מתי דיברתן עם הבנזוג על חינוך ביתי

[שואלת*]

אני רווקה וחוזרת לסצינת הדייטים אחרי תקופת צינון. בגילאי 30 פלוס למרות שחיכינו והשתהינו בבחירת בן זוג, בגיל הזה, שכבר מגיע לאמצע שנות השלושים, אומרים הכל כבר בדייטים הראשונים.אם הוא לא מעוניין בילדים או בחתונה או אם היא רוצה ארבעה ילדים ולגור רק במרכז אומרים את זה בהתחלה, כהצהרת כוונות כללית (לאו דווקא עם אותו אחד). אין זמן לבזבז וכל אחד יודע כבר היטב מה הוא רוצה.

ואני, אני גם רוצה לגדל את ילדיי מהבית, בתקופת הינקות.
לא בטוחה שזה אומר לא לעבוד כלל, אולי מהבית אולי לא. אבל אני רואה את עצמי בודאות מביאה כמה ילדים ברצף ומגדלת אותם בבית בשנים הראשונות.

העליתי את זה בפני 3 בחורים שלוש פעמיםף
בפעם אחת הבחור אמר בתגובה שהוא רוצה שאשתו תגדל את הילדים כל החיים מהבית.. אחרת זה לא ייחשב בית חם, הוא הציג את זה כאקסיומה וזה.. הלחיץ אותי והבריח אותי ממנו (לא רק זה, אבל גם).

בפעם השנייה בחור אחר אמר "יופי את תהיי פרינססה, תשבי בבית ובעלך לא יראה את הילדים שלו מרוב שייקרע בעבודה", ואני יכולה להבין למה הוא חושב כך. כמה בעלים מתוארים פה באתר שלמרות שהם מבינים ותומכים בחנ"ב, עדיין אינם מעריכים ויודעים באמת כמה השקעה והקרבה טמונים בבחירה הזו מבחינת הצלע הנשית.

ובפעם השלישית, הבחור נלחץ. לא מהדיבור על זה, אלא מזה שזה אומר שתהיה פרנסה אחת.

אני גם חושבת שזה ממקם אותי כלא קרייריסטית לפתע ובניגוד מוחלט לעיסוק התחרותי והעכשווי שלי. (פחות סקסי? אולי).

נכון שהדברים לא דיכוטומים, שבגדול במערכות יחסים איטיות של גילאים צעירים יותר, לא כל מה שאומרים היום תקף לעוד שנה, אבל אני לא רוצה לצאת עם מישהו חצי שנה ואז לומר לו זאת. זה בסיסי מבחינתי.

אני מאמינה שהחלטה על חינוך ביתי מתגבשת אצל הרבה אנשים עם הזמן ועם המציאות, מתחתנים בגיל 20 פלוס, נשארים עם הראשון בבית ורואים כי טוב... אבל יש גם נישואים מהירים יותר, שבהם כן יש החלטה מראש? איך זה קרה אצלכם? מתי מעלים את זה? איך מפרקים התנגדות אם קיימת?

[גוונים*]

"יופי את תהיי פרינססה, תשבי בבית ובעלך לא יראה את הילדים שלו מרוב שייקרע בעבודה",
הבחור נלחץ. לא מהדיבור על זה, אלא מזה שזה אומר שתהיה פרנסה אחת.
לדעתי אלה תגובות שמאפיינות דייטים ראשונים, כשעוד אין היכרות עמוקה ובעצם עוד אין הרבה מה להפסיד, אז ישר מגיבים בקיצוניות.
תנסי לחשוב איך את היית מגיבה להצהרת כוונות מאד נחרצת ולא מאד מקובלת (מבחינת הרבה אנשים) שהיה אומר לך בחור בדייט שני, כשאת עוד לא ממש מכירה אותו, אין לך תמונה אמיתית של מי הבן אדם ומה היחס שלך אליו.
זה ישר מקפיץ למסקנות ומאד מאיים.
לדעתי אף אחד מהמשפטים האלה לא מעיד שהאדם לא יסכים עם זה בהמשך, אחרי שיש היכרות אמיתית, קשר, רגשות, רצון לחיות יחד, מחויבות, מוכנות לויתורים, ראיה משפחתית ולא אינדיבידואלית וכו'.
אם את רואה שבלי קשר לנושא הזה יש פוטנציאל, ענין, רצון להמשיך, אז לדעתי חבל לפסול על זה בשלבים כל כך מוקדמים. תמשיכו ולאט לאט תוכלו לדבר על זה יותר ויותר ברצינות כי אתם כבר בתוך קשר על כל מה שמשתמע מזה.
אם גם ככה הבחור לא נראה לך וזה רק תירוץ טוב(-: אז יופי, מצאת יופי של דרך להגיד שאת לא רוצה המשך בלי שהבחור יעלב.

זו כמובן רק דעתי האישית (גילוי נאות - אני לא עושה חינוך ביתי ואפילו עדיין לא אמא, אבל בעלת נסיון לא מועט בדייטים (-: )

[טוהר_אהבה*]

מצחיק אותי הדף הזה
האידאולוגיה שאת חושבת שאת מאמינה בה עכשיו לא תהיה חשובה אם היא לא תשרת אותך ולא תהיה תואמת תדר ותואמת את תסריט החיים שעליו חתמת

שמעי, שואלת,
עד שיהיו לך ילדים ועד שהם יהיו בגיל ביה"ס את יכולה להשתנות מליון פעם וכל העולם שלך ישתנה.
כל מערכת החינוך תשתנה
לא עוד חינוך אחיד לכולם. כל אחד ילמד את מה שמדוייק עבורו ומקדם את ההתפתחות האישית שלו (שזו אחת הסיבות שבגללן היה חשוב לי למשל להיות בחינוך ביתי עם ילדיי)
מסגרות חינוך ממוסדות ימשיכו להתקיים אבל הן תהיינה הרבה יותר גמישות ופתוחות וידידותיות ומאפשרות התפתחות מתוך סקרנות ולא מתוך כפייה.
זה כבר בהתהוות היום. יש יותר ויותר מסגרות אלטרנטיביות כאלו בכל הארץ . ילדיי התחילו לאחרונה ללמוד באחת כזו

מציעה לך להרגע ולחיות את הרגע
(לא במקרה הן שתי מילים עם אותו שורש...)

חוצמזה, בעניין זוגיות: אם האדם שאיתו את בקשר כרגע מתאים לך כרגע אז סבבה
לא יתאים יותר בעתיד, אז לא, נפרדים.
כל המסגרות הישנות הולכות ומתפרקות, לא רק מערכת החינוך, גם מסגרת הזוגיות והתא המשפחתי אינה מה שהיתה ובוודאי לא מה שתהיה עד שיהיו לך ילדים
כל הנחות היסוד שלך יכולות להשתנות בשנייה אם תביני למשל שאין משמעות למסגרת הנישואים המחייבת שהיתה נהוגה פעם. את לא חייבת להתחתן איתו ואז גם לא תצטרכי להתגרש ממנו
כל מערכות היחסים שלנו עוברות מהתנהלות מיימית (רגשית) להתנהלות אווירית (תודעתית)
אנשים יבחרו בקשר עם מי שמקדם את ההתפתחות שלהם ועוזר להם לממש את הייעוד שלהם ולא מתוך חיבור אדמתי (גוף-מין) ומיימי (נפשי-רגשי)

בהצלחה
נעמה

[שואלת*]

_שמעי, שואלת,
עד שיהיו לך ילדים ועד שהם יהיו בגיל ביה"ס את יכולה להשתנות מליון פעם וכל העולם שלך ישתנה._

לא התכוונתי לגיל בית הספר. כתבתי:

_ואני, אני גם רוצה לגדל את ילדיי מהבית, בתקופת הינקות.
לא בטוחה שזה אומר לא לעבוד כלל, אולי מהבית אולי לא. אבל אני רואה את עצמי בודאות מביאה כמה ילדים ברצף ומגדלת אותם בבית בשנים הראשונות._

זה משהו שלא ישתנה וזה אמור לקרות מהר מאוד מרגע ההחלטה להינשא. באמצע שנות השלושים עושים הכל מהר, מתחתנים מהר כשזה מתאים ומביאים ילדים מיד לאחר מכן ולכן הדילמה.

