יום ללא קניות

אנונימי

יום ששי האחרון בחודש נובמבר

יום ששי 23/11 הוא היום-ללא-קניות הבינלאומי; לגרים בגוש דן, יש הרצאות וסדנאות במכללת "עלמא" רח' בצלאל יפה.
(חילקו פרוספקטים בתיבות הדואר, ונראה מענין). אפשר לראות את הפרוספקט ב:
http://www.snunit.k12.il/sachlav/alma/a ... /free.html

איזה יום שמח, נוכל להכין בעצמנו דברים שאנחנו רגילים לקנות (ציטוט מדבריה של יונת). צריך הרבה אומץ, לא אולי רק כוח, במובן של עוצמה. חבל רק שהצרכנים בישראל לא מודעים לכוחם, אולי החוצפה של כמה סוחרים היתה מתעדנת.}

מה הרעיון מאחורי היום?
האם ללא קניות כולל פירות-ירקות-חלב (לחם באמת נאפה בבית, ומה עם קמח?)?
האם זה כדי להראות לנו עד כמה אנחנו כל-הזמן קונים, או להראות לסוחרים שהם לא אלוהים?

הסברים ראו ב www.bdidut.com

תודה רבה על האינפורמציה - נשמע סופר מעניין !

קראתי, ולמען האמת - זה ממש לא מכוון אלי.
אני קונה רק מה שאני צריכה.
אוכל (רק מה שצריך), בגדים (אם הכל כבר מתפורר או הכל קטן על הקטנה ואין ברירה, מוכרחים לסבול וללכת לקניות).
דברים כאלה.
אז טוב, נקנה מצרכים ביום אחר (ממילא אנחנו לא עושים קניות ביום שישי).
זה מכוון לאנשים שחיים בתרבות הצריכה. דווקא אנשי באופן פחות נגועים בזה.

הרעיון מאחורי היום הזה, בחלקו לפחות, הוא לעורר מחשבה בקרב אנשים בקשר לתרבות הצריכה ובזבזנות המשאבים האדירה הקיימת בעולם המודרני, בעיקר בעולם המערבי.
אם משהו רוצה לעזור בפעילויות ביום הנ"ל ניתן להתקשר למשרד של "מגמה ירוקה" 6388671-03 ולשאול על פעילויות באזור המגורים הספציפי.

ניסיתי לזרוק היום לשני אנשים על היום הזה. שניהם הגיבו ב"אני ממילא לא קונה כלום, ולא נהנה מלקנות". בטח בטח. שמענו. מה שכן - אין ספק שזה גורם (לי) למחשבה.

יש אתר מעניין וצבעוני בנושא - http://www.adbusters.org/home/

מה דעתכם לחבור לרעיון ולמארגני האירועים ולהוסיף את ההנקה כמבטלת סעיפים "כבדים" במנין ההוצאות ? ובאותה הזדמנות גם לינה משפחתית,"לבישת" התינוק, ומה עוד?

חיתולים ר"פ גם

מה זה בדיוק קניות?
בעבר קניה היתה הוצאת כסף אמיתי (או זהב, נחושת וכו'). אח"כ התחילו להשתמש במטבעות שמייצגים את הערך למרות שאינם עשויים ממתכת יקרה (בנקים היו מחוייבים להחליף מטבע רשמי, בזהב שווה-ערך).
בשלב הבא עברו לשטרות נייר שערכם סמלי בלבד. בארצות הברית רק בשנות ה-20 של המאה ה-20 ניתקו את הקשר בין שטרות לזהב המאוחסן באוצר המדינה.
היום יש לנו המחאות (צ'קים), כרטיסי אשראי, העברות אלקטרוניות בין חשבונות, תווי קניה וקופונים.
יש גם דברים שצורכים באופן שוטף ומשלמים בסוף החודש (למשל, המרכולית בקיבוץ...)
למי שרוצה ללכת עם זה, כדאי גם להפסיק ליום אחד את השימוש בטלפון, חשמל, מים מהברז, גז - כולם דברים שמשלמים עליהם ישירות, בסוף החודש.
ובעצם, אם לקחתי אתמול בקבוק מים מהחנות, אני שותה אותו היום, ואשלם עליו בסוף החודש - באיזה יום בדיוק קניתי אותו?

ואם ביום כפור אתה צם אבל מערכת העיכול שלך מעכלת את הצו'לנט מאתמול? נו באמת הרעיון הוא הפסקה בהרגלי החיים כדי לעשות חושבים

ועוד כתבה שאפשר לשלוח במייל ובכלל - http://images.maariv.co.il/cache/ART211594.html

אני אקנה רק עיתון, זה בסדר? (-:

ומה עושים לאלה שכן קונים?

דווקא נראה לי מזה יום מושלם לקניות, כולם בהרצאות ואני בשקט בוחרת לי מוצרים

אל תבני על זה... זה בדיוק מה שהבוס שלי בעבודה אמר היום... בכלל על סמך ההסתלבטות הרבתית שהיתה מנת חלקי היום כנראה שלרב האנשים זה לא ממש מזיז...

בכל מקרה לא צריך להשבר! נראה לי שהמודעות השנה היא הרבה יותר גדולה, וזה מה שחשוב. גם לישו התייחסו לא יפה בהתחלה ובסוף המסר שלו זוכה לרייטינג די גבוה... (טוב, אני אעבוד על דוגמאות טובות יותר להבא, סליחה, אני קצת עייף עכשיו)

איתי, מחר אני אספר לך האם צדקת.
אין לי בררה ,שבוע הבא כבר עוברים ואני חייבת תנור גז. (סליחה מכל מי שמקומט אותם לקרוא על זה)

עצרו רגע
נכון שתרבות הצריכה היא דבר נורא ואיום, אבל היא תוצאה של יצור המוני מעבר לביקוש. לכן אין ברירה אלא לדחוף את מוצרי התעשיה לצרכנים המסכנים. מאותה הסיבה המציאו את האופנה. תארו לכם שאותם בגדים היו טובים למספר שנים - מה היה קורה לתעשיית הטקסטיל ?
אולי צריך לעשות חרם צרכנים סלקטיבי. גופים המזוהים עם הגלובליזציה, ניצול העולם השלישי והרס הסביבה (מקדונלד, נסטלה) יוחרמו על ידי הצרכנים וכך גופים אלו ישנו את דרכיהם. בקנדה הצליחו, באמצעות חרם, לשכנע את מקדונלד להפסיק לשווק באריזות קל קר. חרם קניות וירידה בצריכה יכול לפגוע בשכבות חלשות. כך ירידה בקניית גרביים פגעה במפעל גיבור סברינה בקריית שמונה, עובדים פוטרו ומעגל האבטלה גדל.

