איזה מן חיה זו שבלול סיפור לידה של נשמה
נשלח: 27 דצמבר 2007, 08:18
טוב, אני מתחילה, לא יודעת מתי אסיים את זה... מנצלת הזדמנות שכל המשפחה המקסימה שלי ישנה עדיין ואני, שבקושי ישנתי בלילה (לא בגלל הפצפונים) התהפכתי מצד לצד באנחות של תוסיק תפוס...
אז מאיפה מתחילים? אולי כדאי שנתחיל מהסוף? גם ליהונתן גפן זה היה הכי קל ברומנים שלו.
השבלול שלנו הסכים לצאת לאויר העולם ביום רבעי בלילה, ירח כמעט כמעט מלא (יום אחרי המלא) 26.12.07 בלידת בית לא פשוטה אבל מדהימה. זהו, סוף סוף נולד סרבן היציאה. שבוע 42+5. נשמה קטנה ומקסימה, שיער שחור ועיניים סקרניות. נשמה.
ועכשיו חזרה להתחלה.
אי שם בתחילת ההריון נכנסה לי אינפורמציה למוח, לא יודעת מאיפה היא הגיעה. זה היה משהו שצריך לקרות בתאריך 28.11 יום רבעי בלילה של אחרי הירח המלא. אני ותאריכים ועוד כל כך מפורט. ניגשתי ללוח השנה ובדקתי ואכן יש תאריך בדיוק כזה והוא יוצא שבועיים לפני התאריך לידה המשוער, אמרתי שאשמח אם זו תהיה הלידה ולא משהו אחר שיקרה בתאריך הזה. הגענו לתאריך, הוא חלף עם בריקסטונים וזהו. המשכנו הלאה. הכל כבר היה מוכן. עוד יום ועוד שבוע, המילדת המדהימה שלי (נו, שרהל'ה, ברור, לא?) עושה הערכת משקל ואומרת שיש המון מקום לפצפון לגדול ושהוא יקח אותנו לתוך דצמבר. מחכים. כל יום מהמרים שוב על תאריך אחר. אמא שלי עושה התערבויות עם לוח השנה וכל בוקר לאחר שהיא בודקת שעדיין לא ילדתי בטעות ושכחתי לספר לה מספרת לי על עוד מישהו שמת/נולד/צריך לחזור לארץ/או משהו בתאריך כלשהו וקובעת את זה כיעד. כמובן שזה לא ממש עוזר אבל לפחות זה נותן לה מיקוד בחלל. גם זה חשוב.
שבוע 40 חולף, נכנסים ל41. אני מתחילה להרגיש ששכחו אותי איפשהו, לא ברור לי איפה בדיוק. נגמר לי תאריך התפוגה ואוטוטו אני מתחילה להרקב על המדף. התחושה היא ממש "ומי לא בא? מיכאל! והוא הבטיח פעמיים שיבוא אחר הצהריים..." זהו, הוא כבר לא יבוא. ברור לנו שזה שטויות אבל איפשהו כבר מתחילים להרגיש ששום דבר לא הולך לקרות. מדברים עם השבלול שבבטן, אחותו החיפושית שרה לו כשיש לה סבלנות וכשאין דופקת על השולחן/מזרון קרוב וצועקת "צא כבר!!!!" והוא? שבלול.
מפחדים ממיעוט מי שפיר, אני מסרבת לעשות מעקב, סומכת על הגוף שלי אם כי מתחילה לפקפק בסינכרון שלו עם שאר העולם. סופרת תנועות. השבלול בועט היטב.
יום שישי מגיע שבוע 42, אני קמה בבוקר עם צירים, במיטה הם קרובים אבל אחרי שאני מתעוררת הם מתרחקים. הפקק המהולל יוצא. נוסעים לטיפול. אני מקבלת טיפול מעולה, עיסוי ורפלקסולוגיה. בסוף הטיפול מקבלת עוד ציר אבל אחר כך הם שוב נרגעים. אחרי שנת צהריים הצירים מתחזקים. אני מתקשרת לאחותי שאמורה לבוא להיות עם החיפושית שתנוח קצת. מודיעה בשמחה לשרל'ה על ההתקדמות. הצירים כואבים ומתקרבים אחד לשני ואז פתאום אני מתחילה להרגיש ממש רע. סחרחורת, צמרמורת ועייפות אדירה. באחת הצירים נעלמים ואני נרדמת יחד עם החיפושית ומשאירה את האיש לבשל את ארוחת הקינון שלי (שכבר בישלתי מליון פעם במהלך השבועות אחרונים) בלילה שוב צירים מתחדשים, אני ישנה איתם, מקבלת אותם בשכיבה ובגלל זה גם ביסורים אבל לגוף שלי אין כוח בכלל להתמודד, לא רוצה ללדת במצב כזה, צריך כוח בשביל ללדת. כנראה שהטיפול העיר אצלי איזה תהליך של ניקוי פיזי, זה באמת לא זמן ללדת. הגוף יודע. כשקמים בבוקר שוב הצירים בורחים ומתרחקים ושוב מתחזקים בשנת הצהריים. החיפושית כבר למדה מה זה ציר ומה עושים כשלאמא יש אחד כזה ואבא לא בסביבה והיא נעמדת לי מאחורי הגב כשאני על שש ומלטפת או עוזרת לי לנדנד את הכדור או פשוט מחזיקה לי יד, מקסימה.
