החיוניות שלי חלק שישי

אנונימי

דף זה הוא המשכו של תהליך אישי וקהילתי, אשר החל בדף החיוניות שלי חלק ראשון ונפרס מאז על עוד חמישה דפים וארבע שנים. יו, איך הזמן טס...

על פניו, עיקרו של הדף שינויים בתזונה. אבל המתמידות כבר יודעות שהמהות במקום אחר. חיים שמחים יותר, גמישים יותר, בריאים יותר במובן העמוק, חיים של התנסות וסקרנות. חיים של חיוניות!

מוזמנות ומוזמנים להתנסות בפרידה מכל העודפים של החיים, אלו שמתחילים בתזונה ונגמרים במי שאנחנו. נשמע דרמטי? לפעמים זה בדיוק כך.

כאן משתפים ומספרים, מעלים רעיונות משונים, מפריחים בלוני ניסוי, צוחקים הרבה ומקבלים על כל זה המון תמיכה ורעיונות טובים.* @}

השעה הייתה שמונה. ורציתי לשתות תה. אבל לא רציתי שוקולד או דבש או עוגה או סוכר או כל דבר מתוק אחר. ואני קוראת באינטרנט, ושוטפת כלים, ולא מצליחה לדייק. מה אני רוצה? תה עם משהו מתוק? אבל לא מתאים לי לאכול משהו עכשיו. אני שבעה, ואני ממש לא נמשכת למתוק. להפך. אבל לא לשתות תה? אני רוצה תה!
וככה עד שמונה ורבע בערך, שאז עלה במוחי הרעיון הגאוני שאפשר לשתות תה בלי משהו מתוק.

כל כך הרבה זמן כדי להבין דבר פשוט כל כך! וכל זה בגלל האמונה שלי שתה עם משהו מתוק זה טעים. ושתה בלי כלום לא טעים.

כמה האמונה שלי שאני אוהבת תה עם משהו מתוק ליד הפריעה לי להבין את עצמי. והרי שמעתי את הרצון שלי. בצורה ברורה. ושוב ושוב לא הצלחתי להסביר לעצמי במילים, במציאות, מה אני רוצה.

מעניין, כמה הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו משפיעים על המציאות.

חג שמח!

וואי, מתאים לי תה עכשיו.

איזה כיף שהסתיו הגיח ואפשר לשתות תה.

איזה כיף שהסתיו הגיח ואפשר לשתות תה.
אני שותה תה כול הקיץ, אומנם פחות מאשר בסתיו ובחורף אבל שתיה חמה תמיד יש, אולי כי אני רגישה לקור.
מעניין, כמה הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו משפיעים על המציאות
מעניין מאוד, תודה על התזכורת.

רק להגיד שאני מתגעגעת ושמחה שכתבתן כאן.
ושהחגים האלה והיציאה משגרה הם מקשים כל כך על היכולת לשמור על תזונה סבירה.
יאללה תוחזר השגרה לאלתר!

גם אני שותה תה בכל עונות השנה. אני אוהבת תה, זה טעים, ובמשרד קר לאורך כל השנה.

ועוד תזכורת לעצמי - לא לאכול אוכל מקולקל.

קרה לי פעמיים בזמן האחרון.
פעם אחת כשהתחלתי לשתות מיץ אגסים והיה לו טעם לוואי חמוץ ולא טעים, ואז שתיתי חצי כוס, ואז הבנתי שזה מקולקל, ירקתי את מה שהיה לי בפה, ושפכתי את השאר.
פעם שניה עם סלט שהיה לו ריק מפוקפק, לקחתי כף לטעימה, ראיתי שהוא מקולקל, ירקתי את גועל הנפש הזה, וחיפשתי משהו שיעלים את הטעם המגעיל.

באופן כללי, הגישה של ההורים שלי לאוכל מקולקל הזויה לחלוטין. אני חושבת שאם אוכל מתחיל להתקלקל צריך לזרוק אותו. ההורים שלי חושבים שצריך לאכול אותו כדי שהו אלא יתקלקל לחלוטין. מבינתם חלק חמות הוא לא מקולקל, הוא מקולקל רק שהוא הופך למר.

זה בעייתי כשמדובר בדברים שההורים שלי קנו. את הדברים שלי אני זורקת ללא ייסורי מצפון, אבל כזה דברים ששייכים להורים שלי זו בעייה.

כשדיברתי הבוקר עם הקטן על העוגה שקיבל, עלו לי שתי הגדרות מובחנות:
"נעים לי בפה"
מול
"נעים לי בבטן".

אני מוצאת קשיים בעונה זו עם סלט גוגוס.
כבר כמעט שאין פירות קיץ טובים, ואם יש הם יקרים.
אפרסקים, למשל. הם כיכבו בסעיף ה"פינוקים" אצלי בסלט. בפעם האחרונה שהכנתי סלט גוגוס חתכתי אפרסק, למרות שהוא נראה לא מפתה בכלל - אפרופו הדיון למעלה - והוא באמת ביאס לי את הסלט. מאז טרם הכנתי סלט גוגוס (כבר שבוע).
אני מתארת לעצמי שבשוק אוכל למצוא פירות יפים במחירים סבירים, אבל לכי תגיעי לשוק. במכולת שבה אני קונה קבוע את הפירות והירקות (הם מביאים יופי של סחורה), כמעט שאין פירות מתאימים.

לגבי תה - גם אני שותה מידי יום.
אני חולטת תה שחור או מידרדרת לתיון (של ארלגריי), ולחילופין אני מכינה תה לואיזה, אותו אני גם מגישה לילדים. למדתי שצריך לבשל מעט את הלואיזה (ולא רק לחלוט).
לפעמים מוסיפה (לאחר הבישול) נענע או זוטא.
הלואיזה בגינת התבלינים שלי שמחה עלא-כיפק, למרבה השימחה.
עוד משהו שלמדתי זה להשקות בנדיבות את צמחי התבלין.

מיכל, זה הסתיו ונראה לי שהסיבה שסלט גוגוס לא מתאים לך יותר היא פשוט בגלל שהוא לא מתאים יותר. זו לא העונה בשבילו יותר וגם בשוק כבר בקושי יש פירות קיץ ופירות החורף עוד לא משהו. יש גויאבה ואני גם אכלתי אחלה מנגו, אבל תכלס אולי שווה למדוד את נחיצותו של סלט גוגוס אל מול תנאי מזג האוויר המשתנים.

וזאת העונה של הדלורית!!! אפילו לא צריך שמן זית מרוב שהיא מהממת בתנור.

מיכל, מה ההגדרה שלך לסלט גוגוס?
אני אוהבת סלט עם עלים (חסה, בייבי, קייל) ועם כל מיני פירות, ולפעמים גם ירקות (ירקות זה כשמתחשק לי פחות מתוק). כל פעם אני מכינה משהו קצת שונה, בהתאם לעונה ולמה שיש בבית.
עכשיו למשל יש רימונים טעימים - שמוסיפים טעם וצבע לסלט, ותפוחים - שתמיד נמצאים בחנויות... מצאתי בסופר גם אפרסמונים טעימים, וזה משתלב נהדר. וכמובן שאני תמיד מוסיפה אגוזים, ואם רוצים מתוק אפשר לחתוך שניים שלושה תמרים או להוסיף חמוציות מיובשות.
אני רק מחכה שיגיעו גם התפוזים - ואז הסלט הכי טעים לי

עכשיו למשל יש רימונים טעימים - שמוסיפים טעם וצבע לסלט, ותפוחים - שתמיד נמצאים בחנויות... וזה משתלב נהדר.
לגמרי. והכנתי סלט לפני יומיים עם אגס והיה מצוין. נכון שיש פחות פירות עכשיו וזה קצת מבאס. בדיוק היום הכנתי שייק ירוק מעולה עם בננה, אבוקדו,תמר, חסה וכוסברה.
וזאת העונה של הדלורית!!! אפילו לא צריך שמן זית מרוב שהיא מהממת בתנור.
וואלה, יש לי דלורית בבית, נראה לי שהיא תיכנס היום לתנור.
בכלל, אני רוצה יותר אוכל חם ואני יותר רעבה. זה הסתיו עם הענן ועם התיאבון שהתגבר...

כבר כמעט שאין פירות קיץ טובים, ואם יש הם יקרים.
התחילו להגיע אפרסמונים! משתלב לך? (אה, אני רואה שתפוזית הציעה כבר.) ואפשר עדיין אגסים.

האפרסמונים שדגמתי צריכים עוד להבשיל. האגסים יקרים (12 ש"ח) אם כי באים בחשבון. כך גם רימונים (שקשה לפרקם!). תפוחים זה בתור תוספת, זה לא יושב על המשבצת של הפרי המפנק (אוהבת בסלט תפוח ירוק, אגב). תמרים לא באים לי טוב בסלט (במוזלי כן). גם תפוזים לא מסתדרים לי!
אכן, זהו סלט קיצי.
מיכל, מה ההגדרה שלך לסלט גוגוס?
ובכן, יש בו שלוש מחלקות:
ירקות ומיני ירוקים (חובה כוסברה ובצל סגול).
פירות (למשל מנגו, אפרסק עסיסי, ענבים דובדבניים מגולענים...)
אגוזים וזרעים (כולל ברזיל קצוצים בסכין).
תיבול: מיץ לימון, שמנזית, מלח.

איזה סלט נפלא אכלתי אתמול!
חסה, כוסברה, בצל סגול, פלפל אדום, תפוחי אדמה מבושלים (בקליפתם).
אבוקדו.
נבטים ביתיים.
מיץ לימון, שמנזית, מלח.

<חצי שעה אחרי, גיליתי שהילד החזיר הביתה מהבי"ס את הפיתה עם הטחינה ופרוסות מלפפון קלוף, אז כמובן שטרפתי אותה, לא חבל לזרוק???>

אה, ופיזרתי סומק - תבלין חדש בבית - על תפוחי האדמה. השתלב מצוין.

_איזה סלט נפלא אכלתי אתמול!
חסה, כוסברה, בצל סגול, פלפל אדום, תפוחי אדמה מבושלים (בקליפתם).
אבוקדו.
נבטים ביתיים.
מיץ לימון, שמנזית, מלח_
יאמי, עשית לי חשק לסלט אחרי תקופת יובש קצרה...
כבר כמה פעמים שחשבתי לקנות סומק אבל ברגע האחרון ויתרתי. לא ממש יודעת מה לעשות איתו.

יופי של סלט.
וטחינה עם מלפפון נשמע מזין ביותר.
אשמח לקבל טיפים בנושא הסומק: לאילו מאכלים מתאים? משתלב עם עוד תבלינים?

לערב שבת הכנתי סלט ירקות וקילפתי פנימה בקולפן ירקות פרוסות דקות של סלק חי, כפי שלמדתי בסדנת תזונא שהייתי בה לאחרונה. לא הייתי מעלה על דעתי לעשות זאת, וזה טעים!
ואתמול לישיבה בעבודה הבאתי קערה ובה שתי אבוקדות מעוכות עם שלוש ביצים קשות מרוסקות. תיבול: מיץ לימון, מלח ופלפל שחור. נטרף.

לגבי הסומק, נשים יקרות:
אני עדיין לומדת אותו.
בתערובת הזעתר שקניתי, אגב, יש סומק.
בינתיים הוא השתלב טוב בפיתה (לבי"הס) עם שמן זית בנדיבות, זעתר, פשתן טחון (או גרעינים טחונים), חתיכות עגבניה.
בסלט עגבניות שרי.
ובסלט האמור (עם חסה, אבוקדו, תפ"א וכו').

תפילה, הסלט אליו הוספת סלק היה סלט מלפפון-עגבניה כזה?

אני מכינה סלט אבוקדו דומה, אבל במקום ביצה - פשתן טחון.

בתערובת הזעתר שקניתי, אגב, יש סומק.
אה, נראה לי שגם בשלי, ואפילו לא זיהיתי מה זה...

תפילה, הסלט אליו הוספת סלק היה סלט מלפפון-עגבניה כזה?
כן. גם חסה.

אבל במקום ביצה - פשתן טחון.
אין איזה קטע שפשתן טחון מתחמצן או משהו?

_בינתיים הוא השתלב טוב בפיתה (לבי"הס) עם שמן זית בנדיבות, זעתר, פשתן טחון (או גרעינים טחונים), חתיכות עגבניה.
בסלט עגבניות שרי.
ובסלט האמור (עם חסה, אבוקדו, תפ"א וכו')._
נשמע ששווה לנסות. אני מכירה עוף בסומק וזה טעים מאוד.
לערב שבת הכנתי סלט ירקות וקילפתי פנימה בקולפן ירקות פרוסות דקות של סלק חי, כפי שלמדתי בסדנת תזונא שהייתי בה לאחרונה. לא הייתי מעלה על דעתי לעשות זאת, וזה טעים!
אני מכינה לפעמים סלט גזר וסלק חי וזה באמת טעים אבל היום הכנתי סלט עם סלק מבושל שהיה לי, כוסברה, חסה, עגבניות שרי, מלפפון שהיה טעים במיוחד ונבטי חמניה ולידו אבוקדו מעוך עם ביצה קשה. שילבתי בין הסלט של מיכל לסלט האבוקדו של תפילה : ).

אין איזה קטע שפשתן טחון מתחמצן או משהו?
יש, אבל פשתן שלם יוצא מהגוף כלעומת שבא, כלומר חייבים לטחון אותו.
אני טוחנת, מאחסנת בצנצנת בפריזר, בוזקת במהירות הבזק היכן שנדרש ומיד מערבבת עם שכניו למאכל, בשביל לחצוץ בינו לבין האויר.

שילבתי בין הסלט של מיכל לסלט האבוקדו.
בסלטים השמיים הם הגבול. אפשרויות בלתי מוגבלות.
(ומי יכין לי סלט עכשיו?)

אני טוחנת
בעצמך? במה?

טוחנת הפשתן במטחנת קפה (שקניתי במיוחד...). קטנה, לא יקרה, ועושה את העבודה.
טוחנת בה גם גרעינים (חמניות), כדורוני כוסברה, תרמילי הל.

גם היום הכנתי לי סלט מלכותי.
חסה, בצל ירוק, פלפל אדום, גזר (קלוף, עיגולים דקים וחצויים), סלרי (גבעול ועלים), שמיר.
אבוקדו, תפוח צהוב, תפוח ירוק.
מיני אגוזים וזרעים.
נבטים - קניתי לראשונה נבטי ברוקולי (???). עדין ונחמד. <הילדים סירבו לטעום, למרות חיבתם לברוקולי>
מיץ לימון, שמנזית, מלח.

במטחנת קפה (שקניתי במיוחד...).
איפה קנית?

כרגע חשבתי לעצמי - מה לעשות עם ההתמכרות שלי לטקסט? ואז נזכרתי שלמדתי כבר שיטה לטיפול בהתמכרויות כאלה - בדף הזה! שהטיפול הוא לא באמצעות מניעה ושליטה עצמית, אלא באמצעות הקשבה ותשומת לב - נניח - מה הטקסט הזה עושה לי? האם בא לי באמת לקרוא את הטקסט הזה? איך אני מרגישה אחרי ערב שלם של קריאה באינטרנט? שאני עושה הפסקות קריאה בעבודה?

. אז באתי להגיד תודה על השיעור לחיים.

יפה, ביישניתית!
כנראה שאני צריכה למצוא זמן לקרוא את סדרת דפי החיוניות מתחילתם כדי לדלות מתוכם את התבנות ואת התהליכים שהובילו לתבנות ואז להחיל אותם על היבטים שונים בחיי (כמו איך אני מרגישה אחרי ערב שלם של קריאה באינטרנט? ).