תרבות הצריכה צמצמה את הנוהג להעביר דברים משומשים אחד לשני (בגדי ילדים, רהיטים. תנור גז). תרבות הצריכה מעודדת לצרוך חדש. זו אחת הבעיות. לחיות בצמצום ובפשטות זה לא ריאלי. אתם לא יכולים לחיות באוהל בלי חשמל, בלי מכונת כביסה ושלושה ילדים. התרגלנו לשפע. אבל שפע זה לא פשע ואפשר במקום לקנות להחליף עם אחרים דברים שהשני לא צריך ועדיין יהיה לכם מה שתרצו ויהיה פחות זבל. כשמקבלים ממישהו משהו, יש לו משמעות ויש מאחוריו קשר רגשי - מישהו חשב עלי. לילדים שלנו, נעים במיוחד ללבוש בגדים שקבלו מילדים אחרים ("החצאית של רותם" "החולצה של שקד").

אצלנו במשפחה, כל מי ש"מנקה" את הארון שלו מראה קודם כל לכולם את הבגדים שהוא לא צריך/רוצה יותר, וכל אחד בוחר לו מה שמתאים. את מה שנשאר אנחנו מעבירים לנזקקים או נותנים לדודה שלי, שנותנת לחנות "יד שנייה" בקיבוץ וזוכה כך בזכות לקחת מהבגדים שמוצעים בחנות. לפחות חצי מהבגדים שלי הם בגדים שהיו פעם של אמי, אחותי, בעלי, דודתי, בנות דודי ועוד ועוד.

אני נמצאת במצב שאין לי למי לתת ואין לי ממי לקחת. רוב הילדים מסביבי באותו גיל.
בכיף היתי מקבלת בגדים של ילדות אחרות. (ילדה שלי בת 2.4 וראו בזה הזמנה

).
אני גם רוצה חיות בית (ראו גידול תרנגולות) ולקנות אותם נראה לי פשוט לא לענין.

זה נשמע כבר כיוון יותר חיובי...

כן, כדאי לעודד שימוש ארוך טווח במוצרים שאנחנו רגילים לקנות שוב ושוב - בגדים, צעצועים וכו'. תרבות הצריכה מונעת גם ע"י האופנה המתחלפת, אבל גם ע"י טיפטוף הרעיון ש"ישן זה מכוער". כמה שאלות למחשבה:

כמה מאיתנו מוכנים ללכת עם בגד שיש עליו כתם בולט? וזה כמובן לא מוריד מיעילותו כבגד.
לכמה מאיתנו יש בגד שגילו מעל 10 שנים? (טוב, חנינה ניתנת לכל מי שמידותיו גדלו...)
כמה צעצועים של ילדינו שימשו גם אותנו, או את אחינו הצעירים - כלומר החזיקו מעמד דור נוסף? יש לזכור שבעבר צעצועים הכילו פחות פלסטיק ולכן היו יותר עמידים (אם כי פחות מבריקים).
האם נהיה מוכנים לשלם יותר על גרביים, נעליים וכו' שיחזיקו מעמד יותר זמן? אבא שלי סיפר לי פעם שבילדותו, בשנות החמישים (של המאה הקודמת) היו לו רק שני זוגות מכנסיים: אחד לימות השבוע ואחד לשבת. אם היו נקרעים - היו מטליאים. הבד היה כנראה חזק יותר, ואולי פחות נעים. אני מנחש גם שהמחיר היה יותר גבוה, בהשוואה לכוח הקניה הממוצע.

לפלונית שרוצה רק לקנות עיתון: אני ממליץ בחום להימנע מקריאת עיתונים, ואם את חייבת - אפשר לקרוא באינטרנט, זה יותר זול, יותר מהיר, פחות מלכלך את הבית והסביבה.

הנה כמה תשובות לאתגר שלך:

כתם:

א. בגד כזה הופך אצלי לבגד-בית, ואותו לובשים עד שיש יותר חורים מבגד, והופכים אותו לסמרטוט לניקוי וכדומה.
ב. בספר "כתמים" של אברהם שרם יש פטנטים להוריד את הכתם, וכך להציל את הבגד.
ג. אפשר לצבוע את הבגד בצבע חדש (יש משהו שצובע במכונת הכביסה, בלי בעיות) וכך נעלמת בעיית הכתם.
ד. כשמדובר בבגדי ילדים או ג'ינס, הבגד ממשיך לשמש בלי בעיות גם לחוץ.

טוב, אמנם מידותי לא השתנו מאז שהתגייסתי, ולכן "קל לי לדבר", אבל יש לי המון בגדים שגילם מעל 10 שנים ואפילו יותר (נסה סוודר שהיה של אבא שלי עוד כשהיה נער...או מעיל צמר גמלים מדהים ביופיו שסבתא שלי קנתה בשנות השלושים...), נעליים מראשית שנות השמונים (הסנדלר מחליף לי עקבים תמורת שקלים בודדים, כל פעם שהעקב נשחק, וזהו), שמיכת הפוך שלי היא בת 36 (טוב, היא באמת מתפוררת, ואצטרך לקנות לראשונה בחיי שמיכת פוך...), והבת שלי - כמו גם בן אחותי - לובשים בין השאר בגדים שהיו שלי ושל אחותי כשהיינו ילדות (אמא שלי שמרה המון). אלה רק דוגמאות. כלי מיטה, למשל, קניתי לאחרונה בשנת 1986. כששני הסטים שיש לנו יתבלו (אחד על המיטה ואחד בארון, וזה כל מה שצריך), נקנה חדש.

כדי לשמור על בגדים אני מכבסת דברים מסוימים ביד, ואינני מייבשת אותם לעולם במייבש כביסה.

כל הצעצועים שלי ושל אחותי, וגם כל הספרים, שמורים בבית הורי ומשמשים את ילדינו כשהם מבקרים שם. אני שומרת עד היום על מכונית שהיתה של אבי כשהיה קטן, והרוב המכריע של אלפי ספרי הילדים בבית הורי הוא ספרים שהיו עוד של הורי בילדותם. אני עדיין קוראת בהם, וגם ילדי יקראו כשיגיעו לגיל.

בילדותי היו תופרים לנו בברכיים של המכנסיים טלאי עור אצל הסנדלר, כי זה מקום מועד לשיפשופים.

אני שומרת את כל הבגדים שקטנו על בתי למען הילדים הבאים, ואחרי שאלד את הילד האחרון, אמסור את כולם הלאה.

נעלי עור מחזיקות מעמד, בניגוד לנעלי ספורט, שהחומרים שלהן מתבלים (הפלסטיק מתפורר ואין אפשרות לתקן). השאלה היא מי נועל - יש כאלה שהנעל מתבלה אצלם מהר, לעומת כאלה ש"שומרים" (כמוני...).

אנחנו לא קונים עיתונים. באמת קוראים באינטרנט, ואם מדפיסים - הצד האחורי של הדף הופך לדף טיוטה.

כל הכבוד (באמת, בלי ציניות הפעם).

