איך יודעים שלא רוצים יותר ילדים

בכלל, מה יקרה עם הילדים אחרי שהם יצאו מהבית ויהיו מבוגרים - לא כלול בינתיים בתכנון שלי (למרות שזה ממש קרוב! ממש ממש. אני פשוט לא רואה את זה כאחריותי.)

שאלה מעניינת. אני לא כל כך מסכימה איתך. לא מבחינת ההגדרה של האם זה באחריותך או לא. יותר מבחינת המצב בשטח, שהוא קשה מאוד. שבו רוב הצעירים לא יכולים לקנות דירה או בית למשל בלי עזרה של ההורים. נכון שבאופן תיאורטי האחריות על הילדים "אמורה" להיפסק בסביבות גיל ה20, אבל לדעתי האישית כן חשוב לחשוב קצת על מה שיקרה עם הילדים האלה אחר כך.

(לא מבינה את הרעיון של בשוונג )

גם אני לא.
אני לא חושבת שזה מה שקובע/יקבע את היחסים שלהם (נאמר מניסיון אישי עם אחי הצעיר "מאוד" ממני, ואחיותי המבוגרות "מאוד" ממני...).
אבל מבינה מאוד את גוונים , ואת המחשבות על השעון הזה...

לדעתי האישית כן חשוב לחשוב קצת על מה שיקרה עם הילדים האלה אחר כך.
בארור שאני חושבת על זה!
אני רק לא יכולה לקחת על זה אחריות.
גם כלכלית, לא מאורגנת לזה, וגם מהותית - לא יכולה לתכנן מערכת תמיכה כשאין לי מושג מה הם יבחרו, מה הם ירצו ומה יעשו.
העמדה שלי בנושא היא שאעזור להם אם אוכל, בלי הקרבה.
אני גם לא מצפה מהם לעמוד לרשותי ולתמוך בי כשאהיה זקנה, למרות שכמובן אשמח אם יבחרו לעשות זאת.
אני לוקחת בחשבון ומכירה המתבוננות בסביבה הקרובה מקרים שבהם העמדה הזו מתכופפת לפני המציאות - נגיד, ילדים בוגרים שנמצאים במשבר וההורים שלהם עוזרים להם מעל ומעבר למה שהיו שמחים לעזור. אני עצמי נעזרתי כך בהורי לפחות פעם אחת בבגרותי, ואני מאד מודה להם על ההתגייסות שלהם אז.
אבל בעיקרון, בעיני מבוגרים צריכים להתנהל בעצמם ולא להמשך להסמך על הוריהם. ואני אצפה לכך מילדי בבגרותם כפי שאני מצפה עכשיו מעצמי ומאחי.
למשל, אם לחזור לסוגיה של כמה ילדים - אני רואה משפחות שמביאות כמה ילדים ומסתמכות על עזרת סבים וסבתות כדי לעבוד או פשוט כדי לשמור על שפיות, שזה נפלא - אם זה מתואם עם הסבים.
הרבה פעמים אני רואה סבתות שמגויסות לעזרת הילדים והנכדים הרבה יותר ממה שהיו רוצות, ובאופן שעולה להן בבריאות, פשוטו כמשמעו. ובעיני זה ניצול, גם אם הסבתות מאד אוהבות את הנכדים.

מתחבטת קשות באותה סוגיה. מסיבות זוגיות ובריאותיות הגענו מאוחר אל ההורות (אמצע שנות השלושהים) וגילינו שהיא נהדרת עבורנו. הזדרזנו והבאנו לעולם שלושה קטנטנים בהפרשים צפופים (הגדולה בת רבע לארבע, האמצעי בן שנתיים והקטנטנה בת 4 חודשים) והם ממלאים את חיינו באושר (ובמטלות וסידורים אנ ספויים....) ועכשיו אנחנו (בעיקר אני) בהתלבטות לגבי ילד רביעי. יש לי עסק שאני רוצה ללדת כבר שנים רבות. ומפאת נסיבות חיי נדחה ונדחה ונדחה. ועכשיו אני שואלת את עצמי: עסק או ילד? אני יודעת שלילד יש תאריך תפוגה (אני בסוף שנות השלושים) אבל אולי גם לעסק. אולי גם לעצמי. אולי אם לא אתחיל לחיות עכשיו לא אתחיל לעולם. ובכלל מי יודע מה יזמן לי העתיד. בקיצור, שוברת את הראש בסוגיה הזו בדיוק, וניגשת אליה מהכיוון הרגשי בעיקר (ממש לא טובעים בכסף, הבית קטן ושכור ושאר ענייני כספים ברקע) אבל עשוב לי יותר לענות לעצמי לגבי המשאבים האישיים, הזוגיים, לגבי הרווחה ביני לביני וביני לבין הילדים ולבן זוגי.
מצד שני הבית מלא שמחה וצחוק, הילדים שלי הם ילדים מאושרים, מצחיקים חברותיים ובעלי בטחון עצמי גבוה. כיף לי להיות אמא שלהם. הם מגדלים אותי ומרחיבים את נפשי.
כרגע אני ממש אחרי לידה (הקטנה רק בת 4 חודשים) אז כל הדילמות הן תיאורטיות. בשני המקרים האחרונים הייתי בהריון כשהילד היה בן שנה, וגם הגיל והשעון דוחקים.
בדרך כלל לאורך חיי כשהתלבטתי מאד העדפתי להעז ולא לפחד (אם כי עד קבלת ההחלטה פחדתי לא מעט....)
וגם לפני יומיים עשיתי בדיקת הריון כי ההורמונים שיגעו אותי והחלטתי שאולי הפתיע אותי הריון חדש, ונצבט לי הלב בצער כשראיתי פס אחד. מנגד, היום כבר הרגשתי הקלה שהיה רק פס אחד ולא שניים.
מה אתן אומרות, איך אני נשמעת מבחוץ? אני יודעת שאתן לא יכולות לענות עבורי, ובכל זאת אשמח מאד לקרוא את תגובותיכן.

אמא לשלושה יקרה, לענות עבורך לא ניתן כמובן. אני יכולה לספר לך על עצמי, בסבב האחרון עם גוזל חמישי בן חצי שנה, אהוב ורצוי ונהדר עד מאד, שלקח זמן להרות אותו בהצלחה ואין אף לא חרטה אחת בודדת על היותו - ועם זאת, המחשבות על הילדים האחרים שבכל זאת מאבדים משהו בתקופה הזאת של ההריון והלידה עדיין קיימות.

אני לא ניידת כל כך בהריון, הכובד והגיל עושים את שלהם. אאחר כך נולד תינוק וגם איתו, לא קל באותה המידה לצאת מהבית ולהסתובב ולטייל ולנסוע. כך יוצא שסביב כל תינוק יש שנתיים מקורקעות, כבדות, עייפות ונטולות אנרגיה. וזה במינימום. וכל פעם עוד אחד, והופלה ה"תקופה שעוברת" הזאהזאת נמשכת עוד ועוד שנים. זה לא מגיע לילדים. הם צריכים אמא מתפקדת. זו אני, אולי את עז הרים עליזה וחייכנית בהריון ואז זה בכלל לא נוגע אלייך...

עצוב לי לחשוב שהרחם שלי לא תישא יותר תינוק, שבבית שלי לא יוולדו יותר ילדים, ששדיי נותנים כעת את הגראנד פינאלה שלהם. ועם זאת, אני יודעת שלמען שאר המשפחה, הגיע הזמן לעצור את הילודה.

אגב, אצלנו הילדים בבית כולם שזה מצד אחד מקל ומצד שני מקשה. מה שבטוח, אין להם יותר מידי לאן לברוח מהאמא ההורמונלית שלהם, או כשהתינוק חולה ואני מקורקעת איתו על הספה בסקין טו סקין עם השדיים בחוץ במשך שלושה ימים, ולי אין לאן לברוח גם. אולי אם היו הולכים למסגרות הייתי עושה עשרה ילדים, ככה בקלות. ; -)

מצ'רה, בדיוק חשבתי על האחריות הזאת לאחרונה.
גם אני מרגישה שמה שאני מחויבת, מבחינתי, זה לספק להם עד בגרות
בית, אוכל, בגדים, חוגים וכו' עד בגרות זה גיל 18 פחות או יותר.
ממני כנערה היה מצופה שאם מתחשק לי איזה בגד מיוחד או משהו אחר
שההורים לא קנו מעצמם, שאלך לעבוד ואקנה לי ובאמת כך היה.
גם רישיון עשיתי מהכסף שלי. את הלימודים מימנו לי פחות מחצי, עבדתי תוך כדי
ועשיתי כל מיני פרויקטים כדי להשלים את השכר לימוד.
לא הרגשתי רע עם זה בכלל, למרות שרבות מחברותיי קיבלו הרבה יותר,
לא חשבתי ולא חושבת שהייתי מקופחת.

דווקא כיום בתקופת גידול הילדים שלי נעזרת הרבה יותר בהוריי, אבל גם כן לא בהפרזה,
בכל זאת יש להם את החיים שלהם ועם הגיל יש גם פחות כוח.
ההורים של בן זוגי עוזרים כספית המון, אבל למרות שאני שמחה בזה, מבחינתי זה אקסטרה
ואני מחשבת את החיים גם לאופציה שלא יעזרו.
מקווה לחנך את ילדיי להיות חרוצים ולא להסתמך עלינו יותר מדי, אם כי ברור לי שמה שאוכל,
אעזור בשמחה.
משאבים כלכליים זה מאד חשוב, אבל עוד יותר חשוב בעיני זה המשאבים הנפשיים.
מאד מבינה אותך, אמא לשלושה בשמחה בכל ילד ובשמחה ה"מוזרה" על הריון שאולי הגיע כל כך מוקדם,
גם אני חוויתי את זה ממש בצורה דומה, עם תינוק בן 3 חודשים, פתאום חששתי שאולי אני בהריון ואז התאכזבתי שלא..
ואז שמחתי, כמובן, אבל בכל זאת היה רגע של אכזבה, כי יש בהריון משהו כל כך קסום ונפלא בשבילי.
השאלה שלך מאד אישית, אני, למשל ממש תקועה מבחינת התפתחות של קריירה כבר שנים בגלל גידול הילדים,
אבל אני מרגישה לגמרי חיה, גם בשבילם וגם בשבילי. יותר מדאיג אותי המצב הכלכלי האישי (פנסיה שאני לא צוברת בינתיים,
ניסיון שלא יהיה לי, איך אמצא עבודה בתחום שלי אם אתחיל לעבוד בגיל מאוחר...) שלי. המשאבים הנפשיים זה העיקר,
כשכבר מתחשק מאד לעבוד באיזה משהו שאת אוהבת, כשמרגישים שעמוס מדי עם הילדים הצפופים ושעמוס להם,
זה יותר בעייתי. גם אני הרגשתי לחוצה "להספיק" בגלל השעון. עכשיו בהריון שבא בהפתעה, עדיין משמח, אבל יש איזו הרגשה
של "זהו, אני מריחה את קצה גבול היכולת שלי". אז אני מתענגת ככל הניתן על ההריון והזה מפנטזת על התינוקת החדשה ואיך היא ואחותה
שעדיין גם תינוקת יסתדרו ואיך אני אסתדר, לא בהיסטריה, סתם מדמיינת לי ועדיין נראה לי אפשרי מבחינתי, אבל יש לי כבר
את המחשבה שאולי היא תהיה הקטנה שלי ושאעבור שלב בחיים (זה ייקח עוד כמה שנים טובות, אבל כבר נראה באופק), מוצאת את עצמי גם מפנטזת על השלב
שכבר לא יהיה לי תינוק צמוד ויונק, אלא ילדים עצמאיים יותר, קשרים בוגרים יותר אתם, שהבית "יתבגר".

