תודה אלי הלל לך

אנונימי

תודה, אלי, הלל לך

על חסדך ומתתך

על שלותי תודה, האל,
עת גל מולי כה מתנחשל*

על הכוחות עז סלע רם

אשר הצער הולידם

על הידידים נתת לי
על אהבה נטעת בי

ועל השי יום-יום תביא,
זו אמונה שבלבבי...*

(יהואש, מתוך הספר "ואני תפילתי")

פתאם עכשו, כשאנחנו כבר אחרי נכתבת בתוכי הרבה מילים ואני חושבת אולי בכל זאת להתיישב ולתת להן לצאת

כהרגלי, מאז הלידה השקטה ההיא, אני לא משתפת כאן בהריונות שלי, כאילו שומרת עליהם מוגנים ורק מי שיודעת יודעת ועוזרת לי לשמור על עצמי. אבל עכשו בא לי קצת לכתוב על ההריון שהיה ועל התובנה הזו שכדי ללדת צריך להסכים להיפרד מההריון וזה ממש לא מובן מאליו.

ועוד לפני זה רוצה להגיד כמה חסד אני מוצאת בהתנהלות של הקב"ה איתי בימים האחרונים. בכל לילה כשאני הולכת לישון אני תוהה האם מחר בבדיקת הצהבת נגיע לערכים שידרשו אשפוז ובכל יום כשאני מקבלת את התשובה וחנים אותנו לעוד יום של חסד בביצת אני מרגישה כאילו זכיתי בלוטו. וככה, עוד יום ועוד יום אני מרגישה מאושרת וברת מזל כל-כך וכמה כוחות זה נותן...

אבל בכל מקרה, אני חושבת שאפשר כבר להפסיק עם העניין הזה ושאולי הצהבת בכל זאת תחליט להרגיע ושהערכים כבר ירדו ונהיה פשוט בבית ונדע להעריך אותו ואת כל מה שבו בלי שיהיה צריך לדקור את קטנצ'יק בוקר אחרי בוקר...

לפני ההריון הזה, שיניתי משמעותית את התזונה שלי. גלוטן וסוכר - החוצה, אגוזים, ירקות ופירות - פנימה. היו ימים שחרגתי כמובן וזייפתי אבל בסך הכל חל שינוי מאד גדול בהרגלי האכילה שלי והשינוי ניכר. גם במהלך ההריון המשכתי עם התזונה הזו, בעיקר כי הגוף שלי כל פעם מחדש הגיב קשה כשזייפתי. הקנדידה התחילה לחגוג בכל פעם שהאכלתי אותה בקצת סוכר ובעיקר בשמרים... ככה שעל כל חריגה היה תשלום ולאט לאט הבנתי שהמחיר יקר מדי.

זה ההריון הראשון שלי שבו הרגשתי פיזית כל-כך טוב, עליתי כ- 8-9 ק"ג בסה"כ, עשיתי פילאטיס כמעט עד לסופו וכל הדברים יחד נתנו לי תחושה שזה לגמרי אפשרי. מעבר לזה, שהריון יחיד אחרי הריון תאומים זה משהו מדהים. בתחילת תשיעי בערך את מרגישה שאולי התחלת את ההריון...

וגם עכשו, עם תינוקי אחד, מתוק ומופלא, אני מרגישה איך בזכות הדרך המאד מורכבת וקשה שעברנו עם התאומים, אני מעירכה כל שניה ושניה של העכשו. מתענגת על הנקה לפי דרישה, נהנית להיות ערה איתו באמצע הלילה ורק להסניף את הריח התינוקי המופלא הזה.

לקראת סוף ההריון ולכל אורך תהליך הלידה הארוך שלו (האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק סיפור לידה) נכנס המון פחד לתהליך ולא היה ברור לי שהכל יסתיים בטוב ועכשו כל פעם שאנ ירואה אותו אני מודה לאלוהים על המתנה המופלאה הזו

התובנה הזו שכדי ללדת צריך להסכים להיפרד מההריון וזה ממש לא מובן מאליו
כל כך נכון

וגריינתי.
זה כל כך מתחבר אליי ואל ההריונות שלי שתמיד אני עוברת את התאריך.

מצאתי בשבת את השיר שממנו בחרתי את שם הבלוג מקווה שבקרוב אצליח להעתיק אותו לכאן .

איזה כיף שאת כותבת.

שבוע טוב!

הוספתי את השיר בפתיחה.

אני עיפה ברמות כאלה שאני כבר בתוך ענן. דווקא היום התינוקי ישן די הרבה במהלך היום, אין לי מושג מה זה אומר על הלילה. מגלה כמה לפעמים ממש קשה לי לגרד את עצמי מהמיטה כדי לקום ולהחליף לו באמצע הלילה (זוכרת שמתישהו בקרוב הם מפסיקים לעשות קקי בלילה...) ולרוב אחרי ההחלפה מגיע גם זמן עירות שבו ני כבר יורשת איתו למחשב ומשלימה חסרים...

היום בבדיקת הצהבת, כבר רכים יותר שפויים ואנחנו מקווים שזה ימשיך ככה ובע"ה נצליח לקיים ברית סמלית ומשפחתית בראשון על הבוקר.

מוצאת את עצמי, למרות ואולי בזכות היותו שביעי (מוזר, אני בכלל לא מבינה את המספר הזה ומרגישה שהוא פשוט הוא, אחד ויחיד בתינוקותו), מתענגת ל כל דבר שקורה. ל ההנקות המופלאות האלה, על קולות הגמיעה המופלאים כשהוא יונק, על טיפות החלב שנשארות לו על הפנים אם הוא במקרה שומט את השד ונשאר קרוב קרוב אליו, על עפעופי העיניים והחיוכים שנפרשים על הפנים המתוקות האלה מתוך שינה וחלום... על רגעי העירות שבהם הוא צופה במבט חקרני ופתוח ועוד ועוד ועוד איך כל רגע ורגע כזה כל-כך לא מובן מאליו

איזה כיף שאת כותבת.

ההנקות המופלאות האלה, על קולות הגמיעה המופלאים כשהוא יונק, על טיפות החלב שנשארות לו על הפנים אם הוא במקרה שומט את השד ונשאר קרוב קרוב אליו, על עפעופי העיניים והחיוכים שנפרשים על הפנים המתוקות האלה מתוך שינה וחלום... על רגעי העירות שבהם הוא צופה במבט חקרני ופתוח ועוד ועוד ועוד איך כל רגע ורגע כזה כל-כך לא מובן מאליו
נשמעת הכי אמא טריה מוצפת הורמונים לתינוק ראשון

מזלו שזכה לאמא כזו...

שמחה שאת כותבת
קוראת בהנאה

היום בבדיקת הצהבת, כבר רכים יותר שפויים ואנחנו מקווים שזה ימשיך ככה
אמן ואמן

הצהבת לאט לאט בנסיגה ואנחנו מתבוננים בפלא השביעי הזה ותוהים, מה בדיוק יהיה צבע הור שלו ? יש לנו כאן שתי גרסאות של ילדים, אלה שקבלו צבע שוקו ואלה שלא נשאר להם הרבה צבע והם לבנבנים... בכל מקרה, קבענו ברית בזרת ה', לראשון ל הבוקר, רגע לפני שמעבירית את המטבח מימות החול לפסח, ככה שאם במקרה המשיח יגיע רגע לפני החג, גם התינוק שלנו יוכל לקחת חלק בקורבן הפסח

עכשו אני רק צריכה לסיים לכתוב את הדברים שאני רוצה להגיד לגבי השמות של הקטנצ'יק

יופי. חדשות טובות!

ותוהים, מה בדיוק יהיה צבע העור שלו ?
ואני תוהה מה יהיה צבע העיניים של קטנטנתנו הטרייה. (העור שלה בינתיים עדיין נוטה קצת לאדום, אבל הופך ורדרד בהדרגה...)

כשקראתי את הסיפור לידה שלך עוררת בי משהו שלא היה בי אף פעם.
לי החליפו דם מיד אחרי הלידה בגלל ערכי צהבת גבוהים מאוד
תמיד האחים שלי צחקו שאני שונה בגלל שאין לי את הדם של המשפחה

אמא שלי לא יודעת לספר איך היתה הלידה שלי אלא רק את התפילות אחרי שהתהליך יצליח.
כל ילד שנולד לה וכל נכד וברוך ה' כבר יש לה הרבה היא בהסטרית צהבת
כשקראתי אותך הבנתי אותה סוף סוף
תודה לך על המילים
ושתהיה סיעתא דשמיא גדולה בברית והכי חשוב מזל טוב!