[פלוני_אלמונית*]

בפעם אחת הבחור אמר בתגובה שהוא רוצה שאשתו תגדל את הילדים כל החיים מהבית.. אחרת זה לא ייחשב בית חם, הוא הציג את זה כאקסיומה וזה.. הלחיץ אותי והבריח אותי ממנו
הוא בעצם עשה בדיוק מה שאת עשית - נתן הצהרת כוונות נחרצת בשלב מוקדם מדי.

[שואלת*]

נכון מאוד, לכן אני שואלת מתי מעלים את זה?

[יער_ה*]

שאלה מעניינת. מסכימה עם גוונים - תמשיכו ולאט לאט תוכלו לדבר על זה יותר ויותר ברצינות כי אתם כבר בתוך קשר על כל מה שמשתמע מזה
בכל מקרה, אולי את יכולה "לבדוק את השטח" כבר מההתחלה יחסית, אם תשאלי לגבי עמדות ומחשבות על חינוך.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אם תשאלי לגבי עמדות ומחשבות על חינוך.
זה מלכוד לדעתי. כי המון אנשים שהם עדיין לא הורים יכולים לדפוק הרצאה על "ילדים צריכים גבולות!" או "כשאני אהיה אבא אני אדבר עם הילדים שלי על פילוסופיה כל היום" (שמעתי כאלה). הם מדברים מתוך מה שראו אצל אנשים אחרים שיש להם ילדים, אבל זה כמובן לא הילד שלהם והעמדה הרגשית שונה לגמרי. ואחרי שהם הופכים להיות הורים פתאום הם יורדים לקרקע, הם הרבה יותר רכים/נוקשים ממה שהתכוונו, או שההורות תופסת מקום הרבה יותר גדול/קטן ממה שהתכוונו.

יכול להיות שעדיף לשאול: איזה מין ילד היית? איך גידלו אותך? האם זה היה לך טוב? מה ההורים שלך עשו נהדר? מה עשו לא טוב לדעתך? וככה קולטים הרבה יותר מהאדם ומהעמדה הרגשית שלו, גם לגבי הורות וגם בכלל. וכמובן שמיחסיו עם הוריו אפשר ללמוד עליו המון.

[סאלי_תדמור*]

_בפעם אחת הבחור אמר בתגובה שהוא רוצה שאשתו תגדל את הילדים כל החיים מהבית.. אחרת זה לא ייחשב בית חם, הוא הציג את זה כאקסיומה וזה.. הלחיץ אותי והבריח אותי ממנו
הוא בעצם עשה בדיוק מה שאת עשית - נתן הצהרת כוונות נחרצת בשלב מוקדם מדי._

ויכול להיות שאם היית מכירה אותו, דווקא הוא בחור מעולה והיה מפרגן לך להיות בבית כמה שנים שתרצי עם ילדייך. ועד שתרצי כבר לצאת מהבית, גם הוא היה מתפתח בתוך הקשר שלכם, וזה היה מתאים גם לו.

אהבתי מאוד את מה שקרוטונית הציעה
יכול להיות שעדיף לשאול: איזה מין ילד היית? איך גידלו אותך? האם זה היה לך טוב? מה ההורים שלך עשו נהדר? מה עשו לא טוב לדעתך?
זה מעיד הרבה על נקודת ההתחלה של אדם. אפשר להתפתח גם משם, כמובן, אבל זה נותן איזו נקודת מוצא.

אני לא חושבת שבשלב הדייטים אפשר להגיע להסכמות על הדברים האלה. אלו דברים דינמיים שמתפתחים עם החיים המשותפים. גישות מתגבשות לומדים יחד, צומחים יחד.

הדבר היחיד שבדקתי לפני שבחרתי בן זוג היה מה שקרוטונית הציעה. איך הקשרים במשפחה הקרובה שלו. ידעתי שזה יהיה המודל שלו לחיקוי, ורציתי שזה יהיה מודל חם ואוהב. עם כל השאר תכננתי להסתדר, בינתיים זה הצליח לא רע

[סאלי_תדמור*]

וגם אם היו פערים לא קטנים בנקודות המוצא שלנו לגבי איך המשפחה צריכה להיות, עם השנים גיבשנו תפיסות חדשות.

[יער_ה*]

קרוטונית, אהבתי מאוד את ההצעות שלך. למעשה בלי קשר לפני כמה ימים שאלתי את בן הזוג שלי חלק מהדברים האלה והסתבר שיש דברים שהוא אף פעם לא שאל את עצמו..

[נועה*]

אני מאמינה שהחלטה על חינוך ביתי מתגבשת אצל הרבה אנשים עם הזמן ועם המציאות, מתחתנים בגיל 20 פלוס, נשארים עם הראשון בבית ורואים כי טוב
רוב האנשים שאני מכירה התחתנו בגיל 30 +- וממש לא גיבשו החלטה על חינוך ביתי לפני הנישואין.
התחתנתי בגיל 30 אחרי 3 חוד' הכרות, כעבור שנתיים נולד הבכור, כעבור עוד שנתיים נולדה האמצעית וכעבור 5 שנים נולדה האחרונה.
חינוך ביתי הכרתי רק כ - 3 שנים אחרי לידת הבכור.
מעולם לא דיברתי עם בן זוגי על "איך נגדל את ילדינו"

שיש דברים שהוא אף פעם לא שאל את עצמו
גם אני לא שאלתי את השאלות האלו לפני שהיו לי ילדים

[שואלת*]

אולי אני מייחסת חשיבות גדולה להצהרות? לא נראה לי כשאני חושבת על זה.
כי יש סוגי הבנות שאמורים להשלים את הזמן המהיר שעושים בדרך לחתונה.

נראה לי מאיים לצאת עם מישהו שרואה את אשתו בבית כל חייה.
או לצאת עם מישהו שאם לא אתקדם בסולם הקידום במקצוע שלי במקביל לגידול ילדים, יראה בכך כישלון.

נועה אני כמעט ולא מכירה חברים וחברות בגילאי 33 פלוס שהם לא דעתנים. רובם יודעים מה הם רוצים, איך וכמה. אולי לא בנוגע לחינוך הביתי אבל בנוגע לכל אספקט אחר חשוב לא פחות ועוד איך. הם יודעים אם הם רוצים להתחתן, ואם כן איך, ואיפה הם רוצים לגור, וכמה ילדים, וכמה הם רוצים להתרחק מהמשפחה הגרעינית ובאיזו עבודה הם יעסקו ואיך ייראו חיי המשפחה שלהם ואם להמשיך לשכור או לקנות ומה דעתם על ירידה מהארץ או מגורים בקיבוץ.