_מוצאת את עצמי גם מפנטזת על השלב
שכבר לא יהיה לי תינוק צמוד ויונק, אלא ילדים עצמאיים יותר, קשרים בוגרים יותר אתם, שהבית "יתבגר"_

גם אני.

_מוצאת את עצמי גם מפנטזת על השלב
שכבר לא יהיה לי תינוק צמוד ויונק, אלא ילדים עצמאיים יותר, קשרים בוגרים יותר אתם, שהבית "יתבגר"
גם אני._
אתן מפנטזות בצדק. זה באמת נורא כיף! (-:

_מוצאת את עצמי גם מפנטזת על השלב
שכבר לא יהיה לי תינוק צמוד ויונק, אלא ילדים עצמאיים יותר, קשרים בוגרים יותר אתם, שהבית "יתבגר"_
גם אני לפעמים
אבל אני דוקא מפחדת מ
קשרים בוגרים יותר אתם
אני לא מרגישה שאני מסוגלת לזה. תינוק זה יותר אינטנסיבי אבל יותר קל.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמא לשבעה , מזדהה עם כל מה שנאמר. באותו הזמן.... מלאה וריקה... יודעת שזהו ורוצה עוד...בלבול אחד גדול. יודעת שהתשובה אצלי ומחכה שמישהו אחר יענה לי אותה...
מצד אחד הם בריאים ושלמים ולמה לסכן את זה ומצד שני בחיים הולכים גם על ה'לא בטוח' מתוך אמונה ומשם לרוב מתרוממים גבוה יותר...
ויחד עם זה הפחד להיות אמא מבוגרת (בת 38) ולא כל כך רלוונטית? סבתא עם עגלה... (אוף!!! אני כל כך אוהבת עגלות...)
מנסה לברר את המניע להרחיב את המשפחה וחוששת להודות שיש כאן הרבה אגואיזם, מעין ניסיון לתפוס את הטיסה האחרונה. הצילו בנות!!! מה עכשיו?

המבולבלת,

אני ילדתי בגיל כמעט 36, כמעט 38 וטיפונת אחרי 41.
אני מרגישה אמא בשלה ובוגרת, אבל לבטח לא אמא זקנה מדי.
הילדים שלי מרוצים ממני (רוב הזמן...) ואוהבים את סימני הגיל שנוספים לי עם השנים (היום אני בת 45 וחצי).
זאת ההזדמנות שלי להפגין את אהבתי לגוף האנושי ולרוח האדם:
אני אוהבת את השערות הלבנות שלי, וגם את הקמטים, וגם את הכתמים החומים שמתחילים להראות. הבת שלי (7) אומרת לי שהכתם שמתהווה לי ברקה (הוא בגודל מטבע 1 ₪) יפה, והיא אוהבת אותי ואותו.
אני רוצה שגם היא תאהב את עצמה לא רק כדוגמנית או כקישוט, אלא את עצמה כפי שהיא דרך כל מהלך חייה, גם כשתתבגר ותזדקן.

לדעתי זה לא הגיל שצריך לעצור אותך. הגיל פה הוא פשוט מספר. כל גוף מזדקן בקצב אחר, וכל מערכת באותו גוף מזדקנת בקצב שלה.
יותר חשובים לדעתי הרצון שלך, הפוריות שלך, הכוחות שלך, הדינמיקה המשפחתית, התמיכה שתקבלי בהריון ואחריו (אצלי, ולא רק אצלי, כל הריון היה מעייף ודורש כוחות יותר מקודמו).

מאחלת לך הבשלה טובה של החלטה, וגם התבגרות והזדקנות נעימות וטובות.

_לדעתי זה לא הגיל שצריך לעצור אותך. הגיל פה הוא פשוט מספר. כל גוף מזדקן בקצב אחר, וכל מערכת באותו גוף מזדקנת בקצב שלה.
יותר חשובים לדעתי הרצון שלך, הפוריות שלך, הכוחות שלך, הדינמיקה המשפחתית, התמיכה שתקבלי בהריון ואחריו_
ובעיני (ובסביבתי) 38 זה בכלל לא מבוגר!

וגם לפני יומיים עשיתי בדיקת הריון כי ההורמונים שיגעו אותי והחלטתי שאולי הפתיע אותי הריון חדש, ונצבט לי הלב בצער כשראיתי פס אחד. מנגד, היום כבר הרגשתי הקלה שהיה רק פס אחד ולא שניים.
סליחה שרק עכשיו

אבל בדיקות ביתיות לא מספיק אמינות בהנקה, אז אולי תבקשי הפניה לבטא בדם

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יולי קו,
תודה על התגובה. אני בהחלט מתחברת לכך שההורות המבוגרת היא בשלה ונינוחה יותר ויש לה הרבה איכות ועומק. רבדים וגוונים שלא נחשפו כשהיתי אמא בת 23.
את כל כך צודקת לגבי הקבלה העצמית. יש לי הרבה על מה לעבוד בנושא הזה.... יש לשמוח על כל שנה שעוברת והוסיפה לנו נסיון וחכמת חיים ולא להתאבל על אובדן נעורים וסממנים חיצוניים. תודה על ההארה.
אני חושבת שמפעילה אותי החוויה של בת זקונים לאמא מבוגרת ( שילדה אותי בערך בגיל בו אני היום) , והרגישה לי תמיד נורא זקנה. אבל יש כאן עניין פרסונלי. אם אתה צעיר ורענן ברוחך, הגיל אינו העניין המרכזי.
אמשיך להתחבט. נהנית לקרוא מנסיונכן. רבים בטעות מצפים ממני כאמא לשבעה שיהיו לי תשובות והכל יהיה לי נורא ברור אך החיים הם מסע ארוך של לימוד וכל ילד הוא שיעור מחודש בחיים.....בריאות, שמחה והחלטות טובות לכולכן! שבת שלום

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חייב עזרה דחוף.
אני 38 נשוי 10 שנים אישתי בת 34 יש לנו 3 ילדים משני המינים,הקטנה בת 6.
אישתי כבר 5 שנים לוחצת בלי סוף על עוד ילד,אני מסרב בכל תוקף,זה ממש ממש לא בראש שלי ולא בא לי להכנס שוב לכל הקטע של הריון לידה וגידול תינוקות. המצב בבית ממש רע כהר תקופה ארוכה בגלל זה. היא אינה עובדת ולא עבדה לעולם וכל הנטל עלי ולא בא לי לעבוד יותר קשה מה שגם בא לי להשקיע ולהפריח את הזוגיות..אך המצב הולך ונעשה קשה יותר ומסתבך עם כל הריון שמסביבנו שפותח לה תיאבון. אני ממש מיואש. לא יכול לחשוב על מצב של שאוותר ואביא לעולם ילד בכוח ובלי רצון. עזרו לי

אני רוצה ילד בן הזוג לא
אולי יהיו לך תובנות משם

עדיין מטלטלת בדילמת הילד הרביעי
הגדולה חגגה 4 הקטן שנתיים +3 חודשים הקטנה בת חצי שנה
אני בת 39 עוד חודש בעלי בן 40
נגד: אין לנו כסף (כמעט אף פעם לא סוגרים לגמרי את החודש) אין לנו מקום (69 מ"ר בשכירות, כל הילדים בחדר אחד), לא ברור איך נחליף רכב, גם ככה יש הרבה לחצים זוגיים ומשפחתיים, כל ילד רוצה אותי לעצמו, הסנדביץ שלי קצת לחוץ שם באמצע (גם הגיל לא עוזר....), הגוף שלי עייף, קשה לי לחשוב אפילו על הבחילות וחוסר השינה של חודשי ההריון הראשונים, ולא על חוסר הסבלנות שאני חווה כל הזמן, אני רוצה לכתוב, אני רוצה לפתוח עסק, בעלי רוצה להתקדם בעבודה, שנינו רוצים לעשות דברים ביחד - והרשימה עוד ארוכה ארוכה.
בעד: אני ממש ממש רוצה עוד ילד אחד, מתקשה מאד לחשוב ששלושה ילדים יהיו כל משפחתי
הרצון הזה התחיל בשניה שסיימתי ללחוץ את הקטנה החוצה, והוא לא מרפה כבר חצי שנה
בינתיים אני מחכה לראות מה יקרה עם הרצון הזה, כי גם הרצון לילדים קצת יותר גדולים קיים, כאלה שלא הופכים את הצלחת בסוף האוכל, כאלה שלא כל הזמן צריך להתעסק עם הקקי/פיפי, הרדמות ארוכות וכיו"ב

לדעתי כדאי לך לחכות שנתיים/שלוש עם ההחלטה/הריון, לתת זמן לגוף להשתקם,לתת זמן לתינוקות שלך לגדול וגם לתת לתינוק הבא נקודת פתיחה טובה.
יכול להיות שתצליחו להגיע בינתיים גם לאיזון כלכלי ולרווחה.
אלו השני גרוש שלי,פשוט כי אני מאמינה שמגיע לכולנו לחיות בטוב

אמא לשלושה, מה את מבקשת? עצות? דעות? תמיכה? שואלת כדי שיהיה אפשר לדייק את התשובות

תודה על השני גרוש, זו נשמעת לי עצה טובה, וגם עצה שהמשמעות שלה היא שלא יהיו לי עוד ילדים. אני לא מאמינה שאחרי שאגיע לרווחה כלכלית ונפשית גדולה יותר וכבר אשן לילה ואסיים את שלב הפעוטות, תהיה לי אנרגיה לחזור לזה שוב. ומה, ילד בגיל 42? זה לא שהתחלתי מוקדם..... מצד שני באמת שאני לא חושבת שלהוסיף לחץ למערכת לחוצה זו הדרך.
כשרציתי את הילדים (אחרי הראשונה) השתגעתי מרוב רצון, ולא ראיתי שום שיקול אחר. רק אדום בעיניים ובטחון מוחלט שנסתדר. הפעם הזו המשאבים מדולדלים יותר והספקות בהחלט שם.
בקיצור, הדילמה דילמה. הלוואי שהייתי רואה אדום וזהו. אבל הפעם זה לא כך. יש עוד קולות.

גנום - כן, מחפשת עצות, דעות, שאלות, כל מה שיוכל לסייע לי לרדת לעומק האמיתי של הרגש, לנקות את התמונה, להבין באמת איפה אני עומדת. מרגישה אבודה ושיש בתשובה לשאלה "כן או לא ילד רביעי " המון בשבילי.

אמצעי מניעה אינם דבר טבעי, היכולת שלנו להחליט מתי להביא ילדים בתוך מסגרת זוגית עדיין לא התפתחה, מן הסתם אישה פוריה מרגישה צורך להביא ילדים כמו חתולה למשל,לא?
אני למשל יודעת בראש שלא מתאים לי להכנס להריון נוסף(גיל ,יכולות השקעה שונות ,סבלנות) ועדיין אני מרגישה צביטה בלב.

אני בהריון !!! שמחה בו ורוצה בו. חושבת שתמיד הייתי מתחרטת אם לא הייתי נכנסת להריון הזה. אחזור עוד שנה שנתיים לעדכן איך זה עם ארבעה כ"כ צפופים (הבכורה תהיה בת פחות מחמש, השני בדיוק בן שלוש, והקטנה בת שנה+3

שיהיה בהצלחה ובשעה טובה!

שיהיה בהצלחה ובשעה טובה!
<כמה נוח כשההתלבטויות נחסכות מאתנו.

