לישון בלי לבכות

אוקיי
קראתי את הספר והחלטתי ללכת על זה. המצב אצלנו ממש פאתולוגי כבר וברור שהוא לא טוב לי ולא טוב לקטנה.
וכמובן ששיטות כמו ה-5 דק' לא מתאימות לנו, וגם גמילת לילה אני מעדיפה עדיין לא להתחיל
האם מישהו ניסה את השיטה?
האם יש לכם תובנות לגביה?
כל הצעה לשיפור השינה תתקבל בברכה

קראתי אבל עוד לא הספקתי ליישם. מציעה בכל מקרה לקרוא ב מדור שינה
שינה של תינוקות
ויש עוד כמה דפים טובים בנושא.

הו הו
קראתי ההההכללללל
מכירה את כל הויכוחים והדיונים בנושא. כשלעצמי - החלטתי שאני חייבת לעשות משהו
ברור שחייבים להיות עקביים במה שעושים. השאלה היא רק מה עושים. הקטע הזה עם לנתק מהציצי קצת לפני שהיא נרדמת - אני קצת אמביוולנטית. האם זה באמת יכול לעזור במשהו או שאני סתם מציקה לה. בכל אופן זה נראה לי כרגע השיטה הכי עדינה. אז אני מנסה. כבר בערך 3 ימים. לא יודעת ממתי אמורים לראות איזושהיא תוצאה.
בלילה הראשון ספרתי 7 התעוררויות. בלילה השני, אחרי החמישית כבר התעייפתי מלספור. בשלישי ררק בשעה הראשונה היו איזה 5 התעוררויות P-: אבל האמת ששאר הלילה ינקה הרבה פחות פעמים מבדרך כלל. כמובן שזה עוד מוקדם מכדי להיות קשור למשהו. מחכה לראות מה יביא איתו הלילה הזה.
מה שכן שמתי לב, בניגוד למה שכתוב בספר זה שכשאני מחליפה לה חיתול באמצע הלילה (דוווקא אחרי יניקה, כשהיא נרדמת) היא מיד מרגישה יותר נוח ונדמה לי גם שישנה יותר טוב. אולי. נמשיך לבדוק.

הקטע הזה עם לנתק מהציצי קצת לפני שהיא נרדמת
אהלן, זה בטח דומה לשיטה של ד"ר ג'יי גורדון (גם כן לנתק מהציצי לפני הרדמה עמוקה, אבל אולי יש וריאציות שיעזרו לך):
http://www.drjaygordon.com/development/ap/sleep.asp

לא להתייאש. אם את מחליטה להמשיך עם זה, תזכרי מה שהיא אומרת. לא לספור כל יום, אלא להסתכל על התקדמות על פני שבוע או עשרה ימים.
מה שכן, הודות לך, הוצאתי את הספר ואני עושה עכשיו רענון בתקווה להשתמש בזה מתישהו בימים הקרובים.
בהצלחה!

טוב, יש סוג של התקדמות, לא יודעת אם הכל קשור דווקא לזה.
עדיין מתעוררת הרבה בלילה, אבל יש שיפור ניכר בהרדמה ה'ראשית'. אולי זה גם רגישות שלנו למתי היא באמת עייפה ובשלה להכנס למטה.
חוץ מזה, היא כאילו התרגלה לזה שאני מנתקת אותה לפני הרדמה, והיא מתנתקת לבד לפני שהיא נרדמת לגמרי. נראה לי שזה אומר לעבור לשלב הבא ולנתק קצת קודם.
היום בכלל קרה לנו נס: היא נרדמה באוטו! (דבר שלא קורה בדרך כלל. נסיעות = סיוט)

גם אני רוצה להוציא ספר : לא לישון בלי לבכות ... עצוב מאד, אבל זו המסקנה שלי מהנסיונות לשיפור השינה. נכון היא כותבת בהקדמה שעד היום היו שתי שיטות- לתת לתינוק לבכות, או להשלים עם המצב? אז בשבילנו נשארו רק שתי שיטות גם אחרי קריאת הספר. מכיוון שאין לי שום כוונה להתחיל למדוד זמן בכי של הקטנה, כנראה שכל שנותר הוא להשלים עם המצב, ורצוי גם להפסיק לסבול ממנו כל כך. <המרגיעון: השוויון האפשרי הוא שיוויון הנפש>
בקיצור, כשהבנתי שאין מצב שהשינה שלה תשתפר בגלל משהו שאני עושה, שחררתי לחלוטין את הלחץ מהנושא. ככה, במקום אמא מתוסכלת, ממורמרת ועצבנית, שבכל התעוררות רק מבכה את מר גורלה, הפכתי לאמא שמחבקת בכל התעוררות, מלטפת ולוחשת דברי אהבה לאוזניים הקטנות (טוב, אני קצת מגזימה, אני עדיין מקללת בלב, אבל הרבה פחות...). וראו זה פלא: השינה השתפרה! לא שהגענו ליעד שלי (חמש שעות רצופות), אבל יש שיפור.
נאמר כאן כבר הרבה על הצמדות בחזרה כהתמודדות עם הצמדות יתר מצד הילד, וזה אכן עובד. במקום לעצור את הנשימה עד שהיא נרדמת בחזרה, ורק לרצות לברוח מהחדר, אני נשארת לידה עוד קצת אחרי שהיא חוזרת לישון, נושמת נשימות עמוקות, נדבקת אליה למרות שהיא כבר ישנה ואז לאט לאט משחררת וקמה.
זהו. אין לי עיצות פרקטיות (לא התעוררה אפילו פעם אחת במהלך כתיבת ההודעה!!! נס!!!) בהצלחה.

ואני חשבתי שאצלכם המצב ממש השתפר

כמו שאת רואה, הספר שלך מעורר בי השראה

בסהכ בשבוע האחרון דוקא יש שיפור כלשהו. המצב אצלנו בשבועות האחרונים היה ממש פאתולוגי. מסכימה לגבי הקטע של השחרור, אבל לא תמיד זה אפשרי, או בכל אופן לא תמיד זה קל. זה בא והולך. חוץ מזה שיש רגעים שאני תופסת את עצמי וקולטת שמשהו לגמרי דפוק בכל הסיפור הזה. אני מאבדת כאן את עצמי. זה לא רק השינה זה מתבטא בעוד דברים אבל חוסר השינה הכרוני הזה יוצר אצלי איזו קהות חושים שמקשה עלי ליצור שיפור.
שלשום בצהריים, הייתי גמורה מעייפות אחרי בילוי הבקר שלנו, והקטנה פשוט לא ירדה לי מהציצי במשך שעה. כל פעם התנתקה, בכתה וחזרה. זה היה כל כך מייאש. בשלב מסויים פשוט הפסקתי, והיא התעוררה לגמרי אבל זה היה עדיף. זה כנראה גם שיניים אבל כבר אין לי רזרבות.
טוב, תפסת אותי ביום ממש עקום, אבל בדיוק חשבתי שמה שהכי קשה זה שאי אפשר לתכנן כלום. אי אפשר לצפות לכלום. הציפיה, התקוה שעכשו היא תישן את השעתיים שלה ואני אוכל לעשות 123, התקוה שאולי הלילה יהיו לי שעתיים רצופות של שינה...זה האויב הכי גדול. אבל זה נורמלי לקוות ולצפות לאיזשהו סדר בחיים. חיים בלי ציפיות ותקוות הם או חיים מוארים (לא המצב כאן) או חיים עם אטימות, או דכאון.

והקטנה פשוט לא ירדה לי מהציצי במשך שעה. כל פעם התנתקה, בכתה וחזרה
אצלנו כשהוא נצמד בלילה, יונק "על ריק" בשביל להיכנס שוב לשינה עמוקה, ואני לא יכולה יותר, התחלתי להציע מוצץ. בד"כ מתוך שינה הוא מסרב למוצץ ומתרגז. בפעמים האחרונות משום מה זה עבד.

הציפיה, התקוה שעכשו היא תישן את השעתיים שלה ואני אוכל לעשות 123, התקוה שאולי הלילה יהיו לי שעתיים רצופות של שינה...

