קט קטית מגיעה לנחלה

גריין חדש זה הזכיר לי נשכחות:
_יש מבצע כזה של אינטרנט+טל'+כבלים
וואלה!? מהפכני! ה"טל" כבר מגיע בילט-אין ולא צריך לצעוק עליו בטלפון כל שבוע מחדש!
יום-יומיים בחינוך הביתי והוא ייקח את עצמו עם כל המארז וידאג שלא יטרידו אתכם יותר לעולמים._

(מיה בתגובה לדבריה של יער נורווגי, מתוך דברים שלא היו מצחיקים והפכו לכן)

אתמול התקשרתי לבזק בינ"ל, דיברתי עם טל, ורק עכשיו הבנתי למה זה כ"כ הצחיק אותי D-:
חוץ מזה שחצי מהאנשים שדיברתי איתם באותו יום היו בעלי שם זה...
גברים ונשים כאחד, בלי אפליות

כשהייתי קטנה ומאוד פחדתי למות, הייתי הולכת לשירותים (מתבודדת),
ומדמיינת איך אני אמות.
הייתה לי מנטרה קבועה שעזרה לי לדמיין איך לא אהיה קיימת,
ועד כמה זה נכון ואמיתי, עד שהייתי מפסיקה לנשום וגופי היה מצטמרר.
אי אפשר לומר שהחויה הזאת הייתה חויה נעימה, אבל הייתי מכורה לה.
אותה התחושה הייתה עולה אצלי כשהייתי מסתכלת על הכוכבים.
"יש אינסוף כוכבים בשמים, היקום הוא אינסופי, אינסופי..."
עד שגופי היה קופא.
פעם כשבילינו בכפר של סבתא שלי, הלכנו לישון בחוץ על הקציר הדוקרני והריחני.
השמים היו עמוקים כמו שהם יכולים להיות רק מחוץ לעיר, הרחק מהאורות המלאכותיים שמסנוורים את הלילה.
"יש אינסוף כוכבים בשמים" -אמרתי לאבי. "היקום הוא אינסופי, אינסופי..."
שתקנו דקה ארוכה.

כןןןןןןן...... הוא ענה לי בטון חושב, בקול מזדהה

הסתכלתי עליו. הוא הביט אל הכוכבים, מהופנט
זה היה רגע מדהים, בו הרגשנו יחד
יש אינסוף כוכבים בשמים, והרגע הזה הוא כל כך סופי וכל כך חד פעמי,
אמרתי לעצמי בלב.
אני רוצה לזכור את הרגע הזה תמיד

_שואלת מה אני אמורה לעשות עם הילדה שלי.
נותנים לי להניח אותה בסל שיירד לתוך באר_
עכשיו אני זוכרת יותר במדויק.
זה היה צינור ממתכת חלודה שירד לתוך האדמה.
למטה היה אינסוף

היום לפנות בוקר חלמתי חלום עם מעליות.
הייתי עם איזה שני חבר'ה נחמדים, פרקנו סחורה,
היינו באיזה בניין תעשייתי.
ירדנו למטה למשהו כמו חניון או מרטף להביא את הסחורה ואז העלנו אותה לקומה 43.
ואני חשבתי איזה בניין גבוה...
ואז שוב ירדנו למטה.
תפסתי את המעלית שלא תסגר, השניים הלכו להביא את הסחורה, חזרו,
הפעם עלינו ל-75.
וואו.
איכשהו לא באמת הייתה לנו סחורה במעלית.
כלומר לא ראיתי כלום, אבל ידעתי שאנחנו מעבירים משהו.
המעלית הייתה נורא מלוכלכת, עם יריקות ובדלי סיגריות בפינות.
שני החבר'ה שהיו איתי היו נחמדים וזה הנעים את זמני,
דיברנו ממש מעט, קצת צחקנו...
הכל איטי כזה, נעים.
בבוקר תוך כדי התעוררות רציתי לזכור את החלום הזה.
אמרתי לעצמי: אני רוצה לזכור, וניסיתי לזכור, ולא הצלחתי.
לא פתחתי את העיניים כדי להזכר ולא הסתכלתי בחלון.
כך שהחלום לא ברח ממני לגמרי אבל עלה רק כמה שעותת מאוחר יותר.
ירדתי במעלית למטה לגינה ואז נזכרתי שלא עצרתי אצל השכנה עליתי ושוב ירדתי...
ואז אמרתי ווי אני ממשיכה את החלום D-:

שליחה על ידי חוחית* » 18 מרץ 2008, 17:09

תודה לך על ההזמנה יקירתי אבל אני מרגישה בורה לחלוטין בפרוש חלומות.
אותי מנחה תמיד התחושה בחלום ולא מה היו הפרטים (שבטוח יש להם משמעות אבל אני לא יודעת מה היא בדרך כלל).
אני מאמינה שבחלום אנחנו מתמודדים עם תחושות שקשה לנו לחוות בזמן ערות. אני למשל חולמת הרבה פעמים שאני במצב של חוסר אונים (כבולה, נרדפת, נופלת ועוד שלל סיוטים כאלה שהתחושה בהם היא חוסר אונים).
מכיוון שזו חוויה שאני לא חווה ואולי גם לא נותנת לעצמי לחוות בערות אני מרגישה שהיא חוזרת לי שוב ושוב בחלומות כדי שאתמודד אם איזה שהוא פחד לא מודע שלי (שהיום יש לי כבר קצה חוט אליו).

טוב, בכלל לא כתבתי על החלום שלך אלא על שלי.
סלחי לי יקרה

אם מבקשת אחר פרשנות לחלומותייך, נמצאת מזכירה לעצמך את היותך חולמת, בחלום עצמו, ומשם, כמו מזהה את המקום הזה, בו ההתרחשות בחלום, איננה בשום מקום, איננה כרוכה בזמן, או בנתונים כפי תפישתך הערה.
מסרים אלה, אם כך, מדברים בעד עצמם, ובכל מקרה, מניחים לה לנפש, את ההיזכרות שקיומה בערותה, הוא חלק מקיומה הכללי.

כאן, רלוונטיות בין גישות, רמות הכרה, שייכות ואיחוד השדות, לעולם עולה כאחד, שאינו מופרד, בינך ובין עולמך, אלא כולל אותך ואת עולמך.

כך, שבחלום איננה אחראית אל המתרחש.
כך, שאם נחלמת על עיני הזולת, ולו לשם דמיונותיו האישיים, לא נמצאת אחראית על התנהגותה שם.

כך, בחלומך את.

כאן, אם כך, מתייחסת אל כל הסמלים האלה, שנמצאים מרטיטים ניתן לומר את מיתרך, זה האישי.
מבררת לעצמך, היאך זה קורה, שנמצאת חווה במציאות הפיזית, את אותו רעיון של עליה וירידה, העולה בחלומך.

ומכאן, מברכת ויוצאת במחולות, שהבשילה כבר אל המקום הזה, בו על פי צווי נשמתה, גרעין קיומה, אותו חסד, אותו יש להעלות כלפי מעלה, הוא שמנכיח את ההסכמה, ללכת ניתן לומר, בעקבות חלומותייך, ולהיוולד מחדש, אל תוך כל יום.

ומכאן, שאם נמצאת חולמת כיצד מנענעת את ירכיה, ומניעה את אגנה, ועולה שמחת המחול ופורצת את הילת עורה, כשהריקוד, פורץ מבפנים, עשויה למצוא עצמה נאהבת, בפשטות מעשה האהבה, כהמשך ישיר, ולהיפך.

כל רגע נמצא מעלה את החסד אל התגשמות.
עדותך, היא המתבקשת, ובמובן הזה, חן תנועתך במרחב, זווית המבט ניתן לומר, מעידה בפני עצמה, את אותה אינטימיות, בה אב ובתו, מעלים את מבטם, אל אינהסוף, כאשר עינם ממוקדת בכוכב אחד, מן הסתם משותף.

ומכאן, בחיותך, נמצאת מדלגת את דילוגייך, מעלה מטה, ובחיקך, מונח חיוך פשוט, נמתפשט על פנייך, נוכח גן העדן, זה הפרוש לפנייך, ובעבורך.

ומודה.

כעת חיה.

תודה רבה.

<שלם>

ומוזמנת לפוסט האחרון צפריר]כאן שפרון 16[/po].

טוף, מי שפירש את החלום הפעם היה כבוד הרב דניאל סטבסקי.
הייתי בשיעור שלו, אישה שישבה לפניי שאלה אותו שאלה, אבל כשהוא באה לענות היא הורידה את הראש,
בגלל צניעות ביישנות, וכך יצא שהוא דיבר איתי. בהתחלה ענה בקצרה ספציפית לשאלה שלה, ואז עבר לדבר על סולם יעקב.
ואז ירד לי האסימון. שזה בעצם אותו מוטיב חוזר

הקשר בין השמים לארץ, המלאכים שעולים ויורדים.
אם יעקב היה חי בבניין קומות גם הוא היה חולם על מעליות... http://www.hofesh.org.il/freeclass/[po]parashat hashavua[/po]/03/03 vayetse/medieval.jpg

שליחה על ידי שחרור* » 20 מרץ 2008, 00:05

אוהבת לקרוא אותך @}

כשעלינו במעלית בפעם השניה שאלתי את אחד המלווים:

מה אנחנו מעבירים?