זהו, גם ביום שבת בלילה לא ילדנו. בראשון אותו הסיפור בדיוק. צירים בלילה מתוך שינה, אני כבר פחות ישנה ויותר מבלה על שש במיטה מפריעה לחיפושית לישון או בטיולים בבית כולל נקיונות ועוד דברים דביליים שכאלה. אבל גם בלילה של יום ראשון לא ילדנו. יום שני... משהו חדש קורה. הצירים ממש מרשימים אותי כבר באורך ובכאב, בשלב מסויים של אחר הצהריים אנחנו מזמינים את הבייביסיטר לבלות עם החיפושית. מקבלים קצת זמן הורים לבד. מדליקים קמין ונרות. אני מקבלת צירים ליד הקמין. הם מתקרבים להם בנחת. אנחנו מתרגשים בטירוף. מחליטים להזמין את אחותי כדי שתהיה עם החיפושית. הצירים כבר ממש מתקרבים ויפים. אופטימיות חוגגת. השבוע זה השבוע האחרון שלנו ללידת בית מכאן והלאה זה כבר ענייני בית חולים. בטח שזה ממלא אותנו אופטימיות. ואז אחותי מגיעה על שלל מצלצליה. מתמקמת בפינת הסלון ליד שקע החשמל. מכניסה את הסלולרי שלה לטעינה ומתחילה לטחון. בין שיחה לשיחה מודדת לי זמן בין הצירים. אנחנו מבקשים ממנה להפסיק עם הטלפונים לפחות בסלון ולא למדוד זמנים. לגבי הטלפון, היא עוברת לSMSים דיסקרטיים וכאילו לא מעצבנים (רק כאילו) ומודדת זמנים בשושו, מתחת לשולחן. היא שמחה לדווח לי שהצירים קבועים כל עשר דקות. יופי-טופי ידעתי את זה לבד. אבל אז גם מתחילה להעיר לי כשיש ציר מבושש לבוא או מדלג... בקיצור. מפריעה לי מאוד. הצירים נעלמים. אנחנו הולכים לישון. בבוקר עושים ריאורגניזציה לגבי הנוכחות שלה בלידה. מחליטים שהיא עדיין נדרשת כי צריך מישהו אחראי מספיק כדי להיות עם החיפושית בעיקר אם יקרה משהו לא מתוכנן ונאלץ להתפנות לבית חולים אבל ברור לנו שהיא תהיה האדם האחרון שיוזמן ללידה-אחרי המיילדת ובת לוויתה כדי שכשתגיע כבר יהיה פה הצוות ההכרחי והיא תתצמצם ותעלם בקרב נשות המקצוע.
יום שלישי. היה לילה קשה ומבעס למדי. כבר היינו בטוחים שזה יהיה זה. קמים בבוקר עם תחושת אכזבה וטיפה כישלון. לפנות בוקר הצירים מתחדשים (בדיוק בזמן שאני שומעת את הדלת נסגרת מאחורי אחותי שישנה בסלון) הם ממש כואבים שוב אבל שוב כשאני קמה נעלמים להם. מחליטים ליסוע להביא אוכל לחתולים, צריך סופר מרקט וירקות. לפני שאחנו יוצאים אני הולכת לשירותים לגלות שוב את הפקק, שלום לך... לא נפגשנו כבר? מגיעים לווטרינר אני מקבלת ציר מיד כשיוצאת מהאוטו. נשענת ונושמת אותו. האשה בקבלה קולטת אותי דרך דלת הזכוכית וכשאנחנו נכנסים מיד צועקת "את לא יולדת לי פה! אין פה טיפולים חינם לתינוקות!!" אני צוחקת שאני אשתדל מאוד שלא. אנחנו ממשיכים לסופר וגם שם אני עם צירים, זה עוד לא היה לי. הם שונים מאוד ממה שהיה עד עכשיו אבל אני שוב לא לוקחת אותם ברצינות כבר.