ההצעה שלי היא להפסיק לנסות להרדים בערב. את תמר מתחילה זה לא משכנע

אבל אולי לך זה ייתן רעיון.
שתהיה איתכם בסלון בערב, מקולחת אחרי ארוחת ערב, עד שתיפול מעייפות ותירדם בעצמה על הספה או השטיח (או אפילו על הידיים של אבא מול הטלוויזיה). שתמשיך לישון שם עד שגם אתם תיכנסו לישון ותיקחו אותה למיטה.

התחלתי להציע מוצץ. בד"כ מתוך שינה הוא מסרב למוצץ ומתרגז.
כל כך מוכר
בפעמים האחרונות משום מה זה עבד.
אז יש תקוה...התושיה משתלמת...?
עד שתיפול מעייפות ותירדם בעצמה על הספה או השטיח.
לצערי זה לא קורה. היא לא נרדמת סתם. אם היא כבר עייפה מדי - היא פשוט באה אלי ומתחילה לייבב, כאילו מבקשת ממני לעזור לה להרדם.
בכל אופן, אני חייבת להגיד שדווקא ההרדמה בערב ממש ממש השתפרה. עשינו כמה דברים שכנראה עוזרים:

המקלחת הוקדמה. היא גם נהנית ממנה יותר כשהיא עוד לא גמורה מעייפות, וגם שמתי לב שהיא תופסת עירנות אחרי האמבטיה.
טיול ערב. מקפידים לעייף אותה לפני השינה. יוצאים לגן מאיר, או לים (בינתיים עוד לא קרה אבל זה בתכנית), או לקפה. שתהנה שיהיו לה הרבה גירויים, שלא תרגיש שהיא מפסידה משהו כשהיא נרדמת. זה ממש משפיע על איכות השינה שלה.
טקס קצרצר אבל יעיל מאד - כשהיא מוכנה לשינה (שפשופי עיניים וכו') - עוברים חדר חדר, היא מכבה את האור בעצמה, אומרים לילה טוב לחדרים, אחרון חדר השינה, ולמיטה. אז ברור לה שהולכים לישון. היא יונקת (כמובן) ונרדמת יחסית מהר.

בצהריים לעומת זאת גם היום היתה איזה שלשת רבעי שעה על הציצי, כל ניתוק מעורר בכי וחזרה לציצי. נראה לי שהשן הארורה הזאת שלא יוצאת כבר איזה חודשיים אחראית לנושא.
בספר כתוב שבצהריים יותר חשוב שהיא תישן גם אם זה אומר שהיא תרדם על הציצי.

מסכימה ששנת צהריים טובה זה חשוב מאוד.

_בפעמים האחרונות משום מה זה עבד.
אז יש תקוה...התושיה משתלמת...?_
כמעט כתבתי שזה הצליח בגלל שהוא הרגיש את הנחישות שלי

אבל אז שמתי לב שזה נשמע בדיוק כמו האמהות שהתינוק שלהן ישן מעצמו 8 שעות רצוף מגיל אפס, והן נשבעות שזה בגלל שהוא קלט את המסר שבלילה ישנים. אז אני לא יודעת להסביר למה עכשיו זה עבד. אולי באמת מתוך שלמות פנימית שלי, אולי סתם בגלל שהוא "התרכך" בנושא.

היא לא נרדמת סתם. אם היא כבר עייפה מדי - היא פשוט באה אלי ומתחילה לייבב, כאילו מבקשת ממני לעזור לה להרדם.
הרעיון שמאחורי ההצעה שלי הוא, שעדיף לשבת עם ילדה מנמנמת על הברכיים ואפילו על הציצי בסלון תוך כדי פעילות שקטה, מאשר להידון לגלות

בחדר החשוך שלה למשך אותו פרק זמן, בגלל שהיא לא נרדמת, ולקלל את הזמן הזה, ולחשוב שמחכים לך 30 דברים לעשות בסלון ובחדר העבודה. זו בעצם צורה של הורדת לחץ.

אני מצטרפת.
הן למתייעצים והם למייעצים.
בענייני ערב:
גם אנחנו הקדמנו מקלחת. הוא מתענג עליה כמו שמזמן לא שמח ברחצה.
אחרי חודשים של שעות בחדר השינה, לאו דוקא של בכי, אבל של טקסי הרדמה ארוכים לבלי סוף, החלטתי שאני מרפה לגמרי. הוא איתנו בסלון.
לעומת זאת ננקטו כמה פעולות סיוע. אין טלויזיה. יש מוזיקה נעימה בסלון. אורות מינימליים ואוירה של רוגע.
משחקים יחד במשחקים שקטים. בנקודות של עייפות (בד"כ יש כמה כאלה פזורות לאורך הערב) אני שואלת אותו אם הוא רוצה ציצי ולישון.
הוא עונה: לא. אני מבקשת שיגיד לי כשהוא רוצה ללכת לישון, והוא אומר: טוב.
באופן עקבי, כבר מספר ימים, מגיע השלב שבו הוא בא מיוזמתו ואומר: אמא, ציצי.
ואז זה פשוט להדהים. אומרים לילה טוב לכל בני הבית, מכבים את האור, ציצי ולישון.
התהליך עדיין יכול להיות לא קצר. יש לו טקסים שלמים וריטואלים שהוא מקיים בחדר השינה, אבל זה מכוון לשינה.
אין מאבק על עצם הקונספציה שעכשיו הולכים לישון.
אין בכי בכלל בכלל.
זה לוקח זמן, שרים שירים, מקריאים ספר, מלטפים, הוא נודד מצד אל צד במיטה הגדולה, אבל הוא נרדם, ובחמידות רבה.
בלי בכי. תמיד בלי בכי.

האמת, ביום זה בהדרגה נעשה דומה. התרגלתי לשאול אותו בנק' פוטנציאליות, והוא עונה.
ההירדמות נעשתה הרבה יותר פשוטה ומהירה.
עד לא מזמן ביליתי שעות במהלך היום בנסיונות חוזרים להשכיב אותו.
היום אני מחכה עד לקצה העליון של העייפות, שבו הוא מספיק עייף ורוצה לישון ומרפה מהמאבק על הערות והשותפות בכל מה שמתרחש.
הכל נעשה יותר קל.

ההצעה שלי היא להפסיק לנסות להרדים בערב. את תמר מתחילה זה לא משכנע זה לא משכנע אותי בעיקר מהפחד שניגרר עם שעת ההשכבה לאט לאט עד שנגיע לכך שהיא הולכת לישון יחד איתנו, ואני אאבד את הערב שלי לחלוטין. היא צריכה בערך 12 שעות שינה בלילה (לא רצופות, כמובן

), ומה שיקרה הוא שהיא תקום בצהריים, תישן צהריים אחה"צ, ותלך לישון בחצות. עדיין שווה לי להשקיע את החצי שעה- ארבעים דקות בהשכבה, מאשר להיות על קוצים ולחכות שהיא כבר תתעייף ותבקש לישון.

<סטיה מהנושא לרגע- שמתי לב שלהרבה משפחות "באופניות" אין שעת השכבה מסודרת. מעניין אותי למה זה בעצם? חינוך ביתי ושעת ההשכבה ?!>

ירח- אם ההשכבה הולכת מהר, זה כבר חצי פתרון לדעתי. אם אני זוכרת נכון, אני התחלתי להתחרפן מהרגלי השינה של תמר בערך כשהיא הייתה בגיל של הג'ינג'ית. זה שיניים, פיפי, רעב, חלומות, אלוהים יודע מה. כנראה שזה מין גיל כזה שקורים בו הרבה שינויים שמשפיעים על השינה. המצב אצלנו מאד השתפר מאז התקף היאוש שלי (אם כי קשה להגיד בוודאות מי משתינו השתנתה...), ובאופן כללי, בסופו של דבר הם גדלים, ושוב הכל משתנה...

