נולד לי אח חדש

[אנונימי]

ראו גם חינוך ביתי לקראת הילד השני, התרחבות הלב עם בוא הילד השני, אח חדש.

[מיץ_פטל*]

איך מכינים באופן טבעי ילד בן שנתיים להצטרפות תינוק חדש למשפחה ?האם יש צורך בכלל להכין?מה נחשב מוגזם ומה לא?
איך נוהגים עם הגדול לאחר הלידה?איך עוברים את השינוי הזה במשפחה באופן הכי רך וטבעי?

שמעתי עמדה שנשמעה לי שונה כי אין צורך להכין את הילד לקראת הלידה וכי בחושיו הוא מבין מה קורה ויודע....אלא אם כן הוא שואל ולענות באופן מדויק לשאלותיו ותו' לא. אותה אם מספרת כי כאשר התינוק החדש נולד היא לא בקשה מהגדול יותר להיות מעורב בגידולו. היא השתדלה לא לבקש שיביא לה משהו עבור התינוק כמו חיתול או מוצץ, היא לא אמרה משהו כמו " בא תראה איך אני מניקה את יובל". אלא נתנה לדברים לזרום. כאשר הניקה ביד אחת ביד השניה חבקה ושחקה עם השני, כאשר התינוק היה רגוע ונינוח שמה אותו לידה והמשיכה להקדיש את זמנה לשני.
המסר שהועבר נולד לנו תינוק אך מקומך במשפחה לא השתנה. אתה לא צריך לדאוג לו אני פה למטרה זו. אני מספיק גדולה (פיזית) כדי להרים את שניכם, כדי לשחק עם שניכם.
ולדבריה הילד הגדול אכן המשיך בחייו ללא זעזוע גדול והמשפחה עברה ברכות יחסית את השינוי שחל.

[אביב_חדש*]

יש ספרים לילדים בנושא.
אח חדש לגמרי של דוד גרוסמן, ספר הפילפילים של פרנקל (כתבה את סיר הסירים)

[בשמת_א*]

אני מאוד לא אוהבת את הספרים האלה. יש בהם משהו מלאכותי ודידאקטי מדי, לטעמי. יש בהם עוד בעייה, והיא: שהם מספרים לילד מראש כמה רע הוא ירגיש ועל מה, כשייוולדו לו אח או אחות קטנים. ככה יוצא, שבמקום "להכין" את הילד, הם "מתכנתים" אותו שיהפוך את הנושא לבעייה.

[נאוה_פרנס*]

מיץ פטל, יש בובות מתאימות לעניין
בובה של אימא שיולדת ובובות של תינוקות
פשוט תקני ותני לו לשחק, עני על השאלות שלו וזהו
בכל מקרה, זה גיל צעיר ולכן ההמלצה היא לספר רק קרוב לתאריך
שיהיה מוכן להיעלמות של אימא לכמה ימים
שיהיה מוכן לתוספת, למרות שאחרי יום יומיים הוא אולי יברר מתי מחזירים
ובכל זאת, שלא יחכה הרבה זמן כי מושג הזמן שלהם עדיין בעייתי

[אביה_נו*]

בשמת - יש עוד בעיה עם הספרים - בבקורינו האחרון ב"בית אריאלה" דפדפנו ב3 ספרים על "איך בא תינוק לעולם" (הספרנית שלפה לי אותם - "אלה הכי טובים" ) - ובכולם הלידה מצוירת בבית חולים (אמא עם חלוק במיטה ורופאים בבגדים ירוקים לידה) או ליתר דיוק ה אחרי-לידה מצוירת, את הלידה עצמה לא מראים... ; ואח"כ יש כמובן מוצצים ובקבוקים (גם או רק).
השארתי אותם שם.
לגבי בקשת עזרה - אינטואיטיבית נראה לי נכון התאור לעיל, לא לבקש ולא ליזום אלא לתת לילד בזמנו ובקצבו - מה שהוכיח עצמו עד כה בכל תחום של חיינו. סה"כ בגדול הרצון שלו הוא לחקות אותנו. אני מניחה שכמו שטיפין טיפין הוא פתאום מיזמתו מחזיר דברים למקום (ומבשר לי על כך בגאווה גדולה) או עוזר לי ע"י שמגיש לי חפץ או משהו, הוא אולי, מתישהוא, ירצה לעזור פה ושם גם עם התינוק; ככל שזה יהיה יותר נתון לשליטתו הוא יותר ירצה לשתף פעולה.

[מיץ_פטל*]

יש לנו ספר שנקרא "בבטן של אמא" מה שנחמד בו זה שאפשר "לפתוח" את הבטן ולהציץ מה התינוק עושה. המלל לא מדהים אבל האיורים ממש נחמדים.
יחסית למה שראינו הוא היה די מוצלח.הוא גם מקבל בשמחה את פני התינוק החדש ולא הופך את השינוי למשהו טרמאטי.

נאוה
היכן משיגים בובות כאלו?

דרך אגב לקחנו אותו איתנו לסיורים בחדרי הלידה והוא מאוד התלהב מהמיטה החשמלית פחות מהשאר .
מישהי כרעה ללדת באחד הסיורים והיא ממש צרחה, אוהד היה מודאג. אז הסברנו שעכשיו יש אישה שהתינוק שלה עומד לצאת מהבטן וזה כואב לה.
מיד אח"כ שמענו את התינוק ואח"כ גם ראינו אותו.

[נאוה_פרנס*]

חפשי בחנויות צעצועים מובחרות (אני נשמעת כמו פרסומת )
כל מקום עם צעצועים איכותיים במיוחד
נסי אולי באתרים טיפוליים - יש בובות אנטומיות (אם את יודעת אם זה בן או בת)
הבובה עם הבטן בטוח יש בחנויות צעצועים וגם ערכות של בובה תינוקת ואביזרי טיפול
יש משחקים של בובות שכוללים טיטול להחלפה, בובות שאוכלות ומפרישות ועוד
נסי אולי ב- טויס אר אס באגף הבובות או בחנות צעצועים טובה עם גישה להתפתחות הילדים, למתן מענה לצורכיהם

[עין_הסערה*]

גם אנחנו מצפים לתינוק חדש, ובתנו כרגע בת שנה ושבעה חודשים.
כולם שואלים אותי: את מספרת לה? היא מבינה? איך היא תגיב?
אני מוצאת שאני מתנהגת בעיקר כמו שתיארת.
אני מספרת מידי פעם שלאמא יש בייבי בבטן.
נראה לי שהיא עוד קטנה מכדי להבין מילולית, אבל אני בטוחה שהיא מרגישה ששינוי הולך לקרות.
אני מרגישה אינטואיטיבית שהדברים יסתדרו.
לא חשבתי אם אבקש ממנה לעזור לי בדברים קטנים עם התינוק החדש -
אולי כן, אבל לא בצורה שתגרום לה לחשוב שיש לה מקום רק אם היא "עוזרת".

[אם_פי_3*]

לפעמים דווקא לבקש מהילד לעזור, עוזר לו להרגיש חשוב, ולא מיותר - דבר שהוא עשוי להרגיש בגלל כל ההתעסקות עם התינוק. בנוסף, כמו שכתבתי במקום אחר, קשר יוצר קשר. אח "גדול" שמטפל בתינוק, יש יותר סיכוי שיאהב ויסתדר איתו טוב, גם כשהתינוק קצת יגדל. זה גם נותן לו את התחושה שסומכים עליו - ונותנים לו דרך לגיטמית "להתעסק" עם ה"צעצוע" החדש...
כמובן, שצריך להקשיב לילד, ומשם לראות אם זה לא מעניין אותו, או שזה מעורר התנגדות, כמובן שלא כדאי לחייב...

[אביב_חדש*]

בשמת - ניתן לפתוח את הספר לדיון לגבי תחושות. ולא חייבים לסכם את הדברים בספרים. אפשר לדבר גם על דברים חיוביים שבאים מהלב.

[בשמת_א*]

שגית, בטח, איזו שאלה.
הבעיה היא, שאני אישית לא אוהבת שמכניסים לטליה לראש בעיות שלא קיימות אצלה ואולי לעולם לא ייתקיימו, אבל מרגע שהכנסת למישהו פיל לבן למחשבות - הוא יחשוב על פילים לבנים, קפיש?

[איילת_השחר*]

אני צריכה עצה עבור חברה.
נולד לה הבן השביעי.בנה ה-6 שהוא בן 1.3 קיבל זאת יפה ובטבעיות,בנהה-5 ,בן ה-2.7 מקבל זאת קשה מאוד.
הוא משתולל,מכה,מתוסכל בצורה איומה.כמובן שאפשר להבין אותו.הוא לא מסוגל לראות אותה מתקרבת לתינוק.
קשה לה מאוד או יותר נכון היא עוד לא מצאה דרך להתמודד עם זה.
האם למישהי\ו יש רעיונות?הצעות?
אשמח להעביר לה.תודה.