שבלולון קורא לי...
אז מאיפה מתחילים? אולי כדאי שנתחיל מהסוף? גם ליהונתן גפן זה היה הכי קל ברומנים שלו.
השבלול שלנו הסכים לצאת לאויר העולם ביום רבעי בלילה, ירח כמעט כמעט מלא (יום אחרי המלא) 26.12.07 בלידת בית לא פשוטה אבל מדהימה. זהו, סוף סוף נולד סרבן היציאה. שבוע 42+5. נשמה קטנה ומקסימה, שיער שחור ועיניים סקרניות. נשמה.
ועכשיו חזרה להתחלה.
אי שם בתחילת ההריון נכנסה לי אינפורמציה למוח, לא יודעת מאיפה היא הגיעה. זה היה משהו שצריך לקרות בתאריך 28.11 יום רבעי בלילה של אחרי הירח המלא. אני ותאריכים ועוד כל כך מפורט. ניגשתי ללוח השנה ובדקתי ואכן יש תאריך בדיוק כזה והוא יוצא שבועיים לפני התאריך לידה המשוער, אמרתי שאשמח אם זו תהיה הלידה ולא משהו אחר שיקרה בתאריך הזה. הגענו לתאריך, הוא חלף עם בריקסטונים וזהו. המשכנו הלאה. הכל כבר היה מוכן. עוד יום ועוד שבוע, המילדת המדהימה שלי (נו, שרהל'ה, ברור, לא?) עושה הערכת משקל ואומרת שיש המון מקום לפצפון לגדול ושהוא יקח אותנו לתוך דצמבר. מחכים. כל יום מהמרים שוב על תאריך אחר. אמא שלי עושה התערבויות עם לוח השנה וכל בוקר לאחר שהיא בודקת שעדיין לא ילדתי בטעות ושכחתי לספר לה מספרת לי על עוד מישהו שמת/נולד/צריך לחזור לארץ/או משהו בתאריך כלשהו וקובעת את זה כיעד. כמובן שזה לא ממש עוזר אבל לפחות זה נותן לה מיקוד בחלל. גם זה חשוב.
שבוע 40 חולף, נכנסים ל41. אני מתחילה להרגיש ששכחו אותי איפשהו, לא ברור לי איפה בדיוק. נגמר לי תאריך התפוגה ואוטוטו אני מתחילה להרקב על המדף. התחושה היא ממש "ומי לא בא? מיכאל! והוא הבטיח פעמיים שיבוא אחר הצהריים..." זהו, הוא כבר לא יבוא. ברור לנו שזה שטויות אבל איפשהו כבר מתחילים להרגיש ששום דבר לא הולך לקרות. מדברים עם השבלול שבבטן, אחותו החיפושית שרה לו כשיש לה סבלנות וכשאין דופקת על השולחן/מזרון קרוב וצועקת "צא כבר!!!!" והוא? שבלול.
מפחדים ממיעוט מי שפיר, אני מסרבת לעשות מעקב, סומכת על הגוף שלי אם כי מתחילה לפקפק בסינכרון שלו עם שאר העולם. סופרת תנועות. השבלול בועט היטב.
יום שישי מגיע שבוע 42, אני קמה בבוקר עם צירים, במיטה הם קרובים אבל אחרי שאני מתעוררת הם מתרחקים. הפקק המהולל יוצא. נוסעים לטיפול. אני מקבלת טיפול מעולה, עיסוי ורפלקסולוגיה. בסוף הטיפול מקבלת עוד ציר אבל אחר כך הם שוב נרגעים. אחרי שנת צהריים הצירים מתחזקים. אני מתקשרת לאחותי שאמורה לבוא להיות עם החיפושית שתנוח קצת. מודיעה בשמחה לשרל'ה על ההתקדמות. הצירים כואבים ומתקרבים אחד לשני ואז פתאום אני מתחילה להרגיש ממש רע. סחרחורת, צמרמורת ועייפות אדירה. באחת הצירים נעלמים ואני נרדמת יחד עם החיפושית ומשאירה את האיש לבשל את ארוחת הקינון שלי (שכבר בישלתי מליון פעם במהלך השבועות אחרונים) בלילה שוב צירים מתחדשים, אני ישנה איתם, מקבלת אותם בשכיבה ובגלל זה גם ביסורים אבל לגוף שלי אין כוח בכלל להתמודד, לא רוצה ללדת במצב כזה, צריך כוח בשביל ללדת. כנראה שהטיפול העיר אצלי איזה תהליך של ניקוי פיזי, זה באמת לא זמן ללדת. הגוף יודע. כשקמים בבוקר שוב הצירים בורחים ומתרחקים ושוב מתחזקים בשנת הצהריים. החיפושית כבר למדה מה זה ציר ומה עושים כשלאמא יש אחד כזה ואבא לא בסביבה והיא נעמדת לי מאחורי הגב כשאני על שש ומלטפת או עוזרת לי לנדנד את הכדור או פשוט מחזיקה לי יד, מקסימה.
