דכדוך אישי נשי אולי עזרה

[דכדוך*]

בעת האחרונה אני מרגישה מעיין דכדוך כזה. חוסר באנרגיות. לא מרוצה מכלום.

בבית הילדים כל הזמן רבים, כל הזמן חסרי סבלנות, כל הזמן צועקים. טמפרמנטים מאוד.

אני בקושי מסוגלת להשתלט על הבית, ערמת הכביסות מצטברת, אני מרגישה שאני כל הזמן עובדת בבית, כל הזמן אחרי הילדים ששמים עלי קצוץ כשאני מבקשת עזרה מינימלית כמו להוריד את הצלחת שלהם אחרי האוכל.

הייתי רגילה לסדר את הבית לפני שהולכים לישון, אבל מיד כשהילדים מגיעים מבית הספר הבית שוב נראה נורא.

בעבודה אני לא מוצאת את עצמי, אני מועמדת לעבור תפקיד אבל עדיין לא יודעת לאן. זה יקח לפחות עוד חודש.

בקושי מצליחה למצוא זמן לפגוש חברים, בגלל הילדים, והבעל שחוזר מאוחר.
אני מרגישה קצת בדידות מבחינה חברתית. חושבת ללכת לאיזה קבוצה למבוגרים בערב אבל חוששת שלא אעמוד בתשלום (שכן אני לא יודעת מה קורה עם מקום העבודה שלי).

מרגישה חסרת אנרגיות.

[דכדוך*]

דווקא היום הסתכלתי במראה. כן אני כבר לא בת 20. אבל החולצה החדשה שקניתי נראית עלי לא רע.

אבל כל המצב הזה הביא אותי להשמנה. עליתי כמה קילוגרמים מאז החגים.
ספורט? מתי? אני לא מסוגלת לעזוב את הילדים בבית ולצאת להליכה. אחרי שהם נרדמים אני כבר חסרת כוחות.
לא אוהבת ללכת בחושך. אין לי כוח לזה. מעדיפה להיות עם בעלי שלא ראיתי אותו כל היום.

כן בעבר עשיתי הליכות עם חברה וזה היה נחמד. היום אין לי כוחות לזה ואין לי זמן.

[חדשה_ישנה*]

אני מכירה את התחושה.
אולי תנסי להגיע למפגשים באזורך ע"מ למצוא אמהות להתחבר אליהן?
אני במייל odeliaido#walla.co.il אם תרצי להכיר...

[דכדוך*]

קראתי את הספר האחרון של ליהי לפיד. אינני זוכרת את שמו אבל הוא מדבר בדיוק על המצב הזה...
הנתינה האין סופית לילדינו. הרצון שהכל יהיה מושלם. כן יש עליות וירידות בחיים אני יודעת. אבל עדיין מרגישה קצת לא פייר.
לא פייר שהבעל שלי רק עובד. ועלי מוטל כל העול.
לא תמיד אני קוראת לזה עול למרות שזה ככה. הניקיונות, הכביסות, לעשות קניות, לרוץ אחרי הילדים, לטפל בילדים. הכל נופל עלי. אין חופש. וגם אם היה זה לזמן מוגבל והכל חוזר חלילה.

אל תגידו לי לקחת עזרה. ניסיתי. היתה לי עוזרת. זה לא בשבילי. לא מסוגלת לתת הוראות לנשים מבוגרות ממני. אולי עניין של חינוך. מספיק שיש לנו גנן.
כסביבות שבע בערב כשאני מבקשת עזרה כי אני מתחילה לסדר את הבית... כבר אין לילדים כוחות לכלום. ואז מתחילה מלחמת עולם. בשעה הזו אין להם כוח לשום דבר.

[דכדוך*]

יש! מישהי כתבה לי!

קשה יהיה לי להתחבר עם אמהות אחרות. אני גרה רחוק מכל דבר. יש לי ילדה עם קצת צרכים מיוחדים ולא יודעת עד כמה אהייה מסוגלת ליצור קשרים ככה סתם.
יש לי שתי חברות ועוד מכרות.... אבל לא מצליחה להיפגש איתן בזמן האחרון, בעיקר בגלל הילדים.

איך מוצאים את הכוח? איך מוצאים את האור בתוך כל העול הזה של הבית והילדים?
אולי הילדים גם מרגישים ככה כמוני? מדי פעם אני לוקחת אותם ואת הכלבה ויוצאים לטייל שישוב בו אני גרה. נעים וכייפי.
ואז חוזרים לבית. כאילו הוא מערה חשוכה כזו.

[דכדוך*]

אני רוצה לפרוח. אמרו לי שכשהילדים שלי יגדלו קצת אוכל להתחיל לראות קצה של אור.
הילדים גדלים והעול רק גדל. הדאגה לילדים ובעיקר לילדה הבכורה לא מניחים. לא דאגות של עתיד. דאגות של יום יום.

רוצה לגדול. לפרוח. למצוא את עצמי. אני עדיין מחפשת. בתקופות קשות לרוב אני מנסה ליצור.

רוצה להיות עיקבית בהשכבה של הילדים אבל שונאת עיקביות. זה משעמם.

בכלל אני נוטה לשעמום באופן כללי. למרות שיש לי מלא תעסוקה. אבל כל זה זה: הילדים, הבית, המטבח והבישול, הסדר בבית והניקיון, הכביסות. בגדים שהילדים מפזרים בחדרים. כל זה - לא אני. זה הבית. אני משהו אחר. את עצמי איבדתי.
ולא איבדתי רחוק מדי. כי אני עדיין חזקה ולא שבורה לגמרי. אולי מאוכזבת? לא יודעת איך לקרוא לזה.
זקוקה לחברה זה בטוח.

[דכדוך*]

הייתי מוכנה לתת הכל! לעבוד בבית בלי סוף! אבל לראות תוצאות. ומה התוצאות שאני מקבלת?
ילדים שלא מכבדים זה את זה. חסרי סבלנות. חסרי סובלנות. לא רוצים לשתף פעולה.

מערה חשוכה זה בדיוק התיאור המתאים. ככה אני מרגישה.

[דכדוך*]

אולי אם הייתי יותר חזקה עם הילדים ויותר עקבית היה לי יותר קל. אבל אני כל כך אוהבת את הילדים שלי ומרחמת עליהם כל הזמן (מסכנים הם לומדים עד מאוחר כל יום, מגיעים הביתה בארבע. הם עייפים, מסכנים ההתמודדות לא קלה...)
ומה איתי? אולי אני טועה?

[דכדוך*]

לפני שבועיים אירחנו ילד של חברים, לסוף שבוע. גם הוא ילד עם צרכים מיוחדים. אחרי שהוא הלך אמרתי תודה. תודה לאלוהים שהביא לי את הילדים שלי. אותם אני כבר מכירה. מתמודדת. תודה על שאני בטוחה שעתיד טוב צפוי לבתי המיוחדת. תודה על התקווה.
ואז למחרת היא חוזרת מבית הספר והכל חוזר על עצמו..... הגלגל ממשיך להסתובב....

[או_רורה*]

אוי כמה שאני מרגישה כמוך..... מבינה אותך מאוד.

אולי פשוט תקבעי יום אחד בשבוע שבו את פוגשת חבר או חברה? נניח, יום רביעי. אצלי זה יום רביעי.
ביום הזה אני יודעת שאני קובעת עם מי שבא לי, והבעל מגיע מוקדם. כי זה היום שלי, והוא מבין את זה.
גם לו יש ערב כזה פעם בשבועיים, שמהעבודה הוא יוצא לאנשהו ישר.


ונכון, עקביות זה משעמם, אבל זה נותן המון שקט, באמת.
היינו עכשיו בטיול של חודשיים בחול עם הילד ושם הבנתי עד כמה צדקתי שבבית אני כל כך מקפידה על סדר ושעות שינה שלו. כמה שקט זה נותן.


אולי בכל זאת תנסי להיעזר במישהי? מבינה אותך, זה גם לא בשבילי, אבל מאז שיש לנו פעם בשבועיים עוזרת ירדה מאיתנו מעמסה כל כך גדולה.


