לידות הבית של נתי

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה במרכז לידה (הצימר של אילנה שמש, לידה ראשונה בלבד) דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

דף סיפור לידה
החלטתי לכתוב לעצמי בעיקר את מה שיושב לי בראש.
לפני 4 שנים נולד הבן הבכור שלי בצימר של אילנה שמש. היתה לידה מדהימה , אין לי מילים אחרות לתאר את החוויה היפה והחזקה הזו.
ידעתי שאני חזקה ושאוכל ללדת בלי בעיות אבל התכוננתי לכל תרחיש. אילנה ואני לא ממש הסתדרנו אבל לא היו לי אופציות נוספות כי גרתי רחוק מידי מבית חולים ולא רציתי לקחת את הסיכון , גם גרנו במעונות סטודנטים והיו מים חמים בקושי למקלחת אחת ולי אין בעיה להרגיש בבית בכל מקום כל עוד נקי ומסודר פחות או יותר.
שבועיים לפני התל"מ היו צירים , נסענו למרכז לחברים וחיכינו שתתחיל לידה. אילנה היתה עמוסה בלידות והבנתי שהיא ממש לא רוצה שאלד כרגע ולי בתגובה נפסקו הצירים והחשק ללדת איתה ירד לאפס.
העברתי את הזמן ללידה , כל כך רציתי שיתחיל כבר , היה לי כבד וכואב , היו זרמים ברגליים כל הזמן. קניתי מכונת תפירה ותפרתי כל היום מרוב יאוש.
הלכתי לזירוז בדיקור כמה ימים אחרי התל"מ ורק נהייתי חולה מזה. יום לפני הלידה הייתי חלשה מאוד , כאב לי הכול והיתה לי סחרחורת חזקה אז הלכתי למיון ושם נתנו אינפוזיה כי הייתי מיובשת ורצו להתחיל זירוז. אני הבנתי סופית שבית חולים זה פשוט לא בשבילי , חתמתי סירוב אשפוז וברחתי הביתה.
למחרת בערב נמנמתי מול הטלויזיה ופתאום מתוך שינה אני מרגישה פאק ומים מתחילים לזרום. הערתי את בעלי והוא , מתוך שינה , ניסה לשכנע אותי שהוא עייף מידי ללדת ושאעיר אותו בבוקר אז ניערתי אותו חזק יותר והתחלנו לנחש אם זה פיפי או מי שפיר , המים יורדים בטיפות.
מכיוון שזה המשיך לנזול הבנו סופית שזה מי שפיר , גם היה צריך חיתול NB לספוג את זה.
פתאום חברים התקשרו ושאלו מה קורה איתנו ואני הבנתי לראשונה שאני הולכת ללדת ובקרוב מאוד.
בעלי טילפן לאילנה והיא חשבה שזה יקח עוד זמן עד שהצירים יבואו וביקשה שנצא לדרך כשהם כל 5 דקות ואורכם לפחות חצי דקה.
תוך כמה דקות התחילו הצירים ומההתחלה הם היו כל 3 דקות ואורכם כמעט דקה וחזקים יחסית. לפנינו נסיעה ארוכה אז יצאנו לדרך , מתרגשים מאוד.
אני עם כרית מים חמים וטנס על הגב , בדרך הצירים מתרווחים להם לכל 5-6 דקות ואני מנמנמת בין הצירים ולא שמה לב שבעלי נוסע כמו משוגע.
בדרך עוצרים להקיא ולעשות פיפי ואני נדהמת לגלות ריר יוצא לי מהנרתיק.
מגיעים בשעה 2:00 , אילנה בודקת והפתיחה 2 , הצוואר מחוק לגמרי. המים מפסיקים לצאת ויצאו שוב רק עם יציאת הראש.
היא מסתכלת על הטנס ואומרת בזלזול שכנראה לא ממש כואב לי עדיין אם הטנס עוזר לי אך למעשה הטנס כבר לא עוזר לי בכלל בשלב הזה ואני נכנסת לבעסה מההערה שלה. אילנה הולכת והדולה מגיעה זמן קצר אח"כ ואני מחליטה שאני לא שמה על אף אחד , אני אלד בכיף ואוספת את עצמי מחדש.
הצירים מתחזקים ואני קשובה לגוף שלי שלא רוצה להיות בתנועה - אני רוצה רק להיות בישיבה על המיטה ולעשות נענועי אגן , ככה טוב לי.
מנסים לשכנע אותי לעמוד לקדם את הלידה ואני לא רוצה , בסוף חושבת לעצמי שאולי אני טועה אז מנסה אבל מייד מבינה שלגוף שלי זה לא טוב בכלל , קשה לי לעשות אפילו שני צעדים.
