הסתגלות לאימהות בלוג תמיכ

[הכול_טוב*]

תודה טאו להורות על התגובה המרגשת שלך.@}@}

[הכול_טוב*]

מוקדם בבוקר...זו השעה שבה אני יכולה ללכת לחדר העבודה, לשים קטורת,למדוט,לכתוב במחשב, זמן מקודש להטעין מצבים לקראת האינטנסיביות של יום חדש. עולים לי בראש כול כך הרבה דברים שהייתי רוצה להספיק: לסרוג לעצמי חותלות בשאריות הצמר הצבעוני,לסיים מאמר,להתפלל ולהודות על כול הטוב בחיי....טוב, אני הולכת לעשות את זה ....רק לפני כן,רציתי לשתף במשהו שעבר עליי אתמול- בני הוא לא מהתינוקות השמנים והעבים, אבל כן יש לו פולקעס ולחיים שמנמנות. הוא פשוט בעל מבנה דק במותניים.בעצם-כמוני.אבל אני נתקפתי אתמול חרדה ועשיתי מן סרט לעצמי בראש שהוא רזה מדי ושאני בכלל לא שמה לב ושהוא צריך להיות יותר מלא ושזה לא בסדר מצידי שאני מזניחה אותו ככה וזה אסור ומסוכן לו...דמיינתי אותי הולכת איתו לטיפת חלב(הייתי רק פעם אחת כשהוא היה כבן חודשיים)ודמיינתי איך האחות אומרת לי שאני לא אחראית ושהוא צריך לאכול יותר בגיל שלו ולא רק לינוק כול כך הרבה....בקיצור, הכנסתי את עצמי לתסריט מדומה...אני שואלת סביבי ומשתפת, וכשאני שואלת אם הוא לא נראה רזה מדי, אז אחותי צוחקת עליי ואומרת לי שאני ממש מדמיינת ואומרת לי"תסתכלי איזה פולקעס יש לו!" וסבא וסבתא שלו גם אמרו לי שהוא בסדר גמור....בקיצור, אתמול הבנתי שכנראה זו השלכה שלי...כאילו מתוך תוכי מנקר חשש שאני לא באמת יודעת לדאוג לצרכיו, כי זה מה שהרגשי אני בעצמי,בגיל ההתבגרות המוקדם,שלא חיכתה לי ארוחה חמה כשחזרתי מבי"ס...פחדתי לרגע שחוסר האחריות שהיה לאימא שלי כלפינו נדבק גם בי ושאולי,באופן לא מודע אני לא מספיק שמה דגש על ארוחות בשבילו... עכשיו אני יודעת שיש לו כנראה את מבנה הגוף שלי,דק במותניים...הוא גם יונק 7-8 פעמים ביממה ובוקר,צהריים וערב מזון מוצק...לפעמים יותר לפעמים פחות ולפעמים לא רוצה בכלל. השלכות ,אבל כאלה שגורמות לי לבדוק שוב עד כמה אני מתאמצת ומכינה לו כול ארוחה בהשקעה ומכול הלב....(לא כול יום יש לי כוח להכין ריזוטו בחלב קוקוס ופשטידת בטטה.....)
אגב, למי שיש מתכון טוב או תפריט לשלוש ארוחות -בוקר,צהריים ,ערב לגיל 11 חודשים,מאוד אשמח !@}@}
נ.ב הייתכן שאני כבר הפכתי לאימא היהודייה שהולכת לרדוף אחרי בנה עם כף מרק עוף שיסיים הכול, ולהגיד לכולם כמה אני מודאגת כי הוא רזה מדי??!!

[הכול_טוב*]

