בלוג החיים ליד גדר בית הספר

[זרח_הפרח*]

זה חצי שנה מאז שעברנו לגור צמוד לחצר בית ספר. גבול הגינה שלנו הוא גדר בית בית הספר, כך שאני שומעת ורואה כל מה שקורה בחצר.
כשבחרנו את הבית, חלק מהשיקולים היו הקרבה לחצר, שהילדים יוכלו ללכת לשחק אחהצ בחצר, בלי לעבור כביש ואפילו אפשר לראות ולשמוע אותם מהחלון.
זה היה ביולי. החופש הגדול.
וגם, כמובן, שהם נחליט לשלוח את הילד לבצפר בסופו של דבר (היום הוא בן 2.3 ואיתי בבית), שוב כל היתרונות של בצפר שצמוד לבית.

מה שלא ידעתי, זה שהאפשרות לשמוע ולראות באופן יומיומי את המתרחש שם תגלה בפניי עולם שלא זכרתי שחוויתי כשלמדתי אני בבצפר (בהנחה שדברים לא השתנו עד כדי כך), ושבעקבות התגליות האלה אתפלל שאצליח לא לשלוח את ילדיי למוסד כזה לעולם.

אני כותבת את זה כאן, כי אף אחד מהסובבים אותי לא מעוניין לשמוע. זה מתנשא. אני ביקורתית מדי. אני לא רוצה לראות את הדברים החיוביים במוסד הזה.
אבל אני רוצה לזכור. לזכור מה חשבתי ומה שמעתי. לזכור בתקופות הפחות נעימות שלנו בבית, כשההתלבטויות צצות. ונראה לי שכאן יש פחות סיכוי לקבל על הראש. אולי.

[זרח_הפרח*]

אז את היום פתחנו, הילדון ואני, בעבודה בגינה. אנחנו במלחמת התשה מול החמציצים, ועוקרים אותם בכל רגע חמים אפשרי.

בחצר אחת המורות העבירה איזו הפעלה לילדים, ובמסגרתה הם היו אמורים לצבוע בספריי בכלמיני צבעים.
משפטים שחזרו על עצמם היו "אתם לא צובעים לבד בלי שאמרתי לכם", "אתה לא מחליט על דעת עצמך באיזה צבע להשתמש", "מי לקח את הספריי זהב? אף אחד לא נוגע בזהב חוץ ממני!!!", "מה כל כך קשה לך להבין את מה שאמרתי??", והשיא "מי שלא גומר את החלק שלו נשאר בשעה חמישית".

איזה באסה. חשבתי שאמור להיות כייף לצאת החוצה לשמש לצייר במקום לשבת בכיתה...

(והצהוב כאן מולי "כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי", שזה למעשה מה שקורה הרגע)

ושוב הספקות. אולי אני סתם מתרגשת מדי. אולי באמת.

[שמנדובה*]

מקשיבה. מעניין. @}

[בשמת_א*]

מזדהה לגמרי.
גרנו שנתיים (שכיסו 3 שנות לימוד) כשמצד אחד גובלים בגדר בית הספר ומצד שני גובלים בגן ילדים עירוני. ההאזנה לגננות היתה סיוט. ולמה תמיד הילדים ששמם יונתן סובלים הכי הרבה מנזיפות? 0-:

[זרח_הפרח*]

כאן זה עומרי. וכל פעם אני מתה לרוץ לשם ולקחת אותו אלינו, שיתחרדן קצת בשמש בלי שכל הזמן ירצו ממנו משהו שהוא, כנראה, לא מסוגל לתת.

[תמרוש_רוש]

אוי.
זה הולך להיות בלוג מצוין. תמשיכי

[תמרוש_רוש]

אולי אני סתם מתרגשת מדי.
לא, את לא.
אבל צריך גם להבין את הקונטקסט.
אשה אחת שמנסה לשנע 30-40 ילדים באותו כיוון, מנסה להפיק מהם תוצר כלשהו, סביר להניח שתחת לחץ זמן משמעותי (אין זמן להתבחבש, לחשוב, לבתלבט, להחליט מחדש), עם משאבים דלים ובלי לאבד שליטה במצב.
רוב המשפטים ששמעת הם טכניקות שאמורות לאפשר לה שליטה במצב בלי שכל ילד יעוף פתאום לכיוון אחר.
וה - "מה כל כך קשה לך להבין את מה שאמרתי??" מלמד על כך שזה לא יעיל, הכלים שלה לא מספיק טובים בהינתן דרישות המצב, או שדרישות המצב מופרכות לגמרי בהינתן המשאבים שיש לה, והיא קורסת. זה משפט של אבדן שליטה ושל תסכול.
האם את או אני היינו מצליחות יותר, באותה סיטואציה?

[דפנה*]

אני גם בסיטואציה של רק אני עם הילדים שלי בבית לא מצליחה יותר, ותשמעי ממני משפטים כאלה. נורא לחוצה מהחומרים שנשפכים ולא יודעת כרגע ממה עוד אבל בזמן אמת יש המון, וכל כולי משדרת מתח וחרדה.
לאחרונה הגעתי למסקנה שזה לא שווה את זה. אני טובה בסיפורים, בטיולים, בעוד עשרים דברים - לא ביצירות עם הילדים. ועם כמה שזה חשוב וחיוני לתת לילדים להתנסות בכל מיני חומרים, לילדים שלי כנרה עדיף בלי, או במינון נמוך ככל האפשר.
סליחה שקצת הטיתי את הדיון, זה התפרץ ולא יכולתי לעצור (-:

[דפנה*]

• כנראה

[רסיסים_של_אור*]

רק הערה קטנה לגבי החמציצים - אצלנו מחכים להם כל הקיץ והסתו ו מתענגים עליהם. בן הפחות משנתיים כבר קוטף ולועס!!