ואנחנו מתבוננים בפלא השביעי הזה
הטאג' מאהל?
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7% ... 7.9C.D7.9D[/u].D7.94.D7.97.D7.93.D7.A9.D7.99.D7.9D

הטאג' מאהל?
עכשו כשאת כותבת את זה אני רואה משהו די מעניין... אבא סלי, סבא של קטנצ'יק, הכריז במוצאי שבת שאחרי הלידה שהוא יותר מישמח אם ניתן לקטן את שמו כשם שני (אצל הספרדים מקובל מאד לתת שם על שם מישהו חי, זה מין כיבוד שכזה...). בכל מקרה, אמר ויצא להודו (!!!) לשבוע ... אז אולי בכל זאת הטאג' מאהל

לפני כמעט שנה, בפסח שעבר, אחרי שעמדה לה בפינה עזובה ונטושה כחצי שנה שלמה, התחלתי סופסופ לנגן בגיטרה. גיסתי היקרה הדריכה אותי איזה ספרים לרכוש כדי שאצליח ללמוד לבד והחל מפסח שעבר, שינסתי מותניים, קצצתי ציפורניים והתחלתי להתאמן יום יום. חודש אחרי, הסקתי להניק את התאומים ובבת אחת התפנה לי מלא מלא זמן ביום !! פתאם לבשל ארוחות נעשה משהו הרבה יותר אפשרי והיה לי אפילו זמן לנגן והתאהבתי...

היום, אחרי שבוע שבו אני יושבת על הספה מניקה ומתבוננת בערגה על הגיטרה המאופסנת בפינה הצלחתי סופסופ להוציא אותה מנרתיקה, לשבת מול המחשב ולכוון אותה ואפילו לנגן !!!

כמה מילים על אוכל....

כמה חודשים לפני ההריון האחרון עשיתי שינוי גדול בתזונה שלי, השתדלתי לצמצם צריכה של גלוטן וסוכר והכנסתי במקומם הרבה אגוזים, גבינות שמנות וכו'. במהלך ההריון די התמדתי עם השינויים האלה ופתאם עכשו, כשאני מניקה ובית מתמלא כל מיני פינוקים שמגיעים מבחוץ, הרבה יותר קשה לי ...
אני מוצאת את עצמי מצד אחד הרבה יותר רעבה (יכול להיות שההנקה מרעיבה יותר מההריון ??) ומתקשה לעמוד בפני אוכל שאני כבר יודעת שעושה לי לא טוב בגוף (גרד, מעורר תופעות לוואי של הקנדידה, גזים וכאבי בטן וכו'...)

אני חושבת שיש בתוכי עוד חלקים רגשיים שנאבקים בעובדות האלה, שמתבאסים מזה שאני לא יכולה לאכול פיצה ועוגות מתי ואיך שבא לי... שוב חזרתי למקום של להלחם בזה במקום להודות על מה שזה נותן לי...

בנים. לא ברור לי איך אבל נעשיתי פתאם אמא של הרבה בנים. ולבנים שלי לפחות, יש אנרגיות. והבנים הגדולים בגיל שאני מרגישה שאני צריכה לתת להם יותר מרחב ושאני בעצמי צריכה יותר מרחק מהם. קשה לי לשהות במחיצתם לפעמים. מרגישה כמה אני ביקורתית כלפי ההתנהגות שלהם. האיש שלי אומר: שחררי, זה לא קשור אלייך, הם מי שהם וזה לא תלוי בנו... הלוואי והייתי מצליחה...

יכול להיות שההנקה מרעיבה יותר מההריון ??
מה? ברור!
בענייני תזונה תמיד ממליצה לקרוא ל ציל צול המופלאה.

האיש שלי אומר: שחררי, זה לא קשור אלייך, הם מי שהם וזה לא תלוי בנו... הלוואי והייתי מצליחה...
אחד השיעורים הגדולים, אם לא הגדול ביותר בהורות... טוב, את מודעת לעניין, כבר חצי דרך, לא?

בכל מקרה, אמר ויצא להודו (!!!) לשבוע ... אז אולי בכל זאת הטאג' מאהל

התחלתי סופסופ לנגן בגיטרה.
איזה מגניב!
אבל לפני כן כבר ידעת לנגן בכלי אחר כלשהו? או שככה פשוט למדת מעצמך הכול מהבסיס רק מספרים???

אני חושבת שיש בתוכי עוד חלקים רגשיים שנאבקים בעובדות האלה, שמתבאסים מזה שאני לא יכולה לאכול פיצה ועוגות מתי ואיך שבא לי...
נו, מה? ברור שההשתוקקות הזאת לא עוברת בקלות.
אני מתכננת - ומקווה מאוד שאעמוד בתכנון - להתחיל מחדש לצמצם צריכה של גלוטן וסוכר מיד אחרי הפסח. ואז אולי נחזק זו את זו. ואם בינתיים את מוצפת במאכלים שמביאים אלייך הביתה + בלגאן של חיסול חמץ + חשק גדול לאכול מהמאכלים האלה, אולי תרשי לעצמך לאכול מהם קצת בלי מלחמות, ואחר כך יהיה לך קל יותר לחזור למסלול, כי הסביבה תהיה מפתה פחות וגם תיזכרי באופן מוחשי בתופעות השליליות שמופיעות אצלך.
<אמרה תפילה שזוללת שוקולדים ועוגיות ללא הפסק, והרגישה כמו חוה שמפתה את אדם...>

מרגישה כמה אני ביקורתית כלפי ההתנהגות שלהם.
אצלי אותו הדבר מול בת/ בנות...

וואו רסיסים!!!! אני בשוק!!!! לא ידעתי!!!
שיהיה בקלות ובכייף ומזל טוב....(אני לא באמת מבינה איך אחרי תאומים יש עוד כוח אבל אני מעריצה אותך (-:).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש.
אחרי שבלילה היינו ערות משלוש (קפיצת גדילה בגיל 10 ימים? ) אצבעונית ישנה רוב היום. ישנתי, קיפלתי, הלכתי לסופר ונזכרתי איך קושרים מנשא ואפילו תיקתקתי צהריים.

הזכרת לי עם הגיטרה שמותר לי לעשות משהו בשביל עצמי במהלך היום...
אני רק צריכה להיזכר מה בדיוק אני עושה בשביל עצמי

. או

? הזדמנות חדשה.

מה בדיוק אני עושה בשביל עצמי
בגד חדש לחג יש לך?

אני חושדת שהפלונית מלמעלה היא רקמה ? האם אכן כך ??

בכל מקרה - יש לי שתי דקות בין בישולים לנקיונות וכו'. גם רציתי להתייחס אל הדברים שכתבת שמחת ציון לגבי התובנות ל הצהבת שהכתיבה שלי עוררה בך - שמחתי לקרוא שאולי יש איזה ערך מוסף לכל העניין הזה

ולגבי השאלות שת תפילה לאם - נגנתי ביסודי בחלילית ואחר כך בנערותי ביקשתי ללמוד פסנתר ולמדתי כמה שנים. אני לא יודעת כמה זה תרם או לא לגיטרה. בכל מקרה, יש את הספר הצהוב של אבי ברק שעבור מי שרוצה ללמוד אקורדים הוא ממש ממש מוצלח, הוא מאד הדרגתי ומלמד כל אקרד ישר בתוך שיר מוכר ככה שיש סיפוק מיידי לאלה ביננו שזקוקים לכך (מכירות כאלה

) אני מקווה שאחרי פסח יהיה לי עוד קצת זמן לפגוש את הגיטרה מחדש

אחרי כמה לילות טובים היה לילה ממש ממש מתיש שבא אחרי נקיונות לפסח עד אמצע הלילה... לגדל תינוק זו ממש ממש עבודה, פיזית ונפשית וכשיש מסביב לזה עוד ימבה משימות זה מאתגר ומוציא ממני הרבה תסכול / עצבים / כעס וכו' (לפעמים אני מרגישה כמו ממטרה שיורה כעס לכל הכיוונים... מתפללת ליותר סבלנות, שמחה וראיית הטוב)

שבת שלום

אני לא יודעת כמה זה תרם או לא לגיטרה.
אני בטוחה שזה תרם בהשוואה למי שלא ניגן מעולם, לא נחשף לתווים מעולם.
אני מקווה שאחרי פסח יהיה לי עוד קצת זמן לפגוש את הגיטרה מחדש
אידאלי לקראת יום העצמאות ול"ג בעומר!