תראי, אפשר לנסות לקחת את זה כפרויקט, אבל פתאום נראה לי שזה מצב שמעמיס הרבה מאד אחריות על הילד. האושר והשלווה של כל המשפחה מוטל על כתפיו ועל הרגלי השינה שלו. אני לא שוללת נקיטת צעדים שיכולים לשפר- כמו טקס שינה, לעייף אותה וכו', אבל אני בטוחה שצריך לשחרר את הלחץ ככל האפשר (ברור לי היטב שזה קשה, ולפעמים בלתי אפשרי). מה שקרה אצלנו הוא שבמשך חודש וחצי בערך הפכנו לייקים בנושא שעת השינה שלה, הטקס הארוך וקדושת השלאף שטונדה. ממשפחה גמישה וספונטנית שיוצאת מדי פעם בערב, הולכת לחברים ומרדימה בכל חור אפשרי, הפכנו לכאלו שמסרבים להצעות בגלל המסגרת הנוקשה שכפינו על עצמנו. מזל שתפסנו את עצמנו וחזרנו להרגלינו הקודמים (מה גם שהשיפור היה כל כך מינורי שזה לא היה שווה את זה), כי ההתעסקות "האובססיבית" בשינה שלה העיקה על שלושתינו.

ברור שצריכה להיות רגישות למתי הילד באמת עייף, ולא הרדמה בשעה שרירותית. לדעתי טווח של שעה הוא סביר- למשל להשכיב בין 8 ל-9. העיפות היא מחזורית, אם מפספסים אותה, היא חולפת, ואז יש עוד איזה שעה, שעה וחצי של עירנות, וזה מצב שיוצר ניגוד אינטרסים- הבסיס לכל מאבק.

בקשר למה ש אורי ה כותבת, גם אצלנו אין בכי. אין שום סיבה לבכי. אף אחד לא מכריח שום דבר, היא יכולה לשחק בחדר (החשוך), להסתובב ולטייל. אם היא מייללת, אני שואלת אותה אם היא רוצה ציצי, מניקה בישיבה, ומשכיבה שוב. זה לא קורה יותר מפעמיים. בסוף היא נרדמת לבד. בימים (המועטים מידי...) שבהם היא אכלה ארוחת ערב גדולה + התעייפה מאד, היא מבקשת ללכת לישון, אני שמה אותה במיטה, היא מסובבת אלי את הגב, ונרדמת. אושר צרוף...

אם לסכם במשפט אחד,הזמן יעשה את שלו. זו לפחות הגישה שאני אימצתי (איזה באסה לשמוע, הא?).

שלהן ישן מעצמו 8 שעות רצוף מגיל אפס, והן נשבעות שזה בגלל שהוא קלט את המסר שבלילה ישנים.
חייבת להודות. 4 חודשים ראשונים הייתי מאילו. אולי זה השיעור שלי P-:

ברור שצריכה להיות רגישות למתי הילד באמת עייף
נראה לי שזו הנקודה המשמעותית ביותר בהרדמה. מאז שעלינו על זה, באמת, ההרדמה ממש רגועה. אני מדברת על סדר גודל של רבע שעה עד חצי שעה הרדמה, כולל הנקה. ואכן, בעיה גדולה אחת אולי נפתרה (אני זהירה, טפו טפו טפו...לא לקוות...לא לצפות)
אבל הבעיה היותר חמורה היא ההתעוררויות. סתם היום לדוגמא, נרדמה מאד בקלות, אבל כבר אחרי חצי שעה מתעוררת בבכי. ושוב, ושוב. זה לא דבר חריג. זה קורה הרבה. בשבוע האחרון פחות אבל עדיין קורה. הלילה, באיזשהו שלב היא גם קצת השתעלה, ונראה היה לי שהיא יונקת מתוך איזו הסטריה, במאמץ לחזור לישון, אבל זה לא עושה לה טוב ופחדתי שתקיא (גם זה קורה לה לפעמים), אז הרמתי אותה על הידיים. היא בכתה ונאבקה (גם ככה כל פעם התנתקה מהציצי ובכתה), אבל לקחתי אותה לטיול בבית ושרתי לה קצת, והיא נרגעה, ונרדמה על הידיים. אז מה זה אומר? לא יודעת. כל לילה אצלנו זה משהו אחר.

אוריה, בן כמה הבחור? (שלי בת 11 חודש. עוד לא עונה, אבל סימני ה'רוצה לישון' שלה מאד ברורים), ואחרי שהוא נרדם איך הוא ישן בלילה?

לנו היו כמה נסיונות כושלים לאפס את שעת השינה.
אם לא מציקים לה היא נרדמת בקלות (עם ציצי) בשעתה החופשית שזה בין 12:00 ל 1:00 בלילה.
בד"כ אבא נרדם ורק אח"כ היא. כלומר רק אחרי שהבית דומם לגמרי באמת.(דממה מדומה לא עבדה

).
בזמן האחרון, כנראה שקלטה שאחרי שנה וחצי מיצינו את הסיפור הזה, היא מגדילה לעשות ופתאום גם בשעות האלו לא ממש רוצה לישון. פתאום רוצה "לאכול" (שזה באמת אומר לעמוד מול המקרר ולעשות ספירת מלאי), ועוד סיפור וכ"ו.
היא קמה ב11 בבוקר וישנה שעה וחצי - שעתיים בסביבות 15:00 ..
כל ניסיון מלאכותי להתערב חזר אלינו בהפוכה, והיינו ערים גם עד 3:00 ואפילו 4:00 בבוקר
H E L P H E L P H E L P

בד"כ אבא נרדם ורק אח"כ היא
אתם נראים לי משפחה של רוקרים

באיזו שעה אתם עצמכם הולכים לישון וקמים? (כלומר, גם לפני היות הילדה).
לא מן הנמנע שהשעון הביולוגי שלכם "מקרין" אליה.

_באיזו שעה אתם עצמכם הולכים לישון וקמים? (כלומר, גם לפני היות הילדה).
לא מן הנמנע שהשעון הביולוגי שלכם "מקרין" אליה._
זה נכון , תמיד הלכנו לישון מאוחר (גם בילדותי הייתי מתגנבת לסלון ורואה טלויזיה ממאחורי הספה עד "פסוקו":-))
אבל היא רוצה לישון עוד יותר מאוחר מאיתנו.
אולי זה מן כזה עניין גנטי, וכל דור נהיה קיצוני יותר מקודמו . (גם אצל הסבים והסבתות שלי לא הולכים לישון לפני:00 12- 1:00)

ירח לבן,
הגברבר בן שנה וארבע. עניין ההתעוררויות הליליות תלוי אצלו, להרגשתי, בטיב ההירדמות הראשונית.
באיכותה, יותר מאשר באורכה.
אם הוא הלך לישון בשל, עייף, אבל לא סחוט ונרדם בחמידות, הוא ישן הרבה יותר טוב את הלילה.
גם אם הוא מתעורר זה מאוד עדין, בלי בכי, רק ציוצים. ציצ סימלי והוא ישן בחזרה.
זה יכול להתרחש בין פעם ל-4,3 פעמים בלילה, אבל כמעט אין דבר כזה התעוררות של ממש. לא שלו ולא שלי.
משהו שציצ קטן לא יכול לפתור הוא אירוע נדיר מאוד במקומותינו.
לעומת זאת, דוקא הירדמות חפוזה מידי, כשהוא כבר סמרטוטי לגמרי, בלי הרוגע והתהליך של כניסה אל השינה (זה המלווה בריטואלים הפרטיים שלו), תוליד בד"כ לילה מלא טלטלות.
כשאני מצליחה לדייק בזיהוי הרגע הנכון להיפרדות מרחשי הבית וכניסה אל חדר השינה, אני יודעת כמעט בודאות שצפוי לילה רגוע עם הפרעות קטנות בלבד.
יש משמעות עצומה בעיני להקשבה הרגישה הזו.
אני יודעת שאם פספסתי את הרגע (מה שקורה, כמובן, לעיתים קרובות..) אני חייבת להרפות ולאפשר לו להגיע לתחנה הבאה.
זה תלוי מאוד גם במתרחש מסביב. הוא ילד חברתי ביותר, ואם יש תנועה והתרחשות בבית, אין סיכוי שהוא יפסיד את האטרקציה.

