באופן טבעי

בשנים האחרונות גיליתי לראשונה מה זה באמת לטעום. כלומר לא רק לאכול- אלא לטעום את האוכל, להרגיש את הטעם שלו. כמו שאפשר לראות ואפשר להתבונן, כמו שאפשר לשמוע ואפשר להקשיב, גיליתי שאפשר לטעום.
בהתחלה חשבתי שעולם חדש נגלה לפני, ורק נשאר לי לזכור להתרכז באוכל שלפני. אבל אז גיליתי שלא ממש...

קצת רקע- בבית שבו גדלתי אכלו המון אוכל מתועש. הבדיחה אצלנו אומרת ש"אין כמו השניצל תירס של אמא"... גם האוכל שהוכן ביד- היה מאוד חדגוני. אכלנו את אותו אוכל בדיוק כל שבת, נבחר של 2 סוגי מרקים וכו'. אמא שלי מעולם לא ניסתה תבלינים חדשים (על פני המלח/פפריקה/פלפל/אבקת מרק הקלאסיים), ואף פעם לא עשו ממה שאוכלים יותר מדי עניין.
כשהכרתי את מי שהפך להיות בעלי, נחשפתי לעולם שונה בתכלית. במשפחה שלו מגוונים כל הזמן עם מאכלים חדשים ("הכנתי מתכון ממאסטר שף!" "איך יוצא עוף עם בהרט?") וזה גם ממש "אישיו"- בשולחן מדברים המון על "תנחש מה שיניתי באוכל" וכאלה.

בקיצור- גדלתי בלי לתרגל את חוש הטעם שלי. ולאחרונה גיליתי שחוש הטעם שלי אבד לי. גם אם אני מצליחה להתרכז וממש לאכול (אני מהאנשים הגרועים האלה שחייבים לקרוא משהו, ולא משנה מה, בזמן שהם אוכלים), אני לא מרגישה את מה שהם מרגישים. וזה מבאס. ממש מבאס. קודם כל- בשביל עצמי. אני מרגישה כאילו חלק מהעולם נסתר ממני. וחוץ מזה, בעלי מנסה להפתיע אותי עם אוכל חדש- ואני פשוט לא מתרגשת. העולם שלי נחלק ל-טעים/לא טעים, וזהו. מבאס בשבילי ומבאס בשבילו.
אני מרגישה כאילו משהו במנגנון שלי נדפק, כאילו אני צריכה להמציא "משקפיים ללשון" כדי שאוכל לטעום באמת. האם יש דרך חזרה?

ולהבהרה-
בבית אנחנו לא מכניסים את כל מה שנכנס אצל ההורים שלי. אנחנו אוכלים רק אוכל שמכינים לבד, ואין אבקת מרק (אמא שלי לא מבינה איך זה אפשרי). ככה שהגוף שלי נקי יחסית. אם קורה ובכל זאת אני אוכלת ג'אנק (בעיקר אצל ההורים שלי)- זה מגעיל לי, אבל לרוב אני ממשיכה לאכול בכל זאת. נושא חשוב ביותר כשלעצמו, ואשמח לתובנות גם לגביו...

אולי להתחיל הכל מהתחלה? כמו תינוק?
כל פעם טעם אחד, להפריד מזונות, להתחיל עם טעמים מאוד בסיסיים.
בלי תבלינים, בלי עירבובים.
לאכול לצורך הטעם ולא בהכרך לצורך השובע.
לשחק עם האוכל בפה, לספוג את הטעמים.
אולי אפילו בהתחלה אוכל נא, בלי בישולים/אידוי/אפייה.

פתאום חשבתי על משהו-
בתור ילדה הייתי מאוד-מאוד-מאוד בררנית. שנים הכריחו אותי לאכול דברים שלא אהבתי, לרוב דרך הבטחות למיני קינוחים, לפעמים בדרכים נעימות פחות. עם השנים הפכתי להיות "ילדה טובה" ולמדתי לאכול הכל (בתיכון למדתי בפנימייה, ומתישהו במהלך השנים הללו האוכל בחדר אוכל הפך מ"בלתי נסבל" ל"נאכל מה שיוצא").
מחשבה שעולה לי תוך כדי כתיבה- יכול להיות, וזה משהו שעוד צריך בדיקה, שיש בי מקום שמפחד לחזור ולטעום- כי הטעמים לא טעימים לי. באמת, רוב הדברים שאני טועמת ממש- לא טעימים לי (ולא משנה אם זה אוכל מתועש, ביתי, או מלפפון גולמי). אני מנסה לחשוב מה ממש טעים לי, ואני לא מצליחה. עולה לי רק דברים שאני רגילה לאכול. שאני רגילה לחשוב שאני אוהבת.
הצילו! יכול להיות שאין בעולם שום דבר טעים? (רגע, אני זוכרת פעם אחת בבית קפה שטעמתי את הסלט- והיה לי מעולה (חוץ מהרוקט)). חוץ מזה, הטעימות שלי שבהן ממש התרכזתי בטעם- מעולם לא הניבו הנאה שמיימית, חוץ מהפעמים הראשונות שבהן גיליתיש אפשר לטעום את האוכל ולא רק לאכול אותו. אבל כנראה ההנאה היתה מעצם התגלית. אולי הגוף שלי פשוט בורח למקום הזה, של עדיף לא להרגיש את הטעם, מפחד לגלות שהטעם הוא לא משהו...
(ורק להבהרה- זה לא שאני לא אוכלת. אני אוכלת, והמון. בעיקר משיעמום ומסיבות רגשיות. הרגלי האכילה שלי איומים ונראיים, ואני משתדלת לעבוד עליהם לאט לאט, כרגע אני בשלב ה"לא לאכול את השאריות של הילדים").

ורקפת- תודה על התגובה.
צריכה לחשוב על זה, עם זה מה שיעזור (וחוץ מזה, מה אוכלים בינתיים, כן בשביל לשבוע? הרי לינוק זה לא ממש אפשרי (-: <מדמיינת את עצמי שואבת בשביל עצמי ומתגלגלת מצחוק...>

<מדמיינת את עצמי שואבת בשביל עצמי ומתגלגלת מצחוק...>

כן לאכול כדי לשבוע, אבל להחליט למשל להקדיש לזה קצת זמן בלי קשר לארוחות.
לנסות דברים חדשים.

הצילו! יכול להיות שאין בעולם שום דבר טעים?
כל כך חבל לי לשמוע שאת מרגישה ככה. אני כל כך אוהבת אוכל, כשאני אוכלת משהו שאני אוהבת (וזה יכול להיות משהו פשוט כמו פרוסת לחם בייתי עם אבוקדו טרי) אני מתענגת על אוכל, אוהבת לאכול עם הידיים והאצבעות (סליחה על התיאור הפלסטי) ולהרגיש את האוכל.
אני כל כך מאוכזבת כשאני אוכלת "סתם" אוכל, או כשלא ממש טעים לי... חבל לי על המקום בבטן...
בן זוגי ממש אוהב לשבת להסתכל עליי אוכלת, הוא אומר שרואים כמה אני נהנת לאכול.