דף סיפור לידת בזק של תמר

עצובה_שכך*
הודעות: 1
הצטרפות: 18 אוקטובר 2014, 12:52

דף סיפור לידת בזק של תמר

שליחה על ידי עצובה_שכך* »

אני בהריון שלישי בשבוע 35 ואני מרגישה שאני מעדיפה למות מללדת בבית החולים.

אני מפחדת מהלידה ומרגישה שאין אדם בעולם שמבין אותי.

חזרתי אחרי 10 שנים מארה"ב ואת בני הראשון (מיכאל 7.5) ילדתי שם. הלידה היה לידה ללא משככי כאבים והיתה מצויינת. הצוות היה חביב וההריון היה קל ונעים.
בהריון השני בחרתי ללדת בישראל. משהו בי רצה לחזור וללדת פה. רציתי להכיר את משפחתו של בעלי ולתת להם את האפשרות להכיר אותי ואת הנכדים. ההריון היה הריון רגיל ונחמד. היינו מלאי ציפיה ושימחה כי ידענו שיש לנו בת ושמחנו בה. ביום הלידה התיישבתי אצל סבתא של בעלי והרגשתי כמו בעיטה רצינית באזור המפשעה. היה לי ברור שהלידה התחילה, וחשבתי שיש לי זמן (כמו בלידה של מיכאל)..אז ניכנסתי למקלחת התארגנתי ונסעתי לתל השומר (הכי קרוב אלי).

הגעתי לשם עם פתיחה של 7 אצבעות... כואבת, צועקת ומתלוננת.
העלו אותי למיטה במיון ונישלחתי מיד לחדר לידה.
התחננתי למשככי כאבים ולחצתי מאוד לקבל אותם כי הייתי בכאב לא נורמלי (לידה אקטיבית).
המיילדת הסבירה שאין זמן לזה וביקשה מחמתי להחזיק לי חזק את הרגל כדי שאני לא יסגור את הרגליים ??
צעקה עלי שהצעקות שלי מפחידות את היולדות האחרות (אלו שלקחו אפידורל)
התנהגה אלינו בגסות שלא היתה מביישת פועל בשוק.
לא הראתה שום המפטיה.
כשהתינוקת יצאה (3 דקות אחרי זה) לא נתנו לי להחזיק אותה יותר מהזמן שלוקח לחתוך את חבל התבור.
תלשה את חבל התבור מתוכי...ושלחה אותי לחדר התאוששות.

אני כותבת את הדברים בקרירות כי מעולם לא הייתי אדם שמרשה לעצמו להסחף ברגשות.

הרגשות שלי עצומים לי מאוד וקשה לי להרגיש אותם בלי מעצורים.
מאלו שהקול שלהם צרוד כי הם חנקו את הדמעות הרבה שנים.

עברו שנים מהלידה (תמר בת 3.10) ואני עדיין בוכה פה מול המחשב, מקווה שאולי זה יהיה מה שיוציא קצת את הכאב הזה מהלב שלי.
בחדר ההתאוששות הרגשתי לא טוב.... היה לי קשה לעשות פיפי בסיר. לא יכולה לעשות את זה בשכיבה במיטה. לא נתנו לי לקום מהמיטה למרות שילדתי באופן טבעי. והלחץ בגב רק גבר וגבר.
ביקשתי רופא... שהגיע, בדק אותי מספר פעמים (הוא לא מצא כלום) והתיחס אלי כאלו אני מחפשת יחס מועדף או תשומת לב יתרה.
איבדתי את ההכרה....

לרגע...כבר לא הייתי שם. אבל האיש שלי היה שם, וניבהל מאוד.
במשך חודשים אחרי הלידה הוא פחד לעזוב אותי לבד. אני משערת שככה זה כשאתה רואה את האדם הקרוב לך בעולם, שוכב כמו מת בעיניים פקוחות.

הרגשתי שחטפו לי את הילדה. לא נתנו לי להחזיק אותה. המיילדת לא הבינה למה אני רוצה להניק אותה, לחבק.

היה לי קשה להתחבר לתמר. זה לקח 4 חודשים עד שהרגשתי שהיא שלי ולא טיפלתי בה כמו רובוט. איזה מזל שזה עבר!

אני מצרה שהכניסה שלה לעולם לא היתה טובה כמו זו של אחיה.

רצו לתת לי מנות דם כי לא יכלתי לעמוד בלי לאבד את התחושה בידיים כתוצאה ישירה מאיבוד דם שניגרם ממשיכת החבל, וסירבתי. זה יצר מצב שבו נאלצתי להסתיר את הסחרור והאנמיה כדי שאני יוכל ללכת הביתה.
סיפרו לי שאני ימות אם אני אלך הביתה(המוגלובין 6)...חתמתי שיחרור והלכתי לטפל בעצמי בבית.

.
אני מנסה להכין את עצמי ללידה, ואני מנסה לדבר על הפחדים האלו כל הזמן. אני מרגישה שהדיבור על הנושא גורם לנושא להיות פחות רגיש. הבעיה מתחילה בכך שכל הסביבה שלי מורכבת מרווקות שלא ילדו ואני חופרת להן. לחילופין בן הזוג שלי שלא מבין את הנושא לעומק וחושב על התהליך באופן מכני (מתכנת מחשבים במקצועו למה אפשר לצפות)...

הפעם אנחנו עושים את זה אחרת. ברור לי שגם הפעם תיהיה לי לידת בזק (שעה וחצי מקסימום)

מצד אחד, אני רוצה ללדת בבית בלי אף אחד. לא רוצה יחס משפיל. מצד שני, אני לא בטוחה שזה לא חוסר אחריות... אין לי חברה אחת בעולם שניתן לסמוך עליה או מבינה במה מדובר. מרגישה כל כך לבד...
בהריון הראשון פחדתי מהלא נודע. בהריון השני, פחדתי מהכאב ובהריון הזה פחדתי מהמוות. אני מרגישה שהצלחתי לשים את הפחד תחת שליטה, אבל אני לא יודעת מה הדבר הנכון לעשות.
אני מפחדת להתחייב לאיזה תסריט כי אני חושבת הטראומה ניגרה מחוסר תאום צפיות שלי עם המציאות. אין ספק שהופתעתי כשהיא אמרה" תלחצי את יולדת" או "את בפתיחה מלאה" וזו היתה חלק מהבעיה. לא עלה בדעתי שישנה אפשרות שאני ילד כל כך מהר. בתוכי אני מקווה שזה יהיה כל כך מהיר שאני אלד בבית... בקיצור, מה עושים ?

חזור אל “דפים למיון”