אתמול בביקור אצל הרופאה הרגשתי שמשהו בי התבגר. הבשיל. כשהיא שאלה על חיסונים- לא עניתי לה מעמדת התגוננות וגם לא מעמדה מצטדקת,מתנצלת או משכנעת. הייתי ברורה, החלטית,ועניתי משפט עם נקודה בסוף,ולא סימן שאלה..."החלטנו לדחות את החיסונים לגיל שנה"...בלי תוספות מצטדקות..
הלכנו אליה כי משהו בתוכי רצה להיות רגוע, זו ה"מחלה" הראשונה של הקטקט שלי, הוא מצונן מאוד ומשתעל. גמני מצוננת. החלטתי ללכת כדי לשלול משהו אחר. הכול בסדר, רק הצטננות שתעבור לבד.
שמתי לב שבעלי ניסה להצטדק ו"למצוא חן" רפואית בעיני הרופאה, כדי להימנע מהטפת מוסר או משהו כזה...זה קצת הפריע לי וכול הזמן בעטתי לו ברגל שיפסיק לדבר. עדיף היה שלא היה אומר כלום..אבל זה ממש לא משנה. שטויות.
היא שאלה אותי מה הוא עושה....וזה נראה לי קצת מביך לספר לרופאה מה הבן שלי יודע לעשות. בכלל, מה זה עניינה? אז לקחתי את זה למקום אחר וסיפרתי לה בגאווה על כול מה שהוא עושה...קורא לי כבר אימא, והתחיל גם אבא, נעמד בכול מקום על חפצים ואוכל לבד..."הוא זוחל?" שאלה אותי..
"בטח שהוא זוחל, בריצה.." בעלי השיב.
יש בי משהו כול כך מתנגד לרפואה הקונבנציונאלית, כול כך לא מתחבר. לרופאים. בשבילי הם הכי רחוקים מחיבור אמיתי לאדם כישות שלמה אחת ומיוחדת,לזה שכול ילד הוא עולם ומלואו ויחסיו עם אימו כול כך משפיעים על כול ההתפתחות המוקדמת שלו. הם כול כך לא יודעים את זה...
כמו גם כשבעלי שאל אם אני יכולה לקחת טיפות אף לצינון שלי, אז היא אמרה שזה מייבש את החלב, "אני לא יודעת עד מתי את מתכוונת להניק,אבל.."
והרגשתי כאילו היא חושבת שהנקה בגיל 11 חודשים זה מיותר כבר...
ההתנשאות הזו שלהם, העמדה של "הכול יודעים"..כול כך לא מתחברת לזה... הלוואי והייתי מוצאת רופאה בגישה הוליסטית,שקרובה אליי.
בכול אופן, הכול שטויות, מנסה לא לקחת את הביקור הזה בכלל ברצינות, הייתי צריכה רק את האיבחון שלה שאכן זו רק הצטננות וזהו. היא יכולה לחשוב מה שהיא רוצה ואני עושה מה שאני רוצה ומאמינה בו. אני יודעת יותר טוב ממנה ומכול אחד אחר מה טוב לבן שלי..זו המסקנה שלי .

[הכול_טוב*]

בימים האחרונים אני מבינה כמה קשה לי. מרגישה כמה אני לא עושה מה שהייתי רוצה לעשות. מרגישה שהידיים שלי קשורות. מרגישה פסיבית לחיים. אני גם חטפתי צינון קשה, אני ותינוקי גם. הייתי רותה שיתנו לי בוקר שלם בו אוכל רק לישון, לעשות אמבטיה,להתפנק...אבל באופן מוזר, כשיש לי כבר שעה-שעתיים לבד, אני חושבת כול הזמן על הקטני שלי ומחכה שיחזור....מה זה?! מתי כבר אעמוד על הרגליםם, אעשה דברים בשביל עצמי בלבד, כמו חוג, פעילות שאני אוהבת...משהו בשביל הנשמה...יש לי את הרצון הפנימי אבל אין לי את הדחף לארגן לי זמן לזה..מוזר...נותנת לימים לחלוף,בעודי בפאוזה מהעולם החיצון חוץ מגיחות צנועות פה ושם, לחברות או משפחה. ייתכן וזו תקופה שחולפת..לא יודעת. אולי כשהוא יגדל קצת דברים ייראו אחרת. גם אני מבשילה לתוך האימהות הזו.עד שהבנת השכל תחבור להבנת הלב וליישום במציאות.כלומר- כשבאמת אעשה מה שאני רוצה לעצמי ולא רק ארצה משהו בלי הכוח או המוטיבציה לעשות...
ועוד דבר- משהו בי התפרק באימהות הזאת. אולי זה הדימוי העצמי שלי. מי שחשבתי שאני, האופן בו הגדרתי את עצמי קודם... אין ספק שכש"אצא" שוב לעולם, ואפעל למען עצמי בלבד, אהיה שונה.בשלה יותר, יודעת יותר,אימא.

[רסיסים_של_אור*]

וואו תארת בדיוק תחושות שעולות בתוכי בימים האחרונים וגם התינוקות שלנו קרובים בגיל ומה אני אומר - נראה שאכן "צרת רבים-חצי נחמה" כיוון שזה מראה שזו אכן הדרך, משהו בהתמסרות ובמסע חולל רעידת אדמה ושינה אותנו לאט לאט אנחנו צומחות מחדש, משילות את נשל הדמות שהיינו ונותנות לדבר החדש שמתרחב וצומח בנו מקום להיות !!!