לילה , שקט וקסום , בדיוק כמו שאני אוהבת.
אני מזמן במקום אחר , מרחפת לי בעולמות מקבילים , מבינה דברים על היקום , מסוממת לגמרי והכול טבעי. כל כך טוב לי להרגיש ככה , מכונסת בעצמי ויודעת הכול. אני מבינה כמה לידה זה עסק רגיש , שהתינוק שלי עובר מסלול קשה ושזה לא תלוי רק בי.
למרות שכואב לי אני לא חושבת להתפנות אפילו לשניה , חושבת בציר כואב במיוחד שיש אפשרות של אפידורל אבל היא לא בשבילי , לי טוב כאן , בשקט האינסופי הזה.
מסתכלת על התמונות על הקיר ועל השעון והם נקודות העיגון שלי כשכואב. חושבת על כל הנשים שכבר ילדו כאן לפניי ואיזה כיף לי שגם אני אזכה ללדת ככה , מרגישה כמו בבית.
בעלי עובד קשה וגם הדולה , הם מתחלפים מידי פעם ואני שמחה שיש דולה שיכולה לעזור לו לעזור לי. הוא מותש והיא משכנעת אותו שילך לישון קצת וטוב שכך למרות שקשה לי להפרד ממנו , מקנאה שהוא יכול לנוח ואני לא.
עוברת למים , משפריצים לי על הגב וזה טוב כל כך.הבוקר עולה , החיים סביבינו מתעוררים וזה מקסים אותי. כך מעבירים שעות וב-6 בבוקר אני מבקשת בדיקת פתיחה , רוצה לדעת שמשהו התקדם אז קוראים לאילנה. הפתיחה 6 , התקדמות טובה ללידה ראשונה , אני מרוצה שלא 2 ומבועסת שלא 8
אילנה הולכת שוב ואני נכנסת למים בג'קוזי. מעבירה ציר אחרי ציר כמו גיבורה.
קצת לפני 9 פתיחה מלאה אך צירי לחץ חלשים עדיין ואני מעבירה אותם עדיין במים החמים.
הצירים מתחזקים , אני בכריעה , הדולה מאחורי , בעלי מקדימה ואילנה יושבת ליד השולחן וממלאה טפסים , טוב לי אבל כואב , אני עייפה כל כך , רוצה רק לנוח קצת , טיפה הפוגה ולבסוף נרדמת בין הצירים , ממש חולמת.
יש צירים חזקים של לחץ , לא ברור לי איך אפשר ללדת את הדבר הגדול הזה שתקוע לי בנרתיק , נראה לי בלתי אפשרי והצורך ללחוץ ענק.
עושה מאמץ אחרון ובשעה 9:58 נולד דגן בתוך המים ואני מאושרת שזה נגמר , לא מבינה שזה רק מתחיל , החיים החדשים שלי.
אילנה מבקשת שאתפוס אותו בזרועותיי ואני לא ממש רוצה , מפחדת מהיצור הקטן הזה , עייפה , רוצה להתרכז רק בי כרגע.
יקח לי כמה ימים עד שאפסיק לפחד ממנו.
יוצאת מהאמבטיה למיטה , יש לי דימום רציני שלא נגמר. עוד ועוד דם נשפך וכבר יש כמות רצינית,אילנה ובעלי דואגים מאוד , אני באופוריה בכלל לא שמה לב לכלום.
היא מזריקה לי פיטוצין , שמה עירוי עם כמה חומרים מכווצים , דגן יונק ואילנה עושה עיסוי בטן רציני. היא מודיעה שאם זה לא יפסיק ואם לא אצליח להשתין היא קוראת לאמבולנס ואני משתינה המון , הדימום מפסיק והיא מרוצה. זה השלב שאני סוף סוף מרוצה שילדתי איתה , דימום כזה בבית חולים לא היה עובר באותה קלות.
נשארים שם יום עד שאתחזק קצת ואני מרגישה גיבורה , אלופה , עשיתי את זה כמו גדולה.
אילנה מתוודה שהיתה בטוחה שאני לא אצליח ללדת ואבקש להתפנות לבית חולים וזה מכווץ לי את הלב אבל מחליטה שלא אכפת לי מספיק ממנה , היא הרי לא מכירה אותי בכלל , לא יודעת מה עברתי בחיי וכמה אני חזקה.
בדרך הביתה אני ובעלי מסכימים שלא נלד איתה בפעם הבאה ולידה צריכה להיות מחוץ לבית חולים. שמחים שאילנה בקושי נכחה בלידה ולא הספיקה להפריע במעט שהיתה.