[נאוה_פרנס*]

איילת, אני ממליצה שהיא תקדיש לכל ילד "זמן מיוחד" בשבוע כדי לעשות משהו שהוא/היא רוצה - לבד! רק עם אימא
זה אומר למצוא מישהו שישמור על התינוק, ועם 7 ילדים זה הרבה יותר קשה מאשר עם 2-3, אבל...
זה מאוד יקל על הילדים לדעת שלאימא יש זמן בשבילם.
אולי, בגלל שזה 7 היא יכולה להקדיש להם זמן בזוגות, או פעם בשבועיים חצי יום אבל... זה חשוב!!
אגב, אני מניחה שהצעיר פשוט יגיב מאוחר יותר. אין דבר כזה אח שלא מגיב
לא חשוב כמה יש, זו תמיד פלישה לטריטוריה וגזילת זמן אם

לגבי גיוס הילדה לעזרה, כרמית,
אני חושבת שצריך לזרום עם היוזמות של הילדה.
אני יודעת על ילדים שדווקא הגיוס לעזרה שמטרתו "לתת להם תפקיד"
גרם להם לחוש ביתר חוזקה את המיקוד סביב התינוק החדש
צריך לחוש את הילד ולהגיב בהתאם - גם במחיר לקחת בייביסיטר לשעתיים מדי פעם
חשוב לדעת שככל שהפער גדול יותר,
הם מודעים יותר לפער בהקדשת הזמן, מצד אחד
אבל זקוקים לפחות זמן כדי לפצות על זה, מצד שני
תוך התחשבות באופי הילד. לפעמים בן ה- 4 שלכם יסתפק בפחות מבן ה- 6 או ה- 10
ועוד משהו: אל תטעו בקטנים ש"שמחים ואוהבים" אלו צריכים יותר ממי שמגיבים

[יעל_ג*]

לפני חודש רחצתי את רוני (בת 3 וחצי) ואת תומר (בן שנה ורבע) ביחד באמבטיה. תומר לקח קערה ושם אותה ככובע על הראש וכשראה שאני צוחקת המשיך לעשות זאת שוב ושוב. לרוני היה מאוד קשה לראות עד כמה אני נהנית מתומר. היא הניחה את כף הרגל שלה בחוזקה על הקערה באופן שלא איפשר לתומר לבצע את הלהטוט שלו יותר. מאוד התרגזתי כי היה משהו מאוד זדוני במעשה ונזפתי בה. ואז היא אמרה: "אני לא אוהבת...אני לא אוהבת... (היא הסתכלה מסביב לחדר)... אני לא אוהבת לכלוך". "את לא אוהבת לכלוך?" שאלתי, "אני לא אוהבת...אני לא אוהבת...את פו הדב" היא אמרה. "אני חושבת שאת רוצה להגיד שאת לא אוהבת את תומר" עזרתי לה. "נכון" היא אמרה בהקלה ברורה. "זה בסדר להרגיש שאת לא אוהבת את תומר" אמרתי, "אבל אני לא מסכימה שתציקי לו". מאז אותו יום, בו נתתי לה לגיטימציה לא לאהוב את אחיה, אין יום שחולף מבלי שהיא תזכיר לי שלוש פעמים לפחות שהיא לא אוהבת את תומר. הסיפור הזה משעשע אמנם, אך הוא הוכיח לי כמה חשוב שניתן לבכורים אפשרות לכעוס על המצב החדש שכפינו עליהם. מישהי פעם אמרה לי שלידת ילד נוסף עבור האח הבכור הוא כמו שבעלי יביא הביתה אישה נוספת,ויגיד: תכירי, זאת X , היא תגור איתנו ואני אוהב גם אותה - תסתדרו". בכל פעם שהילדים רבים - אני מנסה להיזכר בזה ולהתייחס ביותר סלחנות למצב.

[אביב_חדש*]

(נכנסתי הנה בזכות הגריינים - ח"ח יונת ורועי)
אני לא יודעת מה טומן לנו העתיד, אבל אגם ומור מתרגשים מאוד לקראת לִיבִי (ב' דגושה, לא מצאתי דגש) שתיוולד.

• מור שכבר לא יונק שבוע, מספר לי כבר הרבה זמן שליבי תינק משד ימין והוא משד שמאל (העדפה שלו כמובן)
• אגם מדבר על העתיד: "אמא, נכון ששלושה ילדים זה קשה?" אני: "אתה מתכוון שעוד מעט יהיו במשפחה שלנו 3 ילדים?" אגם: "כן, כשיש שני ילדים, אחד לאמא ואחד לאבא, וכשיש שלושה ילדים זה קשה" אני: אל תשכח שאתם כבר יותר גדולים ויכולים לעזור, אתם מתקלחים לבד ומתלבשים לבד, יודעים להכין לעצמכם קורנפלקס לבד, ותוכלו לעזור לי בהחתלה ועוד דברים". אותי זה ריגש.
• אגם שוב שואל: "אמא, כשליבי תיוולד, איפה אני אשב באוטו? בבוסטר או בכסא מקדימה או שמאחורה וליבי מקדימה?" אני: באמת רעיון, שאתה תשב בכסא שלך מקדימה ואמא עם ליבי מאחור".

אני מאוד מתרגשת מההתעניינות ומההיענות שלהם לעזור עוד לפני שראו את התינוקת, ואני רוצה לשים את עצמי במקום כדי לא להתאכזב מהנפילה שעלולה להגיע כי ליבי לא תהיה צעצוע, ולעתים תבכה ותדרוש את תשומת ליבי המלאה, כנ"ל את של שביט.

[תמר_אופיר*]

שגית,
את יכולה להשאר במקום... אצלנו זה עבר חלק בכל הפעמים, הייתה התעניינות ולפעמים עזרה (היום יש לי המון עזרה) רק כשהם רוצים כמובן, המון שאלות וגם ויתורים מתוך הבנה. גם היום כשחושן (שנה וחצי) משמידה ליולי(5) משחק היא קוראת לי "הצילו!" ולא מפרקת את חושן.נכון שלפעמים היא כועסת עליה אבל זה קורה רק שהיא הורסת לה משהו או מושכת לה בשיער... לא נתקלתי בכעסים על עצם קיומה.
וכך גם עם הילדים הגדולים. וההפרשים ביניהם היו מאד שונים, כל אחד קיבל אח בגיל שונה...

[בשמת*]

שגית, אני כל כך מתחברת...
גם אצלנו נאלצנו לעשות "הפסקת הנקה" עקב צירים מוקדמים, לפני כמה שבועות, וטליה מחכה ללידה כדי לחזור לינוק.
היא כבר אוהבת את העובר מאוד, היא גם החליטה על שם בשבילו (שבטח יהיה השם שניתן לו בסוף...), היא מדברת אליו לבטן, ועוד.
אבל היא גם מעלה כל מיני בעיות. למשל, היא דואגת שהוא יהרוס לה צעצועים כשהוא קצת יגדל... אנחנו מדברות על הדברים האלה וחושבות על פתרונות. אני מאוד משתדלת להציג את לידת התינוק בצורה מאוזנת, שלא תתקבל תמונה ורודה מדי שתגרום אחר כך לאכזבה ותיסכולים ענקיים. אני גם מספרת הרבה על איך היא נולדה ואיך היא היתה בתור תינוקת קטנה.

עכשיו יש לנו עוד "תמריץ": אחותי ילדה לפני שבועיים, אז אפשר לדבר גם על בת הדודה הפיצפונת.
אגב, כיוון שגם אחותי שכבה כל ההריון, ולפני כמה ימים היא כבר התחילה להתאושש פיזית, אז מייד רואים שיפור גדול אצל הבן הבכור (בגיל של טליה). אצלי ואצל אחותי, יחד עם התינוק החדש מקבלים מחדש גם את אמא, אז מבחינה מסוימת יש שיפור בתנאים...

לפני כמה ימים באה אחותי לבקר אותי, עם התינוקת החדשה, כמובן. פעם ראשונה מזה שלושה חודשים שהתראינו... במהלך הביקור, הילדים הגדולים שיחקו להם, ואני זכיתי להחזיק קצת את התינוקת המתוקה (חוויה מעניינת, תינוקת אחת על הכתף, ותינוק אחד בתוך הבטן, שניהם בגודל דומה...).

אגב, התינוקת שלה נולדה בדיוק במשקל של טליה, ולבשה גם את הבגדים שהשאלתי לה להתחלה, שהיו של טליה. אז זה היה עוד תמריץ להגיד לה שככה בדיוק גם היא נראתה, ובכזה גודל היא היתה, וככה היא שכבה עלי וכן הלאה.

באותו ערב התנהלה השיחה הבאה עם בתי (קטע מהשיחה):
אני: "מה חשבת היום כשהחזקתי את ל.?"
טליה: "חשבתי שזה מאוד מוזר".
אני: "ומה הרגשת כשהחזקתי אותה?"
טליה: "שאם את מחזיקה אותה אז את לא יכולה באותו זמן לחבק גם אותי".
אני: "אז את חושבת שכשייוולד האח שלך אני לא אוכל לחבק את שניכם באותו זמן?"
טליה: "כן".
אני: "אבל הרי אחרי הלידה דיברנו שתוכלי כבר לינוק, אז אתם הרי תינקו יחד, אז בטח שאני אוכל לחבק ולהיניק את שניכם באותו הזמן".
טליה (צוחקת): "כן, אני אנק מצד שמאל והוא יינק מצד ימין!" (שגית, אותה ההעדפה! מעניין...)
אני: (צוחקת) "ואחר כך תתחלפו!"
(צחוק גדול, טליה משחקת קצת ברעיון)
אני: "את מבינה, יש לי שתי ידיים, שיכולות לחבק שני ילדים בבת אחת, ושתי ברכיים, כך ששני ילדים יכולים לשבת עלי בבת אחת, וגם שני שדיים, כך שאני יכולה להיניק שני ילדים בבת אחת. אני בדיוק בנויה להחזיק שני ילדים ביחד".

יש גם דיונים בשאלה, אם לוקחים תינוק במנשא, אז האם אפשר לקחת גם אותה על הידיים באותו זמן (או במנשא).
כמו כן יש דיונים על סדר הישיבה באוטו. טליה רוצה שאני אשב באמצע, בין שני כיסאות הבטיחות שלהם. אבל זה לא מתאים לסידור שבו הסלקל נשאר באוטו, קשור, ואני נכנסת ויוצאת בקלות.