ביישניתית, איזה כיף לשמוע שהיתה לך כאן למידה משמעותית. אני שותפה לתחושה שלך באופן עמוק ביותר.
זה באמת אחד הדברים הכי משמעותיים שגם אני למדתי כאן.

ועכשיו גיליתי שיש גם סלט על שמה של הגוגוס

לא נכנסתי לפה המון זמן וזה הצחיק אותי נורא.
אני הולכת ונפרדת לאטי מהגוגוסיות שלי (שבי?) והיא יוצרת לעצמה זהות כל כך עצמאית עד שיש על שמה סלט!
מי אמר פיצול אישיות ולא קיבל?

נראה שהגיע הזמן להחיות את הדף הזה!

אני בחופש פסח. וזה אומר שאני לא נמצאת במלכוד הרגיל - חמישה ימי צבא בבסיס ויומיים סופ"ש בבית. לבסיס אני מנסה לסחוב אוכל חיוני כמיטב יכולתי, אבל מסובך וכבד לסחוב אוכל לשבוע. וביומיים בסופ"ש בעייתי לקנות ולהכין אוכל - כי אני לא אספיק לאכול את כולו והוא יתקלל עד הסופ"ש הבא.

אבל עכשיו אני בבית. ובקרוב הורי ואחי ינסעו לנופש ויותירו אותי לבדי, בבדידות הברוכה. ולי כבר יש תוכניות קולינריות גרנדיוזיות. כבר הספקתי להכין פעמיים שייק ירוק <לא מתחברת למילה רסק. רסק זה יהיה כשאני ארסק דברים בבלנדר. לי יש בלנדר מוט ואני מכינה שייק>, לראות מתכון לעוגיות תמרים נאות, ולראות מתכונים לעוד המון עוגיות ועוגות, לא חיוניות בעליל. המתכונים האלו העלימו את הרצון לקנות במלא כסף עוגת שחיתות לכבוד כניסתי לקבע, מה ששקלתי לעשות ולא עשיתי. אם אני אכין את כל המתוק הביתי הזה והוא יצא טעים כמו שאני זוכרת את העוגיות שהכנתי בעבר, אז כבר לא ארצה את העוגה הקנויה ההיא. חוץ מזה, יש מרק עדשים כתומות, מרק ירקות, בטטה בתנור, המון המון סלטים, והמון עוגיות ועוגות שמחכים רק לי שאני אכין אותם. ואני כנראה אדחה את הרוב עד שאשאר פה לבד. אני מעדיפה לבשל בלי הנוכחות של אימי וההערות שהיא עלולה להעיר.

משאירה כנקודה למחשבה לתפילה: בדפים שונים על מתוקים ותזונה שאני קוראת כאן מדברים הרבה על גמילה. גמילה מקמח לבן וסוכר ופחמימות ריקות. אני לא התחברתי לזה עוד בדף החיוניות הראשון, שעוד דיבר על שנת טבעונאות. אומנם לא הורדתי סוכר וקמח דל לאפס מוחלט, אולם אני כמעט ולא אוכלת אותם ואני לא מרגישה בהבדלים. לעומת זאת, בדפים שונים בנושא נשים רבות וטובות מעידות על ההבדל העצום שהן ראו. גמילה זה מאמץ. זה לחלוטין מאמץ ולא שינוי תזונתי עדין ברוח גוגוסית. ולדעתי, גמילה למכורים זה טוב, גם אם זה מאמץ.
וגם, יש הבדל בין מאמץ פנימי למאמץ חיצוני - בין מאמץ להכריח את עצמך לאכול בריא, לבין אמץ ליצור לעצמ סביבה נעימה. לדעתי ההבדל מהותי.

ועוד נקודה לעצמי לסיבוב החיוניות הנוכחי - אחד ההרגלים הרעים שרכשתי בצבא הוא לאכול יותר ממה שאני רוצה, בגלל מחסור במזון. מאז שאני מביאה לעצמי מזון מהבית המצב השתפר, אבל לא לחלוטין. עדיין יותא לי לדאוג שאני עלולה להישאר רעבה. זה הרגל שמשרת אותי בצבא, ויעיל לשרידה במקומות בהם אין די אוכל מזין. אבל לחיים זה הרגל רע, ואני שמה לי למטרה לשים לב מתי אני אוכלת יותר מלשובע. כמו שעשיתי אתמול. כמו שעשיתי היום, כשסיימתי את כל המנה של תפוחי האדמה במקום להציע לאחי הקטן או סתם להשיר לאחר כך.
לשים לב, ולדאוג לאוכל מזין זמין. הולכת להוציא ירקות מהמקרר, כדי שלא יהיו קרים ולא טעימים כשאני ארצה סלט

גמילה מקמח לבן וסוכר ופחמימות ריקות
גם אני לא מתחברת כבר המון זמן למילה "גמילה". גם משום שהיא מחוברת להתמכרות, וגם משום שהיא מרמזת על משהו חד משמעי, מן קו כזה.
אני אוהבת את המילה "פרידה". פרידה יכולה להיעשות בכל מיני דרכים, והיא יכולה להיעשות בכל פעם מחדש קצת אחרת.
ואכן, לפעמים אפשר להתאמץ בהתחלה שלה, אבל אני חושבת שמוטב להניח את המאמץ בתוך הקשר של התנסות. גם מאמץ הוא התנסות בפני עצמה וכל אחת יכולה לבדוק: זה נעים לי? זה טוב לי? זה מוביל אותי אחר כך לתוך רכות או שזה פשוט גומייה שנמתחת ואז משתחררת? האם אני יכולה לשים לב רגע לפני ולשחרר בעדינות?
כל אחת והתשובות שלה, אבל כאשר מאמץ הוא פשוט עוד התנסות הוא לא כזה מפחיד.

הולכת להוציא ירקות מהמקרר, כדי שלא יהיו קרים ולא טעימים כשאני ארצה סלט.
את זה למדתי ממך כבר מזמן ואני מברכת אותך כל יום מחדש.
בניגוד לניצן, שאהבה להשאיר הכל בחוץ, אני מצאתי שזה בלתי אפשרי. אבל להוציא בזמן אני בהחלט יכולה ורוב הימים אפילו זוכרת. איזה הבדל...
גם נעים יותר לחתוך ולא קר בידיים וכמובן שנעים יותר לאכול.

אישה יקרה, שיהיו לך ימים נפלאים של התנסות מדליקה במטבח.
ואני לגמרי בעד מודעות הרעב והשובע שלך. אני חושבת שזה לגמרי בסדר לאכול יותר כי אחר כך לא יהיה. אבל במודעות. שזה לא יהפוך להרגל של הגוף אלא בכל פעם מחדש יישקל לפי הצורך. אני עצמי עשיתי את זה פעמים רבות בבקרים כשידעתי שלא יהיה לי אוכל מתאים מאוחר יותר. החוויה לא משהו, מלאות מוגזמת, אבל באמת לפעמים זה יותר טוב מהחלופה.

בנוגע לגמילה: אני מאמינה בכך שקיומה או היעדרה של התמכרות פיזית זו שאלה בת מדידה. התמכרות פסיכולוגית זו שאלה מסובכת יותר. בכל מקרה, זכותה של כל אישה לבחור את המילה המתארת בצורה המדוייקת ביותר את החוויה שלה, ואם יש נשים שהמילה "התמכרות" היא המילה המתאימה להן, מי אני שאתווכח איתן?

בנוגע לירקות - אני זוכרת שקראתי את העצה בדפי החיוניות, נראה לי ניצן כתבה אותה.

וכמובן, בנוגע למטבח:
כמו שאמרתי, רציתי לקנות עוגת שחיתות טעימה. במקום זה אכין לעצמי הרבה מתוקים ביתיים, ורק אם עדיין ארצה עוגה קנויה אחרי זה אקנה לי אותה.

וכעת לסיפורה של הנוטלה: קודם כל, זה בכלל לא נוטלה אלא ממרח קרם קקאו ואגוזים של שופרסל. ודבר שני - אחת הסיבות שהוא הוסב לעוגיות היא כי לא השתמשתי בו.
ויהי בימי שפוט ההורים, ולא היה לי אוכל מזין בבית, וקניתי לי נוטלה. ואכלתי לחם עם נוטלה. ובאיזשהי נקודה החלטתי לקחת לבסיס, שיהיה לי מה לאכול שם <זה היה לפני שהתחלתי להביא אארוחות צהריים לבסיס, ואפילו לפני שהתחלתי להביא ירקות לסלט בערב>. ולא אכלתי אותה. וחשבתי להחזיר הביתה, אבל כבר הפסקתי כמעט לחלוטין לאכול לחם בבית, אז היא נשארה בבסיס עד פסח. ואז היה ביעור חמץ והיא נאלצה לחזור הביתה. וחשבתי אולי להשאיר אותה פה, אבל אני גם ככה כמעט ולא אוכלת לחם, אז מה יהיה איתה? תחכה עד שאכין יום אחד פנקייקים? ואז נתקלתי בעוגיות הנוטלה והחלטתי להכין גם אותן.

בפעם הבאה אני אוותר על הסוכר, העוגיות מתוקות גם ככה, או לפחות אמיר אותו בסוכר חום <שקניתי לכבוד עוגיות אחרות שאני רוצה להכין>
עוגיות נוטלה עם קמח אורגני מלא זה משעשע

בזמן שאחי הקטן לש את הבצק לעוגיות הוא אמר שנראה שהכמות קטנה. הכמות הייתה די קטנה - מגש אחד בטוסטר אובן, אבל לא זו הסיבה שהתערבות נראתה קטנה. הסיבה הייתה הקערה.

באיזשהי נקודה בה התחלתי להכין סלטים שמתי לב שהקערות קטנות לי. הקערות מזכוכית שיש בבית מתאימות לסלט ש מלפפון עגבנייה. אם מוסיפים עוד משהו נהיה מסובך לערבב בלי שמשהו יפול מהקערה. ולהכין סלט גדול כמו שהכנתי בבסיס - עגבניה או שתיים, מלפפון, פלפל, ושלוש ביצים קשות - נהיה בלתי אפשרי. זה גם משפיע על כמות הסלט הנאכלת ועל "מנת סלט" דיפולטית. גם בבסיס היו לי בעיות, אם כי קטנות יותר. השתמשתי בקופסאת מיקרו שאומנם גדולה יותר, אבל לא נוחה במיוחד לסלט. ואז אמא אמרה שיש בחנות מסויימת קערות שהיא חושבת שתתאמנה לי, ואני הלכתי ובדקתי <ובדקתי בדרך גם את החנות החדשה שבלאו הכי תכננתי לבקר בה> וראיתי כי טוב, וקניתי שלוש קערות פלסטיק גדולות.

באחת מהקערות האלו שמתי את הירקות לסלט להתחמם. בשניה לשתי את חטיפי אנרגיה תמרים טבעונאות, והחלטתי לא לחלק לצורה של עוגיות, כי אני לא רואה סיבה בשביל זה. וטוב שכך עשיתי - גם אני וגם אחי לקחנו כמות שקטנה מעוגיה.

אחר כך השארתי את התערובת בקערה, סגרתי אותה במכסה שבא איתה והוא מוצלח מאוד <אי אפשר להעביר דברים בקערה ולצפות שהיא לא תפתח, כמו בקופסאות לוק&לוק, אבל אפשר להכניס למקרר סגור מה שימנע ממה שבקערה לספוג ריחות, ובכלל לפעמים זה שימושי>, והייתי קצת בבאופן. אחר כך החלטתי לעשת את עוגיות הנוטלה, שמתי את הירקות על המכסה של קערת התמרים, שטפתי מעט את הקערה, ובה הכנו את הבצק של עוגיות הנוטלה. אחי אמר שיצא טעים מאוד ושהוא יכין את העוגיות גם בהעדרי.

בנוגע למודעות רעב ושובע - הדגש שנתת לגבי המודעות הוא חשוב. שכן אצלי זה הפך להרגל בצבא, וכעת אני עושה לו אנלרנינג.

אגב, ההודעה הכייפית שלך הוסיפה לי חשק ללכת למטבח ולהכין שם דברים

בינתיים קראתי אתכן.

מנצלת את מצב

כדי להעתיק הנה מתוך לנוע לנוע:

בין השאר כתבה גוגוס (גוגוס):
אז אני חושבת על זה. על שינוי ומאמץ ועל הקשרים ביניהם, ומרשה לעצמי לפתוח מחדש את הנושא ביני לביני.

ואני הגבתי:
_מתאים לי מאוד מאוד לעסוק בזה עכשיו, ואשמח לקרוא את תבנותייך לכשתגענה, כי אחרי שקראתי בעיקר בדפי החיוניות המלצות לקצב אטי של שינוי, להימנעות ממאבקים וכו', השתכנעתי וניסיתי ללכת בדרך הנוחה והרגועה הזאת. (השינוי שאני מתייחסת אליו הוא השינוי התזונתי, אבל מן הסתם יש השקה בין הדברים. מקווה שלא תוקעת לך בדף דברים יותר מדי לא קשורים...) והיה לי נחמד לגלות שאני אוכלת עוד ועוד מאכלים טובים, אבל גם לא להתאמץ לשנות. רק שמה שיצא הוא שהוספתי מאכלים חיוניים ולצדם לא רק שהשארתי מאכלים ממש לא חיוניים אלא שאפילו הגברתי את אכילתם.
ועכשיו אני מתכננת להתחיל בצורה מתוכננת ו - כן - מאומצת לשנות ולהחליף את התפריט שלי, כי הקצב האטי הזה נראה לי אטי מדי, וחבל לי לגלות שייקח לי עשרות שנים אם בכלל להיפרד מקמחים ומסוכרים מעובדים._

וגוגוס עוררה כיווני מחשבה:
_אז הנה, אנחנו מתחילות ביחד בשלב התובנות happy
בואי נראה אם אני מבינה אותך. האם יהיה מדויק לומר שיש לך דחף פנימי חזק לתכנן? כלומר, שאולי זה נראה כמו החלטה מהראש אבל בעצם זו נביעה פנימית עמוקה שדוחפת אותך?
וגם - אם את שמה לב לזה שהקצב אטי לך מדי סימן שהוא כנראה באמת אטי. שיש בך תנועה שרוצה לזוז מהר יותר ואיזו החלטה שקיבלת מהראש (=זוז לאט) בעצם מעכבת אותך.
מה דעתך על זה?
אני אשמח להגיב אם יהיה לך חשק לענות ככי גם אותי זה מעניין.
הרעיון שהחלטות שקיבלנו בעבר מתוך צורך לא נבחנות מחדש ובעצם הופכות להיות החלטות מהראש שכבר אין בהן צורך
תשומת לב לזה שהשינוי שלנו נע בקצב אטי מדי או מהיר מדי ומה בעצם עושים עם זה._
ועוד:
_תפילה, אגב דפי החיוניות שלי חלק שמיני , אולי שווה להזכיר ששינוי מוטב לעשות בקצב שמתאים לדרישה לשינוי ואין ממש משמעות לאטי/מהיר אלא לדיוק בהתאמת הקצב לדרישה.
אז מאיפה זה בא, הנחת האטיות הזו?
מזה שמערכות שכבר התקבעו לא אוהבות שמזיזים להן את הגבינה (בדרך כלל...) ולכן הנטייה הכללית, כעיקרון מנחה, היא לאטיות.
אבל אני באמת חושבת שכאשר עולה הצורך לזוז מוטב פשוט לזוז. כל מה שצריך באמת לזכור זה שאם גילית שהתנועה היתה מהירה מדי אז תאטי. מבלי להחשיב את זה ככישלון או כל שיפוט אחר. פשוט לומר לעצמך - אה, זה כנראה היה מהיר מדי, אבדוק לי עכשיו קצב אחר, קצת יותר אטי. וכך עד שתמצאי את הקצב הנכון לשינוי שלך._

ועכשיו נשאר לי רק להגיב לזה...

