תהליך ההפלה הטבעית שלי
נשלח: 14 נובמבר 2011, 11:07
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
היי רציתי להודות לכל הבנות הנפלאות שכתבו כאן ושיתפו בסיפוריהן האישיים והמרגשים. רציתי שתדעו שהאתר הזה נתן לי כל כך הרבה כוח להתמודד. הדבר היחיד שרציתי לעשות זה להתחפר במיטה ולא לצאת ממנה עד שהתהליך יסתיים. מצאתי כוחות להתמודד על ידי קריאה של הסיפורים שלכן כאן וקיבלתי כל כך הרבה חיזוקים ועוצמות רק על ידי הקריאה של הדברים שכתבתן והחיזוקים שנתתן לכל אחת ואחת שסיפרה את סיפורה. יש באתר הזה הרבה אהבה ותמיכה ולדעת להאמין בעצמך והכי חשוב להקשיב לגוף שלך.
אז כיוון שלי עזר מאוד לקרוא כאן את הסיפורים האישיים שלכן, אני רוצה לשתף אתכן בסיפור ההפלה האישי שלי.
זה קרה בשבוע 8. כבר מהתחלה הרגשתי שמשהו לא בסדר, כיוון שכבר משבוע 5 היו לי כל הזמן דימומים והפרשות חומות. למרות שקראתי שזה בסדר ונפוץ, עדיין חששתי מאוד. והלכתי להיבדק בשבוע 6 הרופאה כאילו הספידה את ההריון ואני יצאתי בוכה וכועסת עליה שהיא בכלל נתנה לי הרגשה כזו - כי בעצם זה מוקדם בכלל להגיד! אחרי שבוע (שבוע 7) הייתי אצל רופאה אחרת מקסימה שראתה דופק, אבל אמרה שהעובר קטן מאוד (2 מ"מ) ולכן אמרה שכנראה שהביוץ היה מאוחר והעובר מתאים לשבוע 5 ושינתה לי את תאריך הוסת האחרון לשבועיים יותר מאוחר. למרות שהיא היתה אופטימית, אני הפעם דווקא הייתי מודאגת כיוון שידעתי שזה לא יכול להיות (כי עקבתי טוב טוב אחרי התאריכים...) ואם רואים דופק אז איך שבוע 5 ?!
זהו ואז זה קרה. בדיוק שבוע אחרי.
בערב לפני השינה כשהלכתי לשירותים גיליתי דם אדום טרי!
נכנסתי למיטה עם כאבי בטן כמו של מחזור וניסיתי להירדם ולומר לעצמי לחכות בסבלנות. באמצע הלילה התעוררתי מכאבים וכשהלכתי לשירותים כל התחתונים שלי היו מלאות דם. פתאום החליק ממני משהו בגודל של כדור טניס ונפל במהירות לאסלה. זה נראה כמו קריש דם גדול מאוד. אבל בעצם כבר ידעתי.
זהו זה זה נגמר. ההריון שלי נגמר.
בבוקר הלכתי למיון במרפאה והרופאה כבר לא ראתה שק הריון. ברגע שהיא אמרה את זה התחילו לנזול ממני דמעות בלי שליטה. היא היתה ממש חמודה והשתתפה בצערי. היא אמרה שעדיין יש הרבה "תוכן הריוני" ושאני צריכה ללכת מיד לבית חולים לעבור גרידה.
לא רציתי ללכת, רציתי רק לישון. ביקשתי מבעלי שיחזיר אותי הביתה.
אחה"צ הלכנו בכל זאת לבית חולים. אחרי שעות של המתנה, הרופאה בבית חולים רצתה מיד לאשפז אותי ללילה, הציעה אופציה של ציטוטק או גרידה. היא אמרה שאם יהיה לי דימום נוראי מהציטוטק אז מיד יעשו לי גרידה בכל זאת.
למה לא לתת לגוף שלי צ'אנס?! הרי רק לפני כמה שעות היתה לי הפלה, אז ברור שיש עדיין "תוכן הריוני". הרי רק לפני כמה שעות עוד הייתי בהריון!!!
אני לא אוהבת בתי חולים בלילה.
החלטתי לחזור הביתה למיטה שלי.
קראתי המון מהסיפורים כאן שחיזקו אותי על ההחלטה שלי.