[עדי_יותם*]

שגית ובשמת, איזה סיפורים מרגשים!
בענייניםפרקטיים, שגית, אסור עפ"י החוק לילד עד גיל - 12? 14? לשבת מקדימה. זו באמת בעיה.
הבכורה שלי גם אמרה פעם (לא מזמן, כשהיתה בת חמש) ששלושה ילדים זה קשה, כי איך אפשר להניק את שלושתם? (-;
ולא, היא לא ינקה צמד, אבל איכשהו זה עלה - אולי היא ניסתה להגיד לי שמספיקים לנו שני ילדים (-:

[בשמת*]

כן, מסעדה - תוך כדי השיחה המצוטטת עם בתי חשבתי לעצמי: הנה אני בנויה לשני ילדים, ולא ליותר... רציתי שלושה, אבל נראה שיהיו שניים...

ואגב, אם אנחנו כבר מדברות - תוכלי לבוא השבוע לגמור את העבודה שהתחלנו בפעם הקודמת? או לפחות להתקדם? ואולי סוף סוף השעון יחזור לבעליו?

[אביב_חדש*]

מסעדה - (התחברת מהר חזרה...) - לפי איך שהבנתי עד גיל 14, אפשר לשבת מקדימה במתקן ריסון. אני אבדוק את הנושא ברצינות רבה, סמכי עליי, אני לא מקלה ראש בעניין.

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

שגית,
שאלה שמטרידה אותי קצת,זה לא מוזר לך לקרא לילדה בשם כשהיא עדיין לא נולדה?
אגד מתי את צריכה ללדת?

[חגית_ל*]

אני מתכננת צעד התאבדותי כלכלי, נפשי ופיזי - להביא עוד תינוק/ת כשהקטנה תהיה בת שנה.
העניין הוא שאני מרגישה פושעת מנוולת לעשות לה את זה, מפני שהיא כ"כ מאוהבת בי ופתאום יבוא היצור הזה שיגזול אותי ממנה.
אני מנסה לצייר לי תמונה של שניים יחדיו, אבל אני רואה מה קורה עם הגדולה, בת 6.5, שאחרי חצי שנה סוף סוף היא מרשה לעצמה לזרוק מדי פעם שהיא שונאת אותה, שהיא מגעילה, באה בכל עת שאני מניקה אותה ועושה דברים דווקא כי היא יודעת שזה ירגיז אותי - כמובן ע"מ לקבל מעט תשומת לב שכ"כ כ"כ חסרה לה שנשבר לי הלב. יום שלם היא אומרת 10 פעמים ב-5 דקות 'אמא בואי', 'אמא תסתכלי' ולמרות שאני יודעת שהיא במצב קשה אני נורא נורא נורא מתרגזת עליה ואנחנו ניכנסות לסיחרור למרות שאני יודעת שאני לגמרי טועה כל הזמן.
אבל היא גדולה, היא יכולה להביע את עצמה ויכולה לקבל את ההתנצלויות שלי, ואני דואגת (אולי לחינם, מכל הבחינות, כי אולי זה לא יצליח) שהקטנה בכלל תהיה בפלונטר בגיל כ"כ קטן ותשנא את התינוק/ת כל החיים אח"כ.
עיצות ואיפוסים יתקבלו בברכה.

[חגית_ל*]

משהו? מישהו?

[חגית_ל*]

טוב, אצל כולם כניראה זה דומה.

[מיכל_מ*]

ביחסים עם הגדולה אני לא בטוחה שאת לגמרי טועה כל הזמן. אני חושבת שהיחסים ביניכן משתנים, בגלל השינוי במשפחה.

אולי הכעס מצביע על מקום שנעשית בו עבודה נפשית, וברגע שמבינים את זה אפשר להתחיל ליצור סביבה נפשית תומכת עבורכן, להשתנות בה יחד. כמו שכשמבינים שלידה היא דבר כואב מתחילים ליצור סביבה תומכת שתאפשר התמודדות טובה ומספקת עם התהליך.

[תבשיל_קדרה*]

אני מתכננת צעד התאבדותי כלכלי, נפשי ופיזי - להביא עוד תינוק/ת כשהקטנה תהיה בת שנה.
לא הבנתי כ"כ - למה?

[חגית_ל*]

מיכל - תודה.
גילה - למה מה? למה התאבדותי או למה תינוק/ת?

[תבשיל_קדרה*]

למה את רוצה כ"כ כבר עכשיו?

[חגית_ל*]

כי אני עוד מעט בת 42.

[חגית_ל*]

זוגי צודק כשהוא אומר שהוא רוצה זמן להכיר את הקטנה ושהוא לא רוצה אח"כ לבכות ברדיו שאין לנו כסף לגדל אותם. הכל כ"כ מסובך!

[חגית_ל*]

מצד שני, אם היינו חושבים על כסף לגדל אותם אז לא היינו עושים לא את הראשונה ולא את השנייה.

[תבשיל_קדרה*]

הו! אני בהחלט מבינה את ההתלבטות.

[חגית_ל*]

הי גילה, אני מוצאת את עצמינו משוחחות בכל מיני דפים

[מיכל_מ*]

חגית, שיפצתי את ההערה הקודמת שלי.

[חגית_ל*]

מיכל, שוב תודה לך @}

[רחל*]

אני מתכננת צעד התאבדותי כלכלי, נפשי ופיזי - להביא עוד תינוק/ת כשהקטנה תהיה בת שנה.
גם אני באותה סירה. התכנון כרגע הוא ללדת כשהבכור יהיה בן שנה ושלושה חודשים בערך. יש לנו רק ילדוד אחד אבל הדבר היחיד שמקשה עלי להכנס לפרויקט הזה הוא הדאגה איך הוא יתמודד עם יצור קטן שיגזול ממנו את האהבה ותשומת הלב של אמא. מהרבה סיבות החלטנו שנביא אותם צפופים ואני שלמה עם ההחלטה. אני פשוטה לא מגיעה להבנה עם עצמי איך אני "נוטשת" את אהובי הקטן ומזיזה אותו לצד. אני קוראת ומשוטטת באתרים בהם דנים בדברים כאלו וברוב המקרים בעלות נסיון אומרות שההתחלטה קשה אבל בטווח הארוך זה טוב לשניהם. אני כל כך אוהבת אותו שאני לא מסוגלת לראות כל כך רחוק. אני רק רואה אותו בוכה עם דמעות תנין שממיסות אותי בגלל שאני עם תינוק/ת ולא איתו.
מצד אחד אני רוצה להיות רק איתו ולהנות ממנו ואיתו כמה שאפשר. מצד שני ישנם אלף ואחד שיקולים צודקים והגיוניים למה כן עוד ילד ובכזה הפרש. זו אכן דילמה קשה.

[מ_י_כ_ל*]

רחל, אני כל כך מזדהה שזה כואב! ואני לא מתייחסת לשיקול הכספי (כי כבר כתבו פה למעלה שילדים זה מאוד לא כלכלי...), אלא לפן הרגשי.
אין ספק שילד נוסף "יגזול" (אני שמה במרכאות כי לא ניתן "לגזול" משהו שמגיע...) ממך תשומת לב וזמן. גם כמעט שאין לי ספק שהגדול יקנא. אני אפילו שמעתי את עצמי, בזמנו, מהרהרת בנושא עם מילים בנוסח 'בגידה' בילד הגדול (זה היה אחרי שידיד אמר לי שלומר לילד "אתה כל-כך נהדר, שהחלטנו להביא עוד אחד" זה בערך כמו לומר לאישה "את כל כך נהדרת, שהחלטתי להנשא לאישה נוספת"...).
דעי, שהלבטים שאת מעלה מתעוררים גם כשהרווח בין הילדים הרבה יותר גדול משנה. אצלי יש רווח של 3 שנים בין הילדים, ועדין הגדול לקח קשה את הגריעה מתשומת הלב של אמא כפי שניסחת זאת, וזה אכן שובר את ליבי. לכן, אם ההתלבטות שלך היא רק בענין "מוסריות" המעשה ברווח הנדון (ולא בענין עצם הבאת ילד נוסף לעולם), הרי שבאמת אין להתלבט - במוקדם או במאוחר תחושי את אותן תחושות קשות המתעוררות כשאת רואה את ילדך הגדול כואב, אז אם את שלמה ומעונינית ברווח מסויים - לכי על זה.

אבל על דבר אחד שכתבת אני חולקת, וזה לדעתי לב הענין - הקטן שלי אולי גזל קצת תשומת לב אבל הוא בפירוש לא גזל את ה אהבה של אמא! כמו שחמותי תמיד מספרת: כשנולדה לה ביתה הבכורה היא לא הבינה איך היא תוכל למצוא עוד כל כך הרבה אהבה לילד נוסף, אבל כשהוא נולד היא מצאה, והמון. כשנולד השלישי היא שוב תהתה, אבל שוב מצאה עוד יותר (טוב, השלישי היה בעלי...) וכך הלאה עד שנולדו לה ארבעה ילדים. מוסר ההשכל (שחוק וסופרלטיבי כשיהא) - אין גבולות לאהבת אם, לא בכמות ולא במספר! אני חושבת שגם הילדים מפנימים זאת בסופו של דבר, וזו נחמה גדולה עבורי ואולי גם חצי פתרון לשאלה למה בכלל להביא עוד ילדים. על כל פנים, אני עושה ואעשה כל מאמץ כדי לעזור לילדי להפנים זאת.
איכשהו, לאור אהבתך הרבה לבנך הבכור, נראה לי שגם את תמצאי אהבה גדולה לא פחות לילד הנוסף, ובנך הבכור לא יוזז הצידה , כי אם יחלוק את המרכז עם אח או אחות קטנים!
מתי שלא יהיה - שיהיה במזל!