הוא חייך, הסתכל על החבר שלו ושאל אותו:

מה לא ברור פה?

שניהם צחקו צחוק קליל ונעים וגם אני צחקתי.
למרות שלא היה לי מושג על מה הם מדברים.
התחושה הייתה תחושה של ביטחון.
ונועם.
הכל בטוח ונעים כשיש מלאכים לידי

תודה שחרור

אפרופו קוראים-קוראות, איפה הפלונית עם הרולר בליידס?

דיברתי עם יעקב.
כלומר, על הסולם.
היו לו דברים מעניינים ביותר לומר על זה, ובעיקר רצה למסור לך, שהלוואי והיה יכול לתפוס מעלית, איך שהתעורר מחלומו.

כאן, אם כך, לא שוכחת את ערותך בחלום, ונמצאת פועלת בחלומך, מתוך ערות.
כך, כפי שלא שוכחת את ערותך ביום יום, ופועלת מתוך ערותך, כך גם בחלומך, שם, במצב ההכרה הזה.

כאן, כל עניין העלךיה והירידה, בסולם, במעלית או בכל דרך, מדבר על הבהוב, יש-אין-יש.
מתבוננת שם, על הרצוא ושוב.

תודה רבה.

<שלם-צפריר מחוייך>

ונמצאת פועלת בחלומך, מתוך ערות
לפעמים נמצאת ערה ולפעמים לא.
זה גם לא דיגיטלי. לפעמים מודעת יותר, לפעמים פחות.
יש לי כמה שיטות קבועות לעורר את התודעה בחלום למצב של ערות.
כאן התבוננתי בפרטים, אבל בקושי היו פרטים.
חוץ מהיריקות על הרצפה לא היה מה לראות

זה היה חלום שלא היה בו כמעט כלום חוץ מהתחושות הנעימות ומעליה-ירידה

צפריר מחוייך
קטעים פה D-:

נושא שרציתי להעלות למרות שהתלבטתי
כי אין לי מטרה להוציא לשון רעה על מישהי
יחד עם זאת זה שיעור שלמדתי בחיים וכן רוצה לגעת בו
אז בכמה שפחות פרטים
ודאי אפשר לשים לב שהפסקתי לכתוב על טנטרה, כבר תקופה
הייתי סה"כ בחמישה שיעורים כאשר שני השיעורים האחרונים -
לא היה בהם כלום בשבילי
כלומר הגעתי, נוכחתי, ולא קיבלתי מזון לגוף או לנשמה,
ומצטערת להגיד, אפילו נימנמתי...
שיעור האחרון הודעתי שאני לא מגיעה
כעיקרון הייתי אמורה להשתתף גם בו על פי התוכנית של התהליך,
אבל הרגשתי שאני סתם זורקת את הכסף ואת הזמן לרוח
ואין לי יותר מדי משני אלה
ולכן ביקשתי את השיעור הנוסף והאחרון שאני מחוייבת להשתתף בו ולשלם עליו
לקחת מסדנה אחרת
וכמובן הודתי לה על כל התהליכים שאיפשרה לי אצלה
בתגובה היא יצאה עלי ב{{}}אד הומינם מנופח למדי...
בקיצור במייל האחרון (אני מקווה שהוא אחרון, מיציתי את הקשר הזה)
כתבה:
אינני זקוקה לכסף שלך ואת אחרונה שאסכים להסדר כזה. זה לא הועיל לך במילא. נשארת תקועה בדיוק איפוא שאת וחבל על כל מה שעשית עד כה

D-:
ככה נשארתי תקועה במקום הקטן והחשוך שלי...

וכאן רוצה לדבר על המורים, הציפיות והאכזבות.

במובן הזה, של מורים, לעולם מורים כוון.
מכך, שכאשר נמצאת מותקפת, נמצא הכוון הזה של תוקף עולה.
כך, כאשר מותקפת, יכולה להתקיף חזרה, להנכיח את עוצמתך הכוחנית, התוקפנית, מה שתחת הכותרת של אלימות.
עם זאת, על פני להתקיף שם, את הזולת או את עצמך, במובן של הקטנה והקנטה עצמית, יכולה לחוש איך עולה התוקף הפנימי, נוכחותך, ומתעצם.

לכן, מודה על תרומתה אלייך, על הוראת הכוון שלה, שנמצאת לא מושכת את מי שאת היא, מתוך הדף שונה, מתוך שונות בסיסית.
כך, אם כך, מזהה את השונה, מצדיעה שם, וזוכרת לזהות מבין תלמידייך, את אלו שאינם מתאימים להוראתך, עד כמה שניתן מראש.

לכן, מברכת אותה מעומק לבך, במובן הזה של היותה בעבורך - מורת רוח.

כאן, האכזבה, היא המתבקשת מתוך הציפיה.
עם זאת, ההפתעה, במובן של הבלתי צפוי, היא זו המעלה חיוך.
שכן, אכזבה - צפויה מראש, אל נוכח כל ציפיה.

כאן, אם כך, הופכת את הציפיה - לצפי, לצפיה נוכח האירועים.
צפיה זו לעולם - בהווה.

תודה רבה.
<שלם>

צפריר, לא לגנוב לי את הנושאים!
תודה רבה <D-:>

וכאן רוצה לדבר על המורים, הציפיות והאכזבות.

התלמיד הוא המורה האולטימטיבי.
כבר מזמן זיהיתי את המורה שבך.
וברור גם שתמצאי את ה מורה שלך.

אהבה

שליחה על ידי מי_מה* » 20 מרץ 2008, 12:44

אוהבתותך

ישנם ספרים רבים שנכתבו על חיים מאושרים.
כל ספר כזה מלא בקלישאות.
אנשים קוראים ספרים כאלה, וכשעולים על משהו שממילא ידעו,
כלומר הזדהו עם איזה משפט ואמרו "וואו, זה ממש ככה, ממש נכון!",
כלומר כשמגלים משהו שתמיד היה להם ברור, אבל כרגע קיבל גם אישור מבחוץ -
אז אומרים שהספר הזה טוב. הספר הזה הוא מדריך טוב.
ככל שהספר יאשר לנו יותר דברים שממילא ידענו, ככה הספר יהיה יותר טוב.
וככל שיגרום לנו להתחבר לאמת הפנימית שלנו, כך נרבה לומר שהספר שינה את חיינו.
למרות שבפועל רק איפשר לנו את החיבור הפנימי, ואנחנו אלה שגם חיפשו את הספר כדי ישמש כטריגר,
גם מצאנו לבד את משפטי המפתח עבורנו (כלומר אמיתות שממילא היינו מחוברים אליהן),
וגם אנו עצמנו עשינו את השינוי, איפה שרצינו לעשות את השינוי.
ולכן התפקיד של הספר הוא חשוב, אך נסיבתי.
אנחנו יכולים לבחור ספר כזה, או אחר, או לקרוא עשרות ספרים,
עדיין נבשל מכל זה את מה שאנחנו בוחרים.
כך גם המורה. הוא בא, ומספר, ונותן כלים.
אבל הוא לא באמת מלמד, כמו הרופא לא באמת מרפא.
הלימוד, כמו גם ההבראה, הם תהליכים פנימיים.
חודשים לפני שהלכתי לטנטרה סיפרתי לחברות שאני מחפשת סדנה בה אוכל לבכות ולהוציא.
דברים חצי פתורים, אבל חצי משוחרר.
וכשסוף סוף התפניתי ומצאתי - הדמעות עלו לבד, המילים זרמו בחופשיות.
ג', שהייתה בת הזוג שלי להרבה תרגילים, ואותה אהבתי במיוחד בתוך הקבוצה המצוצמת שלנו
(ג' אם את קוראת פה

