ולפחות כאן בבית הספר המקומי זה אחרת
כייף לך. כאן, בישראל, בבתי ספר יסודיים, החלוקה לכיתות מהותית. גם שומרים עליה בצופים, למשל. ויש את כל ה"גיבוש" המאוס הזה. בחטיבה ובתיכון המצב טוב יותר, והוא בעצם המצב שאני רוצה שיהיה בבתי ספר יסודיים.
בחטיבה יש קליקות. חבורות. וכבר אין היררכיה ברורה. יש את ה"מאגניבים" שמבלים במועדונים ושותים, אבל יש גם לא מעט אחרים <למשל, כל הכיתה שלי בערך> שרואה בהם ערסים ולא משהו שיש לשאוף אליו. אז עדיין יש מיינסטרים וכאלו שיש להם יותר חברים, אבל אין עליונות ונחיתות. והכי חשוב - אין מודל יחיד.
אני לא חייתי בארצות הברית, ואני מניחה שאין שם את החיברות לחבר'ה שיש פה, ואני לא באמת יכולה לדבר על מקום שאני לא מכירה. אז אני מדברת על ישראל.
קודם כל, הייתי משנה את היחס לכיתות ואת הגיבושיות הזו. היא ממש מלמעלה. למשל, יש חלוקה של מגרשי הספורט לפי כיתות. ב-2 משחקת בהפסקה הגדולה ביום ראשון, ביום שני זו ד-1. איך אפשר לצפות מילדים שישחקו עם ילדים מהכיתה המקבילה, שלא לדבר על שכבה אחרת? כשהייתי לא מזמן בבית הספר היסודי בו למדתי ראיתי איך כמעט כל החולות והשטח החופשי נעלמו והוחלפו במגרשי בטון, שחוץ מזה שמבאס נורא ליפול על המגרשים האלו, הם ממש מגבילים את אפשרויות המשחק. עוד מעט לא יהיה אפילו איפה לשחק גולות! כי צריך בורות קטנים שחופרים באדמה, ויש רק בטון
אחר כך צריך להפסיק לחלק את כולם לקבוצות כל הזמן, ולאפשר מעגלים רבים ושונים, ולא אחד. הייתי בשוליים החברתיים ממש, פעם אפילו ניסו לעשות עלי חרם (התעלמתי ממנו, הוא נעלם. במובן מסויים, אני דוגמא טובה לזה שקשה לפגוע בחזקים). בבית הספר. חוץ מזה הייתי בחוג התעמלות אומנותית שנהנתי בו מאוד (החברה הכי טובה שלי במסגרת החוג הייתה צעירה ממני בכמה שנים. בבית הספר אין מצב שהיינו משחקות ביחד), שיחקתי בשכונה, הייתי בחוגים אחרים שכבר שכחתי את כולם. אלו מעגלים חברתיים שונים, וכדאי ליצור ולעודד מצב בו יש מעגלים חברתיים נפרדים, ולא מצב בו "הכיתה" היא המסגרת שנגררת גם לתנועות נוער ולחוגים.
למען האמת, רוב המסגרות רעות במסגריותן. ונהנתי מאוד בחלקן. אבל כשאני משווה לשכונה בדינמיקה שונה לחלוטין. בשכונה הולכים וקוראים למישהו מהחלון שירד לשחק איתנו. הוא יכול לסרב. אפשר לא לקרוא לו. אין כל כך את הסיטואציה של בקשת הצטרפות. בגלל זה הכלל נראה לי לא רלוונטי. אני מטפסת על עץ ומישהו מחליט לטפס עליו גם כן. מה אני יכולה לעשות? אני לא יכולה לגרש אותו. בטח שאי אפשר לגרש מישהו מגן השעשועים הקרוב.
אני לא אומרת שהכל דבש. הייתה שכנה שלי שדי הסיתה אותי נגד השכן שלי מלמעלה, שהיה (ונותר) שמן. אבל הוא היה החבר הראשוני שלי למשחקים - כי הוא מאותו הבניין. וזה שהיו זמנים בהם צחקנו עליו לא שינה את זה שיחד איתו בניתי את "מחנה החברים".
אני בכלל לא בטוחה ש"הדחוי" קיים באופן טבעי. באופן טבעי יש קבוצת אנשים שנמצאים מסביבי, ואיתם אני צריכה להסתדר. הם לא יעלמו לשום מקום. זה מה יש. במקרים קיצוניים בחברה שבטית הורגים או מגלים אנשים, אבל זה באמת קיצוני. ברוב מוחלט של המקרים כולם פשוט חלק מהקבוצה, כי ככה זה. אז מסתדרים איכשהו.
ישבתי בכיתה ו' נראה לי בצביר השולחנות שישבו בו כמה בנות מתקשות. זה היה אירוני במידת מה, שכן אני הייתי מאז ומעולם התלמידה המצטיינת. הן היו קבוצה. הן היו דחויות, שוליים חברתיים. אני לא זוכרת שהן אי פעם הצטרפו למשחקי מלך השבויים, או מחבואים. אבל הן היו חברות זו של זו. לי לא היו חברים כאלו ביסודי (מלבד שנה אחת שבה הייתה ילדה שבאה ואז עזבה את בית הספר). מצבה של מי היה טוב יותר? מה היה קורה לו הן היו מנסות להצטרף? ולמה להניח שהן רוצות את זה?