האם יהיה מדויק לומר שיש לך דחף פנימי חזק לתכנן? כלומר, שאולי זה נראה כמו החלטה מהראש אבל בעצם זו נביעה פנימית עמוקה שדוחפת אותך?
כמו שאני מתרשמת - מדובר פה בהחלטה מודעת לחלוטין ללא דחף פנימי אמתי מורגש.
תשומת לב לזה שהשינוי שלנו נע בקצב אטי מדי או מהיר מדי ומה בעצם עושים עם זה.
גם תשומת הלב שלי לעניין היא מתוך מחשבה בלבד.
ילדתי לפני קצת פחות מארבעה שבועות. במהלך ההריון התאים לי לאמץ את הגישה של "לא להילחם בעצמי", אף שתארתי לעצמי שהיה עדיף שאקפיד יותר על תזונה ללידת תינוק בריא. ככל שהתקדם ההריון הלכתי ותפחתי כנראה יותר ממה שההריון לבדו היה אמור לתרום. סבלתי מבצקות. והנה זמן קצר אחרי הלידה התפלאתי לגלות שהמגפיים שלי נרכסים במשיכה חלקה ולהבחין בעוד כל מיני שיפורים פיזיים (כמו למשל, מחמאות מבעלי

). לכן אני לא יכולה לומר שאני מרגישה עכשיו איזו קריאה מהגוף לשנות, להגביר קצב, לשפר. אני מרגישה קלילה יותר, וההחלטה לשנות בכוח היא החלטה + תאריך יעד, שהוחלטו כבר במהלך ההריון.
אז כרגע התכנית היא להתחיל מיד אחרי פסח או יום אחרי פסח בשינוי משמעותי ושישה שבועות לאחר מכן - לרגל חג עוגות הגבינה, הפסטות המוקרמות ושלל חבריהן - לערוך הפסקה קצרה לטובת אי-חיוניות ואז לחזור למוטב.
טוב שהעליתי את הנושא, כי חוץ מתמיכה שאשמח לה, אכן עולים כאן דגשים חשובים, כמו זה:
כל מה שצריך באמת לזכור זה שאם גילית שהתנועה היתה מהירה מדי אז תאטי.

אם יש נשים שהמילה "התמכרות" היא המילה המתאימה להן, מי אני שאתווכח איתן?
מה פתאום להתווכח... אבל כן להצביע על העולמות שמהן באות המילים. הן באות עם מטען ולא תמיד שמים לב אליו למרות שהוא שם. ולפעמים - מכביד.

אישה יקרה, המשיכי לעשות חייל במטבח. הזדהיתי מאוד עם הצורך בקערות גדולות, ועדיף - איכותיות. אני אוהבת את הנירוסטה של איקאה. יש ענקיות כאלה. מבאס לי את הצורה כשאי אפשר לערבב סלט בקלות בלי שיעוף החוצה.

החלטתי לא לחלק לצורה של עוגיות, כי אני לא רואה סיבה בשביל זה.
מזדהה גם עם זה. אני מכינה מרציפנים ושונאת את החלק שמגלגלים אותם לכדורונים. אם יש אורחים אני משקיעה אבל בשביל עצמי? דחיסה הגונה לתוך קופסה טובה ואכילה אקראית בכפית נקייה בגודל של ביס. זה גם חוסך מלא זמן וגם אוכלים ככה בדיוק כמה שמתחשק ולא כמה שהתחשק לי כשגלגלתי.

ועכשיו נשאר לי רק להגיב לזה...
תפילה, קבלי

את יכולה גם לא להגיב אלא רק להרהר. לפעמים פחות מועיל אבל בכל מקרה - יותר קל!

משאירה כנקודה למחשבה לתפילה: בדפים שונים על מתוקים ותזונה שאני קוראת כאן מדברים הרבה על גמילה. גמילה מקמח לבן וסוכר ופחמימות ריקות. אני לא התחברתי לזה עוד בדף החיוניות הראשון, שעוד דיבר על שנת טבעונאות. אומנם לא הורדתי סוכר וקמח דל לאפס מוחלט, אולם אני כמעט ולא אוכלת אותם ואני לא מרגישה בהבדלים. לעומת זאת, בדפים שונים בנושא נשים רבות וטובות מעידות על ההבדל העצום שהן ראו. גמילה זה מאמץ. זה לחלוטין מאמץ ולא שינוי תזונתי עדין ברוח גוגוסית. ולדעתי, גמילה למכורים זה טוב, גם אם זה מאמץ.

בנוגע לגמילה: אני מאמינה בכך שקיומה או היעדרה של התמכרות פיזית זו שאלה בת מדידה. התמכרות פסיכולוגית זו שאלה מסובכת יותר. בכל מקרה, זכותה של כל אישה לבחור את המילה המתארת בצורה המדוייקת ביותר את החוויה שלה, ואם יש נשים שהמילה "התמכרות" היא המילה המתאימה להן, מי אני שאתווכח איתן?

בשנה שעברה עסקנו בנושאי הגמילה, ההתמכרות ושות'.
עד כה לא הצלחתי לקבוע אם אני מכורה פיזית לסוכר, מכורה לו פסיכולוגית, מכורה בשני האופנים (קרוב לוודאי

) או כלל לא.
אבל עכשיו החלטתי להניח לחיפוש אחר תשובה לשאלה הזאת. ממילא אמשיך לאכול "המוציא" בשבתות, ועדיין לא גיבשתי לי קווים מנחים מדויקים לתפריט שאני שואפת אליו. זה יתבהר בעז"ה עם הזמן. (נו, לפחות למדתי משהו בינתיים...) אבל כנראה שבכל מקרה, לא תהיה העלמה מוחלטת של פחמימות מעובדות, ולכן ממילא אין סיכוי ממשי לגמילה, ולכן אין טעם להתבחבש הרבה אם אני מכורה. סביר שבהמשך אחזור לעסוק בשאלה הזאת.

אה, גוגוס, את פה!

יופי לי!

את יכולה גם לא להגיב אלא רק להרהר. לפעמים פחות מועיל אבל בכל מקרה - יותר קל!
השאיפה היא להגיב, אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה, רק שכל עוד גם ההנקה מרובה, כנראה שבכל זאת תהיינה תגובות פה ושם.

אה, כבר הגבת... נו, כתבנו יחד.
עוד יותר טוב.

אם יורשה לי להציע הצעה (שואלת ומציעה מייד בלי לחכות לרשות) - לחלק את התנועה הזו לחלקים קטנים יותר.
זה מהניסיון ולכן לא בהכרח לא מתאים לך, אבל חומר למחשבה.
שישה שבועות בשביל התנסות שבאה לגמרי מהראש זה המון זמן. ובעיקר אם יש תאריך יעד לפירוק ההתנסות. באופן פרדוקסלי, תאריכים מהסוג הזה ידועים כמשהו שמחרב את ההתנסות עצמה. כאמור - אולי לא אצלך.
תבדקי מה דעתך לפרק את ששת השבועות לכל שבוע בנפרד, כאשר המטרה היא לדייק משבוע לשבוע. לראות מה קורה לך במהלך השבוע, להסיק מסקנות, לקבל החלטה חדשה לשבוע שאחרי זה (שאולי כבר יהיה בה גוף ולא רק ראש) ולצעוד במקטעים במקום בגוש.

רוצה לשתף מה בדיוק בא לך לעשות?

אין טעם להתבחבש הרבה אם אני מכורה
אין מסכימה ממני. הגדרות מצרות צעדים בהגדרתן

כמה שפחות תיוג/שמות/הגדרות כך ייטב לך לדעתי. ולכן, גם אם לא תחזרי לעסוק בכך, סביר שהכל יהיה בסדר, ואולי אפילו יותר מאשר אם כן תחזרי לעסוק בכך

שישה שבועות בשביל התנסות שבאה לגמרי מהראש זה המון זמן.
למעשה התכוונתי להרבה יותר משישה שבועות. התכוונתי ל... כל החיים (?!), אלא שבמקום לגלות שעולות בי מחשבות מבוהלות כמו :"מה, יותר אף פעם לא אאכל פיצה/ גלידה וכו'?", אדע שתהיינה פה ושם נקודות שזה יהיה מותר. ואם טרמינולוגיית ההתמכרות והגמילה יוצאת בינתיים מהלקסיקון, אז אפילו לא מתעוררות מחשבות-שכנגד בנוסח "אבל אם אאכל עכשיו גלידה, אחזור אחורה את כל כברת הדרך שהתקדמתי בגמילה מהסוכר".
אבל כמובן שלהגדיר מראש שמדובר עכשיו במהפך מעתה ועד עולם זה כנראה מתכון בדוק ל משהו שמחרב את ההתנסות עצמה. ועוד יותר מכך להלקאה עצמית על אי עמידה בציפיות ובתכנונים.
ולכן יפה בעיניי הרעיון לפרק את ששת השבועות לכל שבוע בנפרד, כאשר המטרה היא לדייק משבוע לשבוע.

ולכן, גם אם לא תחזרי לעסוק בכך, סביר שהכל יהיה בסדר, ואולי אפילו יותר מאשר אם כן תחזרי לעסוק בכך
אה, כתבתי ש סביר שבהמשך אחזור לעסוק בשאלה הזאת. , כי אני פשוט אף פעם לא מצליחה לגבש לי דעה, ואם עולה נושא ועולים טיעונים משכנעים, אני נוחה להשתכנע עד שיעלו הטיעונים שמולם...

הולכת (שוב) לנסות להשכיב את הקטנטנה.
אה, בעצם לפני זה אספר על הכיבוד שערכתי לזבד הבת שקיימתי לכבודה לפני שבוע בדיוק:
היו קצת ופלים ועוגיות, נקטרי פרות ותה, אבל עיקר השולחן היה קערות ובהן: חצאי עגבניות שרי, פרוסות מלפפונים, טבעות זיתים, גזר מגורר, כרוב, חסה, גרגרי תירס, רצועות פלפלים בארבעה צבעים, קוביות בצל סגול, גרעיני חמניות, קרוטונים, פרוסות של גבינות שמנות וגם שמן זית ולימון.
זה היה טוב!!!!!!!!!

התכוונתי ל... כל החיים (?!), אלא שבמקום לגלות שעולות בי מחשבות מבוהלות כמו :"מה, יותר אף פעם לא אאכל פיצה/ גלידה וכו'?", אדע שתהיינה פה ושם נקודות שזה יהיה מותר
שני מוקשים:
1) כל החיים - מתכון די בטוח לכך שה"חיים" של ההחלטה יהיו ממש קצרים. זה נראה כמו משהו שאת מבינה בראש אבל המערכת שלך עדיין מושכת לשם. שתמשוך. הישארי את מודעת למה שאת יודעת ונסי לכוון בעדינות רבה הלאה משם.

2) שזה יהיה מותר - הכל מותר. תמיד. מה שמבחין הוא הבחירה שלך במשהו מבין כל הדברים המותרים. כשיוצאים מהמותר/אסור נאלצים לקחת אחריות אקטיבית, לבחור בכל פעם מחדש, ובעצם הפעולה הזו לחזק את הידיעה הפנימית מה טוב לך.

אני פשוט אף פעם לא מצליחה לגבש לי דעה
התנסות עדיפה על דעה. או במילים אחרות - שינוי הדעה עדיף על הדעה עצמה.

אני נוחה להשתכנע
השתכנעי רק להתנסות. בכל דבר שנראה לך מסקרן, ועל פניו - בלתי מזיק.

יקרה, לילה טוב וחיבוק חם. אחזור להציץ ביום רביעי.

איך באתן לי בזמן. אני דווקא חושבת על התמכרות לאחרונה הרבה. משני טעמים:

אולי הפעם זה יעזור? אולי אם אני אצליח להתייחס לגלוטן ולסוכר כרעל אני אצליח לא להכניס אותם לגוף? אבל יש לי הרגשה שהמנגנון יותר חמקמק מזה ובמקרה הפרטי שלי מעט הרס עצמי אף פעם לא מנע ממני התנהגויות לא בריאות, אולי להיפך. מצד שני (יש פה המון צדדים) כשאני מתנהגת מתוך אמונה שלא מדובר בהתמכרות אני כל הזמן ״מרשה״ לעצמי מתוך אמונה שממילא הלך הרוח הנכון יעזור לי לחזור לתזונה חיונית וזה מדרון חלקלק שבסופו יוצא שאני אוכלת יותר אסור ממותר.
אני חושבת שיש לי רגישות פיזית בעלת אלמנטים של התמכרות. כתבתי את זה גם אי שם בתחילת דפי החיונויות כשדיברנו על אלן קאר. מה שנתקע לי בראש אצלו זה שיש אנשים שיש להם יותר רצפטורים לניקוטין משום כך הם שואבים יותר רגיעה מכל סיגריה וחווים יותר קריז בהיעדרה. ככה אני גם מרגישה לפעמים מול סוכר/גלוטן. הסבל הפיזי שלי גדול ומיידי (קנדידה, גזים, יו ניים איט) וכך גם תחושת הרגיעה שלי כשאני מקבלת אותם. והכמיהה בין לבין.

בקיצור, במקרה שלי. אני כן חושבת שגמילה זה הפתרון. אבל זו מילה. נורא לא מועילה עכשיו וגורמת לי לחשוב על ריצה מצווחת לתוך היער הקרוב.

מה שמבחין הוא הבחירה שלך במשהו מבין כל הדברים המותרים.
אבל אני רואה שאני צריכה משהו עצמתי או מוחלט יותר מאשר בחירה מחודשת בכל פעם, כי אם "הכול מותר" לגמרי - פעמים רבות מדי אני בוחרת במה שלא כדאי.
עלה בדעתי עכשיו שכאדם, המשתדל לקיים תורה ומצוות ובכלל זה הקפדה על כשרות (הממממ... וגם על טהרת המשפחה), אני רגילה שלא "הכול מותר". יש דברים שאסור אף פעם. יש דברים שאסור לפעמים. והמוחלטות הזאת, הידיעה ש"אסור וזהו!" - לפחות בענייני האכילה

- מקלה עלי, כי אני "בוחרת" במותר ואין התלבטות ואין בעיה.
נראה לי שיש דמיון בין הגישה הזאת לבין מה שאת כותבת, מיכל: אמונה שממילא הלך הרוח הנכון יעזור לי לחזור לתזונה חיונית וזה מדרון חלקלק שבסופו יוצא שאני אוכלת יותר אסור ממותר.

הסבל הפיזי שלי גדול ומיידי (קנדידה, גזים, יו ניים איט)
ואת לא מרגישה שזה עוזר לך לוותר? רסיסים כותבת לפעמים שהידיעה על התוצאות הפיזיות של האכילה עוזרת לה הרבה פעמים לוותר מראש על מה שמזיק לה. כמובן שאני לא מאחלת לעצמי קנדידה, אבל לפעמים הייתי רוצה סימנים ברורים יותר לנזק בתקווה שהם יעזרו לי לבלום בזמן.
לי יש חשש שאני (והקטן) סובלים מתולעים, ואולי הן אפילו מלבות את ההשתוקקות למתוק.

גמילה זה הפתרון. אבל זו מילה. נורא לא מועילה עכשיו וגורמת לי לחשוב על ריצה מצווחת לתוך היער הקרוב.
מבינה את זה. ולכן לא בחרתי להתחיל מחדש בזמן ההריון. וגם עכשיו אחרי הלידה זה לא נראה קל ומזמין במיוחד. אם כבר <רגע מנסה לפשפש את הקטנה...