נדמה לי שמדובר בתקופה גם שונה מעט, לפני 5 שנים ובטח לפני עשור היה כאן קצת אחרת,
המודעות לקשיי המחייה, לריבוי הגירושים, לבעיות פוריות, למשפחות אלטרנטיביות שמעניקות פתרון לחוסר הרצון/יכולת להתפשר וגידול שיא בכמות הרווקים והרווקות מעל גילאי 30 קצת קברה את התמימות.
אפשר להיות רומנטי ומאוהב אבל גם בעל הבנה וידע ועין מפוקחת.

יש גם כאלה שהכל אצלם פתוח וגמיש ועם אלה אין בעיה, גם אם יש להם רשימה סדורה על העתיד שלהם. אני פתוחה מאוד לגבי מקום המגורים, עיסוק עתידי, חינוך, אבל בעניין הזה זה חשוב לי וזה עניין רציני.

דרך אגב לא רק בגלל הילדים, אני חושבת שזו התעללות לאמא ולתינוקות להביא מספר ילדים ברצף (וזה יקרה כך בגלל הגיל) ולגדל אותם ולשאת הריונות וגם לעבוד בחוץ. אני מגיעה לזה ממקום פמיניסטי, לא רוצה להיות קורבן של חברה פטריאכלית שבה צריך להתרוצץ עם מיחושים ובחילות וחרדות ובטן ענקים והשפעות הורמונליות ולחצים הריוניים ופרו הריוניים ודאגות אימהיות וצער גידול ילדים בידי אחרות רק בגלל שגלגלי הכלכלה הפטריאכלית תובעים זאת. לא נותנים מקום לשלב הזה, של האמהות ואני לא מוכנה להיות כלי במשחק הזה.

ההצעה של קרוטונית נשמעת הכי מתאימה אבל מה קורה כשהוא מצידו מצהיר הערות לגבי נשים שלא עובדות? או התנגדות לפרנסה יחידה? או ביטול טוטלי של משפחה גדולה? לא לדבר על זה?

[נועה*]

הם יודעים אם הם רוצים להתחתן, ואם כן איך, ואיפה הם רוצים לגור, וכמה ילדים, וכמה הם רוצים להתרחק מהמשפחה הגרעינית ובאיזו עבודה הם יעסקו ואיך ייראו חיי המשפחה שלהם ואם להמשיך שלכור או לקנות ומה דעתם על ירידה מהארץ או מגורים בקיבוץ
אז אני ההפך.
לא היה לי מושג על חתונה איפה כמה ואיך (ארגנו חתונה בומבסטית שבוטלה חודשיים וארגנו משהו סולידי מאד במקום) לא היה לי מושג שארצה ללדת בבית, אלא בחודש השמיני אחרי שהזדעזעתי מסיור בבי"ח. לא ידעתי כמה ילדים אני רוצה (איך אפשר לדעת, לפעמים הגידול שלהם כ"כ קשה שהרצון למשפחה גדולה משתנה אחרי שני ילדים).......

אני חושבת שכדאי לבחור מישהו שניתן לדון איתו, שהוא גמיש ומתייחס אליך ואל רצונותיך בכבוד. אחד כזה גם אם מצהיר שהוא רוצה אשה בבית, יבין שהיא רוצה משהו אחר ויכבד את זה.

תכך אמשיך

[צוויליך*]

ובראייה סרקאסטית:
מתי דיברתן עם הבנזוג

P-:

צוויל

[שואלת*]

צוויליך

[נועה*]

אבל מה קורה כשהוא מצידו מצהיר הערות לגבי נשים שלא עובדות? או התנגדות לפרנסה יחידה? או ביטול טוטלי של משפחה גדולה? לא לדבר על זה?
לדבר בטח לדבר. אם זה חשוב לך כ"כ. רק שזה קצת דיבורים באוויר, לפחות בעיניי.\
קשה מאד לדעת איך נהיה כשיהיו לנו ילדים. הדברים משתנים. בהתחלה רוצים רחוק מההורים ופתאום כשיש ילדים הקרבה קורצת. ויש כאלו ההפך, רוצים את קרבת ההורים והמשפחה שתתמוך ובפועל כשזה קורה רוצים לטוס לצד השני של העולם, כי זה לא כמו שחשבו.

על הדייטים שסיפרת לו נראה שהיה איזשהו קליק או אהבה, אלא החלפה של "רשימת מכולת" - מה יש לך ומה לי ובו נראה עם זה מתאים לנו.

אולי השקפת החיים שלי שונה אולי אני קצת נאיבית (מהדור הקודם?) ואולי אני פשוט אחרת ממך.
אבל באמת לא חלמתי שכך יראו חיי.

[טלי_מא*]

אם את יוצאת עם גברים שרואים במקצוע הקרייריסטי שלך משהו סקסי, אז אולי את לא מחפשת במקום הנכון?

[טוהר_אהבה*]

צוויליך,אין על חוש ההומור שלך
אתה מחייך אותי כל פעם מחדש

לדבר עם הבן זוג, כמה פשוט ככה נכון

לרצות להבין אחד את השני
אם יש את זה ,כל הפרטים העתידיים יתהוו מאליהם כפי שיצטרכו להתהוות

קשר עם בן זוג לא אמור לתת לנו אהבה ללא תנאי
הוא אמור לפתח אותנו, אמורים לגדול אחד עם השני ואחד מהשני
בן זוג שאת יודעת מראש שיסכים לך לכל מה שתרצי , סביר שלא יקדם אותך הרבה כדי לעבוד על מה שחתמת לעבוד על תיקונו/מימושו
נשמתך חתמה על תסריט חיים שאיתו התנדבת לרדת לכאן לממש. יש לך x חוויות שאת צריכה לחוות כדי לחיות את התסריט. כל סטייה מהתסריט לא תקבל מימון.
ולהבדיל, אם תמצאי עצמך בגירושים, זה לא יהיה כי הוא לא מסכים לחינוך ביתי. זה יהיה כי הוא לא מקדם את ההתפתחות שלך לכוון מימוש הייעוד שלשמו את כאן

יכולה לשתף בסיפור האישי שלי:
אני מבינה היום שהבחירה שלי בחינוך הביתי נבעה מהכמיהה שלי לחוות את החופש שהיה במקום ממנו הגעתי. בעולם הארצי הנוכחי שלנו לא קיים החופש הזה כמו שאני חייתי אותו בסטייה מהתסריט.
הייתי אמורה ללמד את ילדיי לחוות עצמאות בתוך המסגרת, אבל בגלל שברחתי ממסגרות כל חיי, שנאתי את הממסד ובזתי לכל עולם החומר, לא עשיתי זאת
בתסריט שלי בחרתי בבן זוג שהוא האימאמא של המסגרת, כדי ללמוד ממנו איך להשתלב במסגרות. מה שקרה זה שהוא הסכים לי לחיות את אשליית חיי החופש שחייתי בה כמה שנים טובות בבית קטן בערבה
ובגלל שהוא הסכים לי, אז נהנייתי מכל רגע ב חיים חופש בערבה בלוג משפחה בחינוך ביתי , אבל את השיעורים שהייתי אמורה ללמוד ממנו-לא למדתי
לכן מצאתי עצמי אחרי 20 שנים גרושה ממנו, כי לא התפתחתי כל עוד הייתי איתו, חייתי בסטייה מהתסריט שלי