[הכול_טוב*]

משהו בהתמסרות ובמסע חולל רעידת אדמה ושינה אותנו לאט לאט אנחנו צומחות מחדש, משילות את נשל הדמות שהיינו ונותנות לדבר החדש שמתרחב וצומח בנו מקום להיות !!!

בדיוק,בדיוק,בדיוק!@}

[הכול_טוב*]

אני מגלה שקשה לי להתנהל. קשה לי לתקתק בית, קשה לי לנהל בית. חדר שלם בבית מתפקד כמחסן זמני, ואין לי את הכוחות להתעקש שיסודר.(פינוי ספרים ועוד ועוד). ככה הרבה דברים\ שאני לא יודעת לנהל. אין לי ארגון. ובעלי עוד יותר גרוע. מקפידים לא להשאיר כלים בכיור לאורך זמן, הנקיון הוא ממש מה שהכרחי עד שאני תופסת כוחות ומטאטא או שוטפת. אני לא עקרת בית טובה. אני צריכה לעשות עבודה רצינית בעניין לפני שאני מאשימה ומשליכה על בעלי שהוא בלגניסט יותר ממני(מה שנכון). .הרי אני אמורה לתקתק את הבית, להקפיד שהמטבח יהיה מתוקתק ולבשל כול יום...ואני לא מגיע לזה.אין לי עדיין את הכוחות.יש בי סוג של ייאוש. ואני לא יכולה לעבוד, יש לי תינוק שצריך אימא. אולי אני בדיכאון? לפחות שהייתי מתפקדת בבית כמו שצריך. אני פשוט תשושה, הגוף שלי עייף מאוד. תוך חודש וחצי חטפתי 2 דלקות גרון וצינון במרווחים של שבוע -שבועיים אחד מהשני. מאין הישועה? יאללה שתעבור כבר התקופה הזו, שאתחזק, שיהיה לי יותר כוח לקחת את גורלי בידיי, יותר כוח לשמור על הסדר בבית, יותר כוח לחשוב קדימה.

[אני*]

קשה לי. משבר בזוגיות, כבר לא יודעת מה אני מרגישה. יומולדת לילד בעוד כמה ימים. מאיפה יהיה לי את הכוח?
בא לי לברוח עם הילד. לא יודעת מה לעשות. לא יודעת אם אני אוהבת את בעלי יותר. אני מתוסכלת מאוד. קשה לי. מאיפה אמצא את הכוח?

[רסיסים_של_אור*]

"אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי - עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ "

שולחת לך חיבוק של כוח

[נטע*]

זה יקח זמן, גם אני חשבתי שנעלמתי במידה מסויימת גם האמא נולדת מחדש כאדם וגם לה לוקח זמן להסתגל- ככל השתינוק הופך לעצמאי יותר כך אנחנו גדלות איתו ואז מתחיל תהליך חדש של כפילות בין הקיום שלנו עבורם לבין הקיום שלנו עבור עצמנו והקונפליקט בינהם הוא 'זכות' האמהות שכל האמהות חיות איתו לעיתים בשלום לעיתים בחיכוך. אבל העיקר שלא באמת הלכת לאיבוד- זה רק הסתגלות מחדש. לי לקח בערך שלוש שנים למצוא את עצמי מחדש ורק התחלתי ושוב הריתי וכעת עם שניי ילדים, הקטנה חגגה שנה במרץ, היא גדלה כל כך מהר והראשון כבר ילד עצמאי ולפעמים אני מצתערת שלא ידעתי כמה מהר הוא יגדל ואני מתגעגעת לתינוק שהיה... עם כל ההתלבטות והמשבר, כי כך קוראים לזה היום, משבר האמהות.