ומה עם מייבש כביסה? מוריד המון.

ומה, מה עם בעלך? אולי להוריד קצת שעות בעבודה? אפילו יום אחד לחזור ממש בארבע עם הילדים ולהיות איתם ולתת לך אחרהצ חופשי לעצמך לבד?


ומה עם לתת לעצמך קצת ולרחם על עצמך קצת<

[דכדוך*]

הטיפול והדאגה לבתי, תשומת הלב לכל דבר: כמה היא אכלה, מה היא אכלה, האם היא משתפת פעולה ולומדת, האם טוב לה, האם היא מאוזנת, כמה ישנה, התקלחה? חפפה שיער? לשכנע אותה כמה החיים הם טובים וכמה צריך לעשות ככה וככה וככה ותוך כדי זה להיות החברה שאין לה.... ותוך כדי זה גם לדאוג לאחרים, לקחת לחוגים, לתמרן עם הכל ועם הבית כולו... גוזל ממני ים של אנרגיות.
כי אני מרגישה חיובי באופן כללי. אני יודעת שלא הכל שחור. אבל אנרגיות אין. אני לבד בתוך ים של דאגה.

[אלטר_אגו*]

דכדוך, אני קוראת. קשה לי להגיב עכשיו אבל רציתי שתדעי שקראתי ושאני חושבת עליך. גם לי יש תקופות שאני מרגישה כך והן עוברות!

[דכדוך*]

אורורה, תודה על התגובה.

כן אני מנסה להקפיד בשעות השינה שלהם. כלומר ההשכבה בסיבובת שמונה ורבע- וחצי. אבל הטיולים של אחרי: מים, פיפי, עוד נשיקה.... לוקחת זמן. לפעמים הם כבר ישנים בתשע, לרוב בעשר. הם אנרגטיים מאוד. פעמיים בשבוע חוג ספורט שמסתיים ברבע לשמונה בערב.

כן בשנה שעברה היה לי זמן לעצמי פעם בשבוע. מצאתי לי לימודים של פעם בשבוע. זה עבד עד פסח. בעלי היה עצמאי. הוא גם עכשיו אבל כעת עובד רחוק מהבית, ולא יכול להחליט שפעם בשבוע מגיע מוקדם ממש. הכי מוקדם זה שבע וחצי ולא קבוע בשום יום.

לא סומכת על ביביסיטרים כל כך. אבל כעת אני פוחדת להחייב ללימודים. גם מבחינה כלכלית.

חיבת לציין שיש לי שעה כל יום לבד בצהריים. אחרי העבודה (+ 35 דקות נסיעה) ועד שהם מגיעים הביתה. שעה שבה אני לבד מול הטלויזיה, ובעיקר מול המקרר (אם להודות באמת).

[חדשה_ישנה*]

ולא יודעת עד כמה אהייה מסוגלת ליצור קשרים ככה סתם.
הכל תלוי ברצון. את צריכה להוציא את עצמך מהבוץ בעצמך, אף אחד לא יעשה את זה בשבילך לצערי חמודה @}
בכל מקרה, ההצעה שלע בעינה עומדת. ואני ניידת.

בני כמה הילדים?
נשמע שהם כבר גדולים. אולי לשתף אותם יותר בעבודות הבית?

שיתוף ילדים בעבודות הבית
כח לנקות ולסדר את הבית
פליי ליידי

וגם:
פחות עבודות בית
נראה לי סבבה במצבים האלו או בתור תפיסת חיים בכלל...
אני למשל בזמן האחרון הפסקתי לשטוף ורק מעבירים טאטוא כל יום, ויש עוד הרבה דוגמאות בדף על איך להקל על החיים...

[חדשה_ישנה*]

חיבת לציין שיש לי שעה כל יום לבד בצהריים. אחרי העבודה (+ 35 דקות נסיעה) ועד שהם מגיעים הביתה. שעה שבה אני לבד מול הטלויזיה, ובעיקר מול המקרר (אם להודות באמת).
והנה, מצאנו את הזמן לחדר כושר - גם פחות זלילות וגם ספורט...
או אם לא אז תעצרי אולי באיזה קניון ותשתי עם עצמך כוס קפה. או בפארק נעים, יש אוויר טוב בתקופה הזו.

בקשר לשעות של הבעל- קרה אצלנו בדיוק אותו הדבר. נורא קשה קשה להתמודד עם הבית לבד, והבדידות...
אצלנו זה נגמר בכמעט-פרידה והבטחה שלו (שבד"כ מתקיימת) להגיע הבייתה לפני או ב-שש בערב.
העדפתי פחות משכורת, ובעל בבית.
אולי יש מאיפה להצטמצם ולהוריד בשעות של הבעל?

בנוסף, עוד דבר שנראה לי משמעותי בדיכאון זה משהו שכתבת ככה, בסוגריים, בלי לשים על זה דגש: הקטע של העבודה.
אחד הדברים הבסיסיים שבן אדם זקוק לו הוא ביטחון במקום העבודה שלו. אצלי גם לא היה לי את זה וזה היה מכניס אותי לחרדות גדולות מאוד, עד שהבנתי ששום דבר רע לא יקרה אם אאבד את מקום העבודה. אבל אני מצד שני מעדיפה לחיות בפשטות יחסית, ומוכנה לוותר על דברים כמו כבלים, אינטרנט (כשאני אצל ההורים שלו או שלי אז יש לי אלחוטי אבל בבית אני לא משלמת על אינטרנט), בגדים חדשים ויקרים (לילדים קונה בשוק ושומרת מאחד לשני בד"כ). ככה גם מהמשכורת שלי אני חוסכת כסף (שנותן לי בטחון שגם אם לא אעבוד כמה חודשים- לא נורא...), וגם זה הרבה פחות מפחיד לאבד משהו שאת לא מרגישה בו תלות כל כך גדולה...

[נאמנה_לעצמי*]

קראתי והזכרת לי את הבלוג שלי.
בדיוק ככה רק יותר גרוע אני מרגישה חלק מהזמן.
מה שאני עושה כעת זה לנסות להכניס יותר זמן לעצמי. לא למרוח את הזמן לעצמי, לנהל את הזמן ככה שיהיה שם משהו מובנה לעצמי: חוג ריקוד, קבוצת ימימה, כתיבה יוצרת, לא משנה מה, שיהיה זמן בשבוע שבו את יוצאת מבית ועושה למען עצמך. לקבוע עם חברה ולהיפגש. זה מעייף אבל גם נותן אנרגיות חדשות. לי אין מספיק מזה עדיין, אבל יותר ממה שהיה לפני חודשיים. החלטתי שכדי שיהיה לי לתת אני חייבת גם לקבל ואני ממש מתאמצת כדי לאפשר את זה.
נשמע שהילדים שלך גדולים משלי ושהחיים שלך יותר מסודרים קצת, ככה שאולי יהיה יותר קל לאפשר את זה.
ובקשר לקניות: ציידי את בעלך היקר ברשימת קניות בבוקר ובקשי ממנו לעבור בסופר לפני שחוזר הביתה, ושתעשו איזו חלוקת מטלות שונה. כנ"ל עם הילדים. שיהיו להם תפקידים קבועים ומסודרים, תחומי אחריות. מי רוחץ כלים אחרי ארוחת ערב ביום שני, נניח. ואם אותו ילד לא עושה את זה אז לא נעשים הכלים, פשוט מאד.
אישית אני לא שוטפת את הבית יותר מפעם בחודש במקרה הטוב, רק מטאטאה.

[דכדוך*]

תודה למגיבות. איזה כיף.
קודם כל לפני הכל, אני לא בדכאון. אם הייתן פוגשות אותי הייתן מבינות שאני לא בדכאון.
זה מן דכדוך כזה, משהו שיטחי יותר, עמוק יותר ולא מוחצן. כן יש לי חיים מסודרים יחסית, כי אני מכירה את עצמי ומודעת לנפילות כאלה של אנרגיות. זה קורה להרבה אמהות (אגב, למה לאבות זה קורה הרבה פחות?)