[רחל*]

הקטן שלי אולי גזל קצת תשומת לב אבל הוא בפירוש לא גזל את ה אהבה של אמא!
לא התכוונתי שלא תהיה לי די אהבה כדי להכיל את שניהם. התכוונתי מנקודת מבטו של הבכור. ראייתו שתינוק חדש גוזל ממנו את אמא ואז "כאילו" (בהבנה של זאטוט) אמא אוהבת אותו פחות.
תודה לך על התשובה. אני מאמינה שזה בהחלט נכון שתמיד, בכל מרווח, הנושא קשה לעיכול גם לגדול וגם לאמא. אני פשוט נתקלת בנושא מהר מכפי שאי פעם חשבתי, ולפני שלגמרי הסתגלתי לאימהות אני צריכה לתכנן איך להיות "חכמה" עד כמה שאפשר בנושאים כל כך רגישים עם ילד כל כך קטן. אני מאד מקוה שזה יסתדר. גם אצלי המילה "בגידה" עוברת בראש ולא פעם. מעולם לא תיארתי לעצמי כמה עזה יכולה להיות אהבה לילד אחד קטן שלי וכמה כואבים עלולים להיות דברים "נכונים".
מסתבר שהחיים זה לא גן של שושנים אבל כנראה שנסתדר בסוף
שוב תודה.
רחל

[יונת_שרון*]

נראה לי שמרווח כזה זה כמעט כמו לגדל תאומים, ככה שאת יכולה לשאול אמהות לתאומים איך הן מסתדרות.

[תמר_אופיר*]

לנו יש מרווח דומה בין שני הגדולים, (שנה וארבע) ובהתחלה מאד נבהלתי לגלות שאני בהריון שוב ויש לי תינוקת רק בת חצי שנה.
אבל כשרועי נולד שירה קיבלה אותו באהבה מופלאה, הקשר ביניהם היה דבר מדהים! אחד חולה והשני בוכה מדאגה, אחד עצוב השני מחבק ועוד כאלו חוויות מדהימות שלראות אותם מהצד זה היה מרגש נורא! אבל מעייף:-p
אבל גם עם תינוק אחד עייפים הרבה פעמים אז יש יתרון בלהיות עייף בשביל שניים , אם כבר אז כבר....
עדיין הקשר ביניהם הוא משהו מיוחד כששירה בת 13 וחצי ורועי שנה וארבע פחות. וגם כמה פעמים שדיברנו על זה אני והם לאף אחד אין הרגשה שהוא ננטש או נבגד או קיבל פחות...ליולי (בת 6 וחצי) הרבה פעמים קשה בגלל חושן (בת 3) מה שלא הכרתי קודם ואילו חושן מקבלת באהבה, בהבנה ושמחה את מעיין אז איך אפשר לדעת מה עובר עליהם?:-)

[חגית_ל*]

אני מצאתי שכשחיבקתי את הגדולה 10 פעמים ביום ואמרתי לה 'אנחנו אוהבים אותך מאוד' כל פעם זה עזר כמו קסם - ושוב התשובה היא פשוט חיבוקים ואהבה.

[טרה_רוסה*]

לי אמנם אין ניסיון, אבל אינטואיטיבית נראה לי שכשהמרווח בין האחים קטן, הם גדלים כך שאינם היחידים וזה נראה להם טבעי. לעומת זאת, אם ילד בן 4 רגיל כל חייו היות הילד היחיד של הוריו ואז מגיע הילד השני, זה כבר קשה יותר.

[לילה_טוב*]

חגית ל, אני ממש סקרנית - כמה כבר עולה לך תינוק אם את מגדלת בלי חיתולים, בלי מטרנה, בלי מיטה, בלי עגלה, עם בגדים מהאחים הגדולים וכו'?

[טובי_י*]

לילה טוב ממתי גידול ילד מסתיים בשלבים של חיתולים, מיטה משפחתית וכו' ?
גם אם בטווח הקצר(כשהם עדיין פעוטים) גידול באופן טבעי לא עולה יקר, מה על הטווח הארוך?
צעצועים, חוגים, תחביבים, בילויים, לימודים, הפסד ימי עבודה, בגדים, אוכל, בייביסיטר ועוד ועוד....

[חגית_ל*]

לצערי מעולם לא חישבתי כלום. שמרטפים בינכה אין אצלינו, לפחות הגדולה בת 7 ומעולם לא חוותה שמרטפות. אבל זה עולה כן. וגם גיליתי שעוד תינוק זה עוד פה להאכיל והקטנה, ברוך השם, פרסרית גדולה. הגדולה מתעבת חוגים אבל קניות היא מאוד מאוד אוהבת.
מנטרה לגדולה 'אהבה-אהבה-אהבה'.

[לילה_טוב*]

בלי לחשוב: בגדים כבר יש, צעצועים כבר יש, אוכל - הקטנה אוכלת מצוין אבל התוספת לקניות השבועיות היא שולית, בייביסיטר אחת שומרת על כל הילדים, חוגים, בילויים ותחביבים - עניין של כמה שנים טובות, עניין של סדר עדיפויות וכו'. אולי בעוד כמה שנים טובות כבר יהיה די כסף? ובכלל, אני מאמינה שהוא מגיע כשצריכים אותו ואף פעם לא מודאגת בקשר אליו, גם כשאני לוקחת סיכונים, ואכן זה מסתדר. וגם, מדגישה שוב, סדר העדיפויות משתנה. מוציאים פחות על דברים אחרים, פחות חשובים בתקופה זו של החיים, וכאלה שמימלא נדחקים הצידה, כמו בילויים למשל (אצל רוב הזוגות שאני מכירה - הקול של באופן בכל אופן). וכשלא מוציאים כסף על גן אז להוציא עשירית מזה על חוג או הצגה או חומרי יצירה או מה שלא יהיה, נראה פתאום כסף קטן.

[פינת_השקט*]

איך מספרים לילדה בת 5 + על ההריון?
איך מתמודדים עם השאלה (שנשאלה בעבר) מאיפה התינוק שבבטן הגיע?

האם יש ספר מומלץ

[ענבל*]

אני מתנצלת מראש בפני חדווה אבל - אני שונאת את ספר הפילפלונים - הוא מספר את סיפורו של הפילפילון הבן האהוב אשר בעקבות לידת אחותו כולם זונחים אותו (פתאום הפסיקו לרחוץ אותו והוא אמור להסתדר לבד) הוא מקנא וההורים מנחמים - למה להכניס לילדים תסביכים - אולי היא (חו"ח) תאהב את התוספת למשפחה? למה ללמד אותה מראש שאח/ות זה רע?
זאת הבעיה שלי עם רוב ספרות הילדים לגבי הריון.
ספר מסוג אחר (לא בהכרח טוב) הוא של יהודה אטלס - בבטן של אמא, הטקסט - לא בדיוק ברמה של ילדים קטנים (אולי לבת 5.5 זה כן יתאים) והוא עוזר לילדים לדמיין מה עושה התינוק בבטן של אמא. הספר לא מדוייק מדעית (במציאות התינוק לא אוכל פופקורן ולא אורז מזוודה לפני היציאה מהבטן),וגם נותן לילד כמה תקוות שוא (ללכת עם ההורים לחדר היולדות ולהמתין בחוץ עם אחות +מיץ ללידה) - זה לא ריאלי לא בלידה בב"ח ולא בלידת בית, אבל הוא זורם עם הפנטזיה של הילד ועם הסקרנות שלו.
קראתי פה היכנשהו, ואני אנסה הפעם - כישגיע הזמן לספר לאפרוחים- פשוט להראות להם ספרות מדעית עם תמונות של עובר בבטן. הרבה יותר נכון, מרתק ויפה.
שיהיה המשך הריון ולידה קלים.

[עידית_ק*]

וגם להראות אם יוצא תינוקות קטנטנים שרק נולדו ושלא יהיה הדימוי של תינוק בן 9 חודשים. אפשר לדבר איתה על איך תוכל לעזור עם התינוק החדש ואיפה יישן .
כמו עינבל, לא מצאתי ספר ממש טוב , אני קיבלתי את "האח הקטן של פספס" גם סיפר שטעון שינויים מסוימים ומשלב את הקינאה ועם זאת גם משחק משותף של שני אחים .

[הריונית_בארונית*]

גם אני לא אוהבת את ספר הפלפלים ואת כל הספרים הללו ש מכניסים,למעשה, לילד רגשות ומחשבות שאולי הם לא שלו בכלל.
נדמה לי ש"אח חדש לגמרי" של דויד גרוסמן הוא טוב(בכלל, גרוסמן הוא טוב).

[אילה_א*]

ספר ישן מאוד שקוראים לו כיצד באים ילדים לעולם
אולי ניתן להשיגו בחנויות יד שניה

[בתנועה_מתמדת*]

עוד לא נולד אבל אנחנו מתמודדים עם הרטבות לילה נשנות מאז שסיפרתי לליבי לפי כחודשיים(בת שלוש וחודש) על כך שהוא בבטן שלי.

פתחתי לפני כמה ימים דף רגרסיה בגמילה מהרטבת לילה ואשמח לשמוע מנסיונן של משפחות אחרות עם התמודדיות מהסוג הזה שקשורות באופן ישיר לעתיד לבוא.
מוזמנות מאד לקרוא ולהגיב שם. תודה מראש@}

[חניתה*]

אני בהריון ואמא לשתי בנות. הגדולה בת 12 קיבלה את הבשורה בשמחה. הקטנה בת חמש וחצי (עולה לכיתה א') מאוד לחוצה מהעיניין.

זה מתבטא באמירות, כמו: "אני לא רוצה שהתינוק יוולד". "כשהוא/היא יוולד לא יהיה לך זמן בשבילי ומי יעזור לי בשיעורים?" " הוא כל הזמן יצרח ואני לא אוכל לישון" "ועם זה יהיה בן, אז אבא ידבק אליו ולא ישים לב עלי!" "אני לא רוצה אח ולא אחות, רק כלב!"