<לא הלך...>

בכל אופן, מה שרציתי לכתוב הוא שאם כבר משהו מחזק אותי ו"מזמין" אותי להתחיל מחדש מעבר לידיעה שזה יהיה טוב לגוף שלי (ובעז"ה גם למשקל שלי!), הרי זו התחושה של, אה, לא רוצה לקרוא לזה "הקדושה המעונה"... נגיד, "הנבחרת" או "נושאת הדגל" או... אתן מבינות? כלומר, זה שכשאזדמן למקום עם אנשים אחרים ואל מול האוכל ואל מול שאלותיהם אענה: "אה, אני משתדלת להפחית מוצרים מעובדים/ סוכרים/ דגנים", וכך יהיה לי קל יותר, אפילו ארגיש "נעלה". כמובן שזה לא חיובי במיוחד וגם לא עוזר כשאני נמתצאת בבית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

(קוראת אבל לא כותבת..תמיד יש פעם ראשונה)
מה שעובד עבורי בהקשר של גמילה-פרידה-מעט-יותר (אצלי זה בענין של טבעונות, אבל לא רק) זה לנטרל את הבחירה ולהחליט, פעם אחת לכמה זמן מהי ברירת המחדל שלי. הנה כמה שעובדות ממש מעולה עבורי:

ברירת המחדל היא שאת כוס הקפה הראשונה של הבוקר אני שותה עם סוכר, וכל שתייה חמה נוספת - בלי. עוד כוס קפה באח"צ עמוס? בכיף. נקי בבקשה.
ברירת המחדל היא שאוכל שלא טוב עבורי בהגדרה (מעובד, דברים שמגיעים בשקית, חטיפים) או כזה שמשבש את תחושת השובע/רעב שלי (שוקולד) וכדו' לא נכנס הביתה. זה לא שאני לא אוכלת אותו, אבל לא בבית, ובוודאי לא קונה הביתה. זה כמובן עובד רק עם ברירת המחדל הבאה שהיא:
אוכלים אוכל ביתי. מלבד מצבי חרום, וארוחות לכיף עם חברים/משפחה. כיוון שכך, רוב האוכל שלי הוא ביתי, ו2 עד 4 ארוחות בחודש הן מחוץ לבית. כך שגם אם הן ארוחות מאד לא מאוזנות תזונתית - זה זניח.

גוגוס

אבל כן להצביע על העולמות שמהן באות המילים. הן באות עם מטען ולא תמיד שמים לב אליו למרות שהוא שם. ולפעמים - מכביד.

לפעמים מכביד ולפעמים מאזן. מאזן תרבות שבה מוצרים עשויים מקמח דל זה הנורמה. מאזן את הקול הפולני שאומר שאסור לזרוק אוכל.
יש עכשיו במקרר חצי בקבוק של שוקו בטעם בננה או שקר בסגנון. אמא קנתה שוקו רגיל ושוקו בטעמים במבצע, את השוקו הרגיל אני ואחי הקטן שתינו. את השוקו השני שנינו לא אהבנו. מאז היא הספיקה לקנות בקבוק של שני ליטרים ואנחנו הספקנו לשתות אותו. השוקו כמובן במקרר, וחס וחלילה לזרוק אותו. אני מחכה שההורים ינסעו כדי לשפוך את השוקו ולזרוק את הבקבוק למחזורית.
אז לזרוק אוכל לא מזין. זה קשה! והמשקל של המילה "התמכרות" מאז את הקושי, ונותן מגן להתגונן באמצעותו מפני הסביבה העוינת תזונה חיונית.

אני אוהבת את הנירוסטה של איקאה. יש ענקיות כאלה.

שאלת הכלים היא שאלה מעניינת מאוד. כרגע יש לי קערות פלסטיק שעלו 10 ש"ח לשלוש קערות. שאלת כלי האוכל הבריאים זו שאלה שאני קצת מתעסקת בה. קניתי לי קרשי חיתוך מעץ ובמבוק, ואני חושבת על מה הם הכלים הלא רעילים גם בדברים אחרים. נירוסטה זה בסדר לדעתך? לא מפריש חומרים רעילים? אם כן, אני אשקול להוסיף לרשימה המחשבתית. זו שלא דורשת פתרון בזמן הקרוב, אולם אם נקרה המקרה אני מממשת אותה, כמו שקרה עם קרשי החיתוך.

אוכלים ככה בדיוק כמה שמתחשק ולא כמה שהתחשק לי כשגלגלתי

זה לדעתי החלק החשוב. הגודל משפיע פסיכולוגית. מנה של עוגיה היא סוג של "גודל מינימום" ואילו אכילה בכפית מעודדת החלטה לגבי הכמות המתאימה לי. אולי כדאי גם לבסיס לקחת בקופסא ולא מחולק לחטיפים? אני אחשוב על זה.

איך באתן לי בזמן.
כנ"ל

תפילה

קודם כל, הכיבוד לזבד הבת נשמע מענג ממש!

בנוגע להחלטות ל... כל החיים (?!) - יש לי ביטוי למקרים כאלו - לנצח הקרוב. לנצח - כי זו החלטה שמבחינתי אמורה להתקיים מעתה ועד עולם. הקרוב - משום שניסיוני מראה שמידי פעם בחיי מופיעות נקודות סינגולריות בהן אני משנה מהותית את דעתי בנושא מסויים, בעקבות היחשפות למידע חדש, מה שהופך את ההחלטות הקודמות שלי בנושא ללא רלוונטיות, ואני מתחילה לדף חדש לחלוטין בנושא. מתחיל נצח חדש. כמו במפץ הגדול.
זה לא חייב לקרות בכל נושא, אבל זה יכול לקרות, ומכאן - לנצח הקרוב. ההחלטה הזו יכולה לא להשתנות לנצח, אבל אם יקרה שינוי מהותי, היא תימחק כאילו לא הייתה מעולם.

בנוגע לבחירה ואסור-מותר - מבחינתי לראות במשהו כבחירה זו נקודת מבט. לראות משהו כאסור זו גם נקודת מבט. כרגע אני לא מצליחה לכלול את שתיהן בנוקדת מבט אחת, אבל זה לא אומר שיש סתירה, רק שיכולת ההתבוננות שלי בינתיים מוגבלת. אם אני מסתכלת על אותו חפץ משני כיוונים מנוגדים זה עדיין אותו חפץ, גם אם הוא נראה שונה, והוא יוותר אותו חפץ גם אם לא ארכוש בחיי את היכולת להסתכל על החפץ מכל הכיוונים בו זמנית.
כך שמבחינתי הראיה של אסור-מותר, והראייה של בחירה הן שתי נקודות מבט על אותו חפץ. אולי מתישהו בחיי אצליח לשלב אותן בנקודת מבט אחת, ואולי לא. גם זה בסדר. אבל אין סתירה בין שתי נקודות המבט, הן משלימות זו את זו, ולפעמים מתאים יותר להסתכל על ההחלטה מכיוון אחד, ולפעמים מכיוון אחר.

ובהקשר הזה:
"ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע... העידותי בכם היום, את-השמיים ואת-הארץ--החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים--למען תחיה, אתה וזרעך."

בנוגע לגאווה בבחירה שלך - זה שלב ביניים שלפעמים עוזר. זה אומר שאת רואה בבחירה שלך עניין להתגאות בו בפני אנשים, וזה כבר טוב. אפשר להסתכל על זה בתור לא חיובי במיוחד, אני בוחרת לראות את הצדדים החיוביים - את זה שאת רואה בהימנעות מפחמימות ריקות עניין לגאווה ולא בושה, בזה שאת מתכננת להודיע על זה בציבור ובכך להפיץ את משנתך בדרך הטובה ביותר - בדוגמא אישית. ואולי אחר כך, בזמן שיתאים לך, לא תצטרכי את העזרה שבמבטים של אחרים, ותתגאי בשקט בלב. אבל זה - לאחר כך. ומה שעכשיו טוב כמו שהוא.

רוני - למה את מתכוונת בברירת מחדל?
ברירת מחדל מבחינתי זה מה שעושים אם לא בוחרים. שינוי בברירת המחדל ישנה 80% מההתנהגות <וידרוש 20% מהמאמץ> אבל יותיר 20% של בחירה שונה.

אולי את מתכוונת למשהו אחר בברירת מחדל?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא, אישה, זאת בדיוק הכוונה.
החלטות זה דבר מעייף, ולהחליט את ההחלטה הטובה כל פעם מחדש זה אפילו עוד יותר מעיייף.
ה- 80% הנחסכים משאירים הרבה כוח להחלטות חכמות, וה 20% הפנויים משאירים הרבה חופש, ולכן הופכים את הענין להרבה פחות מלחיץ.

ברירת המחדל היא שאוכל שלא טוב עבורי בהגדרה (מעובד, דברים שמגיעים בשקית, חטיפים) או כזה שמשבש את תחושת השובע/רעב שלי (שוקולד) וכדו' לא נכנס הביתה.
ראשית, אני חושבת שלעניין זה מתאים לי יותר הביטוי "בררת המעשה "

, כיוון שכשאני מגישה לילדיי ארוחת ארבע, קל לי הרבה יותר לפתוח חבילת בייגלה מאשר לעמוד ולהכין פופקורן ולחתוך צלחת פרות, שזה מה שאני משתדלת מאוד לעשות כבר איזו תקופה.
ושנית, שמתגלגלת מתוך הראשית, קשה לי להימנע מלהכניס הביתה מאכלים מעובדים, כיוון שיש הרגלים והעדפות של הילדים האמורים וגם של אבא שלהם. אבל אני מקווה לפתוח את זה לדיון ולחשיבה מחודשת אחר הפסח.

_תפילה
קודם כל, הכיבוד לזבד הבת נשמע מענג ממש!_
אכן כך היה. אני חושבת ש"הרשיתי" לעצמי לבחור כיבוד כזה משום שהמוזמנות הו נשים בלבד. בנסיבות אחרות זה היה עלול להיראות לא ראוי בעיניי להסתפק בסלט ככיבוד.
וישבנו והתענגנו לנו, ואם לתאומים צעירים לקחה הביתה מנה לבעלה.
וכיוון שהגיעו הרבה פחות אורחות ממה שיערתי, נשארו כמויות גדולות של ירקות, ואז לקחתי כמעט הכול, חתכתי קישואים שחיכו שטופים במקרר ואפונה קפואה ובישלתי תבשיל ירקות ענק כמעט ללא טרחה.

לנצח הקרוב
חמוד!!!!

מבחינתי הראיה של אסור-מותר, והראייה של בחירה הן שתי נקודות מבט על אותו חפץ.
אני מנסה להבין מה זה אומר. אולי שאפשר לבחור באסור?
אם ככה - בתור ילדה טובה מאוד פשוט לי לבחור במותר, ולכן איסור לבחור בדברים ה"רעים" (במרכאות או בלעדיהן) יקל עלי ויועיל לי, אלא שהרי אני יודעת שאין פה באמת איסור מוחלט, וזהו המדרון החלקלק שתארה מיכל.

ומה שעכשיו טוב כמו שהוא.
יפה. תודה.

תפילה, כל עוד הביטוי המדוייק מבחינתך הוא בררת המעשה, הרי שלא שינית את ברירת המחדל. שכן ברירת המחדל, מהמשמעות העולה מהמילים עצמן, היא זו שלא דורשת מעשה. מעשה, במובן של אנרגיה. לא אנרגיה פיזית, כי אם מאמץ.

למשל, להכין סלט מלפפונים-עגבניות לא דורש ממני מאמץ. אין לי בעיה לקום ולהכין אותו. זה לא דורש ממני תכנון <מומלץ להוציא את הירקות מהמקרר מראש אבל לא חובה>. פסיכולוגית מבחינתי זה בקטנה. משימה מינורית ממש. למרות שזה לוקח זמן - לחתוך שתי עגבניות, מלפפון, פלפל, אולי להוסיף זרעונים-נבטים-ביצה קשה-גבינה.
להכין סלט כרוב דורש ממני מאמץ מחשבתי. אני רושמת את זה בתור משימה ב - TO DO LIST המחשבתי שלי. אני לא מכינה סלט כזה לעיתים קרובות, ולכן כשאני מכינה אותו אני מתרכזת בהכנתו, באיך לחתוך את הכרוב נכון, באיך לשפר לפעם הבאה.

להכין סלט עגבניות עשיר לוקח יותר זמן מסלט כרוב, אבל סלט כרוב לוקח יותר מאמץ. אני יכולה לחשוב על דברים אחרים בזמן הכנת סלט העגבניות, אני יכולה לעשות אותו בחלקים, לחתוך מה וכמה שזורם לי ולהשאיר את השאר לאחר כך. אני יכולה לשמוע מוזיקה או ספר או לדבר עם אחי הקטן או לתכנן מה אעשה אחר כך או עוד הרבה דברים. וזה לא לקוח ממני אנרגיה. כשאני מכיהנ סלט כרוב אני מתרכזת בהכנה. אני לא יכולה לעשות חצי ואת השאר להשאיר לאחר כך. זו משימה.

ולדעתי הפסקה הראשונה שלך מבהירה בדיוק את מהות עצתה החכמה של רוני, וגם על כך שלא תמיד קל לממש אותה. זה שאת משתדלת לחתוך פירות ולהכין פופקורן מראה על כך שזו עדיין לא ברירת המחדל. היא תהפוך להיות כזו שלחתוך פירות ולהכין פופקורן יהיה קל לך יותר מלפתוח שקית בייגלה. זו המשמעות של ברירת המחדל. מה שיוצא מעצמו, בלי להתאמץ. את עדיין לא ממשת את עצתה של רוני, ולכן את משתדלת לחתוך פירות לא צריכה להשתדל לפתוח שקית בייגלה. לו ברירת המחדל הייתה לחתוך פירות, הרי שלתת לילדייך בייגלה היה דורש ממך מאמץ. כרגע את בתהליך שינוי, כאשר הוא יצליח לפתוח בייגלה אמור להיות קשה יותר מלחתוך פירות.

בנוגע לראייה של אסור-מותר, זה אומר שזה שאסור לא סותר את זה שמותר. וברור לי שזה נראה כמו סתירה. כמו זה שהכל צפוי אבל הרשות נתונה. זה לא מסתדר בהיגיון שלי. ולא נראה שאני אבין את הפרדוקסים הללו בנצח הקרוב.

ופרקטית, זה אומר שאם זה עובד לך, את יכולה לבחור באיסור, ולאסור על עצמך לגעת בסוכר לבן, למשל, כמו שלא היית נוגעת ברעל עכברים.
וזה שאת יודעת שזה לא איסור מוחלט - למה? מבחינתי, הבחירה שלך לאכול כשר לא שונה מהותית מהבחירה שלך לא לאכול סוכר לבן. שתיהן בחירות שאת בוחרת. איזה משקל לתת להן זו החלטה שלך, ואם תתני לתזונה המזינה שלך, כדוגמא אישית וכדרך השפעה על העולם כולו, אותו משקל שאת נותנת לכשרות, אז האיסור יהיה מוחלט כמו האיסור לאכול חזיר.

המדרון החלקלק נובע לדעתי מאי שינוי ברירת המחדל. אני מדמה את הבחירות התזונתיות לשבילים בשלג. השלג בשכבה גבוהה, שמגיעה עד הכתפיים, מכסה את האדמה. בדרך בה את הולכת את מפלסת את דרכך. בפעם הבאה קל יותר ללכת בדרך הזו. דרך שהלכת בה פעמים רבות, כבר כמעט ואין בה שלג כלל. את הדרך החדשה את מפלסת כעת. והשלג בה מגיע לא עד הכתפיים, אלא עד המותן, וללכת בה דורש מאמץ. כל פעם מחדש. עם הזמן הדרך תפולס, והשלג שיירד יתחיל להצטבר בדרך הראשונה, אם לא תלכי בה. ויעבור זמן, והדרך המזינה תהיה מפולסת וההליכה בה תהיה קלילה. ויום אחד תנסי לעבור בדך הראשונה, ותתפלאי לגלות - השלג מגיע עד מותנייך ומונע ממך לעבור, כדי לעבור יש לפלס את הדרך בשלג מחדש.