>

בהצלחה! ועשי הכל כדי לקבל עזרה אם תזדקקי לאחר הלידה
(אני הייתי גיבורה ושילמנו מחיר רגשי מסוים)

וגם, אחרי הלידה הרביעית זו הפעם הראשונה שבאמת לא רציתי יותר..
כמעט 4 שנים אחרי ועדיין לא רוצה.
(אך מאוד שמחה על הארבעה שישנם)

בדיוק רציתי לחזור לכאן ולכתוב, שכשלא רוצים עוד ילדים- פשוט יודעים.
והנה, גם את יודעת

(יודעת משהו אחר לגמרי, כמובן)

בשעה טובה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בהריון !!! שמחה בו ורוצה בו.
איזה כיף, איזו גאווה!!
ברכות והמון בריאות

אמא צעירה

איבדתי את ההריון שלי. בשבוע 8 עובר עם דופק וחשד לשק הריון נוסף. בשבוע 9 עובר ללא דופק.
חזרתי לנקודת המוצא. לא נחסכה ממני ההתלבטות. עברתי רכבת הרים פיזית רגשית והורמונלית קשה.
מנסה עכשיו לחשוב צלול. להחליט באמת. נוטה לנסות שוב. גם בן זוגי. כבר לא בטוחה שמההריון יבוא ילד.

ובכל זאת משהו חיובי: נהנית יותר עם הילדים, מעריכה את מה שיש, פותחת עכשיו את העסק בלי קשר לשאלת הילד הרביעי. ממשיכה בחיי. ואם נחליט שכן, הוא יצטרף לחיים שכבר יש לנו.

שיהיה לך בהצלחה בכל!

גם לי יש תהיות בנושא...
עם הילד הראשון הרגשתי שמספיק לי, הוא שכנע אותי שהוא זקוק לאח.
עם הילד השני הרגשתי שעוד ילד זה כל כך נפלא שאני רוצה עוד הרבה.
השלישי תפס אותי קצת לא מוכנה, הרגשתי שאיבדתי שליטה בחיי... אבל לראשונה משהו כל כך נכון ומדוייק יותר מאי פעם. יש בי משהו שאומר די ומשהו שעדיין רוצה עוד אחד-שניים ופתוח ליותר.
האמת מוכנה לחיות עכשיו!
כן כן מוכנה לתת למישהו אחר לשמור לי על הילדים ולצאת לטייל לזמן מה, ללכת ללמוד לעבוד להתפתח לטפח את עצמי.
כבר מחכה שהילדים יגדלו ואני אוכל להעניק להם יותר (ידע, חוויות, שותפות ועוד).
באמת עם הילד הזה החיים תפסו כיוון חדש, השאלה היא איך אני עושה את זה בתור אמא?
רוצה לבנות קהילה, רוצה את הקרבה של המשפחה ובאותו זמן להיות אצמעית ולהתפתח.
מאוד התחברתי עם הרעיון של "העולם לא צריך עוד אנשים" אבל ליתר דיוק זה "העולם לא צריך יותר אנשים שיהרסו אותו" לכן אני כן רוצה את ילדיי שלי, לא חשוב כמה, אני רוצה לחנך אותם הייטב, ואני גם רוצה להעניק ליותר מרק לילדיי.
8 ילדים (נניח) עם מוסר ששומרים על הסביבה שיודעים לחסוך ולמחזר שנותנים מעצמם ותורמים לסביבה והקהילה זה הרבה יותר טוב מילד אחד מפונק שרגיל לקבל כל מה שהוא רוצה לקנות הכל חדש לייצר כמויות אדירות של זבל ובגדול שאיכפת לו רק מעצמו.
האיכות חשובה יותר מהכמות.
ומאחר שאני מתכוונת להישאר צעירה (וגם פוריה) לנצח אני באמת צריכה לחשוב מתי יש לי כבר מספיק ילדים... חחח

אז איך באמת יודעים אם רוצים עוד ילדים?
שנה חלפה מאז הפסקת הדופק ואין בינינו עדיין החלטה על הריון חדש, שלושה ילדים צפופים נותנים את אותותיהם בכוחותינו.... מנגד חגגתי 40 לפני שבועיים, מאד מאד (מאד) רוצים אבל לא כל כך ערוכים לעוד אחד - מצומצמים בהכנסות, מצומצמים בכוחות, מאד רוצים איזו מידה של רווחה, לא מאמינים שצריך לעשות דברים בכוח, שום דבר טוב לא יוצא מלחץ, אז בינתיים הסכמנו שלא מחליטים, פשוט חיים את החיים ונראה, ואולי בקצב הזה נראה שלא. יש לי פינה מאד עצובה בלב בגלל ה'לא' הזה. יש לי המון שמחה במשפחה שלי, זוגיות יציבה וחזקה ואינטימית. ובכל זאת מרגישה את הכמיהה. אולי ארגיש אותה תמיד, עד שבאמת לא תהיה לי אפשרות פיזית ללדת. ואולי גם אחר כך. לא יודעת כבר איך מוצאים את התשובה החד משמעית. מתי אפשר להגיד, בוודאות, אני לא רוצה יותר, אני לא יכולה יותר, יש יותר חסרונות מיתרונות לילד נוסף.
אחרי שפסק הדופק עשי רשימה מאד מאד מאד ארוכה של סיבות למה בעצם זה טוב לא להיות בהריון. מצאתי 100 סיבות. חלקן כבדות משקל ביותר. וכנגדן, בצד של ה'למה כן' יש רק אחת, אבל היא מטה את הכף כולה - כי יהיה לנו עוד ילד, נזכה לראות עוד קטנטן גדל ונתענג על כל שלב בהתפתחות שלו. אין שום מידה של עייפות או הצטמצמות כלכלית שמצליחות להסיט אותי מלראות את הצד הזה של הטבלה. גם אם אצליח להגיע ל 1000 סיבות.

אמא לשלושה, נשמע שאת לחלוטין שאת בצד של "אני רוצה עוד ילד" - אבל יש סיבות שיקשו עלייך ללכת על זה. וכמה מהן כמו שאמרת, כבדות משקל.
משום מה נראה לי שבמצב שלך, הכי חשוב כרגע זה לתת לעצמך את הזכות לרצות ילד, בנפרד מההחלטה המעשית האם להיכנס להריון או לא.
זכותך לרצות עוד ילד, ויכול להיות שתמיד תרגישי את הכמיהה לעוד אחד, אולי אפילו אם יהיה לך ילד רביעי, עדיין תרגישי כמיהה מאוד חזקה לילד חמישי.
וזה מותר, ולגיטימי לרצות ולכמוה. ומותר לתת לרצון הזה מקום ומרחב בתודעה שלך.
אולי הרצון הזה יוביל אותך להחלטה חיובית, ואולי הוא רק יישאר בגדר רצון, וכשתדעי שכנראה לא יהיה עוד אחד, תתווסף לרצון הזה תחושה של אבל. וגם זה בסדר גמור, להתאבל על ילד שלא היה ולא יהיה.
אני החלטתי לאחרונה שאני לא רוצה עוד ילד (יש לי שניים) ואני בהחלט נותנת לעצמי מקום לצער ולהתאבל על הילד שלא יהיה. יש את הרגעים האלה, למרות שבסך הכל אני שלמה עם ההחלטה.

מצאתי 100 סיבות. חלקן כבדות משקל ביותר. וכנגדן, בצד של ה'למה כן' יש רק אחת, אבל היא מטה את הכף כולה
מדהים איך המשפט הזה דומה לתחושה שלי בעניין, רק הפוך: יש המון סיבות באוויר, גם למה כן וגם למה לא, אבל במרכז ההחלטה שלי יש רק סיבה אחת שמטה את הכף כולה, והיא שאני לא רוצה לגדל עוד ילד מהתחלה ועד הסוף, ולא אתענג על כל שלב בהתפתחות שלו.

_8 ילדים (נניח) עם מוסר ששומרים על הסביבה שיודעים לחסוך ולמחזר שנותנים מעצמם ותורמים לסביבה והקהילה זה הרבה יותר טוב מילד אחד מפונק שרגיל לקבל כל מה שהוא רוצה לקנות הכל חדש לייצר כמויות אדירות של זבל ובגדול שאיכפת לו רק מעצמו.
האיכות חשובה יותר מהכמות._
מצטערת, אבל אני לא מסכימה עם המשפט הזה (שנכתב לפני שנה).
אולי הוא היה נכון לפני עשרים, שלושים שנה.
עכשיו, כשעולם הולך לכיוון של התחממות גלובלית של 3 מעלות בממוצע, הוא לא יכול לתחזק אותנו במספרים הקיימים. נקודה.
מעטים האנשים בחברה המערבית שבאמת יכולים לחיות במצב של טביעת פחמן אפס, או קרוב לאפס. לא משנה כמה הם "ממחזרים".
אבל זה באמת דיון שייך לדף אחר.
נדמה לי ש האם מוסרי להביא עוד ילדים לעולם או משהו דומה.

שליחה על ידי אחת* » 03 מרץ 2016, 17:23

הי אמא לשלושה שרוצה עוד, אני במצב מאוד דומה לשלך ודי מזדהה.
שלושה ילדים מופלאים, היה היריון רביעי מאוד צפוף אחרי הילדה השלישית והוא אבד לנו בשבוע 16.
ויתרתי עליו בקלות יחסית כי העובר כנראה היה פגוע וזו הייתה הקלה מבחינתי, לא להחליט בעצמיף אבל עדיין הצער גדול. ההיריון היה מתוכנן ורצוי וכבר קיבלתי אותו ושמחתי מאוד.
כרגע אני חושבת שאני רוצה עוד ילד אבל צריכה קודם לנוח מההיריון האבוד.

אז בינתיים הסכמנו שלא מחליטים, פשוט חיים את החיים ונראה, ואולי בקצב הזה נראה שלא.
אנחנו החלטנו שלא כרגע אבל זה זמני. אני נכנסת להיריון כל כך בקלות כך שאני חייבת להחליט בעצם אם כן או לא, כי אם לא - חייבים אמצעי מניעה...

לא יודעת כבר איך מוצאים את התשובה החד משמעית. מתי אפשר להגיד, בוודאות, אני לא רוצה יותר
מזדהה. לא יודעת

אחרי שפסק הדופק עשי רשימה מאד מאד מאד ארוכה של סיבות למה בעצם זה טוב לא להיות בהריון. מצאתי 100 סיבות. חלקן כבדות משקל ביותר. וכנגדן, בצד של ה'למה כן' יש רק אחת, אבל היא מטה את הכף כולה - כי יהיה לנו עוד ילד, נזכה לראות עוד קטנטן גדל ונתענג על כל שלב בהתפתחות שלו. אין שום מידה של עייפות או הצטמצמות כלכלית שמצליחות להסיט אותי מלראות את הצד הזה של הטבלה. גם אם אצליח להגיע ל 1000 סיבות.
מזדהה מאוד. וזוכרת תמיד שההיריון (וההריונות שלי לא תענוג בכלל) הוא זמני וחולף. ולגדל ילד זה חתיכת טריפ מדהים. קשה לי המחשבה שלא אעבור את זה שוב. כל פעם שהקטנה עושה עוד משהו - זוחלת, לומדת מילה חדשה - הלב שלי מתפוצץ מאושר ונחת ובאותו זמן אני מרגישה דקירה בלב, שאולי לא אחווה את כל זה שוב עם ילד נוסף.