[פלוני_אלמונית*]

אני גם בסיטואציה של רק אני עם הילדים שלי בבית לא מצליחה יותר, ותשמעי ממני משפטים כאלה. נורא לחוצה מהחומרים שנשפכים ולא יודעת כרגע ממה עוד אבל בזמן אמת יש המון, וכל כולי משדרת מתח וחרדה.
גם אני
בכלל, בכל פעם כשכותבים את הדברים לא נחמדים שיש בבית ספר אני חושבת על הזמנים שלי עם הילדים בבית ועל המשפטים שלי ועל הנוכחות שלי. אולי אין ספק שזה יותר טוב משליטה ב30 ילדים,אבל גם אצלי יש את זה בהחלט.

ואולי אפשר גם לשאול, סתם כי אני רוצה לחדד ויש כאן כבר עוד כמה דמויות מלבד כותבת הבלוג, למה המשפטים האלה רעים עד כדי כך? אולי הם לא טובים במיוחד, אבל למה זה מה שגורם את הריחוק הזה מבית הספר ומסגרות.
והאם אפשר להמלט מדברים לא נחמדים ולא טובים לגמרי בחיים?

[תפוח_אדמה*]

אני גם הייתי נלחצת מהחומרים שנשפכים. יש לי ילד אחד שלא מסוגל לעצור.
אז עברתי לחומרים שפחות אכפת לי שהם נשפכים, ובעיקר כאלה שאפשר לנקות ושיורדים בכביסה, למשל טושים וצבעי מים. ובלי דבק. וכשהוא מצייר בצבעי מים הוא מקבל מכחול דקיק שמקשה עליו לעשות בלגאן.
עוד דבר שעוזר זה להגביל את הכמות של חומרי היצירה, למשל להוציא רק שני דפים לכל ילד.

[טלי_ב*]

אני גם הייתי נלחצת מהחומרים שנשפכים._ ואכן _הגעתי למסקנה שזה לא שווה את זה אלא אם כן מצאתי פתרון שאני רגועה איתו. צבעי ידיים למשל - בעירום, על קירות המקלחת (-: . משם ממשיכים לשטיפה של הילד והקירות...

[שמנדובה*]

אוי, השלב הזה ששופכים בלי סוף יכול להטריף את השכל. אצלי כשיש ילד בגילאים האלה יש עצירה מוחלטת ברמת היצירה בבית או שרק מי שיכול להוריד לבד מאיזור האפסון הגבוה ולהשתמש ולהחזיר בעצמו - יוצר לו בעצמו. יש לי שד בן שנה ותשעה חודשים שאין מצב שיהיו גואש, טושים, נצנצים, או חרוזים על השולחן.

האופציה המועדפת עלי - בחוץ! צאו החוצה עם הגואש והנצנצים ושפכו כמה שאתם רוצים (לי מפריע שצריך לנקות את זה אחכ משולחן האוכל, פחות הבזבוז).

[זרח_הפרח*]

כמה דברים לפני שאכתוב את הגיג היום:

תמרוש רוש, דפנה, פלונית, אני רק רוצה להבהיר שאני ממש לא מכוונת על לבקר מישהו או משהו בכיוון. אני פשוט כותבת את מה שאני שומעת ורואה מתוך מה שעובר בראש שלי, עם הנתונים שלי והמחשבות שלי.
לכולנו יש רגעים קשים, ובשבילי, דווקא לכתוב את מה שאני שומעת ממקור ראשון מה"מערכת", זה מה שמחזק אותי בימים הקשים יותר, שבהם, בחיי, אני מתלבטת אם להמשיך עם הילדון בבית.

לגבי החמציצים - אנחנו בהחלט אוכלים אותם תוך כדי עקירה, אבל זה כבר כמויות שמחסלות את הדברים ששתלנו, ככה אי אפשר להמשיך...

למה המשפטים האלה רעים עד כדי כך?
יש לי מגילות על זה, אבל לא בטוחה שזה יקרה היום. אם יש מישהי שרוצה לענות בינתיים? אולי אפילו אשמע רעיונות חדשים

[שמנדובה*]

וגם אצלי, אמא עם ילדים בבית, אפשר לשמוע לפעמים משפטים שהאוזן מתביישת להיות בטווח שלהם... אבל אני בטוחה שהמינון שונה, ואני בטוחה שאין מורה בעולם שתאהב את הילדים שלי כמו שאני אוהבת אותם, ואין לי שום ספק שהחופש שיש להם בבית אין לו אח ורע. עם או בלי העצבנות של אמא שלהם לפעמים.

[שמנדובה*]

ועוד דבר: אני לא בטוחה שמורה שאומר דבר פוגע לילד בכלל מבין שזה פוגע, או שזה פשוט לא יעיל. אולי לפעמים כן, אבל אם זה כך אז מדוע זה חוזר על עצמו כל כך הרבה? אני מודעת היטב למילותי וגם כשמתפלק לי (ומתפלק לי! באופן יומיומי!) אני לא מתביישת לחזור אחורה ולדון בזה עם עצמי, וגם עם הילדים, ולהתנצל כשאני מרגישה שאמרתי דבר שלא הייתי צריכה.

[זרח_הפרח*]

אז היום. השעה 13:25, כל הילדים בשער. מחכים לצלצול. השער - לא נעול. הילדים אמורים לחכות לצלצול לפני ההסתערות החוצה. כל ההורים מחכים בחוץ, בצדו השני של השער.
המורה להתעמלות (שעליה כבר יש לי בטן מלאה, בחיי), מפלסת את דרכה דרך כל הילדים הנדחסים, פותחת את השער ו... יוצאת!
(מי אמר דוגמא אישית ולא קיבל?)
תוך כדי היא לא מצליחה להתאפק וגוערת בצעקות על הילדים "מה זה צריך להיות? צריכים לנעול אתכם בחוץ כדי שלא תצאו (הילדים לאט לאט פותחים את השער יותר ויותר)? קצת נימוסים!"
ויוצאת. והולכת.