[הכול_טוב*]

וואו...כמה גדלנו מאז שפתחתי את הדף הזה. היום אני אמא לשני ילדים כבר. העוללית שהתווספה בת חודשיים..אני אמא לשניים! חווה דברים אחרים וקשיים נוספים,אך למרות הכול,אני מרגישה שנפשית אני חזקה הרבה יותר,לפחות כך נדמה לי.
הגדול כבר בגן מס פעמים בשבוע לכמה שעות.אני מאוד מאוד עם יד כל הדופק בכול מה שקשור אליו,כול קושי שהוא חווה בגן או בבית,אני שם בשבילו.(לפעמים אני איתו בגן רוב השעות...) קשה לי "לשחרר"אותו..
התקופה שאני עוברת עכשיו היא מאוד מאוד אינטנסיבית,עמוסה ברגשות,דאגות ועייפות גדולה. הקטנה נולדה בלידה נפלאה עם מיילדת מקסימה. הגדול חווה משבר לא פשוט עם הולדתה...אני די חסרת אונים,מנסה לעשות הכול שזה יעבו בצורה הכי טובה: אני אומרת לו תמיד כמה שאני אוהבת אותו ושהוא הכי חשוב לי בעולם, אני מנסה למצוא זמן רק לי ולו, לבד. אני מסבירה לו שלפעמים אולי קשה לו שהוא רוצה אותי ואני לא יכולה לבוא כי אני מניקה את התינוקת או עסוקה איתה, אבל אני חושבת עליו ושלא ידאג...בקיצור, אני מנסה לחזק לו את הבטחון העצמי באהבה שלי אליו,שיחווה את העניין כמציאות שלא מאיימת על האהבה של שנינו...
בנוסף אני עוברת קשיים בגן שהוא נמצא בו: ישנו ילדון עם בעיית תוקפנות,כול יום מרביץ ונושך.הגננת והסייעות עם שבעים עיניים עליו אבל כשטיפה משחררות-הילד שלי זוכה בנשיכה או מכה ממנו..נכון שהילד שלי שובב,ויכול להיות שהוא חוטף משחק או פתאום מפרק משחק,וזה מדליק את התוקפנות של השני והוא חוטף...(אני עובדת עם הילדון שלי עללא לחטוף צעצועים ולחכות בתור)...הוא היה איזה 14 פעמים בגן בסך הכול וכ 6 פעמים מתוכם הוא חטף ממנו. מה שיוצא זה שאני כמעט כול כולי עסוקה איתו במחשבה ובלב ,במקום להיות נפשית נוכחת עם התינוקת...
אולי ככה זה ילד שני? לא בטוח...
אני מאוד אוהבת את התינוקת שלי. היא מקסימה ממש.
הבית הפוך,ולא תמיד יש לי זמן לאכול כשאני רעבה...
טוב, עוד אחזור עוד מעט לספר חוויות מהמציאות החדשה שלי..

[מנסה*]

שלום לך הכול טוב יקרה,
קראתי עכשיו את כל הדף שלך, הזדהתי וכאבתי ושמחתי יחד איתך.
התרגשתי גם לקרוא שכתבת ממש בימים האחרונים ושאת אמא לשניים, מזל טוב!!
אצלנו גם נולדה תינוקת חדשה לפני כחודשיים (שלישית אחרי בת 5 ובן שנתיים וחצי)
ואני ממשיכה לבדוק את עניין האמהות הזה, עם כל הרגשות המורכבים שממשיכים לעלות.
מקווה שתמשיכי לכתוב ואת מוזמנת לקפוץ לבקר אצלי ב- כרוניקה של בלוג ידוע מראש

[הכול_טוב*]

תודה מנסה, תיכף אכנס לבלוג שלך...
מאז שהמתוק שלי נכנס לגן אני מרגיש שאני עוד יותר "לא משחררת" אותו,כמו שנוהגים לומר לי לאחרונה,שאני צריכה "לשחרר"...איך בכלל אפשר "לשחרר" ומה זה בכלל לשחרר? ילדון פעוט בן 2.5 ,האם ניתן לשחרר.. לשחרר כלומר-להתנתק מרגש הדאגה והאחריות אליו ולהפקיד אותה בידי אחרים..האם זה נורמלי?
אתמול קיבלתי טלפון מהגן,חצי שעה אחרי שדיברתי איתו בטלפון ,שהוא מאוד נפגע כי "הוא בחר לצאת מהמפגש ורצה אחר כך לחזור "ומאוד נפגע עד עמקי נשמתו כשהגננת לא הסכימה שיחזור לחדר למפגש.
כבאתי לקחת אותו הוא היה על הגננת,עצוב,מביט בה כאילו לא מבין איך היא יכולה הייתה לעשות לו כזה דבר.הוא האמין בה,הוא התחיל להתרגל אליה,לסמוך עליה,לחשוב שגם אם אמא לו איתו פיזית הוא יכול להרגיש מוגן...והנה האכזבה הראשונה שלו מחוויית העולם בלי אמא....איך הוא הביט בה,כמו מי שנפגע מאוד והתאכזב ממי שהוא בטח בו...כואב לי..אומרים לי "את צריכה לתת לו להתמודד..." "רק ככה הוא ילמד"...מה זה השטויות האלה? יש לי ילד שובב עם לב זהב טהור,תמימות וטוב...למה מגיע לו ללמוד בגיל כזה,כשהוא רק יצא והתרחק טיפה מהקן העוטף של אמא כבר להיפגע,להתאכזב מדמות סמכותית ראשונה בחייו...
אולי זה עוד מוקדם בשבילו גן? וכול החוקים האלה נוקשים מדי עבורו...זה עמו שהוא יבחר לצטת מהמטבח בארוחה ולא אכניס אותו יותר אם ירצה לחזור...בטח שזה יפגע בו,זה מעליב ומבודד ואפילו משפיל...
ובסדר,זה אולי מפריע לגננת להעביר מפגש אם תהיה "טיילת"..אבל הוא רק בן שנתיים וחצי....
האם אני מגזימה או מגוננת מדי בתפיסתי?אשמח לתגובות מאירות..