הימים עוברים , קשה לנו מכל מיני סיבות בריאותיות וגם כל כך טוב לנו עם הקטנצ'יק בחיינו , מגלה כמה אפשר לאהוב יצור קטן - עד אינסוף. את הצורך העז שלי להגן עליו.
מאוהבים בו ואני מפנטזת על לידות בית נוספות , הפעם בבית שלי עם מיילדת אחרת.

וואו לידה עוצמתית ומעצימה
איזה באסה לקבל פידבק מגעיל ממילדת
כל הכבוד לך על עוצמות הנפש- ועוד ברגישות של אחרי הלידה
ממש לא בטוחה שהייתי מצליחה לא לתת לזה להכנס אליי
מחכה להמשך סיפורי הלידה שלך

תמיד לפני לידה אני מתמכרת לקריאת סיפורי לידה-

וואו, פעם ראשונה שאני ממש קוראת/שומעת את כל הסיפור של הלידה הראשונה שלך! את באמת אלופה! לידה ראשונה, להיות כל כך נחושה וללדת עם מישהי שכל כך לא תמכה ולא שידרה לך אמונה ביכולות שלך, זה מדהים בעיניי. על הלידות הבאות אני כבר יודעת יותר, אבל בכל זאת מחכה לקרוא

כן כן עוד!

יש עוד שתי לידות...
יצאנו לטיול , אח"כ ארוחת צהריים , הנקות , סידורים , הזמן עובר מהר.

אז אחרי כמה חודשים החלטנו שנעשה עוד ילד , שיהיו צפופים יחסית כי ככה יהיה קל יותר עם הלימודים שלי. חשבנו יקח להריון הרבה זמן להקלט , נגיד חצי שנה.לקח דקה למרות שהוסת לא היתה מסודרת בכלל.
אז הבנתי שאני בהריון אבל פחדתי נורא , בסוף עד שהלכתי לרופא נשים כבר הייתי בשבוע מתקדם ודי בדכאון וממש לא רציתי הריון כרגע.
ההפרש המשוער היה שנה ו-3 חודשים , נבהלתי וביקשתי מהעוברית (היה ברור לי שזו בת) שתחזור בהריון אחר אבל התשובה שקיבלתי היתה מאוד ברורה - אין מצב! אני פה להשאר ויש לי המון ללמד אותך.
מכיוון שלא יכולתי לעשות הפלה ההריון המשיך , אני הייתי עייפה ומדוכאת עד סופו. מאוד מפוחדת ממה שיהיה עם שני תינוקות ואיך אסתדר , הרגשתי שאני בוקשי מסתדרת עם אחד.
החלטתי לדחות את הלימודים לתואר שני ואילו בעלי , לעומת זאת , התקדם מאוד במחקר שלו ובעקבות זאת היינו צריכים לעבור צפונה והגענו לזכרון יעקוב וכאן קיבלתי עזרה גדולה מההורים שלו הנפלאים.
הפעם החלטתי ללדת עם מיכל.
בחודש שמיני גיליתי שנדבקתי כנראה ב-CMV , אחרי המון סרטים ופחדים הבנתי שאני כן מפחדת לאבד אותה , אני כן קשורה אליה ואני יודעת שיהיה בסדר ואני לא עושה שום בדיקה נוספת , פשוט ידעתי בוודאות שהיא בסדר גמור.
אבל פחדתי ללדת , פחדתי מה יהיה אחרי הלידה , מה יהיה עם התינוק שלי בלידה. לא הצלחתי להתרכז בעוברית שלי אלא רק בתינוק הקיים שנראה לי ממש קטן למרות שתכף יהיה אח גדול.