אז גם -
אלה הדברים האחרונים שהילדים האלה שמעו מהמורים שלהם באותו יום. ככה נפרדו מהם. מזכיר לי את ההורים שצועקים על הילדים במיטה "לך לישון כבר!!", וזה הדבר האחרון שהם שומעים בלילה...
וגם - את לא מסוגלת לחכות לצלצול, ובורחת לפני הזמן. ואת מצפה שהם יצליחו?

[תמי*]

מבאס מאוד ולא נעים.

[שמנדובה*]

אויש

[שמנדובה*]

מזכיר לי את ההורים שצועקים על הילדים במיטה "לך לישון כבר!!"

גם אויש הפעם על עצמי. תודה על התזכורת. כבר יצא לי לא פעם ולא פעמיים - במיוחד עם אלה שנודדים בבית וכל פעם צריכים עוד משהו (מי קרא את לילה טוב אליהו ולא מכיר את התופעה?!).... ואני כבר מרוטה עם הלשון בחוץ מכל היום ואז אחרי שהשכבתי את התינוק ואני נכנסת לחדרם לנשק ולכסות - הם כבר ישנים ולא מספיקים לשמוע את הלילה טוב האוהב שלי...

אז שוב תודה על התזכורת - זה באמת לא משהו שילדים צריכים לשמוע, בטח לא הדבר האחרון לפני השינה.

[ציל_צול*]

אני ממש לא מכוונת על לבקר מישהו או משהו בכיוון
אני קצת בעד הגישה הזו.
אז למשל... מעבר לתגובה הדוחה של המורה לספורט, שבאמת מחריד ללכת איתה הביתה ככה, אפשר לשחרר אותה משאר הביקורת.
כי אולי, למשל, היא סיימה לעבוד כבר שעה אחת לפני זה והתעכבה עם עוד כמה דברים? ולכן היא לא בורחת משום דבר לפני הזמן, היא פשוט יוצאת כשהיא סיימה לעבוד. זה לא בהכרח אומר שהיא סיימה מוקדם שיעור ורצה החוצה. יכול להיות שהצלצול הזה בכלל לא נוגע לזמני העבודה שלה, ששונים מסיום היום של הילדים.

[שמנדובה*]

יכול להיות שהצלצול הזה בכלל לא נוגע לזמני העבודה שלה, ששונים מסיום היום של הילדים
נכון. אבל תיאור ההידחפות שלה לשער לא מאוד נעים, ואולי מן הראוי שתהיה יציאה נוספת למורה שהתעכבה, או שהמורה גם תחכה חמש דקות. הילדים לא מודעים לכך שזה יום העבודה של המורה ושאולי היא עייפה וממהרת - הם רואים רק את מה שעומד מולם, שזה מורה שצועקת ונדחפת, ונוזפת בהם על איך הם לא אמורים להדחף... שזה, תודי, די אבסורדי. משל ההורה המפליק לילדו כעונש על כך שהכה את אחותו תוך קריאות ״לא מרביצים!״ או המחנך הצורח על התלמידים שיהיו בשקט.

[אישה_במסע*]

הם רואים רק את מה שעומד מולם, שזה מורה שצועקת ונדחפת, ונוזפת בהם על איך הם לא אמורים להדחף... שזה, תודי, די אבסורדי
בדיוק.

[יונת_שרון*]

אם ההורים כבר מחכים בחוץ, למה לעזאזל לא לתת לילדים לצאת אליהם???
אכזרי.

[רסיסים_של_אור*]

מרגיש לי שמילת המפתח היא אהבה .
כמו לרבות מאתנו גם לי יוצאים מהפה משפטים דומים לאלה שצוטטו, אבל, וזה הבדל גדול, במסגרת הבחירה שלי להיות קרוב עם ילדיי ו לאפשר להם ולי לצמוח יחד, אני עובדת מעל המודעות שלי, שואפת לשנות ולהפחית משפטים כאלה, מתנצלת כשמרגישה צורך, מחבקת.
כעסים, חוסר סבלנות ועצבים עולים גם מצידי וגם מצידם. אז אנחנו מדברים על זה אחרי שנרגעים, משתפים, בוכים, צוחקים, הדברים לא נשארים רק ברמת הפגיעה הזו.

[ציל_צול*]

אין לי וויכוח עם אף אחת מכן. הנקודה שלי היתה שיש כל כך הרבה מה לבקר בהתנהגות של המורה עד שאין צורך גם לדמיין את מה שלא דורש ביקורת.

רסיסים - נאה דרשת. אהבתי.

[תמי*]

אני רוצה להוסיף שחסר בתיאורים כאן ההקשר. מבחוץ הכל נראה ונשמע נורא. אבל לפעמים בתוך הקשר מסוים - למשל של מורה אוהבת ואהובה - הדברים נראים אחרת.
אגב הורים בשער:
בארץ, כשנותנים להורים להיכנס לבית הספר לפני הצלצול, הם נכנסים גם לתוך הכיתה. ומעירים למורה הערות. ומתלוננים בפני המנהלת שהמורה יצאה לשירותים והשאירה את הילדים לבד, או מביאים לילד שלהם ממתק שמוציא את העיניים לכל שאר הילדים. אמיתי, לא המצאות.
כך שלכל מטבע יש כמה צדדים.