[הכול_טוב*]

קשה לי.קשה לי כשמדברים לילד שלי בצורה לא נעימה. יום הוא התנדנד עם עוד ילדה קטנה ,בת של מכרה...הוא רצה לרדת וירד מהר,מה שהקפיץ את הקטנה קצת למעלה.והמכרה אומרת לו בחצי גערה" זה לא טוב מה שאתה עושה..." אמרתי לה- "הוא לא יודע.." ובאתי להסביר לו אבל פתאום לא היה בא לי להסביר לו,כאילו שהוא עשה משהו לא טוב.בסך הכול בן שנתיים וחצי ובכלל לא עשה את זה בכוונה, הוא אפילו לא הסתכל עליה רק ניסה לרדת בלי לפגוע בעצמו. זו לא פעם ראשונה שהיא מעירה לו ככה וזה סוגר ומעצבן אותיץ אני בחיים לא הייתי מרשה לעצמי לדבר לילדה שלה ככה...עצוב לי, אני מרגישה לאחרונה שאני רגישה לאללה בכול מה שקורה עם הגדול שלי, תמיד חוששת עליו,מגוננת עליו יותר מהרגיל. אולי אינסטינקטיבית אני מרגישה מאז הלידה הוא צריך את ההגנה שלי, לא יודעת, אולי אני צריכה עזרה.

[פלוני_אלמונית*]

החייםמתקדמים,עוברים להם בקצב מהיר..אני אמא לשניים כבר זמן מה...חווה דכדוך לאחרונה. אולי עם בוא הסתיו,חווה פרידות שלא נעשו כראוי. פרידות הרי מתקשרות לסתיו...להשיל מעליי עלים ישנים,ולהתחדש. כותבת במהירות, כי הרי אין לי זן. צריכה לסדר את הבית המבולגן,את הגינה...ובכול זאת,נעצרת לכתוב.לפרוק מעליי משא,ולו להקל בכמה גרמים של רגשות לא מעובדים על לבי ועל כתפי העמוסה....
לא נפרדתי מסתבא שלי, שהיא אמנם עדיין בחיים אך לא כמו שהייתה ולעולם לא תשוב להיות כמקודם. סבתא שלי שגידלה אותי,תמכה בי ונתנה לי כול מה שלא קיבלתי מאמא שלי...לא נפרדתי מהרעיון של לסיים את התואר השני וההסמכה שלי עד הסוף...לא נפרדתי מחיים שלמים במדינה אחרת עם שפה אחרת....מחוויות חיים ,מכול מי שהייתי שם...
אני נפרדת מכול אלה,מרגישה צורך להתכנס בתוך עצמי,בתוך שקט,בתוך חדר עם מנורה חלשה,מביטה על עליית הגג,תחושה של מרחב בתוך כול הגובה המשופע הזזה,שם אני שולחת את רגשותיי,שם יש להם מקום, בחדר הקטן והמכיל הזה,בין פינת המחשב לארונית הספרים....בין הנקה להנקה,נשיקה וסידור,קיים מקום ורגעים שרק לי הם מחכים...