אני הייתי ביום העיון במכללת עלמא, והיה מעניין ביותר.
אחד הדברים שככה נתפסו אצלי זה משהו שאמרה ליה אטינגר בהרצאתה על "המשמעות האקולוגית של סגנון חיינו",
זה שבמקום "יום ללא קניות" צריך לומר "יום של צרכנות נכונה/נבונה יותר" או משהו כזה.
זהו עולם של שפע, כמו שכתבת שלומית, עולם של צרכנות, ועל כן אפשר לנצל את הכוח שלנו כצרכנים, כמו שכתבת אחיק.

לי יש עוד הרבה מה ללמוד על צרכנות בסיסית. אני תוצר דיי סטנדרטי של תרבות הצריכה מהבחינה הזאת, כך שיום העיון בנושא נתן לי כוח והשראה בענין

הייתה שם גם סדנא בנושא הגיינה נשית והיה אפילו דף מצולם מעלון"באופן" מס' 35.

ואחרון חביב - הייתה סדנא השראתית ביותר של הadbusters בגרסה הישראלית שלהם. אנרכיסטים אמיתיים - רעיונות לתעלולי פרסומות (שינוי אינטיליגטי ולא בהכרח משחית של פרסומות על שלטי חוצות) יתקבלו אצלי בדף בשמחה !

אני בטוחה שעניין הצרכנות הנבונה רלוונטי לא רק למי שאין לו מספיק כסף לקנות בכל יום חדש, אלא לכולם. אני יכולה להרשות לעצמי לקנות נעליים חדשות, אבל אני מעדיפה דוקטור מרטינס שנשמרות בערך 7-5 שנים (ויש לי כמה כאלו). אני גם מקבלת בכיף בגדים, ולא מתביישת בזה, למרות שיש כמה בגדים מאוד מסויימים (3-2 סטים) ששמורים לארועים שדורשים קצת יותר חגיגיות. יש לי עצמי גם בגדים מלפני 10 שנים, שרגשית קשה לי להפטר מהם, אבל הם עדיין בשימוש. יותר נוח אפילו להיות עם הילדים עם בגד שלא אכפת לי על הכתם שלו. חמותי שמרה לגו (מקווה שאתם עדיין מכירים) מלפני 30 שנה, וכך חסכנו בערך 1500 ש"ח בקניית לגו (מה שקשה לי להניח שהיינו עושים), ספרים יש לנו עוד עם הקדשות לב זוגי כשהיה ילד ועוד ועוד... יש לנו גם משחקים וצעצועים חדשים, אבל אצלנו זה לא העניין, לקנות בכל פעם שנוסעים למרכז קניות, צעצוע מתנה חדש. סרטי וידאו אני מעדיפה להקליט מהטלויזיה מאשר לקנות, יש לנו בערך 5 קנויות, שקיבלנו במתנה וכל השאר הוקלטו מערוצי הסרטים (דיסני למיניהם), זה חיסכון של 70 שקלים בכל פעם, שוב, לא מאמינה שהייתי קונה בעצמי. בגדי הריון, עוברים אצלנו מחברה לחברה וזה מאוד כיף, וכמובן חסכוני. אפשר לקנות גם בחנות יד-שניה של בגדים, עשיתי את זה כמה פעמים.

תראה, עדי, זה עניין של חינוך. אני באה מבית שבו שומרים על דברים. גם הורי שומרים על דברים.
אנחנו גם לא אוהבים לקנות כל הזמן. אנחנו לא אוהבים שיש לנו יותר מדי דברים, או שיש לנו דברים מיותרים בבית. אנחנו לא אוהבים ביזבוז.
זה גם סוג מסויים של תרבות עוני - מי שאין לו הרבה, לא יכול להרשות לעצמו שדברים יתבזבזו או יתקלקלו, ויהיה צורך לקנות אותם שוב.
לכן אנחנו בעצם "מיושנים" - זה רק "חוזר לאופנה" עם הגל האקולוגי.

אתמול דיברתי עם אמהות בגן על העניין הזה, כי בדיוק בתי שוב הצליחה למרוח את החולצה שלה בטוש סגול (פטנט של שרם: להשרות את איזור הכתם במים עם הרבה מלח לכמה שעות, ואז לכבס). הגננת, שגם היא מה"שומרים", סיפרה שהיא תמיד השתמשה במין משחה בשפורפרת אדומה-לבנה (שכחתי שוב את השם, משהו עם סמך) להוריד את כל הכתמים שהבנים שלה עשו. ואחת האמהות סיפרה, שחברה שלה אמרה לה שאין לה שום בעייה עם כתמים: היא תיכף זורקת את הבגד לפח!

ומה אתה עושה למען תרבות האי-צריכה?

יש בעיה בגישה של לא לזרוק, והיא, שזה הופך לעיקרון שקשה מאוד לצאת ממנו. חלק מה"פולניות" שנפוצה בכל עם ישראל היא האגרנות (מלשון לאגור): נשמור, כי אולי פעם נצטרך. במקרים רבים, התגובה נגד לזרוק משהו היא רגשית, וחזקה מאוד.
במשפחה שאני בא ממנה זה הפך לתופעה מוגזמת - הבית הוא מחסן שכבר אי אפשר לדעת מה יש בתוכו.
צריך למצוא את שביל הזהב (אני לא טוען שמצאתי). לתת לאחרים, זה פתרון שמשרת את עקרון ההמנעות מצריכה, וגם מונע אגרנות, אבל גם הוא כרוך לעיתים במאמץ ריגשי (וגם דורש שותף שיקבל מה שאני מוכן לתת).

מה אני עושה בעניין? משתדל להיפרד רגשית מדברים שכבר לא אשתמש בהם, ולוחץ על אשתי לא לזרוק לפח אלא למצוא מי שיקבל אותם (ארגוני צדקה דתיים בדרך כלל). וכן, משתדל להימנע מקניית צעצועים מיותרים (אבל בכל זאת הבית מלא).

למקרא התגובות כאן נראה שהמנעות מצריכה היא דבר טוב. אני מוכרח להעיר שאני לא מבין מה הבעיה בצריכה. אני חושב בדיוק להפך. לי נראה שצריכה פעילה היא הבסיס לכלכלת שוק יציבה. כלכלה שכזו מאפשרת להנות מיתרון הגודל, לדוגמא: מו"ל של ספרות על רפואה אלטרנטיבית יכול לבנות ערוצי הפצה יעילים יותר כאשר יש שוק פעיל של צריכת מוצרים הקשורים לרפואה אלטרנטיבית, הוא יכול לקנות את הנייר האקולוגי שהלקוחות שלו מצפים שעליהם יודפסו הספרים בזול יותר (כי הוא ייצג קנייה גדולה יותר עבור הספק), ועוד כל מיני עלויות קטנות יותר עקב הגודל. העלויות הקטנות הללו יתגלמו בסופו של דבר במחירי מוצרים נמוכים יותר (אחרת יהיה מו"ל אחר שיבין שיש כאן הזדמנות).