עכשיו הילדים עושים לי ביה"ס....
עכשיו אני נדרשת ללמוד את המסגרת באבו אבוה

[פלוני_אלמונית*]

אני לא יודעת מה דינמיקת הקשרים שלך, אבל אצלי היה תמיד שלב ביניים בין הדייטים הראשונים לבין השלב שברור שאנחנו ביחד ולא רק יוצאים, שזה שלב של התקרבות רגשית ופיזית שהכיל המון שיחות על העבר, על העתיד, כמו מין התעדכנות כזאת, שרוצים להשלים את כל מה שהחסרנו עד עכשיו. אצלי אם לא היה שלב כזה או שהוא היה מבאס אז דברים לא היו ממשיכים. וזה שלב מעולה לדבר בו על דברים כאלה בעיני. בקיצור, לא בדייטים ראשונים ראשונים, אבל כן בחודש-חודשיים הראשונים אפשר לראות כיוון.
כיוון יכול להיות כמובן גם פשוט הבנה של האם עומד מולך מישהו עם ראש פתוח למה שהוא לא מיינסטרים, מישהו שיעשה מאמץ מסוים כדי שדברים שחשובים לך יקרו וכו'.

[סיהרא*]

אני חוזרת קצת ובכל זאת- בכל מה שקשור לבית, איש, ילדים ומסגרותיהם ובכלל החיים- החיים מצמיחים את עצמם. כך לפחות אני חווה את זה. תמיד ידעתי שחשוב להניק, אבל רק אחרי שילדתי וחוויתי את זה, למדתי הרבה על הנושא וגיבשתי לי בדיוק את המקום שלי. תמיד ידעתי שאני רוצה שהילדים שלי יהיו הרבה איתי, אבל רק כשזה מתפרט לחיים- מי הילדים, כמה, איפה את גרה, אילו אופציות יש ומה מצבך - זה יבוא לידי מימוש בצורה שנכונה לך.
חבל לקבוע עכשיו באופן נחרץ מה יהיה בעתיד, כי אף אחד לא יודע מה יקרה. אולי תהיה לך שלישיה? אולי תגלי שמתאים לך מסגרת חלקית וביתית? אולי בכלל תצטרכי לעבוד ולא תוכלי?
חשוב, כמו שנאמר כאן, לחיות את הרגע, במובן של לבחון האם טוב לכם ביחד, בלי תנאים של דעות ועמדות. האם פשוט טוב, זורם, שמח, נהיה עמוק ומשמעותי עם הזמן. כל שאר הדברים מצמיחים את עצמם.
בהצלחה רבה

[אמא_לעתיד*]

_קשר עם בן זוג לא אמור לתת לנו אהבה ללא תנאי
הוא אמור לפתח אותנו, אמורים לגדול אחד עם השני ואחד מהשני
בן זוג שאת יודעת מראש שיסכים לך לכל מה שתרצי , סביר שלא יקדם אותך הרבה כדי לעבוד על מה שחתמת לעבוד על תיקונו/מימושו
נשמתך חתמה על תסריט חיים שאיתו התנדבת לרדת לכאן לממש. יש לך x חוויות שאת צריכה לחוות כדי לחיות את התסריט._

איזה יופי של ניסוח, מאוד מתחברת לזה (-:

ולעניין הדילמה אם כן/לא לדון בזה בדייטים ראשונים,
אולי תנסי לעשות קצת אחרת ממה שעשית עד עכשיו ולא הוביל אותך לזוגיות שרצית?
זאת אומרת, אם את נוהגת לשטוח את משנתך בעניין כבר בדייטים הראשונים, תחליטי לחכות עם זה חודש-חודשיים,
לבחון האם האדם נראה לך, האם אתם מתקשרים טוב, האם האינטימיות והאמון נבנים ורק אז לפתוח את זה?

נוטה להסכים עם מה שנאמר לך כאן שאין טעם לצאת בהצהרות ולדבוק בעקרונות שאת לא יודעת איך תרגישי ותחשבי עוד X שנים,
מצד שני כן חושבת שזה נכון להיות אמיתית וכנה, פשוט לזכור שהכל עניין של שלבים בהיכרות עם בן זוג.
יכול מאוד להיות שאם אישי היקר היה מספר לי דברים מסוימים על עצמו במפגש ראשון, עדיין לא יכלתי להכיל ולקבל אותם,
דברים שגיליתי למשל במהלך השנים שאנחנו יחד ולמדנו, גדלנו והשתנו יחד.

ובטוחה שגם להיפך,אם הייתי יוצאת בהצהרות על מלא דברים ודעות שיש לי, יתכן והיה נרתע,
אבל כשמכיר אותי ויש קרבה ואהבה גם הוא לומד ומשתנה ממני וכך יותר פתוח לקבל.
וגם להיפך כמובן.

בקיצור - לדעתי אין דרך אחת נכונה, יש הרבה דרכים ואפשרויות כן/לא לתקשר את הנושא הזה ובאיזה עיתוי.
פשוט תנסי כל פעם בצורה קצת שונה, ותראי מה עובד לך. בהצלחה.

[דלית_ב*]

נראה לי לספר שזה כרגע מעסיק אותך ו"בוער" בך וחשוב לך לשתף למרות שאת מודעת לכך שמדובר בתחום שיש בו הרבה דינמיות ושינוי. את יכולה ללמוד הרבה מהיכולת של השותף להבין שזה כרגע חשוב לך, מבלי להיבהל מזה או לחשוב שמדובר בהתחייבות.

[דויד*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

"יופי את תהיי פרינססה, תשבי בבית ובעלך לא יראה את הילדים שלו מרוב שייקרע בעבודה"
המשפט קשה. אבל אני רוצה להציג קצת יותר ובשאיפה יותר עדין, מהרהורי הצד השני.
אם בן זוגך היה אומר לך שהוא מאמין בחינוך ביתי וחושב שחשוב להיות בבית. מאמין בחינוך ביתי וכלכך מאמין שהוא רוצה גם. לא מוותר על ההורות בקלות.
שהוא מציע שאת תהיי בבית כל זמן שאת מיניקה (אינשאללא כמה שיותר) ואח"כ רוצה שתתחלפו עד היונק הבא?
איך את מרגישה לגבי זה?האם גם את מסוגלת לקחת אחריות כלכלית על לפרנס לבד?
כולל ללכת רצוא ושוב לעולם התעסוקה הלא סלחני?
האם את מפרגנת גם לו (לי) את התקופות האלו של ילדות וילדים וחסד וזמן (גם אם המחיר, כמו אצלי, יהיה לחזור בערב...)?

[ההולכת_בדרכים*]

דויד אתה צודק... פשוט לקרוא לאמא שנמצאת בבית פרינססה_ כאילו היא לא עושה כלום כל היום ולא _נקרעת בעבודה זה הכי רחוק מהמציאות

[בשמת_א*]

פשוט לקרוא לאמא שנמצאת בבית פרינססה כאילו היא לא עושה כלום כל היום ולא נקרעת בעבודה זה הכי רחוק מהמציאות
גם לדעתי, ולכן טיפוס שזו צורת המחשבה שלו, שזו השקפת העולם שלו - הייתי מתרחקת ממנו. יש פה חוסר כבוד בסיסי, וחוסר הבנה בסיסי של עבודות הבית וגידול הילדים.