חוט השני,
ליבי איתך.
אנחנו ידענו לילות רבים כאלה, ועדיין זוכים להם אחת לאיזה זמן (רק בלי הפריבילגיה של קימה ב-11:00)
מצאתי שלושה דברים שעבדו בשבילנו: כל יום הקדמתי במעט את סגירת הבסטה.
בהדרגה, בסבלנות, כל ערב עשר דקות אחורה, עשרים, בשיאנו הצלחנו לסגת ב- 25 דקות מהיום שלפניו.
הקדמתי גם את הבקרים, במעט, אבל מספיק בכדי ששנת הצהריים תושפע מזה, ובהתאמה גם שעת ההתעייפות בערב.
וגם התחלתי לחפש אחרי נקודות שבירה מוקדמות יותר. אני יודעת למשל, שבאיזור 18:00 יש לו תמיד תחנה של עייפות.
אז זה הזמן לצאת לטיול ארוך ומסקרן מספיק כדי שהוא ישאר ער.
עד שחוזרים זה בדיוק הזמן לאמבטיה, ארוחת ערב, עוד קצת משחקים ולישון.
אני נדהמת בכל יום מחדש לזהות את אותו תהליך ומבנה מתרחש באותו קצב ואופן.

נדמה לי שמה שחשוב היה לי להבין הוא שזה לא רק עניין הערב והמבנה שלו, אלא היום כולו.
לפי השעה שהוא קם בבוקר, אני יודעת לומר היום פחות או יותר איך יראה היום שלו, מתי הוא עשוי להזדקק למה, ומתי הוא צפוי לישון בסופו של יום.
רק מתוך הקשבה. בלי הצורך לביים או לאלץ אותו לשום שלב בתהליך. וכמובן, אם הדברים זזים ממקומם, אני איתו.
זו לא מערכת מתוכנתת, אבל כנראה שהוא בכל זאת מפתח הרגלים שהולכים ונעשים עקביים.
אני שם רק בכדי להתבונן ולהכיר. הוא מלמד אותי את דרכו.

הקדמתי גם את הבקרים, במעט,
איך?
אני פותחת תריסים, אורות, טלפונים, רעשים - אין אם מי לדבר.הילדה ישנה כמו בול עץ.
אם במקרה היא מתעוררת מוקדם ( ב9:00 למשל) היא משלימה מתישהו.
אם בטעות היא נרדמת מוקדם (לפני 10:00 ) היא מתעוררת אחרי שעתיים רעננה ללילה לבן.
השאלה היא איך לעשות את זה בהדרגה?

אפשר לקבל קצת הספר על השיטה של הספר "לישון בלי לבכות"?
אני כבר מותשת לחלוטין, אובדת עיצות ושבורה מעניין השנה!!!10 חודשים לא עשיתי כלום כמעט חוץ מלישון עם התינוק שלי מ19:00 בערב ולהיות צמודה אליו גם ביום
help

חוט השני,
בבוקר, כשהיה צורך, ממש הערתי אותו. בעדינות, בליטופים, עם הרבה סבלנות וחיוכים. בד"כ הוא קיבל את זה בלי שום בעיה.
קמים לטיול של בוקר, בשמחה ונעימות.
בימים בהם היה חשוב לי לערוך סדר בברדק השינה שלו, הייתי יוצאת איתו מהבית בבוקר עד לשעת השינה של הצהריים.
אני עדיין עושה את זה לא מעט, בעיקר בימים שסדר היום חשוב לי לצרכים נוספים שלי.
אני לומדת לאט לאט להקשיב ולזהות יחד איתו את חלוקת הכוחות לאורך היום.
גם אם הוא נרדם במהלך היום מחוץ לבית במנשא, או באוטו (אירוע נדיר מאוד) הוא ישן שינה קלה וקצרה, אפופת רעשים של העולם שבחוץ.
היא לא מחליפה שנת צהריים הגונה במיטה, ובדרך כלל לא מהווה הפרעה מאוחר יותר.
אני מקפידה ששנת הצהריים תהיה יחידה במהלך היום, ויחסית לא מאוחרת (סביבות 12:00-13:00), כך שבאופן יחסית טבעי, באיזור 20:30-21:00 הוא עייף, שבע ומבקש ציצי.
נדמה לי, שגם פה, כמו ברבים מהתהליכים בגידולם של הקטנטנים האלה, יש להצטייד בהרבה אהבה, סבלנות, הקשבה ונחישות.
העקביות יש בה גם ערך רב.
נדמה לי שהיום ילדתך מתעוררת אל לילה לבן, מפני שלישון ב:22:00 זה חורג מהשגרה שלה.
ככל שאל תוך השגרה יכנסו שינות מוקדמות יותר, כך יכנס לתודעה שלה שזה זמן שינה, וגם התעוררות תהיה כזו שבתוך שינה.
בדומה, אני מניחה, להתעוררויות רגילות בשעות שבטווח השינה המורגל שלה.
היום היא יודעת שזה זמן ה'אקשן', היא לא פראיירית, היא לא תפסיד את ההתרחשויות.

מכיוון שלעניות דעתי, כל היום קשור עם שעת השינה, הייתי מזיזה את הבוקר במעט, אחריו סוחבת אחורנית את שנת הצהריים, ורואה איך זה משפיע על הלילה.
כל יום מעט. לוקחת שבועיים לתהליך הזה ומקשיבה. לנו זה עזר מאוד. השעה 21:50 ואני יושבת בנינוחות וכותבת אליך. הפיצ חורפ.
עד לפני שבועות ספורים, סיטואציה כזו לא היתה עולה על הדעת.
אני מרגישה שזה הקל עלי משמעותית, וגם עליו. יש איזה סדר שנעים לו בתוכו.
שום דבר פנאטי. שום דבר שימנע ממני תנועה חופשית לכל מקום ובכל שעה אם יש לי רצון או צורך בכך, אבל בהחלט בסיס שאם מתאפשר לי, אני אעשה מאמץ לקיים אותו.
אני מרגישה שזה מיטיב איתו, עם מצב רוחו, עם התיאבון שלו, ועם הכוחות שלי.

בימים בהם היה חשוב לי לערוך סדר בברדק השינה שלו, הייתי יוצאת איתו מהבית בבוקר עד לשעת השינה של הצהריים
העקביות יש בה גם ערך רב
מסכימה עם כל מלה.

אבל להתעוררויות התכופות זה לא עזר.

טוב, עשיתי טעות שאולי אחרים יוכלו ללמוד ממנה.
העניין הוא - לא להגזים בהדרגה. כל כך התלהבתי שתוך יום יומיים היא קלטה את עניין הניתוק מהציצי ועשתה זאת בעצמה, ואז במקום להמשיך הלאה לשלב הבא, מיד, 'נחתי על זרי הדפנה'. פחדתי להרוס את מה שכבר נוצר, וחשבתי לתת לה קצת זמן להתרגל לזה. רעיון גרוע.
עד כמה שזכור לי היא לא נותנת שם זמנים מומלצים אבל קראתי איפשהו שמדובר על סהכ של 10 ימים. זה כבר נשמע הגיוני. לתת בערך יומיים לכל שלב ולעבור הלאה. לא להתמזמז.
אני עכשו קצת תקועה. אמנם ההרדמה השתפרה ללא היכר, ולעתים קרובות היא מתעוררת וחוזרת לישון לבד, וגם נרדמת לבד בסלקל ובעגלה (דברים שלא קרו קודם לכן), אבל עדיין מתעוררת המון לינוק. היא גם הבינה את הפטנט של מתנתקים וחוזרים, ולא אכפת לה גם 10 פעמים ליבב ולחזור לציצי.
אנחנו בכיוון של לעשות גמילת לילה בכל זאת.

אמא לא נורמלית - מבינה ללבך ושולחת לך חיזוק (וגם לי ולכל השאר באותה הזדמנות)
הספר הוא שיטה ללמד את התינוק לבכות שטוענת שבמקום בכי צריך סבלנות. היא מתארת שם תהליך הדרגתי של התנתקות מהציצי והרדמה קלה יותר. אבל אם את באמת רוצה לנסות, נראה לי שתצטרכי לעיין בו בעצמך...