ברור שיש בעיות שקשורות לתרבות הצריכה, כמו למשל זיהום הסביבה שנובע ממשך חיים קצר יותר של המוצרים. אבל את הבעיה הזו והרבה בעיות אחרות אפשר לפתור באופן ישיר (כמו, לדוגמא, למחזר -- אפשר לחייב את היצרנים למחזר, או לעודד אותם לעשות את זה). לנסות לפתור את הבעיות הללו באמצעות אי-צריכה זה כמו להרוג זבוב עם תותח, או במלים אחרות המתאימות יותר לתכני האתר הזה, לשפוך את התינוק עם המים.

לא מדובר על המנעות מצריכה, אלא על מיחזור ביתי: מיחזור בגדים (מילד לילד ומטלאי לטלאי), מיחזור נעליים, מיחזור צעצועים, וכו'.

אני חושב שמיחזור ביתי הוא דבר חיובי מאד. אבל עושה לי רושם שחלק מהאנשים כאן (לדוגמא בשמת) מדברים על אידאל אחר, של אי-צריכה.

בדיוק, יונת.
ואגב, גם אצלנו במשפחה נוצרה בעייה של אגירה. אצלי זה לא סותר: כל מה שאין בו צורך עף מייד מהבית, אבל לא לפח אלא לאנשים או למטרות אחרים/ות.

לא, רועי, אני מדברת על מה שיונת מדברת.

לפני כמה זמן קראתי כתבה בעיתון הארץ שדיברה על העתיד.. בין היתר דנו באופנת העתיד ואמרו שבגלל שהעולם כל כך מתועש, חד גוני, טכני וכו'.. אופנת העתיד תהיה מעין קונטרה לזה: אנשים יתנו לבגדיהם גוון אישי. יתפרו לבד, יסרגו, ירקמו, או יקנו בגדים ועל גביהם יוסיפו שינויים שיהפכו אותם לאישיים יותר. בנוסף אמרו שה"בפנים" של הבגד יצא החוצה. התפרים יהיו בולטים, שוליים פרומים וכד'..

מי שמסתובב בתל אביב יכול לראות שהתחזית הזו כבר מתקיימת. בחנויות של המעצבים הצעירים רואים קצוות פרומים, תפרים בולטים ובעיקר, בגדים פשוטים מקו יצור רגיל שעליהם הוסיפו כל מיני קישוטים וקשקושים כדי שיראו מיוחדים, שונים ומעניינים (ואם אינני טועה הסוג הזה של בגדים נקרא "קוסטמיז").

בעיני זה מין הפוך על הפוך. מתחיל גל של אנטי צריכה, או מודעות לצריכה, לתעשייתיות שלה, לדרך שבה היא משתמשת בנו וכו'.. אז האופנה עושה הפוך על הפוך ומוכרת לנו "יחוד", "עבודת יד", "אוטנטיות" וכד'..

ובאותו הקשר: נסעתי ליד דיזנגוף סנטר וראיתי את חלון הראוה של המשביר שם. לכבוד חנוכה קישטו אותו בציורים ענקיים של ילדים מבי"ס גרץ (הם פרושים מאחורי בובות התצוגה). זה יפה! זה ביתי, זה אמיתי, זה משפחתי, וזה מנסה לגרום לקונים להכנס לכלבו סטנדרטי ולהוציא את כספם. שוב משתמשים במשהו נקי ולא ממוסחר כדי לקדם אינטרסים כלכליים (אני תוהה אם אנשי ביה"ס חשבו פעמיים לפני שנתנו לחנות להשתמש בציורים..).

והערה אחרונה בקשר לקניות. לא לשפוך את התינוק עם המים. צריך להיות מודעים לצרכנות יתר, לצרכנות לא רציונלית, לקניית דברים שאנו לא צריכים.. אבל מותר להנות, סתם כך, מקנית בגד נחמד, או ספר או תקליט או ספל שעושה לי טוב..

היכונו היכונו יום ששי האחרון של נובמבר מתקרב

OK - בהמשך לאביה
שוב - יום ללא קניות בתל אביב, ביום שישי הקרוב, מהבוקר עד אחה"צ.
יש פעילויות עם ילדים בצהרים בגינת שיקין שנראות חביבות. שנה שעברה היו לא מעט אמאות מנשאים וקטנטנים גם בהרצאות.
מומלץ מאד !
מענין ונותן השראה.

יום ללא קניות - http://www.heschelcenter.org/consume.rtf
מרכז השל - http://www.heschelcenter.org/
אתר בדידות (שהוזכר למעלה) - http://www.bdidut.com/

לתשובתם המשעשעת ל יום ללא קניות של קבוצה קנדית אחרת (המשרד של אד-באסטרס, הוגי היום הזה, הוא בקנדה), ראו בעמוד ספר שיבוש תרבות

is it for real או רק בצחוק? כי האמת היא שזה לא לגמרי משעשע, אני חייבת לומר.
אני לא ממש בטוחה שכל יאפי הוא אדם ששווה וראוי לגנוב ממנו. או כל עשיר הוא מאנייק. נראה לי שעדיין ישנם אנשים הגונים שהם גם בעלי ממון כזה או אחר. והרי אם חושבים על זה, לעומת רובו המכריע של העולם אנחנו כולנו סופר עשירים עם מחשב, אניטרנט, קו טלפון וכהנה שלא נדבר על הזמן שיש לנו לכתוב ולהשתעשע פה, החשמל ועוד.
יש עניין של סגנון חיים שיאפים, מה נעשה, הם חלק מזה. כמו שיש פריקים עשירים וכיוצ'.

זה לגמרי ברצינות.
אותי זה משעשע.
אני כבר רואה איך "יום ללא קניות" יהפוך לשבת של הדתיים החדשים...

חוץ מזה, לא מעניין אותי ההיבט המוסרי של רעיון הגניבה.
מה שמעניין הוא הדרך הנוספת שבה אפשר לראות את המשמעות החבויה ברעיון ה"יום ללא קניות".

לעומת רובו המכריע של העולם אנחנו כולנו סופר עשירים עם מחשב, אניטרנט, קו טלפון וכהנה שלא נדבר על הזמן שיש לנו לכתוב ולהשתעשע פה, החשמל ועוד.
להלן ציטוט מתוך הטקסט שלהם, כתשובה לאמירתך:

The geniuses at Adbusters have managed to create the
perfect feel-good, liberal, middle-class activist
non-happening. A day when the more money you make,
the more influence you have (like every other day). A day
which, by definition, is insulting to the millions of people
worldwide who are too poor or marginalized to be
considered "consumers."

It's supposed to be a 24-hour moratorium on spending, but
ends up being a moralistic false-debate about whether or
not you should really buy that loaf of bread today or ... wait
for it ... tomorrow!

"שבוע ללא טלוויזיה" הוא רעיון הרבה יותר מוצלח, לצורך העניין.

אני חייבת להודות, שרה, ששוב גרמת לי לחשוב.
האמת, ש"יום ללא קניות" נראה לי מתחילתו בעייתי:
הרי מה הבעיה לא לקנות היום, ולקנות מחר?
החשיבות היחידה שראיתי ביום הזה היתה, הפצת המסר הגורם מודעות לבזבזנות ולתרבות הצריכה.