[דויד*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשמת וההולכת,
אני מזכיר שמשפט על הפרינססה ממש לא שלי (ציטוט עגום מאחד הדייטים שהביאה הכותבת כאן למעלה...) ומבהיר (כי נראה לי שלא הובנתי) שכמו שכתבתי. גם לטעמי זה משפט קשה.
אשמח לשמוע את דעתכן על שאר דברי.

[דניאלה*]

_אני מזכיר שמשפט על הפרינססה ממש לא שלי (ציטוט עגום מאחד הדייטים שהביאה הכותבת כאן למעלה...) ומבהיר (כי נראה לי שלא הובנתי) שכמו שכתבתי. גם לטעמי זה משפט קשה.
אשמח לשמוע את דעתכן על שאר דברי._
מצטרפת אליך ורוצה להגיד שגם בעיניי זה אחד הדברים הכי קשים בחינוך ביתי - שכמעט תמיד יש חוסר איזון קיצוני,
צד אחד (לרוב האם) בבית, צד אחד (לרוב האב) עובד,
ובמקום כמו ישראל שבו קשה מאוד להתפרנס ממשכורת אחת - הצד שעובד לפעמים עובד כל כך קשה שהוא בקושי רואה את הילדים.
זה יכול להוביל להמון חוסר איזון בתוך המשפחה ולהיות מאד קשה לכל הצדדים.
זו כמובן לא תכונה אינהרנטית לחינוך ביתי, אלא תוצר לוואי של שוק מעוות, אבל בפועל ככה נראים פני הדברים.

[לילה_טוב*]

אני נורא מבינה את הלחץ הזה שלך, דויד. לקח לי זמן להבין איזה לחץ זה לשאת את כל עול הפרנסה לבד ולהעריך את בן זוגי על מה שאיפשר לי. באמת יש חוסר איזון בזה, אבל אני תוהה גם מה אם בן הזוג בכלל לא מתחבר לזה, כלומר לא ממש רוצה להישאר בבית עם הילדים, ואם לא חולקים בזה ורוצים שהילדים יהיו בבית אז גם קשה לחלוק את הפרנסה. כמובן, בחלק מהמקרים הוא גם לא בהכרח רוצה שהילדים יהיו בבית..

[שואלת*]

_שהוא מציע שאת תהיי בבית כל זמן שאת מיניקה (אינשאללא כמה שיותר) ואח"כ רוצה שתתחלפו עד היונק הבא?
איך את מרגישה לגבי זה?האם גם את מסוגלת לקחת אחריות כלכלית על לפרנס לבד?
כולל ללכת רצוא ושוב לעולם התעסוקה הלא סלחני?
האם את מפרגנת גם לו (לי) את התקופות האלו של ילדות וילדים וחסד וזמן (גם אם המחיר, כמו אצלי, יהיה לחזור בערב...)?_


YES YES YES !
לא בהכרח מיד לאחר הנקה, אבל כקונספט שבו אני מגדלת אותם כמה שנים והוא מתחלף איתי - בשמחה רבה!
הנחת היסוד שלך היא שעולם העבודה תובעני וקשה יותר מלגדל בבית וההנחה שלי הפוכה.

עוד לפני הגידול שלהם, תעבור כמה הריונות ותישאר עם ההשלכות שלהם (פיזיות, מנטליות, רוב ההריונות הם לא גן עדן למרות המיתוסים) ואחר כך תעבור הנקות תובעניות ואח"כ גידול פעוטות 24/7 ותבין כמה ההצעה שלך קוסמת. לקבל שחרור אחרי שנים של טיפול ונתינה סיזיפית בגוף ובנפש ותבין שלדעת שילדיי גדלים עם אבא מסור ואוהב ואני הולכת לעבוד? אני לוקחת בשתי ידיים!

ואגב גם אז זה לא לעולם לא יהיה שוויוני לרעת האישה. לגדל פעוטות ולהניק ולחתל ולטפל בכאבי בטן ואלרגיות וצרחות עד לשמים ולשאת הריונות במקביל במק ( כאבים, בחילות, גודש, השמנה מינימום 12 קילו במצב נורמלי, כאבים, טחורים, בצקות, עייפותתת, ותופעות אינדבידואליות ששמעתי עליהן כמו גרדת בכל הגוף כל ההריון, הקאות כל ההריון, דימומים, שמירת הריון, סכרת, השפעות הורמונליות, בדיקות, דקירות, בדיקות וגינליות להמשיך?) ולהתאושש מהריונות (אני אחסוך את התיאור הציורי של מה זה בפועל) - זה לא כמו גבר נטול נטול אלו לעיל שמגדל ילדים גמולים מגיל 3-4 עצמאים כמעט בכל כשהוא פיזית נושא את עצמו בלבד... !

ומה זה הנושא של מפרנס עצמאי שחוזר בעבודה בערב ולכן מנותק מילדיו? ועכשיו כשזוג הורים עובד ונדרש לממן מטפלת וצהרונים ומנקה וארוחות בחוץ - לא חוזרים במילא בערב?

במקצוע שלי לפני תשע בערב אני לא רואה את הבית ורוב חברותיי עובדות כך. כשהופכים הורים זה משתנה מעט אבל רוב מי שעובד משרה מלאה לא חוזר לבית לפני שש שבע בערב אם הוא מפרנס יחיד או בזוג.

ההבדל זה שכשאחד מבני הזוג בבית אז יש מי שמטפל בילדים ודואג לארוחות ולנקיון ולטיפול במחלה וללימודים ויודע מה קורה איתו ולא מקבל דיווחים ממטפלת או צהרונית ולא צריך לשלם להם ולא צריך להיות בלחץ של מי ישישאר בבית כשאחד מהילדים חולה - זה שאחראי על הפרנסה לא מוטרד מזה. כמו שתיארתי - אז הוא מוטרד מלפרנס, וואלה! לא כי זו שמגדלת בבית מה זה עושה חיים!

[פלוני_אלמונית*]

כמו שתיארתי - אז הוא מוטרד מלפרנס, וואלה! לא כי זו שמגדלת בבית מה זה עושה חיים!
אף אחד לא מכריח אותך לגדל בבית. אני כותבת את זה בלי ציניות. אם זו בחירה שלך, ואת אפילו מתעקשת עליה, את לא יכולה לבוא אליו, שרק היום שמע ממך על סוג כזה של בחירה, ולתבוע שגם יתמוך בבחירה וגם יכיר בקשייך בגלל שבחרת כך...
זו כן ציפייה מוצדקת מבעל שאיתו החלטת במשותף על צורת גידול מסוימת. אבל לא מהדייט שלך. את תולה המון רגשות וציפיות בביצה שלא נולדה.

זה מכוון גם לדברים של בשמת ואחרות - לא כל הגברים גדלו בבאופן, יש כאלה שפשוט לא מכירים את העולם הזה. "אישה שלא עובדת" , "ילדים שלא הולכים לגן", זה נשמע להם כמו חייזר או יותר גרוע, משהו מהדור הקודם, של עקרת בית חסרת השכלה ומתוסכלת. לצפות מהם שיבינו מייד, ממשפט אחד, מה היא רוצה, ולפסול אותם כי הם לא מכירים את העולם הזה של חינוך ביתי ונשים משכילות שבוחרות להישאר בבית או לעבוד מהבית, זה גם כן קצת מלחיץ ואולי הפסילה המיידית מיותרת.