ביום ב' התעוררה במקרה ב 6:30. תפסתי על זה טרמפ, יצאנו, משכנו עד הצהריים, הלילה התחיל טיפה מוקדם מהרגיל.

יום ג'. ב 7:00 ינקה, הערתי אותה בעדינות , שוב יצאנו (לים) היתה קצת עצבנית ועייפה, נמנמה קצת, ישנה צהרים 12-14 וב21:30 נרדמה!

יום ד'. התעוררה עליזה ב 7:00, יצאנו ובילינו עד הצהריים....
ההמשך יכול היה להשמע נהדר אבל אירוע משפחתי קטן בערב קצת קלקל את ההמשך, ארוחת שישי כבר הרסה לגמרי הלילה שוב נרדמה כרגיל - בחצות.
צריך שוב להתחיל מ ה ת ח ל ה.

הי חוט! כל הכבוד על הנסיונות לנירמול השינה! מה המסקנה (המבאסת) מכל הסיפור? שאין ברירה, אם רוצים לעשות שינוי, צריך להקריב קצת מההרגלים הישנים שלנו לטובת המאמץ. בעצם מדובר על תקופה מוגבלת של כמה שבועות שבהם צריך להקפיד (יחסית) על השעות, ואחר כך אפשר לחזור להרגלים הישנים. אנחנו עשינו את זה במשך כחודשיים, בפנאטיות יתרה (כתבתי על זה יותר למעלה), ואז כשראינו שיש התבססות של הרגלי שינה חדשים, שחררנו את החבל. היום אנחנו מאד גמישים בערבים, אבל אם יוצא שיש כמה ימים רצופים שהשכבנו מאוחר, או הרדמנו באוטו, אני משתדלת מאד שיהיו בתמורה כמה ימים נורמליים של השכבה במיטה, עם אמבטיה וסיפור, בשעה נורמלית. זה כבר משמר את המצב הסביר שהצלחנו להגיע אליו ( לא בטוחה אם אני מדחיקה או שזה באמת, אבל נדמה לי שהצלחנו לפתוח מרווח קבוע של 4 שעות בלילה!).

להקריב קצת מההרגלים הישנים שלנו לטובת המאמץ.
בהחלט! רק שכל פעם שאנחנו מחליטים על תקופה כזו פתאום צצים כל מיני אירועים מיוחדים שאי אפשר לוותר עליהם.
בכל זאת היום התעוררה ב 9 בבוקר ולא מזמן נרדמה (21:45) כך שעוד לא אבדה תקוותנו:-)

היי, חדשה כאן ועם אותה בעיה של חיבור הפיטמה שלי לשינה של התינוק. אבל הבעיה הכי קשה היא שגם כשכבר התנתק מהפיטמה מרצונו ונרדם, או אם נרדם על הכתף של אבא, ברגע שמניחים אותו בעדינות במיטה הוא מתעורר בבכי קורע לב, וכל הסיפור (הנקה, ניתוק / הרדמה על הכתף) מתחיל מהתחלה. הוא פשוט מד גובה, ואינו מוכן שינחיוהו על המיטה שלו ולא בשום מרבץ נחמד אחר. עצות?

אגב: בן 5 חודשים

ברגע שמניחים אותו בעדינות במיטה הוא מתעורר בבכי קורע לב
בלי קשר לספר הספציפי, כשמניחים צריך לוודא קודם שהוא כבר נכנס לשלב השינה העמוקה. מרימים בעדינות יד או רגל שלו ושומטים אותה - אם היא נשמטת ללא מאבק

הוא ישן חזק ואפשר להעביר. אם הוא קצת זז, לחכות עוד כמה דקות.

תודה, החוויה של המבט הנעלב בעיניו כשהוא מתעורר לגלות שאני מנסה להניח אותו במיטה קורע את ליבי.

גם אצלנו זה היה ככה,
השתפר עם הזמן, וגם - הנקה בשכיבה עזרה להימנע מהעברה למקום אחר. הוא עוזב בעצמו את הציצי כשנרדם עמוק.

עכשיו אני מבינה שאולי אנחנו לא מדברות על אותו הדבר... כי אנחנו ישנים איתו באותה המיטה, אז יכולה להרדים אותו בה ולהשאירו שם.
לא יודעת איך זה אצלכם.
מומלץ

בפעמים בהם ישן איתנו במיטה ישנו, בן זוגי ואני, רע מאד. זה לא בשבילנו. הוא ישן במיטתו בחדר שלנו. ובצהרים אני ישנה אתו תוך כדי הנקה במיטה שלנו. רק כך אני מצליחה להשלים קצת שעות שינה

האם מישהי ביצעה את השיטה של ניתוק הפיטמה והצליחה בהדרגה באמת ללמד את הילד להרדם לבד?
בספר נראה כאילו כל מי שתנסה תצליח...
התינוק שלי בן שנה ומאד עקשן- אנחנו כבר שבוע עם השיטה אך כלום לא השתנה- מתעורר כל שעה בממוצע, בבכי, וחייב תדלוק הנקה כדי להרדם מחדש...
אשמח לשמוע מנסיונכן.
@}

אני יודעת שאני מתעקשת יותר על דברים שחשובים לי ופחות על כאלה שלא.
אולי ההנקות האלה חשובות לו?

כן, אבל כמה שזה מבלבל!
מרגישה שאם אניק אותו בלי סוף תהייה לו שינה לא רגועה ויסבול כי לא יידע במשך הרבה זמן להרדם בדרך אחרת ואצל אחרים
וכשאני עושה את השיטה- מרגישה שגורמת לו סבל כשההנקות נקטעות...

כי לא יידע במשך הרבה זמן להרדם בדרך אחרת ואצל אחרים.
אני לא יודעת מתי הוא יידע להירדם בדרך אחרת (ברור שכן! השאלה רק מתי), אבל אצל אחרים הוא בטוח יירדם בדרך אחרת, שתפתיע גם אותך. תינוקות מבינים מהר מאוד למי יש ציצי ולמי אין

לעשות איתו מסעות אימונים רק כדי "לא לגרום לו להתרגל" זו אסטרטגיה זוללת אנרגיה והרבה פעמים גם לא יעילה. כיוון שאלה לא "תנאי אמת" ואת והוא יודעים את זה (הוא קולט ממך), זה לא עובד.

הבעיה לא ממש מוכרת לי. אמנם יש לי ילד בן 2.8, עדיין יונק וגם רוצה ציצי לפני השינה וגם מתעורר בלילה לפעמים יותר ולפעמים פחות. אז אם אני לא יכולה יותר אני פשוט אומרת לו שאני לא יכולה יותר. אז לפעמים הוא מקבל את זה ולפעמים הוא בוכה, אז הוא בוכה כמה דקות ספורות וכשהוא רואה שאני רצינית, הוא מפסיק לבכות, אני מציעה חיבוק וזהו הוא הולך לישון.
לפעמים אומרת לו לפני השינה שלא יעיר אותי באמצע הלילה כי לא אתן לו יותר ציצי עד הבוקר. אני עוד לא ממש מצליחה לעמוד בזה באופן מושלם אבל אנחנו הולכים ומתקרבים אל היעד. אני מאוד מאוד עייפה מלהניק ויש רגעי חסד שכיף להניק אותו ולראות אותו מתפנק ומתחמם עלי.
לרוב אני כבר באוף אחד גדול.
אבל מדובר בילד די גדול- כשהיה קטן ינק מתי שביקש בלילות ולא היו בעיות חריגות. התעורר כמה שהתעורר.
כמובן שאנחנו בלינה משפחתית ושניהם הולכים לישון בשמחה וללא וויכוחים.
יש ריטואל לפני השינה וזה מאוד מאוד חשוב גם להם וגם לי, כדי לסגור את היום בשלום.

_אני יודעת שאני מתעקשת יותר על דברים שחשובים לי ופחות על כאלה שלא.
אולי ההנקות האלה חשובות לו?_
ואולי השינה הרציפה חשובה לך?