לדעתי המבוגרים מקצינים מאוד את הקשר בין דחייה לנחיתות, בין "מקובלות" לעליונות. אולם מבחינתי, ברגע שיש מערכת היררכית, הפסדנו. הפסדתי. כי לי - אין בה מקום. המקום שמצאתי לי הוא המקום הטוב והמתאים לי (רק נורא חבל לי על זה שלאורך 12 שנות לימוד האמנתי בשקר שצריך להיות חברתית, ולא פשוט קראתי ספר בהפסקה, אלא חיפשתי עם מי להעביר אותה. כי "ככה צריך"). מצאתי את מקומי במרחק מה מהקבוצה, אך גם כחלק מתוכה.
במטאפורה שאהבת סיפרה פעם והתחברתי אליה, יש לי את הבית שלי חמישה קילומטרים מהכפר. אבל אם הכפר ישרף ויבנו אותו במקום אחר, אעביר גם אני את הבית שלי. לחיות בלי שום תקשורת אנושית, בכלל בכלל, לתמיד, זה לא בשבילי. אבל הדרך שלי לא מתאימה לבתי הספר.
במקום לחשוב על מקובלים אני מעדיפה לחשוב על מעגלים מעגלים, רבים ושונים, עם עוצמות שונות של זיקה, שכולן בסדר. אפשר להסתכל על רחל בתור מלכת הכיתה. היא גם הייתה. אבל זו פרשנות, וזו לא הייתה הפרשנות שלי. זה מבט שלי בדיעבד. אני לא קינאתי בהן - מי רוצה את הקנוניות שלהן?
נדיר המבוגר שאין לו ולו זיכרון כואב אחד מהילדות של היותו דחוי ולא רצוי.
לי יש זיכרון אחד בו ניסיתי להתקבל למקובלות - הסכמתי לבוא להתארח. אני זוכרת איך רציתי מנקה מקטרות ולא נתנו לי, ואיך לחצו עלי לכתוב איזה מכתב מטופש של התוודות באהבה. זה זכרון שאני לא שמחה בו. כי הוא כלל כניעה ללחץ חברתי, מה שלא עשיתי בערך אף פעם. זה גם זכרון של דחייה.
אבל למה שאדם בריא בנפשו ירצה מתלכתחילה להתקבל לחברה בה לא רוצים אותו? לדעתי, רק אם הוא מאמין שאין חברה בה רוצים אותו.
אז הפתרון שלי - מעגלים מעגלים. חוגים שלא קשורים לבית הספר, נושאיים, שבאים אליהם ילדים מבתי ספר שונים. שכונה. לשנות את הגישה הכללית לחברים בגילאים שונים. להפסיק את החלוקה המלאכותית של חוגים לפי כיתות (למשל, ג'ודו, קבוצה לכיתות א-ב, קבוצה לג-ד. למה לא לפי רמות? ראיתי איך זה היה בהתעמלות אומנותית, וזה כל כך יותר טוב), את השבטים בתנועות נוער לפי כיתות. למנוע מצב בו יש מעגל חברתי אחד - בית ספרי.
מה עוד? לדעתי אפשר וכדאי למנוע דחייה במשחקים קבוצתיים ממש בבית הספר. מחבואים שחצי כיתה 15-20 ילדים משחקים בה. אני חושבת שגם בימים שבהם כאילו החרימו אותי אף אחד לא חשב שאני לא יכולה לשחק עם כולם מחבואים. זו הייתה נורמה ברורה מאליו. ובעיקר - לחזק את הדחויים. לו הייתי לוקחת את החרם ברצינות, אולי הוא היה הופך לכזה. אבל איך אפשר להחרים מי שלא אכפת לה מהמחרימים? כך החרם הופך לחרם כביכול, ומתפוגג מעצמו, כמו ערפל בשמש הבוקר.
הגישה שרואה בחרם אסון יכולה להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. ומה יקרה לילד שנדחה בגן אם הוא לא ידחה בגן השעשועים? למה בכלל הגן מרכזי מבחינתו מבחינה חברתית? ולמה לעזאזל יש מלכת הכיתה בגן? לדעתי זו דינמיקה שלא אמורה להיות. אני לא זוכרת אותה. שיחקתי עם כמות קטנה של ילדים רוב הזמן, ולפעמים שיחקתי עם הבנים תופסת עכברים.
זה משחק המוני יחסית, שיש מקום לא להרשות דחייה. אבל אני אף פעם לא שמעתי על מישהו שדחו אותו ממשחקים כאלו.
עניין מה שאת אומרת על זה שהיית מהדחויים ולא הרגשת נחיתות.
אותי מעניין המצב ההפוך. למה בכלל שהיא תגרום לתחושת נחיתות? לדעתי, בגלל ציפיות ויחס המבוגרים. זה לא אינהרטי לסיטואציה.
.
.