זו לדעתי המשמעות של שינוי ברירת המחדל.

ואגב, עוד דוגמא ממה שרשמת בדף שלך - על זה שאת לא רואה את עצמך מכבסת חיתולי בד. כששמעתי לראשונה על תחבושות רב פעמיות היה לי ברור שזה דבר מצויין ומתישהו אני אשתמש בהן. כשיהיה לי כמה מאות שקלים עודפים, כשיהיו לי כמה מאות שקלים שלא חבל לי עליהם, כשאגיע למקום בו אפשר לקנות אותן בלי להזמין באינטרנט, מתישהו. ועבר זמן. ועוד זמן. ובא יום בו נזכרתי במפיות בד שאמא קנתה לי לכבוד כיתה א', כי הן הופיעו ברשימה, ובסוך לא באמת השתמשתי בהן. וביקשתי מאמא למצוא אותן, והיא מצאה אותן נחות מבלי שימוש בארון. ונתנה לי אותן, לשימושי הבלעדי. והעברתי אותן לארון שלי והשתמשתי בהן. ואז יום אחד חשבתי שאני יכולה לנסות להשתמש באחת מהן בתור תחבושת רב פעמית. והשתמשתי. וראיתי כי טוב. רק שהמפיות לא היו מוצלחות במיוחד, הן היו דקות וגדולות. כמה זמן שיחקתי עם מפיות מגודל שונה, ובאיזשהי נקודה עברתי לתחבושות שהן מלבני בד שגזרתי מחולצות שהתכונתי לזרוק או שנחות בפינת התפריה שלי, מחכות שאתפנה לתפור מהן משהו. ועבר זמן, ועוד זמן. ובאה הטירונות. וחששתי. התחבושות שלי לא ממש נוחות לספורט. לרוב זה לא מפריע לי, כי אני אל עוסקת בספורט בזמן וסת. זה לא מתאים לי. אבל בטירונות לא שואלים אותי, ומצאתי את עצמי מתרוצצת ורצה עם תחבושת רב פעמית שלי. וגם דאגתי שמא התחבושת תדלוף, כי התחבושת היא בד ואין שום שכבת פלסטיק מבודדת למטה. וניסתי לשים תחבושת חד פעמית. אחד. זה היה כל כך לא נעים ופלסטיק ואיכסה שבמהרה זרקתי אותה וחזרתי לרב פעמי. עם כל החסרונות של התחבושות המאולתרות שלי, להשתמש בחד פעמי קשה לי. ולהשתמש ברב פעמי - קל. וכנראה יבוא יום ואקנה כמה תחבושות רב פעמיות. מתישהו. כרגע, מבחינתי להשתמש בתחבושות הרב פעמיות שלי, שהן לא הכי נוחות בעולם, זו האפשרות הכי נוחה בשבילי והכי קלה בשבילי. כל אפשרות אחרת תדרוש מאמץ.

ויש לי תחבושות חד פעמיות שנשארו, ואין לי מה לעשות איתן. חבל לי לזרוק אותן, אבל אני גם לא יכולה להשתמש בהן.

ועוד משהו על ברירת מחדל - בישלתי תבשיל ירקות ענק כמעט ללא טרחה
מבחינתי כל בישול של תבשיל ירקות הוא טרחה - כי אני לא יודעת איך עושים זאת. אין לי ניסיון בזה. אחרי שאבשל תבשיל אחד או שניים כאלו, ארגיש בנוח יותר לשחק עם המתכון, ואחרי עוד זמן מה גם לי זה יראה ללא טרחה. אני כעת זוממת להכין מרק ירקות קטיפתי, אחרי שיהיה לי כוח ללכת לקנות כמה ירקות שחסרים לי כרגע.

שכן ברירת המחדל, מהמשמעות העולה מהמילים עצמן, היא זו שלא דורשת מעשה. מעשה, במובן של אנרגיה. לא אנרגיה פיזית, כי אם מאמץ.
אבל אם ההבדל בין האפשרויות הוא הבדל אמתי של מאמץ פיזי?
משמעותי מבחינתי בשבת אחרי הצהריים, כשאני מתוכנתת ללכת לשכב ולנוח, ההבדל בין להשאיר צלחת עוגיות לבין לעמוד לקלף, לחתוך, לשטוף תותים, תפוזים וכאלה.נו, נחיה ונראה...
כרגע את בתהליך שינוי, כאשר הוא יצליח לפתוח בייגלה אמור להיות קשה יותר מלחתוך פירות.

מבחינתי, הבחירה שלך לאכול כשר לא שונה מהותית מהבחירה שלך לא לאכול סוכר לבן. שתיהן בחירות שאת בוחרת.
בראייה שלי יש שוני בין הבחירות.
שמירה על כשרות היא לא שאלה שמתעוררת אצלי בכל פעם שאני עומדת לאכול. אין שאלה. כך גדלתי, כך חונכתי, כך אני רגילה.
וגדלתי גם על סוכר לבן (ומרגרינה ואבקת מרק). ופה יש שאלה, יש התמודדות ויש בחירה.
את מבינה?

ואגב, עוד דוגמא ממה שרשמת בדף שלך - על זה שאת לא רואה את עצמך מכבסת חיתולי בד.
כן, אני חושבת שאני מבינה את הטענה: ששיקולים ויתרונות אחרים של חיתוך הפרות, של השימוש ברב-פעמי וכן הלאה יהפכו את האפשרויות האלה לעדיפות ונוחות ו"מחדליות" יותר מהקודמות.
יודעת מה? אני בטוחה שאם אחשוב מספיק - אמצא דוגמות מחיי לבחירות כאלה, בחירות באפשרות המאמצת יותר, שבכל זאת היא הקלה והמובנת מאליה עבורי, ואחרי שאמצא את הדוגמות האלה, כנראה שכבר אוכל לענות לעצמי על שאלות כמו אבל אם ההבדל בין האפשרויות הוא הבדל אמתי של מאמץ פיזי?

מבחינתי כל בישול של תבשיל ירקות הוא טרחה - כי אני לא יודעת איך עושים זאת.
הטרחה עבורי היא העיסוק בחיתוך, קילוף, שטיפה וכו' של הירקות, אבל כיוון שממילא חתכתי מראש את הפלפלים ואת הבצל, ואילו את הגזר ואת הכרוב קניתי שטופים וחתוכים - נשאר לי בסך הכול להכניס אותם לסיר על שמן זית ולהוסיף מלח!
מרק ירקות קטיפתי, זה מאכל מצוין . לשבת "זכור" + לסעודת פורים אצל חברים הכנתי מרק ירוק על בסיס קישואים ואפונה וזה היה ממש שווה! בסעודה העבירו מגש עם צלחות משני מיני המרקים שהוכנו - הירוק וגם מרק כתום שהכינה חברה אחרת. וכל הזמן המגש חזר למטבח כדי להתמלא בעוד צלחות ירוקות, כי רוב הסועדים העדיפו אותו. הייתי מרוצה מעצמי...

אני בטוחה שאם אחשוב מספיק - אמצא דוגמות מחיי לבחירות כאלה
אוקיי. בינתיים מצאתי דוגמה אחת - הכנת תחפושות במקום קניית תחפושות מוכנות.
יאללה, הולכת לישון...

לא מספיקה הכל אז עונה על מה שקופץ לי לעין. נו, גם ככה זה יוצא הרבה.

למיכל,

איך באתן לי בזמן
מיכל, זו את שבאת. ולכן זה תמיד בזמן

אולי אם אני אצליח להתייחס לגלוטן ולסוכר כרעל אני אצליח לא להכניס אותם לגוף?
אולי. נסי ותדעי. אבל רגע, כבר ניסית. ולכן את יודעת. מה את יודעת על זה? אה... גם את זה כתבת? נו, יופי. אז את יודעת שזה לא עובד, ואת גם יודעת שזה לוחץ לך על מנגנון (שלדעתי האישית מוטב לא לעודד ולטפח) של הרס עצמי.

וזה מדרון חלקלק שבסופו יוצא שאני אוכלת יותר אסור ממותר
ואני מתערבת שהמדרון הופך חלקלק יותר ככל שאת מרגישה קרובה יותר למושגים כמו "אסור" או "מותר".

מה נשאר? שכאילו לא משנה איך את הופכת את זה את אוכלת דברים שלא עושים לך טוב. אבל האמת - זה רק בכאילו. למה?
כי הזווית שלך לא יכולה להיות כל כך נקודתית. היא חייבת להיות משהו שנמדד בחצאי שנים או שנים.
האם השנה אכלת פחות סוכר וגלוטן מאשר בשנה שעברה? האם בשנה שעברה אכלת פחות מבשנה שלפני?
כלומר - האם לא משנה מה את עושה את בעצם כל הזמן מיטיבה עם עצמך?
אם כן, הכל בסדר ומה שבעייתי זה רק הציפיות.
לפעמים מתאים לך להפעיל קצת הרס עצמי ולפעמים מתאים לך להיות במדרון חלקלק והכי מתאים לך באמת זה פשוט להיות במודעות ולהתנסות בדרכים שונות. והדרכים השונות, לא משנה מה הן, כולן זורמות לאותו ים של מודעות שאיננו מלא לעולם.

נתקעתי קצת בתוך שאלות רטוריות ופיוטיות אבל אני מקווה שאני מובנת בכל זאת.
מה שרציתי לומר בעצם זה שמה שאת עושה הוא טוב בכל מקרה. ואם את רוצה לבדוק אותי תסתכלי אחורה בשנים ולא במדידה אחרת.

לתפילה,
(לא כולל את הדיון האחרון שלך עם אישה במסע. קראתי בעניין, כמובן, אבל כבר לא הגבתי. מקווה שזה לא מייתר את הדברים כי בעצם קצת עברתן הלאה)

אם "הכול מותר" לגמרי - פעמים רבות מדי אני בוחרת במה שלא כדאי
תפילה, מי קובע מה זה "רבות מדי"? מה דעתך על הרעיון שאם זה היה רב מדי לא היית בוחרת בזה?
מעבר לזה, אני חושבת שאת לגמרי יכולה לדעת מתי את בוחרת ומתי לא. לפעמים יש את התחושה הלא נעימה הזו של אוטומט, של תנועה מתוך איזה כורח וכיבוי של הבחירה (זה כמובן בראש שלנו, אבל את יודעת למה אני מתכוונת), ולפעמים יש תחושה של תנועה מתוך מודעות, בלי קשר למה שנבחר בסופה של התנועה.
לדעתי מה שאת אוכלת לא לגמרי משנה. משנה עד כמה את מצליחה לבחור בזה במודעות. ככל שהמודעות שלך מתחזקת (בלי קשר לתוכן של הבחירה) את מקרבת את עצמך ליכולת גם לבחור היטב.
כלומר, יש פה פעולה בשני רבדים. עצם הבחירה והתוכן שלה. וככל שהרובד התחתי מתחזק עולה הסיכוי שזה מעליו יהיה מדויק ומתאים יותר לצרכים שלך.
קצת כמו שכתבתי למיכל, אני חושבת שבשני הרבדים את הרבה קדימה יחסית למי שהיית בשנה שעברה. ובסופו של יום (אלא אם היה לך צורך בריאותי דחוף) זה כל מה שמשנה לדעתי. תנועה בלתי פוסקת בכיוון כללי טוב יותר.
תחשבי על אוטו. הוא חייב לפעמים לעשות רברס. כדי לחנות ולנוח או כי היתה טעות בדרך. שום רכב לא נוסע כל הזמן קדימה באמת, ולמרות זאת אנחנו מגיעים רוב הזמן למחוז חפצנו בעזרתו.

אבל מעבר לזה - אם יש לך תחושה שעוצמתי ומוחלט טובים לך עכשיו - לכי על זה בלי הרהור נוסף.
כל כך הרבה פעמים אין לנו מושג מה נחוץ, עד שאם יש לך מושג ברור יחסית אני מציעה בחום להתנסות בו תכף ומייד. מה הכי גרוע שיוכל לקרות? תגלי שהצורך הזה עבר ויש אחר תחתיו.

"הקדושה המעונה"... נגיד, "הנבחרת" או "נושאת הדגל" או... אתן מבינות?
תפילה, על אף הבנתי העמוקה למה את מתכוונת, אני מציעה בחום לעשות עבודת גירוד קטנה ולחפש מתחת לזה את המניע הפנימי שלך, בניגוד למניע החיצוני.
כלומר, לחפש את הצורך שלך בדבר הזה (אפילו את הצורך שמתחת ל"להיות קדושה מעונה") ולעבוד איתו. זה לא נורא מסובך להבין מה עומד מתחת, לראות איך לפעמים השכבה העליונה מחבלת בעצם בהשגת המטרה שלך, ולהגדיל את הסיכוי שההתנסות הזו תהיה יעילה ומלמדת.
אם תראי שזה לא בקצות אצבעותייך ולא מתחשק לך כאן, את מוזמנת למייל הרגיל שלי לפטפוט.

הי רוני
איזה כיף שאת גם כותבת!
אהבתי את הרעיון של ברירות המחדל שלך. למונח עצמו אני לא מחוברת (בעולמות שלי הוא מורכב משתי מילים לא מפתות

) אבל אני קוראת אותך ושומעת את הרכות שמאחורי זה. כאילו שברור שאם ברירת המחדל הזו לא תשרת אותך פשוט תבחרי אחרת. זה ככה? אולי אלו רק האוזניים שלי. יש לי נטייה כזו לפעמים.

החלטות זה דבר מעייף, ולהחליט את ההחלטה הטובה כל פעם מחדש זה אפילו עוד יותר מעיייף.
החלטות זה דבר מעייף רק אם יש מאחוריהן מאמץ. אם את משחררת את המאמץ החלטות הן כמו שדה פתוח עם שבילים קטנים שמובילים אותך למחוז חפצך בכל מקרה, בדרך מעט שונה. ואז השאלה היא מהו מחוז חפצך

מחוז חפצי הוא חיים נטולי מאמץ שהולכים כל הזמן קדימה בכל מקרה, גם כשנדמה נקודתית שהם לא. "דיוק נקודתי בתזונה כך וכך אחוזים מהזמן" הוא לא מחוז חפצי. הוא מה שקורה ממילא כאשר מחוז חפצי הוא רכות כללית, בתזונה ובכלל.

לאישה במסע,

אז לזרוק אוכל לא מזין. זה קשה!
אישה, מזדהה מאוד! יכולה לשתף מניסיוני שכאשר אני עושה את זה אני מרגישה התרוממות רוח מאוד ייחודית. כאילו קשה לי לעשות את התנועות, אבל אחרי זה אני ממש שמחה. מרגישה שעשיתי משהו טוב לעצמי ולמשפחה. לפעמים אני מרגישה שניצחתי משהו, את השיטה

גם את התאגיד שמייצר וגם את החברה שלימדה אותי להכליל שאסור לזרוק אוכל ושכחה להסביר שלא כל מה שיתעכל בסוף בגוף הוא באמת אוכל.

המשקל של המילה "התמכרות" מאז את הקושי, ונותן מגן להתגונן באמצעותו מפני הסביבה העוינת תזונה חיונית
אם זה עובד בשבילך - מעולה!

נירוסטה זה בסדר לדעתך? לא מפריש חומרים רעילים?
אני באמת לא יודעת. ולא חובבת גדולה של כל תיאוריות הפרשת החומרים הרעילים. אני אוהבת מאוד נירוסטה ובזה מתמצית הדעה שלי לגבי זה.