שבוע 38 מגיע ויש לי צירים , יוצאים לטיול והם מתחזקים ומצטופפים אבל אני עדיין לא מוכנה ללדת , מתנגדת להם והם מפסיקים ברגע שאני מבינה שיש מצב ללדת היום. עדיין לא דאגתי למקום לדגן להיות בו בלידה ואני מודאגת מאוד.
הזמן עובר ואני נהיתה חסרת מנוחה יותר ויותר עד שממש בא לי כבר ללדת ולגמור עם זה , אני מוכנה להתמודד עם המציאות וסיכמתי עם המטפלת של דגן שהוא יהיה אצלה בלידה אם חמותי לא תוכל לדאוג לו.
יום לפני התל"מ , ערב יום הזיכרון , מתחילים צירים בלילה , חלשים אבל צירים. אני מעבירה אותם על כדור , לא מצליחה לחזור לישון , מקווה שזה זה והיום אלד סוף סוף.
בבוקר אני ומיכל מדברות שהיא תגיע מאוחר יותר למרות שאני טוענת שיש עוד המון זמן , היא חושבת שיש סיכוי גדול שהלידה פתאום תתפתח בטיל , אני יודעת שאין שום סיכוי כזה.
בצהריים היא מגיעה ואני בכלל לא מרגישה בלידה. בדיקת פתיחה מראה פתיחה 4 ואני כרגיל. מיכל הולכת ואני עושה טיולים ברגל , עולה ויורדת מדרגות , החלטתי שהיום אני יולדת אבל לא מרגישה בלידה.
דגן במשפחתון שלו ואני דואגת ממה שיהיה אח"כ למרות שברור לי שיהיה לו רק טוב אצל המטפלת שלו.
הפתיחה מתקדמת , אני בשליטה מלאה , עושה תרגילים לקדם את הלידה , אני מאוד פיזית ולא מצליחה להתכנס בעצמי כמו בלידה של דגן , קצת יותר מידי בשליטה.
הפתיחה מתקדמת , המחיקה לא , הראש לא יושב טוב כנראה והשעות עוברות להן כשאני מקדמת את הלידה , בכל פעם שנכנסת לנוח בבריכה הצירים נעצרים או נחלשים וזה מחליש אותי , מרגישה שהכול תלוי בי , משהו פה לא זורם טוב.
לא כואב לי כמעט בכלל וזה גם מדאיג אותי , מבחינתי כאב שווה ערך להתקדמות.
אני משגעת את מיכל , מבקשת בדיקות פתיחה כל הזמן והיא מבקשת ממני להגיד מה לפי דעתי הפתיחה ובכל פעם אני יודעת מהי התשובה לפני שהיא אומרת לי.
באיזשהו שלב מתחילה להרגיש לחץ , בבדיקת פתיחה הפתיחה היא 7 , מחיקה לא מלאה עדיין ומיכל אומרת שזה יכול לקחת עוד הרבה זמן ואני נשברת , פורצת בבכי היסטרי שפורק את כל המתחים , הפחדים. צפירת יום הזכרון ברקע , אני מעבירה ציר בשכיבה וכואב לי נורא , חושבת על דגן ונשברת שבמקום לחשוב על הלידה שלי אני חושבת עליו.
מכאן הכול רץ , הצירים חזקים מאוד , צפופים , קשה לי וכואב ואני לא מצליחה לחשוב על כלום חוץ מעל יאוש וכאב. 3/4 שעה כזו ומתחילים צירי הלחץ ואני קשובה לעצמי בלבד , יודעת מה טוב לגוף שלי , חזרתי לעצמי.
הולכת לסלון ומנסים לכוון אותי לבריכה אך אני יודעת שלא טוב לי שם , רוצה ללדת בעמידה למרות שתכננתי ללדת בכריעה במים.
נשענת על בעלי ויולדת בקלות בעמידה תוך דקות וככה קשת נולדה בשעה 21:05. הלידה נראתה לי כמו נצח אבל לקחה 6 שעות , כמו שחשבתי שיהיה.
עם הזמן אני נקשרת לקשת כמו שלא חשבתי שאפשר בכלל , היא באמת לימדה ועדיין מלמדת אותי המון על עצמי ועל החיים , על האמהות ואני מודה כל יום על הנוכחות שלה בחיי. לקח לי זמן לסלוח לעצמי על הלידה הזו שנחוותה אצלי כנוראית , לקבל את העובדה שזה מה שהיה וטוב שהיה , הייתי צריכה לעבור דברים עם עצמי ולקח לי עוד כמה חודשים לעבור אותם עם עזרה מאנשים טובים.

איזה כיף שאת כותבת.
איזה יופי את כותבת, ואיזה יופי את יולדת. בכלל, איזה יופי את.
ה{{}}ידיעה הפנימית שלך פשוט מדהימה.
מחכה לגירסה הסופית של הלידה האחרונה (-:

רוניתי
את מקסימה , תודה לך.

אחרי הלידה של קשת טיפלתי בעצמי עם מטפלת מקסימה , התפתחתי , חזרתי ללימודים בירושלים (עברנו לשם לשנה וחצי, היה לי חלום לגור שם) , הוצאתי את דגן מהמסגרת החינוכית ופתחתי משפחתון קטן כדי שהילדים יוכלו להיות בבית בשילוב עם הלימודים שלי ושל אבא שלהם שהתקדם בקצב עם הדוקטורט.
היה לי טוב , למדתי כמה אני חזקה ומוצלחת.