בהתחלה חשבתי: טוב, שתוציא את זה החוצה. ניהלנו איתה שיחות. הזמן עובר, בינתיים שום דבר לא משתנה.

אני די מודאגת. לא נתקלתי בהתנגדות כל כך תוקפנית להולדת אח/אחות אצל שום ילד (מסיפורים של אמהות) שאני מכירה.

ביי בינתיים, עכשיו אנו נוסעים לחנות לקנות בובה בהריון עם בטן נפתחת...
חניתה

[פלוני_אלמוני*]

עם בטן נפתחת מה זה???

[POOH_והתוספות*]

הקטנה בת חמש וחצי (עולה לכיתה א') מאוד לחוצה מהעיניין.
זה מתבטא באמירות, כמו: "אני לא רוצה שהתינוק יוולד". "כשהוא/היא יוולד לא יהיה לך זמן בשבילי ומי יעזור לי בשיעורים?" " הוא כל הזמן יצרח ואני לא אוכל לישון" "ועם זה יהיה בן, אז אבא ידבק אליו ולא ישים לב עלי!" "אני לא רוצה אח ולא אחות, רק כלב!"_
אני די מודאגת. לא נתקלתי בהתנגדות כל כך תוקפנית להולדת אח/אחות אצל שום ילד (מסיפורים של אמהות) שאני מכירה.

אני הגבתי בדיוק ככה ללידת אחותי לפי הסיפורים...
כמעט בדיוק באותם משפטים.. [אצלי זה היה: "אני לא אוכל לעזור לך כי יהיו לי שיעורים", ו"למה לא תיאמתם איתי? עכשיו זה לא מתאים לי"]
אמא שלי די נעלבה... והסבירה לי שלא שואלים אותי. היא ואבא בוחרים מתי הם רוצים עוד ילד ואני לא אהיה חייבת לעזור ונכון שדברים בבית ישתנו אבל כמו שהם מצליחים לחלק את הזמן ביני ובין אחי הם יצליחו גם לחלק בין שלושתינו.
אני כנראה נשארתי סקפטית. שמחתי לבקר בבי"ח אחרי הלידה. כשהם חזרו הביתה הבעתי שמחה אבל אחרי 3 ימים אמרתי לאמא שהיה נחמד ועכשיו אפשר להחזיר את התינוקת לבי"ח. היא הבהירה לי שהתינוקת נשארת איתנו.
מאז הפכתי לאחות גדולה נפלאה.
ועד היום אנחנו בקשר טוב.

[אורגנית_מתחילה*]

אני די מודאגת. לא נתקלתי בהתנגדות כל כך תוקפנית להולדת אח/אחות אצל שום ילד (מסיפורים של אמהות) שאני מכירה.

אני גם לא רציתי שאחי יוולד, לא שידעתי מה זה אומר, וכשהוא נולד אמרתי לאמא שלי שתחזיר אותו לאמא שלו. (כך סיפרו לי)
בכל שנות חיינו הראשונות היינו די בכאסח כזה של אחים,שכל אחד מנסה למצוא את מקומו. היום אנחנו ביחסים טובים. לא מאד קרובים, אבל טובים.

בני דרור (שנתיים וחצי) הודיע לנו שהוא רוצה רק אח קטן ולא אחות קטנה. אמרנו לו שזה לא תלוי בנו. כשנדע מה יש בבטן, אני מניחה שנספר לו (בעיקר אם זו תהיה בת).

אני חושבת שלהסביר שיש דברים שלא היא מחליטה וקובעת, ובינהן מתי תתרחב המשפחה זה הסבר אמיתי ונכון.
כן הייתי שמה לב לאיך היא ממשיכה להגיב, ולתת מקום גם לפחד ולחשש שלה, ובמיוחד לשים לב שכן יהיה לך/ם זמן בשבילה גם לשיעורים וגם לסתם.

[מיכל_שץ*]

אני די מודאגת. לא נתקלתי בהתנגדות כל כך תוקפנית להולדת אח/אחות אצל שום ילד (מסיפורים של אמהות) שאני מכירה.
ממה שאני מכירה זה אופייני לגיל הזה.
אחותי היתה בערך באותו גיל כשאחי נולד והיא שאלה את אימי האם אפשר אולי במקרה לטגן אותו על המחבת...
למזלה של אמא שלי יש לה חוש הומור...
ויש עוד המון סיפורים כאלה על אחים אחרים שהיו בגילאים דומים

[יפעת_ג*]

למישהי יש נסיון בגידול של שני ילדים פצפונים בבית: הבן שלי יהיה בן שנה ושבע כשתוולד עוד אחת, ואני לא רוצה להכניס אותו למסגרת עדיין. אפשרי להסתדר לבד הרבה שעות ביום?!

[פלוני_אלמונית*]

אני מגדלת בן 1.9 ובן חודשיים ובעל 17 שעות ביממה בחוץ 6 ימים בשבוע.

תרשי לעצמך לזרוק- למשל להשאיר קצת בלגן\כלים\כביסה למחר.

תני לשניים לגדול ביחד ואל תרחיקי אותם מחשש שיקרה משהו. שלא תביני לא נכון הגדול חופשי בודק גבולות אבל הוא מקבל בהבנה את הקטן. ש אלימות אבל זה טבעי בגיל.

לי לקח זמן עד שהרשיתי לעצמי לקבל עזרה ובשבוע האחרון אפשרתי לחמותי לקפוץ פעמיים בשבוע ולשחק עם הגדול.

תצאי המון מהרגע שתארגני על הלוגיסטיקה של יציאה עם שניים- ככה הבלגן בחוץ, הגדול מוציא אנרגיות וזוכה לחיי חברה ואין רגשות אשם שהוא כלוא בגללכם.

קיצור תהליכים- אני מניקה ציצי אחד בערב, אורזת לתינוכיס, מכינה ארוחת ערב, אוכלים ביחד ומניקה ציצי שני, ממלאת אמבטיה של 4 ס"מ ומשכיבה את הקטן ומושיבה את הגדול סיבון מהיר לקטן, מנגבת ואורזת על השטיח. רחיצה טובה לגדול והחוצה חיתול, חיתול ולמיטה.
ובעיקר בכל הנקה הגדול זוכה ליחס וחיבוק-סיפור קוביות וכו'.

בכל אופן זה אפשרי וזה כייף רק קצת מעייף.

[POOH_והתוספות*]

למישהי יש נסיון בגידול של שני ילדים פצפונים בבית: הבן שלי יהיה בן שנה ושבע כשתוולד עוד אחת, ואני לא רוצה להכניס אותו למסגרת עדיין. אפשרי להסתדר לבד הרבה שעות ביום?!
אצלי יש הבדל של שנה ועשר.
אפשרי להסתדר לבד?
תלוי בילד הגדול.. תלוי בקטן.. ותלוי באמא..
בעיני קשה מאד.. אני לקחתי מדי פעם בייביסיטר לכמה שעות [אפילו שעה שעתיים] שתהיה איתי בבית ותעזור לי קצת למצוא מרווח נשימה - שתהיה עם הקטן כדי שאוכל להיות עם הגדול.. ולהיפך.. או שתהיה עם שניהם כדי שאוכל להתקלח, לאכול וכד'..
בעיני רצוי כמה שיותר עזרה.. אפילו חברה עם ילךד שתבוא להיות איתך... הרבה יותר קל להיות שתיים על 3 מאשר אחת על שתיים...

ומאחלת לידה קלה...

[יפעת_ג*]

תודה לשתיכן! שמחתי מאוד לקרוא! (לא הייתי אופטימית לגבי זה שאקבל תשובה, כי לא ברור לי איך יודעים באתר שנשאלה שאלה?!)
אני מרגישה שאני רוצה לנצל את העובדה ששני הקטנים יכולים לגדול יחד בבית, אבל אני לא ממש מכירה מישהי/ו שעשה את זה. אני באמת מתכוונת להיעזר בבייביסיטר פה ושם. נראה.
עצם זה שעניתן לי מעודד שיש זמן גם לאינטרנט...

[POOH_והתוספות*]

יש גם דף איך להסתדר עם שני ילדים - את יכולה למצוא שם גם המון עצות להקלה....

[פלוני_אלמונית*]

יש יש זמן להכול (חןץ מלישון), סתם.
זה כל כך אפשרי וכל כך מפחיד אבל כשתהיי שם תידעי שאת עושה את זה בלי לשים לב ואת האמא

[חן_נושי*]

לא ברור לי איך יודעים באתר שנשאלה שאלה?!)

דרך מה חדש אפשר לראות באילו דפים כתבו היום או בימים האחרונים, להכנס למה שמעניין אותך, ולהתעדכן...

[יפעת_ג*]

תודה! למדתי משהו ...