וסליחה על דפיקת הברז 0-:)
אמרה וואו, כמה מהר זה קורה לך... וכמה עמוק... הלוואי עלי!
ועניתי שוואלה, הכל היה כבר מוכן, ורק חיפשתי מקום להוציא.
ואז כשסיימתי את כל התהליכים שרציתי לסיים,
וחזרנו (לתחושתי) לטחון מים, ולעורר דובים ישנים, שאני בעצמי טיפלתי בהם, נישקתי אותם והשכבתי לישון-
והעירו אותם בכוח וללא צורך... ואז הם ישבו מנומנמים (הדובים) לא הבינו מה רוצים מהחיים שלהם ורק ביקשו לחזור לישון.
בטנטרה הקלאסית, כפי שהיא קיימת אלפי שנים ולא כפי שתירגמו אותה לאנשי המערב שאוהבים לשלם...
בטנטרה הקלאסית אין מורה ותלמיד, אין רופא וחולה.
אף אחד לא מקולקל, אין צורך לתקן.
הכל בסדר.
כבר עכשיו.
כפי שהכל מתנהל היום, כפי שאני חיה עכשיו - אני בסדר גמור.
וואו.
ולפי אותה הטנטרה, אין לי צורך ללכת וללמוד טנטרה, כי החיים עצמם הם הטנטרה והם המורה.
וכאן - נתקלתי במישהי ששמה על עצמה כובע של מורה,
ונתנה שיעורי בית, ורטנה על מי שלא עשה שיעורי בית,
והכינה תוכנית לימודית,
ויש מצב שבאמת האמינה שאם לא אלך עם התוכנית שלה -
כנראה שאפספס משהו, או לא אלמד משהו חשוב, עקרוני, משהו שיקבע את מהלך החיים שלי.
כאילו לא אני זאת שעוברת תהליכים, לפי ההבשלה שלי, לפי הרצון שלי,
אלא התהליך הוא משהו שנוחת על חיי ומנתב אותם.
אז היא שמה כובע של מורה, והיא מאמינה שהיא מורה.
אבל אני מסרבת לשים כובע של תלמידה צייתנית.
ואם אין מולך תלמידה - אז איך את מורה?
סתם שמת כובע.
פורים שמייח D-:
השיעור הכי חשוב בטנטרה למדתי בשירותים של סמבביה.
כשיושבים על האסלה, בגובה העיניים תלוי דף עם כל מיני כללים.
לא התקדמתי מהכלל הראשון, הוא הקסים אותי כ"כ שפשוט חזרתי עליו כל פעם מחדש:
לעולם אל תקשיב לפקודות מבחוץ, אלא אם כן הן עולות גם מבפנים.

בעולם שלי, בטריפ הפרטי שלי, רואה את כולם - בגובה העיניים.
מאז שאני קטנה. אולי בעצם אז היה לי הכי קל עם זה.
בתור בוגרת לפעמים מתפתה למצוא מורים, רופאים, מדריכים, אמא, יועצת.
באופן מצחיק דווקא בסדנה של סמבביה מצאתי בתוכי את כל החבר'ה האלה.
את כל הכוחות האלה. מתוך השקט והמדיטציה - מצאתי את הבוגרת שבי.
והיא, הבוגרת שבי, אמרה לי לקום ולעזוב את הסדנה.
אמרה יאללה, שילמת מספיק, טחנת מספיק, הקשבת לצרות של אחרות,
עכשיו קומי ותזיזי את התחת שלך לכיוונים שאת רוצה.
כן-כן, ממש עכשיו.
לא בעוד 18 שיעורים, ולא בעוד 8 ולא בעוד אחד.
תקשיבי שניה לעצמך.
מיצית, עייפת?
את לא חייבת שום דבר לאף אחד.

וכמו בהרבה מערכות יחסים, הבפנוכו יוצא אחרי הפרידה.
והבפנוכו הזה הראה שוואלה המורה לטנטרה היא עוד בת אדם,
לא פחות טובה ולא יותר טובה,
דואגת לאינטרסים של עצמה,
וב"ה יש לי מספיק שכל כדי לראות את זה ולדאוג לאינטרסים של עצמי.

ובזה שמטילה עלי קללה, שלא אהנה מכל מה שעשיתי עד עכשיו,
שוכחת שאלה לא בשליטתה.
מה שעשיתי עשיתי בעצמי, ומה שריפאתי - ריפאת בעצמי,
והתהליך הזה עלה ממני, עבר דרכי והניב פירות.
מנערת מעצמי את המילים המקטינות,
כמו שמנערים עלה יבש שנדבק לחצאית,
וממשיכה בדרכי.

תודה רבה

רגע, אז זה אומר - שאין מורים?
להיפך

כולנו מורים
יש אותי, את החווה,
ושאר היקום - הוא מראה, וכל מי שאני פוגשת הוא מלאך,
מלאך שבא ללמד אותי משהו.
ועל זה נאמר - מכל מלמדיי השכלתי.
רוב הדברים למדתי בחיי דווקא לא מהאנשים ששמו על עצמם כובעים של מורים.
ובעצם - אין לו (לכובע) שום משמעות.
אלא אם כן אני בוחרת אחרת.
לומדת מהוריי, מבנותיי, מחבריי, אויביי, שכניי,
מהאיש הפרטי שלי,
מהאתר המקסים הזה - וואו כמה מורים יש פה

וזה מזכיר לי שפעם נכנס לפה מישהו שהכריז על עצמו כמטפל, וניסה לכפות טיפול על כל דבר שזז,
ממנו דווקא לא למדו, ואצלו לא טופלו.
אם כבר יש משמעות לכובע של מורה,
היא עולה בעבור התלמיד כשהתלמיד עצמו מכתיר את המורה.

צפריר,

האכזבה היחידה שלי היא מזה שמה שהלכתי ללמוד, ומי שלימדה אותי -
בסה"כ עוד תורה שמשאפשרת מניפולציות רגשיות.
ולכן מסכימה עם מימה שכתב לי מקסים בדף בית שלי,
לא חשוב מה לומדים , חשוב אצל מי.
כלומר, איכויות האדם, טוהר המידות, בהירות המסר -
רצוי שיעלו מהאדם ולא מהמילים שהוא מקריא ממחברת.

כאן, אם כך, הופכת את הציפיה - לצפי, לצפיה נוכח האירועים.
ממשיכה לצוף D-:

תודה רבה

חני, מימה,
תודה על אהבתכן,
הנה גם לכן -
הרבה א-א-ב-ה

כבר מזמן זיהיתי את המורה שבך.

<מודדת כובע, ניגשת לראי לבדוק>

שליחה על ידי חוחית* » 20 מרץ 2008, 15:33

כל מילה!!!! (אמרה מישהי שיש לה לפעמים כובע של מורה (-;)

(())|L|

יש לי מה לכתוב בנושא אבל לא אדחף לכאן, אכתוב אצלי.

שליחה על ידי חוחית* » 20 מרץ 2008, 15:34

יפה לך הכובע (קש עם פרחים נכון?)

יש לי מה לכתוב בנושא אבל לא אדחף לכאן, אכתוב אצלי.
קמצנית

קש עם פרחים נכון?
סומבררו
של האיש שמסתלבט מתחת לעץ הבננות

תודה

ביומולדת של נגה, הבת של נינט ואהרון, חברים של בעלול
הגדולה מבקשת פיפי, בעלול לוקח אותה לתוך הבית,
הקטנה באה אלי, מושכת את המכנס למטה (מסמנת לפיפי)
מתפשפשת ליד עץ רענן

נינט: מה היא בלי חיתול? בת כמה היא?
קט: שנה וחצי
נינט: מה, היא גמולה?
קט: נגמלת... כן, גמולה
נינט: ומה, היא לא מפספסת?
קט: ברור שהיא מפספת D-:
נינט: אז מה את עושה?
קט: מחליפה
<שתיקה>
נינט: אני רואה שהגדולה יותר קשורה לאבא
קט: כן, חופשי
נינט: והקטנה?
קט: אלי.
טוב אני גם מניקה אותה אז זה צפוי
נינט: את עוד מניקה אותה? 0-:
קט: כן 0-: (מרוב גלישה בבאופן שכחתי שיש עולם בחוץ)
<שתיקה רועמת>
<עוד קצת שתיקה רועמת>
נינט<מבולבלת>: אני לא מבינה את זה!
חמותה של נינט: גמני לא מבינה את זה! את מתכוונת בלילה?
קט: כן, בלילה.
וגם ביום
חמותה של: את רוצה להגיד שיש לך עוד חלב?
קט: ב"ה
חמותה של: והיא אוכלת גם אוכל רגיל?
קט: כן, בטח
חמותה של: אז איך את יודעת שעדיין יוצא לך חלב? אולי זה קטע רגשי כזה?
קט: אני לא מבינה את זה
נינט: כמה אוכל היא אוכלת וכמה היא יונקת?
קט: הממממ... חמישים חמישים?
נינט: אהה, אז זה בסדר
קט: אני מניחה
נינט: זה מילא! שמעתי על כל מיני אנשים שישנים ביחד עם הילדים! באותה מיטה
חמותה של: אני לא מבינה את זה!
חמה של: אני דווקא זוכר הם היו ישנים איתנו
חמותה של: מה פתאום! רק בבוקר יום שבת! זה לא נחשב! וגם שנאתי את זה...
חמה של: אני דווקא אהבתי. היו משתובבים עד שהיו בועטים אותי מהמיטה
חמותה של: אוי, אתה מדבר שטויות!
נינט: לא! אני מדברת איתכם כל לילה. ישנים קבוע במיטה של ההורים!!!
<חושבת קצת ומוסיפה בקול חשדני>
דווקא כל מיני מניקות כאלה שאין להן כוח לקום בלילה
קט: זה נורא! נורא!!!
את חושבת הילדים שורדים את זה?
נינט: 0-:
הקטנה: אמא, ציצי! צייייייייייציייייייייי!!!
קט: תסלחו לנו רגע, אנחנו כבר חוזרות

זוועות

אהבתי מה שכתבת על מורים . מזדהה מאוד.

