האם לשבח ילדים

[ממ*]

_אני נהנית להסתכל על הציור, מעניין לי לראות את הצבעים שבחרת ומה שציירת".
(עדיף בעיניי. אין ציון, זה מתעניין בילד ובמעשיו, ועונה על שאיפה אישית שמאוד חשובה לי: לדבר על עצמנו ולא על אנשים אחרים).

אבל זהו סוג של מרכוז ההורה. זה מייחס את מעשי הילד להנאת ההורה, ואז מתן הציון פשוט נקבע על פי ההורה.
ממ,
לא הבנתי מה את אומרת. תוכלי להרחיב?_
התכוונתי לכך שהעדפת אמירות כמו "אני נהנית לראות שבציור שלך ריבועים ועיגולים" על "הם ממש נהדרים, הריבועים והעיגולים שלך. איזה יופי. כל הכבוד," מסיטה את מרכז הכובד מהציור עצמו והילד שצייר להנאת ההורה מהציור של הילד. כלומר הנקודה המרכזית היא ההורה במקרה הזה, והנאתו הופכת לסטנדרט של ה"שיפוט". זה, בעיני, מרכוז ההורה. הציורים מקבלים התייחסות בהתאם להנאת ההורה ולא בהתאם לציורים עצמם. מקווה שזה יותר ברור עכשיו. אם לא, אחשוב על זה עוד.

[ממ*]

_אני נזכרת שבעבר שמעתי הרבה ילדים בגיל הזה קוראים "אמא תראי אותי, אמא תראי אותי" בגן שעשועים או בבריכה ומשביצים בכל מיני הישגים מינוריים. אז זה היה נראה לי טפשי, אבל אולי זה שלב שמתאים לגיל הזה?
נראה לי שלב כזה. גם אצלנו הוא פורח לאחרונה._

בהחלט שלב מאוד שכיח.

[סיגל_ב*]

מסיטה את מרכז הכובד מהציור עצמו והילד שצייר להנאת ההורה מהציור של הילד. כלומר הנקודה המרכזית היא ההורה במקרה הזה, והנאתו הופכת לסטנדרט של ה"שיפוט". זה, בעיני, מרכוז ההורה. הציורים מקבלים התייחסות בהתאם להנאת ההורה ולא בהתאם לציורים עצמם. מקווה שזה יותר ברור עכשיו. אם לא, אחשוב על זה עוד.
אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף אבל אני אנסה להתייחס למה שאני חושבת שהבנתי .

את חושבת שהורה שמדבר על רגשותיו לנוכח ציור של הילד מסיט את תשומת הלב מהציור אל ההורה... - אני מבינה נכון?
אם כן,
אז אני לא רואה בעיה בשיחה כזו. בעיניי השיחות עם הילדים צריכות בוודאי לכלול גם תיאורי רגשות שלנו (מה שבלי קשר מעודד גם אותם לספר על הרגשות שלהם), ואני לא רואה את מה שאת מכנה "מרכוז הורה" (פעם ראשונה שאני נתקלת בביטוי, אני מכירה כמובן את "מרכוז הילד" ואם לדייק "אי-מרכוז הילד").
אני לא מבינה מה הבעיה בתיאור הרגשות שעולים בנו לנוכח הציור של ילדנו, בטח כשמדובר באמנות (אבל לא רק, זו רק דוגמא), אמנות היא היא הדבר שמעורר בנו רגשות, ושיחה על אמנות מבקשת ממש התייחסות רגשית.

ומכיוון שאני לא יכולה לדבר על הרגשות של אף אחד, חוץ מעל הרגשות שלי (:-)) זו נראה לי שיחה מהנה ממש, לשבת ולספר לבתי כמה התרגשות, או שמחה, או עונג מעוררים בי הצבעים, הכוכבים והעיגולים שהיא ציירה בדף שלה. זו גם נראית לי התייחסות לא שיפוטית בכלל, שכן אני לא אומרת מילה של הערכה על הציור. מה יותר פשוט מלשתף ברגשות שעולים בך לנוכח - לא יודעת, כל דבר שקורה לנו עם הילדים? האם זה לא בסיס נעים, מכבד, אוהב וחולק לדיאלוג עם ילדים?