דגן וקשת גדלו היטב , יצאו לי ילדים מוצלחים מאוד , אוהבים וההפרש הקטן בינהם התגלה כיתרון.
לא חשבתי על לידות , לא הצלחתי להביא את עצמי אפילו לקרוא סיפורי לידה , לקח לי כמה חודשים לראות את הסרטון מהלידה של קשת בלי לכאוב.
לא רציתי הריון בשום פנים ואופן עד שיום אחד כשקשת היתה כמעט בת שנתיים פתאום התחשק לי הריון ותינוק. ההתקן ששמתי הציק לי נורא פתאום ורציתי להוציא אותו.
חישוב הראה שכדאי לעשות עכשיו תינוק או לחכות עוד כמה שנים ואני רציתי עכשיו.
הוצאתי את ההתקן והריון לא הגיע משום מה , התחלתי לדאוג הרי בשני הריונות נכנסתי להריון תוך דקה ועכשיו חודש עובר ועוד אחד ואין הריון.
היה לי משבר בלימודים , עזבתי את המנחה שלי וחשבתי מה לעשות עם עצמי ולבסוף מצאתי מנחה חדש ומקסים עם פרוייקט מעניין בטירוף בביופיזיקה , החלטתי לחכות עם ההריון לבינתיים אך רציתי בליבי שהוא יבוא.
בלי התקן נותרתי עם שיטת מודעות לפיריון הזכורה לי לטוב מהעבר , ידעתי שעכשיו זה תלוי בי ויום אחד התפתתי בזמן ביוץ תוך כדי ידיעה ברורה שהחודש זה יצליח וזה אכן מה שקרה.
המנחה שלי לא התרגש מההריון , דיברנו על כך שאני אקח חופשת לידה ארוכה יחסית ויהיה בסדר אבל ככל שהזמן חלף אני לא הרגשתי בסדר עם זה. אמנם התכנון היה שהתינוק והאחים שלו יהיו עם אבא אבל אני חששתי להנקה ובכלל - תינוק צריך אמא.
אחרי המון שיקולים והתלבטויות החלטתי שלשנים הקרובות אני רוצה וצריכה להיות עם הילדים שלי , דיברתי עם המנחה והחלטתי שאני נוטשת בינתיים , גיסי הפיזיקאי נכנס במקומי אז כולם היו מרוצים.
בסוף השנה חזרנו לצפון כשאני מאושרת שאני סוף סוף מעיזה לעשות חינוך ביתי , שאני חזקה.
ההריון התקדם , המשכתי לטפל בעצמי ולא הצלחתי לחשוב על לידה. חשבתי שהלידה של קשת מאחוריי וכעת יש לי הזדמנות ללידה מתקנת ולא הבנתי שאני עוד תקועה עמוק בלידה שלה.

ההריון כמעט הגיע לסופו ואני לא מצליחה להרגע עם שאלות רבות- איפה יהיו הילדים? איך אני רוצה ללדת בכלל? מתי לקרוא למיילדת בהנחה שאני רוצה אותה כמה שפחות כאן , זה בסדר לרצות ללדת לבד? למה המיילדת מתעקשת על עזרה נוספת כשכל כך לא בא להביא עוד מישהו? את מי אביא?
חודש תשיעי הגיע ובשבוע 38 - כרגיל , צירים.
חשבתי שאני מוכנה ללדת , שתהיה לידה מהירה וטובה. אפילו מצאנו בסוף סידור לילדים (תודה רוני) אבל הצירים הפסיקו אחרי שהמיילדת הגיעה. זה מאוד החליש אותי , הרגשתי דה ז'ה וו מהלידה של קשת.

נו...
קוראת במתח רב... את מדהימה וגם הכתיבה שלך טובה

_נו...
קוראת במתח רב... את מדהימה וגם הכתיבה שלך טובה_

וואו , איזה כיף שקוראים אותי , אני קצת מרגישה שכותבת ליומני היקר.
אתמול מיכל באה לבקר אותי ודיברנו על זה שאני כותבת את איך שאני ראיתי את האירועים ואולי זה בכלל לא מה שהיא וגונן ראו מהצד.
בעיקר בלידה של קשת , אני חושבת שעד היום אף אחד לא ממש מבין מה עבר עליי שם , מבחוץ הכול נראה נהדר , עוד לידת בית נפלאה שהולכת מעולה.

קשה להמשיך לכתוב כרגע עם יהב מתוק בידיים.