[אריק*]

התינוקת בוכה כל פעם שאחותה משחקת איתה

---

לפני כארבעה חודשים נולדה לנו בת. בשעה טובה.
אחותה בת השנתיים וחצי נורא נורא שמחה ואוהבת.
כל פעם שהיא מתקרבת לאחותה היא קצת דביקה עם המון אהבה
לימדתי אותה רק להחזיק ידיים (שלא יהיה צמוד וחזר מדי), רק לנשק
אבל עדיין תוך שניות הקטנה פורצת בבכי .
ניתן לראות שהגדולה מדברת באינטסיוויות רבה בסיטואציה הזו וגם ובמין קול גבוה יותר (אולי היא מחכה אותנו)
ובעיקר את מה שהיא עושה (החזקת ידיים) היא עושה באינטסיוויות גבוה מאוד. ייתכן שהאינטסיוויות הגבוה הזו בצרוף עם דיבור מהיר יותר ואינטסיווי יותר וצורמני יותר בסיטואציה הזו מלחיצה את הקטנה.
ראוי גם לציין שכשאני לא משגיח היא עלולה גם לחבק את הקטנה ולקפץ קצת לידה (מה שבהחלט מלחיץ אותה).
בנוסף היו 3 מקרים עד היום של אלימות קלה- מין כפה לבטן שפשו יצאה לה, נשיכה ביד וגם מכה עם חפץ כהה (כנראה לא ראינו).
אבל מעבר לזה, רוב הזמן, אבל ממש רובו יש המון אהבה והמון התלהבות.
לי נראה שעודף ההתלהבות והאינטינסיוויות של האהבה מלחיצים את הקטנה וגורמים לה לבכות.
והשאלה מה לעשות?
אנו רוצים יחסים טובים בין האחיות ולא רוצים להרחיק את הגדולה מהקטנה כל הזמן. לכן כיוונתי אותה שרק תגע לה בידיים ותנשק, והיא מסכימה בהתלהבות אבל אחותה עדיין בוכה.
צר לי על הגדולה כי אני רואה שהיא מתחילה להבין שכל פעם שהיא מתקרבת לאחותה אחותה בוכה. וגם כל מפגש כזה מסתיים ב- "אחותך בוכה, אני ארים אותה" או "היא עייפה עכשיו אני אקח אותה"
וגם צר לי על הקטנה שכנראה חיה בפחד מסוים מאחותה.
מה עושים? עצות?
קרה גם לכם?
מה עשיתם?
באיזה גיל זה עבר?

[אריק*]

אשמח אם מישהו יחלוק עימי מניסיונו

[אמא_בילבי*]

מה עושים עם בת 3 כששואלת שוב ושוב איך נכנס התינוק לבטן שלי ורוצה שיהיה לה גם בבטן אחד משלה???
איך להסביר את עניין ה"זרע" וה"ביצית" מבלי שתנסה זאת עם חבריה לגן???
תודה

[POOH_והתוספות*]

לגבי אחות קטנה שבוכה מהגדולה - אנחנו פשוט יזמנו תקשורת.
כשהקטנה במצב רוח טוב ומתאים לזה - להזמין את הגדולה ולהראות לה מה לעשות: תנופפי ברעשן.
תשירי לה שיר וכד'.

אני פשוט הסברתי שצעקות מבהילות אותה וביחד התאמנו לדבר יותר בשקט.

במקביל חיזקנו תקשורת חיובית - "תראי היא מחייכת אלייך" וכד'.


ולגבי בת 3 - אנחנו הסברנו.
לא זוכרת עם איזה ספר זה היה אבל היה ספר מצויין שהשתמשנו בו כשהגדולה הייתה בת שנתיים שהסביר שכשאמא ואבא רוצים ילד הם מתחבקיים, מתנשקים מתלטפים וכד'.
הסביר הכל בצורה ברורה , פשוטה ולא מביכה [בענינו לפחות] אבל ענה על כל השאלות של הילדה.

ולגבי לנסות - היא לא חשבה על לנסות גם בגיל יותר מבוגר.
הסברנו שזה משהו שמבוגרים עושים - השאלה, לפחות אצלנו - לא עלתה בכלל לגבי לנסות עם חברים.

[אריק*]

תודה
אנחנו ננסה משהו בסגנון הזה.

[תותית*]

אנא עזרתכן. הבכור בן 3 ואני בחודש 5. עד היום לא סיפרנו (חברה יעצה, לא יצא, לא ידענו איך... וכו') אין ספק שהוא רואה ומרגישה בשינוי שחל באמא (אני גדולה במיוחד) אבל לא הגיב באופן ישיר (לא שאל שאלות, למרות שמאוד קיויתי שישאל. ) אני חושבת שבדרכו הוא מבין מה קורה: "אני תינוק", "גו גו מה מה", "אני רוצה ציצי!!!"(לא יונק יותר משנה כבר), ומחכה שאנחנו נספר לו. אז מה עושים? איך מתחילים? פתאום אני להוטה לספר ומלאת חששות. אנחנו מאד קשורים (טוב, כולנו לילדנו, לא?) ואני מפחדת שיגיד ש"לא בא לי אח",.. אני לא רוצה להיות שם למרות שדי ברור שיום אחד נצטרך להתמודד עם רגשות כאלה שלו. לא רוצה ספרים כרגע רק משפט פותח. אני בטוחה שברגע שאפתח לו פתח, הוא, הפטפטן הקטן, ימשיך כבר משם (-:

[תותית*]

וגם:מה לדעתכם העיתוי הנכון?

[סמדר_נ*]

מהתנסות שלי עם בכור שהיה בגיל דומה -- הגיל הנכון לספר הוא כשהאנרגיות המושקעות ב"שמירת הסוד" הן כבר גדולות מדי.
מתי זה קורה? תלוי בהרבה גורמים. למשל, אני הייתי מאושפזת בביה"ח משבוע 6 ב"דלת מסתובבת" בגלל הקאות יתר בהריון. עם כל הבעייתיות בלספר בשלב כזה, זה נראה עדיף על החרדות שיכולות להיות מלראות את אמא מחוברת לאינפוזיה... בתחילה הוסבר לו שאמא מרגישה לא טוב אבל היא לא חולה, ואחר כך, בהדרגה, זה לא שממש "סיפרנו" אלא פשוט הפסקנו להסתיר. אחרי הסקירה הראשונה כבר דיברנו על זה בגלוי. השינוי במצב בבית היה כל כך גדול, והילד לא אידיוט. הסשן הכמעט סופי, לפני הסקירה, היה "אמא, יש לך משהו בבטן?" "אולי". "אולי תינוק או תינוקת?" "אולי". זהו.
אם את מרגישה שהגיע הזמן, אז הגיע. את יכולה להפנות את תשומת לבו לבטן ופשוט לספר מה צומח שם. ואם לא בא לו -- בסדר, זכותו. יש לו עוד זמן להתרגל לרעיון. העיקר ש לכם בא.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אז מה עושים? איך מתחילים? פתאום אני להוטה לספר ומלאת חששות. אנחנו מאד קשורים (טוב, כולנו לילדנו, לא?) ואני מפחדת שיגיד ש"לא בא לי אח",.. אני לא רוצה להיות שם למרות שדי ברור שיום אחד נצטרך להתמודד עם רגשות כאלה שלו.
יש דף שפתחתי הריון שני ותגובת הילד , אולי יעזור לך לקרוא שם @}

הערונת לגבי הניסוח: אח זה לא דבר ש"בא" או "לא בא". הרי זו החלטה הורית שלכם. בעיני, הרגשות שאת מתארת (שמהם את חוששת) מוכרים וידועים, יש הרבה דרכים להתמודד אתם. רק שהניסוח שנתת להם לא רלוונטי

[תותית*]

בחרתי לנסח באופן שלצערי בני נוטה לנסח את החוסר רצונות שלו. לא בא לו...

[תותית*]

טוב, סיפרנו! איזה כיף. לא יכולה להרחיב עכשיו, אבל מרגישים טוב. כרגיל חמוד מאין כמוהו שאל שאלות כמו בספרים (-: אמשיך אחר כך

[קרין*]

שלום לכולם כאן בבאופן טבעי,
מזה 5 שנים האתר הזה מלווה אותי בכמה וכמה עניינים שעלו על הדרך, ואני תמיד מוצאת בו תשובות לשאלות ולהתמודדויות שההורות מציבה.
קראתי בעיון את הדף הזה אך לא מצאתי בו סיפור כמו זה שעובר עלינו מזה כמה זמן, ואשמח לשמוע את דעתכם:
אני אמא לשתי בנות, הגדולה בת 4 ותשעה חודשים והקטנה בת שנתיים ושלושה חודשים. בעוד חודשיים יצטרף למשפחתנו תינוק, שבעצם מלווה אותנו כבר 7 חודשים אך לאחרונה כמובן שנוכחותו הרבה יותר משפיעה על החיים כי אמא קצת יותר נחה, ולא תמיד יכולה להרים ולא יכולה להשתולל כמו תמיד וכל הדברים שכולנו מכירים.....
אצלנו כולם גדלים עם ההריון, אנחנו לא יוזמים שיחות על התינוק שיגיע אלא אם הבנות מעלות את הנושא בעצמן (כמובן שבעיקר הגדולה מעלה את הנושא).
והנה אני מגיעה לעניין: לפני כשבוע החלה בתנו הקטנה לגמגם - מילדה מאוד מאוד וורבלית, שהחלה לדבר בגיל מוקדם והמילים והמשפטים זרמו ממנה כמו מים, פתאום היא בוחרת לשתוק, לדבר בעיקר בהברות והתסכול שעולה בה ניכר מאוד.
לפני שבחרה בשתיקה ועוד ניסתה יותר לדבר הבחנתי בקושי הגדול שזה מעלה בה והעייפות שזה גורם לה, וברור לי מאוד שאין כאן בעיה פיזיולוגית של הפקת מילים אלא עניין רגשי מאוד חזק....והנה גם הדמעות שלי הגיעו.....
אנחנו בוחרים שלא לעשות עם העניין הזה כלום אלא פשוט לתמוך בה במעבר הקשה כל כך שהיא נמצאת בו, אבל אשמח ללמוד מנסיונם של אחרים אשר נתקלו במצב שכזה ואלי להצליח להקל עליה ריגשית. בימים האחרונים אני כן יוזמת פעם ביום דיבור קצר על התינוק שייוולד ואני מרגישה שבאיזה שהוא אופן זה מקל עליה והיא מתעניינת. שכחתי לציין שלפני 3 ימים בפעם הראשונה היא זו שיזמה שיחה על התינוק ושאלה אותי אם תוכל להחזיק את התינוק. אני עניתי שכמובן שכן, והמשכנו לשוחח עוד קצתן. השיחה הקצרה הזו הבהירה לי שהיא מבינה את השינוי שעומד לקרות הרבה יותר ממה שנדמה לנו, ושאי הידיעה לגבי מה הולך להיות פה מאוד מפחיד אותה.
הצער שלנו לנוכח הקושי שלה הוא גדול, ונשמח לשמוע מנסיונם של אחרים.