בעיני, "תרבות הצריכה" כוללת גם "השתמש וזרוק" וגם רכישה של המון פריטים שאינם נחוצים בגלל סיבות שלטעמי אינן מוסריות, כגון: "כי זו האופנה", "כי לשכנים יש" וכן הלאה.
למשל, קראתי שאלפי אנשים קנו בארץ מכונות קפה ביתיות, שעומדות אצלם על השיש כאבן שאין לה הופכין.
אנשים אלה קנו קניה מיותרת. תרבות צריכה לשמה: הם קנו רק כדי לקשט בזה את הבית ולעשות רושם על אחרים.
עם זאת, קניה של מכונת קפה אינה הופכת אוטומטית ל"צריכה מיותרת": אצלנו מכונת הקפה עובדת שעות נוספות (בעלי חובב קפה ואורחינו אוהבי-הקפה נהנים מאוד). אבל הוא קנה אותה מפני שהוא ידע שישתמש בה לפחות פעמיים ביום.

לי זה היה נראה דיי ברור שלא מדובר ביום הזה על קנייה לצורכי החיים (אוכל, דלק וכו'), אלא על "מותרות". שכאן כמובן ההגדרה יכולה להיות אישית, אבל בטח יש הגדרות חופפות בינינו.
ברור שאם היום לא קונים, אפשר אתמול, מחר או בעוד שבוע.
בעיניי הרעיון הוא הגברת המוּדעות לתרבות הצריכה. איזושהי פאוזה מהיומיום הקדחתני (במיוחד בטירוף של יום ששי) של הקניות לצריכה עצמית, 'כי ככה הולכים היום', קישוט לסלון / חדר ילדים / שינה וכו'.
רק זה, כמובן עם הצגת אלטרנטיבות למיניהן, פעילויות חליפיות וכו'.
אני למשל דיי מזדעדעת מתרבות קניות יום שבת כפי שהיא באה לידי ביטוי באזורנו. מתחם גן- שמואל מפוצץ אנשים ביום שבת, לגמרי. פקקים ורואים את זה גם כשעוברים ליד געש וכו'.
מה כבר כ"כ חשוב שלא יוכל לחכות ליום אחר? איך זה שקניות נהפכו לבילוי משפחתי שכזה? מה, אין כבר טבע/ בית/ חברים/ ים וכו'?
אני אישית לא ממש מתכוונת לגדל ילדים בצורה שכזו. בחירה שלי.

אני לא מנסה להמנע מקניות, אני אפילו נהנית מהן (לפעמים, האם זה חטא גדול?) ואני חושבת שזה סוג של נתינת אנרגיה הלאה לאנשים אחרים. בכל פעם שאני שולפת את הויזה/צ'קים/מזומן שלי ונותנת אותם למישהו אחר הכסף זז ומאפשר לאנשים אחרים לעשות משהו. האם אין בהמנעות מקניות גם סוג של קמצנות? סוג של אני אסתדר לי עם מה שיש לי וכמה שפחות אקח ואתן לעולם?
הניסיון שלי הוא שכמה שיותר כסף שלי יעבור לאנשים שאני רוצה לתמוך בעשייה שלהם. כל שקל שהולך לאנשים שרוצים להתפרנס מהעשייה שלהם ולא לתאגידים הוא מעין יום ללא קניות עבורי. בסופו של דבר כולנו תלויים בפרנסה שלנו באנשים אחרים שצורכים את הפירות של העבודה שלנו.

נועה כתבה:
אני לא מנסה להמנע מקניות, אני אפילו נהנית מהן (לפעמים, האם זה חטא גדול?)
חטא? לא בבית סיפרנו...
אני הייתי שופוהוליק קטנה לתקופה מסויימת.
פעם, השתוקקתי לקנות איזה סריג, ואז מישהי חכמה הציעה לי לנסות למלא את הצורך הזה מבפנים, במקום ע"י פריט הלבוש.
הרעיון הקטן הזה פתח לי עולם ומלואו.
הכסף זז ומאפשר לאנשים אחרים לעשות משהו.
נדמה כאילו שיש כל כך מעט דברים שאפשר לעשות בחיים ללא כסף...זה סוג של כלא מחשבתי.
סוג של אני אסתדר לי עם מה שיש לי וכמה שפחות אקח ואתן לעולם?
רק כסף אפשר לתת לעולם???
הניסיון שלי הוא שכמה שיותר כסף שלי יעבור לאנשים שאני רוצה לתמוך בעשייה שלהם.
יש לי רשימה של כמה אנשים שמאד ישמחו לקבל את תמיכתך. בכל הרצינות!

בשמת - שמחה ששוב גרמתי לך לחשוב...That's what it's all about!
החשיבות היחידה שראיתי ביום הזה היתה, הפצת המסר הגורם מודעות לבזבזנות ולתרבות הצריכה.
ברגע שהממסד מחבק בחום רעיון מהפכני, סימן שהגיע הזמן להביא רעיון חדש...והרעיון הקודם כבר איבד מערכו.

אני מסכימה עם ורד, שמי מתיחס ליום הזה בכל צורה שהיא, אפילו אם מזלזל וכד', יכול (נפתחת בפניו האפשרות) לעצור לרגע ולחשוב על מה הוא קונה, על אילו צרכים באים הקניות לענות, לאן הולך הכסף וכו'.

נועה,
כל שקל שהולך לאנשים שרוצים להתפרנס מהעשייה שלהם ולא לתאגידים הוא מעין יום ללא קניות עבורי
זה בדיוק העניין. הרי לא נפסיק לצרוך, במידה כזו או אחרת, אבל המטרה של היום הזה בעיני היא לעורר מודעות. לכסף יש כח, ובאמצעותו אנחנו יכולים לחזק גורם אחד ולהחליש גורם אחר.

אני גם מסכימה עם שרה רק כסף אפשר לתת לעולם???
הנתינה האמיתית לעולם, בעיני, היא מבפנים. נתינה רוחנית. ואותה הרבה יותר קשה להעניק, מאחר וגם קשה יותר למצוא אותה בפנים.
גם נתינה חומרית לא מזיקה, אבל... זה כל כך רחוק ממקור האושר.