לגדל תינוק זו ממש ממש עבודה, פיזית ונפשית וכשיש מסביב לזה עוד ימבה משימות
מה להגיד? את צודקת.
אני מרגישה מתוסכלת מכך שאת המעט, שאני רוצה לעשות בבית כשגרה וכמובן לקראת פסח, אני עושה כה לאט, ופסח נשאר קבוע במקומו בלוח השנה. יש הזמנים האלה שהיא יונקת ובוכה שוב כעבור כמה דקות. הבנתי שבזמנים האלה מוטב לשכב אתה במיטה, להיניק כשבא לה ולנוח, במקום להניח אותה או לשאת אותה ולנסות לעשות משהו שייקטע כעבור רגע. אבל מה לעשות שפסח לא הבין את זה?... לפחות קורה שאחרי מנוחה משותפת כזאת היא נכונה להמשיך ולשכב ישנה, בעוד אני קמה מאוששת יחסית ומספיקה לתקתק עוד איזו מכונת כביסה.

שבת שלום ומנוחה! ובשעה טובה ביום ראשון!

לחץ...

רגע לפני הברית ולפני הפסח מנסם להתארגן לכל המשימות במקביל, חותכים ירקות תוך פינוי ארונות, מכניסים בקבוקי שתיה למקרר תוך הוצאת שאריות החמץ מתוכו... פרויקט אמיתי. גמרתי לשפץ את הדברים שאני רוצה להגיד בברית ומקווה שבעזרת ה', ולמרות כל מיני בלת"מם ועניינים שמאיימים להציף אותנו נצליח לעבור את הברית ואת פסח בשמחה ובטוב...

בשעה טובה
@} @} @}

בהצלחה בהצלחה בהצלחה בכל ההבטים
ושוב בהצלחה

לגדל תינוק זו ממש ממש עבודה, פיזית ונפשית וכשיש מסביב לזה עוד ימבה משימות זה מאתגר

אני מרגישה מתוסכלת מכך שאת המעט, שאני רוצה לעשות בבית כשגרה וכמובן לקראת פסח, אני עושה כה לאט,

ממש!
אני בדיוק איתה בידים,אחרי שהצלחתי לעשות משהו טיפונת בבוקר, והמנשא הטוב בכביסה-רטוב. ועכשו היא לא רגועה. ולא רוצה להניק אותה שוב ושוב כי יש לה ריפלוקס,אז אני קצת מחושבת עם ההנקות.
ובעלי ככל פעם מחדש חושב שאם הוא יוצא עם הגדולים אז הוא משחרר אותי לעבוד,ולא מבין עד כמה זה טעות. עדיף שיצא איתה וישאיר לי את הגדולים,איתם אני מצליחה לעבוד כבר יותר יעיל. והם "עוזרים" לי. הקטנטונת הזו לא בעניין שלה לעזור לי.

מקווה שהברית עברה בטוב. היום?

תודה יקרות,
הברית היתה מאד מיוחדת, ברית בבית ובחצר הבית, עם הרבה אנשים אוהבים סביבנו, כיבוד קל שקנינו ודברים שאנשים יקרים הביאו, היה מאד מרגש. אחר כך הוא כמובן לא ויתר על לטרטר את המוהל עוד פעמיים אתמול (חוץ מהביקור השגרתי היום בבוקר) היה קצת מלחיץ, כשבפעם הראשונה שהחלפתי לו חיתול אחרי הברית, הוא התחיל לעשות פיפי והתחבושת עפה ודם התחיל לזרום ולכסות אותו... גמרנו את היום ממש ממש מותשים (כשבמקביל צריך היה לגמור לנקות כמה ארונות במטבח, להכשיר את השיש, לעשות בדיקת חמץ וכו' וכו'...) אבל תודה לאל אני חושבת שזה מאחורינו ובעזרת ה' היום כבר היה יום הרבה יותר טוב.

שיהיה חג שמח

הרבה הרבה מזל טוב, נחת, בריאות ובשורות טובות.

רוצה לכתוב בעיקר בשביל אמהות טריות שאולי יום אחד יקראו כאן וגם כדי להזכיר לעצמי:

יש איזה אשליה כזו שעם הלידה נוצף רק באושר שמיימי שכזה, והכל יהיה כל-כך נפלא והתינוק יהיה כל-כך מתוק וכו' וכו'.
אז מצד אחד, אני ממשיכה להיות מופתעת מכוחו של הורמון האהבה (ככה קוראי לאוקסיטוצין, לא ?) ומהקולות שהוא מצליח להוציא ממני ומהכוחות שהוא נותן לי גם אחרי שינות קצרות ובעייפות רבה וכו' וכו', אבל לצורך האיזון חשוב אני חושבת שאמהות יכירו וידעו שתינוקות קטנטנים, לוקח להם זמן להתבהר ולהתברר, ובהתחלה, יש הרבה ענייני צנרת (יונק - מתמלא אויר - גרפס, קקי, החלפה, בין לבין בכי וכו') במקביל את מטפטפת חלב, הטחורים לא ממהרים לעזוב וכו' וכו'. כשיש לך כבר נסיון את יודעת וזוכרת שזה זמני, ושבעוד חודש חודשיים כבר יהיה אחרת, ויהיה יותר עם מי לתקשר והחיוכים יגיעו לא רק בשנת חלום או במקרה כשהוא בדיוק מסתכל על הקיר אלא גם באופן מכוון ורצוני ובמיוחד אלייך ...

היום או אתמול כשהיו לי כמה רגעי אושר עם אחד התאומים הבנתי כמה ההשקעה הזו עכשו משתלמת

מתכננת לשבת ולכתוב כאן ובמקביל רציתי לעזור בהחזרת כלי הפסח למקומם וסידור ארונות כלי החמץ... אבל כאמור, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק... תינוקי נכנס לגל של הנקות בלתי נגמרות (אולי זו הקפיצת גדילה של גיל 3 חודשים ?) בדיוק כשכבר התחלתי להרגיש שההנקה איתו נעשית מבאסת כשהוא יונק ובוכה ויונק ובוכה עם הרבה קריזות על השד... נראה איך יהיה היום

זה בדיוק מה שקרה לי אמש, וכשהיא נרדמה - התעורר מספר חמש...

תוכלי למצוא זמן רגוע להיצמד אליו כרצונו? יש מישהו אחר שיוכל להחזיר? מקסימום - שום דבר לא יברח.
ויש סיכוי שאחרי כמה שעות של היצמדות

<קפץ>
ויש סיכוי שאחרי כמה שעות של היצמדות הוא ייתן פרק זמן שימושי לתפקוד שלך בעניינים אחרים. רק נסי להתייחס לזמן ההנקה הבלתי נמנע כמנוחה, כדי שלא תסיימי את זה ותרגישי מותשת מכדי לעשות דברים אחרים...

יום של חזרה לשגרה ומהבוקר אני בלחץ ובמתח גדולים... אחת לכמה זמן מרגישה דמעות בקצה העין שרוצות כבר להשתחרר. כאילו מריכה מחדש ללמוד איך מתנהלים ומשלבים בין תינוקי וכל שאר הצרכים כי אבא חזר לעבודה. ..

אני חושבת שעולים בי הרבה תחושות ורגשות מורכבים מחווית גידול התאומים ומאיימים פתאם להציף ולהטביע. קראתי ביום בספר "חייפיי" שהאויב הכי גדול שלנו הוא הפחד ומאש הזדהיתי. פחד של איך אתמרן אם הוא יקום וצריך לתת לכולם צהריים וכו' וכו'. ונחתה עליי מין תחושת כבדות של איך עשיתי את זה אז ואיך אני אעשה את זה עכשו והעיפות הגדולה... בצהריים כבר התייאשתי מלנסות לנוח יחד איתו למרות העייפות הרבה ורק אחרי שהתייאשתי החלטתי רגע להניק אותו בשכיבה במיטה ומזה התפתחה לה שנת צהריים משובחת ואבא שהגיע פתאם ושחרר אותי קצת...