תודה לאחת ולתמרוש על ההרהורים המשותפים, אחת, אני לא יודעת בת כמה את, אבל אולי יש לך עוד שנתיים/שלוש ככה לחשוב עם עצמך מה את רוצה ולהמשיך ליהנות עם הקיימים בינתיים. אצלנו בעלי לא כל כך רוצה לנסות, לא כי הוא לא רוצה עוד ילד, אלא כי הוא פשוט מותש, עובד בשתי משרות, מתרוצץ בלי סוף, עייף. וככה עובר חודש ועוד חודש. וכבר חגגתי 40. ואם נמשיך כך כנראה פרק הילודה נגמר.
דיברתי, הפצרתי, הסברתי שהקושי של ההריון והשנתיים הראשונות קטן בעיני יותר מהצער והאבל על מה שלא יהיה עוד (כמובן שלא מובטח לנו הריון בריא) והוא מפחד. מפחד גם שיהיה ילד שהוא לא בסדר. אז הסטטוס קוו שלנו הוא שלא מונעים ולא מנסים. וכך כל חודש יש בי תקווה קטנה שמתנפצת עם בוא המכשפה.
אבל כשהיה ההריון ההוא, ועוד חשבנו שהוא הריון של תאומים, הוא היה גיבור, מעודד, יציב, ובעיקר ויותר מכל דבר אחר: הוא היה כל כך שמח, הוא הבטיח שנסתדר, שתהיה לנו משפחה ענקית, שניעזר במשפחה או ניקח עזרה בתשלום, וחיבק ונישק ואהב בלי סוף.
מצד שני, אז לא היינו צריכים להחליט. מצד שלישי, גם עכשיו לא החלטנו. אז אולי זה פשוט יקרה.
כי אני רוצה. אני רוצה מאד. רוצה באופן חד משמעי.
מישהי כתבה שלגדל ילד זה טריפ. צודקת כל כך. טריפ מעולה, שקשה להסביר למי שהיא לא אמא.
לפני שהיו לי ילדים משלי, אז ילדים נראו לי דביקים ורעשנים ושקשה להבין מה הם אומרים וגוזלי אנרגיה וכל היתר. והיום כשיש לי ילדים משלי אז גם שלי הם קשקשנים (במיוחד בחמש וארבעים בבוקר) ודביקים ולפעמים קשה להבין אותם והם גזלני אנרגיה ראשיים, ובכל זאת זה טריפ אדיר. ואני רוצה עוד סיבוב. אולי אחר כך אצליח להיגמל, ואולי בכל מקרה אתאבל על סיומה של התקופה הקסומה הזו בחיי, גם אם נביא ילד נוסף לעולם (אמן תאומים).

שליחה על ידי אחת* » 05 מרץ 2016, 12:40

וכך כל חודש יש בי תקווה קטנה שמתנפצת עם בוא המכשפה.
משפט מקסים

אבל כשהיה ההריון ההוא, ועוד חשבנו שהוא הריון של תאומים, הוא היה גיבור, מעודד, יציב, ובעיקר ויותר מכל דבר אחר: הוא היה כל כך שמח, הוא הבטיח שנסתדר, שתהיה לנו משפחה ענקית, שניעזר במשפחה או ניקח עזרה בתשלום, וחיבק ונישק ואהב בלי סוף.
וואו נשמע שזכית ממש (גם אני, כמה מזל יש לנו!) הוא נשמע מדהים ומסור עד אין קץ.
אני בטוחה שהמשפחה שלכם שלמה וקסומה גם בלי ילד רביעי (סליחה אם זה לא מה שרצית לשמוע).

מישהי כתבה שלגדל ילד זה טריפ.
זו הייתי אני (-: לא מצאתי הגדרה קולעת ומדויקת יותר. ואכן מי שאין לו ילדים הרבה פעמים לא מבין בכלל את ההקבלה.
זה הטריפ של החיים, האתגר הגדול, והוא חד כיווני.

אחת, אני לא יודעת בת כמה את
מתקרבת לארבעים. אז אולי יש לי עוד קצת, אבל לא הייתי רוצה לחכות הרבה. אם כבר אז כבר.

אני אהיה כאן למקרה שתעדכני (-:

אני חושבת שמהות החיים היא להביא ילדים לעולם. הן מבחינה רוחנית - הורדת עוד נשמות להגשמת ייעודן
והן מבחינה משפחתית, הרי אין כיף גדול מזה! הרבה אחים שיגדלו ויעשו חגים יחד! הורים מזדקנים שלעולם לא יישארו לבד בעולם
מעולם לא פגשתי מישהי שהביאה ילדים והתחרטה על כך... להיפך ! אמנם אנחנו עובדות קשה ומשקיעות בגידולן אבל זה ככ משתלם! מככ הרבה בחינות!
אני לא אישה דתיה כלל אבל מאוד מאמינה... מאחלת הצלחה רבה לכל האימהות באשר הן:)

לגבי איך אדע מתי להפסיק?
אני מאמינה שהגיל ייתן את אותותיו ולא ארצה להביא ילדים בגיל מבוגר

מעולם לא פגשתי מישהי שהביאה ילדים והתחרטה על כך... להיפך !
עם גישה כמו שלך, גם לא תפגשי - הן לא ירגישו בנוח לספר לך את זה.
וזה עצוב מאוד. להן, ולילדים שלהן.
אבות יש אפילו יותר - גברים שהסכימו לעוד ילד בשביל האישה, אבל לא באמת אהבו אותו כמו את שאר הילדים. והילדים מרגישים את זה.

יש נשים שלא רוצות להביא ילדים בכלל. וגם גברים. ולדעתי - עדיף להן ולעולם שמי שלא רוצה להביא ילדים - לא תביא.

הרי אין כיף גדול מזה!
וגם אין עול גדול מזה, ותשישות גדולה מזו, ולחץ מתמיד ואינטנסיביות שפשוט לא נעלמת אף פעם.

הרבה אחים שיגדלו ויעשו חגים יחד!
או יישנאו כל רגע, ויברחו מהכינוסים המשפחתיים כמה רחוק שרק אפשר.

הורים מזדקנים שלעולם לא יישארו לבד בעולם
בעידן של גלובליזציה? הצחקת אותי.
כן, ההורים שלי גדלו בעיר אחת, ולמדו בה, ועבדו בה ונשארו בה, במרחק 10 דקות הליכה מהבתים של הסבתות שלי. אבל עכשיו זה דור אחר. מכל ארבעת ילדיהם של הורי - שניים עברו לערים אחרות, במחק של שעה נסיעה בין-עירונית לפחות, ושניים אחרים עברו אל מעבר לאוקיאנוס, ורואים אותם פעם בשנתיים במקרה הטוב.
אז לא לבנות על זה.

מעולם לא פגשתי מישהי שהביאה ילדים והתחרטה על כך...
אני כן.
ואני גם מכירה שתי נשים שאמנם לא מתחרטות על כך, אבל שילמו מחיר בריאותי ניכר. אחת מהם החליטה לסגור את הבאסטה אחרי ילדה אחת, כי פשוט אין לה יכולת פיזית להתמודד עם עוד סשן כזה.

עם גישה כמו שלך, גם לא תפגשי [מישהי בהתחרטה על הולדת ילדים] - הן לא ירגישו בנוח לספר לך את זה.

|Y||Y||Y|

אני נוטה להסכים עם אישה במסע ועם תמרוש רוש - ללדת ילדים זה לא ערובה לשום דבר בחיים. גם במשפחה שלנו מתוך ארבעה ילדים רק אחת גרה בישראל, כך שזה לא מבטיח שום חגים ושום הפגת בדידות. מה גם שזה עול קצת גדול להפיל על כתפיים של ילדים - שיולדים אותם כדי לשרת איזו מטרה של ההורים.

_

יש נשים שלא רוצות להביא ילדים בכלל. וגם גברים. ולדעתי - עדיף להן ולעולם שמי שלא רוצה להביא ילדים - לא תביא

מצד שני, זה טבעי ולגיטימי להורים לרצות ולקוות שהילדים יישארו קרוב, וישמרו אתם על קשר טוב בזקנתם.
זה רק לא תמיד קורה...

שליחה על ידי אחת* » 21 מרץ 2016, 10:25

עם גישה כמו שלך, גם לא תפגשי [מישהי בהתחרטה על הולדת ילדים] - הן לא ירגישו בנוח לספר לך את זה.
מסכימה.
בהחלט יש אנשים שהתחרטו, אבל זה לא נושא שקל לדבר עליו

שלום אחת.
אני כל כך עצובה לעדכן.
הקטנה שלי תכף בת שנתיים. כבר שנתיים שהכמיהה לא מרפה ממני, לא מתעמעמת, לא דועכת. כבר שנתיים כמעט שבעלי עומד בסירובו. הוא עייף. קשה לו. הוא משוכע על הילדים. הוא אוהב אותם עד אין סוף. הוא אבא נהדר. הוא אהבת חיי.
הוא לא רוצה.
ולי נגמר הזמן.
ועם כמה שקשה לי וכואב לי ופוצע לי את הנשמה. כנראה שאני חייבת לוותר.
הטיעונים שלו לא מדגדגים לי בכלל. הוא מדבר על הכסף (מה, אי אפשר לגדל ארבעה ילדים בחדר שינה אחד?) הוא מדבר על העייפות (שטויות, תוך שנה שנתיים נישן כמו מלכים) הוא מדבר על שחיקה (אבל אנחנו תמיד מוצאים זמן זוגי, תמיד, גם כשכולם חולים, גם כשמותשים, גם אחרי שרבים. ואנחנו גם תמיד תמיד שוכבים. תמיד. זה חשוב לי. זה חשוב לו. זו צורת תקשורת קריטית עבורנו כזוג. ואנחנו לא מזניחים) ---- ואני שומעת פשוט שהוא לא רוצה. שנגמר לו הסוס.
לא עזרו לי ההפצרות, התחנונים, הבכי, החור בנשמה.
אני אוהבת אותו. אני מכבדת אותו. אני יודעת שאי אפשר לעשות מהלך כזה בלי רצון שלם ואמיתי.
ואני יודעת שבמררה הזה מי שלא רוצה מנצח את מי שרוצה.
ואני כבר חגגתי ארבעים.
וכל חודש אני מתה קצת מחדש.

קבעתי תור לגניקולוג שלי.
אני אשים התקן ואנסה לקבור את הראש בחול לחמש השנים הקרובות. עד שבאמת לא אוכל יותר.
מקווה שאצליח להשלים עם המציאות הזו.
כל כך ייחלתי למציאות אחרת.

אין לי שום נחמה.
ריק לי ועצוב לי וכואב לי במידה שקשה לי אפילו לתאר.
איזה פער נורא זה. כשאחד רוצה והשני לא.

שליחה על ידי אחת* » 21 מרץ 2016, 22:29

כמה עצוב לשמוע.
אני מאוד מעריכה אותך על שאת מבינה שעלייך לוותר כי נדרשת הסכמה שלמה ומלאה של האיש.
אני ממש מקווה שתמצאי שלווה מהכמיהה המטריפה הזו.
אני אהיה כאן למקרה שתרצי לשתף בכל דבר.
עצובה בשבילך

אני אוהבת אותו. אני מכבדת אותו. אני יודעת שאי אפשר לעשות מהלך כזה בלי רצון שלם ואמיתי.
את אשה נפלאה ויקרה מאוד.
את משלמת עכשיו מחיר כואב בוויתור על הרצון שלך, אבל את עושה את זה מנקודה כל כך חכמה ונכונה ומפוכחת, שאני בטוחה שהחיים והיקום יתגמלו אותך ויפצו אותך על זה בדרכים אחרות.
כל הכבוד על האהבה ועל ההבנה

((-))(())

עכשיו אני לא יודעת מה לעשות
כי הכמיהה רק מתעצמת מהעובדה שאנחנו לא באמת מונעים (נסוגים)
אז תמיד יש סיכוי ש... והכאב כל חודש גדול יותר
הורמונים אסורים עלי מבחינה בריאותית

איך הייתן מקלות על הכאב?
קונדום? בגיל 40?
קשירת חצוצרות?
התקן לא הורמונלי?