ולסיום, לינק מעניין סלון מזל - http://www.salonmazal.org/

כשמגיעים לדבר על כסף, זה מעניין. שמתי לב שיש במיוחד בקרב הקהילה רוחנית/אקולוגית/טבעית מין יחס לכסף כאילו הוא מוקצה וכדאי כמה שיותר לנסות ולהסתדר בלעדיו. זאת תפיסה רוחנית שהיתה באמת שגורה בעבר כשאנשים רוחניים באמת לא הזדקקו לכסף, אלא חיו בקהילות שנתמכו על ידי אנשים אחרים. אני חושבת שכיום זה ממש לא המצב ואפילו לא מומלץ. כסף כיום, במיוחד כשהוא יכול לעבור מרחקים שפעם לא היו אפשריים הוא כוח אדיר. כוח שכל אחד יכול להחליט במה הוא יתמוך ומה הוא יקדם.
יכול להיות שיש אנשים שמוצאים סיפוק גדול בכך שהם יכולים להסתדר עם מעט כסף, אני חושבת שזה מחייב הרבה פעמים לעשות המון דברים לבד. אני ממש לא רוצה לחזור לתקופה שבה נשים בישלו, כיבסו, ניקו, גידלו וכו'. אני שמחה שיש לי היום בחירה ואפשרות לשלם למישהו אחר שיבצע בשבילי את השירותים האלו כדי שאני אוכל להתפנות לדברים אחרים. אני אפילו מרגישה המון הכרת תודה למי שממנו אני קונה שירותים אלו ואני שמחה לשלם להם.
הפרנסה שלי למשל, תלויה בכך שאנשים יצרכו את מה שאני יודעת לעשות. העבודה שאני תלויה באנשים אחרים לפרנסתי היא עובדה מצערת מצד אחד (ומה אם אף אחד לא ירצה?) ומצד שני מחברת אותי לבני אדם אחרים בדרך של נתינה מאד קונקרטית ואמיתית (והרבה פעמים נתינות לא חומריות הם בסדר ואפילו מאד, אבל אי אפשר לקנות איתן במכולת).
מעניין אותי לדעת ממה מתפרנסים האנשים שכל כך רוצים לא להשתמש במה שאחרים מייצרים?

כסף כיום, במיוחד כשהוא יכול לעבור מרחקים שפעם לא היו אפשריים הוא כוח אדיר. כוח שכל אחד יכול להחליט במה הוא יתמוך ומה הוא יקדם.
אכן, כסף הוא כוח. את הכוח שלו נותנים לו האנשים שמשתמשים בו.
נראה שרוב האנשים מייחסים יותר חשיבות לכוח הכסף מאשר לחיים של עצמם.
העובדה שאני תלויה באנשים אחרים לפרנסתי היא עובדה מצערת מצד אחד
למה? בגלל שאותם אנשים בהם את תלויה הם בסך הכל עוד מוצר עבורך?
והרבה פעמים נתינות לא חומריות הם בסדר ואפילו מאד, אבל אי אפשר לקנות איתן במכולת
דווקא פסיכולוגים יכולים לקנות המון דברים במכולת!

מעניין אותי לדעת ממה מתפרנסים האנשים שכל כך רוצים לא להשתמש במה שאחרים מייצרים?
אני חושבת שמעטים הם האנשים שרוצים לא להשתמש.
רובנו רוצים להשתמש, ובודאי גם לשלם.
היינו מעדיפים לשלם את המחיר הריאלי של מוצרים (למה לעזעזל 100גר' טופו עולה יותר מ 100גר' בשר חיה? ולמה יותר זול לפירות לטוס אלפי קילומטרים מאשר לבני אדם?)
והיינו מעדיפים שחיינו יהיו יותר מאשר אוסף של פעולות שנועדו ליצור ולכלות כסף.

מצער אותי שכשאני עושה את מה שאני רוצה לעשות זה לא תמיד מבטיח את פרנסתי. הייתי רוצה מצב אידאלי שבו אני עושה את מה שנראה לי חשוב וקשור לייעוד שלי בלי תלות בכסף....
ופסיכולוגים יכולים לקנות במכולת בגלל שהם גובים סכומי כסף גדולים.
אבל נדמה לי שהתרחקנו מייעודו המקורי של הדף הזה, אם כי אני די נהנית.... (וזה לא עולה לי כלום, אולי רק חשבון טלפון)

מצער אותי שכשאני עושה את מה שאני רוצה לעשות זה לא תמיד מבטיח את פרנסתי. הייתי רוצה מצב אידאלי שבו אני עושה את מה שנראה לי חשוב וקשור לייעוד שלי בלי תלות בכסף....
רובנו כאלה...אז למה בכל זאת החיים אינם כאלה?

http://news.walla.co.il/ts.cgi?tsscript ... &id=325675

מישהו שמע? ראה? יודע?

אני בזמן האחרון נכנסת לדיכאון כל פעם אחרי שאני קונה משהו שהוא לא סופר. הכול נראה לי לא מוצלח, ולא מתאים, ולא נכון, ולא משתלם, ואני שונאת ללכת להחליף, כך שכנראה שאני אפסיק בכלל עם המנהג הזה.

ושוב הוא מגיע, ובמכללת "עלמא" המדהימה יש יום הרצאות, כניסה חופשית, בנושא.
למי שנרתע מהאופי ה"איסורי" של שמו של היום הזה, (ואני כזאת שנרתעת מאיסורים), אני חושבת ש"עלמא" לוקחים את זה למקום מאד הגותי, הזדמנות להעלות על פני השטח סוגיות בנושא תרבות הצריכה ששכחנו שאפשר.
זה ביום שישי 28.11 בין השעות 10:30 ו- 14:00 ברח' בצלאל יפה 4, תל אביב

http://www.bdidut.com/consume/bnd-alma-2002.doc

פרוט ההרצאות של מיכללת עלמא ביום ו' דנן

שוב הוא הגיע, היום ללא קניות
בכלל לא הייתי מוכנה אליו, ויש לי קניות של הרגע האחרון של יום שישי...
אולי אהרהר בפשטות מרצון תוך כדי בישול לשבת.

שמעתם על המבצעים בקניון עזריאלי, כדי להוכיח שאנשים יקנו ולא ישארו בבית?
לדעתי , ולצערי הם יצליחו להוכיח זאת (למעשה הם כבר מצליחים על פי דיווחי החדשות מאתמול), רק שהלוואי ואנשים היו מסתכלים על עצמם ורואים כמה זה נראה מגוחך החיפוש המתמיד אחר חפצים לרכוש.

לא ממש קשור אבל:
מזכיר לי ראיון שקראתי עם אשה מאיזה שבט מאיזה אי נידח (לא זוכרת שמות) שהתחתנה עם אמריקאי שהביא אותה איתו לארה"ב.
היא מספרת שאצלם בשבט הם לא ידעו מהי תחושת דיכאון. החיים לא היו קלים, אבל היתה שלווה.
לדבריה בארה"ב היא חוותה לראשונה את תחושת הדיכאון. עד היום אחרי למעלה מ 15 שנה בארה"ב כשממש רע לה, היא לוקחת את הילדים ומסתובבת בקניון (mall) וקונה לה ולהם המון דברים כדי לפצות על הדיכאון והגעגועים שלה. רק שזה לא עוזר.

מאד קשור ומעניין. (את לא זוכרת את שם האי?)
אני רוצה לציין שבכלל לא ידעתי שהיום הזה כזה מפורסם..- עד כדי שעזריאלי צריך לעשות "פעולת נגד"?!
נשמע טוב, לא?.