הראיה של אסור-מותר, והראייה של בחירה הן שתי נקודות מבט על אותו חפץ. אולי מתישהו בחיי אצליח לשלב אותן בנקודת מבט אחת, ואולי לא. גם זה בסדר. אבל אין סתירה בין שתי נקודות המבט, הן משלימות זו את זו, ולפעמים מתאים יותר להסתכל על ההחלטה מכיוון אחד, ולפעמים מכיוון אחר
אהבתי מאוד את המבט הרך על השאלה של נקודות מבט. יחד עם זאת, אני עצמי מוצאת שבאופן כללי נקודת מבט של אסור/מותר לא משרתת אותי אף פעם לפרק זמן משמעותי, אפילו של יום. ניסיתי אותה המון פעמים עד שנפל לי האסימון וטרם פגשתי מישהו שבחר בה לאורך זמן והיה לי נעים לשמוע אותו.
בדיוק חשבתי על זה בגלל שצפיתי בהרצאה של עדיאל תל אורן. קלטתי עד כמה זו נקודת מבט שקשורה בהפחדה ואיום. למה שאפחיד את עצמי? למה שאגביל את צעדיי במו ידיי?

החלטות זה דבר מעייף, ולהחליט את ההחלטה הטובה כל פעם מחדש זה אפילו עוד יותר מעיייף.
הוי... לגמרי...

ה- 80% הנחסכים משאירים הרבה כוח להחלטות חכמות, וה 20% הפנויים משאירים הרבה חופש, ולכן הופכים את הענין להרבה פחות מלחיץ.
ניסוח מצוין!! תודה! (אצלי רלוונטי לגמרי לא רק בהקשר של תזונה)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לו ברירת המחדל הייתה לחתוך פירות, הרי שלתת לילדייך בייגלה היה דורש ממך מאמץ. כרגע את בתהליך שינוי, כאשר הוא יצליח לפתוח בייגלה אמור להיות קשה יותר מלחתוך פירות.

וואו אישה! תודה על הפשטות והדיוק!
אני לוקחת ומאמצת כאבן בוחן הרבה נושאים במגמת שינוי - התחזוקה - השוטפת ובכלל.
זו תזכורת נהדרת עבורי כאמא לילדה חדשה עם זרימה חדשה בבית.
ודוגמה אישית: כיום (לא בפסח :-p) ברירת המחדל שלי היא לאפות לחם, כי הרבה יותר קל לי לקנות קמח לטעמי וללוש 10 דקות, מלהתאמץ לחפש לחם שאין לו כמעט רשימת רכיבים+ שיהיה טעים לכל בני הבית+ ולא ידרוש ממני ביקור בחנות מתמחה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על קבלת הפנים החמה.
אני רוצה לחדד את רעיון ברירת המחדל. 2 נקודות:

באופן כללי, הקטע של החלטות והעומס שהן יויצרות נתמך במיני מחקרים התנהגותיים (דן אריאלי, בארי שוורץ ועוד).
אני חושבת שזה גם ענין של אופי. אני אישית מחליטה לכאורה מאד בקלות וביחס ישיר למשמעות ההחלטה (כלומר 2 דקות להחליט מה אוכלים במסעדה, אבל כמה חודשים להחליט איזה דירה קונים). אבל גיליתי שההחלטות הקטנות באמת באמת מצטברות אצלי ומעייפות אותי מאד. לכן נוח לי מאד לחיות ככה - עם שגרה גמישה שאני מכתיבה אותה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד מחשבה בהקשר הזה: במשך שנים ארוכות חשבתי שלהחזיק שוקולד/עוגיות/חטיפים בבית זה לתת לעצמי אפשרות בחירה, כי הם שם ואני יכולה לאכול או לא לאכול אותם, וגם כי מה, אני אף פעם לא אקנה שוקולד הביתה?
תצפיות וניסויים הבהירו לי שאם הם שם - הם מציקים לי. אני מרגישה צורך לאכול אותם. מה רע? רע שזה תמיד על חשבון אוכל מזין. רע שזה עושה לי פיזית ממש לא טוב. לעומת זאת, אם אין לי דברים מהסוג הזה בבית אין לי שום צורך בהם. אני מעבירה בכיף שבועות עם אוכל מזין בהרבה בלי שהעדר השוקולד/עוגיות וכו' יטריד אותי כהוא זה. וזה מרגיש הרבה יותר חופשי מהאופציה הראשונה.
כך שהמושג של חופש ובחירה הוא בעיני (ובעיני הגוף שלי) מורכב.

רוני, אני תוהה האם החלטה ובחירה זה אותו דבר, דורש את אותה אנרגיה.
אני חושבת, ככה במחשבה חצי אפויה, שיש בחירות שדורשות תהליך קבלת החלטה שגוזל אנרגיה, ויש בחירות שכאילו מתבצעות מעצמן, בלי העומס של ההחלטה, אבל גם בלי תחושה של אוטומציה.
קצת קשה לי להסביר. זו חוויה שטרם ניסחתי במילים.

מזדהה מאוד לגבי תכולת הבית. גם אצלי זה כך. וזה מזכיר לי דברים שניצן כתבה מזמן מזמן על ילדים ומחשבים (נדמה לי...). וברוח זו, לפעמים יש עודפות מסוימת, שלא רק שהיא לא מגדילה את החופש אלא היא מקטינה אותו. כי היא יוצרת תחרות לא הוגנת ובעצם מפעילה סוג של "כשל שוק".
וברפרנס אחר לגמרי -
Less is more

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ציל - תהייה ראויה. אני מניחה שזה ענין אישי.

Less is more עובד אצלי לחלוטין ולגמרי. אני מינימליסטית מאושרת בכל תחום - ובאופן משעשע,דווקא התחום הכי קשה לישום מבחינתי הוא תזונה.

לגבי החלטות/בחירות:
אני גרה בלב העיר ואין לי מכונית. המשמעות היא שכל יום, פעמיים ביום, אני עוברת על פני 3 מאפיות (מסוגים שונים) ועוד לא מעט קיוסקים וחנויות שונות שבהן אני יכולה לרכוש שפע של אפשרויות תזונה לא מאד אופטימליות עבורי. מצד שני, יש לי גם 3 ירקנים ראויים ושתי חנויות טבע.
מבחינתי,במידה מסוימת, אני עדיין צריכה להחליט כל יום כשאני עוברת ליד המאפיה שאני לא קונה לחמניות/בורקס/עוגיות. למרות שאני יודעת בבירור שהדברים הללו לא מתאימים לי תזונתית (וגם תקציבית, האמת). אלו הדברים שעוזרים לי להחליט לוותר על המאפיה, או הופכים את ההחלטה לאוטומטית, או קלה, או איך שלא נחליט לנסח את זה:

להיות שבעה ומסופקת תזונתית מאוכל טוב. אני עושה החלטות איומות כשאני רעבה מידי.
רעיון ברירת המחדל שדיברתי עליו: לא קונים אוכל בחוץ, כי בבית מחכה לי מרק/אורז וירקות/ירקות מוכנים לסלט.
הצד השני של ברירת המחדל. כבר לפני הרבה שנים הבטחתי לעצמי באופן חגיגי, שאני מרשה לעצמי הכל, תמיד, בתנאי היחיד שאני רוצה את זה באמת (תזונתית ובתחומים אחרים). זה אומר שפעם בכמה זמן (משתנה מאד) אני אוכלת אוכל לא מזהיר תזונתית שממש בא לי עליו. פעם בכמה זמן (גם זה משתנה מאד) אני מוצאת את עצמי מול הצורך להשתמש באוכל לצרכים לא תזונתיים (נחמה, זעם, תסכול) - ואני מרשה לעצמי. אני אומרת לעצמי משהו כמו: זה רגש שכרגע אין לי יכולת להתמודד איתו, והדרך היחידה שיש לי ברגע זה ממש זה אוכל. אז הפעם, באופן חד פעמי, זה הפיתרון.

שילוב של שלושת הדברים הללו מאד מאד שיפר את התזונה שלי ואת יחסי עם מזון ועם עצמי בכלל.

איך את עומדת בחוק הלא לאכול בחוץ? ומה בימים אלה של חגים ואירועים משפחתיים? ואיך יש לך כוח כל הזמן לבשל?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה ממש לא חוק, זאת ברירת מחדל (:
ראשית, ארועים משפחתיים זה הרבה יותר קל, כי תמיד יש דברים משמחים לאכול כמו סלטים. כך שלא לאכול בחוץ מתייחס בעיקר לאכילה במסעדות/בתי קפה/קניות נוחות.
לגבי כוח לבשל - זאת אכן בעיה, למרות שאני גרה לבד, כך שאני מבשלת רק עבור עצמי. אבל שוב, גיליתי על בשרי בעקבות נסיונות שהאופציה השניה, של לאכול הרבה בחוץ, פשוט לא טובה בשבילי. מכל בחינה אפשרית: תזונתית, מבחינת הסיפוק (לא תמיד מוצאת בדיוק מה שבא לי) וגם כלכלית.
בסך הכל חיי מאד קלים בענין הזה, כי אני עובדת מחוץ לבית 3 ימים בשבוע בלבד. ואני כמעט טבעונית. זה אומר שקונים קניות רציניות בסופר/חנות טבע פעם בחודש (פסטות, קטניות, אורז, נודלס להקפצה, סויה, קמחים ללחם וכו', ירקות קפואים וגם חלבונים כמו טופו, סויה וכו'). ואז כל מה שצריך זה לקפוץ לירקן (שהוא כאמור בדרך הביתה) פעמיים בשבוע לראות מה טרי יפה וזול ולקנות.
רשימת הקניות לירקן שלי עברה אבולוציה מאד חיובית (בעיני) בשנים האחרונות. פעם הייתי קונה בלי רשימה, וזורקת המון. אחר כך זה עבר לרשימה מפורטת נוסח 5 פלפלים, 3 עגבניות וכדו'. והיום זה יותר פתק מנטלי שאומר - אני צריכה ירקות ל-3 ימים, כלומר 3 סלטים, ו 3 פסטות. אז אם יש פלפלים יפים אקנה בכמה צבעים ואכין מוקפץ, ואם יש פטריות במבצע - אז יאללה - נאכל אורז עם פטריות ואפונה.
כאמור, בענין הזה רעיון ברירת המחדל ממש עוזר לי. כי זאת ברירת המחדל לאוכל בעבודה: יום קודם אני מכינה רוטב בצנצנת גדולה (מספיק ל 3 ימים) וכל יום חותכת סלט - אז ארוחת בוקר סגורה. ומבשלת משהו שיתחלק ל-3 ימים - ארוחת צהריים. ומחזיקה תמיד דברים נחמדים לנשנוש כמו תמרים, תאנים ואגוזים למינהם. כי מבחינתי, לקנות אוכל בעבודה זה אופציה מבאסת - זה יקר, אין לזה יתרונות חברתיים כמו לשבת בבית קפה או מסעדה עם חברים, ואפילו האופציות היותר בריאות הן לא משהו.
מה שאני מנסה להגיד - ברגע שאני מגדירה ברירת מחדל זה מצריך פחות כוח. כי מה שעושים, וכל דבר אחר (לאכול בחוץ) מחייבהחלטה מחדש.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואגב, בגלל שזאת ברירת מחדל הנטייה היא לשכוח שיש בכלל אופציה אחרת.
לכן, מידי פעם, אני מזכירה לעצמי איזה דרך ארוכה עשיתי וכמה אני גאה בעצמי... למשל, שבחצי שנה-שנה האחרונה, ארוחת הבוקר שלי היא כמעט כל יום בשבוע סלט גדול עם או בלי פרוסת לחם, ובלי שום התלבטויות וניג'וסים נוסח למי יש כוח לחתוך סלט. קמתי, התחלתי לחיות, נהייתי רעבה? סלט. בלי לחשוב בכלל.

תפילה, מי קובע מה זה "רבות מדי"? מה דעתך על הרעיון שאם זה היה רב מדי לא היית בוחרת בזה?
ההצעה... לא התקבלה.

אני די בטוחה שזה באמת יותר מדי.
אבל אני כן מקבלת את הרעיון שלא תמיד מדובר בבחירה אמתית:
מעבר לזה, אני חושבת שאת לגמרי יכולה לדעת מתי את בוחרת ומתי לא._
אוקיי. זה מעורר מחשבה.
בהחלט יכול להיות שמה שקראתי לו עד עכשיו "בחירה" הוא בעצם הוצאה לפועל של החלטה גורפת, שלא טרחתי לעדכן מחדש בכל פעם. אם להשתמש במונח שהעלתה רוני, הרי זו "בררת מחדל".
לדוגמה, אם בחרתי "לשחרר" ולהרשות לעצמי לאכול שוקולד ושאר מיני לא ירקות כאוות נפשי במהלך קניות בסופר, יוצא שבכל פעם שאני הולכת לסופר ברור לי ומובן לי (ואם מתלווה אלי פמליה שהרגלתי אותה לכך, כמובן שהיא רק מחזקת זאת) שאאכל שוקולד בלי שום מחשבה מלבד "איזה שוקולד?"

משנה עד כמה את מצליחה לבחור בזה במודעות.
כן. זה כיוון טוב. אבל... חוששתני שהוא לא מספק. אני חושבת שאני נתקעת בשלבים מסוג מה שתארה רוני:
אני אוכלת אוכל לא מזהיר תזונתית שממש בא לי עליו.
נראה לי שברוב הפעמים אפילו לא יושב בבסיס רגש שמחפש מענה אלא רק חשק, ואני מחליטה שאני לא רוצה לדכא את החשק או שאין לי כוח לדכא אותו. יש פעמים שיש במקרר, נניח, שוקולד, ואני רוצה לאכול ממנו (או בעצם - אותו...), ואז אני בולמת ואומרת לעצמי, שאוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתגבר על הבולמוס הזה, אבל בדרך כלל לא מתחשק לי להוכיח לעצמי, כנראה כי אני כבר יודעת מה אני יכולה, ואני פשוט אוכלת את השוקולד הנ"ל...

אבל מעבר לזה - אם יש לך תחושה שעוצמתי ומוחלט טובים לך עכשיו - לכי על זה בלי הרהור נוסף.
כנראה שזה מה שאעשה.
רק שכשהתאריך היה מסומן בדף אחר בלוח השנה והיה מוגדר "אחרי הלידה", זה נראה קל יותר מאשר עכשיו כשזה... בשבוע הבא!!! קצת באסה... ("אחרי החגים" קרב ובא...)

אני מציעה בחום לעשות עבודת גירוד קטנה ולחפש מתחת לזה את המניע הפנימי שלך.

לראות איך לפעמים השכבה העליונה מחבלת בעצם בהשגת המטרה שלך.
על פניו נראה לי שהמניע הוא דימוי עצמי, שזקוק כל העת לחיזוקים.
זה כמובן נושא שראוי לטפל בו בפני עצמו, אבל בנוגע לשינוי התזונתי אני לא מצליחה לראות אם ואיך הוא יחבל בהתקדמות שאני שואפת אליה. אולי אפילו להיפך כמו שהצגתי קודם, וכמו שניסחה ביתר חיוביות אישה.