[בשמת_א*]

אני מזכיר שמשפט על הפרינססה ממש לא שלי (ציטוט עגום מאחד הדייטים שהביאה הכותבת כאן למעלה
אני יודעת. ולכן אני אומרת, שבחור שאומר משפט כזה בדייט, לדעתי עדיף להתרחק ממנו. בלי קשר לחינוך ביתי.

אבל לגבי מה שאתה כתבת, דויד:
הנחת היסוד שלך היא שעולם העבודה תובעני וקשה יותר מלגדל בבית וההנחה שלי הפוכה
כנ"ל.

ההבדל זה שכשאחד מבני הזוג בבית אז יש מי שמטפל בילדים ודואג לארוחות ולנקיון ולטיפול במחלה וללימודים ויודע מה קורה איתו ולא מקבל דיווחים ממטפלת או צהרונית ולא צריך לשלם להם ולא צריך להיות בלחץ של מי ישאר בבית כשאחד מהילדים חולה - זה שאחראי על הפרנסה לא מוטרד מזה. כמו שתיארתי - אז הוא מוטרד מלפרנס, וואלה! לא כי זו שמגדלת בבית מה זה עושה חיים!
וכל שאר דבריה של שואלת.

כיוון שילדי כבר בני 14 ו-9, אז יש לי איזו פרספקטיבה.
אני לרגע לא מזלזלת בעול המוטל על בן זוגי ואבי ילדי. אבל הכרתי אותו כגבר בוגר ועובד. ועד היום הוא גבר בוגר ועובד. הוא עבד במשרה מלאה כרווק, וגם כשאני עברתי הריונות, לידות, הפלות, הנקות, לילות ללא שינה, וגם עכשיו כשהם כבר גדולים, לא יונקים וישנים במיטה משלהם. הוא היה הולך לאותה עבודה גם אילו לא היה מתחתן ומביא ילדים לעולם, באותו היקף משרה. שום דבר לא השתנה בגופו או באורח חיי העבודה שלו.
לעומת זאת, אני?
כל חיי השתנו. את ההורות שלי, עשיתי בגופי. זה משהו שקשה לגבר לדמיין אפילו. אני יודעת, כי ברגע שעברו לי הבחילות של ההריון (כמה ימים אחרי כל לידה), לא יכולתי כבר לדמיין איך זה להיות בבחילה שמונה חודשים רצופים ללא הפוגה.
עם זאת, יש גברים שמנסים. לדמיין, אני מתכוונת. שעושים מאמץ להבין את רעייתם ואת מה שהיא עוברת, שעושים מאמץ לראות מה היא עושה.

הם עדיין מיעוט.
כי בשביל הרוב הומצאה הבדיחה ההיא, על הגבר שחוזר יום אחד הביתה מהעבודה ועיניו חושכות: הכל הפוך, אוכל מפוזר בכל מקום, בגדים, צעצועים, שלוליות שפוכות, הילדים בפיג'מות משתוללים בכל הבית, מלוכלכים ופרועים. הוא עולה במדרגות המטונפות שעליהן פזורים בגדים וצעצועים וקליפות בננה וזבל, ומגיע לחדר השינה, שם הוא מוצא את אשתו בפיג'מה, שרועה במיטה וקוראת מגזין.
"מה קרה היום?" הוא שואל אותה בתדהמה, "איך את יכולה לשכב ככה במיטה כשכל הבית במצב כזה?!"
"אתה זוכר שכל יום אתה בא הביתה ושואל אותי מה כבר עשיתי היום?" אומרת לו אשתו בנחת.
"אז היום לא עשיתי את זה".

[בשמת_א*]

זה מכוון גם לדברים של בשמת ואחרות - לא כל הגברים גדלו בבאופן, יש כאלה שפשוט לא מכירים את העולם הזה
אז הם יכולים לשאול.
בכל מקרה, אני בעד להיזהר מגברים לא מפותחים שאפילו לא יודעים לשאול או להתעניין.
אם את אשה חושבת עם ראש פתוח - היזהרי לך.
אני לא בעד להתחתן בכל מחיר, גם עם בחור פרימיטיבי, כי "אולי הוא ילמד אחר כך".
אבל אני גם לא בעד שיחה בדייט ראשון על החינוך שתתנו לילדים... P-:
קצת מוגזם, לא? קודם בכלל כדאי לבדוק אם יש כימיה, אם הוא "בן אדם". אם יש מערכת יחסים, אז שווה להשקיע בבירור השאיפות לחיים.

ואגב, אני לא שאלתי את בעלי שום דבר מהדברים האלה כשנפגשנו.
בכלל לא ידעתי שקיים חינוך ביתי, וגם חשבתי שאחזור לעבודה בתום חופשת הלידה. מה שאגב גם עשיתי: פשוט עם התינוקת היונקת שלי...

[מרינה_מאוהבת_בים*]

בן זוג ובחור המהדייט זה שני דברים שונים!
בני זוג בוחרים יחד את הדרך גם בחינוך, גם ביתי. הם בדיאלוג.
לדעתי מה שחשוב לך "לבדוק" הוא את הפוטנציאל לדיאלוג, פוטנציאל להיות בני הזוג.

[פלוני_אלמונית*]

קודם בכלל כדאי לבדוק אם יש כימיה, אם הוא "בן אדם". אם יש מערכת יחסים, אז שווה להשקיע בבירור השאיפות לחיים.
מסכימה

[פלוני_אלמונית*]

(זו אני הפלונית שכתבה מעל).

[או_רורה*]

תמיד חשבתי (אני בת 33) שהכי טוב זה להכיר בגיל ה-30 פלוס.
עכשיו, ממרומי גילי ואמהותי לשניים קטנים אני מבינה שזה קשה.

קשה להכיר אדם שכבר מגובש בעצמו, וכשאת מגובשת בעצמך, טווח הגמישות שלכם ביחד כזוג מצטמצם מאוד, ומשם קצרה הדרך לגירושים.

אני חושבת, שלא תוכלי למצוא אדם שמקבל בשלמות אותך כמו שאת לא תוכלי לקבל אף אדם - אם לא תעבדי על הגמישות שלך.

אני נשארתי בבית 5 שנים וגידלתי שני ילדים, כולל הנקות כולל הכל, עם גן עד 12 מגיל שנתיים וחצי לכל אחד מהם.
בעלי רצה לשוח אותם לגן כבר בגיל שנה.
לא, לא כי הוא חושב שזה טוב, כי הוא חשב שזה רע לי להישאר איתם. שאני משלמת מחירים כבדים מידיי.
אבל הוא אפשר את זה, כי ראה עד כמה זה חשוב לי.

זה מסוג הדברים שאי אפשר לראות בדייטים ראשונים, צר לי.
ואפילו לא אחרי חודש.

החיים הם לא רשימה, וזוגיות אמיתית עם דיאלוג והתחשבות אמיתית לא מגיעה משום מקום.
היא נבנית לאורך ימים ושנים וצומחת מתוך חוויות משותפות, החלטה ובחירה כל פעם מחדש, ולא מעט קשיים.