הטור של גילי סופר

סתם מחשבה שקשורה לשופינג: לשוטט באינטרנט ולהוסיף למועדפים כל מיני אתרים ממש שווים, זה ממש מספק את יצר הרכישה....

> ברונית מוצאת פטנטים בתקופת המיתון <

ברונית
הקישור שנתת
הטור של גילי סופר
הוביל להודעת שגיאה.
חוצמזה, אהבתי את הרעיון של מציאת מועדפים באינטרנט, צריך להמליץ לקהל הנגמל.

יערת דבש,
לא זוכרת את שם האי, אבל אשאל את בן-זוגי, אולי הוא זוכר.

_אני רוצה לציין שבכלל לא ידעתי שהיום הזה כזה מפורסם..- עד כדי שעזריאלי צריך לעשות "פעולת נגד"?!
נשמע טוב, לא?._
כנראה שה"עזריאלים" מתחילים לפחד...., למרות שהסיבה לדאגה צריכה להיות המיתון במשק .

זה היום.
שואלת את עצמי: לא הספקתי לקנות ירקות והבית די ריק מהבחינה הזאת. אם אני לא אלך היום לירקן, זה ישפיע על משהו? הרי הירקן הוא לא רשת גדולה. המכירות שלו לא נכנסות לסטטיסטיקה. מה דעתכם?
(זה בעצם נוגע בשאלה מה מנסים להשיג ביום הזה, ומודה שלא התעמקתי בדף הזה מספיק כדי לדעת אם יש מסקנה חד משמעית שעולה ממנו)

מתי זה השנה?

מתי זה השנה?
יום שישי אחרון של חודש נובמבר.

אני רוצה לנסות לארגן שוק חופשישי שכזה בגן של בני, אבל גם חוששת.... אשמח לעזרה ממישהו שאירגן

יום ללא קניות
’יום ללא קניות’ שצוין ביום שישי בעולם ובקמפוסים ברחבי הארץ הוא הזדמנות מצוינת להרהר בתרבות הצריכה הקפיטליסטית המייצרת תשוקות במסווה של צרכים. היוזמים קוראים לכם להשאיר את הארנק בבית ליום אחד, אך גם מערבבים רעיונות נשגבים שונים לסלט אחד גדול

"תרבות הצריכה שלנו יצאה משליטה. בעבר, קנינו את מה שהיינו צריכים, נקודה. כעת, גם כשאנחנו כבר לא צריכים הרבה, אנו קונים מסיבות אחרות: להרשים חברים, למלא הרגשת ריקנות, להרוג זמן."

על פי הציטוט הנ"ל, שנלקח מתוך אתר אינטרנט מרכזי בנושא "יום ללא קניות", עלינו לפקוח את עינינו לעובדה שכיום, אין אנו מסתפקים ברכישה של מה ש-"אנחנו באמת צריכים", אלא נכנעים לתשוקת קניות חמדנית, שבהיותה תשוקה - אינה יודעת שובע. אך האם התשוקה לקניות היא מחלה? האם ’תרבות הצריכה’, כפי שטוענים יוזמי הארוע, היא-היא הרעה החולה של החברה בת זמננו?

"חברה מתוקנת", לפי ההגדרה הקלאסית שטבע בנתהם, הוגדרה כזו "המספקת את מירב האושר למירב האנשים". אך כנגד ההגדרה האופטימית הזו יש לזכור, כי חלק לא מבוטל מן התשוקות המסבות אושר לאנשים, הן הרסניות ואנטי חברתיות. הפתרון הפילוסופי שנועד לפתור את הבעיה, יצר הבחנה בין תשוקות רעות וטובות, ובין צרכים אמיתיים וצרכים שקריים. מכאן, שתשוקות המסבות סבל לאחר ייחשבו כ’לא טבעיות’ ויוקעו ככאלה. בעקבות ההגדרה הזו, מה שיספק את הצורך הטבעי יהיה אובייקט חיצוני. תשוקה, לעומת זאת, אינה יכולה לבוא על סיפוקה במלואה שכן היא האובייקט עצמו. לפיכך, סיפוק צרכים הנו קריטריון יאה לחברה מתוקנת, בעוד שסיפוק תשוקות לא. אך האם ניתן באמת ליצור הפרדה בין צרכינו ה’טבעיים’ לבין תשוקות חסרות תועלת?

בכל תקופה הגדירו באופן שונה את היחס בין צרכים ובין תשוקות. כבר בעולם הקלאסי הכירו בכך שתפקיד החברה הוא’יום ללא קניות’ שצוין ביום שישי בעולם ובקמפוסים ברחבי הארץ הוא הזדמנות מצוינת להרהר בתרבות הצריכה הקפיטליסטית המייצרת תשוקות במסווה של צרכים. היוזמים קוראים לכם להשאיר את הארנק בבית ליום אחד, אך גם מערבבים רעיונות נשגבים שונים לסלט אחד גדול לספק את צרכי חבריה, אולם אז הוקעו רק אותן תשוקות שהגבירו את המתח בין האינדיווידואל ובין החברה אליה הוא משתייך. מאז חלו שני ארועים היסטוריים שחוללו תמורות בהגדרה הזו: הנצרות והמהפיכה התעשייתית. הכנסיה הנוצרית יצרה את ההפרדה בין הרוח לעולם הגשמי. בעולם הנוצרי, בו הדגש הוא על העולם הבא, אין מקום לתרבות הגוף. ההתקרבות אל הרוח נעשתה באמצעות סיגוף, סלידה ועוינות לדברים החומריים של העולם הזה. הפתרון של ראשית הנצרות נוצר בדמות מנזרים - חלקת אלוהים קטנה שמשכה את עצמה מן העולם היומיומי. אולם גם בקרב ההדיוטות הוגבלו התשוקות והמין דרך מנגנונים חברתיים מווסתים של משפחה, חוק ונורמות. גוף האדם הפך מזירה המאפשרת את קיום חטא התשוקה, לעצם הסיבה לו. הגוף נתפס ככלא לנפש.

המין, ’תשוקת התשוקות’ ככל שיהיה, הוא עדיין צורך בלתי נמנע בחברה שרוצה להמשיך את קיומה. לפיכך, גם כאן שורטטו קווים: מה מותר ומה אסור - מתי המין הוא "צורך" ומתי אינו אלא "תשוקה". בנצרות של ימי הביניים, כל פעולה מינית שכתוצאה ממנה אין הפריה, נחשבה לחטא כנגד הטבע. האדם התוודה אפילו על תנוחות מיניות שמסבות יותר הנאה מן הדרוש. נישואין, כמוסד השומר על הרצף החברתי, נתפסו כחוזה כלכלי-פוליטי בין משפחות ותו לא, ומכאן – נפקד מקומה של התשוקה במיטת הנישואין.