_לא חשוב מה לומדים , חשוב אצל מי.
כלומר, איכויות האדם, טוהר המידות, בהירות המסר -
רצוי שיעלו מהאדם ולא מהמילים שהוא מקריא ממחברת._
כאן, יכולה לשאוב הדרכה מהמילה הכתובה, ללא כל קשר לאדם הכותב אותה.
עם זאת, מה שמכונה גורו, מכונה כך לא בשל חוכמתו או הוראתו, אלא מתוך האנרגיה שמשרה על סביבתו, מה שגורם לאחרים, לרצות להיות בקרבתו.
כלומר, יש בינינו מורים גדולים שלא מלמדים דבר, אלא, את השקט הזה, הרגיעה הזו, הידיעה הזו, נחת הרוח, שמקרינים אל כל סביבתם.
ויש גם את אלה שיודעים להעביר מסרים וחומרים או הוראות כוון, בניסוח הדברים.

מכל מלמדייך השכלת, במובן הזה, שכל מלמדייך, כל תפקידם, הוא להעיר את ידיעתך הפנימית אל התעוררות.
שכן הכל - טמון בך, כמובן מאליו.

תודות.

צפריר

צפריר,

יש בינינו מורים גדולים שלא מלמדים דבר, אלא, את השקט הזה, הרגיעה הזו, הידיעה הזו, נחת הרוח, שמקרינים אל כל סביבתם

יש בינינו מורים שלא מלמדים דבר. נקודה.

_להעיר את ידיעתך הפנימית אל התעוררות.
שכן הכל - טמון בך, כמובן מאליו_
ולכן הלימוד הוא בעצם הזכרות
וטוב שיש מישהו שמזכיר
כך שהמורה הוא בעצם המזכירה
<כן-כן, גם גבר יכול להיות מזכירה,
יותר על כך ניתן לקרוא בדף חברות בין גברים>

תודות רבות

מה זה - מחבק את מותניי,
מוחץ את יריכיי ויושב לי בתחת?
.
.
.
_{(ג'ינס של כוסיות)}

התנועה לשחרור האישה החלה בי
מיינתי בגדים, חורף-קיץ
מסרתי מלא
כל מה שיש בו חלק סינטטי
ג'ינסים
חולצות עם הרבה לייקרה
חולצות עם קצת לייקרה
גם של הבנות
לפני איזה שבוע רציתי לשים לגדולה ג'ינס והיא סירבה
אמרה - לא נוח לי ג'ינס.
פייר?
צודקת
**
הכנתי לנו לקיץ הזה מלא שמלות וחצאיות,
חולצות אווריריות,
יוצאות לטייל כמו שבט צועניות.
רק עכשיו הבנתי שכל חיי נמחצתי ע"י בגדיי.
הבטן כבר יצאה לי קודם.
לא של הריון.
סתם, בטן של אשה.
הפסקתי ללכת עם בטן ותחת מכווצים ויושבים על אותו קו,
כאילו תקעו לי מטריה.
דווקא יצאו לי אחלה דברים מהסדנה הטנטרית הלא גמורה שלי D-:

טוף אז הלכתי לשיעור ניסיון קונדליני יוגה
הקבוצה בהקמה, אז היינו רק המורה ואני
היא מאוד צעירה, מאוד חמודה,
אהבתי את השיטה,
אבל היה לי קושי עם המורה /-:
מה אני בררנית?
דווקא היא שמה כובע יפה, תרבוש לבן ומיוחד.
אבל למשל אני אוהבת לראות איך המורה שלי מבצע תרגיל ולחקות,
היא לעומת זאת מראה רק פעם אחת, ואז אומרת לי לעצום עיניים ולעשות,
והיא בזמן הזה לא עושה כלום D-:
אם אני פותחת עין היא אומרת לי לעצום ולהמשיך בתנועה
וזה קשה לי...
טוף הרגע עניתי לעצמי: לא, אני לא יכולה ללמוד ממנה
אני רוצה ללמוד מיוגיני שעושה יוגה, ואני מחקה אותה,
והיא לפעמים נזכרת שאני קיימת ומתקנת אותי.
למרות שהשיטה עצמה היא מהממת.
הנשימות, התנועות, הטראנס
המנטרות המרובות קצת הצחיקו אותי...
המון ברברת בשפה לא ברורה.

שליחה על ידי מי_מה* » 29 מרץ 2008, 22:21

תהיתי אם כבר הלכת.
נשמע מענין, תני לזה צ'אנס, אני אומרת.
@}

שליחה על ידי חוחית* » 30 מרץ 2008, 14:38

טוב, רציתי כבר לכתוב לך אתמול אבל לא יצא אז הנני.

_לא, אני לא יכולה ללמוד ממנה
אני רוצה ללמוד מיוגיני שעושה יוגה, ואני מחקה אותה,
והיא לפעמים נזכרת שאני קיימת ומתקנת אותי._
אני מבינה את הרצון שלך אבל דעי שיש חשיבות עצומה לכך שתלמיד רק מקשיב ומבצע את ההוראות- כך יש אפשרות טובה יותר להתכנס פנימה, אין צורך לעקוב עם העיניים אחר כל תנועה. וגם לגבי תיקון- יש המון אסכולות והמון מורים, חלק בעד, חלק נגד.

יכול להיות שזה לא מתאים לך, אבל יתכן גם שכן, אני סומכת עליך שתדעי לבחור את המורה שמתאים לך לתרגל אצלה יוגה, אולי כדאי בכל זאת לתת קצת צ'אנס לנוכחית ואם את לא מתחברת (ואין צורך בהסברים למה, גם לא לעצמך), להמשיך הלאה ולמצוא מורה מתאימה יותר.

בואי לקרוא את החלומות שלי, אשמח אם יהיה לך מה לכתוב עליהם

סלחי לי מימה'לה,
אבל את קל לך לדבר

כלומר קל לך לכתוב!!!
אחרי 15 שנות לימוד אמרת "אום" אחד בסוף השיעור,
ועוד בדקת איך החוליה הכי לא זורמת הגיבה ל"יציאה" D-:
ואני בשיעור הראשון צעקתי "סאט! נאםםם....." במשך 10 דקות תמימות כפול שלושה סטים.
וזה בזמן שלמורה שלי פה ושם נסדק הקול וכל פעם חשבתי שנגמר התרגיל,
פתחתי עין לבדוק וראיתי אותה נבוכה,
עד שהפסקתי לבדוק והתחלתי לצעוק סאט! נאאאםםם... על דעת עצמי, בקצב שלי
בסוף המורה הייתה אומרת משהו כמו: בנשיפה הבאה לעבור למרכז.
אהה שזה מזכיר ששילבתי עם זה גם תנועה...
דווקא היה לזה קטע.

בעצם מה שאמרתי שהצחיק אותי בהתחלה עם המנטרות...
המורה היא כולה עדינה כזאת, בהירה, בלבן,
יושבת בתנוחת הלוטוס, זוהרת מרוב איזון,
ואז אומרת אני מתחילה את השיעור במנטרה...
ומוציאה קול של דינוזאור פצוע.
מהבהלה נפתחה לי העין השלישית.
כמו לראות את הסולנית הדקיקה והבלונדינית של להקת רוק פרוגרסיבי ולהתאהב בה,
ואז לשמוע אותה שרה בקול של שודד ים שתוי בן 40 ולשאול מאיפה היא מוציאה את הקול הזה.
המנטרה הייתה משהו כמו:
אהההההה גורורורווווו בורורורוווורוו מנגורו
ואז הזמינה אותי לברבר איתה.
עשיתי כן עם הראש ולא התכוונתי למה שאמרתי D-:

וגם כשהמורה הסבירה דברים היא השתמשה הרבה באנגלית,
וגם בתוך השיעור היו שירים באנגלית.
אנ'לא אוהבת

אוהבת עברית
מילא סאנסקריט, אבל אנגלית? למה?
אח"כ זה ידבק בי ואתחיל להשתמש במילים גבוהות/לועזיות כדי לסבך דברים פשוטים...

שליחה על ידי מי_מה* » 31 מרץ 2008, 16:28

הממממממממממ טוב , אולי לא לתת לזה צ'אנס.
בכלל מה אני יודעת, יוגה צריך לחוות בשביל לדעת אם זה טוב או לא.
אבל כייף לקרוא את התיאורים שלך.