[חמניה*]

שלום קרין,

מה שאת מתארת מוכר ושכיח עד מאד סביב גיל שנתיים - גמגום.
הסיבות יכולות להיות רבות ומגוונות ו לאו דווקא מעידות על מצוקה נוראה .
זה פשוט שלב נורמלי. אני גננת שעובדת עם הגילאים האלה כבר כמה שנים ויכולה להעיד על אחוז ניכר מהילדים שעובר תקופת גמגום שכמו שבאה - כך חולפת.

מציעה להתעלם לחלוטין מהגמגום,
להכין אותה לשינוי הצפוי בנחת ובשמחה, ללא פחדים או חרדות שמה זה הולך להיות קשה לה מדי. סמכי עליה.
סמכי על כולכם.
דרך צלחה והרבה נחת.

[אמא_צעירה*]

_איך מכינים באופן טבעי ילד בן שנתיים להצטרפות תינוק חדש למשפחה ?האם יש צורך בכלל להכין?מה נחשב מוגזם ומה לא?
איך נוהגים עם הגדול לאחר הלידה?איך עוברים את השינוי הזה במשפחה באופן הכי רך וטבעי?_
מרציפן תהיה בת שנתייםם כמעט וחצי, ואני מתחילה לחפור....
מישהי?

[גוונים*]

איך מכינים קטנטונת נהדרת וחכמה וורבלית מאוד ללידת אחותה? (שתהיה, בע"ה בפברואר, כשהיא תהיה בת שנה ותשעה חודשים בערך)
אני מרגישה שאין לי מושג אפילו איך להתחיל לחשוב על זה, מרוב חששות תוהה אם זה לא עלול לעכב או לשבש או לא יודעת מה את הלידה עצמה (אולי אכתוב על זה יותר בדף שלי בהזדמנות).
מדובר בשני מישורים -
הראשון מה אומרים לפני? כמה לפני? מה אומרים תוך כדי, מה אומרים אחרי? אני יודעת את הדברים 'הרגילים' שצריך להגיד אבל לא מרגישה ששום דבר נותן באמת מענה למה שעומד לקרות מבחינתה. היא לגמרי רגילה להיות במאה אחוז הפוקוס שלנו (כן, מרכוז ילד ראשון וכו') והשינוי יהיה כל כך דרסטי ודרמטי מבחינתה... או שאולי אני מכניסה לכאן את החששות שלי?
המישור השני - היום/יומיים של הלידה עצמה. זו ילדה שלא נפרדה ממני ליותר מכמה שעות ספורות, ברור שלא ללילה שלם. בלילה היא רוצה רק אותי, אפילו לא את אבא (אולי ננסה לעבוד על זה קצת עד הלידה). היא נכנסה לא מזמן למשפחתון לארבע שעות ביום ומאז אפילו נצמדת אלי יותר (אולי יתאזן קצת עד אז?). בזמן הלידה סבתא תהיה איתה, ואחר כך כמה שיותר אבא ובכל זאת, אי אפשר לדעת כמה שעות זה ייקח, איך מתכוננים?
הרבה מילים שמדגישות את זה שאני אובדת עצות ובחששות עצומים...

[רסיסים_של_אור*]

אני חושבת שהדבר הכי משמעותי הוא לבנות בתוכך את האמונה שאת מעניקה לה מתנה גדולה. אח/אחות הם מתנה. גם אם בהתחלה המתנה כרוכה בקושי. הגישה שלנו מאד משמעותית. אם נאמין שנעשה לה עוול או שיהיה לה נורא קשה, הפרשנות שלנו לימים ולחודשים הראשונים תהיה כזו.
אני לא אומרת שהמציאות בהכרח תהיה קלה יותר אבל לפרשנות שלנו יש השלכה עצומה על התגובות שלנו וגם על התגובות של הילדים.

[דניאלה*]

אני לא חושבת שבגיל כזה יש הרבה איך להכין. אפשר להגיד לה מדי פעם ש"בקרוב גם לנו תהיה תינוקת" אם אתם רואים תינוק ברחוב או אצל חברים.
לגבי הלילה, היא תסתדר עם אבא בזמן אמת. אפשר לנסות "לעבוד על זה" אבל מהניסיון שלי, כשזה "על ריק", והצורך לא באמת קיים עדיין, זה קצת חסר טעם ומלאכותי. אבא זה הדבר הכי קרוב לאמא והיא תסתדר איתו יופי, גם אם יהיה לה קצת קשה.
וברמה העמוקה יותר, מה שרסיסים אמרה. תזכרי שמהר מאוד היא תעבור לפאזה שבה היא לא זוכרת את חייה בלי אחותה, לטוב ולרע

[תפילה_לאם*]

מסכימה עם דניאלה:
היא תסתדר עם אבא בזמן אמת.

ויפה כתבה רסיסים.

בעניין ה"מה להגיד" - אני לא זוכרת בדיוק מה אמרנו לתאומות לקראת לידת האח הבא (שנולד בדיוק כשהיו בנות שנתיים, והנה, בשבוע שעבר היו בנות עשר, והוא יחגוג בעז"ה שמונה בחנוכה!!!), אבל אני בטוחה שהדברים שאת בוודאי אומרת באופן ספונטני קולעים הרבה יותר מכל מה שנוכל להציע כאן בלי להכיר את הילדה. בכל אופן, מן הסתם ליטופי הבטן ההריונית והסברים על השוכנת (שוב בת?) בתוכה, ככל שיקרב מועד הלידה. אפשר גם להיעזר בספרים כמו "האחות החדשה של תותי" (שהייתי מצנזרת ממנו קטעים מסוימים) או אחרים. תסבירו לה שכשהתינוקת תהיה מוכנה לצאת, את תסעי ללדת אותה וסבתא תשמור עליה. המסר הזה יהיה ערטילאי עבורה, אבל יהיה הסבר מוכר, וכשיגיע זמנך ללדת בשעה טובה, תוכל סבתא להדהד לה את המסר המוכר. @}

[גוונים*]

תודה לכן.

אני חושבת שהדבר הכי משמעותי הוא לבנות בתוכך את האמונה שאת מעניקה חה מתנה גדולה
זה באמת נבנה יותר ויותר. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לראות את זה, עכשיו כבר מסוגלת מאוד ומאמינה בזה באמת. האיש קצת פחות.. הוא עדיין מתקשה לראות את זה.

ש"בקרוב גם לנו תהיה תינוקת"
זה בדיוק הניסוח שלנו כרגע

אפשר לנסות "לעבוד על זה" אבל מהניסיון שלי, כשזה "על ריק", והצורך לא באמת קיים עדיין, זה קצת חסר טעם ומלאכותי.
יכול להיות שאת צודקת... אני בעיקר חוששת מהזמן עם סבתא, לא מהזמן עם אבא שהוא באמת הדבר הכי קרוב לאמא ויש להם מערכת יחסים מצוינת. אבל אם הלידה תתארך וסבתא תצטרך להשכיב ולהיות בלילה וגם לקום בבוקר. אלה הסיטואציות שקשה לי לדמיין, שמהן אני חוששת. כלומר, ברור שזה יעבור. אמא שלי אמרה לי מן 'אז יהיו לה יומיים קשים וזה יעבור והכל יהיה בסדר'. עובדתית זה נכון כמובן. אבל אני מאוד לא מתחברת לגישה הזו. וכמו שאת ההסתגלות למשפחתון עשינו כמה שיותר רכה ועם כמה שפחות בכי, למרות שהמון קולות סביבי אמרו שאין מה לעשות בכי תמיד יהיה, ויש כמה ימים קשים ואז זה עובר וכד'. אז כן היה בכי, אבל לא המון, או לפחות אני רוצה להאמין שפחות מאשר אם היינו עושים תהליך כמו שמקובל, קצר וחותך. אז גם כאן, ברור שיהיה בכי וקושי, אבל אולי אפשר כן לנסות לגרום לזה להיות פחות דרמטי וטראומתי? (לא בטוחה לגבי המילה הזאת...)

בכל אופן, מן הסתם ליטופי הבטן ההריונית והסברים על השוכנת (שוב בת?) בתוכה
מתלבטת לגבי זה. בינתיים לא אמרנו לה שיש בבטן תינוקת והיא לא מתייחסת בכלל לבטן (המאוד גדולה שלי ביחס לשלב שבו אני נמצאת!!) מעבר להתיחסות הרגילה לגוף של אמא.
אני תוהה אם לא מפחידה, בגיל המאוד צעיר הזה, המחשבה שיש בתוך הבטן של אמא תינוקת...
אני גם מתלבטת מתי אם בכלל לספר שאמא תיסע ללדת/להביא את התינוקת, כרגע היא מאוד נלחצת כשאומרים לה שהיא תצטרך להישאר עם מישהו שהוא לא אני ואם זה קורה אנחנו מנסים לספר כמה שיותר קרוב לזמן אמת שזה מה שעומד לקרות. אני מקווה שחרדת הנטישה הזו תתמתן קצת ואז אולי אפשר יהיה לספר מראש (כמה זמן מראש? הרי אי אפשר לדעת מתי תהיה הלידה, פעם קודמת זה היה שלושה שבועות לפי התאריך המיועד...)
בעיקר מנסה ליישב לעצמי בראש תסריט שצריך לנסוע לבית החולים באמצע הלילה (אולי כי זה מה שהיה בפעם הקודמת אז המחשבות שלי ישר הולכות לשם) והאם להעיר אותה ולהגיד לה או לא ושהיא פשוט תתעורר בבוקר ותראה את סבתא? בהנחה שכן נספר לה לפני כן אפשרות תיאורטית כזו שהיא מתעוררת בבוקר וסבתא לוקחת אותה לגן או משהו כזה.
אני יודעת שאני יורדת אולי לרזולוציות שנראות מוגזמות, אבל מרגישה שאם אמצא את המפתח לאיך לנהל את זה ברמה הזו, יהיה לי קל הרבה יותר גם אם ההתמודדויות הגדולות יותר.