[אחת*]

סיפור שהיה-
עמדתי וחיכיתי לילד בשער בית הספר, עומדת המנהלת ליד השער ומברכת את הילדים בברכת "לא לרוץ" (כמובן בצעקות),לפעמים עוצרת את אחד הילדים ושואלת אותו בהתעניינות מדוע הוא רץ.
ואז מתנהל לו לאטו ילד עמוס תיקים ותיקיות ושאר תוצרים, הילד הזה זכה מהמנהלת ליחס מיוחד , ברכת "זה ייפול לך".
היו רגועים, מיטב המוחות מחנכים את דור העתיד.

[זרח_הפרח*]

ספציפית, כאמור, על המורה הזאת יש לי כבר בטן מלאה. כנראה כי היא מורה לספורט, ורוב השיעורים שלה בחוץ, אז יש לי את הזכות לראות ולשמוע אותה יותר מאשר את המורים האחרים.
המורה הרבה דברים, אבל מורה אוהבת ואהובה זה לא אחד מהם

תמי, מסכימה מאוד. לא נראה לי לעניין בכלל לתת להורים להכנס לפני הצלצול. אבל קצת הגיון. אתם לא רוצים שהילדים ייצאו? תנעלו את השער. השער לא נעול? אל תצפו שהם יצליחו להחזיק את עצמם בפנים.

היו רגועים, מיטב המוחות מחנכים את דור העתיד.


ועכשיו הרדמתי את הילדון, ועד שנרדם קראתי לידו בספר שלי, "החינוך החופשי" של אדיר כהן את הדבר הבא:
"בניגוד למחנכים ראדיקאליים רבים כג'והן הולט, ג'ורג' דניסון ואחרים, שביקרו קשות את החינוך האמריקאי כחינוך בלתי יעיל, רואה קוזול את החינוך האמריקאי כיעיל עד מאד, מכונה משוכללת להפליא. הבעיה איננה שבתי-הספר הקיימים אינם פועלים כהלכה אלא שהם פועלים היטב.
"המטרה הראשונה והפעולה העיקרית של בית-הספר הציבורי האמריקאי, לפי תפישתו של קוזול, איננה לחנך אנשים טובים אלא אזרחים טובים. מכאן לובש החינוך כולו לבוש של אינדוקטרינאציה של המדינה, או, בלשון אלגאנטית ולמדנית יותר - הפונקציה המרכזית של החינוך היא פונקציית הסוציאליזאציה, שפירושה - שתים-עשרה שנים של אובדן הדיוקן העצמי, התשה עצמית, אובדן-דם וויטאליות.
"אזרחים טובים ממלאים הוראות ומסורים לביצוע ההנחיות הניתנות להם. הם אינם מוחים, אינם שואלים שאלות, אינם מערערים, הם מבצעים." (עמוד 162)

וואלה.

[זרח_הפרח*]

הם כבר ישנים ולא מספיקים לשמוע את הלילה טוב האוהב שלי...

[זרח_הפרח*]

עוד משהו, שוב אני חופרת.
אני מקבלת רושם, וגם זוכרת מעצמי, שהילדים כאילו לא ממש נעלבים. זאת אומרת, אני לא רואה שהם בוכים או עושים פרצופים כשמדברים אליהם ככה. זה כאילו לא נוגע להם. לא חושבת שהם הולכים הביתה וחושבים איך המורה דיבר אלי היום. אולי כי, כמו בבתים שההורים כל הזמן נובחים על הילדים שלהם, זה כבר כלכך רגיל שזה כבר לא מרשים?
ואם ככה, מתי מתפתחת האדישות הזאת?
אולי בגן, בעצם. שהבצפר הוא המשך ישיר שלו, בדכ?
אולי גם בבית?
אולי בכלל ככה מדברים אל רוב הילדים, ולכן מה שקורה בבצפר לא מרשים אף אחד, גם לא את הילדים עצמם?

[בשמת_א*]

אלא אם כן מצאתי פתרון שאני רגועה איתו. צבעי ידיים למשל - בעירום, על קירות המקלחת . משם ממשיכים לשטיפה של הילד והקירות...
בול מה שאני עשיתי (-: בתור היסטרית מחומרים שנשפכים ומלכלכים... P-:

הילדים אמורים לחכות לצלצול לפני ההסתערות החוצה. כל ההורים מחכים בחוץ, בצדו השני של השער.
למה? 0-:
(יו איזה מזל שימי בית הספר שלי היו בעידן הדינוזאורים...) השער היה פתוח תמיד. הלכת הביתה ברגע שיצאת. מה הקטע?

[אישה_במסע*]

השער היה פתוח תמיד. הלכת הביתה ברגע שיצאת. מה הקטע?
גם אצלנו זה היה ככה. אבל רק אחרי שתיים עשרה. כי אסור לצאת לפני שתיים עשרה בלי אישור הורים (וזה היה נכון גם בתיכון, כשחלק מהתלמידים היו בגירים) מטעמי ביטוח.

[בשמת_א*]

אבל רק אחרי שתיים עשרה. כי אסור לצאת לפני שתיים עשרה בלי אישור הורים
אני לא זוכרת שום כלל כזה.
מצד שני, לא יצא לנו אף פעם ללכת הביתה לפני שתים עשרה ממילא, יום הלימודים הכי קצר הסתיים ב-12.
היו כמובן בתיכון כאלה ש"התפלחו" הביתה, אבל הבעיה איתם לא היתה שהם יצאו מבית הספר לפני שתים עשרה אלא שהם הבריזו משיעורים...

[דפנה*]

זרח, ממה שאני זוכרת מעצמי, מהמורים לא נעלבתי ומההורים כן. אז דבר ראשון זה יכול להיות בגלל שההורים היו הרבה יותר משמעותיים לי מהמורים, והתחושה הכללית הייתה שבצפר זו מין מציאות מדומיינת, ומה שקורה שם לא באמת נוגע לי (-: אבל זה גם מסיבה הרבה יותר פשוטה: המורים לרוב לא צעקו על אחד, אלא על קבוצה, אז אפחד לא מרגיש שזה באמת הוא הנמען. ואפילו אם מורה צועקת עליי, אבל זה בתוך סבב צעקות על ילדים - זה לא מרגיש כל כך אישי. אם היא היתה מצביעה דווקא עלי מכל הכיתה אז אולי זה כן היה משפיע עלי יותר.