[רוקדת_לאור_ירח*]

למה לאבות זה קורה הרבה פחות?
הם פחות מחלקים אחריות: הם תופסים את עצמם הרבה יותר לפי מה שבחוץ ופחות לפי מה שיש בבית. נניח אם יש להם כשלונות בעבודה, זה מוריד להם בדימוי העצמי, אם זה משהו שקרה עם הילד או הבית לא מסודר זה בכלל לא משפיע עליהם.
חוץ מזה יש עליהם הרבה פחות עומס רגשי ומעשי. אישה מצופה שהבית יתפקד וגם בחוץ לעבוד ולפרנס, גבר מצופה רק בחוץ וככה יוצא שאם הוא מרים כוס בבית ושם אותה בכיור הוא מרגיש שמגיעות לו מחיאות כפיים. אישה יודעת שאף אחד לא יעשה זאת עבורה.

[דכדוך*]

לגבי ניקיונות... כן מאז הפליי ליידי גם אני כבר כמעט לא שוטפת את הבית, מעבירים סמרטוט, ואם שוטפים אז לא הכל במכה אחת. ויש לי גם מדיח שעובד פעם ביומיים, ומייבש כביסה (לא באופני.... אבל חוסך לי הרבה אנרגיות).

הילדים בני 8 ו- 10. אבל לא מספיק עצמאיים. אני לא יכולה להשאיר אף אחד לבד ליותר מרבע שעה.

אני בטוחה שזה קשור גם למה שעובר עלי בעבודה.

בשנתיים האחרונות בעלי בבית בשבתות. עד אז עבד כמעט כל שבת וחג. את הילדים גידלתי ממש לבד.
אני מודה שאני לא יודעת להנהיג, לא מסוגלת לחלק סמכויות. לא יכולה. לא יודעת ומשלמת מחיר יקר מאוד.

והאמת שעצם העובדה שאני כותבת כאן כבר עושה הרבה יותר טוב.

[דכדוך*]

נאמנה, באמת לפני שנה הייתי בימימה וזה עשה לי טוב לתקופה מסויימת. למדתי להעריך את עצמי, לעמוד על שלי, לעמוד זקוף ולא להישבר, לא להפנים ולהזדהות מדי עםבעיות של אחרים. אני אדם מאוד ריגשי. שיחה שיטחית לא תעשה לי כלום. חייבת עומק.
לפני זה למדתי קדרות והיה לי נחמד. אבל השנה אין מספיק תקציב, ואין לי יום קבוע. בעלי לא יכול להתחייב להגיע מוקדם ביום קבוע. אני בטוחה שזה יסתדר בסוף. אולי ביביסיטר בכל זאת אבל כרגע רק מלחשוב על זה - האנרגיות בורחות לי.
שוב צריך לתמרן ולסמוך על אחרים. כבר היה לנו סיפור בעבר עם ביביסיטרית שנגמר לא טוב. לא מצידה אלא מצד בתי.

[דכדוך*]

לפעמים כשאנחנו אצל חברים או מכרים (בזמן האחרון לא קורה הרבה) נדמה לי שהבית שלהם מלא. מואר. אמא וילדים ואולי גם אבא (אם הוא לא בעבודה) ולא משעמם. חיים ולא משעמם.
ואצלי לא משעמם כי יש עבודה בבית וסביב הילדים, אבל מרגיש לי כאילו אני שם בשבילם ולא בשביל עצמי. כאילו זו לא אני שם, כאילו זו מישהי אחרת. יש לי גם ימים טובים מאוד, ותקופות טובות, אני אוהבת את ילדי מאוד. וכשטוב להם אז אני נהנת איתם מאוד, אבל לי זה לא מספיק.
אני נמענת ללכת לחברות עם הבתהגדולה כי היא לא מוצאת את עצמה. אתמול היה לי ניסיון כזה. הלכנו לחברה שלא ביקרתי הרבה זמן. אבל הילדה לא מצאה את עצמה והיתה נודניקית נורא, "אמא מתי הולכים?" "נו, כבר הולכים?" "מה נעשה אחר כך?" כבר מראש אמרתי לבתי שתביא איתה תעסוקה.... והיא הבטיחה שתסתדר והביאה עמה משהו קטן. טלויזיה לא עושה לה את זה.

אולי זו מן עייפות החומר, הכל יחד, מזג אוויר, הנתינה והדאגה שלא מביאה אותי להישגים, חוסר מציאת מסגרת לעצמי.

בחופש הגדול פגשתי מישהי שאמרה לי שאני חייבת להיפתח, לדבר עם אנשים, להפסיק להסתגר בתוך הקונכייה שלי עם הצרות, לשתף את הסביבה. אז באמת סיפרתי לעוד כמה מכרים על הקשיים עם הבת. וזהו. זה נגמר. איך שהוא תמיד יש לי תחושה ששופטים אותי וזה גורם לי להיות יותר סגורה.

[קוראת*]

אל תגידו לי לקחת עזרה. ניסיתי. היתה לי עוזרת. זה לא בשבילי. לא מסוגלת לתת הוראות לנשים מבוגרות ממני

אז למה שלא תקחי עוזרת צעירה?

[אמא_נמרה*]

קוראת נשמע לא קל. חושבת עליך

[או_רורה*]

דכדוך יקרה,

אני לא מבינה מה זה "לא יכול להתחייב על יום קבוע"? שימי לב, את מנהלת את הבית הזה לבד, את הילדים לבד, מסדרת לבד ובלי עוזרת, וגם עובדת בחוץ!!!!!!

את כל הזמן עושה ונותנת, ויו אני מעריצה את זה אבל מצד שני...
מה עם קצת פרגון מצד הבעל? קצת עזרה? לא ביקשת שיתפטר.
בסה"כ יום בשבוע, זה הכל.
אפילו בשבע ויש חוגים בערב.


אני גם מסכימה עם זה שעדיף לי לוותר על כסף ומעמד ומה לא... כדי שהאבא של הילד שלי ובעלי יהיה בבית מוקדם בכל ערב, שיראה את הילד וכן, שיעזור לי, שיעשה מקלחת לילד כל יום וישכיב לישון כל יום וירוץ.

רוקדת לאור ירח,
באמת כתבת את זה?
אני חושבת שהבית צריך להיות משותף. לפעמים אני יותר, לפעמים הוא יותר, מי הגבר שמניח כוס בכיור ומרגיש שמגיעה לו מדליה? מי? ומי נשואה לניאנדרטל?

[פלוני_אלמונית*]

את לא בהריון במקרה? התחושות שלך של חוסר אנרגיה מזכירים לי את עצמי בהריון.
או אולי חסרים לך ויטמינים? שווה לבדוק, יכול להיות שזה מה שחסר לך.

[חדשה_ישנה*]

או רורה
כל מילה
יחד עם זאת- נראה לי שהרוקדת התכוונה לתאר את החיים ברוב משקי הבית כאן בארץ...
למרות שגם אני חושבת שהבית צריך להיות משותף - עדיין אני מאוד מזדהה עם דברי הרוקדת כי זה המצב המצוי אצל כל כך הרבה זוגות לצערי...
גם אצלי זה היה ככה- למשל אם אחד הילדים חולה אני אפסיד עבודה, ובחופש הגדול אני לוקחת ימי חופש, ותמיד תמיד אני הייתי צריכה לוותר על שלי בשביל שלו.
עד שזה הגיע למצב שאמרתי לעצמי- אם אני עושה הכל לבד ומטפלת בילדים לבד- למה אני צריכה אותו??? (ועוד מטפלת גם בו- מנקה לו ומבשלת ומכבסת וכו')-
הגעתי למסקנה שאם זה ככה עדיף להתגרש- ככה לפחות יהיו ימים מסויימים שהוא יהיה חייב להיות עם הילדים... וגם אני לא אצטרך לטפל גם בו...
כשהצגתי את זה ככה הדברים התחילו להשתנות.
בפעם הראשונה דרשתי. ולא היה אכפת לי שיפוטר או שיילך.
ואז התחילו דברים לזוז.