זהו, גם ביום שבת בלילה לא ילדנו. בראשון אותו הסיפור בדיוק. צירים בלילה מתוך שינה, אני כבר פחות ישנה ויותר מבלה על שש במיטה מפריעה לחיפושית לישון או בטיולים בבית כולל נקיונות ועוד דברים דביליים שכאלה. אבל גם בלילה של יום ראשון לא ילדנו. יום שני... משהו חדש קורה. הצירים ממש מרשימים אותי כבר באורך ובכאב, בשלב מסויים של אחר הצהריים אנחנו מזמינים את הבייביסיטר לבלות עם החיפושית. מקבלים קצת זמן הורים לבד. מדליקים קמין ונרות. אני מקבלת צירים ליד הקמין. הם מתקרבים להם בנחת. אנחנו מתרגשים בטירוף. מחליטים להזמין את אחותי כדי שתהיה עם החיפושית. הצירים כבר ממש מתקרבים ויפים. אופטימיות חוגגת. השבוע זה השבוע האחרון שלנו ללידת בית מכאן והלאה זה כבר ענייני בית חולים. בטח שזה ממלא אותנו אופטימיות. ואז אחותי מגיעה על שלל מצלצליה. מתמקמת בפינת הסלון ליד שקע החשמל. מכניסה את הסלולרי שלה לטעינה ומתחילה לטחון. בין שיחה לשיחה מודדת לי זמן בין הצירים. אנחנו מבקשים ממנה להפסיק עם הטלפונים לפחות בסלון ולא למדוד זמנים. לגבי הטלפון, היא עוברת לSMSים דיסקרטיים וכאילו לא מעצבנים (רק כאילו) ומודדת זמנים בשושו, מתחת לשולחן. היא שמחה לדווח לי שהצירים קבועים כל עשר דקות. יופי-טופי ידעתי את זה לבד. אבל אז גם מתחילה להעיר לי כשיש ציר מבושש לבוא או מדלג... בקיצור. מפריעה לי מאוד. הצירים נעלמים. אנחנו הולכים לישון. בבוקר עושים ריאורגניזציה לגבי הנוכחות שלה בלידה. מחליטים שהיא עדיין נדרשת כי צריך מישהו אחראי מספיק כדי להיות עם החיפושית בעיקר אם יקרה משהו לא מתוכנן ונאלץ להתפנות לבית חולים אבל ברור לנו שהיא תהיה האדם האחרון שיוזמן ללידה-אחרי המיילדת ובת לוויתה כדי שכשתגיע כבר יהיה פה הצוות ההכרחי והיא תתצמצם ותעלם בקרב נשות המקצוע.
יום שלישי. היה לילה קשה ומבעס למדי. כבר היינו בטוחים שזה יהיה זה. קמים בבוקר עם תחושת אכזבה וטיפה כישלון. לפנות בוקר הצירים מתחדשים (בדיוק בזמן שאני שומעת את הדלת נסגרת מאחורי אחותי שישנה בסלון) הם ממש כואבים שוב אבל שוב כשאני קמה נעלמים להם. מחליטים ליסוע להביא אוכל לחתולים, צריך סופר מרקט וירקות. לפני שאחנו יוצאים אני הולכת לשירותים לגלות שוב את הפקק, שלום לך... לא נפגשנו כבר? מגיעים לווטרינר אני מקבלת ציר מיד כשיוצאת מהאוטו. נשענת ונושמת אותו. האשה בקבלה קולטת אותי דרך דלת הזכוכית וכשאנחנו נכנסים מיד צועקת "את לא יולדת לי פה! אין פה טיפולים חינם לתינוקות!!" אני צוחקת שאני אשתדל מאוד שלא. אנחנו ממשיכים לסופר וגם שם אני עם צירים, זה עוד לא היה לי. הם שונים מאוד ממה שהיה עד עכשיו אבל אני שוב לא לוקחת אותם ברצינות כבר.
שבלולון קורא לי...
מזל טוב !!! 
@}