ברירת המחדל שלי היא לאפות לחם, כי הרבה יותר קל לי לקנות קמח לטעמי וללוש 10 דקות,
חשבתי על עוד דוגמות לבררות מחדל שלי, שלמתבונן מהצד תיראנה כבחירה מעיקה ומקשה יותר.
חוץ מהכנת תחפושות וחוץ מאי שליחה לקייטנות (אלא אם כן יש ילד שעומד על כך בניגוד לרצוני) מצאתי דוגמה יומיומית יותר, ואני לא מצליחה לקבוע אם היא עונה על הקריטריונים:
בימי הלימודים הילדות אוכלות ארוחת צהריים בבית הספר ארבע פעמים בשבוע. אפשר לרשום אותן ל"מפעל ההזנה", שאז הן תקבלנה חמגשיות מוכנות הישר לבית הספר, ואפשר לשלוח אִתן אוכל מהבית, וכמובן שגם האפשרות הזאת נחלקת לתת-אפשרויות. ומביניהן בחרתי לשלוח אותן בכל פעם מצוידות בקופסה ובה מנה בשרית ביתית.
וכמעט לא עולה אצלי שאלה. ל"מפעל ההזנה" אני לא יכולה להחליט לרשום ביום זה ולבטל ביום אחר, אבל אני יכולה לדאוג שתהיה לי במקפיא שקית נקניקיות ר"ל, ובחלק מהימים לתקוע להן את זה, או לשלוח אותן מצוידות בכריכים עם ממרח שוקולד.
ובפועל, רק במעט הזדמנויות הן מקבלות שניצלים קנויים, וממרח שוקולד נכנס הביתה אך ורק לפסח.
אבל אני כן מרגישה שזה מעיק עלי.
כלומר, בדרך כלל אני לא מוצאת את עצמי בערב חוככת בדעתי ומתפתה לבחור בפתרון, שמצריך מאמץ מינימלי ושגם ערכו התזונתי מינימלי, אבל אני כן שונאת לשטוף את קופסות הפלסטיק השמנוניות בכל פעם (איזה כיף כשבעלי/ אמא שלי עושים את זה) וגם לא ממש נהנית לפרק עוף קר ולחלק לקופסות וכו'.
עדיין נראה לי, שאם אפרוש את הדוגמות על ציר, כאן הבחירה יותר מובנת מאליה לי מאשר הבייגלה מול הפרות והפופרקורן.

לכן, מידי פעם, אני מזכירה לעצמי איזה דרך ארוכה עשיתי וכמה אני גאה בעצמי... למשל, שבחצי שנה-שנה האחרונה, ארוחת הבוקר שלי היא כמעט כל יום בשבוע סלט גדול עם או בלי פרוסת לחם, ובלי שום התלבטויות וניג'וסים נוסח למי יש כוח לחתוך סלט.
אכן מקור לגאווה!
גם אני רוצה להגיע לארוחת בוקר מוצלחת שתהיה קבועה במערכת.

הי תפילה יקרה,
משתפת אותך שהיו לי כל מיני דברים שרציתי לומר לך, אבל אז הבנתי שזה מכניס אותי יותר מדי להתנסות שלך ושעלול להיות בזה משהו שמסיט אותך.
בגלל שאני הכי בעד התנסות שבאה מהבטן ושיש שלמות עם הרצון ללכת בתוכה, וויתרתי על זה.
יש פה משהו שמסקרן אותך לבדוק וכדאי שזה פשוט יזרום לך.
אז צאי לך לדרך הזו ושיהיה בהצלחה רבה ממני.
בעיקר רציתי שתדעי שקראתי אותך בעיון רב והיה לי נעים לפגוש את המודעות העצמית שלך ואת ההיכרות היפה שלך עם עצמך.

גם אני רוצה להגיע לארוחת בוקר מוצלחת שתהיה קבועה במערכת.

אז יאללה תפילה, לכי על זה. גם אני אוכלת ארוחת בוקר מוצלחת או חיונית, אנא ערף. ונורא קל להכין אותה: פירות ושקדים. לפעמים אני ממש חותכת סלט פירות, אבל זה לעיתים רחוקות. לפעמים זה לא שקדים אלא אגוזים או קשיו או מה שיש בבית.
אני אוכלת ה-מון שקדים וכמה פירות שבא לי באיזו דרגת מתיקות שבא לי. זה שני תנאים נורא חשובים כי אם אני אתחיל לחשוב עליהם כל העסק יתמוטט כסופלה שלא היטיב לתפוח. (סופלה נא, אורגני, חיוני, כמובן.)

בכלל, כדאי לך להתחיל לתכנן את הימים של "אחרי החגים". לא בפחד, בכיף. כי באמת הולך להיות כיף, תאמיני לי. אני לגמרי אחת שיודעת במקרה הזה. אפילו אם יהיה מאמץ, יהיה כיף. וכן, יש מצב לכמה ימי דאון כשהסרטונין לא יעלה את אותן עליות חדות שהסוכר מעלה אותו. אבל זה מתאזן תוך יום יומיים, פשוט משתדלים לאכול מספיק פירות, מתוקים. ממש כמה שבא לך.

את יכולה להתחבר לחווית החופש האדירה הזו? שום קול מכרסם במאחורה של הראש ואומר: "לא, לא. זה יותר מדי. מה את עושה?" כל כמות של מה שאת החלטת (את! זה נורא חשוב שזו תהיה את) שהוא מזין וטוב היא בסדר גמור. מה זה בסדר גמור? היא אופטימלית. כי את הרי יודעת, זה הגוף שלך. ונורא חשוב לא להקשיב לכל מצקצקי הלשון שאומרים "אבל זה לא בריא". כל מצקצק לשון כזה הוא דבר ראשון, כמעט תמיד, בור. הוא בטוח לא קרא חצי ממה שאת קראת על תזונה ולא חשב שליש ממה שאת חשבת. הוא בטח לא קרא את המחקרים האחרונים ומה שהוא מביע זו רק הדיעה שלו. (אגב, מצקצק הלשון העיקרי בחיי, בכל תחום, הלא הוא אבא שלי, השתכנע להפסיק לאכול לחם, רזה מעל חמישה קילו בקלות מופלאה, בעיקר שומן בטני והוא מסתובב ככזה שראה את האור. השלב הבא שלנו זה מוצרי חלב, אבל הוא עוד לא יודע. ) כל מצקצק לשון לא התנסה במה שאת מתנסה עכשיו. וחשוב מכל, הוא בגוף שלו ולא שלך. לגוף שלך יש את ההיסטוריה שלו, (לידות? דיאטות? השמנה והרזיה?) החוסן שלו (ואצלך זה חתכ'ת חוסן הרי!), היכולת שלו. בקיצור, המצקצקים, כמו גם "אנשי הסמכות" - רופאים, אחיות, דיאטניות של קופת חולים, לא רלוונטים למה שאת עושה. כי הם לא את. זה נורא פשוט.

אני קצת חופרת על זה כי זה משהו שלקח לי זמן להבין. אני חושבת שגם הקטע של להיכנס להריון בדרך שבה אני מאמינה ולא להקשיב למצקצקים ולמומחים עזר לי נורא להאמין בעצמי ולכן, בכל אחד אחר. וזה שיעור שלמדתי מגוגוס אבל לקח לי זמן ובעיקר נסיון להאמין בו ועדיין אני לפעמים, לעיתים קרובות מדי מתבלבלת.

גוגוס ברור שאני כותבת פה את משנתך הנהדרת כפי שאני לומדת להבין אותה לאט לאט כבר שנים. וכמו תמיד היא מפיחה בי תקווה ואומץ.

כמו תמיד היא מפיחה בי תקווה ואומץ
את מפיחה בעצמך תקווה ואומץ בצורה מופלאה ממש. והמילים שלך נהדרות ומקסימות וכל כך, כל כך שלך.
אני קוראת אותן ומתמלאת השראה ליום זה.
הנה, מחכה לי יום עם איזה אתגר רגשי, והמילים שלך ממש עשו לי את זה על הבוקר.

עדיין אני לפעמים, לעיתים קרובות מדי מתבלבלת
לעתים קרובות מדי? אני לא קונה את זה. אני חושבת שאנחנו "מאבדים" את הדרך בדיוק בכמות הפעמים שנחוצה לנו. כל "בלבול" כזה הוא הזמנה לבחינה מחודשת של הבחירות והאמונות שלנו, והזדמנות של ממש להיפרד ממה שנדרש, לחזק את מה שנדרש ולייצר חדש את מה שנדרש.
האות ש' שולטת!!!

מיכל, כתבת פשוט נהדר. לא גבוה מידי, לא נמוך מידי, בדיוק בקול האישי שגורם לכל מה שאמרת להשמע כל כך נכון ואמיתי, ומאפשר פשוט ... להאמין.
תודה

וגם, מיכל - ברשותך, אני רוצה להציע לך (קצת באוף-טופיק לדף הזה) את המילים האלה שלך, ממש כפי שהן בדיוק, רק עם החלפת הנושא, כמוטיב מוביל בנושא האמהות.
הולך להיות לך כיף, באמת באמת. תאמיני לי

ואפילו הרבה יותר טוב - תאמיני לעצמך!

בגלל שאני הכי בעד התנסות שבאה מהבטן
אה.. באה מהראש, כאמור, אבל אולי גם מה שומן בטני .

ותודה על המילים הנעימות והמחזקות!

פירות ושקדים.
לפני חופשת הלידה זו הייתה ארוחת הבוקר שלי בימים שעבדתי. ערב קודם שטפתי לי ו/ או חתכתי פרות ומילאתי שקית בשקדים ובאגוזים ואולי גם בתמרים או בשזיפים מיובשים.
בימים שהייתי בבית - לא אכלתי ככה: יום שלישי היה יום הסופר והתפריט כבר מובן... וביום שישי דווקא די התמדתי בהכנת שייק ירוק (ואפילו בעלי והקטן התכבדו ממנו) ובשבת הרבה פעמים שתיתי תה עם דבש וחלב (עכשיו התחלתי לקנות חלב עִזים) ולא אכלתי כי ממילא קמתי מאוחר וארוחת שבת מוקדמת יותר מארוחת צהריים ביום חול.
העניין הוא שלא מספיק כיף לי לאכול פרות לשבעה, ובטח לא כשאני קמה בבוקר. שייק או סלט פרות מדברים אלי הרבה יותר אבל מצריכים יותר מאמץ. אני צריכה לבדוק אפשרות של הכנה מראש של סלט או של שטיפת הפרות והשריית העשבים, כך שיישאר לי רק לחתוך ולרסק (ולשטוף את הבלנדר

).
אפשרות אחרת היא מה שעשיתי בשבוע-שבועיים שלפני פסח: הבנתי שאני רוצה בבוקר פחמימות ומתיקות ולא רוצה להתאמץ לשם כך. קניתי גרנולה (אורגנית ללא תוספת סוכר), וכשהיא נגמרה קניתי סתם שיבולת שועל וצימוקים (לא אורגניים) והוספתי אגוזים/ גרעיני חמנייה/ שקדים/ ערמונים ותמרים וחלב עזים ונהניתי. וגם חשבתי שזה חיוני יחסית. בטח יותר מעוגה קנויה וכיו"ב, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה באמת לאכול את הקוואקר הזה כחלק קבוע בתפריט החדש והטוב שלי. וגם לא בטוחה בקשר לחלב העזים. ובטח שלא אידאלי לאכול את הצימוקי-סופר הפושטים האלה.
אפשר לשכור מישהו שיבוא להכין לי כל בוקר שייק ירוק טרי וטעים (בייחוד כשיהיה כבר שוב מנגו!) וישטוף אחר כך את הבלנדר???

רזה מעל חמישה קילו בקלות מופלאה
אופס. בואי נכפיל את זה לפחות ב-3...

אני קצת חופרת על זה כי זה משהו שלקח לי זמן להבין.
לאורך האביב-קיץ שעברו השתכנעתי בזה ואפילו הפנמתי. גם עבורי וגם עבור ילדיי. לא בטוחה בקשר לפרות מיובשים (אפילו של "על המשקל" שמוגדרים ללא סוכר), אבל לא מגבילה פרות וירקות טריים, אגוזים ושקדים, טחינה, ביצים.
הוא בטוח לא קרא חצי ממה שאת קראת על תזונה ולא חשב שליש ממה שאת חשבת.
אני באמת חושבת ומדברת/ כותבת על זה הרבה, אבל חוץ מהקריאה כאן באתר לא קראתי הרבה. בדיוק חשבתי על זה (שוב) לאחרונה, וזה מה שהתכוונתי אליו בין השאר כשכתבתי למעלה:
אם עולה נושא ועולים טיעונים משכנעים, אני נוחה להשתכנע עד שיעלו הטיעונים שמולם...
אין לי הזמן, הכוחות, היכולת והביקורתיות הנכונה לחפש מאמרים ומחקרים, לסנן מה שרלוונטי, לקרוא (בעיקר באנגלית) ולשפוט מה נכון בעיניי. יוצא שהידע שלי נשאב מהקריאה כאן, ועל אף שאני משתכנעת מרצינות הכותבות שאני בוחרת לסגל לי את המלצותיהן, בעצם אין לי רפרנס לדברים. זה רלוונטי למשל כשאני משוחחת עם בעלי על כמות הביצים שאפשר לתת לילדים לאכול ביום. (וגם בעניינים רבים אחרים - פשפושים, למשל, הוא הנושא החם מבחינתי עכשיו.)
בכל אופן, כאמור כבר אין לי בעיה רעיונית לאכול לארוחת הבוקר שני תפוחים, שלושה שסקים, עשרה תותים וארבעים אגוזים/ שקדים. פעם היה לי מוזר לאכול יותר משניים-שלושה פרות ביום, והיה לי ברור ש"אגוזים זה משמין".
הבעיה עכשיו היא שפחות מפתה אותי לאכול את הפרות פשוט ככה. זה עבד ביתר קלות כשיצאתי מהבית וזה כל מה שהיה אתי, ובייחוד כשנוסף ההיבט של "הנבחרת" או "נושאת הדגל" , כי היה לי נעים שיראו בעבודה שזה מה שאני אוכלת.

<ותודה על כל הפרגונים בגוף הטקסט>
והמילים שלך נהדרות ומקסימות

_מוטיב מוביל בנושא האמהות.
הולך להיות לך כיף, באמת באמת. תאמיני לי

ואפילו הרבה יותר טוב - תאמיני לעצמך!_
איזה יופי!!!

גוגוס

למונח עצמו אני לא מחוברת (בעולמות שלי הוא מורכב משתי מילים לא מפתות)
למה? מילא המילה מחדל, אבל מה רע בברירה?

אז לזרוק אוכל לא מזין. זה קשה!
לפעמים אני מרגישה שניצחתי משהו, את השיטה

אני לא מרגישה שהשיטה היא זו שעומדת מולי. אין לי בעיה עם עצמי לזרוק אוכל לא מזין. כשההורים ואחי נסעו זרקתי מייד את הפסטה מקמח דל שנותרה ושפכתי סוף כל סוך את השוקו-בננה שהיה במקרר יותר משבועיים ואף אחד לא שתה אותו. מה שמפריע לי זה ההורים, שלא היו תומכים במעשה כזה. עשיתי זאת כי הורי נסעו לארבעה ימים, ואני הייתי זו שתאכל או לא תאכל את מה שיש במקרר. ולא התכוונתי לאכול את הפסטה.
מספיק שאכלתי ממנה בלי תאבון והנאה בארוחת הצהריים שלפני פסח. אולי הייתי מכינה משהו אחר, אבל לא היה שום דבר מזין לאכול, ואמא החליטה שצריך לאכול את השאריות של מה שנשאר ולא מכינים דברים חדשים, ולא רציתי להתווכח איתה. גם אכלתי יותר מידי מהסיבה הזו - חיממתי במחבת יותר מידי ולא רציתי לשמוע הערה מגעילה. וגם ידעתי שאת אחי הקטן היו עלולים להכריח לאכול את הכל.

אז אין לי בעיה גדולה לזרוק אוכל לא מזין שגם לא טעים לי <ואם הוא טעים לי אז אין לי בעיה לאכול אותו>. אבל אין לי כוח להיאבק על זה.