[tאמא*]

, קוראת מרגישה בחלק מהדברים כמוך אך מודה שמתמודדת עם דברים אחרים ממך. עשיתי פסק זמן קצר מהמטלות, רוצה להגיב אבל בנתיים קבלי חיבוק נוסף .

[רוקדת_לאור_ירח*]

_נראה לי שהרוקדת התכוונה לתאר את החיים ברוב משקי הבית כאן בארץ...
למרות שגם אני חושבת שהבית צריך להיות משותף - עדיין אני מאוד מזדהה עם דברי הרוקדת כי זה המצב המצוי אצל כל כך הרבה זוגות לצערי..._
בדיוק ככה.

[אילה_בשדה_הדגן*]

מישהי הציעה שתבדקי ויטמינים וכ' ,בכלל , אני חושבת שזה טוב לעשות בדיקות כלליות מדי פעם.

---

מאוד אני מבינה את הדיכדוך שלך , לפחות ממה שהספקתי לקרוא.
מענין את כותבת פיסקה ושולחת ,
אני לא יודעת אם זה בגלל איזה עינין טכני , או שככה את מתכוונת שיצא.
את לא ממלאת את הדף,כותבת וכותבת ושופכת הכל.

אני ממש מסכימה עם הגישה של חדשה ישנה.להעמיד את הדברים ברור ובלי שום התפשרות.
אלו החיים שלך וחיים פעם אחת.

העינין הוא פשוט : אנרגיה נכנסת ואז יש אנרגיה.
(אפילו נראה לי מטומטם לכתוב את זה),
את מתדלקת ורק אז נוסעת.אי אפשר לנסוע על ריק.
(די כבר אילה!)

הגעת למצב שאת חייבת לעשות משהו לתחזוקה של עצמך .אל תחכי ותמשכי את זה.
אני לא רוצה לאיים עליך עם כל מני עיניני גוף נפש.אבל אם את צריכה תכתבי.

תעשי לעצמך איזו תוכנית שיקום אמא עם 5 החלטות חדשות.
תתלי אותם על המקרר עד מחר בערב.

אני חושבת שכל אחת מאיתנו צריכה :
פעילות גופנית ,
זמן להיות לבד בלי להשגיח על שום דבר ,בלי לטפל , בלי ..
חברה (או 500)
להרגיש שהעבודה בבית נעשית כעבודת צוות.
לצמוח ,לאהוב ולהנות

---

אני ממש לא מרחמת על אף אחד שקשה לו והוא עייף לעשות את העבודות.
אין ספק שיש מצבים שבהם באמת קשה לנקות ובכלל , להזיז את התחת.
לכן אני קוראת את כולם לדגל בשעה טובה ,מוקדם בבוקר , או שקודם שותים תה ועוגה ואז מסתערים.
חייבת להיות שעה שבה אפילו הבן טיפש עשרה הכי איום ונורא יכול ללחוץ על הכפתור של המכונת כביסה..

ממליצה מאוד לשים את היד על ספר שנקרא :"לחיות מתוך שמחה".

[ההולכת_בדרכים*]

הי דכדוך <איזה שם מדכדך >

ממה שכתבת נשמע לי שהעובדה שיש לך בת עם צרכים מיוחדים, והדאגה התמידית הכרוכה בכך מבחינתך, היא חלק משמעותי מהמצב שלך.
את כותבת שהאפשרויות שלך להתחבר לאמהות אחרות או להיעזר בבייביסיטר הן מאוד מוגבלות בגלל זה, וזה בטח רק קצה הקרחון.
כשאני קוראת את הדברים שכתבת אני מרגישה מהם הרבה אוירה של חוסר ברירה.
אני מניחה שיש נקודות בהן באמת אין ברירה אלא להתמודד עם קושי קיים, ולעומתן נקודות אחרות שבהן כן תוכלי למצוא פתרונות שיקלו עלייך.

כמה רעיונות שעלו לי:

מאחר ובעלך כבול לעבודה כרגע ואת לא יכולה להיעזר בו במשך השבוע, מה דעתך למצוא זמן שאת מקדישה לעצמך בשבת או במוצאי שבת?
זה גם לא חייב לעלות לך כסף... אולי תוכלי למצוא איזה מעגל נשים שמתכנס במוצ"ש או אפילו לייסד אחד כזה?
יש לא מעט נשים שזה הזמן היחיד בו הן יכולות להיעזר בבן הזוג ולהתפנות בכיף, אפשר למצוא איפה הן מתכנסות או לאסוף אותן ולעשות משהו כיפי ביחד.

עוד בעניין ניצול השבת <וסליחה מראש אם אתם שומרי שבת...>
אולי בעלך יכול להשתתף בחלק ממטלות הבית בשבת? באמת אין סיבה שהכל ייפול עלייך.
אפילו קניות אפשר לעשות במוצ"ש <עם הילדים, בזמן שאת בעניינים שלך >

אם יש לך כל יום שעה לבד בצהריים, זה זמן מעולה לפנק את עצמך באופן קבוע.
איזו פעילות של שעה היתה יכולה להוסיף לך מרץ ואנרגיה להמשך היום?
בשבילי זה שינה, או הליכה בטבע, או קריאה. אולי בשבילך דברים אחרים... כל דבר שאת צריכה פרטיות ושקט בשבילו.
בכל מקרה לבלות מול הטלוויזיה או המקרר אפשר גם כשהילדים נמצאים, לא?

ודרך אגב, נראה לי שלספר של ליהיא לפיד קוראים "אשת חיל".

[דכדוך*]

אני מודה לכן מאוד על התגובות, נעים להיות כאן.... מן אחוות נשים כזו....

אז זהו שכבר אתמול קראתי את התגובות ופעלתי. מה עשיתי? הגעתי הביתה עם החלטה. אני לא אפול!

אני אקח את עצמי בידיים. קודם כל סידרתי קצת הבית ושתפתי את הכלים שעמדו בכיור (לרוב אני עשה זאת בערב).
התקשרתי למתנ"ס. התברר שבדיוק באותו היום יש קבוצת אומנות משולבת. התחלה ממש. בדיוק אתמול בערב.

התקשרתי לבעלי ושאלתי מתי הוא מעריך שהוא מסיים ומגיע הביתה. עבדתי בבית בהפסקות. הכנתי מכונת כביסה.
העמדתי מרק שעועית על האש. הילדים הגיעו, ישבתי עם האחת על שיעורים, קצת טלויזיה, תוך כדי הכנתי קציצות כרובית. הבכורה באה לעזרתי, חתכה עגבניות, עירבבה את העיסה.

אתן שמות לב לכמות האנרגיה שהיתה לי פתאום? ....
ואז הוא הגיע הביתה. לשם שינוי. בשש ! ! ! לא יאומן אלוהים שמע אותי. או שאני שמעתי לכן?! לעצמי?!

כולם ישובים לאכול. שש. אני עוד עוזרת בשיעורי בית. שש וחצי עוד מספיקה לעזור לקטנה במקלחת, מוציאה קשרים משיער ארוך ויבש. עשרים לשבע מתאפרת. נותנת הוראות אחרונות, רבע לשבע אני באוטו. נוסעת לשיעור.

יוצאת לעצמי. יוצאת לנשום. גשם מטפטף.
אני נוסעת ובדרך נזכרת איך בפעם הראשונה שהעזתי לצאת מהבית בערב, לחוג בשנה שעברה בכיתי. כל הדרך. התקשתי להאמין שמותר לי לפרגן לעצמי. ועוד חוג קדרות שעלה באמת הון. אחרי 3 חודשים כבר לא יכולתי לעמוד בתשלום והחלפתי את החוג בשיעורי ימימה. והנה עכשיו אני מבינה שאחרי שיודעים ולוקחים את הכוח לצאת אי אפשר להפסיק.

[דכדוך*]

הגעתי למתנ"ס בעיר הקרובה. נסיעה קצרה ביותר. מסתבר שהרבה מאוד אמהות מתקשות לצאת מהבית.
היינו שתי בנות בסה"כ, שיעור שני. בשיעור הקודם היו שלוש בנות אחרות. החוג בסכנת סגירה! ואני זועקת - לא! אל תסגרו!