כי לדעתי אחת הסיבות שהוא כל כך מתנגד כרגע היא שהוא חושב שעוד יש לנו זמן, ושאפשר לחכות שנתיים שלוש (או 5) הוא שמע מששהו על תרומת ביציות וחושב שנהיה פוריים עוד איזה 10 שנים לפחות.... ובגלל שכרגע הוא לא רוצה, אז הוא דוחה לאחר כך

ואני מחפשת הכרעה, אני רוצה לדעת אם כן או לא, אפילו אם לא כרגע (נניח עוד שנה אולי כן) רק שהוא באמת לא יודע
לכן אני שוקלת ברצינות מהלך בלתי הפיך
רק כדי להיפטר מהכאב הנפשי
כי מי מבטיח לי שעוד שנה שנתיים חמש הוא לא יגיד
חשבתי שאולי כן
אבל בעצם לא
ובינתיים אני כל חודש מתה מהכאב של אין-ילד

אגב, ככה גם לא התחתנו, כי היינו 'רק' 4 שנים ביחד
והוא היה צריך עוד קצת זמן
רק לסיים את התואר
(אנחנו 10 שנים ביחד והתואר טרם הסתיים....)
ומתישהוא פשוט נכנסתי להריון והנושא נזנח
בדיעבד הוא טוען שהיה שמח מאד להתחתן
בקיצור, אני חיה עם דחיין 'מקצועי'

אנא מחשבותיכן החכמות

חיבוקים גדולים לך אמא לשלושה! נשמע מצב לא פשוט בכלל.

אני חושבת, שלפי מה שאת מתארת, חבל בכלל שתטרידי את עצמך במניעה כרגע. את לא זו שרוצה למנוע אלא הוא - האם הוא מוטרד כל כך מזה או שהנסיגה מספיקה בעיניו? אם הוא מוטרד, שימצא הוא בעצמו את הדרך למניעה. למה שאת תלכי לחדר הניתוח ותקשרי חצוצרות בשביל משהו שאת אפילו לא זו שרצתה אותו? ירצה לעשות מהלך בלתי הפיך - יחתוך בעצמו את צינורית הזרע שלו. אני לא אומרת את זה בכעס בכלל, פשוט כך נראה לי שהגיוני - המטיל את הפור שימצא נא בעצמו את הפתרון.

אני שומעת המון אהבה בכתיבתך אליו, וגם הרבה קושי וביקורת. לא קל לך ואני מצטערת נורא בשבילך

שליחה על ידי אחת* » 23 מרץ 2016, 18:27

אני חושבת, שלפי מה שאת מתארת, חבל בכלל שתטרידי את עצמך במניעה כרגע.
לפי מה שאני הבנתי, המניעה היא בשבילה ולא בשבילו, כי כרגע יש סדק של תקווה שמתנפץ מדי חודש וזה קושי נפשי ורגשי עצום - אני צודקת, אמא ל-3?
אני בכל מקרה לא הייתי עושה שום דבר בלתי הפיך.
באופן אישי החלטתי לאור ניסיון העבר שכשארצה מניעה, אלך הפעם על התקן הורמונלי, אבל אני מניחה שאני במיעוט כאן באתר.

אני שומעת המון אהבה בכתיבתך אליו, וגם הרבה קושי וביקורת. לא קל לך ואני מצטערת נורא בשבילך
נכון. גם אני

אני חיה עם דחיין 'מקצועי'
אז תמיד יש סיכוי ש... והכאב כל חודש גדול יותר

מכירה את הטיפוס

גם שלי היה בדיוק כזה בצעירותו. דחה את החזרה-לזיוגיות אחרי שנפרדנו ואחרי שדהתחלנו להתקרב שוב, דחה את הצעת הנישואין, דחה את הילד הראשון עד שנגמרו כל התירוצים... ומאז כבר התרגל והפסיק לדחות.

ואני חושבת שאני מכירה גם את הסבל שלך, העינוי של חוסר הידיעה.

כי זה מה שהיה לי: נפרדנו אחרי סבב ראשון של זוגיות, ונהפכנו לחברים מאוד מאוד טובים, מרחוק. גרנו בערים רחוקות, כמעט לא נפגשנו, אבל דיברנו המון בטלפון ובמכתבים. זה היה מעולה לשנינו. אבל אז הוא בא ללמוד בירושלים, איפה שאני גרתי, והיה ברור שחברות אפלטונית לא תעבוד יותר. הוא גם התחיל לעשות ציוצים של "אולי כן" (לחזור להיות ביחד), אבל כשאני העליתי את הנושא הוא התחיל עם ה"אה בה ציגלה מה", ובסוף ביקש ממני לתת לו סמסטר אחד של חופש, ואז הוא יחליט.
חשבתי שזה הוגן והסכמתי, אבל זה היה עינוי, נורא, ואני פשוט לא יכולתי עם זה יותר. לא יכולתי. כמו שאת אומרת, שכל חודש את מתה מחדש? אצלי זה היה כל שבוע, ואחר כך כל יומיים.

בסופו של דבר ישבתי וכתבתי לו מכתב אולטימטום. אמרתי לו שאני לא מעריכה אולטימטומים בדרך כלל, אני גם לא רוצה ללחוץ עליו. אבל אני לא יכולה לשאת את זה יותר. חיכיתי, המתנתי, ונגמר לי האויר. אני חייבת החלטה.
כתבתי לו שאני נותנת לו חופש בחירה גמור אם כן או לא. אני לא לוחצת עליו להחליט להיות חברים, אני רק דורשת ממנו להחליט עכשיו. אם תבחר להיות בנזוג שלי, אני אסכים, ואהיה מאושרת. אם לא, אני אכבד את זה, אפרד ממך ברגשות חמים, אמצא לי מישהו אחר להיות אתו, ואהיה מאושרת. האושר שלי, בטווח הרחוק, לא תלוי בך, אמרתי לו, אבל שפיות הדעת שלי ברגע זה זקוקה להכרעה חדמשמעית. כן - או לא. אין באמצע.
השתדלתי להיות הכי מכבדת שאני יכולה, אבל גם הכי ברורה בקשר לאי היכולת שלי להיות תלויה באויר.
ואז שמתי את המכתב במגירה...
ואז, כמה ימים אחר כך הוא אמר לי ספונטנית, באיזו שיחה, שהוא מת כבר להחליט, רק... מפחד. מהסס. לא מעז.

ואז ידעתי שהגיע הרגע הנכון. הוצאתי את המכתב, הוספתי פסקה בה נתתי לו שלושה ימים להתבשל עם זה (כי זה לא פייר לתבוע תשובה על המקום, ושלושה ימים כן אפשר לחכות), וביקשתי ממנו לבוא אלי עם תשובה סופית עד יום ראשון הבא ב- 9 בבוקר. אם אין תשובה עד אז - אני הולכת.

במוצאי שבת הוא התקשר

לגבי אמצעי מניעה - אני הייתי הולכת על התקן מכאני. למעשה, זה מה שאני שוקלת בעצמי. ככה את יודעת שכל עוד הוא שם אין מצב להריון, מצד שני זה לא הפיך. אבל קשירת חצוצרות גם היא החלטה לגיטימית

.
מסכימה אתך ששפיכה בחוץ היא פתרון גרוע, לא כי זה לא אמצעי מניעה יעיל (זה כן, אחרי גיל ההתבגרות), אלא כי צריך להחליט עליו כל פעם מחדש, וזה מאוד מעצים את העינוי שלך.

המון אהבה ותמיכה

@}

ככה את יודעת שכל עוד הוא שם אין מצב להריון
אני הריתי עם התקן, מכירה עוד לפחות חמש שגם. יש לי קושי גדול להסתמך על אמצעי המניעה הזה בגלל כל כך הרבה סיפורים כאלה כולל הנסיון האישי שלי.

הבדל אחד אפשרי ביני לבינך: אצלי זה היה "עכשיו או לעולם לא". לא רציתי לשקול שום אופציה אחרת.
אבל האם את רוצה לשקול אופציה של החלטה מוגבלת בזמן? למשל, האם היית מוכנה להסכם ביניכם שמפסיקים לחלוטין לשלוש שנים, ואחר כך מעלים את הנושא לדיון מחדש?
חשוב לתקשר לו את האופציות והתנאים הפסציפיים שאת מסכימה להם (ואת כל האופציות האחרות שלא באות בחשבון מבחינתך), באופן בהיר וברור. וכשמדברים על זה, אני הייתי מתחייבת לפרק זמן מוגדר. שנה, או שנתיים, או שנה וחצי, עם תאריך דד-ליין מדויק (למשל, הראשון בינואר 2018, שעה 8 בערב. ואז יושבים על כוס תה ופותחים את הנושא מחדש). אבל הסכם בסגנון "אולי עוד שנה ככה" הוא רע, כי הוא יכול בקלות להתמסמס בחזרה לחוסר-וודאות מתמשך.

אני הריתי עם התקן
שמנדובה, ידוע לך מה הסטטיסטיקה?

אני חושבת שהסטטיסטיקה הרשמית מדברת על קצת פחות מאחוז אחד של כשלון.

תודה. זה משנה קצת את התמונה...

אמא לשלושה, ציינת שאת בת ארבעים.
כדאי להתעסק בעובדות לפני הכאבי לב.
אני מוקפת חברות שנמצאות עמוק בטיפולי פוריות ורובן בגיל צעיר ממך.
בגלל שכבר יש שלושה ילדים יש סיכוי טוב שאת פוריה בגילך אבל לא בטוח שזה יהיה נכון עוד חצי שנה ושנה. ואין שום ערובה לכך שגם כרגע.

מציעה שתדברי עם הבן זוג על עובדות על הגיל על הסיכויים ההולכים וקטנים.
וגם על הסיכויים למומים ובעיות שעולים עם הגיל.

ולכי גם להיבדק. חברה שלי מבדיקה אחת השתנו לה החיים.

וואולי שווה להציע סוג של הסכם קל לעיכול לבן זוג. סוג של הסכם לגבי הגידול שלהילד כשהוא הבנזוג אין לו כוחות ואת מרגישה בשיאך. שאת תקחי על עצמך.. כל מיני שהוא קשה לו איתם כבר עכשיו. הגיוני שלך יהיה קל יותר כי זו משאת נפשך והוא... במקום אחר. שווה לבדוק אם משהו כזה ישחרר את הפלונטר. שמעתי על שני שני זוגות האחד ממש ישב וכתב הסכם (לפרטי פרטים, לא משהו של עורכי דין, אלא ביניהם. במקרה לגבר היה חשוב שתשומת הלב מאשתו לא תפחת ובזה עסק ההסכם בפרוטרוט) הזוג אחר, פשוט הוחלט שהיא מתעסקת בכל הטיפול השוטף כי הוא אבא לגדולים מנישואים קודמים ואין לו כבר ראש לזה. הוא משחק, מפרנס, מתרוצץ עם הקטן, גאה בו, אבל היא קמה בלילה, והיא מחתלת, והיא אמונה על החלק הטיפולי. נראה לי לגיטימי אם זה מה שעוצר בעד היישום.

ובהצלחה וחג שמח

ולכי גם להיבדק. חברה שלי מבדיקה אחת השתנו לה החיים.
שואלת מסקרנות: איזו מין בדיקה? מה המטרה שלה?