מהצד השני, בערב פסח אכלתי לא יותר מידי ואוכל לא רע <חוץ מהאורז הדל היו סלטים> ובהיעדר הוריי אכלתי בצורה מוצלחת, לדעתי.
הכנתי מרק אפונה ועדשים אדומות, וקציצות בשר טחון <שהן לא מאכל חדש, אבל הן נחמדות מאוד> וכל מיני עוגיות, וכרובית בתנור <טעים מאוד!> והכנתי במים של הכרובית עדשים אדומות. המתכונים לעדשים אדומות התאימו לי במיוחד כי בפעם הקודמת שניסיתי להכין תבשיל עדשים אדומות הוא יצא ממש לא טעים. והכנתי גם ממרח פסטו. הוא היה לי טעים בכריך שקניתי בימים שלפני פסח, כריך של לחם חום אוורירי, גבינה, ממרח פסטו, עגבניה ומלפפון. אז הכנתי כריך דומה בבית וזה בהחלט מוצא חן בעיניי.

ועדיין נותרו לי תוכניות קולינריות לחופש - מרק ירקות קטיפתי ותבשיל תפוחי אדמה וקישואים ואולי פירה בטטה.

ובערב הכנתי לי סלט 2 עגבניות מלפפון פלפל ואבוקדו, והכנתי גם כריך פסטו, אז הסלט היה גדול לי מידי והחזרתי אותו למקרר. ואני גאה בעצמי על זה.

אני באמת לא יודעת. ולא חובבת גדולה של כל תיאוריות הפרשת החומרים הרעילים. אני אוהבת מאוד נירוסטה ובזה מתמצית הדעה שלי לגבי זה.
תיאוריות הפרשת החומרים הרעילים? זה נשמע לא אמין במשפט הזה בעוד שעם מחבת התפלון שאמא שלי קנתה הייתה אזהרה להפסיק את השימוש ברגע שיש שריטה ולא להשתמש על אש חזקה, ומובן שההוראות האלו לא מולאו. בתנאים האלו, אני לא חושבת שהפרשת חומרים מסוכנים היא תיאוריה. לא יותר מזה שהאוויר שאני נושמת מזוהם.

_אהבתי מאוד את המבט הרך על השאלה של נקודות מבט. יחד עם זאת, אני עצמי מוצאת שבאופן כללי נקודת מבט של אסור/מותר לא משרתת אותי אף פעם לפרק זמן משמעותי, אפילו של יום. ניסיתי אותה המון פעמים עד שנפל לי האסימון וטרם פגשתי מישהו שבחר בה לאורך זמן והיה לי נעים לשמוע אותו.
בדיוק חשבתי על זה בגלל שצפיתי בהרצאה של עדיאל תל אורן. קלטתי עד כמה זו נקודת מבט שקשורה בהפחדה ואיום. למה שאפחיד את עצמי? למה שאגביל את צעדיי במו ידיי?_

אנחנו לא מדברות על אותו אסור. האסור שלי לא נוגע להפחדות ואיום, אלא פשוט להוצאה ממרחב האפשרויות שלי. כמו שעד שנתקלתי בנושא לראשונה לא חשבתי שאסור לגדל ילדים בלי חיתולים. פשוט לא הכרתי את האפשרות הזו, היא לא הייתה במרחב אפשרויות הבחירה שלי, לא ראיתי אותה.
נניח - כלים. אני לא אוהבת לשטוף כלים. אל לא חשבתי עד לרגע שבו חיפשתי דוגמא להודעה הזו שיכולתי בעצם לקנות כלים חד פעמיים לזמן בו אהיה לבד בבית וכך לא לשטוף כלים. ההורים שלי לא משתמשים בחד פעמי בבית, גם אני לא, והאפשרות הזו היא פשוט לא אפשרות שאפילו שקלתי אותה.

כשאני בוחרת בחירה מסויימת אני שוקלת את האפשרויות השונות. אם אני לא מנסה לעשות זאת במיוחד, זה לא יכלול ניסיון מכוון לחשוב על מה לא חשבתי. ומרחב האפשרויות הזה - מוגבל. כל מה שלא נמצא בו - בעצם אסור, במובן מסויים.

אם יש לך מילה מתאימה יותר אשמח לשמוע. המילה אסור לא הכי מדוייקת, אבל אין לי כרגע מילה מדוייקת ממנה.

_ אני תוהה האם החלטה ובחירה זה אותו דבר, דורש את אותה אנרגיה.
אני חושבת, ככה במחשבה חצי אפויה, שיש בחירות שדורשות תהליך קבלת החלטה שגוזל אנרגיה, ויש בחירות שכאילו מתבצעות מעצמן, בלי העומס של ההחלטה, אבל גם בלי תחושה של אוטומציה._

איזו הבחנה מעניינת! ממה שהבנתי, בחירה זה המצב בו אני ניצבת על פרשת דרכים ופונה לאחת מהן, והחלטה זה התהליך בו אני קובעת לאיזו דרך לפנות, ואם כבר החלטתי, למשל, שאני נוסעת רק ישר, אז יש בחירה אבל לא התקבלה שם החלטה?

תפילה

עדיין נראה לי, שאם אפרוש את הדוגמות על ציר, כאן הבחירה יותר מובנת מאליה לי מאשר הבייגלה מול הפרות והפופרקורן.

בדיוק - זה ציר. ויש אפשרויות שהן בברור דורשות יותר מאמץ אובייקטיבי ועדיין אני לא רואה בהן בחירה שנגישה לי.

(ולשטוף את הבלנדר tilted)
את משתמשת בבלנד אמיתי או בבלנדר מוט? כי לשטוף בלנדר מוט זה ממש ממש ממש קל.

בעצם אין לי רפרנס לדברים. זה רלוונטי למשל כשאני משוחחת עם בעלי על כמות הביצים שאפשר לתת לילדים לאכול ביום.
ואת צריכה? אני לא קראתי מחקרים על תזונה. המידע שיש פה נראה לי אמין יותר בלאו הכי. חוץ מזה שבלאו הכי אני אתאים כל תיאוריה למה שמתאים לי אישית, הידע על תזונה הוא יותר (פרה)היסטורי ממחקרי. לא כי אי אפשר לחקור, אלא כי המחקרים שיש על התזונה לוקים בכל כך הרבה בעייות מתודולוגיה, שאני מפקפקת בכל שניתן למצות מהן מידע מועיל.
ובכל מקרה, למה את היא זו שצריכה להביא רפרנסים, ולא הוא?
ולמה בכלל רפרנסים, ולא "ככה מרגיש לי נכון" וזהו? ליתר דיוק, למה ה"ככה מרגיש לי נכון" שלו עדיף על שלך?

אבל מה רע בברירה?
שום דבר לא רע בה. זו פשוט מילה שלי אישית לא נעימה. היא כאילו האחות המבאסת של "אפשרות" (שבא מה"אפשר" הנהדר), ומה שבא איתה לתוך האוזניים שלי זה גם "ברור", החד והנחרץ, וגם איזו דלות כזו. היא לא מילה של שפע בעיניי.
כשאני חושבת על "יש לך ברירה" אני שומעת מן נזיפה כזו, ובחירה בין שני דברים שאני בעצם לא רוצה ממש.
כשאני חושבת על "יש לך אפשרות" אני מרגישה שהעולם נפתח.

כאשר ה"ברירה" הדלה הזו באה ביחד עם "מחדל" זה ממש יותר מדי בשבילי

אבל שוב, את הרעיון שעמד מאחורי הדיון שהציף את זה - מאוד אהבתי.

אני לא מרגישה שהשיטה היא זו שעומדת מולי. אין לי בעיה עם עצמי לזרוק אוכל לא מזין
כן, מבינה גם כל מה שכתבת בהמשך.
לי יש שריטה פרטית עם זריקה של אוכל ולא פלא שהחוויה שלנו שונה ביחס לזה.
אני גם נכדה לניצולי שואה שאוכלים פירורים מהשיש וגם בת לילדים שלהם שמתקשים לזרוק אוכל וגם ביליתי תורניות מטבח רבות בצבא בזריקת הררי אוכל שהיו יכולים להאכיל שכונה שלמה וזה היה לי קשה קשה קשה.
אז בשבילי, ה"שיטה", זה כל מה שלא הגיוני ובכל זאת נדחק למערכת שלי בגלל החלטות של אנשים אחרים, ולכן מעורר בי אחיזה חזקה במקביל לרתיעה גדולה. הכל בסלט אחד נטול הגיון. אז כשאני עושה את הדבר ההגיוני וזורקת לפח אוכל שלא מזין אותי אני מרגישה שניצחתי את השיטה. שעשיתי דבר הגיוני.

אני לא חושבת שהפרשת חומרים מסוכנים היא תיאוריה
עצם הפרשת החומרים הוא משהו מוכח לגמרי. בהחלט.
התיאוריה היא החלק שבו כאילו ברור שהחומרים המופרשים מסוכנים. כאילו שברור לגמרי מה בדיוק מופרש ומה מתוך זה נקלט אצלנו וגורם נזק.
בדיוק כפי שציינת ביחס לאוויר - אני מעדיפה לחשוב על הדברים האלה כזיהום קבוע. אבל כל זה תחת הסתייגות חשובה -
את דיברת על חימום. ואני במקור דיברתי על קערת סלט.
בחימום גם אני לא אוהבת לקחת סיכונים וזה נכון גם לנירוסטה, שידועה בהנדסת חומרים כחומר שמגיב מאוד לחום.
אבל באוכל קר אני מתקשה לראות איזו ריאקציה כימית יכולה לגרום להפרשת חומרים החוצה שצריכה להטריד אותי.

_כשאני בוחרת בחירה מסויימת אני שוקלת את האפשרויות השונות. אם אני לא מנסה לעשות זאת במיוחד, זה לא יכלול ניסיון מכוון לחשוב על מה לא חשבתי. ומרחב האפשרויות הזה - מוגבל. כל מה שלא נמצא בו - בעצם אסור, במובן מסויים.
אם יש לך מילה מתאימה יותר אשמח לשמוע. המילה אסור לא הכי מדוייקת, אבל אין לי כרגע מילה מדוייקת ממנה._

אני לא חושבת במונחים של מוגבל כמעט אף פעם. קודם כל, כאשר אני בוחרת, אני לא שוקלת אפשרויות שונות. כלומר, אני כן, אבל זה לא הלך הרוח שלי.
הלך הרוח שלי הוא קודם שהאפשרויות לא מוגבלות. אני תמיד מניחה שיש דברים שאני לא יודעת ואולי לא רואה כרגע. אז תמיד יש עוד.
אחר כך, אם מתוך כל מה שהצלחתי לגרד הגעתי לבחירה שלא באמת נעימה לי, אני אמשיך לחפש ולחפש מה כן נעים או מועיל או משרת את המטרה.
ולכן ה"מוגבל" וה"אסור" פשוט לא בתוכנה שלי, גם כאשר נראה שזה בעצם המצב. זה יותר הלך רוח מאשר תיאור מציאות.
זה גם הופך למאוד זמני את מה שנשאר בחוץ בבחירה שלי ולכן המילה "אסור", שיש לה צליל חזק והחלטי, בהחלט לא מתאימה לי. בעצם, היא ממש עושה לי פריחה

אין לי מילה חלופית והמערכת הפרטית שלי לא זקוקה למילה חלופית, כי הלך הרוח הזה לא קיים אצלי. הוא לא נדרש לשם.

בחירה זה המצב בו אני ניצבת על פרשת דרכים ופונה לאחת מהן, והחלטה זה התהליך בו אני קובעת לאיזו דרך לפנות, ואם כבר החלטתי, למשל, שאני נוסעת רק ישר, אז יש בחירה אבל לא התקבלה שם החלטה?
הידד! איזה משפט נהדר יצא לך. כן, לזה התכוונתי. תודה.
ואני מצביעה בעד תשומת לב לכל אותם מצבים בהם הבחירה לא מבוססת על החלטה של ממש. בין אם בגלל שיש לנו אוטומציה בתוכנה הפרטית ובין אם בגלל שמישהו דחק בנו ובין אם בגלל שסתם לא היה לנו זמן וזה בסדר גמור.
זה יוצר הליכה אחרת לגמרי בתלם הנבחר.

עוד קצת על "ברירה".
בתחושה שלי יש קונטקסט של לבחור בדבר הנכון, כלומר יש הנחה שיש נכון ויש לא נכון.

כשבוררים עדשים, מפרידים בין העדשים הטובות, לבין האבנים והעדשים המקולקלות.

אם חושבים על "הבורר", אז עוד יותר מתחזק (מתברר?) הצד השיפוטי של המונח

_עוד קצת על "ברירה".
בתחושה שלי יש קונטקסט של לבחור בדבר הנכון, כלומר יש הנחה שיש נכון ויש לא נכון._
מזדהה עם תחושת הקונטקסט הזו. אני חושבת שלזה כיוונתי בעצם כשכתבתי שיש למילה הזו צליל חזק ונחרץ. כמו שיש למישהו שיודע יותר מדי טוב או פשוט יודע הכל.
וביחד עם זה באה הדלות שהצעתי. כי ידיעה חזקה מדי פשוט דוחקת הצידה את המורכבות ומשאירה משהו שהוא פחות.
חוויה מאוד אישית מול המילים אבל תודה, נוודית, דיבר אלי מאוד.

היא כאילו האחות המבאסת של "אפשרות" (שבא מה"אפשר" הנהדר), ומה שבא איתה לתוך האוזניים שלי זה גם "ברור", החד והנחרץ, וגם איזו דלות כזו. היא לא מילה של שפע בעיניי.
אהבתי מאוד את המשפט הזה. הוא גם מצלצל לי מאוד גרוסמני כזה. לגמרי משפט שיכול היה להופיע באחד הספרים שלו.

את משתמשת בבלנד אמיתי או בבלנדר מוט? כי לשטוף בלנדר מוט זה ממש ממש ממש קל.
יש לי בלנדר מוט, אבל הוא חלש יותר מהבלנדר ה"אמִתי", שגם הוא לא עצמתי כמו ויטמיקס, ואני חותכת מראש את הפרות ואת עשבי התיבול כדי להקל עליו.

המידע שיש פה נראה לי אמין יותר בלאו הכי.
המידע שיש פה נראה לי אמין ולכן אני מאמצת אותו או את חלקו, אבל הרי הרבה ממנו מגיע מתוך קריאה של הכותבות כאן. ואני מרגישה שדילגתי שלב, תפסתי טרמפ, ושאמנם הקלתי על עצמי, אבל שעכשיו חסר לי ידע מבוסס.
למה את היא זו שצריכה להביא רפרנסים, ולא הוא?
הצגתי את ההקשר הזה כדוגמה, אבל הידע המבוסס חסר לי בהקשר רחב יותר: כשאני מדברת עם עוד אנשים (למשל, השבת התארחה אצלנו אחותי, ושאלה למה אני מעדיפה שמן זית על פני שמנים אחרים ומה דעתי על שמן חמניות, ולא ידעתי מה לענות).
ואם בכל זאת לחזור לשיחות מול בעלי (שהתרחשו בקיץ הקודם אבל אולי תחזורנה עם התחדשות השינוי אצלי, כי יש בי תקווה שגם הוא וגם כל הבית ייכנסו לאיזה מהלך דומה לשלי) -
למה ה"ככה מרגיש לי נכון" שלו עדיף על שלך?
זה לא בדיוק ככה. זה ה"ככה אני מרגישה שנכון" שלי מול ה"ככה מוכר ומקובל אצל הרוב" שלו, שהיה גם שלי עד לא מזמן.

בחירה זה המצב בו אני ניצבת על פרשת דרכים ופונה לאחת מהן, והחלטה זה התהליך בו אני קובעת לאיזו דרך לפנות, ואם כבר החלטתי, למשל, שאני נוסעת רק ישר, אז יש בחירה אבל לא התקבלה שם החלטה?
מנסה להבין את זה.

אפשר לומר ש{{}}החלטה היא תהליך של שקילת האפשרויות עד לבחירה,
וש{{}}בחירה היא מימוש, עשייה של האפשרות הנבחרת, רק שלעתים הבחירה היא אוטומטית/ בררת מחדל ללא תהליך מקדים של קבלת החלטה?