בכל אופן היה נחמד ונעים. התעסקות בפימו. סוג של מילפיורי. אני מנוסת בחומר. לישה עושה טוב. מורה נחמדה עם מבטא רוסי כבד בעלת שפע רעיונות. יש לנו הרבה על מה לדבר. היא מוציאה ספר 400 עמוד. תמונות להשראה.

ת ע נ ו ג צ ר ו ף

אני יוצאת עם צלוחית מצופה במילפיורי. מסופקת. במקום שעה וחצי נשארנו שעתיים.
תשע אני ברכב. תשע ורבע בבית. עייפה. ממשיכה להכין את קופסת ארוחת הצהריים לבית הספר לגדולה. בעשר אני כבר במיטה. הרוגה אבל מאושרת !

הבטחתי למורה לשים הודעה בישוב שלנו על החוג. חבל שייסגר. אלוהים (אני פונה אליו ומתפללת) אל תסגור את החוג.

[דכדוך*]

אז איך מרגישים היום? טוב. באופן כללי. יש לי יום ארוך היום ומתיש. אחרה"צ מסיבת יום-הולדת לחבר של הבת.
אני צריכה להוציא את הילדים מוקדם מבית הספר. כל אחד בבית ספר אחר בעיר אחרת באזור אחר. לנסוע לעיר הגדולה לחזור לעיר הגדולה..... אבל אתמול קיבלתי כוח. יהיה בסדר.

איך להעביר את השעה ורבע שיש לי כמעט בכל יום לפני שהילדים באים? (היום לא יהיה לי את זה)

[דכדוך*]

ופנייה אלייך ההולכת בדרכים,
אני חושבת שהבנת אותי נכון. אבל קשה לי לחשוב על משהו שאני יכולה לעשות בשבת מלבד למנוחה, קצת טלויזיה.
בשבת, עצם העובדה שבעלי איתי אני מרגישה קל יותר. אחרי הכל, למרות שכבר שנתיים שהוא לא עובד בשבתות - עדיין לא התרגלתי. כיף לי להיות בחברתו.
עברנו משברון קטן שלי לפני כמה חודשים ומאז הוא משתדל להגיע בשעות סבירות (בסביבות רבע לשמונה לרוב במקום בעשר בלילה).

לגבי עזרתו, אני אומרת לו איך לעזור לי, אבל מפריע לי שזה לא בא ממנו באופן טבעי. כשאני מבקשת שיעזור בשיעורים הוא לגמרי מחפף. זה מפריע לי. הוא עושה דברים קטנים כמו להוציא כביסה, להעביר למייבש. לעתים מוכן להוציא כלים מהמדיח, כשאני מבקשת משהו הוא עושה (מלבד לניקיון הבית וקיפול הכביסות, ומקלחות לילדים). אני מטילה עליו מעט מאוד באופן יחסי.

יש לי זמן פנוי (בעיקר בצהריים) אבל איך שהוא לא מנוצל טוב, ואין לי מספיק קשר עם אנשים. גם בעבודה.
הדאגה וים של עבודה בבית מתישים ולא תמיד אני מרגישה שזה משתלם, שזה שווה. כי זה אין-סופי.


איך לא המציאו חוג שאליו ניתן לבוא עם הילדים, חוג שיש בו פינה לאמהות, ליצור. ובצד השני חוג או מפגש לילדים בגילאי יסודי??? איך לא עלו על הפטנט הזה?

[איתך*]

קודם חיבוק.
אני גם מרגישה כך לפעמים, הרגשתי כך (כמוך)בעיקר אחרי שקראתי את הספר של ליהיא לפיד.יש לו השפעה כזאת עלינו .כי הוא אמיתי ונוגע בקצוות חשופים.
לי המשבר גרם לצאת לעבודה אחרי חופשת לידה ארוכה .שם יצאתי מהדיכדוך והיתחלתי לפרוח.
גם אצלינו אין חוג לילדים והורים אז או שאני לוקחת לגי'מבורי שהוא מרחב מוגן לילדים שלא דורש השגחה צמודה, אני שותה כוס קפה עם חברה ליד הג'ימבורי והם מוציאים אנרגייה,אין לי כלים וריצפה ביתית לידי ולכן אני חייבת לנוח ולא יכולה להמשיך באותו היום לקרצץ קירצוף שלאף אחד חוץ ממני גם ככה לא היה רואה ומעריך.
או - למצוא חברה עם ילדים באותו גיל וכל יום אחרי הגן/בי"ס לרדת עם הילדים שלה לגינה ציבורית, אני שידרגתי את זה לירידה לגם עם פינג'אן נס קפה ועוגיות.
כשאני מרגישה שאין לי זמן לעצמי אני לוקחת את הילד לטיול ארוך בעגלה ככה אני עם עצמי והוא עם עצמו.ושנינו מבסוטים.

[דכדוך*]

איתך, גם אני איתך... ואת אכן מבינה אותי... אבל כל מה שאת מתארת התאים לי מאוד ועשיתי זאת כשילדי היו קטנים.
כעת הם כבר קצת גדולים (8, 10) ויש עבודה סביבם... שיעורי בית... חוגים... ועוד.......
לגבי חברה עם ילדים בגילם... אני עושה זאת לעתים, רק שבתי הבכורה לא מוצאת אתעצמה בדרך כלל... ואני נאלצת לחזור הביתה...... אני מטיילת עם הילדים ברגל עם הכלבה וזה נותן קצת אוויר.

היום יהיה לי יום נחמד, הבת הבכורה מוזמנת למסיבת יומולדת, אני מכירה את ההורים, יהיה נחמד אני חושבת.

[אנפה_אפורה*]

נשמע לי שאת במקום נורא קשה- גם להיות המון לבד גם לקחת אחריות על כל הבית והילדים וגם עבודה שהיא לא משהו. גם מאיך שאת כותבת מין מהר כזה ובלי עצירה כאילו לשפוך הכל שלא ישאר אצלך. עצוב.. איך אפשר לתמוך ולעזור? השבוע קראתי ספר שמתאר איך אנחנו מעריכים את עצמינו לפי איך שאנשים אחרים מסתכלים עלינו- אז אני יכולה לומר שבעני את סופר וומן אני לא הייתי מצליחה לעשות את כל הדברים האלו בלי להישבר. אז תני לעצמך ספייס זה בסדר להיות מדוכדכת. תרשי לעצמך- לפעמים זה אפילו כיף.
ואם זה עזר אז אני שמחה.

[tאמא*]

