באופן טבעי

לקראת חג האביב הממשמש ובא, כל הטבע מלבלב ופורח. כל הסביבה שופעת צבעים וריחות משכרים, וזה הזמן שבו הטבע כמו מבקש לבלוע אותי פנימה, להיות חלק מן החגיגה.
ואין זמן לכך. צריך לעבוד. לפרנס. את השעות היפות ביותר, אני מקדיש לעבודה, לעתים משמימה, ומצטער על כך שכל הלבלוב בחוץ, עובר לידי. לקראת חג החרות, אני בוחן ובודק עד כמה העומס בחיי הפרטיים נובע מרצון, או דשמא מרצון מזוייף. עד כמה ערכי העבודה ההגשמה וההצלחה שטמועים בי דורשים ממני לשלם מחיר יקר עבור דברים אחרים בחיי. מה שאחרים קוראים "שעות פנאי" אני מחשיב לשעות "אמת", בהן אני מתפתח יחד עם הגדילה של משפחתי, הקטנה והמורחבת, והחברים, ובכלל. בעקבות החלטה אמיצה של שניים מידידי מקרב הקהילה, לקום ולעזוב עבודות שיש בהן ביטחון כלכלי, לטובת חיפוש אמיתי, ושהייה משפחתית, אני מביט מהצד וקצת מקנא. אבל- בחנתי את הדברים לעומק, והגעתי למסקנה שבמקצועי הנוכחי, אני עושה למען האמת אך ורק דברים בהם בחרתי. אין לי עבודת תשע - חמש, אלא מגוון עבודות, הנוגעות כולן באהבה הגדולה שלי (מלבד משפחתי) התאטרון. ובאמת, במונחים של "התקדמות", אין לי מה להתלונן. באופן יחסי אני מרגיש שהקצב מטאורי. אבל- המקצוע הזה יכול לבלוע, ובשל הצורך הקיומי להתפרנס, אני מוצא את עצמי עמוס מעל ומעבר למה שהייתי רוצה באמת. חוסר איזון. עד כמה אני באמת הולך אחר צורך קיומי, או שמא נוח לי לפעמים להעמיס על מנת לברוח? עד כמה הצרכים שלי הם אכן הצרכים האמיתיים? אני יודע שאנחנו, כמשפחה, מאד לא רוכשניים, לא רודפים אחר כסף ומוצרים, ומסתפקים באמת במה שצריך. ועדיין, לפעמים, עולה הצורך לזרוק הכל, לעזוב, להתבונן מהצד, פנימה, ולתת לתחושת האביב להפוך לקצב הפנימי שלי.
להשתחרר מה"צריכים" המזוייפים, ולהיוותר עם ההכרחיים, תוך שמירת איזון. זוהי חרות עבורי.
אולי?

תודה, שי, על שחידדת עבורי כמה נקודות.
מה שאני לוקח השנה מסיפור הפסח הוא העובדה שכשבני ישראל יצאו לחירות - הם הפכו לעבדיו של אלוהים. מבחינתי זה מפרק את כל הדיכוטומיה עבדות/חירות, ומראה לי שלכל בחירה יש את העבדויות והחירויות שלה.
<יאיר נשמע כמו קלישאה עכשווית מהלכת>

המקצוע שלי ושלך, נגיד, הרי הוא מלא חירות פנימית, יצירתיות, חיוניות (הרי אנחנו "אמנים". מה יותר בני-חורין מזה? ). אבל הוא גם מלא צורך מתמיד להנפיק, תלות קשה בקהל ובביקורת, חוסר-יציבות כלכלית, מרדפים אל תוך הנפש ואל עבר העבודה הבאה. שעבודים מפה ועד הודעה חדשה.
אני כבר הרבה זמן חושב לעצמי: למה לא עבודה שגרתית יותר, משעממת יותר, שלא תדרוש ממני את האינטרוספקציה התמידית הזוועתית הזו, שתתן לי שעות נורמליות להיות עם אביחי. להיות פקיד. זוהי חירות.

<ויאיר גם למד מבני ישראל שהדשא של השכן תמיד מלא יותר בשומים ובצלים>

להיות פקיד. זוהי חירות.
גם זו חירות. שהחירות איננה תלויית המציאות כלל וכלל. החירות היא החירות הפנימית המאפשרת לך לתת איזה משקל שאתה רוצה לחייך ולמותך, לשמחתך ולעצבונך, לשממון ולשמחת האביב.
רגע אחד של חירות עשוי להניח לרגיעה מתמשכת להיבטים של עבדות. שאין ישראל עבדים לאלוהיהם, אלא מצטרפים אל אלוהיהם כפי שמצטרפים אל המציאות. שנמצאת החירות מונפת, מתפרשת בכוח האהבה ומביאה לכדי ביטוי את רוח האדם, יום יום, שעה שעה. עכשיו, ברגע זה.
והמיצרים מגדירים את הכוח הנדרש להדיפת החירות הזו. וכשהמיצרים צרים, לעתים יש לפנות ולקפוץ למים בשם החירות ולמענה. וכשהמיצרים נוחים - אולי קצת לוחץ פה ושם, עשויה להכנס שם החירות כשהיא אינה נזוקה או נבלמת כלל וכלל.
בחירות בחירות מעלות תעלות אישור ואושר.