אין זוגיות אינסטנט שבה הכל יושב מושם על ההתחלה. אין.

[או_רורה*]

מושלם

[ההולכת_בדרכים*]

אני מסכימה עם מה שכתבו לך כאן, ובקשר ל פרינססה
ובכן, זו מילה שאני כמובן לא סובלת ויש בה הרבה זלזול, אבל מאוד חשוב לשים לב מי האדם שאומר אותה...
כי בסופו של דבר הביטוי שגור בשפה, ולפעמים גם אדם שתוכלי לאהוב ולתת בו אמון יכול ליפול בשימוש לא מודע בשפה, בהשפעת דברים ששמע בבית בו גדל, מחברים ועוד...
תכלס רוב האנשים (מה שנקרא המיינסטרים), זו ההסתכלות שלהם על אישה בבית. הם בכלל לא מכירים את האופציה והקונספט של חינוך ביתי וצריכים שיסבירו להם.
השאלה המעניינת היא איך מגיב הדייט שלך להסבר, למשהו שונה ויוצא דופן, לצורת מחשבה חדשה ולא שגרתית
האם הוא אדם פתוח, האם הוא מסוגל לעכל משהו אחר מהמוכר, ולכבד את מי שאת...

וגם אם בהתחלה הוא נבהל - האם נראה לך שהוא אדם שמסוגל לעבור תהליך של שינוי פנימי, או לכל הפחות לזרום עם משהו שמאוד חשוב לך מתוך אהבה והערכה...
כל אלה דברים שלוקח זמן לגלות, ולפעמים גם יש הפתעות - אנשים משנים דיעות לגבי הרבה דברים אחרי שהילדים נולדים, לטוב ולרע!
למשל, את יכולה למצוא לך איש שיצהיר על התלהבות ותמיכה בעניין, אבל בפועל יגלה שזה ממש לא מה שהוא דמיין ויתחיל להתנגד - לעולם אין לך תעודת ביטוח...

אם זמנך קצר ואת לא יכולה להתבחבש בשנים של יחסים לפני שאת בוחרת בנזוג כאב לילדייך, אז אני חושבת שטוב יהיה שתשתמשי בתחושות בטן ואינטואיציה כדי לעמוד על קנקנם של הגברים שאת פוגשת. לפעמים זה ייתן לך תשובות חזקות ומדויקות יותר מכל חשיבה הגיונית וסדורה

[רסיסים_של_אור*]

ואני אישית חושבת (וסליחה אם אני חוזרת בטעות על משהו שכבר נאמר כרן) שגם את בעצמך לא באמת יכולה לדעת בוודאות שתרצי חינוך ביתי לילדייך. מאד יכול להיות שהיום, מהמקום שאת נמצאת בו זה נראה לך נכון ברמה עמוקה שבתוכך, אבל לכי תדע, החיים לוקחים אותנו לכל מיני מקומות ולכן כפי שכבר נאמר כאן :
_חיים הם לא רשימה, וזוגיות אמיתית עם דיאלוג והתחשבות אמיתית לא מגיעה משום מקום.
היא נבנית לאורך ימים ושנים וצומחת מתוך חוויות משותפות, החלטה ובחירה כל פעם מחדש, ולא מעט קשיים.

אין זוגיות אינסטנט שבה הכל יושב מושם על ההתחלה. אין._

וגם - _בני זוג בוחרים יחד את הדרך גם בחינוך, גם ביתי. הם בדיאלוג.
לדעתי מה שחשוב לך "לבדוק" הוא את הפוטנציאל לדיאלוג, פוטנציאל להיות בני הזוג._

[יעל_ש*]

הי שואלת, רק רציתי להגיד בצד הדיון (כחסידת אפקט פיגמליון וגם אם ל3) שלפעמים הריון והנקה זה מאוד מאוד מאוד נעים וכיף. ושלידות יכולות להיות דבר נפלא ומעצים שלא דומה לשום דבר אחר. ושלא תמיד פוגשים אצל תינוקות צרחות עד לב השמיים ואלרגיות ואפילו חיתולים לא תמיד פוגשים.
רשימת הדברים המפחידים שכתבת : _עוד לפני הגידול שלהם, תעבור כמה הריונות ותישאר עם ההשלכות שלהם (פיזיות, מנטליות, רוב ההריונות הם לא גן עדן למרות המיתוסים) ואחר כך תעבור הנקות תובעניות...
לגדל פעוטות ולהניק ולחתל ולטפל בכאבי בטן ואלרגיות וצרחות עד לשמים ולשאת הריונות במקביל במק ( כאבים, בחילות, גודש, השמנה מינימום 12 קילו במצב נורמלי, כאבים, טחורים, בצקות, עייפותתת, ותופעות אינדבידואליות ששמעתי עליהן כמו גרדת בכל הגוף כל ההריון, הקאות כל ההריון, דימומים, שמירת הריון, סכרת, השפעות הורמונליות, בדיקות, דקירות, בדיקות וגינליות להמשיך?) ולהתאושש מהריונות (אני אחסוך את התיאור הציורי של מה זה בפועל)_

אכן יכולה לקרות, אבל הדברים ממש לא תמיד קורים. ובד"כ לא כולם יחד לאותה אשה. בשעה טובה כשיגיע הזמן, דווקא באתר הזה תמצאי המון סיפורי הריון לידה והנקה שלא כוללים אותם.התאור שלך מאוד מפחיד בעיני, לא שלא היו לי בהריון מדווי גוף, אבל הם היו מאוד שוליים בתוך החוויה גם אם כואבים ועל חלק ממה שהזכרת אפשר לוותר (אם כי אכן חלק אחר הוא גזרת גורל, אבל גם אז חלקים ממנו ניתן למנוע...) וממליצה גם לך לבוא ולשמוע סיפורים שחווים הריון לידה וגידול ילדים, לא חפים מאתגרים, אבל נחווים אחרת ובאופן קצת יותר שמח.

[לילה_טוב*]

מה שיעל ש אמרה. נשמע לי שאת נורא פוחדת.

[תמרוש_רוש]

לגדל פעוטות ולהניק ולחתל ולטפל בכאבי בטן ואלרגיות וצרחות עד לשמים ולשאת הריונות במקביל
יש לך פה הנחת יסוד של ללדת כמה ילדים במרווחים קטנים.
אני רוצה לכפור בקונספט.
א. מי לידייך יתקע שבכלל תוכלי להיכנס להריון כל כך בזריזות?
ב. מי אומר שתרצי דבר כזה?
(אני לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על ילד נוסף, עד שהראשון היה בן שלוש)
(ואני מכירה מישהי שלפני הלידה הראשונה דיברה כל הזמן על לעשות הרבה ילדים וצפוף, ואחרי הלידה הבינה מה זה אומר בשבילה להיות אמא ולקחה צעד אחד גדול אחורה)

קודם ללדת את הילד הראשון.
אחר כך - נראה...