שואלת באמת כדי להבין. בקיצור, אשמח אם תרחיבי עוד.

[ניצן_אמ*]

ואני לא רואה את מה שאת מכנה "מרכוז הורה"
כשבנאדם מדבר על חוויה שלו, במונחים אישיים ובמונחים של הרגשות של עצמו הוא לא "ממרכז את עצמו" הוא פשוט... הוא עצמו.
אני לא יכולה לדבר על הרגשות של אף אחד, חוץ מעל הרגשות שלי

[ילדת_טבע*]

התכוונתי לכך שהעדפת אמירות כמו "אני נהנית לראות שבציור שלך ריבועים ועיגולים" על "הם ממש נהדרים, הריבועים והעיגולים שלך. איזה יופי. כל הכבוד," מסיטה את מרכז הכובד מהציור עצמו והילד שצייר להנאת ההורה מהציור של הילד. כלומר הנקודה המרכזית היא ההורה במקרה הזה, והנאתו הופכת לסטנדרט של ה"שיפוט". זה, בעיני, מרכוז ההורה. הציורים מקבלים התייחסות בהתאם להנאת ההורה ולא בהתאם לציורים עצמם. מקווה שזה יותר ברור עכשיו. אם לא, אחשוב על זה עוד.
אצלנו זה בוטא ממש. אם אומרים משפט כזה אז מיד היא יודעת לעשות רק את זה, עיגולים וריבועים. היא מיד מנסה לרצות.
אחרי טעות כזו של פעם אחת למדתי להגיד את מה שאני באמת אוהבת, אני לא אוהבת לראות עיגולים וריבועים משמימים, בכנות, עוד פחות אוהבת לראות אותם שוב ושוב ושוב באותה וריאציה מועתקת אחת לאחת (עד כדי אובססיה...) אני כן נהנת בשיא הכנות לראות אותה מציירת להנאתה ומפיקה כל כך הרבה מהיכולות שלה, את זה אני יכולה לראות ללא הפסקה וזו באמת הנאה גדולה גם בשבילי וגם בשבילה.
כשאני משבחת אותה על כך (מאוד קשה לי לקרוא לכך תשבוחת אני בעיקר מביעה את הנאתי מההנאה שלה) ואני כנה עם עצמי כי זה באמת משהו שאני נהנת ממנו וברור לי שמכך היא תפיק את המיטב כי איך זה כבר יכול להיות רע?

<ילדת טבע נזכרת שכשהיתה מטפלת בגן בקיבוץ הילדים היו מציירים ציורים מראים למטפלות והמטפלות היו מייד אומרות באופן מאוד אוטומטי "איזה יופי" או "מקסים" וכל מיני וריאציות אבל בכלל לא מסתכלות כי, פייר, אין שום דבר לראות, אגון שילה בטוח לא תמצאו שם אז מה העניין?>

[סיגל_ב*]

כשבנאדם מדבר על חוויה שלו, במונחים אישיים ובמונחים של הרגשות של עצמו הוא לא "ממרכז את עצמו" הוא פשוט... הוא עצמו.
הו, תודה על הניסוח.

[אהבת_עולם*]

לא יודעת אם הקישור הזה כבר מופיע פה בדף -
טלי מא הוסיפה אותו בדף ''לראות'' את הילדים, וזה קישור ממש טוב:
חמש סיבות למה כדאי להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד

[רחל*]

אני תוהה אם להגיד ׳יופי׳ בפשטות או סתם כך ׳מותק׳, או ׳איזה יפה את׳, נכנס לקטגוריות של שבח שיוצר את ההפך? כי היא כזו מתוקה, אז מה, לא להגיד לה? או שזה לא ׳מזיק׳? 

[סמדר_נ*]

לא יודעת אם הקישור הזה כבר מופיע פה בדף -
נוסעת סמויה קישרה אותו לדף הזה כבר פעמיים.
יחד עם זאת, אולי זה מקל על ההתמצאות. אכן מאמר מאלף.