זו בחירה, מה חשוב יותר. לו ההנקות או לך השינה.
הצגת את הדברים כאילו את מנסה לעשות את זה למענו. למענו הכי כיף לו לישון צמוד לציצי ולינוק/למצוץ כל הלילה. למה לא. וחוץ מזה:
לעשות איתו מסעות אימונים רק כדי "לא לגרום לו להתרגל" זו אסטרטגיה זוללת אנרגיה והרבה פעמים גם לא יעילה

אם את רק 'מבולבלת' ולא 'מיואשת... הרוסה מעייפות...עצבנית...קורסת...חייבת לישון קצת....לא יכולה לתפקד...' וכן הלאה אז תניקי אותו בכיף. אני מניחה שהוא לא רעב כל שעה אלא משתמש בציצי כמו שתינוק שלוקח מוצץ משתמש במוצץ, לא רואה עם זה בעיה עקרונית.

האם מישהי ביצעה את השיטה של ניתוק הפיטמה והצליחה בהדרגה באמת ללמד את הילד להרדם לבד?
אני מוכרחה להודות שאני נכשלתי קשות ביישום השיטה הזו, ובכל שאר השיטות שניסיתי (שחוץ משיטת ה5 דקות ניסיתי כמעט הכל).
כבר ילד שני, וגם הוא מתעורר.
ונרדם עם לבכות.
לא מכירה אף אחת שהצליחה עם השיטה הזו.

לא מכירה שיטה של ניתוק הפטמה.
מכירה שיטה של לתת לאבא להרדים במשך כמה לילות (גם בראשית הלילה וגם התעורריות במהלכו, אם יש).
אצלנו עבד נהדר עם שתי ילדות.
היום (שנה וארבע) אני גם יכולה להרדים בעצמי בלי ציצי אם אני רוצה (לרב אין לי סיבה אבל אם יש פטמות דואבות וכד' - אני יכולה להרדים בליטופים).

בשביל לעשות מהלך כזה צריך באמת לרצות. אין חצי עבודה.
זה אומר קצת בכי בלילה הראשון ופחות ממנו בזה שאחריו אבל בכל מקרה מדובר בבכי בידיים של מישהו אוהב מאוד שמתיחס לבכי ועושה כל שביכולתו כדי לתת תנאים טובים לתינוק (חיבוקים, טיול במנשא אם צריך, אוכל או שתיה וכד').

אני חושבת שבגיל שנה שני הצדדים זכאים לשינה רצופה במשך הלילה.
(ואם הנקות הלילה הן בשביל הקלוריות - להקפיד יותר על ארוחת ערב מזינה, בלי הסחות).

בכל מקרה מדובר בבכי בידיים של מישהו אוהב מאוד שמתיחס לבכי ועושה כל שביכולתו כדי לתת תנאים טובים לתינוק (חיבוקים, טיול במנשא אם צריך, אוכל או שתיה וכד').

בלי קשר לשיטה, אני מסתובבת ברחבי האתר ומספרת לאמהות לתינוקות בגיל הזה (כן, הוא עדיין תינוק) שזה לגמרי נורמלי וקורה לכולן בסביבות גיל שנה עד שנה וחצי.
סביר בעיניי שיש כאן שני מרכיבים. אחד פיזי לגמרי - או קפיצת גדילה, או צמא, או רעב (בכל אלה אפשר וכדאי לעזור על ידי זה ששמים בקבוק מים ליד המיטה ובננה או מלפפון או משהו שאפשר לכרסם.) השני רגשי - פחדים שעולים מהפרדות מאמא, עקשנות אולי? (באלה, נסיוני האישי ונסיונן של רבות אחרות פה באתר הראה שהענות לצרכים האלה על ידי הצמדות מרגיע את החששות והפחדים והילד משחרר ביתר קלות.)

אני חושבת שהגיע הזמן לפתוח דף שיהיה מוקדש רק לנושא הזה ולענות בו על שאלות, כי זה שב ועולה בכל מיני דפים שקשורים כמו דף על שינה, דף על גמילה, דף על הנקת פעוטות... רצוי שיהיה מקום אחד בו אפשר לדבר על הנושא הספציפי הזה. כי הוא קשה ויש שלל דרכים לגיטימיות לטפל בו, רק שבעיניי חבל שלא לקרוא לילד בשמו. <אני מנסה להגיד שאני לא חושבת שיש פה בעיית שינה.>

כך או כך, אני מאחלת לשניכם שינה טובה ובריאה וממלאת מצברים במהרה. בחרי אשר תבחרי.
@}

כתבתי פה משהו
איך מפסיקים הנקה לילית

תודה לכולכן. @}

למענו הכי כיף לו לישון צמוד לציצי ולינוק/למצוץ כל הלילה

אני חושבת שבגיל שנה שני הצדדים זכאים לשינה רצופה במשך הלילה.

מבינות את הבלבול?
כל הרופאים ומומחי הפרעות שינה בהם נתקלתי (באופן אישי או וירטואלי) טענו כי ילד בן שנה המתעורר כל שעה ולא יודע להרדים את עצמו, סובל מהפרעת שינה רצינית וצריך לעזור לו ללמוד להרדם לבד! פה באתר הדעות בדרך כלל בקצה השני של הסקלה..
ואני מחפשת אמצע שפוי ולא כל כך מוצאת...
אני נהנת מההנקה ויש לי סבלנות להמשיך כך בלילה אך הייתי שמחה להרגיש יותר שלמה עם העניין.
ניצן, מסכימה שהנושא פרוץ בדפים רבים ושצריך דף מאחד.

ילד שמקבל ציצי בכל התעוררות ישמח להתעורר.
אני מכירה הרבה ילדים שהתעוררו כל שעה לינוק וברגע שיומיים הם קיבלו אבא (עם בקבוק. אפאחד לא ניסה להרעיב) הם הפסיקו להתעורר.

אני נהנית מההנקה ויש לי סבלנות להמשיך כך בלילה אך הייתי שמחה להרגיש יותר שלמה עם העניין.
זה נראה לי לב העניין.
בעצם את אומרת שהמצב כמו שהוא היום טוב לך וטוב לו, והבעיה היא בעצות של מומחים למיניהם. אז למה לחפש "אמצע"? אני מציעה להיגמל מהסתמכות על מומחים

אני מציעה להיגמל מהסתמכות על מומחים
גוריינת.

כל הרופאים ומומחי הפרעות שינה בהם נתקלתי (באופן אישי או וירטואלי) טענו כי ילד בן שנה המתעורר כל שעה ולא יודע להרדים את עצמו, סובל מהפרעת שינה רצינית וצריך לעזור לו ללמוד להרדם לבד!
טוב, הם מקבלים במרפאות שלהם הרבה הורים מודאגים שמתלוננים על זה - אין פלא שזה נכנס ל"ספר הפתולוגיות" שלהם.

בלי קשר, אני חושבת שאמא שצריכה לתפקד/לעבוד במשך היום (ורוב האמהות צריכות), צריכה (לא זכאית! צריכה) גם לארגן לעצמה מספיק שעות שינה. אם זה לא בלילה, צריך השלמה בצהריים או מתישהו. אם אין אפשרות להשלמה בצהריים, לפעמים אין ברירה וזה יבוא על חשבון התינוק (כלומר גמ"ל). אבל כשעושים את זה, צריך להבין שעושים את זה לא בגלל ש"התינוק לא בסדר" אלא בגלל שאחרת המערכת כולה לא תתפקד.