שבעני את סופר וומן אני לא הייתי מצליחה לעשות את כל הדברים האלו בלי להישבר. אז תני לעצמך ספייס זה בסדר להיות מדוכדכת. תרשי לעצמך- לפעמים זה אפילו כיף.
אכן כך להתמודד לבד עם מטלות החיים ,פעם שמעתי באיזה שהוא מקום שגם נשים בזוגיות הן לרוב חד הוריות. אני אכתוב לך מהמקום שאני נימצאת בו ואם זה לא נכון לגבייך אז את מוזמנת למחוק. (לא אפגע).
בעבר עבדתי בעבודה מאוד מוערכת ואחראית, הדימוי העצמי שלי היה בשמיים כי שם קיבלתי החלטות,(גורליות) פקחתי על עובדים. ובעיקר ראיתי תוצאות בעבודה שלי... וקיבלתי פידבקים מדהימים מהחברה. וגם פיתחתי את אישיותי, מזה שש שנים אני בבית, ילדתי שתי בנות מדהימות והשקעתי את כל כולי בבית ובילדים. אבל ליכאורה איבדתי את עצמי, אין את הפידבקים מהסביבה שכן אני רק עקרת בית (ולא עקרת בית משהוא במיוחד). ואף אחד לא דואג לומר לי איזה עבודה מדהימה אני עושה עם בנותיי , נו לפעמים בעלי מעריך אבל עדיין... אני רוצה את עצמי האחר בחזרה! וגם כשאני רואה את התוצאות בעצמי עדיין הדרך ארוכה... ובנותי קטנות ... ויש את הקשיים היום יומיים.
ואכן לאחרונה אני ממש בדיכדוך מרגישה כמוך מחפשת מקומות לדלות מהן אנרגיה, על מנת להמשיך במה שאני עושה או לעשות שינוי.
ואת מתמודדת עם הכל כולל בת עם צרכים מיוחדים. עבודה ובית. ואת מרגישה שאת בתוך מערה חשוכה, ואת חושבת שאת לא יודעת להנהיג, לא יודעת לחלק הוראות ומשלמת מחיר יקר מאוד.
סליחה? מי הנהיג את משפחתך ? מי היה הנהג והוביל את ביתך למקום שבו היא נימצאת. ? מי מוביל כל יום את ילדייך בדרכי החיים? (ולא רק לעיר הגדולה). עוזר בשעורים, עוזר בקשיים היום יומיים וגם לפעמים "מאבד שליטה" וצועק שיסדרו את הבלאגן שלהם? כל זה הגיע כי את גדולה מהחיים! אבל אף אחד לא טורח להגיד לך את זה ! וגם אם כן אומר זה בקושי נישמע באוזנייך בגלל הרעשים של החיים.
קטונתי מלתת לך עצות פרקטיות כי את בעצמך עושה עם עצמך עבודה מדהימה. חוזרת מעבודה שכנראה נוטלת ממך אנרגיות ומוצאת זמן לטפל בבית בילדים ואפילו בעצמך... אבל עדיין מרגישה שהבית הוא מערה חשוכה. מה יאיר לך את דרכך? בבקשה תדליקו לי נר מדליקה לך. גם שתתחזקי וגם שיאיר לך את מה שיש לך.
אבל בכל זאת אנסה להציע לך משהוא קטן. להרגשתי חלק גדול מה"חוסר" אונים קשור גם לילדתך המיוחדת. את מרגישה שאת לא יכולה להתחבר לאנשים כי היא לא מוצאת את עצמה. כותבת שאת החברה שאין לה. אולי ורק אולי כאן את צריכה את העזרה? אסור שלך ולביתך לא יהיו חברים. אם בעבר ביבי סיטר לא היתה טובה לביתך. זה לא אומר שזה לתמיד. אני היתי מציעה לך לנסות להשיג לה עזרה. בדמות חונכת, מעדון חברתי, חברים מהכיתה מה שלא יהיה.
יש לי הרגשה שאת לוקחת את כל השליטה על עצמך וקשה לך להאציל סמכויות. כי אחרים לא יעשו בדיוק את הדברים בדרך שאת רואה לנכון. ואולי אחרים "יקלקלו" את כל מה שעמלת וטרחת עד כה?
אכן את עובדת קשה ואכן הגעת לתוצאות בשל היותך סופר וומן (ואני לא כותבת את זה בציניות, אני מאמינה בכך באמת), אבל אין ברירה . ותאמיני לי גם אחרים יכולים להוביל . אולי לא בדרך שלך אולי אחרת ממך אולי פחות טוב. אבל גם אחרים יגעו לתוצאות.
אם בניקיון הבית. אם בעזרה לביתך הגדולה, וכך יתפנה זמן גם לעצמך וגם לילד השני. חלק מהאנררגיות שאת מקבלת (לדוגמא חוג, לימודים) הם מחוץ לבית וזה נהדר! אבל גם מגיע לך ולמשפחתך להאיר את ,"המערה החשוכה" .

[או_רורה*]

היי. מקווה שלא נפדעת ממה שכתבתי קודם.

אני בכל זאת (ואם זה לא מתאים לך תמחקי חופשי) הייתי ממליצה לך לפנות למקורות תמיכה או ליצור כאלה.

אצלי זה באופן טבעי בעלי.

שבו, תדברו, תראי אם יש לו הצעות או פתרונות, אולי יציע עזרה, אולי דרך שלא חשבת עליה.

ומה עם המשפחה המורחבת?
(אצלי הם רק מחלישים ולוקחים אנרגיות, אבל אולי אצלך הם בסדר?)
למשל, קצת אמא שמגיעה, אולי אפילו חמות?

ככה קצת להוריד את הנטל.

[דכדוך*]

אנפה אפורה תודה רבה על המילים החמות, אורורה הרבה תודה... אין בכוונתי למחוק דבר... אתן מדהימות!

tאמא - המילים שלך ריגשו אותי מאוד, גרמו לי לדמוע לדקה או שתיים... כן את צודקת אני אכן מנהיגה בביתי אבל מתקשה להאציל סמכויות. ויש לי פה ושם ביקורת כלפי עצמי, טוב אני בן אדם מותר לפעמים.

אתמול הייתי עם הילדים בקניון אחרי המסיבה היא... נהניתי דווקא, פיציתי קצת את עצמי. קצת קניתי שטויות, חזרתי לפנטז את עצמי רזה יותר _כן לפני החופש הגדול רזיתי כל כך יפה, כולם החמיאו לי אבל אף אחד לא הבין שזה מרוב לחץ נפשי. כן נפשי לא ידעה מנוחה. הייתי בלחץ גדול, חיפשתי מסגרת מתאימה לבתי הבכורה וזה גזל לא רק אנרגיות אלא גזל את תיאבוני.
ברור את חיפוש המסגרת עשיתי בעצמי, העלתי את העובדות בפני בעלי וחברים טובים אחרים ויחד קיבלנו החלטה. החלטה טובה. החלטה שמאפשרת לי להרגיש בטחון, להרגיש שטוב לילדה ושיש מי שמטפל בה.

בהחלטה להכניס ילד לחינוך מיוחד יש קשיים רבים והרבה כאב. תחושה של כשלון. תחושה מסויימת מדומה למוות, פרידה מהנורמלי, פרידה מהחלומות והתקוות (ולא שאין לי כלל תקוות אלא שהתקוות שונות), תחושה שכל העסק הזה הופך אותי לאמא שונה, אחרת. כואבת. החמצה. תחושה שכעת הכל רישמי, עד אז ניסינו במסגרת הרגילה עם סיוע צמוד וכשזה לא הביא פרי אלא הביא רק לנפילות קשות ואיומות הבנתי שאין טעם לשלם מחיר ועדיף חינוך מיוחד. עד אז עוד חשבתי לעצמי שבעצם יש לי ילדה כמעט רגילה, ילדה עם קשיים, אבל כעת זה רישמי. אין לי ילדה עם קשיים. יש לי ילדה בחינוך מיוחד, ילדה מדהימה, חכמה ונבונה, מתוסבכת אבל ילדה עם צרכים מיוחדים.

מדי פעם עולה השאלה ידועה, למה דווקא אני? בימים טובים אני מצליחה להתמודד עם השאלה, אני זוכרת שחינכו אותי ש"אלוהים שולח אגוזים למי שיש שיניים", אני יודעת שזה לא מדוייק אבל זה עוזר. עוזר לדעת ולהאמין שיש כאן מסר. הילדה הזו הגיעה בשביל ללמד אותנו משהו על החיים ועל עצמנו. אכן אני למדה רבות. אבל גם מרגישה שזה בא על חשבוני מאוד.

[אנפה_אפורה*]

רציתי לומר משהו דוקא על הקטע שרזיתי- ...הלכתי לגן וחזרתי
ואז עלתה לי השאלה המרכזית שבבסיס של הכל
מה את רוצה בשבילך
קחי לך זמן ותשאלי אותה את עצמך- והדגש על הבשבילך!!! ועל הרוצה

[דכדוך*]

אנפה יקרה (יופי של שם!) כשאתפנה קצת מבטיחה לחשוב על זה ולשים לעצמי מטרות ברורות יותר.