רואה שוב, בהמשך אולי לסיפור הלידה, כמה קשה לי לקבל את עצמי כמו שאני, במקום היחסי שלי כרגע.

שוב מתערבבת בהרבה קולות. מצד אחד, פתחתי לי שוב את תינוקות באופן טבעי ואני קוראת כאן באתר וזה יכול לתת לי הרבה אבל מצד שני גם מערבב אותי עם כל מה שהוא לא נכון לי כרגע ועם הקושי שלי לדייק את זה ולהיות במקום שלי ולקבל את עצמי בו...

למשל, קוראת את כל האמהות הטריות המפשפשות ושוב ושוב צריכה להגיד לעצמי אפילו בקול שאני בוחרת שלא לעשות את זה. שזו פניה שאני לא פונה בה. שמתוך היכרות שלי עם עצמי אני לא מעוניינת לפתוח את זה, אבל זה בכל זאת מדגדג לי אי שם בקצה התודעה... ומצד אחר, נשמע לי כאילו אצל כולם הכל זורם כל-כך בקלות, מכירה אמהות שדקות ספורות או לפחות יממות ספורות אחרי שנולד התינוק הן כבר מתרוצצות איתו ועם שאר האחים בפעילות זו או אחרת, ושוב נאלצת לכבד ולקבל את עצמי, כאמא שצריכה זמן להיות עם התינוקות שלה, להחזיר את הבית לשגרה, שממש לא רוצה להתרוצץ איתו ועם שאר הילדים ואולי יותר מלא רוצה, מרגישה שפשוט לא יכולה ?

נזכרת עכשו איך כשנולדה הרביעית, זה היה אחרי תקופה יחסית פעילה שלנו במפגשים ולקח לי חודש חודשיים להבין שאני פשוט לא יכולה להמשיך במירוץ הזה מבחינתי. שאני צריכה זמן להכיר את התינוקת החדשה שלי, ללמוד את השגרה בתוך האין שגרה של תינוק חדש, להתאפס מחדש על הבית ועל כל מה שיש לעשות בו. בעיני חלק מהחברות שלי של אז זה היה נשמע הזוי או מופרך אבל זה באמת מה שהיה נכון לי .

מזכירה לעצמי עוד פעם ועוד פעם כמה לא נכון וכמה עוול יש בלנסות להשוות את עצמך לאחרים כי אף אחד בעולם הוא לא אתה ולכן הוא אף פעם לא מתמודד בדיוק עם מה שאתה מתמודד איתו ולא מביא אל זה את מי שהוא בדיוק אתה, לכל אחד המסע שלו והמשא שלו, ולמרות שאני יודעת לדקלם את זה נהדר, עדיין מתקשה להפנים...

ותודה תפילה על העידוד. היום היה יום הרבה יותר טוב מבחינת ההנקה שלו. במהלך החג, ארחנו לארוחה אחת את ההורים של האיש שלי וראיתי שזה מכניס אותי ללחץ אדיר. לא בהכרח בגלל מי שהם אלא מבחינת הצורך לארח ולהכין כשגרע אני צריכה להיות בעיקר בעיקר האמא של התינוקי וגם קצת של האחים שלו... חירפן אותי לגלות שוב שברגע שאני תחת לחץ ומתח זה ישר משפיע עליו...
היום היה לי יותר זמן להענות לצרכים שלו ולתת לו לינוק בשקט, למרות שעדיין, אולי בגלל שהצנרת אצלו צרה במיוחד (הוא נורא חורקני כמו שהיה מספר שתיים שלנו שעליו אמרו לי שהקנה שלו צר ולכן הוא חורק וזה עובר עם הזמן, מישהי מכירה ?) הוא עשוי להכנס למין סחרחרת כזו שבה הוא יונק, בבת אחת מקבל הרבה חלב, מכניס איתו הרבה אויר, האויר תקוע לו והוא מתחיל לבכות, מתחרפן כשמנתקים אותו, מוציא גראפס, נרגע, חוזר לינוק ולפעמים חוזר להתעצבן וחוזר חלילה... אלה הנקות נורא מתסכלות ודורשות הרבה סבלנות ומידה של הומור ובריאות נפשית מבחינתי מה שקשה לי לגייס כשאני נורא עיפה או כשאני מנסה במקביל לספר סיפור שינה לתאומים והם מטפסים עליי תוך כדי...

נשמע לי כאילו אצל כולם הכל זורם כל-כך בקלות
אז, זהו, ש... לא.

ויפה בעיניי שאת מודעת לעצמך ויכולה לומר לעצמך בדיוק מה מעבר ליכולותייך ולכוחותייך, גם את מצרה על כך והיית רוצה שיהיו לך יותר משאבים כדי שתוכלי להספיק ה-כ-ו-ל כמו האמא המושלמת שאנחנוו חייבות להיות.
מאחלת לעצמי להמשיך וללמוד את הפרט החשוב הזה!

מזכירה לעצמי עוד פעם ועוד פעם כמה לא נכון וכמה עוול יש בלנסות להשוות את עצמך לאחרים כי אף אחד בעולם הוא לא אתה ולכן הוא אף פעם לא מתמודד בדיוק עם מה שאתה מתמודד איתו ולא מביא אל זה את מי שהוא בדיוק אתה, לכל אחד המסע שלו והמשא שלו, ולמרות שאני יודעת לדקלם את זה נהדר, עדיין מתקשה להפנים...
בדיוק

קראתי ביום בספר "חייפיי" שהאויב הכי גדול שלנו הוא הפחד ומאש הזדהיתי. פחד של איך אתמרן אם הוא יקום וצריך לתת לכולם צהריים וכו' וכו'. ונחתה עליי מין תחושת כבדות
ככה בדיוק אני מרגישה
לחץ ומתח ו'מה יהיה אם' ו'אילו'

ושוב ושוב צריכה להגיד לעצמי אפילו בקול שאני בוחרת שלא לעשות את זה. שזו פניה שאני לא פונה בה. שמתוך היכרות שלי עם עצמי אני לא מעוניינת לפתוח את זה, אבל זה בכל זאת מדגדג לי אי שם בקצה התודעה
מזדהה מאוד

במהלך החג, ארחנו לארוחה אחת את ההורים של האיש שלי וראיתי שזה מכניס אותי ללחץ אדיר. לא בהכרח בגלל מי שהם אלא מבחינת הצורך לארח ולהכין כשגרע אני צריכה להיות בעיקר בעיקר האמא של התינוקי וגם קצת של האחים שלו... חירפן אותי לגלות שוב שברגע שאני תחת לחץ ומתח זה ישר משפיע עליו...
אתם ממש זמן קצר אחרי לידה, את צריכה לנוח והוא צריך תשומת לב מיוחדת כי הוא עוד לא מאורגן על עצמו.
ובאמת מתח משפיע עליהם, ועל איך שהם יונקים ואיך שאת מניקה,אני רואה את זה שוב ושוב בימים לחוצים ועמוסים

אורי

אני עם חום מאתמול בלילה, צמרמורות ותחושה כללית מאד לא נעימה.ץ הגרון כואב אבל אתמול ובלילה כאבו השדיים לסרוגין, נעזרתי קצת בכרוב. לקחתי אדוויל אבל נראה לי שעושה לי כאב בטן... אולי זה מסביר את כל התחושות הקשות שהיו לי בימים האחרונים אבל ממש ממש אין לי כוחותעכשו להיות חולה...

תרגישי טוב. יש לך אפשרות לנוח?
אני רואה אותך כותבת בשעות לא שעות,עדיין בלי יום ובלי לילה.

אבל ממש ממש אין לי כוחותעכשו להיות חולה...
אולי זה משהו שהיית צריכה כדי לנוח?

תרגישי טוב

יש לי חברה שאומרת: העבודה שלך עכשיו זה לנוח.