[יעל*]

קוראת כאן את מה שכתבתי מזמן...הרבה דברים עברו מאז,הרבה שינויים.
עוברת כעת תקופה מאוד לחוצה נפשית.
בטוחה שזה משפיע על ילדיי.
עברנו קושי גדול עם בעל הבית,והיינו לפני מעבר דירה. עשה לי מאוד רע לעבור את זה,רק לחשוב על לחפש בית אחר, וכול המעבר...לבסוף,לקחתי את העניינים לידיים ודיברתי איתו בעצמי.וזה הסתדר.מנעתי מעצמינו מעבר והוקל לכולם.
כולם אומרים לי שרזיתי לאחרונה.אני גם ככה רזה. אין לי ממש תיאבון..משהו בוער בי מבפנים,תשוקה ליצור,לכתוב,לעשות עם עצמי משהו אחר מלבד להניק ולחכות שהילדים יגדלו.
עם הגדול,בן 4.5 ,אני גם עוברת משבר.יש לו התפרצויות מכול דבר,בעיקר בגן,כול תסכול הוא ישר צורח ומתחיל לבכות חזק.הגננת אמרה לי שהיא מציעה שאולי אבדוק את זה, אולי טיפול רגשי יעזור. קצת קשה לי עם זה...הוא ילד מדהים ויוצא דופן באינטליגנציה שלו ובתקשורתיות שלו עם אחרים,ועדיין,יש את ההתפוצצויות האלו,כאילו אינו מסוגל להכיל כלום,שום תסכול.אתמול באתי לקחת אותו מהגן והוא רק ראה אותי והתחיל לצרוח,לא! אני רציתי שאבא יבוא!!! ובכי,בכי..
הגננת דיבר איתי חצי שעה על כמה הוא צריך גבולות...והנהנתי בהסכמה. רק באוטו,ראיתי שהוא לא אכל את ארוחת העשר שלו,כלומר מהבוקר ועד השעה אחת הילדון לא אכל שום דבר. איך הוא לא יהיה עצבני?חשבתי לעצמי..
ועוד דבר, אין לי כח ולא מוטיבציה לסדר את הבית ולקפל את הררי הכביסה. מה קורה לי?ואיך יוצאים מזה? אשמח מאוד לעצות ותגובות.תודה מראש.

[הכול_טוב*]

עברה שנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן.נראה כי שם הדף יכול להתאים לכל החיים.כול החיים אנחנו אימהות,עם האתגרים שאנו פוגשות בדרך..זה אולי דף בלוג,אולי גם תמיכה.בין לבין.
בכול אופן,קראתי את מה שכתבתי כאן בסתיו שעבר,הייתי יכולה לכתוב דבר דומה גם היום.
אני חווה דיכאון,אנחנו נאלצים לעבור דירה,המון שינויים.הדכדוך שליווה אותי בחודשים האחרונים הקצין בחודש האחרון.
אני לקראת גיל ארבעים ובעיצומו של משבר קיומי ביג טיים.

[הכול_טוב*]

אני מרגישה צל של מי שהייתי יכולה להיות,מרגישה דהוייה,עייפה,מוזנחת,עייפה,מאוכזבת.מרגישה שבזבזתי את העתיד שלי,שאין לי יותר סיכוי לפריחה ושמחה.שמיציתי את רגעי הזוהר שלי בחיים,והם מאחוריי.הילדה רופת אחריי כול היום ורוצה ציצי,אני כבר רוצה לגמול.כבר בת שנתיים וקשה לי.מרגישה לא שייכת לשום מקום,אאוטסיידרית נצחית

[הכול_טוב*]

שום דבר לא מעודד אותי או מכניס אותי להתלהבות.אין לי חשק לטפח את עצמי,לא רואה לשם מה.לא בא לי לצאת מהבית.אפילו בכתיבה,שהייתה נחמה גדולה בשבילי,לאחרונה גם אותה עזבתי.התחלתי לכתוב רומן,התחלתי לפרסם שירים בכתבי עת מקוונים,ופתאום הבנתי כמה שאני צמאה להכרה וכמה אני מאושרת שאני מקבלת תשובה חיובית,וקצתי בזה.באישורים מבחוץ.הרגישות הגדולה שלי גורמת לי להשתבלל ולהתכנס בתוך עצמי יותר.בעקבות כמה אכזבות מקצועיות שחוויתי השנה איבדתי את הכוח והאמונה.
נחמה יש לי רק משני ילדיי המדהימים והמופלאים אותם אני אוהבת ללא גבול ומציפה אותם באהבה ורוך.

[אל_הלב*]

אני חווה דיכאון
את נשמעת מאוד מדוכאת.
ממליצה לך להפגש עם פסיכיאטרית ופסיכולוגית, לבדוק אפשרות של טיפול בשיחות וגם כדורים.
הכול יראה הרבה יותר קל ואפשרי אחרי שתהיה בתוך טיפול.