ואולי שווה להציע סוג של הסכם קל לעיכול לבן זוג
לי זה נשמע ממש קשה ליישום. וגם לא הכי הוגן לאף אחד מהמעורבים. הרי זו משפחה שיש בה עוד ילדים, איזה מין הסדר זה שאבא לא מטפל פתאום באחד הילדים? איך זה ייתפס בעיני שאר הילדים? ואיך אפשר לדעת מראש איך האמא תרגיש אחרי הלידה וכמה עומס יהיה עליה? ומה אז - יבוא אבא וינפנף בהסכם החתום שלו ויגיד שסליחה, אבל היא התחייבה, ועכשיו הוא יוצא לבר עם החברים שלו ולא מעניין אותו שום דבר? נשמע לי לפחות כמו פתח לצרות (וכלל לא ישים במשפחה).

כל מילה של שמנדובה. סליחה על הבוטות, אבל זה נשמע מופרע ממש.

שליחה על ידי אחת* » 25 מרץ 2016, 16:43

אולי שווה להציע סוג של הסכם קל לעיכול לבן זוג
לא הייתי מסכימה לשום הסכם כזה עם בן זוגי, וגם הוא לא. הכי לא שייך לזוגיות ולהורות בריאה בעיניי

אולי שווה להציע סוג של הסכם קל לעיכול לבן זוג
אני שמעתי על משפחה שעשו בה הסכם כזה. וההסכם עבד. כלומר, הכל קרה לפי ההסכם - את הילד גידלה בעיקר האמא.
האבא אהב את הילד. אבל הוא כבר היה עייף מילדים, ולא היה לו באמת כוח. הוא פשוט היה אבא שאוהב פחות. והילד הרגיש את היחס של אבא שלו אליו. לדעתי זה עצוב מאוד, וזו הדוגמא שחשבתי עליה מקודם כשרשמתי על גברים שלא רוצים ילדים, ומסכימים לנשותיהם.

במקרה הטוב, זה הסכם לא ישים. במקרה הרע, זה ילד שגדל עם אבא ויודע שאבא אוהב אותו פחות ולא ממש רוצה אותו.

תודה לכולכן !
אני אוהבת את הפורמט הזה מאד מאד (מאד)

אז העובדות - אני חגגתי 40 הוא חגג 41
בדיבורים בינינו ברור לגמרי שזה או עכשיו או בכלל לא
מפחדים מסיכונים, מהסתבכויות
מניחים שאני פוריה כי כבר הריתי 4 פעמים בין גיל 35-39 (בהריון הרביעי והלא מתוכנן פסק הדופק בשבוע 8)
אבל יודעים שאנחנו לא בני אלים ושהכל יכול להשתבש ושהסטטיסטיקה נגדנו
גילאי הילדים - גדולה בת 5 + 3 חודשים / אמצעי בן שלוש וחצי / קטנה בת שנה + 9 חודשים

תעסוקה - הוא עובד בשתי משרות (110% משרה סה"כ)
אני עובדת מהבית (עצמאית)
כל ענייני הבית והילדים (קניות, נקיונות, בישולים, פיזור הילדים בבוקר, איסוף הילדים אחה"צ, השכבת הילדים בערב) עלי - הוא מוריד את הפח
בסופי שבוע אנחנו כל המשפחה ביחד ואז הוא גם מבלה זמן משמעותי עם הילדים

בענייני ההסכם - במשפחה שלנו ובזוגיות שלנו הסכם כזה לא ישים. מה גם שאני סובלת ממצב רפואי שמחייב אותי לישון לפחות כמה שעות רציפות כל לילה, ובמזל, לבעלי קל יותר לקום ממני בלילות, אז לרוב הלילה 'שלו'.
מצד שני כאשר נולדה השלישית והוא כבר היה נתון תחת עומס רב, הנקתי אותה בלילות (וגם בימים) הנקה מלאה עד גיל 5.5 חודשים והוא לא קם בכלל אף לילה. וזה היה בסדר.

אתמול בלילה שוחחנו והסכמנו שזה או עכשיו או לעולם לא.
הוא חושש מאד מהמצב הכלכלי (הצנוע) שלנו
אני מאמינה שההכנסות שלנו יגדלו, ולא חושבת שבעיה לגדל 4 קטנטנים בחדר אחד לעוד שנתיים-שלוש
ואנחנו גם לא אנשים במיוחד חומרניים (ומטבע הדברים גם הילדים שלנו, לעת עתה, לא כאלה)

לגבי אמצעי המניעה, לא מסוגלת לחשוב על קשירת חצוצרות, לא יודעת אפילו אם אני יכולה לשים התקן שיגרום לדלקת קבועה, שוקלת ברצינות קונדום ולוותר על התקווה הקטנה וביחד איתה גם על שברון הלב כל חודש
ומתפללת שאולי ישתכנע
הרי מי שממש ממש (ממש) לא רוצה - מתלבש

אני הייתי במצב דומה מאוד - ילדתי 3 ילדים ב 3 שנים לפני ואחרי גיל 40.
ולא משתמשים באמצעי מניעה והרבה זמן התלבטתי האם רוצה עוד ילד או לא.
היום אני בת 45 וגיליתי משהו חדש על עצמי: אני יכולה להחזיק תינוק ולהתמסר בהנאה, לחבק, לנשק, להריח ולהתבשם ממנו - ולא להרגיש גודש בחזה... לא להרגיש צורך מיידי ללכת לעשות עוד אחד... כנראה שקיבלתי והבנתי שזהו. לא יהיו יותר ילדים.

ויש לי עוד חלום, שאולי פעם יתגשם: לאמץ ילד שזקוק למשפחה.
אולי זה יהיה תינוק ואולי ילד גדול יותר.
יש היבטים מסויימים ברצון לעוד ילד שניתן להגשים בלי הריון. באופן שונה מהרגיל.
אולי
אולי זה יתגשם.

שליחה על ידי אחת* » 27 מרץ 2016, 08:35

הרי מי שממש ממש (ממש) לא רוצה - מתלבש
לגמרי נכון.
חבל שאין יותר אמצעי מניעה לגברים (כי קונדומים זה נורא מבאס)

כל כך כואב לי
כנראה סתם קיויתי וקיויתי וקיויתי
הוא אפילו לא רוצה לדבר איתי על זה, מרגיש שאני לוחצת אותו אל הקיר
אני רוצה להגיד לו - כל החודשים הארוכים הללו שאני מטלטלת בין תקווה לייאוש, בהם אנחנו לא מנסים ולא מונעים - אתה לחצת אותי אל הקיר, חיינו שנינו בתוך ההתלבטות שלך, כי אני כבר הייתי בטוחה שאני רוצה. ועכשיו, ימים ספורים בלבד בהם אני מריצה את מה שאני מכנה "הקמפיין שלי למען הילד הרביעי" וכבר אתה עייף מדי אפילו מכדי לשמוע את טיעוניי.

אני מצטערת שאני משתלטת ככה על הדף, רוצה לשתף מישהו בכאב הנורא הזה. לקרובים אלי, אחותי וחברות, כבר קשה לשמוע אותי. ואיתרע מזלי ובענייני ילודה אין לי מישהי הקרובה אלי, שתי חברויי הטובות ביותר בדרך ליחידנות, אז נוכח זה להטריד אותן בכאבים שלי על אי הבאתו אל העולם של הילד הרביעי (!) מרגיש לי שגוי.

אתן כבר יודעות שחגגתי 40. אני מרגישה צעירה, חיונית, אנרגטית ופוריה. עכשיו נוכח הסירוב שלו אני מרגישה איך הגוף שלי שוקע. כל מיני כאבים צפים ועולים. במקום להתמקד בצריכת סידן עבור העובר המתהווה אני מרגישה שאני צריכה להתמקד בצריכת סידן כדי למנוע אוסטאופרוזיס. במקום ללכת למסיבות חנוכה בגן, ללכת ללוויות. נמשכת מסוף הפוריות היישר אל החידלון. הכל מרגיש לי חסר טעם, עקר, נטול תוחלת.

תמיד ידעתי שיגיע סוף לילודה, אבל לא חשבתי שעכשיו. חשבתי שיהיה לי עוד זמן. עוד אדם קטן ללוות במסע הארוך של החיים. עוד תקווה. וכל הדברים האחרים שאני רוצה לעשות / כבר עושה מתגמדים מול המוות של הגוף, של הרחם, של אי הבאתה של עוד נשמה אל העולם. אני לא דתיה, אבל אין פלא שישווה לכך בעולם. גם אם הקריירה שלי תנסוק פלאים. גם אם נזכה בלוטו ותהיה לנו יאכטה. גם אם אצא למסע מסביב לעולם. גם אם אפרסם את הספר שתמיד רציתי לכתוב.

מה לעשות עם כל הכאב הזה
מה

שליחה על ידי שקטה* » 27 מרץ 2016, 13:38

ואולי הכאב הזה נובע כמו שתיארת, מהמחשבה שאם אין עוד ילד אז את על מסלול ישיר לזקנה ומוות. ככה זה נשמע לי ממה שכתבת. אולי שווה לבדוק אם הרצון הזה לעוד ילד יושב בנוסף על אמונות אצלך לגבי מסלול החיים שלך? כלומר ברור לי שהיית שמחה לעוד ילד כשלעצמו אבל אולי תחושת הדחיפות והתסכול סביב זה קשורות גם להקשרים שאת נותנת לילודה ולהגדרה העצמית שלך. מקווה שזה היה ברור.
מצטערת אם זה לא נשמע לך רלוונטי או חלילה פוגע, אם זה לא מתאים אפשר למחוק.

וואו, שקטה, נגעת בי מאד, הדברים שכתבת כל כך מדוייקים עבורי. תודה.
יש לי קושי גדול בתחום של ההגדרה העצמית. איזה סוג של חלל שנפער בחיי, כמעט בטעות, כמעט בלי משים, והם התנווטו וכבר הפכו להיות מה שהם, ואני לא יודעת לאן לקחת אותם, לא יודעת איך לעבור לשלב הבא.
אספר לך קצת, מקווה שזה בסדר, אולי יהיו לך (ולאחרות) מחשבות נוספות.

כשסיימתי את הלימודים התגייסתי לשירות משמעותי בצבא. יצאתי לקצונה וחתמתי קבע. הייתי מעולה במה שעשיתי. קיבלתי כמה הצעות ממשרד הבטחון אבל אצה רצה לי הדרך אל האזרחות ואל הלימודים.
ללימודי התואר הראשון שלי בחרתי את התחום הכי פחות פרקטי שקיים. תואר שמשמעותו השכלה אינטלקטואלית בלבד. ללא כל תמורה מעשית בחיים "האמיתיים". התואר היה מרתק, מאתגרף במהלכו עבדתי במספר עבודות סטודנטיאליות ופרנסתי את עצמי מצוין. במקביל אבי חלה והפכתי לאפוטרופסית שלו (לאחרונה 'חגגתי' 19 שנות אפוטרופסות) ובמקביל גם התפרצה אצלי מחלת ילדות ממנה סבלתי (אפילפסיה) והיא ליוותה אותי במשך כתשע שנים, כאשר בשנים האחרונות לוותה בחוסר יכולת לתפקד באופן 'נורמלי' (מספר התקפים כל יום) כללה כמה אשפוזים ארוכים של כמה שבועות/חודשים כל אחד, ובכלל זאת ושני ניתוחי מוח.

בתוך המחלה צמחה הזוגיות שלי עם בעלי, סביב גיל 33 התייצבתי, ובגיל 35 ילדתי את בכורתי ונשאבתי חזק מאד אל האמהות. ילדתי את הילדים כמעט ברצף (כשהגדולה היתה בת שלוש וחצי כבר היו לה שני אחים קטנים) והיא העניקה לי מסגרת, משמעות, תוכן, הנאה, סיפוק ואתגר במידה שקשה לי לתאר.