אני גיליתי שאם לא יורדים לי מהציצי לפני השינה גם שכבר רדומים, זה בדרך כלל פיפי. ובכלל התעוררויות בלילה. לבדוק פיפי.
<קראתי מאוד ברפרוף. אם התגובה הזאת לא קשורה לכלום, אפשר למחוק>

פלונית, אני יכולה להציע לך פגישת התייעצות עם דיאנה אידלמן. היא לא קיצונית וכן יכולה לעזור לך להגדיר תכנית שתתאים לכם. 7482895 באזור חיוג 09.
אני גם הייתי במצבך. ניסיתי את לישון בלי לבכות וזה קצת שיפר אבל לא לגמרי. אני בסוף כן העברתי לבקבוק, אבל זה לא מחייב אם את לא רוצה.
הפגישה עם דיאנה מאוד עזרה לי! שווה!
רק רוצה לחזק את מה שכתבה קרוטונית - זה לא נכון שהתינוק לא בסדר. מבחינתו הוא ימצא את הזמן לישון שינה רצופה (מנסיון עם הילד השני... זה מגיע אם נתערב ואם לא). אבל גם את חשובה מאוד והשינה שלך שומרת על תפקוד אז אם אין לך פתרון אחר לשינה צריך לעשות שינוי בלילה לטובתך.
עוד משהו שאצלנו עובד - בהתעוררות בבוקר (חמש או שש) בעלי לוקח את הקטנים לסלון או חדר אחר ואני ישנה שעה או שעתיים (עד שבע, תלוי מתי התעוררו) שינה טובה ורצופה. אצלי שינה בבוקר היא הכי טובה...
בהצלחה

אם התגובה הזאת לא קשורה לכלום
קשורה. קשורה.
תינוק שעושה פיפי כשמתעורר, יונק יניקה קצרצרה. אחרת, (אם הוא מתעורר בשביל פיפי), הוא יכול להתקע על הציצי שעות.

מבינות את הבלבול?
ואני מחפשת אמצע שפוי ולא כל כך מוצאת...

אני חושבת שהבלבול נובע מכך שנטיית לבך אומרת לך משהו 'באופני' והוא:
אני נהנית מההנקה ויש לי סבלנות להמשיך כך בלילה. (קיצוניות א')
אבל רוצה אישור לכך מהרופאים (קיצוניות ב')
את רוצה להרגיש שאת 'אמצע שפוי' אבל להניק כל שעה לא נחשב אמצע שפוי. זה לא אומר שזה לא בסדר.
דרך אגב, אני מניחה שהוא ישן לידך ואת לא צריכה לקום להניק אותו כן?

אני מציעה להיגמל מהסתמכות על מומחים.

(רוצה לציין שאני לא מאילו שחושבות שזה נורמלי/ נכון/ בסדר/טוב/נפלא להניק כל שעה בלילה. אני חושבת שזה גרוע מאד, לי. אבל נשמע שלך זה בסדר, אז לכי עם זה.)

החלטתי לשמוע לעצתכם לא להסתמך על עצות של אחרים (-;
מנסה להקשיב לעצמי.
בימים האחרונים אני ממשיכה עם שיטת ה"לישון בלי.." ונראה שיש שיפור ומצאנו לנושא תשובה מעשית מספקת- אני מניקה את המתוק בכל פעם שהוא רוצה והוא מצידו מפרגן לי הנקות קצרות יותר.
נראה גם שהוא מתחיל להבין שהוא במיטה.. שהוא לא מתעורר בבכי עם עיניים עצומות ורק מחפש ציצי אלא מסתכל, מסתובב, מנסה קצת לבד. אבל יש סיכוי שזה לא בזכות השיטה אלא בשל העובדה שהקטנצ'יק גדל. P-:
בינתיים אסכם לעצמי את מה שתמיד אני מנסה לזכור אך שוכחת- זה בסדר לא לדעת את התשובה ה"נכונה" העיקר לעשות את הכי טוב שנראה לי ושמתאים לי. (-:

רוצה להוסיף מניסיוני הטרי... יותם בן שנה, התרגל להתעורר כל שעה או פחות כדי שנרים אותו, ומיד היה חוזר לישון. אחרי שבועיים הבנו שזו התניה שפשוט צריך להפסיק אותה, זה היה נראה שלא הוא נהנה מזה ובטח לא אנחנו שהיינו גמורים מ 8 התעוררויות בלילה...ואז החלטנו ללמד אותו להירדם לבד, כלומר כשאנחנו באופן מסוים בסביבה אבל לא על הידיים וכדומה, ועשינו ואריאציה של שיטת 5 הדקות, זה היה קצת קשה אבל ממש לא נורא, ואני רוצה להמליץ עליה: אני החלטתי שאני לא נותנת לו לבכות יותר מדקה שתיים ושאני מקשיבה טוב טוב אם זה בכי של מצוקה איומה או של מחאה, ושברגעי ההרדמות הסופיים אני לידו, שרה לו שיר. בהתחלה פשוט בכה בכי של מחאה חצי דקה-דקה, נכנסתי, שוב חיבקתי (בלי להרים), דיברתי, ליטפתי, הרגעתי, הראיתי לו את הבובה שהוא אוהב...ויצאתי שוב וחוזר חלילה. זה לקח 5 ימים והתקצר עד מהרה משלושת רבעי שעה לחצי שעה ולעשר דקות. אתמול והיום יותם נרדם עם הבובה, ליטופים, ושיר שהוא אוהב. בכלל לא יצאתי מהחדר ברגע שהרגשתי שהוא למד והבין. והוא קיבל את זה באהבה ושמחה. מהלילה הראשון הוא ישן, עד היום לילות שלמים ורצופים, וכולנו קמים שמחים מאוד!

M הלבנה
אין לי את הספר אבל את מוזמנת להתיעץ. הייתי במצבי שינה קשים הרבה זמן ואני בטוחה שיש כאן עוד הרבה שיוכלו לתרום לך מנסיונם (או שסתם יוכלו לנחם) אם את מעוניינת בכך...

M הלבנה? , יש לי את הספר "הורים גם בלילה"- יכול לעזור?אשמח להשאיל . גם אצלנו הלילות מעניינים... את מוזמנת לפנות לדפבית או למייל mishmeshon בג'ימייל נקודה קום

תפוח אדמה, תודה,
המקרה שלנו ככל הנראה לא קשה במיוחד יחסית לאחרים, אלא שבשבוע האחרון הן בן זוגי והן אני היינו חולים, וכיוון שכך לא היתה לנו מספיק אנרגיה להמנע ממספר מוקשים. לרוע המזל אלה, בתורם, הובילו לשני לילות של טיולי מנשא ב-2 בלילה ברחבי העיר. אתמול כולנו ישנו שינה ארוכה ורציפה אז עכשיו החיים נראים בריאים יותר.

אולי לה, בינתיים רכשתי את הספר אבל אשמח להעזר גם ב"הורים גם בלילה". אכתוב לך למייל בקרוב על מנת לתאם. תודה!

אמא לתאומים, כתבת:

הקטנים שלי עד גיל 3 חודשים ידעו להירדם עצמאית (כן כן!)
זה ממש קלאסי.
רוב התינוקות נרדמים בעצמם באיזור גיל 3 חודשים.

ככל שמתקרבים לאיזור החצי שנה זה נפסק אצל רוב התינוקות.
למעשה כמעט אי אפשר "להרגיל" בגילאים האלה. מה שיש זה הטמפרמנט הבסיסי של התינוק + השאלה אם משהו מציק לו או לא.

הקטן אגב כל הזמן הזה כהרגלו - נרדם לבד ולהיפך לא סובל ידיים ועירסול ואפילו הציק לו כשהייתי בסביבה
לא סובל ידיים, לא סובל עירסול, ומציק לו - אלה סימנים לאיזו רגישות חושית, שצריך לאבחן. נדמה לי שיש עדיפות לאיבחון וטיפול מוקדם (לא זוכרת איך קוראים למקצוע שמאבחן את זה, מציעה לשאול את תמרוש רוש).

הקטן מתלהב בהיסטריה ובוכה לסירוגין כי לא מצליח לישון (הנוכחות שלי כאמור מעולם לא תרמה לו ומצד שני מרגע שהתחלתי עם ה הרגל הזה הוא לא יכול בלי שאהיה לידו ככה שהוא ממש סובל, מנסה לישון בוכה מנסה לישון בוכה, סחוט מעייפות.
הניחוש שלי שזה לא קשור למה שניסית להרגיל. זה קשור לקשיים שנובעים מרגישות חושית. מציעה להתייעץ עם מי שמתמצא ברגישות חושית ויכול לאבחן את הילד הזה ספציפית כדי לגלות מה באמת יעזור לו להירדם.

עד שישנים יוצאת הנשמה.
זה בדרך כלל סימן מובהק ש:

אתם מגיעים למיטה אחרי שהם כבר עברו את השעה שלהם מ-ז-מ-ן.
הם לא הוציאו מספיק אנרגיה פיזית בשעות שלפני השינה.
פחות מדי אוויר צח בחוץ?