[אישה_במסע*]

יום הלימודים הכי קצר הסתיים ב-12
גם אצלנו. לכן זה נהיה רלוונטי רק בתיכון, שבו היה לנו יום לימודים רשמי שהסתיים לפני שתיים עשרה.

אבל אם יום הלימודים הסתיים בשתיים עשרה, ושחררו את הילדים מוקדם יותר מהכיתה (או אם ביטלו שיעור) - אז השער היה נעול.

[זרח_הפרח*]

אצלנו בתיכון (כאן זה יסודי) הבצפר היה שני בניינים בשני רחובות שונים, וכל הזמן היינו זזים מבניין לבניין. אין לתאר את מספר הפעמים שתוך כדי המסע לבניין השני פתאום התחשק לנו ללכת הביתה...

[תמי*]

זרח הפרח, האם בית הספר בישראל? או בארצות הברית?

[תמי*]

ואני דווקא פוגשת בילדים שנעלבים מהמורות, ומראים שנעלבים, ובוכים. ומספרים בבית שנעלבים, ומפחדים מהצעקות של המורה. הפוך מאדישות.

[דפנה*]

ומפחדים מהצעקות של המורה
כשכתבתי קודם שלא הייתי נעלבת, התלבטתי אם להוסיף את זה - כן הייתי מפחדת ממורים, מאוד. ממה יהיה אם יתפסו אותי, ממה יהיה אם לא אצליח אף פעם להכין את העבודה, מאיך אני אסתדר בתיכון אם אני לא מסוגלת לשבת על שיעורי בית... פחד ממש, פחד משתק.
אבל להיעלב מהצעקות שלהם - זה לא.

[תפוח_אדמה*]

בימים האחרונים הסתובבנו,אני והילדים, ויצא לנו לראות כל מיני כיתות בכל מיני מקומות. שמתי לב למשהו שאני באמת לא יודעת אם הוא אנקדוטלי: היה נראה לי, ככה ממבט חטוף, שהתקשורת בין המורים לילדים במגזר הערבי הרבה יותר מכבדת מאשר אצל היהודים. גם הילדים עשו רושם של יוצר ממושמעים ומקשיבים למורים.
למשל, יושבים במדעטק בחצר. יש שם מתקני מים עם סכרים וכאלה. בצד יושבת כיתה, הילדים אוכלים, מדברים בשקט יחסית, קצת קופצים אבל ממש קצת. ילד אחד ניגש למתקנים, רוצה לראות. המורה קוראת לו:״חביבי, עכשיו אי אפשר, אנחנו אוכלים כאן. אחר כך (נשחק כאן, היה ברור מה יקרה אחר כך). המורה עומדת עם יד מושטת לחיבוק, הילד חוזר אליה למין חצי חיבוק, מגע של חיבה.
זו היתה הדוגמה הכי בולטת, היו עוד. היו כמובן כיתות שדיברו בקול רם משני המגזרים, אבל איכשהו היה נראה לי קצת יותר רגוע בצד הערבי (ואם להודות על האמת, כאן באנונימיות יחסית, זה היה בניגוד לציפיות שלי שהן ממש לא גבוהות משום בית ספר באשר הוא).

[תפוח_אדמה*]

לעומת זאת כיתה אחרת, הפעם מתבגרים דתיים: כל הבנים נכנסים למזרקה. המורה לא שמה לב. מגיעה אחרי חמש דקות, חצי מהילדים ספוגים במים. מתחלחלת. מתחילה לצעוק עליהם מרחוק שהם לא יוכלו להשתתף בפעילות אם הם לא יצאו. חלק יוצאים, חלק אומרים לה שיהיה בסדר. היא עומדת דקה ונעלמת שוב. הילדים ממשיכים במזרקה.
אחר כך היא חוזרת, וצועקת עליהם להיכנס.
הולכים.

[זרח_הפרח*]

תמי, כן. בישראל.

מה שאני ראיתי במגזר הערבי זה הרבה יותר שליטה ופחד. גמני זוכרת שפחדתי מהמורים נורא. כל השנים. היתה שנה ביסודי שהפסקתי להגיע בכלל בימים שהיו לי עם מורה מסויימת.

היום היה טקס בבוקר. סתם באסה "קטנה", הילדים לא מסוגלים לקרוא טקסט עם איזושהי אינטונציה אמיתית. רק בטון הטקסי המדקלם וחסר ההבעה. אני לא זוכרת שלימדו אותנו את זה, אבל גם אצלנו כולם הקריאו ככה! מאיפה זה מגיע?

[תפוח_אדמה*]

יכול להיות שזו היתה מורה נחמדה במיוחד
גם לי לאורך השנים היו מורות נחמדות, ספורות אמנם אבל היו.

[שמנדובה*]

תפוח - יכול להיות שזו המורה, וגם הפרש הגילאים. מתבגרים נוטים פחות להקשיב באופן כללי... ונכנסים יותר לדיונים שבהם הם, כמעט תמיד, יודעים יותר טוב

[שמנדובה*]

מה שבטוח זה, שאין ספק שילד מגיב הרבה יותר בחיוב כשהמורה (או ההורה) קוראים לו ״חביבי״ ומזמינים לחיבוק, וטון דיבורם נעים וחייכני, לעומת ״עוף החוצה מהמזרקה מיד!!! מי נתן לך רשות!!״ הנפוץ יותר, שמעורר מיד התנגדות ורצון למרד.

