_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: יודן
פסיפס של קהילות משנה(8) נוצר על ידי ריבוי של קהילות גדולות וקטנות שגודלן המקסימלי כ – 10000 נפש
לאנשים אין יכולת השפעה אמיתית בקהילה הגדולה מ – 5,000 – 10,000 אנשים
אנשים יכולים להשפיע באופן אמיתי על הממשל המקומי שלהם כאשר יחידות הממשל המקומי הן אוטונומיות, נשלטות באופן עצמאי, מנהלות בעצמן את תקציבן וקטנות מספיק כדי לאפשר קשר ישיר בין כל אדם ברחוב ונציגיו.
זהו רעיון ישן, זה היה המודל לדמוקרטיה האתונאית במאות השלישית והרביעית לפני הספירה; זו הייתה תכניתו של ג'פרסון לדמוקרטיה האמריקאית, זו הייתה דעתו של קונפוציוס בספרו על הממשל, התמצית הגדולה.
להוגים אלה, שליטה בעניינים מקומיים היא התנסות חיובית כשלעצמה. סופוקלס כתב שהחיים היו בלתי נסבלים ללא החופש ליזום פעולה בקהילה קטנה. אך שליטה זו איננה רק טובה כשלעצמה, אלא גם נתפסה כדרך היחידה למנוע שחיתות. ג'פרסון רצה לבזר את מוקדי הכוח לא משום ש"העם" הוא חכם ונבון, אלא דווקא משום שאנשים מועדים לטעות, ועל כן היה זה מסוכן לרכז את הכוח בידיים מעטות שבהכרח יטעו טעויות גדולות. "יש לפרק את המדינה למחלקות" הייתה סיסמת הפעילות שלו, כך שהטעויות יהיו ניתנות לבקרה, והאנשים יזכו לניסיון וישתפרו.
היום המרחק בין אנשים ומוקדי השלטון הוא עצום – מבחינה פסיכולוגית וגיאוגרפית כאחד. מילטון קוטלר, ג'פרסוניאני תיאר זאת כך:
התהליך של ניהול העיר הוא בלתי נראה מבחינת האזרח שאיננו מבחין במרכיבי האנושיים אבל מרגיש את הכאב החד של המיסוי. עם התדרדרות השירותים הציבוריים, דרישותיו וצרכיו מובעים ביתר עוצמה. אבל ביטויים אלה של צורך נעלמים כלא היו, משום שנראה שהממשל איננו קשוב להם. הנתק בין האזרח והממשל הוא הבעיה הפוליטית המרכזית של השלטון המקומי, משום שהוא מבטא דינמיקה של אי סדר ציבורי... (Milton Kotler, Neighborhood Foundations, Memorandum #24; Neighborhood corporations and the reorganization of city government,” unpub. Ms., August 1967).
יש שתי דרכים שבהם מבנה הסביבה, כפי שהוא בנוי כעת, יוצר ומחזק את ההפרדה בין האזרחים והשלטון. אחד, הקהילה הפוליטית איננה מאפשרת קשר בין חבריה ובין מנהיגיהם פשוט משום גודלה. שתיים, השלטון איננו זמין, הוא ממוקם הרחק מתחום פעילותם היום יומית של האזרחים. אם לא ישונו שני התנאים הללו, אין זה סביר שניתן יהיה להתגבר על הניכור הפוליטי.
- גודלה של הקהילה הפוליטית. ברור שככל שהקהילה הפוליטית תהיה יותר גדולה המרחק בין האזרח הממוצע ובין ראשי השלטון יהיה גדול יותר. פול גודמן הציע כלל אצבע, המבוסס על ערים כמו אתונה בימי גדולתה, שאף תושב לא צריל להיות במרחק של יותר משני חברים האיש הרם ביותר בשלטון המקומי. נניח שכל אחד מכיר 12 אנשים בקהילה המקומית שלו. הנחה זו וכלל האצבע של גודמן יביאו אותנו להערכה שהגודל האופטימלי לקהילה הפוליטית הוא 123 או 1728 משפחות שהם כ – 5,500 אנשים. מספר זה מתאים גם להערכה ישנה של אנשי אסכולת שיקגו של 5000. והוא דומה מבחינת סדר הגודל לגודל של ECCO החברה השכונתית של קולמבוס, אוהיו, בת 6000 עד 7000 תושבים המתוארת על ידי קוטלר (Committee on Government Operations, US Senate, 89th Congress, Second Session, Part 9, December 1966).
- שלטון מקומי זמין. אפילו כאשר הסניפים המקומיים של השלטון מבוזרים מבחינה פונקציונלית, הם עדיין מרוכזים מבחינה מרחבית, חבויים במוסדות שלטון עירוניים או מחוזיים, מחוץ לתחום החיים היום יומיים. מקומות אלה הם מאיימים ומנכרים. מה שדרוש הוא שכל אדם ירגיש בבית במוסדות השלטון שלו וחופשי להציג את רעיונותיו ותלונותיו. אדם צריך להרגיש שזהו הפורום שלו, באופן ישיר, שהוא יכול להתקשר ולדבר עם האדם האחראי לכל עניין ועניין, ולהיפגש איתו תוך יום יומיים.
אספה של כמה אלפי אנשים
לכן:
יש לבזר את השלטון המקומי לקהילות בנות 5000-10,000 נפש. יש להעניק לכל קהילה כזו את הכוח להחליט על הנושאים הקשורים לה ישירות: שימושי קרקע, מגורים, רחובות, גנים, משטרה, בתי-ספר, סעד ושירותים קהילתיים.
אוכלוסיה של 5-10,000 ממשל עצמי
שליטה במיסוי מקומי
יש לתחום את הקהילות (גבול קהילת משנה (13)) באמצעות שטחים נרחבים הכוללים פעילויות משותפות וכלל עירוניות. על כל קהילה לכלול מספר רב של שכונות מיוחדות (14) שלכל אחת מהן נציג בועד הקהילה. יש לפתח מרכזים למפגש (מרכז אקסצנטרי (28)וטיילת שכונתית (31)), במרכז זה יש להקים את בית ועד הקהילה (44) כביטוי למרכז הפוליטי שלה.