נוכחות והיעדרות

לשם שינוי אני לא לגמרי מסכימה אתך…
מבחינתי מאמץ יכול להיות כרוך במעבָר לנוכחות, לא בנוכחות עצמה. הנוכחות הולכת אצלי עם מנוחה.
יש מצבים שיותר מאתגר להיות נוכחת בהם (למשל, ישיבה בשולחן חג עם החמות. נוכחות במצב כזה לרוב מפגישה אותנו עם חלקים פחות נעימים של עצמנו), ואז יש בהם הרבה מעברים מהיעדרות לנוכחות ובחזרה, ואז מורגש מאמץ.
כשמתרגלים נוכחות ונהיים מאומנים בזה, לומדים להישאר בה גם כשהיא מאתגרת, לצמצם את המעברים ולחוות את הנוכחות כמנוחה – גם בתוך האתגר.

יעלי, הערה מקסימה ביותר. תודה רבה.
אני חושבת שזה לא מפתיע שהיא באה ממך, משום שכמו שכתבת – את בעצם מיומנת בלהיות נוכחת. את מכירה היטב את ההרגשה ויש סיכוי לא מבוטל שתבחרי בה. אז אצלך, המעבר הוא זה שיוצר את המאמץ ולאו דווקא הנוכחות עצמה.
את לא נבהלת שהיא תבלע אותך

כן… ועם זאת, לפי איך שאני תופשת את הדברים, מאמץ זו איכות שפשוט לא שייכת למהות של נוכחות. בנוכחות עצמה יש סוג של מנוחה. זו לא מנוחה מנומנמת, כן? מנוחה ערה. הכוונה למצב חף ממאבק.

אז אני מעזה לחשוב שלא רק אצלי המאמץ בא מהמעברים. אלא שמכיוון שאני מיומנת אני יודעת לזהות את המעבר, את היציאה מנוכחות והחזרה אליה (שיכולות להיות כמובן בהפרשים של שניות, בעיקר בתוך מצב מאתגר), ולהבחין שהמאמץ בא משם.

תכלס זה דקויות. לא משנה לשורה התחתונה שלך

מצטרפת להרמת הכוסית! שנה טובה!

המשך תגובה ליעלי –
רגע, רגע, לא לברוח לי

זה שהשורה התחתונה נשארת לא אומר שאין כאן משהו חשוב ששווה לדון בו.
את מעלה נקודה ממש מעניינת.
כי גם אני, כשאני נוכחת, מרגישה בשיא הרפיון. אכן, מנוחה.
מדוע לדעתך יש לנו קושי להיות במנוחה הספציפית הזו?
האם יכול להיות הרכב שכולל מנוחה ומאמץ?

"האם יכול להיות הרכב שכולל מנוחה ומאמץ?"

לא חושבת. זה יכול להיראות כאילו. אני אסביר.
במצבים מאתגרים יותר נוח לנו לפעמים להיעדר (להיות לא נוכחים), גם כי זה האוטומט המוכר, וגם כי ככה אפשר להימנע לפגוש חלקים בעצמנו שעוד לא למדנו לקבל. אבל מנוחה אין שם. האי-קבלה בהכרח מייצרת מאבק.
אז זה מאמץ, אבל זה מאמץ נוח, ודווקא מתוך ההיעדרות אפשר לא להבחין בו. כמו שריר מכווץ שעד שאנחנו לא מרפים אותו אנחנו לא שמים לב לכיווץ. זה מאמץ אבל לפעמים הוא לא מורגש כמאמץ. ולא על זה כתבת.
המאמץ שכן מורגש ככזה, ושמקושר כאילו לנוכחות דווקא, ושעליו כתבת, נובע לדעתי – כמו שכתבתי – מהמעברים מנוכחות להיעדרות (ובחזרה). זה מעבר שבמצב מאתגר יכול לקרות 50 פעם בדקה (כלומר, כשיש בכלל כוונה להיות בנוכחות). ואז זה יכול להרגיש כמו הרכב שכולל את שניהם. אבל זה לא מעורבב. זה או-או.
כמו הבהוב שגורם לעיניים להתאמץ? זה זה.

אה, וגם:

"מדוע לדעתך יש לנו קושי להיות במנוחה הספציפית הזו?"

כי אנחנו לא רגילים.
כי הנוכחות מפגישה אותנו עם דברים שאנחנו נמנעים מהם, עם חלקים בעצמנו שקשה לנו לקבל, ומכריחה אותנו לבחור אם לקבל אותם (את עצמנו) ברגע נתון או לא. נקבל – נישאר נוכחים ונזכה במנוחה. לא נקבל – נחזור להיעדרות ולמאבק. נתנדנד בין לבין – נחווה תחושת מאמץ.

מחשבה בזנב של השיחה הזו - הבנתי עכשיו יותר בבהירות, שלא להיות נוכחת אומר להפסיד את רגע החיים הזה. זה ממש חבל, לא? אין לנו כל כך הרבה זמן כאן

ועוד משהו, אני מהרהרת על שאלת הנוכחות, המלאה או החלקית, בכמה מישורים בו זמנית. אני די בטוחה שאני יכולה להיות נוכחת בכמה קווי מציאות באופן חלקי. האם אפשר להיות נוכחת בכמה כאלה באופן מלא?