כמובן שאם יהיה לי דימום נוראי כמו ברז, או חום גבוה, אז מיד אחזור לבית חולים.
כל הימים האלה דיממתי כמו במחזור, עם כאבים קצת יותר חזקים ממחזור ואפילו יצאה לי עוד חתיכה גדולה שנראתה כמו שליה?.. מאז הדימום נחלש וכמעט נגמר.
חזרתי לבדיקה במרפאה. הרוב יצא. לדברי הרופא אני יכולה לחכות לווסת הבאה שתנקה.
אז למה הרופאים רצו לנתח כל כך מהר? שאלתי אותו. הוא לא ענה, רק עשה פרצוף כזה.
הבנתי מדברים שקראתי פה שזה לא מפתיע. הבנתי גם כי עלולים להיות סיבוכים (דימומים מאסיביים עד איבוד הכרה).
אבל גם מפעולה פולשנית ואגרסיבית לרחם, עלולים להיות סיבוכים!
הבנתי שצריך להקשיב לגוף ולרחם ולתת לה צ'אנס. הרי היא כבר התחילה בעצמה. אז פשוט לסמוך עליה.
הבנתי גם שכל אחת מתאים לה משהו אחר. יש נשים שמעדיפות "לגמור עם זה מהר", כדברי חמותי.
על אף שהיה קשה ומפחיד אפילו, לקבל החלטה בניגוד ללחצים מסביב (הרופאים, משפחה וחברים).
לי זה התאים. יצאתי מחוזקת. והרבה בזכות דברים שקראתי כאן באתר.
הרגשתי בימים אלו כמו שבוע של שבעה. שעם הכאבים הפיזיים וההתרוקנות ההדרגתית, אני גם עוברת סוג של קבלה והתמודדות נפשית. ביחד עם האבדן וההתרוקנות ההדרגתית, אני גם מתמודדת עם האבל.
תודה לכן שהייתן כאן.
היי רציתי להודות לכל הבנות הנפלאות שכתבו כאן ושיתפו בסיפוריהן האישיים והמרגשים. רציתי שתדעו שהאתר הזה נתן לי כל כך הרבה כוח להתמודד. הדבר היחיד שרציתי לעשות זה להתחפר במיטה ולא לצאת ממנה עד שהתהליך יסתיים. מצאתי כוחות להתמודד על ידי קריאה של הסיפורים שלכן כאן וקיבלתי כל כך הרבה חיזוקים ועוצמות רק על ידי הקריאה של הדברים שכתבתן והחיזוקים שנתתן לכל אחת ואחת שסיפרה את סיפורה. יש באתר הזה הרבה אהבה ותמיכה ולדעת להאמין בעצמך והכי חשוב להקשיב לגוף שלך.
אז כיוון שלי עזר מאוד לקרוא כאן את הסיפורים האישיים שלכן, אני רוצה לשתף אתכן בסיפור ההפלה האישי שלי.
זה קרה בשבוע 8. כבר מהתחלה הרגשתי שמשהו לא בסדר, כיוון שכבר משבוע 5 היו לי כל הזמן דימומים והפרשות חומות. למרות שקראתי שזה בסדר ונפוץ, עדיין חששתי מאוד. והלכתי להיבדק בשבוע 6 הרופאה כאילו הספידה את ההריון ואני יצאתי בוכה וכועסת עליה שהיא בכלל נתנה לי הרגשה כזו - כי בעצם זה מוקדם בכלל להגיד! אחרי שבוע (שבוע 7) הייתי אצל רופאה אחרת מקסימה שראתה דופק, אבל אמרה שהעובר קטן מאוד (2 מ"מ) ולכן אמרה שכנראה שהביוץ היה מאוחר והעובר מתאים לשבוע 5 ושינתה לי את תאריך הוסת האחרון לשבועיים יותר מאוחר. למרות שהיא היתה אופטימית, אני הפעם דווקא הייתי מודאגת כיוון שידעתי שזה לא יכול להיות (כי עקבתי טוב טוב אחרי התאריכים...) ואם רואים דופק אז איך שבוע 5 ?!
זהו ואז זה קרה. בדיוק שבוע אחרי.
בערב לפני השינה כשהלכתי לשירותים גיליתי דם אדום טרי!