אח"כ הימים עוברים להם , יש צירים כמעט כל יום ואני מחליטה שאני לא קוראת למיכל עד שאני בטוחה שיש לידה היום , למרות שדיברנו על זה לא מעט , יש בי מבוכה לקרוא לה סתם כך אבל מצד שני גם אין לי מושג מתי כן לקרוא לה.
נושא שמאוד העסיק אותי היה מה יהיה עם הילדים , היה ברור לי שלא מתאים שיהיו פה למרות שהם מאוד רצו.
יצא לי לדבר עם שרהלה על הנושא ונפל לי האסימון - הרי אני רק רוצה שהכול יתנהל בטבעיות ולגרש את הילדים מהבית , לדאוג למישהו שישמור עליהם (משימה שנראתה בלתי אפשרית לעיתים) - כל כך נוגד את הרצף הטבעי שאני רוצה בו. אני והבעל החלטנו שהילדים יהיו בלידה אם זה יתאים להם ולנו ומאותו הרגע נרגעתי מאוד.
באחד הימים , לקראת התל"מ מתחילים צירים שונים , חזקים יותר , מסודרים. בערב אני אומרת לבעלי שהם כבר כל 3 דקות ודי חזקים , יש מצב ללדת היום.
מסמסת למיכל ואחרי כמה זמן היא מטלפנת ומספרת שהיא בלידה אחרת , באותו הרגע הייתי בציר ורק רציתי להשכיב את הילדים לישון ולהמשיך עם הצירים הנהדרים האלו. מיכל אומרת שאין סיכוי שהיא יכולה להגיע והיא ובעלי מסכים שנקרא לשרהלה.
הילדים הלכו לישון ואני הלכתי למיטה והייתי מיואשת איזו חצי שעה כשקלטתי שמכיל לא תבוא , רציתי ללדת רק איתה אחרי כל ההכנה שעשינו למרות שאני מאוד אוהבת את שרהלה.
טוב , חייבים להמשיך כי הצירים ממשיכים. אחרי פרק זמן ארוך החלטנו לקרוא לשרהלה לבוא , היא באה ולא לאט הצירים מתרווחים ולבסוף כמעט נעלמים.
בשלב הזה הבנתי שאני לעולם לא אלד וזהו.

ראינו סרט , צחקנו ודיברנו , היה מאוד נחמד ובסוף הלכנו לישון. באמצע הלילה דיברתי עם שרהלה על כל הקטע והיא אמרה לי דברים חכמים מאוד - שאני צריכה לסלוח לעצמי ושאלוהים (או היקום מבחינתי) סולח לי על כל הפחדים והחששות שלי ושזה בסדר לחשוש ולפחד ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכרת.
הלכתי שוב לישון והיה לי חלום או הזיה מדהים (אין מילה אחרת לתאר את זה) - היה לי ציר כואב נורא ובאו אליי המון פרצופים של נשים ועודדו אותי.
עשיתי דמיון מודרך וראיתי את הילד שלי כשיהיה גדול יותר ודיברנו. התעוררתי במצב רוח טוב , ידעתי שהוא יצא אם מתאים לו וכרגע זה לא מתאים כנראה.

בשלב הזה הרגשתי ממש מבולבלת , דיברתי עם המון נשים חכמות והרגשתי שאני נסחפת אחרי כולם ואיפה אני? הרי אני תמיד מקשיבה אבל עושה מה שבראש שלי ופתאום נאבדתי איפשהו בדרך.
הלכתי לדיקור וקיבלתי חיזוק רציני , הרגשתי שהכוח חוזר לידיים שלי ומעכשיו אני קובעת מה טוב לי.
למחרת הלכתי למיכל לטיפול קול והיה לי מדהים לדבר איתה ולעבור את הטיפול ומהרגע שקמתי צירים חזקים , שוב...
ישבתי וחשבתי מה מעכב אותי , מה תוקע אותי , עשיתי דימיון מודרך ובמקום השקט שלי הבנתי - אני בכלל לא סומכת על הגוף שלי שידע ללדת לבד אחרי שמבחינתי אילצתי אותו ללדת בלידה הקודמת.
בלילה העברתי שוב צירים , היה לי קשה לישון והחלטתי שאני רוצה משהו שיזרז. מכיוון שמיכל הכריחה אותי ללכת למעקב הריון עודף אז חשבתי לבקש סטריפינג , זכרתי שבלידה של קשה זה הניע הכול קדימה.
קיבלה אותי רופאה צעירה שלא הסכימה בשום פנים ואופן לעשות לי כלום , אפילו לא בדיקה וגינלית , אמרה שמצידה אסחוב עד 42 , היא לא מבינה מה הבעיה לסבול צירים כל הזמן ולאן אני ממהרת אפילו שאני תכף בשבוע 41 מלא.
בלילה שוב צירים וקמתי בבוקר מתוסכלת , דיברתי עם בעלי שבתחילת השבוע (סוף 41) אני לוקחת שמן קיק ואז חשבתי למה בעצם לא היום? הרי בכל יום של צירים צפופים אני רק נחלשת ומתוסכלת.
אז דיברתי עם מיכל שהיום זה היום - אני הולכת על זה.
בשעה 11 לקחתי מנה ראשונה ובשעה 12 מנה שניה וחיכיתי לשלשולים.