[תמרוש_רוש]

לגדל פעוטות ולהניק ולחתל - נכנסים לשגרה, וזה נהיה אוטומטי
ולטפל בכאבי בטן - אולי יהיו, אולי לא. פה ושם. בטח שלא שנה ברצף, למעט מקרים נדירים.
ואלרגיות - נפוץ, אמנם, אבל עדיין במיעוט יחסית לכלל האוכלוסיה. ויש הרבה אלרגיות שקל מאוד להתמודד אתן.
וצרחות עד לשמים - זה יכול להיות רבע-חצי שעה פעם בכמה שבועות בסך הכל.
ולשאת הריונות במקביל:
כאבים ???
בחילות רק בהתחלה
גודש ?????
השמנה מינימום 12 קילו במצב נורמלי - אז אני לא נורמלית כי עליתי רק 9?
טחורים - נו, כן. כמה שבועות אחרי ההריון. אבל כשזה נגמר זה נגמר...
בצקות ממש לקראת הסוף, ואפשר לעשות עם זה משהו. גם מניעה וגם טיפול.
עייפות - נכון.
ותופעות אינדבידואליות ששמעתי עליהן כמו גרדת בכל הגוף כל ההריון, הקאות כל ההריון, דימומים, שמירת הריון, סכרת נדיר, נדיר, מיעוט, מיעוט נדיר, מיעוט וגם ניתן לטיפול ומניעה.
בדיקות, דקירות, בדיקות וגינליות להמשיך? - בחירה שלך. אין צורך אמיתי בשני שליש מהבדיקות האלה.
ולהתאושש מהריונות - זה כן. משכב לידה 6 שבועות MUST. וביקור אצל פיזיותרפיסטית של רצפת אגן. זה הסעיף היחיד שלך שבאמת נשמע לי ריאלי...

נשמע כאילו קראת יותר מדי ביסודיות את "המדריך הישראלי להריון וללידה" (ספר פופולרי להחריד, רפואי להחריד, שחובה לאסור על נשים לקרוא מהתחלה ועד הסוף...)

[אמא_לעתיד*]

לגדל פעוטות ולהניק ולחתל - נכנסים לשגרה, וזה נהיה אוטומטי
וצרחות עד לשמים - זה יכול להיות רבע-חצי שעה פעם בכמה שבועות בסך הכל.
נשמע כאילו קראת יותר מדי ביסודיות את "המדריך הישראלי להריון וללידה" (ספר פופולרי להחריד, רפואי להחריד, שחובה לאסור על נשים לקרוא מהתחלה ועד הסוף...)

תמרוש רוש - כהרגלך,מאוד מעודד אותי לשמוע (-:

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשמת, הבדיחה שלך כל כך הצחיקה אותי (-:

[תמרוש_רוש]

וצרחות עד לשמים - זה יכול להיות רבע-חצי שעה פעם בכמה שבועות בסך הכל.
כן, אבל חצי שעה של בכי תינוק זה נצח...
אני זוכרת שאני ובן זוגי היינו מתחלפים בלהחזיק אותו במקרים (הבודדים) האלה, 5-10 דקות למשמרת, אני לא הייתי מסוגלת להחזיק יותר זמן מזה... הזה שלא במשמרת היה הולך לחדר אחר וסוגר את כל הדלתות.

מזל שזה תמיד היה קורה בערבים.

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני חושבת שעם כל הערכים החברתיים שספגתי בשנות העשרה שלי הרעיון של לא לעבוד בחוץ -נשמע לי כמו לחזור לחשכת ימי הבינים,בזמנו.

מה שעינין אותי בדיטים זה לצאת ולבלות .וגם להכנס ולבלות..
לא הייתי בכלל בעינין של משפחה ,ילדים ,משק בית.לא הבנתי איך זה מסתדר עם החיים שלי.
גם לא הבנתי איך הריון(עם כל הרשימה הנ"ל)מסתדר עם החיים שלי.

בגלל שבן זוגי חווה בילדתו אמא מאוד אמהית ,היה לו ברור מה זה אומר ואמר שמצידו-אני לא אעבוד בכלל מחוץ לבית.העבודה שלי היא החלטה שלי -אם אני מעונינת בה -או, קי,אם לא נסתדר גם בלי.

מה שאני מנסה לומר הוא שאם בגיל 22 היו אומרים לי שבעוד 10 שנים החיים שלי יראו ככה-הייתי קצת בשוק.
עמוק בתוך ליבי האמהות היא השאיפה הגדולה שלי וכל מני מאוויים אחרים מתגמדים ואפשר לוותר עליהם בנקל.אבל זה קרה לאט לאט.

אני חושבת שאם את בקשר רציני עם בחור ,יש תקשורת טובה -שזה בסיס לכל הדברים הטובים וחושבים על התמסדות -חשוב לברר מה העמדות של כל אחד.
למשל,לדבר על מקורות הפרנסה.
כי ,עם כל כמה שילדים זה שמחה,ילדים זה הוצאות וירידה משמעותית ביכולת ההשתכרות.
גם אם הילדים הולכים לגן -זה מאוד יקר.זה מצריך מכם קימה מוקדם כדי להלביש ולארוז ולהסיע/ללוות,זה אומר שאין רביצה במיטה כל הסופשבוע, עם גיחה לבית קפה,וסתם לראות ולהראות.יש נדנדות וארגז חול, קניות ולנגב טוסיקים..

למשל,חיות בטבע- בזמן החיזור/ההריון בני הזוג מתעסקים על בנית קן במקום לחפש מזון .דוגרים על ביצים,נושאים את הצאצא ,רובצים איתו במערה .
(כל סרט טבע מומלץ לצורך ההדגמה.צפי עם בחורים ב'משפחת הקיסרים או 'עולם מופלא '-ותראי מה דעתם)

אני חושבת שברוב המקרים ,אישה מצפה מבן זוגה לתמיכה בזמן ההריון והטיפול בילדים.
יש נשים שהן מראש טיפוסים של 'אמא חד הורית',אין להן ציפיות לעזרה מהכיוון הזה ,או שהן בכלל לא מודעות לאפשרות שיצטרכו עזרה .אני מקווה בשבילן, שכשיתפקחו מהשאננות הזו ,יהיו מסביבן אנשים טובים.
כדי להבין מה זה הריון וילדים,עדיף לקרוא את 'המדריך הישראלי',מאשר כלום.
אפשר לקרוא פה באתר על סיפורי הריון ולידות ,דפים על טיפול בתינוקות -ולהבין שכן-להיות הורים זו עבודה .מנטלית,פיזית,רגשית הכל ובריבוע.

טוב שאת מסתכלת על נשים בעבודה ושומעת אותן.זה מכניס דברים לפרופורציה.מצידי , אני מודה לחברותי וחברי בעבודה על כך ששפוט שפכו בפני את ליבם,עד מאוד.

אז אני חושבת שאי אפשר להמעיט בחשיבות השאלה שאת שואלת.וזה בכלל לא מצחיק .
אי אפשר להעלות את השאלה הזו בדייט הראשון,אבל אפשר לדעת על בחור אם הוא יכול לגייס מעצמו קצת עזרה,קצת אמפטיה ואף סימפטיה .להיות כן קצת אביר.
לא הייתי מביימת את זה (יענו ,גורמת לעצמי איזו תאונה מטופשת ורואה באיזו אבירות/כישורים של חובש /מכונאי/וכ' הוא נרתם לסייע),אבל שמה לב לדברים קטנים ובאיזו קלילות הוא פשוט קם ועושה(יופי יופי,תתקשרי אליו עוד יומיים) , או נשאר עם מבט של כאילו מסתכל על הנוף,לא שם לב בכלל,לא שומע שאמרת משהו(יאללה לך הביתה מוטי).