עד לפני שבוע הייתי במערכת יחסים בת שנה וחצי כמעט עם מישהו בשנות השלושים המוקדמות לחייו, כאשר אני בשנות העשרים המוקדמות לחיי.
בחמישה חודשים הראשונים של הקשר, הייתי בטוחה שמצאתי את הגבר שאיתו אקים בית ומשפחה, אבל לצערי משהו קרה.
לאורך כל התקופה הזו שמעתי ממנו שהוא אדם קר ואדיש אבל אני לא הרגשתי את כל אלה עד אותה תקופה ולכן לא הצלחתי להבין במה מדובר. בהדרגה יחסי המין שלנו החלו לדעוך (כמות ולא האיכות), התחלתי להרגיש חסכים בקבלת חום, אהבה ומגע. הרבה פעמים ניהלנו על זה שיחות, תמיד חתרתי לתקשורת בריאה בכדי לנסות להשתפר יחד.
לו תמיד היה קשה מבחינת תקשורת והבעת רגשות, עוד ממערכות יחסים קודמות, הוא לא מגדיר את עצמו כאדם חם ומיני במיוחד בכל הנוגע לזוגיות, ושהדבר לא מצביע על גודל אהבתו, על אף שלעיתים קרובות הרגשתי שכן.
ניסיתי לאורך הזמן לקבל את העובדה שהוא לא מראה אהבה כמוני, לא לשפוט אותו על כך ולנזות לשדר לו ביטחון, אך גם שיבין שישנם דברים שמפריעים לי ושארצה שגם הוא יבוא לקראתי ויעשה השתדלות, אם אני והקשר שלנו חשובים לו מספיק. תמיד השיחות נגמרו בשלב זה או אחר בהבנה שאני צודקת, שהוא מודע לבעיה שלו ושינסה לעשות השתדלות, ואפילו פעם אחת אמר שהוא מתכוון לנסות ללכת לפסיכולוג משום שזה מפריע לו בלי קשר אליי. הקורונה הגיעה וכל הדבר נדחה, וגם כשהייתה הפוגה והייתה לו הזדמנות הוא בחר לא להתאמץ יותר מידי והניח לנושא.
כמובן שבנתיים דבר לא השתנה. אני המשכתי להרגיש בודדה ולעיתים גם לא רצויה כשלא קיבלתי ממנו חום ואהבה, או כאשר הוא דחה אותי כשניסיתי ליזום יחסי מין.
כל אלו תמיד הציפו לי דברים ממערכת יחסים קודמת שהייתה דומה באופנים מסוימים לזו, וגרמו לי להרגיש חוסר ביטחון בעצמי ובקשר שלנו.
חשוב לי לציין שמעבר לבעיות הללו הרגשתי מדהים.
הייתה כימיה טובה, תמיד היה מצחיק, לדבריו גם גרמתי לו להרגיש כמו שאף אחת לא גרמה לו (מדובר בגבר שהייתה לו חוץ ממני מערכת יחסים אחת קצרה הרבה יותר, וכל השאר היו סטוצים). הקשר שלי עם הסביבה שלו, משפחה וחברים תמיד היה מדהים, אהבו אותי והתחברו אליי ואני אליהם מהרגע הראשון.
כשנפרדנו, השיחה קרתה איך לא, ביוזמתי, אחרי שכבר כמה ימים הוא היה אדיש מהרגיל, הוא אמר שחשב על לדבר איתי למחרת ולסיים עם זה, שלא מגיע לי לסבול, שהוא לא מצליח לתת לי את מה שאני צריכה, שלא מגיע לו שאני אהייה איתו, שהוא מאוכזב מעצמו ולא עושה את זה בלב שלם, אבל הוא לא מצליח להכיל ולהתמודד עם הנתינה והאהבה שלי.
על כל אלה השבתי שאני מסכימה איתו, שאני מודה לו על הכנות ושעדיף באמת שלא נבזבז אחד לשני את הזמן יותר.
למרות שכבר עייפתי מתחושת הבדידות שאפפה אותי לעיתים, ומההבנה שמגיע לי באמת להרגיש תמיד רצויה אהובה ובטוחה בקשר, אני מרגישה החמצה מסוימת. אולי לא עשיתי כל מה שיכולתי, אולי הייתי צריכה להתחשב יותר? אני יודעת שרק ברגע שאהייה שלמה במאה אחוז ואבין את הערך שלי אצליח להתגבר על זה. אשמח לשמוע מה אתם חושבים/ות?
(())