הי קטקטית
ראיתי את היוגיגיות, אז באתי.....
בקשר לשעורי קונדליני יוגה, בתור מי שלא מתרגלת או מלמדת קונדליני באופן עקבי אבל בהחלט משתמשת ואוהבת אלמנטים שבאים מהגישה הזו, אני יודעת שלא כל שעורי הקונדליני מתנהלים ככה. יש בד"כ שירת מנטרות בהתחלה ומעט בסוף אבל משך השעור אנטסיבי ועושה דברים מאוד חזקים (כמובן למי שבשל לחוות אותם, הוא עושה דברים ממש ממש חזקים (-:)
רק רציתי לכתוב לך שתדעי שזו לא בהכרח הקונדליני יוגה שלא מתאימה לך, אולי פשוט המורה הספציפית הזו.
וחוצמזה זה מתקשר ישירות לשיחה על מנטרות, ולקשר שיש להן ליכולת להשמיע קול. מעבר לזה, יש דרך ללמד ולתרגל מנטרה באופן שלא יעוררו גיחוך. אני חושבת שמה שעורר גיחוך אצלך, זו בעיקר איזו מן תחושת אי אוטנתיות, שמרגישים כשאנחנו לא קונים משהו או מישהו, מרגישים שאנחנו מזייפים משהו. וזה בד"כ קשור אלינו ולא למהות שאותה אנחנו מתרגלים (-:
גם קונדליני, כמו כל סוג של יוגה, יכול להיות תרגול עוצמתי ביותר (נסי לעמוד 5 דקות בכלב עם ראש למטה ולתרגל תוך כדי קפלבהטי ולהיות במדיטציה כל הזמן למשל....(-:), ויכול להיות סיטואציה מגוחכת שבו את מוצאת את עצמך ממלמלת בלי דעת גורובורומורו ולא יודעת את נפשך מרוב מבוכה...
בכל מקרה, לדעתי אם תוך שעור או שניים לא משתפרת לך התחושה ואת ממשיכה לצאת בהרגשה מצ'וקמקת משהו, תחתכי וחפשי משהו אחר....

אהה לא היו עוד דברים חוץ מהמנטרות, וגם במקביל למנטרות.
לא היו כלבים-חתולים-ברכת שמש, אבל כן היה צפרדע (זכור לי שזה היה היה התרגיל הכי קשה, אבל גם כייפי מאוד),
כן אהבתי את השיטה כמו שאמרתי
האם חוסר ניסיון הוא רק חיסרון?
איפה היתרון שלי בזה שהמורה שלי "צעירה"?

שליחה על ידי מי_מה* » 31 מרץ 2008, 23:07

אולי את כאן המורה שלה. אולי זה היתרון. הגעת אליה כבר עם שאלה על דמות המורה. נרמז לך כאן כבר לא פעם שאת בעצמך מורה ענקית. אולי זאת מן הזדמנות כזאת להתעסק עם זה קצת. מי לומד, מי מלמד, מה כל אחד מקבל מזה?
סתם מחשבות שעלו לי.

די הרבה זמן לא נכנסתי הנה, ופתאום אני מוצאת את כל תיאור המנטרות בשיעור יוגה... D-: נקרעתי!
אז ככה, לי נראה שאולי, אולי מה שהכי הפריע לך שם היה המורה הצעירה והעדינה והרוחנית (וגם יפה?) הזאת.
מסכימה עם הגבירה בעניין הזה:
לא בהכרח הקונדליני יוגה שלא מתאימה לך, אולי פשוט המורה הספציפית הזו
בהצלחה!@}

_האם חוסר ניסיון הוא רק חיסרון?
איפה היתרון שלי בזה שהמורה שלי "צעירה"?_
תראי, אין מה לעשות, יש דברים שלוקח להם זמן להצטבר, וניסיון חיים של מישהו אי אפשר להחליף.
אבל.... השאלה מה את עושה עם זה. מורה צעירה וחסרת ניסיון, יכולה להיות מוכשרת מאוד ביכולת ההוראה שלה, היא יכולה להיות בעלת סבלנות גדולה והמון מוטיבציה לעמוד מול תלמידים מתחילים, להסביר ולחזור על כל דבר כמה פעמים, להקפיד על הפרטים הקטנים ביסודיות, מה שלפעמים קצת שוחק חלק מהמורים המנוסים (שכבר קצת נמאס להם לתקן כלב ומתאים להם לעבוד עם קבוצות מתקדמות או להנחות מורים ליוגה...), היא יכולה להיות יצירתית מאוד ולהביא רוח חדשה וטריות לשעור - והיא יכולה שלא.. יחד עם זאת החסרונות של חוסר ניסיון ברורים.
מצד שני, אני מרגישה על עצמי שדווקא עם השנים והניסיון שאני צוברת, אני הולכת ומשתבחת מבחינת יכולת התמרון שלי בהוראה, היכולת להתאים את עצמי ליותר סוגים של אנשים ולגוון מתוך הכרות ושליטה עמוקים יותר. כך שגם פה, אני לא חושבת שלנסיון יש חסרון בעניין הזה, כי מבחינתי יש הרגשה שאם אתה מורה ומתרגל, אתה כל הזמן מוצא עוד ועוד גרויים וגילויים על עצמך ועל העולם שיוצרים רצון עז לחלוק אותם עם תלמידים והיוגה האינסופית הזו כל הזמן רק מרתקת יותר ופותחת דלתות חדשות לך כתלמיד וכמורה.
כך שלחוסר הניסיון יש כאן השפעה. אך זה לא העניין היחיד שקובע את טיב המורה. אני חושבת שאם את מרגישה שאין לך חיבור טוב עם המורה, וזה לא משתנה תוך כמה זמן, זה חבל, כי זה מגביל היכולת שלך ללמוד ממנה. לעומת זאת, אם יש חיבור טוב, והיא מורה אחראית, היא תדאג לא ללמד אותך דברים שלא אמונה עליהם על בוריים בעצמה ולא לענות בפזיזות על דברים שהיא עדיין לא יודעת (וזה סוג של סימפטום אצל מורים חסרי ניסיון...) - ואז חבל לוותר עליה.

נגה,

_מסכימה עם הגבירה בעניין הזה:
לא בהכרח הקונדליני יוגה שלא מתאימה לך, אולי פשוט המורה הספציפית הזו_

קטעים עם שתיכן .
זה מה שאמרתי מהתחלה:

_אהבתי את השיטה,
אבל היה לי קושי עם המורה_

D-:

אז כן, אני מסכימה איתכן, השיטה עצמה היא סוף הדרך,
לגבי המורה יש לי תהיות.
אבל בזכותכן היא מקבלת עוד צ'אנס

אבל בזכותכן היא מקבלת עוד צ'אנס
צ'מעי, אם זה ימשיך ככה, היא צריכה להתחיל להפריש לנו אחוזים על כל תלמיד....(-;
תמשיכי לעדכן @}

מה עושים עם רגל ימין?
הביטוי "אחותך הצולעת" הוא עלי
הרסתי בעקביות את רגלי הימנית
פעם סובבתי אותה, פעם נחתכתי והזדהמתי קשות
וקפצתי חצי שנה על רגל שמאל.
ואז שוב סובבתי או קרעתי כבר לא זוכרת ולא סופרת.
בקיצור כל הטראומות עברו מזמן,
אך הצליעה נשארה.
הליכה עם נעל טובה צולחת די טוב,
אבל עכשיו כשהגיע הקיץ ומנסה ללכת עם כפכפים (קבקבים),
הרגל הזאת משגעת אותי.
בתחילת כל צעד היא מזנקת למעלה,
עושה שמיניה לא ברורה באויר,
כאילו מנסה לנופף לשלום,
ואני ממש מתאמצת לא לאבד את הכפכף (קבקב)
אחרי כמה מטרים בודדים נתפס לי שם איזה שריר,
ואני די מתחילה לגרור את הרגל.
כאילו ככל שאני מתאמצת לתקן, ככה הרגל יותר מתאבנת.
היש פתרון ליוגיגיות?