אז לא קרה כלום ובעלי הלך לפגישה ואני נשארתי עם הילדים , שיחקנו והעברנו את הזמן.
אכלנו צהריים ואני כרגיל אכלתי המון , ההריון עשה אותי ממש רעבה (לא נורא , הורדתי כבר הכול...)
הילדים הלכו לישון צהריים ואני גם , בשעה 14:00 התעוררתי וקלטתי שכלום לא קרה , כבר התחלתי לחשוש שכלום גם לא יקרה וחזרתי לישון.
בשעה 14:20 התעוררתי מכאב גדול בבטן. או , מתחילים השלשולים , חשבתי לעצמי , נפלא. הלכתי מהר לשרותים ו- כלום.
התחלתי להסתובב כמו סהרורית בבית וכל שניה חוזרת לשרותים לראות אם משהו קורה כבר. דגן התעורר והתחיל ללכת אחרי בבית ולנהום לי סיפורים לגבי המכוניות שלו , הבנתי שאולי לא כדאי שיהיה בלידה.
פתאום הרגשתי צורך להקיא , רצתי לשרותים והקאתי המון , כמויות מטורפות.
אח"כ רגיעה , קשת התעוררה גם ושמתי להם DVD וטילפנתי לבעלי שיבוא לעזור.
השעה 15:45 והוא הגיע הביתה ולי היה ציר ענק , הוא החליט שהוא מטלפן למיכל אבל זה היה בסדר כי הבנתי שהלידה הזו לא תהיה ארוכה כל כך.
נכנסתי למקלחת , העברתי צירים חזקים בטירוף וצפופים עם המים החמים על הגב וטוב לי - סוף סוף לידה! הרגשתי אושר.
הכנסתי אצבע והרגשתי שהראש רחוק מאוד, לא הרגיש לי פיזית פתיחה גדולה אבל נפשית אני מרגישה שהלידה הזו מהירה נורא אז שכנעתי את עצמי שאני טועה ויש עוד מלא זמן.
הדקות עוברות , גיסתי באה לקחת את הילדים , בעלי מטלפן לעופרי שתבוא , אני פותחת את האגן בכל ציר , נעה עם הצירים ומרגישה שהמצב רוח הטוב מתחלף בבעסה , בפחד ומבינה שאני בשלב המעבר. מוזר נורא , הרי הלידה רק התחילה.
בעלי ואני סופרים בכל ציר והם ארוכים נורא , לא מסתדר לי בכלל.
המים חמים ואני מרגישה שתכף אתעלף אז בעלי מכריח אותי לצאת החוצה , עברתי לסלון ושם העברתי עוד כמה שעונה על שולחן האוכל. אני מתחילה להבין שאני בסוף , מבררת מה קורה עם מיכל , איפה היא.
לפני הלידה דיברנו אני והבעל על ללדת ללא מיילדת.

מה זה ההפסקה הזאת? זה לא חוקי!
את מדהימה, איזה כיף להכיר את הצדדים האלה שלך דרך המילים.
(-:

מה זה ההפסקה הזאת? זה לא חוקי!

דיברנו על ללדת ללא מיילדת - אני רציתי כי הרגשתי לא בנוח עם כל הקריאות שווא שלי למיילדות והאמת שגם הכי רציתי ללדת לבד , בשקט.
בעלי לא הסכים בכלל לשמוע , הוא מפחד מזה , הוא גם מאוד אוהב את מיכל ורוצה אותה בלידה.
אז סיכמנו שאני אלג וברגע האחרון נקרא למיילדת - אם יהיה זמן למיכל ואם לא לשרהלה. אז הוא שאל מה יקרה אם הן לא יספיקו להגיע ועניתי שיתקשר למד"א.