נכנסתי למיטה עם כאבי בטן כמו של מחזור וניסיתי להירדם ולומר לעצמי לחכות בסבלנות. באמצע הלילה התעוררתי מכאבים וכשהלכתי לשירותים כל התחתונים שלי היו מלאות דם. פתאום החליק ממני משהו בגודל של כדור טניס ונפל במהירות לאסלה. זה נראה כמו קריש דם גדול מאוד. אבל בעצם כבר ידעתי.
זהו זה זה נגמר. ההריון שלי נגמר.
בבוקר הלכתי למיון במרפאה והרופאה כבר לא ראתה שק הריון. ברגע שהיא אמרה את זה התחילו לנזול ממני דמעות בלי שליטה. היא היתה ממש חמודה והשתתפה בצערי. היא אמרה שעדיין יש הרבה "תוכן הריוני" ושאני צריכה ללכת מיד לבית חולים לעבור גרידה.
לא רציתי ללכת, רציתי רק לישון. ביקשתי מבעלי שיחזיר אותי הביתה.
אחה"צ הלכנו בכל זאת לבית חולים. אחרי שעות של המתנה, הרופאה בבית חולים רצתה מיד לאשפז אותי ללילה, הציעה אופציה של ציטוטק או גרידה. היא אמרה שאם יהיה לי דימום נוראי מהציטוטק אז מיד יעשו לי גרידה בכל זאת.
למה לא לתת לגוף שלי צ'אנס?! הרי רק לפני כמה שעות היתה לי הפלה, אז ברור שיש עדיין "תוכן הריוני". הרי רק לפני כמה שעות עוד הייתי בהריון!!!
אני לא אוהבת בתי חולים בלילה.
החלטתי לחזור הביתה למיטה שלי.
קראתי המון מהסיפורים כאן שחיזקו אותי על ההחלטה שלי.
כמובן שאם יהיה לי דימום נוראי כמו ברז, או חום גבוה, אז מיד אחזור לבית חולים.
כל הימים האלה דיממתי כמו במחזור, עם כאבים קצת יותר חזקים ממחזור ואפילו יצאה לי עוד חתיכה גדולה שנראתה כמו שליה?.. מאז הדימום נחלש וכמעט נגמר.
חזרתי לבדיקה במרפאה. הרוב יצא. לדברי הרופא אני יכולה לחכות לווסת הבאה שתנקה.
אז למה הרופאים רצו לנתח כל כך מהר? שאלתי אותו. הוא לא ענה, רק עשה פרצוף כזה.
הבנתי מדברים שקראתי פה שזה לא מפתיע. הבנתי גם כי עלולים להיות סיבוכים (דימומים מאסיביים עד איבוד הכרה).
אבל גם מפעולה פולשנית ואגרסיבית לרחם, עלולים להיות סיבוכים!
הבנתי שצריך להקשיב לגוף ולרחם ולתת לה צ'אנס. הרי היא כבר התחילה בעצמה. אז פשוט לסמוך עליה.
הבנתי גם שכל אחת מתאים לה משהו אחר. יש נשים שמעדיפות "לגמור עם זה מהר", כדברי חמותי.
על אף שהיה קשה ומפחיד אפילו, לקבל החלטה בניגוד ללחצים מסביב (הרופאים, משפחה וחברים).
לי זה התאים. יצאתי מחוזקת. והרבה בזכות דברים שקראתי כאן באתר.
הרגשתי בימים אלו כמו שבוע של שבעה. שעם הכאבים הפיזיים וההתרוקנות ההדרגתית, אני גם עוברת סוג של קבלה והתמודדות נפשית. ביחד עם האבדן וההתרוקנות ההדרגתית, אני גם מתמודדת עם האבל.
תודה לכן שהייתן כאן.
), אמר "למה לך הדבר הזה", "הכי טוב לגמור עם זה בפעם אחת". התייעצתי עם רופא חבר של המשפחה שאמר שכדאי לעשות גרידה, שזה לא נעים לעבור את זה לבד, אבל גם הודה באופן חד משמעי שאין בזה שום סיכון. רק צריך לשים לב לכמות הדימום וכמובן לבדוק אחר כך שכל הרחם התנקה.
הקשבה לגוף, לצערי לא בתוכנית הלימודים עדיין 