.קיצר נראה לי שככל שגדלה התלות שלהם בי.
זו טעות אופטית. הם נולדו תלויים בך לחלוטין, אחרי שברחם בכלל לא היו להם חיים בלי חיבור טוטאלי אלייך...
האם הם מסוגלים ללכת? לקחת לעצמם אוכל? לרדת למטה במדרגות בבטחה? להתרחץ בעצמם?

את יכולה להתחיל להנהיג טקס אם יש לך כוח לזה, רק שתדעי שיכול לקחת חודשים רבים עד שהוא ישפיע.

_קיצר נראה לי שככל שגדלה התלות שלהם בי
זו טעות אופטית. הם נולדו תלויים בך לחלוטין, אחרי שברחם בכלל לא היו להם חיים בלי חיבור טוטאלי אלייך...
האם הם מסוגלים ללכת? לקחת לעצמם אוכל? לרדת למטה במדרגות בבטחה? להתרחץ בעצמם?_

בשמת, אני מריעה לך !
אי אפשר לנסח את הדברים טוב יותר.

ותוספת קטנה ל אמא לתאומים: את צריכה לזכור ששעת שינה משותפת לתאומים נוחה ומועילה לך אך לא בהכרח עונה על צורכיהם השונים.

ותוספת קטנה לאמא לתאומים: את צריכה לזכור ששעת שינה משותפת לתאומים נוחה ומועילה לך אך לא בהכרח עונה על צורכיהם השונים.

לירון, אני משתמשת במילים שלך- אי אפשר לנסח את הדברים טוב יותר.

זה כל כך נכון ואנשים שאין להם תאומים לא מבינים, וגם הורים לתאומים נוטים לפעמים לא להבין/לזכור זאת. זו לא ביקורת! גם אני בתור אמא צעירה לתאומים לא הבנתי את זה בהתחלה.
הילדים שלי היו מתעוררים עד גיל שנתיים, כל אחד בשעה אחרת. הבן בשעות זוגיות והבת בשעות אי זוגיות, או להיפך... הכל תמיד היה הפוך. אי אפשר היה להרגיל אותם לשינה בשעות אחידות כי הם פשוט שני ילדים שונים, זו לא אשמתם שהם נולדו באותו זמן ואי אפשר לדרוש מהם לישון באותן שעות!

ואני חושבת שבאמת הפתרון היה לישון איתם יחד במיטה הגדולה. זה לפחות הקל על ההשכמות התכופות וההירדמויות. בגיל שנתיים הכל השתנה פתאום, ומהר מאוד שנהם התחילו לישון לילה רצוף. ככה זה, ושמעתי את זה גם מאמהות אחרות לתאומים.

לעניין הרגישות החושית לגמרי ברור שיש לו משהו רק שמי באמת מאבחן את זה? והבנתי שבכל מקרה הפתרון זה עיסוי שאין לי מושג איך עושים (כל פעם שאני מנסה להבין מסתבר שיש מיליון אסכולות, למען השם).

זה הקטן עם הטונוס שרירים נמוך - קשור לרגישות חושית? אתמול בלילה ניסיתי לערסל אותו והא ממש בכה, ניסיתי ללטף בפנים זה מציק לו. כולו התרגשות מהנוכחות שלי עד אי שקט ומצד שני עייף מותש.

פחות הוצאת אנרגיה פיזית ופחות אויר צח - יכול להיות, אם כי בימים שיש גם וגם אין השפעה גדולה על השינה וההיפך, בימיםש כולנו מתפדלאים גם אין מגמה קבועה של קושי ולפעמים ההיפך.
השכבה בשעה מאוחרת - אני בספק, אני משכיבה בדיוק כשהם מראים סימני עייפות ופחות או יותר בזמן שהם רגילים לישון בו.

אני לא מנסה להשכיב אותם יחד, הכל לפי דרישה, זו לא הבעיה.

אני כן שמה לב שבימים רוויי פעילות מבחינתם (למשל ביקור משפחתי אצל מישהו) הם נרדמים טוב יותר... וגם אחרי אוכל.

לגבי שנת הלילה לא מצפה לשנת לילה רציפה, הם קמים לאכול פעם אחת ואני נותנת וקמים עוד פעמים אחדות בגלל מוצץ שנפל. שוב - לא זו הבעיה.

ובשמת כתבתי לתמרוש בעניין רגישות חושית, מקווה שיש משהו לעזור בעניין, י ש לך עיצה לבינתיים?

שבימים רווי פעילות מבחינתם (למשל ביקור משפחתי אצל מישהו) הם נרדמים טוב יותר.
צודקת. קלאסי.

לגבי רגישות חושית - גם טונוס שרירים הוא חלק מהעניין. אין לי עצה לבינתיים חוץ מעיסוי תינוקות הודי (נו איך קוראים לדף שפתחתי בדיוק על זה? תובנות לגבי עיסוי תינוקות הודי ?). הרבה מהתרגילים שתקבלי יהיו בעיסוי הזה. תראי שם את הקישור להדגמה ביוטיוב של האמא שעליה צילמו את הספר "ידיים אוהבות".

תובנות לגבי עיסוי תינוקות הודי. תראי שם את הקישור להדגמה ביוטיוב של האמא שעליה צילמו את הספר "ידיים אוהבות".

הם מתעוררים מלאאא בזמן האחרון, בבכי, אני מחזירה מוצץ, מכסה וחוזרים לישון, 15 פעם בלילה, חוץ מלאוכל. אני מותשת... זה כאילו נהיה יותר ויותר גרוע, יכול להיות שיניים? כל היום הם נושכים גזר וכו' וכאלה אבל זה ככה כמה חודשים...

כן, שיניים זה סיפור של כמה חודשים )-: אבל גם יכול להיות המון דברים שאין לנו מושג: צמאים, חלום רע, חם מדי, קר מדי, היה רעש מפחיד...

ועכשיו שניהם מצוננים והלילה הקודם היה על הפנים. הקטן גם מקיא, היום ואתמול והי ה מעט חום. יש שיטות להקל?

מקיא חום וצינון - כנראה איזה וירוס, לא הייתי משייכת לשיניים. לחום עזור מאוד סקין טו סקין. זה מווסת את חום גופו לפי המערכת שלך. לצינון עוזר להגביה ראש בלילה (על כרית קטנה, אפשר אפילו להניח משהו תחת המזרון, או להניח ראש התינוק לישון על הזרוע של אמא. גם לחתוך בצל ולהניח בחדר השינה בסמוך לראשים - עוזר לשחרר סתימות אף.

צריך ללכת לרופא? זה בערך יומיים ככה, חום מאתמול רק. אבל כן מרגיש לא טוב יומיים

עניין של גישה - אני אישית משתדלת כמה שפחות ללכת לרופא. אני הולכת רק במצבים ממש חמורים... ורק כשאני מאמינה שלרופא תהיה דרך לעזור ולהקל, שאני לא יכולה לעשות לבד בבית.

כאמא לתאומים שלוותה גם גידול של ילדים יחידים, רוצה להעיר ולהאיר שמאד מורכב ולא פשוט להתנהל איתם באותה טבעיות שבה גידלנו ילד יחיד.
לפני הכל את אחת והם שניים, קשה לשאת ולחבק עם זוג ידיים אחד שני ילדים עם צרכים שונים.
והם חולים, ומוציאים שיניים וכו' והכל כל הזמן בשניים...
עבורי זו היתה חוויה נפשית קשה ביותר.

הלוואי ותצליחי לזכור כל הזמן שאת עושה הכי טוב שאת יכולה וזה המון וגם הלוואי שתהיה לך עזרה אמיתית, נוחה, מאפשרת ומעצימה !!

כן רסיסים, תחושת יסורי המצפון לא עוזבת וזו אכן חוויה מנטלית קשה מאוד, תודה על הדברים שלך. אין שום סיכוי להסביר את זה לאנשים מהצד. גם במשפחה, גם כאלה שנמצאים בתוך זה...