[טלי_ב*]

אין לי אמנם ניסיון, אבל מחשבות היו לי על הנושא, אז משתפת ואולי זה יעזור קצת (-:
נקודת המוצא שלי היא שהקושי עם אח לילד בכור טמון לא רק בכך שהוא מורכז כנראה לפני כן, אלא גם בכך שהרבה פעמים כל מושג האחאות לא מוכר לו יותר מדי. הוא (או היא במקרה שלך... פשוט חשבתי אתץ כל הדברים האלה במקור עם הבן שלי בראש) מניחים שהמצב הקיים - שבו המשפחה היא אמא-אבא-ילד היא מעין "ככה זה" נצחי.אז חלק מההכנה היא לדעתי לחשוף אותם למשפחות אחרות שבהן יש אחים ולהפנות את תשומת ליבם לעניין הזה ולהשלכות שלו (כי בעצמם יכול להיות שהאח הוא סתם עוד ילד ברקע והם בכלל לא חושבים על זה שיש לשני הילדים אותם הורים ומה זה אומר).
אפשר כל פעם להאיר עוד היבט: זו X אחות של Y, Z היא אמא של שתיהן, גם של X וגם של Y.... בפעם אחרת X וY גרות באותו בית/ ישנות באותו חדר וכן הלאה...
במקביל הייתי מתמקדת גם בתינוקות ובדברים שספציפיים לתקופה הזו - הנה B התינוק, הוא עדיין לא אוכל אוכל ורק יונק חלב מאמא שלו וכו' וכו'.
אני גם מראה לו דברים שקיימים גם אצל חיות אחרות, אני חושבת שזה מנרמל דברים והופך אותם לפחות מפחידים. למשל, מפנה את תשומת הלב כשרואים חתולה בהיריון, מסבירה שיש לה גורים בתוך הבטן, שהם יצאו מתישהו ומה יקרה אז וכו'.
בעיקרון אלו דברים שילדים היו "אמורים" לראות סביבם כל הזמן באופן טבעי - לידות, המלטות, תינוקות, מלא ילדים בתוך המשפחות שלהם, שינויים שעוברים על משפחות וגלויים לעיני כל הילדים. מכיוון שזה לא קורה באופן טבעי, נראה לי רצוי להפנות אל זה את תשומת הלב באופן יזום (אבל מידתי כמובן (-: ).
נראה לי שזה גם יוצר איזו קונקרטיזציה של הדברים, כי להגיד לילד שיהיה לנו עוד מעט תינוק, כשאין לו קצה של מושג מה זה אומר, לא באמת מכין אותו בעיני (ונדמה שרובנו יכולות להזדהות עם הפער בין הידיעה שיהיה תינוק לבין הבנת המשמעות של זה, גם כאמהות (-; ).
אם היא נלחצת מהמחשבה שתסעי לא הייתי מספרת את זה הרבה מראש. בהנחה שלפעמים הסבתא שומרת עליה גם היום, הייתי מחכה קרוב מאוד למועד (לא יודעת להגיד בדיוק כמה). באופן כללי הייתי מדברת על זה שיש הרבה אנשים במשפחה שאוהבים אותה ודואגים לה - גם אמא ואבא, גם סבתא, גם...נראה לי שזה עוזר לילדים כשהם מרגישים איזו "רשת ביטחון" משפחתית, גם אם הם עדיין ממש מעדיפים את אמא-אבא. זה מדגיש שלעולם לא תשאירו אותה סתם עם כל אחד, אלא שיש חבורה מאוד מיוחדת ומאוד ספציפית, שרק איתם היא נשארת לבד אם צריך, ושאת סומכת עליהם.

[טלי_ב*]

מוסיפה גם את מה שאולי מובן מאליו - לנסות לקצר את משך הפרידה ככל שמתאפשר, ובזמן הפרידה לשמור כמה שיותר על קשר, שתבוא לבקר אותך בבי"ח אם אפשר, לדבר בטלפון, לשלוח הודעות קוליות, סרטוני וידאו קצרים... לטווח ארוך זה מאוד עוזר שהקיום שלך מונכח גם כשאת לא נמצאת גם אם בטווח הקצר זה יוצר מעין טריגר לגעגועים.
כדאי גם לתכנן פעילות כיפית עם הסבתא לימים האלה, משהו שלא תמיד עושים בשגרה.
אני תוהה אם לא מפחידה, בגיל המאוד צעיר הזה, המחשבה שיש בתוך הבטן של אמא תינוקת...
לא העליתי בדעתי שזה יכול להיות מפחיד... בכל מקרה הייתי מספרת שבתוך הבטן יש מקום מיוחד שנקרא רחם, ושם נמצאת התינוקת. שלא תחשוב שאכלת אותה (-:
אגב, ברוב הספרים על גוף האדם יש חלק שמתייחס להיריון ולתינוקות. יש יתרון מסוים בעיני בלחשוף למידע הזה כחלק מדיבור כללי על גוף האדם, ולא כתופעה יוצאת דופן.

[דניאלה*]

_אני תוהה אם לא מפחידה, בגיל המאוד צעיר הזה, המחשבה שיש בתוך הבטן של אמא תינוקת...
לא העליתי בדעתי שזה יכול להיות מפחיד..._
אני גם לא חושבת שזה מפחיד, יותר מפליא בגיל הזה - כך נראה לי.
טלי כתבה דברים נהדרים, אבל הילדה נשמעת לי צעירה מעט בשביל כל זה.
אפשר לדבר איתה על קצת מזה וקצת מזה ולראות איך מתקבל.
ממה שזכור לי (הבכורה הייתה גדולה מבתך ביותר מחצי שנה, שזה משמעותי בגיל הזה),
היא הצליחה להבין שיש בבטן תינוקת ושהיא "שלנו" - מעבר לזה, קשה לומר מה נקלט ומה לא.
בעניין תרחיש ללידה - נראה לי שעיקר העבודה היא להרגיע את עצמך מראש (-:
כי שוב, בגיל כזה לא בטוחה שהכנה מראש עוזרת, ונשמע שאת בתך היא עשויה להלחיץ.
לנסות לצמצם את זמן הפרידה ולסמוך לסמוך לסמוך על מי שנשאר איתה.
אולי יהיה קצת קשה, אבל זה באמת לא סוף העולם

[טלי_ב*]

אבל הילדה נשמעת לי צעירה מעט בשביל כל זה.
באמת? זה הכל דברים שעשיתי בסביבות גיל שנתיים... אוקיי, עכשיו קראתי למעלה וראיתי שהיא באמת צעירה יותר.
אבל בכל מקרה, הכוונה שלי הייתה פחות לדבר איתה על הדברים האלה ויותר להראות לה אותם. זה שהיא תראה אותם בגיל צעיר זה רק יתרון בעיניי... מבחינת ההמשגה אולי כדאי באמת ללכת לאט יותר ממה שכתבתי, במנות קטנות יותר. בכל מקרה, מסכימה ש
_ולסמוך לסמוך לסמוך על מי שנשאר איתה.
אולי יהיה קצת קשה, אבל זה באמת לא סוף העולם_
סיטואציות כאלה של פרידה בגלל אשפוז שלי/של אחרים שהייתי חייבת לנסוע אליהם בלילה כבר היו לנו, וזה תמיד נראה לפני מפחיד יותר ממה שזה באמת.

[בשמת_א*]

לא הייתי אומרת כלום לתינוקת כל כך קטנה, חוץ מאשר העצה המצויינת של טלי ב להראות "הנה תינוק!" ו"הנה תינוקת!" ולהכיר לה אחים ואחיות עם ההערות האלה. בקטנה. זה ממילא חלק מהלימוד על החיים והעולם.
שני דברים כן הייתי עושה:

1. מדברת עם הסבתא. שהסבתא תכיר אותה טוב טוב ותדע להרגיע אותה בכל מצב. אני לא יודעת אם האמירה "אז יהיו לה יומיים קצת קשים" מעידה על סבתא חסרת רגישות לנכדה או על סבתא שסומכת לגמרי על עצמה שהיא תדע לאהוב, לחבק, לנשק, לעניין, להרגיע ולכייף עם הנכדה ככה שהכל יעבור בשלום. הייתי משקיעה בחיזוק הסבתא לכיוון אופציה ב', כולל הכנת רעיונות מראש מהם כל הדברים שיכולים להרגיע את הנכדה.
2. מראה לה תמונות של עצמה תינוקת ומספרת לה את סיפור הלידה שלה (בגירסה לילדים כמובן), שוב ושוב, כמובן מתוך קשב לרצון שלה לשמוע אותו אבל תחזרי עליו ותראי לה תמונות שלה. איך היה, ואיך היא ינקה, ואיך קראתם לה בשמה, ואיך הרגשתם, ואיך חיכיתם לה וכל הדברים האלה. אחר כך תוכלי לחבר עבורה אותם עם המציאות החדשה.

מה שכן, לא הייתי אומרת ש"אמא נסעה להביא לך אחות קטנה". הייתי לגמרי משתמשת במלה "ללדת". אותה מלה שתשתמשי בה בסיפור הלידה שלה.
בהצלחה

(נ.ב. הבת שלי כבר היתה בת 5 כשנולד אחיה, אבל בניגוד לתיכנון שלי, שהיא תלך לאחותי, היא סרבה בתוקף ונשארה להיות הדולה שלי, מה שהתאפשר כי ילדתי בבית (-: ).