ללכת יחפה כמה שיותר!!! על חוף הים למשל אבל גם על הדשא ועם את מעיזה אז סתם כך ברחוב.
לעבוד על איזון חלוקת המשקל בין כפות הרגליים בעמידה ולאחר מכן להביא את המודעות הזו גם להליכה.
לתרגל שיווי משקל על רגל אחת כדי שגם הרגת הסוררת תתחזק. (את שני האחרונים אפשר לתרגל באופן ממוקד בשיעורי יוגה).
לא ללכת בקפקפים ובטח שלא בקבקבים, אם כבר אז בסנדלים ש"עוטפים" את הרגל מכל הכיוונים וליחף כמה שיותר

נכון!
אני הולכת יחפה מלא וזה כיף.
אקח לתשומת ליבי לעמוד על רגל אחת

תודה

כל מה שחוחית אמרה וגם לזחול על ברכיים וידיים כמה שאפשר. לך זה אפילו קל כי יש לך שני תירוצים בגילאים מזמני זחילה (או שמא לכתוב תירוצות ).
הזחילה על ברכיים "מלמדת" את כף הרגל עוד זוויות, תנועה על גב כף הרגל בעצם. זה גם שומר על הגמישות של הקרסוליים והשוקיים ועוזר למנוע התכווצויות בכפות הרגליים. בקיצור, נסי למצוא הזדמנויות לשחק את החתול / כלבלב או כל תפקיד אחר שינתן לך במשחק, שמאפשר הליכה על ברכיים וידיים (גם הגב שלך יגיד לך תודה).
(הלך הלק על הציפורניים של הרגליים P-: )

כל מה ש{{}}חוחית ו{{}}מי מה אמרו (-:
וגם... נסי לשבת על העקבים כשהבהונות מכונסות פנימה וגם על העקבים כשכל גב כף הרגל מונח על הקרקע - מאוד מגמיש את כף הרגל, את שרירי הבהונות האחוריים ואת קשתות כפות הרגליים ומשפר מאוד את היציבה ואת כפות הרגליים כבסיס לכל הגוף (כפות הרגליים הן אחד האזורים המוזנחים יותר בגוף ומה לעשות שכל הגוף עומד עליהן??)
@}

בדיוק נכנסתי כדי להוסיף את מה שכתבה כבר הגבירה בחום.
ד"ש לרגל.

סבתא שלי נפטרה.
היא הייתה בבי"ח והיה ברור שזה יגמר ככה מתישהו.
כל יום חיכיתי לטלפון הזה והנה קיבלתי.
השתחררה מבי"ח ושעתיים אחרי זה נפטרה.
אני מרגישה בעיקר הקלה.
אולי יבוא לי לבכות עליה אח"כ.
אולי לא.
אני מקבלת את המוות שלה כמשהו שהיה צריך לקרות כבר מזמן.
כאילו כעסתי על זה שהיא חיה יותר מאמא שלי.
אולי גם היא כעסה על עצמה.
מקווה שהן נפגשו שם למעלה בשמחה רבה.
אמן.

אמן

אמן@}

אמן כן יהי רצון
תנחומים ואהבה @}

_אמן כן יהי רצון
תנחומים ואהבה_

אמן
תנחומים ואהבה

גם סבתא שלי נפטרה אתמול

גם סבתא שלי נפטרה ב-3.4. ב-2004. היום לפני 4 שנים היתה ההלוויה.

תודה בנות
אמא לשלושה - תנחומיי

לגבי הסבתא שלי
אני מוצאת שהמוות לא רק עצוב
הוא גם משחרר
מכאבים, מסבל, מייסורי מצפון, מרחמים עצמיים,
מחיים בהמתנה למוות.
אצלה, אצלי...

איכשהו אחרי שבן אדם נפטר קל לחשוב עליו רק דברים טובים

זה המוות הראשון שאני חווה בלי להתפרק.
מוות של אדם קרוב, אהוב.
אני עצובה.
וגם משחה.
זה מרגיש טוב ונקי.
עוד צעד בהתידדות שלי עם המוות.

יש אנשים שחוו מוות קליני ומספרים שכשעזבו את הגוף,
פגשו אותם בצד השני כל בני משפחה שכבר עברו,
באהבה רבה,
באור.
כשהייתי קטנה ופחדתי מהמוות, באופן חרדתי ומשתק,
תמיד דמיינתי את המוות כמשהו שחור.
ישימו אותי מתחת לאדמה - שם חשוך ולא אראה ולא אחווה דבר,
לנצח, לנצח...
עד שפעם אחת הגעתי להברקה.
קראתי על גילגול נשמות, הייתי אז בכיתה א'.
חשבתי לעצמי, שאם אזכר במקום בו הייתי לפני נולדתי,
ודאי אגלה מה הוא מקום אליו אגיע אחרי המוות,
שכן זה חייב להיות אותו מקום.
עצמתי את עיניי, וסגרתי אותם עם כפות ידיי,
כדי להפנות את המבט כמה שיותר אל תוך הזכרון,
ניסיתי בכוונה עצומה להזכר,
עד שאור גדול סינוור אותי.
ראיתי לבן לבן בוהק בוהק.
עד שלא יכלתי להסתכל יותר.
רק כמה שניות מזה.
וכך ידעתי שהמוות אמנם לא לגמרי לא מפחיד,
אבל לפחות הוא לא שחור.
הוא לבן.

כשאמות אמי וסבתי וכל משפחתי יבואו לפגוש אותי בשמחה רבה.
הם יהיו צעירים ויפים, ואוהבים.
כמו שהם היו כשהייתי ילדה ממש ממש קטנה.
כמו שאני חוויתי אותם כשהייתי ילדה ממש ממש קטנה.
אולי המפגש הזה נמשך רק לרגע,
אבל אני מתגעגעת לחשוב על הרגע הזה.
ואז אני חושבת על הבנות שלי ומתגעגעת להיות כאן. עכשיו.

תודה לכולכן

כתבה חוחית ב{{}}בלוג אימון ואי השתוקקות על הדף מה הסטייה שלך:
הבנתי שהרבה ממה שמתואר שם כ"סטיות" אלה בסך הכל מנהגים של אנשים שנותנים מעט תחושת שליטה במתרחש ועושים קצת סדר בחיים

ואני מוקסמת מהסטיות האחרות

מהסטיות של להריח, למשש, לגעת, למחוץ, לפרק, לטעום,
לקשר בין מילים לצבעים, לדרוך על עלה, ללכת על דשא, להתחכך בשיח.
אלה ששוכנות בכולנו, אבל חנקנו אותן.
אלה ששוכנות בי, אבל חנקתי אותן.
ככל שאני קוראת יותר מה"סטיות" האלה, כך נזכרת יותר באיך עשיתי את אותם הדברים כשהייתי קטנה.
ואז נזכרת איך הייתי, כשהייתי קטנה.
מדהים. איזה כיף שפתחו את הדף ההוא.
ואיזה מצחיק שהדחפים הכי בסיסיים וטבעיים שלנו הגענו להגדיר כ"סטיות", או "מוזרויות".
או להתרשם מה"שונות", מה"ייחודיות".
והאמת היא שאף אחד לא המציא כלום, כולנו כאלה,
קצת חייתיים, קצת מתורבתים,
לפעמים מסדרים ולפעמים הולכים עם הדחף.

את הסדר כבר חייתי מלא שנים, עכשיו מחזקת את הדחף

אנרגית החיים, חיות.
זה כל הרעיון של הטנרטה.
לקחת את הדחף הבסיסי ולרכב עליו - במקום להסחף איתו או לחנוק אותו.
או במילים לועזיות - טרנספורמצית האנרגיה.

טסט המיניות של דורקס
אצלי קלעו בול
כמה צחקתי...

גם אצלי קלעו בול אבל המוזיקה הטריפה אותי

אבל המוזיקה הטריפה אותי

חחחחחחחחחחחחחחח הצחקת אותי יותר מהם
סוגרים את המוזיקה כבר בהתחלה
באתרים המטרידים האלה עם המוזיקות יש סימון להשתקה.
הוא שם בכדי שתשתמשי בו.
הקץ להתקרבנות!!!!
D-:

גם אצלי קלעו בול

איזה סוג של קונדום התאימו לך באופן אישי??
סתם כדי לדעת אם אני צריכה להזהר ממך בדיוק כמו שאת צריכה להזהר ממני.
ההרררררררררר..........

את הדק כמובן! (שבו אכן אני משתמשת, מעט ככל האפשר)

אההההה נו ברור שאנחנו באותה כיתה טיפולית...
אי אפשר לברוח מזה לא בבלוגים, ולא במבחנים אסוציאטיביים
ומכיוון ששוק הצרכנות הכריע, בהזדמנות הבאה אקנה את הסוג הזה
וזה יקרה בעוד הרבה זמן...
בדיוק קניתי 2 חבילות של PREVENTER או איך שלא קוראים לו,
קונדום אירופאי סבבה בריח בננה

אותו בעלי איכשהו לא זוכר לשים -
ומי אני שאזכיר לו? _{חה-חה-חה חי-חי-חי}

מעניין אם הקונדום הדק הוא הכי יקר,
והם מעלים לנו את הבטחון המיני בכדי שנלך ונקנה את הקונדום הזה?
אם כן, עלי זה כמעט עבד [-:

דווקא לא יקר יותר מאחרים.

אותי דווקא יותר עניין מה תוצאות "ניתוח האישיות", כי למרות שזה מאד החמיא לי נראה לי שזה חארטה בריבוע ויוצא לכולם אותו הדבר...

כוכב נגה,
למרות שזה מאד החמיא לי נראה לי שזה חארטה בריבוע
בידייך הבחירה אם להתבאס ממחמאה או לככב איתה

פולניות כאן ועכשיו

לחצתי על "התחילו" וכלום לא קרה.
אמא'לה , מה זה אומר על המיניות שלי?!?