במחקרו על "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", מנתח מקס וובר את התהליך בו ניסתה הנצרות הפרוטסטנטית לשבור את ההבחנה בין האליטה הדתית להמון, דרך רוטינה יומיומית של שליטה עצמית. הנצרות הפרוטסטונטית הפקיעה מן המנזרים את הבלעדיות על סגפנות והתכחשות לתשוקות, והחילה אותן על המשפחה הסקולרית. מנקודת מבט סגפנית, אכילה ומין הן שתיהן פעולות דומות של הגוף. על מנת לשלוט במיניות, שאפו הפרוטסטנטים להסדיר את הגוף דרך משטרי דיאטה ותזונה. ומכאן לוותה המהפיכה הפרוטסטנטית, בין השאר, באיסורים על אכילת מאכלים מסויימים: מעוררי תשוקה ותבלינים. כאשר תשוקה מזוהה עם תאבון, אכילה, בדומה למין, היתה דבר שצריך להימנע ממנו ולא לעורר אותו.

הקפיטליזם, לפי וובר, התפתח דרך הסגפנות הפרוטסטנטית. באותן ארצות פרוטסטנטיות באירופה, הופנה הלהט המיני להצלחה כלכלית בעסקים ובמסחר. אולם התייחסות לקפיטליזם כמערכת כלכלית לייצור בלבד אינה מספקת. כדי להמשיך ולקיים את השיטה הקפיטליסטית לא די בפיתוח כלכלה של ייצור בקנה מידה נרחב. על המערכת הקפיטליסטית לפתח אתיקה של צריכה. ומכאן, על הקפיטליזם לעורר את התשוקות ולא לדכא אותן. הרי אין זה משנה עד כמה ייצר בעל ההון יותר מוצרים בהוצאה מינימלית, שכן מישהו צריך לצרוך את אותם מוצרים. את אותו ’מישהו’ יש לעודד כמה שיותר לספק את תשוקותיו. כך נולדה ’תרבות הצריכה’ המודרנית.

בהקשר של ’יום חופשי מקניות’ נהוג לזהות חלק ניכר מתרבות הצריכה העכשווית עם כניעה לתשוקות, במקום הסתפקות בצרכים. כך, נשמרת ההבחנה המסורתית בין צרכים ובין תשוקות: בעוד צרכים הם ’הכרחיים’ התשוקות הן בקושי מותרות. הצרכים שלנו הם לכאורה "אמיתיים", "טבעיים" - שכן צרכים הם של הגוף, גוף הנתפש כבעל טבע אוניברסלי בלתי משתנה. אך מהם בעצם אותם ’צרכים’ בהם יש להסתפק? לכאורה התשובה פשוטה: ישנו קונצנזוס כי צריך כל אדם לאכול, לישון ולהתרבות. אולם שאלות כמו ’מה לאכול, כמה לאכול, מתי לאכול ואיך לאכול?’, מראות עד כמה ההבחנה בין תשוקות ובין צרכים היא פיקטיבית ותלויית הקשר תרבותי.

אם נתאר את הצרכים והתשוקות אחרת, לא באופן דיכוטומי, אלא כמושגים הנמצאים על ציר ערכי אחד, נטיב להבחין כיצד כל תקופה ותרבות מציבה במקום שונה על הציר את הקו החוצץ ביניהם. אם נבחן שתי דוגמאות משני עברי הסקאלה, נראה בתרבות הסגפנית את הקצה האחד. תרבות זו תכלול כמה שיותר התנהגויות ומאווים תחת ההגדרה ’תשוקות’ ואילו הצרכים ה-’אמיתיים’ יהיו מעטים. אל הקצה האחר נעה התרבות המערבית בהתמדה. ’תרבות הצריכה’ המודרנית מתאפיינת בכך שהיא מגדירה את מה שנחשב בעבר ל-’תשוקות’ כ-’צרכים’. ולכן, בקצב החיים המסחרר של העולם המערבי, יוגדר מזון מהיר כ-’צורך’ לכל דבר, כפי שהנאה בעת קיום יחסי מין נחשבת בימינו כ’צורך’ גופני טבעי שאין עליו עוררין. אם בימי הביניים הוקעו גברים אם חשו עונג בעת קיום יחסי מין, הרי שכיום נמתחת ביקורת על הצרכן הבורגני שנהנה מהצריכה עצמה, או מ’תאוות קניות בלתי מרוסנת’. למעשה שניהם סוג של שיפוט ערכי המתבסס על ההנחה כי קיימת הבחנה ’אמיתית’ בין צרכים ובין תשוקות.

הדבר אותו מתקשים יוזמי ’יום ללא קניות’ להבין, הוא שמטרת היום איננה יכולה להיות "הימנעות מקניות שאין לנו בהן צורך אמיתי", שכן אין דבר כזה "צורך אמיתי". בדברים אלה אין בכוונתי לפסול את רוח היוזמה כולה, שכן יש בה צדדים חיוביים וחשובים רבים. ייתכן כי השם המקורי,BUY NOTHING DAY, הולם טוב יותר את הרעיון שמאחוריו. לא הבחנה בין קניות ’נחוצות’ ל-’בלתי נחוצות’, אלא הימנעות ליום אחד מכל הוצאה כספית שהיא, מכל קנייה, הליכה ברחוב ללא ארנק, תמחיש טוב יותר את הרעיון כי חיינו נסובים ללא הרף סביב קניות ורכישות.

הסתייגות נוספת שיש לי ממסע ההסברה שאופף את היום הזה, הוא הערבוב הבלתי נסבל בין מחאות ורעיונות השונים בתכלית זה מזה. הקשר לפגיעה באיכות הסביבה או מלחמה בתאגדים כוחניים אינם זהים לאותה קריאה ל-’חיים לפשוטים’ נטולי מותגים או אופנה. רבות מההתבטאויות של הפעילים הירוקים מדיפות ריח רומנטי משהו, כמעט ריאקציונרי. התבטאויות המזכירות במשהו את אותה בהלה שליוותה כמעט כל שינוי חברתי בהיסטוריה. זו הוכיחה שאם העולם משתנה, עלינו להשתנות יחד איתו. עם זאת, אין פרוש הדבר שעלינו לקבל בשלווה את הנזקים שהשינוי הזה מחולל, נהפוך הוא. באמצעות "יום ללא קניות" ניתנת לנו ההזדמנות להבחין ולמחות נגד כל אותם נזקים. דווקא בשל כך חשוב להגדיר במדוייק כל אחת מהמשמעויות השונות של היום הזה, במקום ליצור גבב סיסמאות דמגוגיות שדומות אולי יותר מכל - למסע פרסום לרכישת מוצר זה או אחר.

תזכורת: היום

יום בינלאומי ללא קניות 26/11, 10:00-14:00
נקיים מפגשוק קח-תן במרחב שממול מחסן החליפין במושב רם און (תענכי"ם, עמק יזרעאל)

הכל מכל, בחינם. אהבת חינם. ואהבת לרעך כמוך: זו כל התורה כולה.

במקום לקנות - אפשר לקבל
במקום לזרוק - אפשר לתת
במקום לשמור - אפשר להחליף

מתרבות צריכה לתרבות בת קיימא

להתראות: משפחת וייס

077-3354006
052-4670045