אז אני בסלון , הוא הלך לחדר השינה לטלפן שוב למיכל שטסה לה בכביש 6 , אני עדיין לא אומרת לו כלום , מבחינתו יש המון זמן.
ואז אני מרגישה שהצירים מתרווחים , הזמן הזה לפני צירי הלחץ. היה לי רגע של שקט בצירים והחלטתי שאני אנצל אותו לנוח על הכורסה והתיישבתי בכיף ואז ציר הלחץ הראשון הטיס אותי לתנוחה מוזרה - נשענתי על הקיר , אוחזת בידי מדף ספרים.
אני כבר מרגישה את הראש יורד , הוא תכף פה ואז אני אומרת לבעלי שאם מיכל לא תגיע תוך כמה דקות אז יהיה פה תינוק בלעדיה.
הוא נלחץ בטירוף , מתחיל להתרוצץ בבית כמו עכבר מבוהר , מביא את הארגז לידה מחדר השינה , מחטט בו.
הוא אומר שהיא תכף פה ובינתיים אם לתפוז את הראש או שפשוט אסגור רגליים , אני בוחרת באופציה השניה...
עומדת לי שעונה על הקיר וסוגרת רגליים , אומרת לו שיטלפן עכשיו ושתבוא כבר , לא יכולה להחזיק ככה עוד הרבה זמן.
אני חושבת פשוט ללדת בלעדיה וזהו אבל חושבת שלטובת הפיראנאום שלי עדיף לחכות לה , בנוסף , מה יקרה אם התינוק לא ינשום טוב?
כמובן ששכחנו את אופציית מד"א.
מיכל מודיעה שהיא בחנייה ותכף באה , אני מעבירה כמה דקות בודדות ככה בסה"כ אבל זה מרגיש כמו נצח.
היא נכנסת ומתחילה לפרוק ציוד , לשים כפפות ואני כבר משתגעת , אין מצב שאני מחכה עוד שניה אפילו אז מתחילה לצעוק שתבוא אליי והיא באה.
אני מסתובבת כך שמיכל מאחוריי , בעלי מלפניי וסוף סוף אפשר ללדת כאן כמו בן אדם.
הראש יוצא , הגוף אחריו ומיכל מעבירה אותו לפניי והדבר הראשון שאני רואה זה את האשכים - אני צועקת שזה בן , ידעתי.
אחר כך אני פשוט בוכה בהיסטריה בכי של פורקן אדיר , של שחרור. בכי ארוך ארוך וטוב. השעה 16:00 , הלידה ארכה שעה ורבע אם לא סופרים את כל שלושת השבועות של הצירים שקדמו ללידה.
אני נשכבת ויהב עליי , הוא יונק , מחרבן ומשתין המון , כל כך טוב לי ואני בכלל לא קולטת שילדתי כבר , שזה נגמר ויש פה את התינוק שחכיתי לו כל כך , שהיתה לי עכשיו לידה מדהימה בדיוק כמו שרציתי.
עופרי מגיעה וכולנו יושבים כמה שעות ונעים פה מאוד. קצת אחרי הלידה אני כבר מתהלכת לי כאילו לא ילדתי , מתקלחת בכיף. יהב תינוק שקט שלא מתלונן על כלום , כזה רגוע , כאילו בשוק מהלידה האינטנסיבית שלו.
בערב דגן וקשת חוזרים הביתה ומאוד מאושרים לראות את יהב. כולם הולכים הביתה ולישון ואני והבעל עומדים במטבח , זוללים עוגיות ומבסוטים ששיחקנו אותה.

אני מרגישה שקיבלתי חוויה מתקנת. הרי כל הזמן חששתי מלידה מהירה מידי , תמיד הזמנתי לי לידות ארוכות אבל הלידה הזו התאימה לי בול.
רוב הלידה הייתי לבד , כאב לי אבל התמודדתי נפלא , זרמתי עם הלידה.

איזו לידה מעוררת השראה

יו, יא מדהימה אחת!! איזה כיף לקרוא אותך, גם על הלידה הנהדרת אבל בעיקר כיף לשמוע את ההבדל העצום הזה בין הלידה של יהב (שם מהמם, אגב!) ובין הלידה של קשת שאני זוכרת איך היית אחריה מבחינת מצב נפשי ושהיה לך מאוד קשה, והפעם את נשמעת נפלא! איזה יופי!!

איזה יופי של לידות, גם לנו יש יהאב.

מדהימה....

וואאאאו מדהים!

לגמרי חוויה מתקנת ומעוררת השראה. @}

אח..
איזה כיף להכיר את הצדדים האלה שלך דרך המילים
איזו לידה מדוייקת.
איזה מגניב זה:
כולם הולכים הביתה ולישון ואני והבעל עומדים במטבח , זוללים עוגיות ומבסוטים ששיחקנו אותה
הכי כייף!
@} @} @}

תודה!
מאוד מרגש אותי שאתן קוראות את הסיפורים שלי.
דרך הכתיבה חוויתי אותם מחדש , כמעט כמו ללדת שוב , היה כיף.
אני אוהבת ללדת , מזל שאנחנו רוצים 5 ילדים.

באופן טבעי

באופן טבעי