ואיפושהוא בתוך מסע החיים הזה שכחתי מה אני רוצה, האמת - אף פעם לא ידעתי בדיוק - פעם רציתי להיות סופרת, אבל אני לא אוהבת לשבת עם עצמי כל הזמן, חשבתי על פסיכולוגיה, אבל זה לא התאים לי באמת, עזבתי אחרי שהתקבלתי ללימודים, שקלתי כיוון אקדמי אבל הוא נפסל מאותה סיבה שנפסלה הכתיבה.
אני עוסקת כבר המון שנים בהוראה, אני אוהבת את הקשר האישי, אני אוהבת לעזור לילדים שאף אחד לא מאמין בהם, אבל אני לא מצליחה לקרוא לזה 'קריירה'. ואני חשה נמיכות קומה כל פעם שאנשים סביבי מדברים על מה שהם עושים. מרגישה שאני לא באמת עושה שום דבר. שלא הצלחתי לגדול באמת. שמשהו בי חסום ותקוע ומת.

ואתן תצחקו, אבל אני גם יכולה לעשות המון דברים. זה עוד יותר מבלבל. יש לי כשרון לשפות, יכולות מתמטיות וריאליות גבוהות (תואר שני בהצטיינות במנע"ס וכלכלה אחרי תואר ראשון במדעי הרוח) אני אוהבת ויודעת לכתוב, יש לי יכולת בינאישית גבוהה ורגישות לאחרים (בכל זאת אמא פסיכולוגית) - ועם כל הדברים הללו גם אין לי כלום.
אה, וכבר חגגתי 40.
אז אני מרגישה שגם לעולם לא יהיה לי.
ולעולם אצפה באנשים מן הצד, חיים, מתקדמים, פועלים בעולם.
ואני רק מתבוננת.

שליחה על ידי אחת* » 28 מרץ 2016, 09:41

_אה, וכבר חגגתי 40.
אז אני מרגישה שגם לעולם לא יהיה לי._
זה לא הגיל שבו החיים רק מתחילים?
יש לי הרבה מה לכתוב לך, אחזור אחר כך, כשיהיה לי יותר זמן

אמא לשלושה רוצה עוד, אני קוראת אותך וכל הזמן עוצרת את עצמי מלכתוב לך.
אבל אחרי מה שכתבת עכשיו, החלטתי שאולי כן יתאים לך.
אני כותבת לך משהו ששמעתי לפני הרבה שנים בהרצאה של מישהי. זה מוגש לך כהצעה, למדוד ולראות אם הבגד מתאים לך, ואם לא - תחזירי לקולב... בסדר? (-:

היא סיפרה על הרצון העז שלה בעוד ועוד ילדים, ולבסוף, כשלא יכלה יותר ללדת, לקחה כלב... ויום אחד היא הבינה, שהכמיהה העזה בתוכה, שהיא פירשה כרצון וצורך להביא ילדים ולגדל אותם - היתה בעצם הכמיהה העצומה שלה (של הנפש שלה, של הנשמה שלה, של הגוף שלה) שהיא תטפל סוף סוף בעצמה, שהיא תגדל את עצמה, שתהיה אמא לעצמה, שתטפח את עצמה, שתדאג לעצמה.
היא כל הזמן ברחה מזה לטפל בילדים שלה, במישהו מחוץ לה, אבל כל הזמן הזה מי שקרא לה ובכה וביקש אותה, היה הילדה הפנימית שלה, התינוקת הפנימית שלה, שכמהה לטיפול אמהי ולא קיבלה ממנה.

מניחה כאן כמנחה, כמתנה, כשי. מי שזה מדבר אליה - תקח. ומי שלא - זה בסדר, מותר שזה לא יתאים

בשמת את לגמרי צודקת
רק שיש לי בעיה
אני לא יודעת איך לגדל את עצמי
אני לא יודעת מי אני רוצה להיות

לאחרונה סיפרתי למטפלת שלי על החזון שלי לגבי העסק שאני רוצה לפתוח, תיארתי לה את המשרד ואת החליפה שאלבש ועוד כל מיני פרטים, וכשסיימתי, היא אמרה שנשמע שאני ממש לא אוהבת את הבחורה הקרייריסטית הזאת
והיא צודקת
זה ה'חלום' שלי אבל בעצם אני לא מתחברת אליו בכלל

אם אני לא שואפת לשום דבר

איך אוכל להיות משהו??? *

אני מתביישת בעצמי במקום ש(אין) לי בעולם

_רק שיש לי בעיה
אני לא יודעת איך לגדל את עצמי
אני לא יודעת מי אני רוצה להיות_
הו הו חמודה

לזה אפשר לקבל עזרה בקלות! אם זה לא כיוון רגיל של המטפלת שלך אז יש פה כמה מומחיות באתר שרכשו נסיון רב ועצום בדיוק בזה. חלקן אפילו מטפלות דרך הטלפון או הסקייפ במקרה שהבעיה היא המרחק הגיאוגרפי. מציעה בתור התחלה לבוא אליה עם השאלה שניסחת בדיוק במלים האלה

_וכבר חגגתי 40.
זה לא הגיל שבו החיים רק מתחילים?_
גם אני חגגתי השנה 40 ומרגישה ממש כך: החיים עוד לא התחילו. בעוד חודש הקטן שלי יחגוג שנתיים ואני מרגישה שיכולה להתחיל לצאת מהקונכיה שלי, לעשות עבור עצמי יותר, לדרוש מהסביבה שלי לעזור לי ולאפשר לי את זה בלי שאצטרך להתנצל או להצטדק. פשוט כי מגיע לי!

בשמת, המתנה שלך מעולה! תודה @}

גם אני חגגתי השנה 40 ומרגישה ממש כך: החיים עוד לא התחילו.
גם אני חוגגת השנה, וגם אני מרגישה שהעיקר עוד בדרך

שליחה על ידי אחת* » 29 מרץ 2016, 12:47

אז כאמור רציתי לכתוב כל מיני דברים, אבל את העיקר בשמת כתבה כבר.
אז אחרי שהתייפחתי קצת מול המסך (באמת תודה בשמת (-: ) אני יכולה רק לחזק את מה שנאמר ולהגיד לך שבאמת החיים רק מתחילים.
אמא שלי נשבעת שזה היה העשור הטוב בחיה, בין 40 ל-50,
וגם אני מרגישה שהחיים רק הולכים ומשתבחים ושיותר טוב לי עכשיו מאי פעם.
במילים אחרות - אל תרגישי רע ואל תתייאשי שלא מצאת כל מיני דברים בינתיים.
בדרך עשית דברים כל כך משמעותיים ונהנית מהם כל כך, כמו לגדל ילדים, ועכשיו הזמן שלך להבין איך ומאיפה מתחילים.
אני מרגישה שלגדל משפחה וילדים נתן לי כל כך הרבה ניסיון וכלים לחיים, שהרבה דברים אני יכולה לצלוח הרבה יותר בקלות והרהב דלתות נפתחו בפניי.
רק צריך להתנסות ולהעז

אתן יודעות מה
אולי אתן צודקות
מפתיע מה אפשר לגלות על מעמקי הנפש משיחות אנונימיות ברשת

מהרגע הראשון שרציתי את הילד הרביעי הזה
הרגשתי גם שהרצון שלי בו הוא שונה מהרצון לילדים האחרים
תחושת הבהילות, הדחיפות, האובססיה ממש - כל אלה הבהירו לי שיש פה גם מניע שלי
כלומר שהרצון שלי בילד הזה הוא לא רצון נקי, אלא מעורבים בו שיקולים פרטיים שלי כאדם
לא רק כאמא

אם תגללו למעלה למעלה, אי שם אחרי יוני 2014 (לידת ילדתי השלישית) תראו שמההתחלה הרגשתי את השיקול הזר הזה ולא הייתי בטוחה לגמרי
עכשיו אני בטוחה לגמרי שאני לא רוצה אותו רק בשבילו אלא גם בשבילי

אני עדיין רוצה אותו גם בשבילו
אני אשמח אם הוא יבוא אלי

אבל אני באמת חייבת להתבגר כבר
החיכוכים עם בעלי והביקורת שלו כלפיי מוצדקים
הם רק מציבים לי מראה של פיטר פן

מה שקשה לי להסביר לו זה עד כמה אני תקועה ולא בטוחה לאן אני רוצה לצמוח
אם לא באימהות
אם לא בקריירה
אם לא בתוך מסלול מוגדר
אז אולי אני צריכה לצמוח פשוט לאן שאני רוצה

חבר יקר מזה שלושה עשורים שאל אותי - אם היית יכולה להיות כל דבר
כל דבר
אילו לא היו לך מגבלות בכלל
מה היית רוצה לעשות?

אני עדיין חושבת על תשובה
אתן חושבות שזה משונה?
האם אין לכל אדם איזה מצפן פנימי שמכוון אותו הלאה וקדימה?
האם אני נכה? מסורסת?
איך זה יכול להיות שאני באמת לא יודעת אפילו לחלום על מה שאני רוצה?

שליחה על ידי אחת* » 29 מרץ 2016, 14:26

_אני עדיין חושבת על תשובה
אתן חושבות שזה משונה?
האם אין לכל אדם איזה מצפן פנימי שמכוון אותו הלאה וקדימה?
האם אני נכה? מסורסת?
איך זה יכול להיות שאני באמת לא יודעת אפילו לחלום על מה שאני רוצה?_
זה לא משונה בכלל! את לא נכה ולא נעליים. להפך.
אני חושבת שההגדרותהתרבותיות האלה, שמרמזותלנו שאנחנו חייבים לדעת וחייבים לבחור בתוך ומתוך מסלולים מסוימים (קריירה למשל) - הן מעוותות את החיפוש ואת היופי.
החיים נזילים, אפשר להיות הרבה דברים, אפשר לחפש כל הזמן, לא חייבים להגדיר את עצמנו על פי תחום עיסוק, או מקצוע, או בכלל!
אל תטרידי את עצמך בשאלות, תתחילי להתנסות. תקראי, תראי סרטים, תלכי לחוגים, תדברי עם חברות ותעשי כל דבר שעושה לך טוב, אם זה לעבוד בגינה ואם זה לבהות בקיר.
בסוף יגיעו לפתחך תשובות

איך זה יכול להיות שאני באמת לא יודעת אפילו לחלום על מה שאני רוצה?
לא נראה לי משונה בכלל. אני קרובה אלייך בגילי וגם אני מחפשת את דרכי ומשלימה יותר או פחות עם תום פרק הילודה בחיי.
נראה לי הגיוני שה{{}}מצפן פנימי יהיה מכוסה בשכבות אבק של העיסוק בדברים אחרים (למשל, תפקיד הורות תובעני...), של קולות חיצוניים וכן הלאה.
עכשיו צריך "רק" לשאוף שאיפה עמוקה מאוד (או כמה) לקראת פווווווּ ארוך שיעזור לחשוף את מה שתחת השכבות.

שליחה על ידי שקטה* » 29 מרץ 2016, 14:40

חוזרת לכאן אחרי היעדרות קצרה. אני שמחה לקרוא שמה שכתבתי עזר לך קצת וקראתי גם את כל מה שכתבת אחרי זה ואת מה שכתבו לך.