[אישה_במסע*]

אין ספק שילד מגיב הרבה יותר בחיוב כשהמורה (או ההורה) קוראים לו ״חביבי״ ומזמינים לחיבוק
יש ספק. יש ילדים שמאוד לא אוהבים שזרים מחבקים אותם, ופנייה כזו ממש לא תמצא חן בעיניהם. הם ירגישו שמביכים אותם בציבור, ויעדיפו שיצעקו עליהם.

[תפוח_אדמה*]

הדרכתי לאחרונה חבורת מתבגרים בחנ״ב. הם היו מאד חמודים, וקשובים, ורציניים, ומשתפים את הקטנים ואחד את השני. יש להם גם קשיים, אבל הם ממש לא היו מרדנים ויודעים יותר טוב. בכלל זו היתה חוויה מתקנת לחוויית חטיבת הביניים שלי עצמי.

[תפוח_אדמה*]

אישה, זו המורה שלהם, לא מישהי זרה. לחביב בערבית יש קונוטציה קצת שונה מבעברית, זו פנייה רגילה לילדים.

[אישה_במסע*]

תפוח אדמה
אם המורה שלי הייתה מציע לחבק אותי, הייתי מאוד מובכת ומרגישה מאוד מאוד מאוד לא נוח מזה. למען האמת, אם המורה שלי הייתה מציעה לחבק אותי עכשיו, עדיין הייתי מרגשיה שלא בנוח. אבל פחות, והייתי יודעת איך לסרב. בתור ילדה בבית ספר לא תמיד ברור שאני יכולה לסרב, לא תמיד ברור איך, והמבוכה מהסרוב קיימת.
והמורה שלי היא אדם זר. היא לא חבר שלי, לא קרובת משפחה, היא לא אדם שיקר לי או חשוב לי או משפיע עליי. זה לא אדם שבחרתי. וזה נכון לגבי כל המורים שהיו לי במשך 12 שנות הלימוד שלי.

[תפוח_אדמה*]

אם זו מורה שבאמת נחמדה וקשובה, היא כנראה תבין מהר שיש ילדים שלא מחבקים. היה נראה שאת הילד ההוא המגע מרגיע. לא כולם אותו הדבר.

[תפוח_אדמה*]

אבל זה הכל ספקולציות. תיארתי משהו שראיתי, סיטואציה מנותקת מהחיים.

[אישה_במסע*]

אם זו מורה שבאמת נחמדה וקשובה
אני מפקפקת ביכולת המורה להיות קשובה לתלמידה אחת מתוך ארבעים. ואני עוד יותר מפקפקת ביכולתה לצאת מהקונספציה. לא הכנתי שיעורים שש שנים, אמרתי על זה לכולם, ואף אחד לא האמין לי. למרות שזו הייתה האמת הטהורה. כי הייתי תלמידה טובה...

[שמנדובה*]

למרות התנגדותי העזה למוסד הביתספרי, אני חייבת לומר שבהחלט הכרתי מורים קשובים ונעימים, אנשי חינוך מצויינים ובעיקר בני אדם טובים, שיודעים לעמוד בראש כיתה ועדיין לראות כל ילד וילד בה. יש אנשים שיש להם יכולת מנהיגות עוצמתית אך נעימה - הם לא זקוקים לצעקות ואיומים כדי להוביל. אני למשל לא כזו ואם הייתי עומדת מול 40 ילדים סביר להניח שאף אחד לא היה מצליח לשמוע אותי בכלל והיה שם חתיכת כיאוס... מזל שאין לי כל כך הרבה ילדים בבית

מתיאור הסיפור של תפוח אפשר להבין שהיתה תגובה חיובית של הילד למורתו. אפשר לחפור הלוך וחפור על זה שיש אנשים שלא אוהבים שמציעים להם חיבוק (אני הבנתי אגב, שהמורה דיברה בנועם ופרשה ידיה בהזמנה וממש לא אנסה את הילד להתחבק איתה, אלא הילד בא אליה) אבל בתכלס זה דיון עקר בעיני ולכן אני לא משתתפת בו. יש פה דוגמאות של מורות עצבניות ופוגעניות, לעומת דוגמה אחת של מורה עדינה ונעימה שמצליחה להוביל כיתה שלמה לשבת בנחת ולא להתפרע, בלי איומים וכעס. ומה שחשוב בעיני זה להראות שזה אפשרי.

לגבי בני הנוער - את צודקת תפוח, ברור שזה לא כל בני הנוער ואני בהחלט רואה הבדל בין נוער בחינוך ביתי ובין נוער בבית הספר. זה פשוט גיל כזה, שלפחות ממה שאני רואה, אם מגיעים אליהם ברע הם מגיבים בעוד יותר רע. פוטנציאל הנפיצות גבוה במיוחד אצל רבים מהם. בחינוך ביתי, רוב המשפחות לא הולכות ראש בראש עם בני הנוער ולכן אין להם כל כך במה למרוד... וזה כנראה המצב הנורמלי והרצוי. במקומות בהם ההורים ואנשי החינוך נוהגים בנוער ברודנות - אין פלא שהנוער מתמרד כנגדם. אני חושבת שזה קשור לגיל בגלל שכשהם ילדים צעירים יותר הם עדיין מקבלים ״מרות״ בקלות יותר מתוקף צעירותם, וכמבוגרים הם פשוט שווי ערך למבוגר אחר העומד מולם. אבל גיל הנוער הוא גיל ביניים כזה שאת כבר לא ילדה אבל עדיין לא מבוגרת, את מצפה ליחס הוגן ובוגר ושווה ערך וכשאת מקבלת יחס אחר כבר יש לך את הכלים והעוז לעמוד על שלך, ואם המבוגר שמולך הוא מאלה המאמינים שעלייך לציית ולומר אמן - פה מתחילה המלחמה

[שמנדובה*]

רציתי לספר דווקא על יחסים בין הילדים עצמם - יצא לי להתקל לא אחת בישראל בכיתות שיצאו לסיור לימודי או טיול, במקביל לקבוצת החינוך הביתי שלנו. אופן הפניה של הילדים זה אל זה זעזעה אותי. הילדים, אף על שלא התקוטטו כלל, פנו זה אל זה במילים איומות ופוגעניות, כדבר של מה בכך. מדובר בדמוגרפיות שונות, גם מי שייחשבו ״בני טובים״ ״קיבוצניקים ומושבניקים״ ״עירוניים״ וכן הלאה.