סימנת שאת מעל גיל 16?
השתקת את המוזיקה???

סימנת שאת מעל גיל 16?
ברור שלא! אני כל הזמן שוכחת בעצמי [-: הולכת לנסות שוב (ולחשוב שהרגע דחיתי דייט לוהט מחמת עיפות)

הי, גם לי יצא הדק ביותר!

בנות, עבדו עלינו

P-:
רגע גם לנגה יצא הדק ביותר?
אארגן לנו מחיר לקבוצה

בסוף הבנתי את החלום שלי עם הבחור המוזר ההוא ששפך כתמים ורודים על הרים של שוקולד.
זה היה כזה פשוט וקריא וברור שעכשיו אני לא מבינה איך לא קלטתי את זה קודם.
הבחור הזה הוא אני.
כלומר מכיוון שהוא לא דומה לאף אחד שאני מכירה, הוא לגמרי תוצר של התודעה שלי.
כלומר הוא יצא ממני.
ובמובן הזה הוא אני.
בהתחלה עוד הסתכלתי על הפנים שלו והתפלאתי שאין לו זיפים. הוא היה חלק לגמרי.
קצת ילד.
לא במימדים, בתוכן.
בהתנהלות.
כשהוא דיבר איתי הוא עלה וירד מהמדרכה,
בדיוק כמו שאני עושה את זה.
הקטע שלו של לפתוח ארונות במטבח של אנשים שהוא לא מכיר,
וליצור עוגות שרק הוא מתלהב מהם.
אבל באמת מתלהב.
מכל הלב D-:

האימפולסיביות, הדיבור עם הידיים...
אמא'לה איך לא ראיתו קודם שזה אני?

ואז קמתי ועזבתי אותו, כי נזכרתי שאני נשואה.
ויצאתי לחפש את בעלי.

למה עזבתי אותו? 0-:
למה הוא כל כך הרגיז אותי???

לא יצא לי לספר על היוגה.
נתתי לנ' עוד צ'אנס והייתה חוויה מדהימה.
קודם כל היא ממש שמחה שבאתי,
ושאלה אותי בנוגע לשיעור הקודם,
היא קלטה אותי ממש טוב בהרבה קטעים,
השיעור זרם הרבה יותר טוב ובטוח.
השבוע לא יכלתי ללכת ביום רביעי,
ולכן הלכתי היום.
למורה אחרת.
שהיא לכאורה הייתה יותר הטיפוס שלי:
יותר מנחה.
גם השיעור אצלה היה הרבה יותר קצר.
תקתקנית

אחרי השיעור ישבנו שתינו תה אני ועוד שתי בנות, והמורה האחרת.
דיברנו קצת.
היה נחמד.
שאלתי מה פשר אחד התרגילים שעשינו והיה די מורכב.
התשובה הייתה שאולי יש הסבר אבל היא לא יודעת אותו.
ובכלל הרבה דברים בקונדליני עברו כפי שהם ובלי הסברים/משמעויות.
והרבה תרגילים המציאו רק לאחרונה.
אולי להם יש הסברים.
אבל מה זה חשוב?
זה עובד.
<ואיך יודעים שזה עובד אם לא ברור מה זה אמור לעשות?>
ובסוף היה לנו תקל

אין לי כוח לשטויות האלה בחיי...
היא רצתה שאמלא איזה תופס על מצב בריאותי/נפשי שלי,
של משפחתי מורחבת כולל אלה שכבר לא בין החיים,
פרטים אישיים מפורטים ועוד איזה משפט שאני מבינה שבלה.. בלה... בלה...
כתבתי שאני בד"כ בריאה וחתמתי
זה לא היה מספיק
הייתי צריכה לפרט את התיקים הרפואיים של כולם.

חשבתי על זה עוד קצת - וואלה, לא מעוניינת.
'צטערת.
אם מישהי דואגת לשלומי, שתבוא, תשאל,
מה שלומי, איפה כואב לי, תזכיר לי לנשום לשם.
ואם כל מה שמעניין אותה הוא שלא אתבע אותה בעתיד -
היא יכולה להעביר את הקורס שלה בתל-השומר.
ושגם יחברו אותי לאינפוזיה, ככה בטוח לא אתייבש בשיעור.

למורתי המקורית אמרתי שאני לא חותמת על טפסים.
הייתי צריכה לחתום על טופס שהאחריות היא עלי.
אמרתי אלף האחריות באמת עלי.
היא הייתה עלי, והיא נשארת עלי.
לא העברתי אותה לשום מקום, ולכן אני גם לא צריכה להחזיר אותה אלי.

הפעם היה יותר קשה.
המורה (המחליפה) אמרה שהיא חייבת לביטוח,
ואותה אישית לא מעניינים הפרטים האישיים שלי,
היא לא הולכת להתקשר אלי
(תודה על הכנות (-:)
ולי דווקא נראה נחמד שאנשים קודם מכירים,
שואלים שאלות כלליות, מספרים סיפורים,
ורק אז רושמים בטפסים : נשואה פלוס שתיים, או רווקה פלוס שתיים,
איך שבא להגדיר אותי...

בקיצור היא חזרה כמו מנטרה: אני חייבת לביטוח! שילמתי על זה מלא כסף!!
אני לא צריכה את זה לעצמי! זה לביטוח!
אמרתי לה תשמעי, כמו שאני לא מבקשת ממך טפסים עם מיליון שאלות חודרניות,
ככה תכבדי אותי גם.
היא אמרה: אבל את לא המורה שלי! אני המורה שלך! אני מלמדת אותך!
עניתי שנכון, היא המורה שלי, ואני לא יודעת עליה דבר, אבל נותנת בה אמון.
היא אמרה שבגלל שהיא המורה, אז היא אחראית עלי ועל בריאותי
(עשתה לי פלשבק מדף הרופאים D-: ממממממי אחראית על הבריאות שלי???)
ובגלל זה היא חייבת את הטפסים לביטוח.
והם נשמרים שם 7 שנים.
בשלב הזה רק שתקתי ולפעמים משכתי בכתפיים.
אי אפשר לתרגל בלי זה - לא נתרגל.
עד עכשיו הלכתי לסדנאות עם מורים מגוונים ומנוסים, אף לא אחד מהם העביר אותי שאלונים.
מה זה טרנד חדש?
איך זה שהיא לוקחת אחריות עלי מסתדר עם זה שהיא לא רוצה שום אחריות עלי?
כלומר היא מחתימה אותי על טופס שיעזור לחברת ביטוח לא לשלם לי פוצויים במידה ואזדקק לאלה,
ובכך היא מסירה מעצמה את האחריות על בריאותי - שהרי גם ככה הכל כוסת"ח.
בעיניי מישהי שאכפת לה מבריאותי תתעניין לשלומי ולא תכריח אותי למלא טפסים.
אהה בסוף היא אמרה: תראי, אני לא יכולה להכריח אותך.
אמרתי שאני שמחה שהיא מודעת לכך

הרי אי אפשר להרביץ לי.
ואז היא אמרה בטון של מש"קית מצב רוח: עכשיו תעשי חיוך גדול ולכי הביתה.
או משהו בסגנון הזה.
אחלה דרך לפתור קונפליקט - לצוות על הצד השני להיות שמייח D-:
יאללה, חפיף

ואז פגשתי את ט', המורה הראשונה שלי ליוגה וכמעט בכיתי מגעגועים.
כמה נחת רוח...
בהתחלה לא זיהתה אותי, אמרתי את שמי, אמרה "ואו, כ"כ השתנית - לא הייתי מזהה אותך בחיים!"
קורה לי מלא שלא מזהים אותי אחרי שלא רואים אותי תקופה.
משתנה בקצב. סיפור חיי...
בקיצור, מיד אחרי שאמרתי את שמי היא אמרה: היית באה אלי ימי שלישי בבוקר!!!
חחח וזה אחרי שנתיים שלא הייתי.
אין כמו יוגה על הבוקר.
בסוף אני אעשה שמיניה באויר אמצא בייביסיטר ואחזיר את העטרה ליושנה...
השיעורים של ט' מפוצצים, רק בבוקר זה שניים-שלושה תלמידים, כמו שאני אוהבת

אבל חוץ מזה היה לי אחלה תרגול,
הגעתי למסקנה שהמורה הראשונה של הקונדליני היא הכי זורמת איתי והכי מאפשרת לי,
וגם ממש שמחה לתרגל איתי, שזה מ-ע-ו-ל-ה,
וכבר עניתי לעצמי על השאלה "מה היתרון במורה מתחילה?"
זה כמו שגבר ישאל "מה היתרון בבתולה?"
יש כמה

אז מה אני אומרת בעצם?
אני אחראית להיות קשובה למורה שלי ולגוף שלי.
המורה אחראית על ההוראות שהיא נותנת וקשובה לי.
זה כל מה שאני מבקשת.
אני אמצא את המורה שזה יספק אותה.