לא הייתם מאמינים איזה אנרגיות יש כאן בבית היום. כולם עובדים, הילדים קיבלו חשק והתעוררו (כנראה הטיול של אתמול, קניון, חנויות, מסיבה לגדולה - עזר. הגדולה הציעה שנקבע לנו פעם בשבוע באמצע השבוע טיול כזה. אבל העיר הגדולה קצת רחוקה, אולי בעיר הקטנה הסמוכה).
אז היום יש כאן שיתוף פעולה, שמתי מוסיקה, חילקתי תפקידים, הגדולה לקחה לעצמה יום חופש. מחר אשתדל לקום בשעה מוקדמת ואעסה לי קצת הליכה. קצת לחשוב לי עם עצמי.

מודה שההתיייחסות שלכם בדף שלי עוזרת, אני מרגישה שמישהו/י אי שם חושב עלי, מבין אותי, מרגיש דומה לי לעתים.
תחושה טובה. הרבה יותר טוב מטיפול על כורסת הטיפולים. תודה.

[דכדוך*]

יום ראשון. כבד. כבד אחרי שבת לא קלה....

להיות אמא לילד מיוחד זה לעתים להיות מתוסכלת מדברים שאין לך שליטה עליהם (מצב בריאותי, נפשי, ריגשי, התפתחותי). תמיד לבחון את המצב, ריגשי אשם גדולים, עייפות נפשית.

מבקשת רק לדעת אם מישהו עוד כאן... מקשיב... קורא..... תנו לי רק סימן

[ההולכת_בדרכים*]

אני כאן. מקשיבה...

[הגבירה_בחום*]

גם אני
מכירה מניסיוני את התקופות הכבדות והעיסתיות האלה שנדמה שאין בהן מוצא, אין פתח, אין קצה חוט.
אבל בעצם יש. יש קצוות להאחז בהם, יש פתחים, יש נקודות יציאה. נסי לזכור את זה גם אם את כרגע לא רואה אותם @}

[דכדוך*]

תודה ההולכת... תודה הגבירה.... אכן יש קצוות, נקודות אור....
אבל לפעמים אני תוהה אם הכל שווה... אם המאמץ בחיים שלי באמת שווה את זה....
ואיזה מן חיים יש לי בכלל. לעתים גם בתי נשברת ואז אני משכנעת אותה שהמאמץ משתלם.... אבל אני בעצמי? לפעמים מתקשה להאמין בזה. איך זה שהחיים שלי הם תמיד מלחמה. וגם כשטוב לי אני לא מוצאת נחמה.

יצא לי מרגיעון.... הכל- בעיני המתבונן. ממש מרגיע.

[דכדוך*]

איך החיים שלי שונים בעבודה... מאשר בבית.....

אתמול לקחתי את הילדים ויצאתי איתם לקנות כמה דברים.... יצא בסוף שאני ממש כועסת על עצמי. איך אני אף פעם לא מצליחה להגיד להם לא? אני רוצה לפצות את עצמי. לא אותם. קונה להם משהו ואז זוכרת כמה רציתי כזה כשהייתי ילדה.

[הגבירה_בחום*]

יצא לי מרגיעון.... הכל- בעיני המתבונן. ממש מרגיע (-:
זה מצחיק, ונדמה ברגעים שכאלה יותר מעצבנון ממרגיעון. אבל הוא נכון...
איך זה שהחיים שלי הם תמיד מלחמה. וגם כשטוב לי אני לא מוצאת נחמה.
(-: מכירה ומזדהה. בעברי, יכולתי בקלות לחשוב שאני כתבתי את זה.
בסופו של דבר היכולת למצוא נחמה לא קשורה (או לא קשורה בלבד) למצבנו החיצוני.
אנחנו נוטים לחשוב שתחושות קושי, תסכול ואי סיפוק נובעות מקשיי החיים החיצוניים שפוקדים אותנו, וזה נכון שיש לנו פעמים רבות קשיים אובייקטיבים, אבל היכולת למצוא שקט פנימי ויציבות לא באמת תלויה בהם.
אבל לפעמים אני תוהה אם הכל שווה... אם המאמץ בחיים שלי באמת שווה את זה....
השאלה לדעתי, היא האם זה רלוונטי לשאול את זה? האם יש ברירה אחרת?
אלה החיים שלנו. אנחנו רוצים לחיות אותם כמה שאפשר מאותו סיפוק ושלווה. נניח שהגעת למסקנה שכל זה לא שווה? עם מה זה משאיר אותך?
אולי אם תגיע למסקנה שזה לא שווה, תוכלי לוותר על המאמץ ופשוט לחיות?

[דכדוך*]

אולי אם תגיע למסקנה שזה לא שווה, תוכלי לוותר על המאמץ ופשוט לחיות?
לא. לא אוכל לחיות אם אדע שאין טעם. חייב להיות טעם.
ובעצם זה באמת לא חשוב. כי זה מה יש.
באמת כשאני רואה את הילדים שלי... כל אחד לחוד... אני רואה המון טעם לחיות... טעם מתוק ומשובך. ילדים סקרנים, חכמים, נבונים, יפים, מוכשרים... אבל יחד. ה-כ-ל יחד. קשה מדי. מתיש. ריקני. מתסכל.

אני אמשיך לכתוב רק מחר. תודה על ההקשבה.

[או_רורה*]

ואני דווקא לא מסכימה עם הגבירה.

חייבים למצוא את הטעם, חייבים. גם אם זה אומר לשנות משהו בחיים, או הרבה דברים, למען האמת.

אולי ללכת קצת מעבר לגבולות שלנו? אולי לעשות משהו חדש? אולי טיפול בעצמנו?

אני מרגישה המון הזדהות איתך, למרות שקטונתי, באמת.
יש לי ילד מתוק בן שנה וחצי, אני בהריון מתקדם, ואין לי עזרה בכלל.....
קשה לי להשאיר אותו עם מישהו (למעט אבא) - כי כל כך רע עברתי עד שהגעתי לנקודה של באמת להיות איתו.
וגם כי כזו אני, אישיותית. קשה לי.

ולמה סיפרתי לך את זה?
כי גם אני מרגישה שאין לי טעם. קשה לי מידיי, כבד לי מידיי, אין לי זמן לעצמי, אין לי זמן לחברים בכלל,
אני די דוהה, ואין בי אנרגיות ללדת.

לכן נראה לי שאולי הפתרון היחידי זה כן לקבל עזרה, גם אם זה לא אידיאלי.

דבר נוסף שכל כך עוזר - יוגה. והליכות לפעמים.
אני במצב אחר לגמריי לאחר מכן.


שולחת לך כוחות וחיזוקים, את אמא מדהימה, את זה את יודעת.
עכשיו תנסי להיות מדהימה כלפי עצמך.

[הגבירה_בחום*]

חייבים למצוא את הטעם, חייבים. גם אם זה אומר לשנות משהו בחיים, או הרבה דברים, למען האמת
לא אמרתי שלא (-:
אני אומרת, שהשאלה "האם יש טעם לכל זה?" היא לא תמיד רלוונטית, מכיוון שאלה החיים שלנו ממילא, אם יש ואם אין.
אנחנו צריכים לעשות אותו, ליצור אותו, לראות אותו - צריך למצוא את הטעם. - לשנות את מה שאפשר לשנות, לקבל את הצדדים שאי אפשר.
ותמיד יש טעם. אנחנו לא תמיד רואים אותו. אבל הוא נמצא.
דבר נוסף שכל כך עוזר - יוגה. והליכות לפעמים
בדיוק. (-:

[חדשה_ישנה*]

היי,
לא הספקתי לקרוא את הכל אלא רק עד הקטע על החוג, אבל העלית לי דמעות...
ממש מקסים @}

[דכדוך*]

תודה שאתן כאן. תומכות כמו תמיד.

היום מצב רוח מעודד יותר.
איך שהוא לבשתי היום בגד שאני הכי אוהבת. חדש ואופנתי, ג'ינס ונעלים שטוחות גם הם חדשות. ויש לי תחושה קלילה יותר. אגב באמת ביום שישי יצאתי עם חברה להליכה ממושכת ועשה לי טוב ממש.

מדהים שדברים שמרגיזים אותנו מאוד ומתסכלים אותנו מאוד - מקבלים פרופורציות אחרות אחרי שיחות עם אנשים שאכפת להם מאיתנו. בוס תומך, בעל נהדר, הורים, חברים קרובים.