צפריר , אולי זה המקום לומר לך שאני מאוד נהנת מכתיבתך . פה ובאופן כללי .

אני גם משתדל להתפרנס ממה שאני אוהב - וגם לעשות מה שאני אוהב בלי להתפרנס.
אבל בכל זאת אני הרבה פעמים מרגיש שנעשיתי עבד של החלומות שלי. מצד אחד אני לא רוצה לוותר עליהם - מצד שני אני חושב כל הזמן :"הלוואי ולא היו לי כאלה שאיפות, והייתי כמו הרבה מחבריי הולך לעבודה, חוזר הביתה ויושב כל הערב לבהות בטלוויזיה - או יותר טוב לנצח את המחשב בכל מיני מלחמות............"

בחירות בחירות מעלות תעלות אישור ואושר
בְּחִירות בָּחֵירוּת מָעָלות תְּעָלות אישור ואושר.

ארני,
תודה. עם זאת הבה ונדייק: בנמצא זה הנהנה מהכתיבה הוא הצד הכותב. לפיכך מירב הענג של צד הכתיבה - גם ככתיבתי - בגדה הזו של הנהר, ואילו את - אם נראית גדת הנהר שלך בבהירותה - בצלילותה - ובמבעה הפשוט והטהור ומכאן ראשוני - בכוח הנחישות השקטה ניתן לומר, נראית כמתענגת על קריאת הדברים, ומכאן מתענגת ענג רב מקריאת המילים האלה אשר בהגייתן - אף כי נהגות במחשבה ללא ביטוי פיזי, ללא אמירה בקול רם - יודעות להניח בפנייך הנאה פשוטה, כזו שמניח ניגון ערב.
ואילו יכול הייתי להשמיע מילים אלה בניגון המיוחד להן, כפייייייייי שמתנגנות במוחי, וממממממאפשרות גמגום מכוון המעמיק את ההדהוד (ראי משה רבנו..), הרי שבד בבד עם הנאתי המרובה להגיית מילים אלה, ניתן היה גם להעבירן במלוא עוצמת תפילתן או ברכתן - שמילים מברכות מבורכות. לכן, מוזמנת את בפשטות הניגון לפנות אל מלים אלו ולהניח שם את המקצב המתאיםםםםםםםםםםםםםםם ביותר בעבורך. שכן מקצב המילים הוא הצד הזכרי, שנותן קצב ומכאן מתווה כווניו, ואילו את בנקביותך הסמויה והגלויה ובכוח זכרונך, משלימה בהנאה את כוחה של המחזוריות.
מכאן שהכותב במקרה זה, אותו צפריר, זכר, תוצרת הארץ, בהכרח משפיע מכוח השעשוע והכוונה הטהורה על תוכן הדברים וצורתם, ומכאן ההנאה הגדולה מכולן, השארת הניסוח והזרימה בידי הזרימה עצמה ובידי ההתנסחות עצמה, כפי שעולה מתוך האותיות עצמן והקשרים שביניהן, והלמידה או ההתוודאות בכל פעם מחדש שאותו נוסח או סגנון של התנסחות מקבל פנים רבות ומתאים ברמה הטלפתית לרבים משידעתי מחד ומאידך עדיין נשען ניתן לומר על דמותי, זו משכבר הימים. אדם מן היישוב על כל משוגותיו והתנהגויותיו האופייניות.

והנה, כאן אף נתנת ההזדמנות להגיב על הנדרש מתוך עיני שלי, להאריך או לקצר - כראות עיני ולזכור בכל פעם מחדש כי למרות הכבוד שניתן לכתיבתי (ויש כבוד), ומעבר להודייה על הכבוד הזה שנפל בחלקי (לבקשתי המפורשת), הרי שבפועל הדברים נאמרים לחלל האויר - ואין בהם אלא את מה שהקורא מוצא בהם.

וכאשר אי מי מחמיא על הדברים או מציין שנעזר בהם, מתרחב הלב בהודייה למקורם של כל הדברים, והעברית עולה כ"ב אותיות והן התורה כולה, והמבין יבין.

עד כמה החירות הפנימית אפשרית כלל לאחר שנות הפנמת חסכים ההופכים לצרכים מזויפים? יש בי תחושה שלעולם אהיה "מכור", לעולם אחפש אחר הבלתי מצוי- אותה פנימיות חמקמקה, שסועה, שלא זכתה לראוי לה בזמן התגבשותה.
ומאידך- החיפוש עצמו יכול להיות החרות האמיתי, כל עוד הוא שפוי, כל עוד הוא תורם, מפתח, מגדל. הרי היסוד הוא תנועה, ואין תנועה ללא חוסר תנועה, אין מים בלי אש, אין לבן ללא שחור, ואין עבדות ללא חרות, אין חרות ללא עבדות.
(הטריק הוא לדעת באיזה צד להיות...)

אבא של,
הנך זמן לעיין ב תשובות לבן - יש התייחסות ישירה לנושא הדף הזה.

מעבר לחירות הפנימית, המחשבתית, יש גם חירות אמיתית.
כלומר - יש גם עבדים באמת.
ראו עבדות בעבר ובהווה.

איזה יופי של דף. מעורר געגועים לימיו היפים של האתר.
מצרפת קישור ל שאלון פסח של ד"ר יאיר כספי. מעניין.