ממה שתיארת נראה שהטיפול באחרים הוא משהו שבא לך בטבעיות ועולה בתוך סיפור החיים שלך בכמה נקודות שונות.
חבל בעיניי שאת שופטת את העזרה שלך לילדים בתחום ההוראה בעיניים של "קריירה". אולי את הטיפוס המטפל ואת מרגישה סיפוק ואושר מטיפול באחרים? אינני יודעת לומר לך אם יש כאן קצת בריחה לטיפול באחרים, כמו שנאמר, כדי לא לטפל או לטפח את עצמך, או אולי פשוט זה מה שבא לך הכי בקלות ובטבעיות ויש בך משהו שמחפש את הטיפול הזה כי כזו את? ואולי זה קצת משניהם. בכל אופן אם זה מה שעושה לך טוב את יכולה למצוא עוד דרכים לעסוק בזה ואולי גם להתפרנס מזה.

איך זה יכול להיות שאני באמת לא יודעת אפילו לחלום על מה שאני רוצה?
אין קשה מזה

כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" (הספר, לא הסרט).
"עשה מה שלבך חפץ". נשמע פשוט? אבל זה אחד הדברים הקשים ביותר שיש - לגלות את רצונך הכן והאמיתי ביותר. ואין מסע שבו קל יותר לאבד את הדרך.
אבל כל איבוד כיוון יכול להוביל ללמידה עצמית, ולמציאת הדרך מחדש.
וכל דרך המובילה אל הרצון הכן והאמיתי הזה - היא הנכונה

אני עוסקת כבר המון שנים בהוראה, אני אוהבת את הקשר האישי, אני אוהבת לעזור לילדים שאף אחד לא מאמין בהם, אבל אני לא מצליחה לקרוא לזה 'קריירה'. ואני חשה נמיכות קומה כל פעם שאנשים סביבי מדברים על מה שהם עושים. מרגישה שאני לא באמת עושה שום דבר. שלא הצלחתי לגדול באמת. שמשהו בי חסום ותקוע ומת.
קריירה זה לאנשים שרוצים להיות קרייריסטים.
אז הם קוראים לכל מה שהם עושים "קריירה".
בין אם זה הוראה או מנהל או תרפיה או גידול עציצים.
או אמהות

ועבודה, זה לאנשים שרוצים לעבוד.
ומקצוע, זה לאנשים שרוצים להיות מקצועיים...
ועיסוק, זה לאנשים שרוצים להיות עסוקים.
או שמגלים לפתע שהם נורא נורא עסוקים.
אז זה עניין של הגדרה עצמית - ואת יכלה לבחור אותה לעצמך.

ומצד שני, יש את ההגדרות החברתיות, שביני לבינך יכולות לעלות בעשן, מרוב שהן מעוותות לפעמים.
למה למילה "קריירה" יש יותר פרסטיז'ה מל"מקצוע", שמצידו יותר נעלה ונחשב מ"עבודה"?
קשקוש אחד גדול.
והוראה - בחייאת. אין מקצוע מושמץ מזה (בישראל, בכל אופן), ואין מקצוע מקצועי מזה. ללמד, בעיני, זו מומחיות ממדרגה ראשונה, שדורשת כל כך הרבה ידע ויכולות ספציפיות.
רק מה, שאנשים מניחים שכל אחד יכול ללמד. וזה שטות גמורה - הייתי רוצה להזמין כל הורה באשר הוא לכנס סביבו קבוצה של 10 ילדים בגיל כלשהו, ולנסות ללמד אותם משהו (לפי בחירתו) למשך כמה שבועות. אני יכולה להתערב אתך מה תהיה התוצאה: עליית קרנה של ההוראה כמקצוע חכם ומתוחכם, בגרף אקספוננציאלי שעולה משבוע לשבוע.

אז חלק מהתהליך של "מה אני, מי אני, מה אני רוצה לעשות בחיי", זה להיות מסוגלת לנפות כמה מהתגיות והתויות המעיקות האלה, שנדבקות אלייך מבחוץ, כתוצאה מקונספט חברתי שגוי, ושאין להן שום קשר למציאות.

(())(())(())

(ומצד שלישי, עובדה היא שאם אפחד לא מעריך את מה שאת עושה, גם את תפסיקי להעריך את זה, או לפחות לשמוח בזה, ולא משנה כמה ערך אובייקטיבי יש שם. זה תהליך פסיכולוגי-חברתי מאוד עוצמתי, וקשה מאוד להילחם בו. ככה זה כשאנחנו חיות חברתיות. מקסימום, אפשר למצוא מקום שבו האפקט השלילי פחות חזק, מיני-קהילה שבה כן מעריכים את זה)

הייתי עצובה מאד, מאד, עיניכן הקוראות
ויתרתי באמת
הוא היה כל כך נחוש, כל כך התמיד ב'לא' שלו, עד שהייתי מוכרחה לשמוע אותו, לשמוע אותו באמת.

לפני שבועיים הוא אמר שהוא רוצה עוד ילד. אני הלכתי להביא משהו מהמטבח והוא אמר לי את זה מהשירותים (רומנטי, הא?) לקח לי עד למחרת לשאול אם הוא בטוח, אם חשב על זה מספיק, ובעיקר.... מה קרה.
המצחיק הוא שעכשיו הוא גם הצד הלחוץ. הוריד לי מליון אפליקציות של ספירת ימים ומדבר על זה המון. ממש המון.

ואני... מאושרת ומפחדת. מאושרת שפתאום שינה את דעתו, שאולי נזכה לילד נוסף. מפחדת מהמסע הארוך ארוך בדרך לשם. יודעת הרבה יותר כמה דברים יכולים להשתבש.

וגם כל מה שהארתן לי.
היום אני יודעת בוודאות שיש בי חלק שהולך אל ההורות הזו כדי לברוח מעצמי, מההתמודדות שלי כאדם - אני רוצה לכתוב עם העולם אבל בעצם ההתמודדות היא תמיד שלי עם עצמי.

אגב, תמרוש, על הספר "הסיפור שאינו נגמר" כתבתי סמינר כסטודנטית. גם אני מוצאת בו המון.

בשמת, את אומרת שיש פה מומחיות בפורום - מי פה עוזרת לחפש כיוונים?
אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו יותר משמעותי ממה שאני עושה כרגע. ואני רוצה גם להתפרנס (קצת יותר) בכבוד.
אני רוצה עסק ואני רוצה הגשמה.
אני לא בטוחה שהם נפגשים אבל אולי.

אתן יודעות מה, אני רוצה ללדת גם את עצמי וגם את הילד שלי.
אני מרגישה שאני רוצה לצאת מתוך עצמי. וכבר המון זמן עומדת במקום מרוב פחדים.
את השלישית ילדתי בלי אפידורל. לא כי החלטתי אלא כי התמהמהתי מאד (מאד) עד שטרחתי ללכת לבית החולים (בכל זאת הכי טוב בבית). אז ככה, בלי הכנות מיוחדות, פשוט ילדתי אותה. וזו היתה הלידה הכי טובה שלי. התאוששתי ממנה הכי בקלות.
אז ככה אני מאחלת לעצמי ללדת את עצמי.

כתבתי מבולבל. רוצה להגיש שיש בי חלקים שלא באים לכדי ביטוי ורוצים כבר להגיח, מבעבעים מתחת לפני השטח כמו לבה. מקווה שאתן מצליחות להבין על איזו תחושה אני מדברת.
אני רוצה לפגוש את העולם עם יותר אנרגיה, לחוש יותר משמעותית. אולי תצליחו לעזור לי לשים את האצבע על מה שאני מנסה לתפוס במילים.

אני רוצה לפגוש את העולם עם יותר אנרגיה, לחוש יותר משמעותית. אולי תצליחו לעזור לי לשים את האצבע על מה שאני מנסה לתפוס במילים.
הספר "סרטן כנקודת מפנה" של לורנס לה-שאן מדבר בדיוק על זה. על איך לאתר את המקומות והדרכים והעיסוקים שיעזרו לך להתחבר עם מקורות האנרגיה שבך.
יש שם הרבה סיפורים מעוררי השראה, והרבה תרגילים שמעודדים את פתיחת ערוץ התקשורת אל עצמך.
בהצלחה!!! @}

חוזרת לעדכן אתכן בקורותיי.
הוא אמר שהוא רוצה. אני שמחתי. נכנסנו לנסיונות. שלא צלחו. שוב ושוב. ושוב. מסתבר שגם הגיל מונע.... אחרי קצת יותר מחצי שנה נכנסנו לטיפולים, שלמזלנו לא ארכו זמן רב. עכשיו בשבוע 25. מקווה מאד להגיע בשלום עד הסוף הטוב. אנחנו שלמים עם ההחלטה. בדיעבד אני שמחה שחיכיתי. אני שמחה שעמד בסירובו. למרות שזה היה נסיון קשה. קשה ומר. אני שמחה כי עכשיו הוא בשל ומוכן, כי הילדים קצת גדולים יותר ועצמאיים יותר (פעם ראשונה שיש לי בבית רק ילדים כשאני בהריון, בעבר תמיד היה גם פעוט).
הכיוון המקצועי שלי יותר ברור לי עכשיו. התנדנדתי הרבה. מתכננת לחלק את עצמי. חלק אחד לאינטלקט ולפרנסה - העסק שלי. הוא עוד לא לגמרי על המפה, אבל מצד שני הוא לגמרי בתהליך, וזה הרבה יותר משהיה לי עד השנה הזו. החלק השני - לנשמה וליצירתיות. רוצה לכתוב.
ברקע הרבה עומס כלכלי (בכ"ז 4 ילדים מחייבים רכב גדול יותר) ותוכנית לעבור דירה (כי 4 בחדר לאורך זמן זה צפוף מדי ובבית הנוכחי 3 חדרים).
והרבה אושר ושמחה על המקום הזה בחיים.

איזה יופי!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איך יודעים שלא רוצים עוד ילד
(במקרה שלי יש שניים ואין סיכוי לשלישי)

את ממש מפחדת להיכנס להריון. את שוברת את הראש על אמצעי מניעה, מה הכי בטוח, מה הכי פחות סיכוי לפנצ'ר.
את מרגישה קצת עייפות, בחילה, תיאבון מוגבר, מאחר לך ביום...ישר רצה לעשות בדיקת הריון גם אם אין ממש סיכוי...בכל זאת שום אמצעי זה לא 100%.
את עושה בייביסיטר לאחיינית התינוקת שלך וכבר אחרי עשר דקות ממש נמאס לך.
אחרי הבייביסיטר אימא שלך שואלת "נו, היא לא עושה לך חשק" ואת עונה "לא!"
את מצהירה לפני כולם, כולל בעלך, שאין סיכוי ביקום שאת מביאה עוד ילד, למרות שבדכ אומרים לך "אל תצהירי הצהרות"
לא. הפלה זו ממש לא מילה גסה בעיניך.
את מסתכלת על בנות שאת מכירה שבהריון שלישי וחושבת "אוי...למה אתן עושות את זה לעצמכן"
חברה שלך מבשרת לך שהיא בהריון שלישי, את מחייכת ואומרת "איזה יופי בשעה טובה!" וחושבת "מסכנה שלי..."
כל מלאי הסבלנות שלך הולך על השניים שכבר יש לך ואין לך ספק שאין לעוד אחד.
את ממש לא רואה את עצמך שוב עוברת הריון, לידה , חופשת לידה, קליטה בגן, מחלות בלי סוף, לילות חסרי שינה, צרחות, הרדמות, טעימות, הנקות....להמשיך?

אם הסכמת עם כל הלהלן אז את ממש ממש לא צריכה ילד שלישי.
את בחברה טובה. תעשי רק מה שטוב לך.

הבהרה: הפוסט נכתב (חלקו) בהומור, אל תהיו כבדות