דוגמאות לאופן הפניה של הילדים זה אל זה:
״יא זבל בוא רגע״
״סססאמא שלך יא מניאק תראה תראה מה יש פה!״
״תגיד לשרמוטה הזאת שתביא לי את התיק״

אזניי בערו למשמע הדברים, במיוחד שהפניה כל כך נונשלנטית - הילד לא מתקרא ״זבל״ או ״מניאק״ או ״שרמוטה״ בגלל שהשני כועס עליו או מקלל אותו (לא שזה בסדר) אלא ככינוי שגור. כמו שפעם היו אומרים ״אחי״ או ״בנאדם״. או סתם מסבים תשומת לב החבר למשהו בלי גינויים כאלה.

בארה״ב נתקלתי בזה פחות וגם אם כן אז אצל נוער הרבה יותר גדול - נערי תיכון. בארץ כבר ילדים בכיתות היסודי המוקדמות מדברים כך. בחינוך הביתי, לפחות ממה שאני נתקלתי, זה פשוט לא קיים. יש כבוד בסיסי.

[אישה_במסע*]

אפשר לחפור הלוך וחפור על זה שיש אנשים שלא אוהבים שמציעים להם חיבוק
אפשר לחפור הלוך וחפור שיש ילדות עם הלך רוח כנוע. כאלו שיחבקו את המורה גם אם הן לא רוצות, וירגישו עם זה רע. ולא יראו את זה בשום דרך. ויהיו ילדות טובות וילכו בנחת אחרי המורה, ורק ישנאו אותה בלב. הדברים לא תמיד כפי שהם נראים, ואני חושבת שכדאי לא לשמוח או לעודד דברים שבעיני פוגעים בילדים.

[שמנדובה*]

אפשר גם

[תמרוש_רוש]

הילדים לא מסוגלים לקרוא טקסט עם איזושהי אינטונציה אמיתית. רק בטון הטקסי המדקלם וחסר ההבעה. אני לא זוכרת שלימדו אותנו את זה, אבל גם אצלנו כולם הקריאו ככה! מאיפה זה מגיע?

לא מלמדים אותם את זה, זה בטוח.
הם פשוט ילדים בשלב של רכישת הקריאה.
זה מגיע ממקום שבו הקריאה עצמה אמנם קולחת במובן שהם מסוגלים לקרוא את כל המילים ברצף בלי לפענח פונטית כל שתי מילים, אבל עדיין לא מספיק אוטומטית בשביל שהם יוכלו, תוך כדי קריאה, "לעוף" עם העיניים קדימה כדי לראות מה בא אחר כך, ולפיכך לדעת באיזו אינטונציה לקרוא, ולפיכך לשלוף אותה מספיק מהר תוך כדי תנועה.
וזה גם עניין של ניסיון.
וזה גם עניין של תרגול. כמה דקות ביום יוצא להם להקריא בקול רם?
וגם עניין של המתח וההתרגשות של לעמוד מול קהל.

[זרח_הפרח*]

יופי, אבל למה זה נתקע וככה מקריאים גם ילדים בתיכון? וגם אנשים בגיל שלנו?

[אישה_במסע*]

אבל למה זה נתקע וככה מקריאים גם ילדים בתיכון?
עוד כשנכתב על ילדי בית הספר רציתי להגיד שבבית הספר בו אני למדתי הקריאו עם אינטונאציה. ובוודאי בגילאים בוגרים יותר. כך שככה מקריאים נערים בתיכון רק במקומות מסויימים, ובמקומות אחרים - לא.

[שמנדובה*]

בנוסף לדברי תמרוש הנכונים מאוד - ייתכן שהם מקריאים כך פשוט כי זה לא ממש מעניין אותם. יש יסוד להניח שאת הטקס יזמו המורות והצוות ולא הילדים, וטקסים זה דבר שאותי בדרך כלל די משעמם כך שיכולה לתאר לי שגם את הילדים זה עשוי לשעמם, וביחד עם הכפיה וחוסר הבחירה, זה מוביל להקראה בחוסר חשק ושעמום.

[תמרוש_רוש]

יופי, אבל למה זה נתקע וככה מקריאים גם ילדים בתיכון? וגם אנשים בגיל שלנו?
לא יודעת...
כנראה כי מעט מאוד עובדים בביה"ס כשגרה על נאומים ודיבור לפני קהל.
לפחות בביה"ס שלי זה היה ככה. עבדנו על לענות על שאלות, לכתוב דברים, לפתור תרגילים, ליצור עבודות בכתב עם נושא חופשי, אבל לנאום או להקריא בהטעמה? זה לא היה במערכת.

[זרח_הפרח*]

והפעם, נו מה לעשות, שוב המורה לספורט מככבת.
ריצות ספרינטים קצרות בחצר. מודדים זמנים.
כל אחד מקבל מחמאות בסוף הריצה שלו.
הבולטים היו "מה זה, ממש איום ונורא", ו"את ממש לא מתאמצת"...

[פרח_בית*]

מה שלא ידעתי, זה שהאפשרות לשמוע ולראות באופן יומיומי את המתרחש שם תגלה בפניי עולם שלא זכרתי שחוויתי כשלמדתי אני בבצפר (בהנחה שדברים לא השתנו עד כדי כך), ושבעקבות התגליות האלה אתפלל שאצליח לא לשלוח את ילדיי למוסד כזה לעולם.