אויש כמה לא נעים להיות חולה... האיש צמצם את השהיה בעבודה, אחותי הקטנה שהיא ממש גדולה, היתה כאן לעזור עם צהריים ואחר כך לקחה אליה את שלושת הקטנים ואחותי הבכורה, הצדיקה שהיא במקרה גם רופאה, עברה כאן עכשו ובדקה אותי, מסתבר שאפשר לרכוש בסופר פארם ערכה למשטח גרון מהיר וככה נשלל החשד לסטרפטוקוק ולפי בדיקתה גם לא נראה כמו דלקת בשד (תודה לאל !!! ) כנראה שפעת שצריך פשוט לחכות שתעבור ובאמת מחייבת אותי עכשו לנוח. תינוקי מתוקי ינק הרבה (אולי גם בגלל החום הכבד, מסכן גם חם בחוץ וגם הוא מקבל חלב רותח בגלל החום שלי...) ושוב ושוב נרדם אחרי הנקות מרובות אבל לפחות לא הייתי צריכה ללבוש אותו במנשא ביום שכזה...

הבנים הגדולים החליטו ללכת לתפילה (זה קטע חדש של הבכור לגמרי מיוזמתו בלי שום דיבור שלנו, מעניין לאן הוא יקח את זה !) והצעיר הבטיח שיתפללו לרפואתי !!

אם כבר אני מציינת את זה אניאשמח אם מי שיכולה תתפלל על שניתינוקות קטנים ומתוקים שלמיטב ידיעתי מאושפזים בטיפול נמרץ ילודים בהדסה עין כרם:

תינוק בן לירן
י'הלי חיים בן טל

ישועת ה' כהרף עין

תרגישי טוב!
באמת תודה לאל שזה לא דלקת בשד שהרבה פעמים מגיעה בדיוק בתקופות של לחץ.

תרגישי טוב
ותזכרי לנוח!!
שבת מנוחה שלווה ורגועה לך ותינוקי ולכל המשפחה

מזכירה לעצמי עוד פעם ועוד פעם כמה לא נכון וכמה עוול יש בלנסות להשוות את עצמך לאחרים כי אף אחד בעולם הוא לא אתה ולכן הוא אף פעם לא מתמודד בדיוק עם מה שאתה מתמודד איתו ולא מביא אל זה את מי שהוא בדיוק אתה, לכל אחד המסע שלו והמשא שלו, ולמרות שאני יודעת לדקלם את זה נהדר, עדיין מתקשה להפנים...

זה אחד השיעורים הכי גדולים שאני מתמודדת איתם בחיים האלה... וכמה שקל לי לראות את זה על אחרים, ככה קשה לי לזכור את זה לגבי עצמי הרבה פעמים.

מזל טוב

נהנית לקרוא אותך

מתלבטת הרבה עד כמה לכתוב כאן. משהו באתר לא עושה לי כל-כך טוב בתקופה הזו שבה אני הרבה יותר חשופה ופגיעה. אז אני לוקחת לעצמי את ההפסקות שלי, מתרחקת מדברים שמכניסים לי רעש שאני לא כל-כך מוגנת מספיק בפניו כרגע.

עברנו כל מיני ימים. בגדול, לא פשוט לי. יש את התינוק הקטנטן ויחד ובמקביל אליו עוד 6, בינהם צמד תאומים שהם לא קלים, כשאחד מהם מאתגר במיוחד בתובענות שלו. אתמול בלילה, הרגיש כאילו יש כאן בית משוגעים אמיתי. מדהים איך הצרחות שלהם מוציאות את הקטנצ'יק מדעתו והוא נכנס לסטרס ולא מצליח לינוק ומתעצבן ובוכה וצורח...

אני שוב מגלה כמה קשה לי נפשית לחיות באי ידיעה. כשעוד אין סדר יום ברור ואני צריכה לנסות לאלתר ותוך כדי לבשל, לכבס, להגיש, לנקות, וכו' וכו'. מזכריה לעצמי כמה זה זמני ובכל זאת רואה איך אני מכורה לשגרה. יש רגעים מאד מאד מאתגרים במהלך היום ויש פתאם כאלה שנראה כאילו הכל הולך בקלות ובנועם... וכמה אני מחפשת משהו ברור, חד משמעי, עקבי ואין.

מצד שני, הימים עברים ובלי לשים לב הקטן כבר בן חודש. לפעמים אני מרגישה שאני בכלל לא שמתי לב אליו כל היום, רק הנקתי כשרצה והכנסתי והוצאתי משלל המנשאים והחלפתי חיתול, כי יש מסביב כזו המולה. ואז אחרי לילה של הנקה בשכיבה שגם בה אני לא ממש יודעת מתי הנקתי ומאיזה צד, בא הבוקר שבו רק הוא ואני ערים ואפשר להנות מהחיוכים המתוקים מתוקים שלו ולהתייחס אליו ולהיות לכמה דקות רק אמא ותינוק כמו בפעם ההיא הראשונה.

בינתיים יש לי זמן רק לכתוב שקראתי.

מקסים ואמיתי כל כך.

מזדהה. גם אני מרגישה אמא של קטנה רק בלילה בהנקה. שאר היום היא רק ״מטופלת״. נראה לי שלהם זה לא מפריע לרוב.
אבל לנו זה צובט
סדר יום עם תינוק...הבעיה שברגע שהבנת אותו הם שוב משנים אותו. כל שבועיים ילד אחר. גדלים החצפופים האלה!

הוא נכנס לסטרס ולא מצליח לינוק ומתעצבן ובוכה וצורח...
קשה לי נפשית לחיות באי ידיעה.
מרשה לעצמי להעז ולומר, שכשיהיה לך קל יותר - יהיה גם לו קל יותר, יושפע פחות מ"בית המשוגעים".
מה יקל עלייך?
טבלה שכתוב בה מה אוכלים לארוחות הצהריים והערב בימים הקרובים? לחזור לשאוב אבק בימי חמישי?

לקבוע מראש יום שתצאו לספרייה? להזמין נערה שבחופשה לקראת בגרויות, שתשעשע את הקטנים?

לפעמים אני מרגישה שאני בכלל לא שמתי לב אליו כל היום
מצטטת לך מתוך בלוג אני אמא גם לתאומים:
(7.7.20.10) מהמקום הנוכחי לגדל תינוק יחיד נראה piece of cake אבל אני לגמרי זוכרת שכשהייתי בחוויה ההיא הרגשתי שממש קשה לי !
(26.7.2010) כשהם לא יונקים יחד קשה לי להנות מההנקה כי מרגישה שתכף אחד מהם עשוי לקום או לדרוש להצטרף.
(5.8.2010) לקבל ולהבין שמדובר בשני תינוקות שצריך לגדל במקביל ואי אפשר להמשיך לנסות לתת להם כמו לתינוק יחידאי... שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה וזה נהדר ונפלא!
בכלל, אם יש לך זמן תוך כדי הנקה, היכנסי וקראי. יכול להיות שהשילוב בין הפרספקטיבה שתקבלי לבין הנוסטלגיה יעודדו אותך.

ולהיות לכמה דקות רק אמא ותינוק כמו בפעם ההיא הראשונה.
אני בטוחה שעל אף שאנחנו מתגעגעות לבלעדיות הזאת של אמא עם תינוק אחד ויחיד, יש יתרונות רבים בלגדול מוקף אחים גדולים, אפילו אם הם צורחים לפעמים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא פשוט לי. יש את התינוק הקטנטן ויחד ובמקביל אליו עוד 6, בינהם צמד תאומים שהם לא קלים
זה באמת לא פשוט. באמת באמת שזה נורא קשה. ובאמת באמת שאישה אחת יחידה לא צריכה ולא יכולה לעשות כל כך הרבה במקביל. בודאי לא אחרי לידה.
אני רק מציינת לך מבחוץ,כי מבפנים לפעמים שוכחים,ומבפנים לפעמים מאוכזבים מעצמינו. ולפעמים עוזרת הכרה מבחוץ.
יש מי שקצת עוזר לך לפעמים או שאת לגמרי לבד עם כולם כל הזמן?