בלי פרסומת, ובלי קונדליני יוגה
הייתי ממליצה לך על איזה מורה או שתיים, אבל זה לא באיזור שלך נראה לי...
חוצמזה - את ממש מותק וקבלי טפיחה וירטואלית על השכם על ההתנהגות מול המורה עם הביטוח.
חשבתי לי - גם אני לא נתקלתי בקטע ביטוחי כזה אפפעם, אולי יש שם איזה היסטוריה של אנשים שהתחרפנו מהקונדליני שלה??(-:

אולי יש שם איזה היסטוריה של אנשים שהתחרפנו מהקונדליני שלה??
חחח כן גמני הגעתי לאותה מסקנה
במיוחד אחרי שקראתי בדף של העומס הרוחני או איך שלא קוראים לו.
בקיצור, לא תמימה הקונדלינית הזאת

מצד שני שאר הדברים שגורמים למשבר רוחני כבר חוויתי,
ובאמת התחרפנתי, אז מה כבר יכול לקרות לי? P-:
בשורה של הבריאות הנפשית חשבתי לכתוב:
בקשר עם מדריכים פנימיים, מניקה למרחקים, באה לשיעור בלי תחתונים.
מצד שני אין לי שום הסמכה כמטורללת.
כלומר - משוגעת בלי תעודות.
נראה לכן עובר?

לי יצא שאני ממש פריג'ידית

. יהיו לי עכשיו חלומות רעים בלילה...

כפרה עליך, מה את עושה ערה בשעות כאלה?
זה הקונדליני עלה לך לראש?

חוחה, דברי לעניין!

הולכת לישון, מחכה לתובונתוייך היוגיגיות

יוטי- תכתבי לנו מחר את החלומות הפריג'ידיים שלך ונפרשן אותם

לילה דבש לכולן

משוגעת בלי תעודות

השיבה הביתה מאז ומתמיד היתה מתוקה.

בקשר לחלום
עם הבחור שהוא אני בעצם...
זה היה כמו לראות את עצמי, ברגעיים הכי ספונטניים - אבל מהצד
זוכרת שפעם הייתי ביומולדת 10 של חברה שלי והקליטו אותנו בטייפ מבלי שידענו
מבלי שאני ידעתי בכל אופן
שמעתי את הקולות של כל החברות, רק את עצמי לא שמעתי
במקומי דיבר איזה ילד, בקול של בן,
את כל המשפטים שאני אמרתי.
הייתי בהלם.
לא יכלתי לקבל שזה הקול שלי.
כמעט בכיתי מתסכול.
יותר מאוחר ראיתי את עצמי גם בוידאו, גם את זה שנאתי.
תמיד נראיתי לעצמי דומה לבן - וזה תסכל אותי.
רציתי להיות בת.
והנה ראיתי את עצמי שוב, בחלום.
וברחתי ממני, מהנער הזה שגדלתי להיות D-:
כנראה הלכתי לחפש את נשיותי אצל בעלי.

בקשר לקונדליני יוגה
רגע, אז מה, באמת מתחרפנים מזה???
מגניב D-:
ספרו, ספרו...
איפה יותם בר כשצריכים אותו באופן רוחני דחוף?

מה הקטע עם כל המנטרות והנשימות האלה?
מה זה עושה לתודעה?

יש תרגיל של נשימות האש,
ימבה זמן נושפים נשיפות חדות דרך האף,
בקצב גובר.
או שזה מפמפם את המוח בחמצן או שזה מרוקן אותו.
עוד לא ממש הבנתי.
בכל מקרה, אחרי שעושים את זה מלא-מלא-מלא זמן, נושמים נשימה עמוקה ומחזיקים אותה.
וזו תחושה מ-ד-ה-י-מ-ה (אולי סוף סוף מגיע החמצן למוח באופן אורגזמי D-:)
וכשהריכוז נמצא גם ככה בעין השלישית - מקרינים שם דימויים מדהימים.
כ"כ מדהים שבא לי שהרגע הזה ימשך לע-_^עעע ^עעע _^עעע _עעע עד
ואז אני מתחמנת...
כשהמורה אומרת לנשוף אני ממשיכה להחזיק...
אומרת לנשום - ממשיכה להחזיק
לנשוף - ממשיכה להחזיק
לנשום - נושמת שוב (בלי לנשוף בינהם)
הפעם המוח עף כבר פחות...
ולנשוף - נושפת

שאלתי אותה בסוף אם זה בסדר שאני מחזיקה יותר ממה שהיא מדריכה
או האם אולי אפשר להאריך טיפה, כדי שלא אצטרך "לתחמן"
היא די התפלאה, אמרה שכנראה שיש לי קיבולת ריאות גבוהה.
ואז כבר אני התפלאתי - מה קשורה הקיבולת?
זה בכלל לא מגיע מהמקום של "כמה זמן עוד אני יכולה להתאפק?"
בכלל לא מופיע הרפלקס של החנקות.
נראה כאילו המוח נכנס להילוך איטי, לתדר של חצי קפאון,
בו אין כמעט תזוזה ולא נצרכת אנרגיה
או חמצן

והזמן קופא

כי הזמן כבר לא נמדד בדקות
הוא נמדד בנשימות

לכי עם הזמן שלך. אחרי נשימת קפהלאבאטי אפשר להחזיק את הנשימה זמן ארוך ביותר. זה כמו מסאג' לריאות.

אחרי נשימת קפהלאבאטי אפשר להחזיק את הנשימה זמן ארוך ביותר
המון המון המון המון זמן
הריאות דווקא פחות מעניינות אותי...
למה נמנעים מלדבר על העין השלישית?
מה קורה שם סליחה?
לא באתי לעשות מסאג' לריאות, באתי להתחרפן!

התרגיל שתיארת הוא נשימת קפהלבאטי שלאחריה יוצרים קומבאקהה (עצירת נשימה), לתרגול זה השפעה בשני מישורים:
כתרגול קריה (ניקוי) הוא מנקה את הראות ודרכי הנשימה וכן את הנחיריים.
כתרגול פראנאימה הוא מגדיל את נפח החמצן במוח ולכן התחושה שאת חשה, כל עוד את מרגישה טוב, לכי על זה, אין ספק שזה סוטול רציני ביותר.
לגבי כל השאר אני לא ממש יודעת להגיד לך כיוון שאני לא ממש מעורה בסצינת הקונדליני יוגה אבל לגבי:
_מה הקטע עם כל המנטרות והנשימות האלה?
מה זה עושה לתודעה?_
זה מגביל את תנודות התודעה, משקיט את הבזזז האינסופי, זוהי מהות היוגה (יוגאס צ'יטה וריטי נירודהה- הסוטרה בסנסקריט שמתארת את המהות הזו).
איזה כיף, עכשיו גם את בין היוגיוגיות

הו מזל שיש לי אתכן להשלים חומר תיאורטי
להדביק את שברי הבנות

כל עוד את מרגישה טוב,
מרגישה מדהים

אין ספק שזה סוטול רציני ביותר
סוף הדרך בדרכים

איזה כיף, עכשיו גם את בין היוגיוגיות

עכשיו גמני אלך כמו ברווזה?

התרגיל שתיארת הוא נשימת קפהלבאטי
איזה יופי מילים מקוריות בסנסקריט
פומפמתי במונחים ניו-אייג'יים

ניו אייג'יים? ניו? אחותי, זה חומר בן אלפי שנים!

עין שלישית ופראנימה(תרגול נשימה לסוגיו וקפלבהטי בפרט)
בגופינו נמצאים נאדיס,ערוצי פראנה/אנרגיה,מוליכי אנרגיה.השלושה החשובים ביותר הם פינגלה(מתבטא בנחיר ימין),אידה(שמאל) וסושומנה(לאורך עמוד השדרה). אידה ופינגלה מתפתלים סביב עמוד השדרה/סושומנה נאדי ומקומות המפגש שלהם לאורך הפיתול הן הצ'אקרות.נקודת המפגש הסופית היא אג'נה צ'אקרה-העין השלישית. נקודת ההתמקדות שלנו בעין השלישית היא בנקודה שבין הגבות.הלכה למעשה הצ'אקרה עצמה נמצאת יותר אחורנית בראש. בקו ישר מאחורי "העין השלישית". ההתמקדות בנקודה הזו בתרגול פראנימה קשור לכל מה שהסברתי כאן למעלה,בצורה מאד כוללנית אבל ממצה.
תרגול מהנה.

אחותי, זה חומר בן אלפי שנים!
אחותי, קחי שאכטה מהחומר הזה ובואי תראי מה התכוונתי להגיד:
כיף לשמוע סנסקריט. נקודה.
נשימה עד הסוף.
להחזיק
להחזיק
להחזיק
להחזיק
להחזיק
לנשוף
_{אהההההההההההה.....}

זהו בעצם

~פשוט עד כה זרקו לי מונחים באנגלית ושנאתי את זה.
קאפיש?~