אתמול יצאתי מכאן וחשבתי על הדברים שאמרתי כאן:
באמת כשאני רואה את הילדים שלי... כל אחד לחוד... אני רואה המון טעם לחיות... טעם מתוק ומשובך. ילדים סקרנים, חכמים, נבונים, יפים, מוכשרים... אבל יחד. ה-כ-ל יחד. קשה מדי. מתיש. ריקני. מתסכל.
ואז החלטתי לשנות תחושה, לא לראות את הכל יחד, לא לראות את התמונה השלמה - לחלק אותה. לחלק לחלקים.
אם יותר קל לי לראות את הילדים שלי בנפרד, אולי כדאי לא לחשוב על התמונה השלמה (למרות שזה מה שיש לי כל אחרי צהריים).

אתם לא מאמינים כמה נעים לי כשבעלי מגיע הביתה בערב, כולנו יושבים מול השולחן, מתבדחים, צוחקים, אוכלים. כיף כזה. שלמות.

אני חייבת להרגיש טוב. חייבת חייבת חייבת. לא לתת לעצמי ליפול. נפילות עושה כואב בלב. אולי טבעי אבל לא נעים.

יהיה בסדר. אני בטוחה.

[הגבירה_בחום*]

אני חייבת להרגיש טוב. חייבת חייבת חייבת. לא לתת לעצמי ליפול. נפילות עושה כואב בלב. אולי טבעי אבל לא נעים.
זה נכון שלפעמים, כשיש נטיה ליפול לעיתים קרובות (כמו שלי היתה), יש משהו נכון בלא לתת לעצמינו ליפול או כמו שקראתי לזה אז לא לתת לאנרגיה שלי לדלוף דרך הסדקים שנוצרים במשך היום.
אבל לפעמים מרוב שמנסים לברוח מהכאב, מנסים לא להרגיש אותו, אנחנו מדלגים על שלבים חשובים בחיים. הכאב הוא כלי, ברגע שזוכרים שיש שם שעור אפשר להשתמש בו, לעבור דרכו, לראות איך אפשר להיות בכאב הזה, להתבונן בו ולדעת שהוא זמני ויעבור. להתחזק דרכו.
אתם לא מאמינים כמה נעים לי כשבעלי מגיע הביתה בערב, כולנו יושבים מול השולחן, מתבדחים, צוחקים, אוכלים. כיף כזה. שלמות.
למשל, איך היית יודעת להעריך את הפלא הזה אם לא היה לך את הכאב ואת אי השלמות מנגד? (-:
יהיה בסדר. אני בטוחה
גם אני @}

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

ממליצה לך לבדוק ברשימה של פרחי באך אילו תמציות יכולות להתאים לך . נראה לי שתרויחי מהעיניין . בהצלחה .

[דכדוך*]

תודה לך מיכל על העצה, תודה לך גבירה, באמת מילים נכונות.

אתמול היה נחמד. נפתח סטודיו חדש לקרמיקה במקום בו אני גרה. אתמול לקחתי את בתי הבכורה לשיעור התנסות.
חוג יקר אבל קבוצה קטנה, חמש בנות בסך הכל. היא מאוד נהנתה. יופי של יצרה היא עשתה.

כשסיפרתי להורים שלי על המחיר הם נדהמו קצת (50 לשיעור, שעה בשבוע), אני לא נרתעתי מהמחיר, אני יודעת שכדי למצוא חוג שמתאים לה עם המורה הנכונה, בקבוצה קטנה, פעם בשבוע ולא יותר - הייתי נוסעת קודם עד לעיר הגדולה וזו פרוצדורה רצינית שעולה גם הרבה זמן ודלק. וכאן הנה מצאתי ממש קרוב לבית חוג מתאים. והילדה מעולם לא הצליחה להתמיד בשום חוג למען האמת אבל היא מאוד רוצה וזקוקה להרגיש שייכת. לי כמובן חשוב גם המפגש עם ילדים רגילים מהישוב (ולא ילדי חינוך מיוחד).
לעומת זאת הבנתי שבמחיר כזה לא אוכל לממן גם חוג לעצמי. אבל בכל זאת שאלתי את המורה לקרמיקה "מה לגבי מבוגרים". ויש. אכן יש למבוגרים, אותו מחיר פעם בשבוע, בשבע בערב אבל אני יכולה להביא את הילדה אם בעלי עדיין לא הגיע. וזה יוצא טוב כי בדיוק באותה השעה יש לילד השני שלי גם חוג.
אז אמנם המחיר די יקר לי אבל אין התחייבות. כלומר אפשר גם לבוא פעמיים בחודש ואין התחייבות לבוא כל שבוע.
בעיני זה מוצא חן.
אבל הכי מצא חן? לראות את בתי עם אור בעיניים. מאושרת מהתהליך, מהתוצאה, מהמורה שיודעת לחבר אותה נכון לילדים האחרים.
אז היו לי אתמול אחר הצהריים, 40 דקות לבד (מתוך שעה שהיא היתה בחוג). הרבה שקט וסיפוק. גאווה.

לפני שבועיים הלכתי לחוג אומנות של המתנ"ס בעיר הקרובה. זוכרים? אתם לא יכולים להאמין איך הרגשתי. רגשות אשם.
רגשות אשם כיוון שבתי הבכורה כל כך רוצה ללכת לחוג, ניסתה כבר חוג ריקוד וחוג ג'ודו - שיעורי ניסיון בלבד, ולמרות שהשתלבה באופן סביר לא איפשרתי לה להמשיך. (ולמה? כי אני יודעת שזה לא מתאים לה). ובסוף למרות שהיא כל כך רוצה להיות בחוג - מי הולך לחוג? אני. אמא שלה.
ריקוד? כבר ניסינו בעבר, היא לא מצליחה לעקוב אחרי התנועות וההוראות של המורה, יש שם בנות גילה ואינני רוצה שילעגו לה. כבר יש לנו ניסיון מר.
ג'ודו? לא היו בנות גילה, היו בעיקר בנים, היתה בת אחת קטנה ממנה בארבע שנים. לא מתאים. וגם המאמץ הפיזי שם לא מתאים.
אבל אומנות די מתאים. היא ילדה מאוד יצירתית. קבוצה קטנה כן מתאים. כשאין דרישה להתמיד עד סוף השנה (משלמים פר שיעור) זה מצויין. וכשיש תוצאות מרהיבות - זה מצויין. כשיש רק בנות והן רגילות (לא חינוך מיוחד) - זה מצויין.
למה רק בנות? כי הילדה נמצאת בכיתה של בנים כל יום. בחינוך המיוחד. והיא צריכה קשר עם בנות.

[לילך*]

לא קראתי את כל הדף אבל מדיטציה שעוזרת לי במצבים דומים , שאפקטיבית בעיקר ברצף של כמה ימים היא : אני מבקשת לקבל הרבה אנרגיה ולמלא את הצקרה הראשונה שלי ולקחת זמן ולהרגיש שעם כל נשימה הצאקרה מתמלאת ,כך אחרי שיש הרגשה של מלאות בצקרה ,לעבור לצאקרה הבאה, כך לעבור את שבע הצאקרות ולבסוף או תוך כדי לאמר תודה. חוץ מזה עוד משהו שעוזר לי זה לפעמים פשוט לשבת ולבכות זה מוריד המון מהעומס, ועוד דבר זה לצאת מעצמי ולראות שיש עוד אנשים לא במשפחה שלי שזקוקים לעזרה ולנסות לעזור להם אז אני פתאום מרגישה את העוצמה שלי ומפסיקה להרגיש מסכנה. מקווה שמשהו ממה שכתבתי רלוונטי. אפשר גם לפעמים להחליט שאת בשביתה ולא לעשות כלום יום שלם או לצרף את הילדים לעזרה בבית בצורה של תורנות למשל אני התחלתי בזה שכל ערב אחד הילדים שלי מצתרף לשטוף איתי כלים.