תודה לכן.
אני רוצה להרגיע ולכתוב שזה בסדר שקשה. זה חלק מהעסק. ועוד לכתוב שאני חושבת שאצטרך לקחת עוד מידת רוחק מהאתר הזה בשלב זה, כיוון שהבנתי שאני מכלה את האנרגיות שלי על לקרוא אנשים אחרים עושים דברים אחרים ולהתבלבל מזה ולתהות איך הן עושות את זה וכו' במקום פשוט לעסוק בשלי ולראות שבעצם גם אני "עושה את זה", לאט לאט, מבררת לי את הנכון והטוב לי. אני חושבת שמשפט מפתח שאני הייתי רוצה לתת לכל אמא טריה ובכלל הוא: "התשובות שנכונות לך ולביתך נמצאות בתוכך" או משהו בסגנון הזה. יש בזה הרבה העצמה וזה בעצם מה שכולנו צריכות כרגע ובכלל. להאמין שיש בנו יכולת וטוב ושכל ישר וכו' וכו'

ובאמת, התנועה היום ממקום שמאמין בעצמי, היתה הרבה הרבה יותר נעימה

לכל אחד המסע שלו והמשא שלו
כך כתבת לפני שבוע.
ואני מנסה ללמוד זאת, להגיע למצב של מבררת לי את הנכון והטוב לי. למצוא את האיזון.
נדמה לי שאת כבר כמה וכמה צעדים קדימה לפני על השביל הזה. מקווה שניפגש בקרוב...

שליחה על ידי אורי* » 01 מאי 2014, 00:45

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

באתי לחזק יצאתי מחוזקת
צריך לגריין כל משפט שלך פה בבלוג

אני מכלה את האנרגיות שלי על לקרוא אנשים אחרים עושים דברים אחרים ולהתבלבל מזה ולתהות איך הן עושות את זה וכו' במקום פשוט לעסוק בשלי ולראות שבעצם גם אני "עושה את זה"
וואלה כמה נכון
דוקא אני לא מרגישה ככה כשאני קוראת כל כך,יותר בחיים עם האנשים שסביבי

צריך לגריין כל משפט שלך פה בבלוג
גם אני חשבתי כך ולא הייתי בטוחה שאצליח לגריין. טוב שגריינת, אורי.

ורציתי להוסיף, שה "עושה את זה"_ שלך, רסיסים, הוא כל כך הרבה גם בפני עצמו וגם בהשוואה ל _אנשים אחרים עושים דברים אחרים . למי פה עוד יש מספר ילדים כמו שלך, והם אתו בבית, ובכללם צמד אנרגטי במיוחד?

קוראת אתכן על הבוקר ומרגישה מחובקת כל-כך, תודה ! יום טוב וחודש מלא זיו ואור לכולנו

חודש טוב!

ביום הזה ,המעורר רגשית מכל-כך הרבה כיוונים, המעורר געגועים וזיכרונות לאהובים ויקרים שאינם עוד, חושבת עוד ועוד כמה כדאי שנזכור להנות מהם עכשו, לנצור רגעים קסומים, לפנות זמן לאהוב. ומהצד השני, תמיד נופלת לבור הזה של האשליה שמי שנפל, מעולם לא כעסו עליו או לא היו איתו אתגרים וכו' וכו' וזה הרי שוב אותה אשליה של אידיליה בלתי אפשרית וגם לא נכונה או טבעית.

מרגישה בימים האחרונים איך ההורות הזו זו המשימה הכי מורכבת ומאתגרת שאי פעם נדרשתי למלא. נזכרת איך בימים הראשונים אחרי הלידה התפלאתי מאיך כל איבר ואיבר בגוף שלי נדרשים לקחת חלק בטיפול בתינוקי, איך הגוף מתעגל ומתעצב כדי לעמוד במשימה, רגלים מתקפלות לתנוחה שתאפשר ערסול שלו כשהוא על הגב, ידיים מתעגלות לתמיכה בהנקה ובכלל ועוד ועוד. ועם הזמן, יש תנועה מהגוף לנפש, הילדים גדלים ובמקום לדרוש מהדוף שלנו להתגמש ולהתעגל אנחנו נדרשים לגדול ולהתגמש מחשבתית ורעיונית, ללמוד להסתכל יותר רחוק ולעוד כיוונים, לנשום עמוק יותר ויותר פעמים, להגמיש את המחשבה והדיבור... ממש עבודת חיים

מזל טוב יקרה. ברוך הבא לעולם תינוקי

שליחה על ידי אורי* » 06 מאי 2014, 01:01

כל כך יפה את כותבת
במיוחד נגע בי
עם הזמן, יש תנועה מהגוף לנפש, הילדים גדלים ובמקום לדרוש מהדוף שלנו להתגמש ולהתעגל אנחנו נדרשים לגדול ולהתגמש מחשבתית ורעיונית, ללמוד להסתכל יותר רחוק ולעוד כיוונים, לנשום עמוק יותר ויותר פעמים, להגמיש את המחשבה והדיבור...
הילדים שלי עוד קטנים אבל אני כבר מרגישה את התנועה הזו
ולי הרבה יותר קל המאמץ של הגוף על פני המאמץ של הנפש

ולי הרבה יותר קל המאמץ של הגוף על פני המאמץ של הנפש

בערב יום הזכרון פתאם צרתי וחישבתי ואז אמרתי לבעלי איך כולם שואלים על השינה שלנו עכשו בלילות, אבל האמת היא שבעוד חמש שנים (כשהגדול יהיה בן 18) אנחנו באמת נפסיק לישון בלילה !!! (אני מניחה שאז לא אוכל למצוא מנוחה פשוט על ידי זה שהוא ישן לידי ואניק אותו מתוך שינה... )

היו הרבה מילים ונושאים שרצו להכתב בי ולא מגיעה לזה וכמובן כשכבר כן אז לגמרי שוכחת ובעיקר עיפה...

תינוקי מתוק ומאפשר לי להתבונן ברצף שיש כאן, ברצף הגילאים והחוויות. מרגישה עכשו איך השלישי והרביעית תפסו את המקום שפעם היה של הבכור והשני, תקופה של הרבה משחקים משותפים, משחקי דמיון כאלה שנמשכים להם מפינה לפינה בבית, לאמבטיה, למיטות ולמול הצמד הזה, יש את הצמד הבוגר, שכאילו עזב את עולם המשחק, למרות שהשני עוד מנסה לטבול בו רגל ויד מידי פעם, ולמול אלה התאומים, צמד נוסף שהם עוד בשעריו של עולם המשחק ולפעמים שוקעים למשחק משותף שהוא כל-כך מצחיק ומשעשע למתבונן מהצד ולמולם אנחנו המבוגרים, שמתבוננים ומנסים להתאים את עצמנו לצרכים של אלה ולצרכים של אלה ורואה איך למול הגדולים יש בי הרבה בהלה ובלבול, כי עוד לא הייתי שם ואני צריכה כל פעם מחדש למצוא איזה ציר פנימי להאחז בו וכמה אמונה אני צריכה לגדל ואיך האמצעיים זוכים להרבה שקט יחסי מאתנו, כי יש מי שסלל להם את הדרך והם כרגע בגיל שיש פחות צרכים פיזיים מאתנו והתאומים, בתקופה שמאתגרת אותנו מבחינת גבולות, תביעות, הצרכים שנצרחים לא אחת ושוב צריך אמונה וסבלנות להישאר על הציר שלי ולא לצרוח בחזרה.... וכאילו ליד כל אלה, להניק, לערסל, לחייך ילד ולהתמוגג מחיוכיו ודרך הכתיבה הזו מתחיל להבין כמה אנחנו גדלים ומתרחבים כל הזמן...

מרגש, כמעט קסום, לקרוא אותך. על אף הקשיים שאת מתארת האווירה בבית נקראת לי נינוחה, מתפתחת בקצב הנכון והטבעי.
אשמח שתספרי על החלוקה לזוגות - האם היא נראית לך מוצלחת? עד כמה היא מוחלטת?

עברו כבר חודשיים ורק חודשיים !!

מרגש ומיוחד לגדל את התינוקי הזה, שגדל לו כאיו בצד, לצד כל שאר העניינים והילדים. אחד הכיפים הכי גדולים זה שאחרי שהוא קם ויונק אפשר להניח אותו על הטרמפולינה לצד כל שאר החבורה וכל אחד מהם בזמנו החופשי ניגש אליו, מחייך, מדבר, נוגע ! אני חושבת שתודה לאל, אני מצליחה גם להעריך את העושר שלנו וכמה טוב לי שיש לי הרבה דברים לעשות לעומת התקופה שבה הייתי אמא לתינוק אחד ויחיד או שהייתי אמא לשניים אבל בבקרים רק עם אחד מהם ודי טיפסתי על הקירות...

