר מלקחת רסקיו)
<תמרוש רוש מאוד אוהבת אפקט פלצבו. כמה שיותר, יותר טוב)

הוא לא "אוהב את כולנו מאוד". ממש לא, לעתים קרובות בכלל לא. והוא גם לא מרגיש לכולם באותו אופן - אלייך בוודאי אחרת לגמרי מאשר לילדים.
כן, זה נכון.
לפעמים אני אומרת את זה אחרת: אולי הוא רצה לאהוב, ייחל לאהוב, אבל בפועל זה לא הלך לו. לא היה לו כוח לאהוב. בתכלס הוא לא אהב.
אז הוא אמר שהוא אהב, אבל התנהג צ'יקמוק.
(זה לא הזמן לקריאה נוספת, כמובן, אבל זה פשוט מתחבר לי נורא עם אמא שאוהבת יותר)

היום קראתי את הדף הזה מתחילתו. זה היה בגלל מה שכתבה ש מים וארץ , רציתי לראות מה גרם לה לראות את הסוף כבר בהתחלה. האמת? הצטמררתי. הכל היה שם מההתחלה. במיוחד הניצנים להתפרצות האחרונה. זה מתחיל ב 7/3 כשכתבתי:
זה הוולדמורט שככה מקווצ'ץ' לי את הלב. לא במזיד הפעם. פשוט אין לא אף אחד בעולם וכשקורה לו משהו טוב או משהו רע (על פי רוב רע) אין לו את מי לשתף חוץ ממני. אז היום הוא התקשר וכבר מצליל קולו ידעתי שטוב מזה לא יצא. שוב נחתה עליו צרה. הצרה עצמה לא נוראית כל כך אבל ההשפעה שלה עליו - מרסקת לב. לא מצליחה להרפות
מה שקרה אז זה שסגרו לו את הנגריה. היתה לו סדנא קטנה בה הוא עשה תיקוני נגרות (באיכות ירודה ביותר אבל כל נסיון לביקורת בונה גרר התפרצות זעם אז עזבתי את זה). פתחו לו את הנגריה אחרי האישפוז הפסיכיאטרי לפני שנה. הוא לא ידע, אבל זו לא ממש נחשבה עבודה כי אם שיקום. אחרי שהוא יצא מהבית התפקוד שלו מאוד ירד והוא התחיל לשתות (על תרופות פסיכיאטריות , כן?) ולבסוף הגיעו דברים לידי כך שסגרו לו את הנגריה. כאילו מתוך דאגה לשלומו, אבל באמת מתוך רצון שילך כבר. אני באמת רציתי שילך כבר אבל עדין לא זו הדרך. זה לקח לו את קרן האור האחרונה שהיתה בחייו. התגובה שלו היתה לשתות יותר! ואז, שלושה ימים אחרי הוא החליט לקחת את עצמו בידיים. להפסיק לשתות ולהשתלב בחברה. הוא התקשר אלי עם ההחלטות האלה ואני שמחתי בשבילו ועודדתי אותו. הוא כנראה פירש את התמיכה שלי כיותר ממה שהיתה ואחרי כמה שעות התקשר שוב וביקש שננסה לחזור לטיפול זוגי. אני אמרתי לא. באותו ערב, 10/3 , כתבתי:
יצאתי לסיבוב ביער האפל. מקוה לצאת ממנו במהירות. מה שהיה הוא שב10:30 בלילה הוא נכנס פתאום אליי הביתה אוחז מקל גדול. נבהלתי נורא. אמרתי לו שהוא מפחיד אותי. הוא התנצל ואמר שהמקל הוא בשבילו כי הוא מאוד שיכור ובקושי יכול ללכת. הוא בא לקחת צעיף פשמינה שהוא נתן לי מתנה לפסח לפני 6 שנים. נתתי לו את הצעיף חושבת בליבי "לך תתלה את עצמך עליו". למחרת הוא בא אלי לעבודה, נתן ל את הצעיף והתנצל. אמרתי לו שבפעם הבאה שהוא נכנס אליי ככה אני קוראת למשטרה.בפועל יצא שצדקתי...

יפתי...
מצטמררת ואוחזת בך בחוזקה וירטואלית.
נהיה אצל פו ביום חמישי, יש סיכוי שתצטרפו?

יקרה...
הרבה זמן לא קראתי את הבלוג המכושף שלך.
את אשה חזקה, חכמה ואהובה מאוד.
כל מה שיקרה איתו עכשיו כבר לא אחריות שלי" . האמת היא שמעולם זאת לא היתה האחריות שלך .
אני נושמת לרווחה, מקווה שגם את.

נהיה אצל פו ביום חמישי, יש סיכוי שתצטרפו?

נהיה אצל פו ביום חמישי, יש סיכוי שתצטרפו?
תגידי כן...

וחוץ מזה אין לי מילים [אני יושבת כאן מול המחשב עם דמעות] כל פעם שאני קוראת משהו שכתבת
אני פשוט רוצה לחבק אותך חזק חיבוק עוטף, מנחם ואוהב כזה לתת לך להרגיש את הכתף התומכת שלי ולתת לך לבכות בכי טוב ומשחרר כזה
בתוך החיבוק העוטף והאוהב...
ואז שנמשיך לקשקש בדברים של סתם...
ושבסוף תגידי לי שעכשיו את יודעת את הכתובת ותבואי שוב לחיבוקים כאלה כל פעם שתצטרכי...

מה, מסיבה אצל פו ? רוצה להצטרף אבל חייבת להשלים משימות. יש רשימה ארוכה, עוד מעט יגיע הזמן לחגיגות. גם הערב דרמה. סיכמתי עם העובדת הסוציאלית על סידור שמאפשר לילדים להיות בקשר טלפוני עם אביהם. כל ערב בשש הם מתקשרים אם הם רוצים. בערב הראשון (שלשום) הקטנים דיברו איתו. הקוסם הבכיר היה אצל חבר. אתמול הבכיר היה בבית ולא רצה לדבר אז מיד גם הקוסם הצעיר לא רצה ורק הפיונת דיברה אתו. היום היינו באירוע משפחתי ואף אחד מהם לא רצה לדבר בטלפון. מתוך החמלה שלי עליו שלחתי SMS שאומר שהילדים מוסרים ד"ש אבל לא רוצים לדבר ושאנסה מחר. הוא שלח SMS שאומר משהו כמו "לא לקח לך ולאמא הכלבה שלך הרבה זמן" כלומר אנחנו מסיתות אותם נגדו. נלחצתי נורא והתקשרתי לסוציאלית. קבענו לדבר כשאגיע הביתה. כעבור חצי שעה אני מקבלת טלפון שהוולדמורט עזב את בית החולים. מי שניסו, לא הצליחו לאתר אותו בטלפון. פה כבר הייתי ממש מבועתת. דרשתי מאבטח על יד הבית. קיבלתי. מאבטח גורילה, שומר של מועדון לילה. לפני חצי שעה נתבשרתי שהוולדמורט במלון. נחה דעתי לעת עתה. המאבטח ישאר על כל צרה שלא תבוא. אוףףף. כל פעם אני אומרת לעצמי, עוד קצת, עוד מאמץ אחד, זה תיכף נגמר. ואז זה בכלל לא נגמר, רק ממשיך. עד מתי? מקווה שלקח חדר בקומה גבוה מאוד ושיש לו בחדר מרפסת עם מעקה נמוך....

יש לי דמעות בעיניים...

וואו!!! חזקי ואמצי. כל הכבוד על ההתמודדות.