רציתי להגיד שאני מאוד מזדהה עם התחושה הזאת, בשנים האחרונות יצא לי לבלות במסגרות חינוך שונות במסגרת הלימודים/עבודה, וזה כל פעם גורם לי פחות ופחות להתלהב מהמוסד הזה, ולקוות שאצליח לא לשלוח את ילדיי למוסד כזה לעולם.

לגבי הדיון שהיה פה על החיבוק מהמורה, אני מבינה שיש ילדים שזה לא מתאים להם, אבל זה מתחבר לי לדברים של רסיסים במעלה הדף מרגיש לי שמילת המפתח היא אהבה . . ילד שמרגיש שהמורה לא אוהבת אותו, שהיחסים ביניהם הם לא יחסים של קירבה, הגיוני שלא ירצה שהיא תחבק אותו. אבל זה לא חייב להיות ככה, וזה תלוי במורה ובמסגרת ובילד.
נזכרתי שיש לי תמונה עם המורה שלי מכיתה ה' שהיא מחבקת אותי. זאת מורה שמאוד אהבתי, היחידה שאני יכולה להגיד את זה עליה מכל המורות שהיו לי ביסודי... כי היא היחידה שהרגשתי שהיו בינינו יחסי קרבה - ולא שאני סתם עוד ילדה שהיא צריכה ללמד, לדאוג שתנהג יפה וכו'. בטוחה שלא כל הילדים בכיתה הרגישו ככה כלפיה, ייתכן גם שלא את כולם היא חיבקה.

עכשיו אני עובדת בגן ילדים, ומרגישה שמאוד חסרים להם חיבוקים ומגע והפגנת חיבה. כי גם אם אמא שלהם מחבקת אותם בבית, הם נמצאים הרבה שעות בגן, וכשקורה להם משהו והם בוכים הם צריכים הרבה פעמים מישהו שיחבק אותם ויעזור להכיל את הקושי.
אלה אמנם גילאים קטנים יותר, אבל גם בכיתה א,ב,ג - הילדים עוד קטנים... שנה שעברה עבדתי בכיתה א, והיה לי קשה לראות את הילדים בהפסקה למשל בוכים, כי הם נעלבו מילד אחר או שנאבד להם משהו וכו', ואין להם למי לפנות, ואין מי שיחבק אותם ויעזור להם להתגבר. לפעמים אני הייתי עושה את זה, גם עם ילדים שבקושי הכרתי, וראיתי איך הם שמחים שיש אל מי לפנות ובאים לחפש אותי אם שוב קרה משהו.

[תמרוש_רוש]

היה לי קשה לראות את הילדים בהפסקה למשל בוכים, כי הם נעלבו מילד אחר או שנאבד להם משהו וכו', ואין להם למי לפנות, ואין מי שיחבק אותם ויעזור להם להתגבר.
בבית הספר של הבן שלי, לא רק שיש תורנות מורות בהפסקה (ובתחילת ובסוף היום), ויש לפחות שלוש מורות בתורנות, כל מורה לובשת לתורנות שלה את הווסטים הזרחניים האלה בצהוב-זוהר שמיועדים בדרך כלל לפועלים בכביש.
שכל ילד במצוקה יוכל לאתר את המורה מהצד השני של החצר, בקלות ובמהירות.
אני נגנבתי מזה. הווסטים מכוערים שאין מילים, והתחושה שקיבלתי מהם היא של אכפתיות - ואפקטיביות.

[פרח_בית*]

כל מורה לובשת לתורנות שלה את הווסטים הזרחניים האלה בצהוב-זוהר שמיועדים בדרך כלל לפועלים בכביש.
גם בבית הספר ההוא הייתה מורה תורנית, כמובן בלי וסט זוהר. והאמת שהיא באמת לרוב לא הייתה בולטת, ובגלל שהייתי המבוגר היחיד בחצר חוץ ממנה, ילדים כל הזמן היו פונים אליי...
אבל ממה שהיה נראה לי היא הייתה עושה יותר דברים כמו להפריד בין ילדים שרבים, להעניש את מי שמרביץ וכו'. לא הייתה מתעסקת עם ילדה בת 7 שחברה שלה לא מסכימה לשתף אותה במשחק והיא נעלבה... לזה לא ממש היה מענה שוטף, לפעמים המחנכת אם היא הייתה באזור, אבל לא תמיד היא הייתה.

[תמרוש_רוש]

היא הייתה עושה יותר דברים כמו להפריד בין ילדים שרבים, להעניש את מי שמרביץ וכו'. לא הייתה מתעסקת עם ילדה בת 7 שחברה שלה לא מסכימה לשתף אותה במשחק והיא נעלבה... לזה לא ממש היה מענה שוטף
ואני חושבת שזה בגלל ש:
א. אין מספיק צוות בחוץ, אז מקרי החירום תופסים את כל המשאבים שלך
ב. המורות לא מקבלות מספיק הנחייה ומסגרת עבודה לעבוד על הדברים האלה. אני יודעת בוודאות שכשאני למדתי בביה"ס לא היו שום קוים מנחים לעבודה בנושאים חברתיים, זה היה מין כזה "ניתן למורות להשתמש בשכל הישר שלהם ונקווה לטוב". לא עבד.

אבל אם מערכת החינוך בכלל, וביה"ס בפרט, מגדיר "מיומנויות חברתיות-רגשיות כמשהו חשוב ובעל ערך לילדים בבי"ס יסודי, ומקדיש לזה זמן ומשאבים, ואפ אפשר אז בצורה פקחית ונעימה ללימוד - הפלא ופלא, זה קורה!