לאט לאט אני נפרדת מטראומת התאומים שיושבת צלי חזק בלב ובגוף, רואה איך החיים מתאפשרים להם. למרות שבשבוע שעבר כשהייתי צריכה גם לסגור את היום לבד זה היה מעל לכוחותיי.

שוב ושוב מזכירה לעצמי כמה הוא כל הזמן גדל ודברים מתאפשרים להם וגם מרגישה כמה חמקמק הכל, איך לרגע אני אוחזת במשהו וחושבת שהנה זו השגרה והופס, זה משתנה לנו !

אני חושבת שזו גם הפעם הראשונה שהילדים כל-כך מעורבים בגידול של אח שלהם. השני שעדיין איתי בבית, ממש לוקח חלק פעיל, מחזיק, מרגיע שומר עליו כשאני רצה להקפיץ את זו או זה וכו'.

לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי ולאיש שאנחנו עדיין "אחרי לידה" כדי שנבין למה קשה / אינטנסיבי / לא הכל אפשרי אבל בסך הכל, למרות רגעי קיצון של קושי נקודתי ועייפות, אני מתפללת ומשתדלת להמשיך בפעולה שהתחלתי כבר בהריון שלו ואולי אפילו קודם של "להאחז בטוב"

להיזכר שוב בשריר ההתבוננות הזה וכמה הוא חשוב בגידול של ילד, התבוננות ולדון לכף זכות, ככה פשוט. להתבונן ולראות, הרי רק כשבא לו יום יותר מסודר ורגוע אפשר להבין שהימים שקדמו לו היו ימים חריגים וכנראה שעבר עליו משהו וכמו שפעם היינו אומרות זו לזו כשגידלנו יחד ילדים (ורק לא מזמן מישהי הזכירה שוב כאן באחד הדפים) שהם יכולים לתפוס כל מיני וירוסים ולא ממש נדע כי הסימפטומים יהיו אי שקט קל בלי צורך בתסמינים הקיצוניים כמו חום.

היום יצא שהילדים ואני צחקנו מאיזה בדיחה שאחד מהם אמר ופתאם קלטנו שגם קטנצ'יק מצטרף, בהתחלה בחיוך סמלי ואחר כך בחיוך שמתפרץ ומתפרש לו על כל הפנים

ואני רואה לאט לאט איך הדמות ההיא שהתחברתי אליה כשהיתה בתוך הרחם שלי הולכת ומתחברת עם היצור הקטן והמתקתק הזה שנמצא עכשו כאן ממש.

עברו כבר חודשיים ורק חודשיים !!
איזה ניסוח מדויק.
וככל שעובר הזמן - משמעות הפער בין גילי התינוקות שלנו נעשית אפסית. (אולי נשדך ביניהם?

)

ופתאם קלטנו שגם קטנצ'יק מצטרף, בהתחלה בחיוך סמלי ואחר כך בחיוך שמתפרץ ומתפרש לו על כל הפנים
הדמות ההיא שהתחברתי אליה כשהיתה בתוך הרחם שלי הולכת ומתחברת עם היצור הקטן והמתקתק הזה שנמצא עכשו כאן ממש.
זה מרגש ויפה כל כך!

<והנה יומרת הכתיבה שלך מתממשת

לשמחתי!>

רסיסים היקרה והאהובה,
רק עכשיו גיליתי את הדף הזה, וגמעתי אותו בשקיקה.
שולחת לך פשוט אהבה וחיבוקים.
כל פעם מדהים אותי שאחרי שתינוק נולד זה כל כך ברור שהוא תמיד היה שם.

ואו !! בדיוק הלילה חשבתי שכדאי שאהפוך את הדף הזה ל דף_ למחיקה , בעיקר כי אני לא באמת מוצאת את הזמן והיכולת ואולי גם הרצון ?! לשבת ולכתוב וגם ממילא זה לא ממש מעניין רבים, ועם תפילה אני יכולה להתקשקש בטלפון או במייל ולמה לבזבז מקום על השרת של באופן והנה מגיעה תמרול ה ומעוררת בי התרגשות ותחושה שאולי בכל זאת ?!

לפני אולי איזה שנה, כשהייתי בפילאטיס, הסתבר שממש מחוץ לחדר ההתעמלות שלנו, מישהו הפקיר שלושה חתלתולים אחים, די צעירים ויפיפיים.
אצלנו בחצר, מתכבדים להם בכל יום לא מעט חתולים, משאריות הארוחות שלנו. עקרונית, הם אורחים לארוחות ולא מעבר לזה. לפעמים הם קצת מטרידים, כיוון שלקראת שעת הצהריים הם צובאים על הדלת וכבר קרה שמעדתי על אחד מהם ובהריונות זה קצת מלחיץ. היה גם חתול אחד שגילינו יום אחד שהוא פצוע בצוואר ואז (היו לי פחות ילדים ויותר זמן) פנינו לוטרינרית, הצלחנו באומץ רב להכניס אותו ולהישקל יחד איתו כדי לדווח לה כמה הוא שוקל והתחלנו לטפל בו... קראנו לו שמשון על שם הבעלים של מוסך פיאט באור יהודה וידי פעם נתנו לו להכנס הביתה. הוא הכיר אותנו ונתן לנו ללטף אותו. ואז יום אחד גילינו אותו שוכב מת בחצר...

אחר כך היתה כאן סיסי והגור שלה. לא יודעת אפילו מאיפה הגיע השם, אבל היא לגמרי אימצה אותנו. חתולת רחוב שהרעיפה עלי חיבה יתרה ובאה להתחכך לי ברגליים כשעמדתי בכניסה. גם איתה בילינו איזה תקופה כשהיא חולקת את זמנה בין החצר שלנו לחצר של השכן מעבר לרחוב. ואז היא נעלמה וראיתי את השכן מפנה משהו מהחצר בשק שחור...

כשהבת שלי היתה קטנה, היא היתה מתיישבת בין החתולים ומנהלת איתם שיחות ארוכות וממש נוצרו לה קשרים איתם.
ולכו כשהגעתי לאותו שיעור פילאטיס הבנתי שבעלי הבית, שמישהו פשוט הפקיר בחצרם גורים, לא יכולים כרגע לטפל בהם והם מנסים לתפוס אותם ולהעביר למקום אחר שמשם יבואו אנשים ויקחו אותם. הצעתי להם שאת אחד הגורים ישאירו אצלנו בחצר והוא יצטרף לחבורה שאוכלת אצלנו.

ובבוקר באמת גילינו בחצר חתלתולה לא מבוגרת כל-כך, יפיפיה ולגמרי מבויתת. היא איפשרה לנו ללטף ולהחזיק אותה והבת שלי אימצה אותה בבת אחת כאחות ליבה. היא היתה מחזיקה אותה כמו שמחזיקים תינוק לגרפס ומכרכרת סביבה וגם נתנה לה את השם המפואר "קוויני".

לא מזמן, גילינו שקוויני בהריון ואז במהלך פסח, כשהתינוקי שלנו היה בן שבועיים - שלושה, שמנו לב שהיא המליטה אבל לא ראינו את הגורים. ידענו כבר שחתולות אוהבות ללדת במסתור ושלאט לאט ככל שהגורים גדלים הן מוציאות אותם לעולם. שמנו לב שקוויני מגיחה לארוחות מהמסתור שלה מתחת למדרגות וקיווינו שאכן הלידה עלתה יפה ושהיא יודעת מה לעשות עם הגורים שהפכו אותה לראשונה לאמא. זו היתה חוויה ממש מצחיקה. הרגשתי שאני ממש דואגת לה ולא יודעת אם יש לה עם מי להתייעץ באמהות הראשונית הזו.

מתי שהוא כבר חשבנו שאולי בכל זאת הגורים לא שרדו אבל אז שמענו ציוצי גורים מהחצר ובאמת, יום יומיים אחר כך היא הוציאה אותם אל מתחת למזגן. לא גור אחד ולא שניים, שלושה גורים מתוקים וקטנים !!! היינו כל-כך גאים בה ורוני הפכה מייד ליועצת ההנקה שלה, מרימה אותה ומחזירה אותה לגורים שלה כל פעם שחשבה שהם רעבים.

הגורים גדלו אבל העיניים שלהם נורא הזדהמו ובעקבות חברה קרובה (שמגדלת חמישה ילדים משל עצמה בבית ועוד 2 כלבים, כמה חתולים וכו') שבאה, בדקה והסבירה שחייבים לטפל (וגם רצה לקבל מרשם ולקנות לנו את המשחה) מצאנו את עצמנו ממש מטפלים בגורים ומתחברים אליהם (וזה לא ממש מובן מאליו מבחינתי !).

אבל הדבר הכי מרגש מבחינתי הוא שמצאתי את עצמי דואגת לקוויני באחוות מיניקות; שומרת לה את השאריות המובחרות, דואגת לוודא שהחתולים האחרים לא יחטפו לה את האוכל וחושבת עליה לא מעט.
ומהצד השני, מרוויחה לא מעט מלהסתכל עליה מניקה, מנקה ומתנהלת עם הגורים שלה

שליחה על ידי רק_מה* » 30 מאי 2014, 17:05

רק וכבר...הוצאת לי את המילים. אילו אנשים יש לנו בבית. חדשים ומלאים כל כך באופי- כבר. אני קוראת, רוצה לכתוב עוד אבל זה יחכה לזמן פנוי.
רק חודשיים- עוד הכל לפנינו ולפניהם...

שליחה על ידי רק_מה* » 31 מאי 2014, 18:37

להיזכר שוב בשריר ההתבוננות הזה וכמה הוא חשוב בגידול של ילד, התבוננות ולדון לכף זכות, ככה פשוט.

אני משתדלת למתוח את התזכורת הזו כלפי הגדולה (מה גדולה? תינוקת בת שנתיים וחצי!)
וגם כלפי אמא שלי שנוכחת בחיים שלי הרבה יותר בתקופות כאלה.
(כעסתי עליה שלא קראה לי מיד כשהתינוקת בכתה. אבל אולי גם אני הייתי מנסה ״להקל״ על הבת שלי ככה כשהיא בעתיד תהיה אמא?)
זמן קצר ועובר מהר.

המונדיאל כשיעור לחיים (במסגרת חינוך ביתי חופשי )

הבית שלנולובש חג, כבר שבועות שאנחנו מחכים ליום הגדול. הימים נספרים להם אט אט, הבית מתמלא עיתוני ספורט שהשכן משאיר עבורנו על סף חלונו, הטלויזיה קיבלה מקום של כבוד וסידורי הישיבה סביבה בסלון כבר מוכנים, התאומים זכו בחליפות תואמות של נבחרת ברזיל (לא היתה לי סבלנו לחפש של נבחרות אחרות...) וההתרגשות בשיאה !!!

בן ה- 12 שלי נולד בשנה של מונדיאל. השנה רצינו לרכוש לו כמתנת יום הולדת את ספר המונדיאל שיצא לאחרונה אבל הוא טען בצניעות רבה שאין טען כיוון שהוא די שולט בכל מה שכתוב בו...

(בכי אמשיך יום אחד...)

כמה טוב שאצלנו הבנות נותנות את הטון...

(למען האמת, אפילו בעלי לא מתעניין במיוחד בכדורגל.)

כמובן שלא שרדתי כדי לראות את המשחק הראשון (שמעתי ברקע את הצעקות בגול הראשון של קרואטיה)...

התחלתי לכתוב אתמול כי אני מרגישה שהילדים הביתיים שלנו למדות כל-כך הרבה מהמונדיאל ...

לפני ארבע שנים, הם ישבו וציירו דגלים של מדינות שונות ותלו אותם בסלון. אני מתבוננת על זה מהצד ורואה את היכולת להעמיק בדברים שבאמת מעניינים אותך. לגלות איפה ואיך אפשר להרחיב את מאגרי הידע בתחום העניין שלך. את כח הרצון להשקיע במשהו, להתרכז בו, להחזיק אפילו מעמד ער למרות יום עמוס לעייפה כי יש משהו שחשוב לך ואתה אוהב אותו !!

מצחיק אותי להזכר שכשדברנו על זה פעם עם המפקחת בביקורה אצלנו, היא ביטלה את זה באחת בטענה שזה "ידע עולם" .

מצחיק אותי להזכר שכשדברנו על זה פעם עם המפקחת בביקורה אצלנו, היא ביטלה את זה באחת בטענה שזה "ידע עולם" .
סתומה

סליחה...

שליחה על ידי אורי* » 13 יוני 2014, 09:32

זו אני

אני לא מצליחה לעשות שוםדבר. מיום שישי בצהרי היום כשאחותי התקשרה ואמרה שנראה שנפתלי נחטף יחד עם חבר נוסף מהישיבה שבה הם למדו. מאותו רגע, יושבת עם הרדיו פתוח מחכה לשמוע שהדבר הזה לא אמיתי. בחמש לפני שבת שידור מתפרץ בגלי צה"ל,מתחילים לדבר באופן גלוי וברור על חטופים. מסתבר שהיה איתם בחור נוסף, מבוגר יותר. ואני יושבת בבית וחושבת על ההורים של נפתלי, אח של גיסי (הבעל של אחותי) ואשתו ולא מצליחה להבין איך הם עוברים את הרגעים האלה שהופכים לשעות ולצערי כבר ליומיים.

מוצאי שבת. אנחנו מדליקים את הטלויזיה וצופים. לוקחות לי כמה דקות להבין שהילדים הקטנים שלי צופים יחד איתי ומתחילים לחבר אחד לאחד. זה שם משפחה שהם מכירים (הוא זהה לשם המשפחה של בני הדודים שלהם!!) הדוד שלהם מתראיין לרדיו ולטלויזיה והבן שלי תוהה, האם החטיפות האלה זה משהו שקורה בכל הארץ או רק בנוף איילון ?!?!

שליחה על ידי אורי* » 15 יוני 2014, 01:08

)':)':
הלואי ויקרה נס

ה' ישמור.
אני בדאגה כל כך גדולה כבר מיום שישי
ועכשו אני מרגישה גם קשורה (אחין של חברה ורטואלית זה הרבה יותר אמיתי מסיפור ברדיו)
מתפללת כל הזמן לטוב
הלוואי הלוואי הלוואי ויחזרו הביתה בריאים ושלמים

אחין של חברה ורטואלית זה הרבה יותר אמיתי מסיפור ברדיו) תודה, לא אחיין שלי אלא של אחותי )-:

הלואי ויקרה נס

הלוואי הלוואי! אני עדיין מאמינה שיקרה. שאיכשהו תהיה איזו פעולה ויחלצו אותם. לבי איתך, רסיסים.

רסיסיןם

פשוט נשבר הלב.
הלואי ויקרה נס

הלוואי ויקרה נס. הלוואי אמן.

שליחה על ידי אחת* » 16 יוני 2014, 14:33

מצפים ומתפללים יחד אתכם לחדשות טובות.

ימים טרופים ומטריפים. אני כבר לא יודעת מה מתערבב במה. הידיעות או יותר נכון החוסר בידיעות מכביד על הנשמה ועל הלב קשה לתפקד, קשה להתנהל כאילו החיים ממשיכים להם באיזה מין חוסר התחשבות ככשלושה ילדים שלנו זרוקים אלוהים יודע איפה ומה עובר עליהם ובטח הם כל-כך כל-כך מפחדים. עם כל האמונה והתפילות, הם בכל זאת נערים צעירים, גדולים מהבן שלי רק בשלוש / שש שנים. התחושות מאד קשות. אני מרגישה כאילו אני מחפשת בנרות מישהו שיסביר לי איך אמורים להתנהל בימים האלה, שעלולים להפוך לשבועות ולחודשים...

אני לא בטוחה שזה קשור לקרבה המשפחתי הפעם. אולי כן ? בכל מקרה מרגישה שקשה לי מאד. מתעוררת בבוקר ורצה למחשב, מנסה להתנתק ומובילה את עצמי לאינספור משימות היומיום. במהלך היום מתקשה להתעדכן כי הילדים סביבי ואני חוששת מהדברים שהם עלולים לשמוע ברדיו או בטלויזיה. סוף היום, רצה שוב למחשב והאמת המרה היא שאין בכלל מה לשמוע או לגלות. עוד יום עבר והכל אותו דבר... הלב נשבר .

נורא לדמיין מה שעובר עליהם ועל משפחותיהם. לא מצליחה להבין את רשעות החוטפים.
מתפללת.