האם אפשר להיות נוכחת בכמה כאלה באופן מלא?
לדעתי לא. אבל אני כן יכולה לדמיין אנשים מיוחדים מאוד שיכולים.
כלומר, זה נתפש אצלי כמו איזו מיומנות ייחודית שיש לי שפיתח אותה, או נולד איתה ושימר.

לא להיות נוכחת אומר להפסיד את רגע החיים הזה. זה ממש חבל, לא?
זה תלוי אם את תופשת את המציאות במרובת רבדים או אחת, לא?
כי אם כשאני לא כאן אני שם (מי יביא את המערכון המקסים מרחוב סומסום?), אז גם שם יש מציאות כלשהי שאני לא מפסידה.

אוהבת את נושא הדיון.

גם אני מאד עוסקת בנוכחות מול העדרות.
צילי איך יכולה להיות נוכחות בלתי מודעת ? בכל נוכחות בעיני יש חלק שהוא מודע.

kbBamg]כאן ושם U[/po]

כי אם כשאני לא כאן אני שם.
הממ, איכשהו ההבנה שלי הייתה שהעדר נוכחות זה אומר לא להיות נוכח (ממש) בשום רובד. להיות איפשהו ב void.

איך יכולה להיות נוכחות בלתי מודעת ?
הי חני יקרה.
התכוונתי שזו נוכחות שלא מודעת למחיר של המאמץ.
אבל אני עוד חושבת על זה מחדש בגלל מה שכתבה יעלי.
יש איזה משהו שחומק ממני. שאני רוצה להגיד ולא מצליחה לנסח במילים

אוי, נוודית, תודה רבה.
וזה אחד המערכונים שלהם שאפילו נשמע ממש טוב בעברית

בשבילי, העדר נוכחות זה לא להיות ב"כאן" מסוים.
אבל את צודקת, יש גם viod, אולי "ריק"?
זה פשוט (נראה לי) סוג אחר של היעדרות. היעדרות מוחלטת.
כמו שיש נוכחות בכל מיני רמות וזה לא שחור ולבן.

<ותודה רבה על העריכה>

מאמץ זו איכות שפשוט לא שייכת למהות של נוכחות
בזיקוק שלה, נכון. אני מסכימה.

וזה גורם לי לחשוב שאולי לא עסקתי ברעיון של נוכחות מלאה לגמרי אלא באיזה שלב ביניים.
אני חושבת שרוב הזמן, גם כשאני נוכחת, גם כשנראה לי שזו נוכחות של ממש, זה בעצם בדרך לשם. מאוד קרוב.
זה חשוב ונהדר רוב הזמן ויש טעם לדבר על זה. אבל זה לא הזיקוק של נוכחות.

לא בטוחה שאני מובנת לעצמי. פעם ראשונה שאני מפרקת כך ברמת הדקויות האלה.

הנוכחות מפגישה אותנו עם דברים שאנחנו נמנעים מהם, עם חלקים בעצמנו שקשה לנו לקבל, ומכריחה אותנו לבחור אם לקבל אותם (את עצמנו) ברגע נתון או לא. נקבל – נישאר נוכחים ונזכה במנוחה. לא נקבל – נחזור להיעדרות ולמאבק. נתנדנד בין לבין – נחווה תחושת מאמץ.
הבנתי מה חומק ממני.

אני חושבת שכמעט כל דבר שמניחים אותו על קצוות, על שחור/לבן מעורר אצלי חשדנות אוטומטית.
והאופן שבו את מניחה את הדברים הוא קצת כזה.
הוא נורא ברור לי. כאילו ברור מדי בהינתן כמות הגוונים של הנוכחות שאני חווה.

להיות נוכח. זה כמו שריר.
אפשר לאמן אותו.
אימון לנוכחות.
למשל ע"י זיהוי מאמץ.
או ע"י מחשבה על חיוך והקשבה למה קורה פנימה בעקבות המחשבה על החיוך (-:

זה פשוט (נראה לי) סוג אחר של היעדרות. היעדרות מוחלטת.
ברור, בהחלט לא התכוונתי שכל הנוכחות שלנו תיעלם לריק. אם אני משחררת חלק מן הנוכחות שלי לריק, או ללופים תפלים אי שם במוח, יותר ויותר אני פועלת על אוטומט, ופחות חווה את הרגע במלואו. לזה התכוונתי שיש הפסד.
כשאוכלים בלי נוכחות, לא ממש מרגישים את הטעמים והמרקמים. כשמשוחחים בלי נוכחות, לא ממש שומעים ורואים וחשים את כל התשדורות והאנרגיות שעוברות.
עם נוכחות יותר מלאה, לחיים יש יותר טעם ועושר.

אולי אם מנסים להיות יותר בנוכחות לטובת משהו (הטעם) במקום בהמנעות ממשהו (המאמץ) יותר קל וכיף לבסס את הנוכחות?

במובן זה, אולי המלאות של הנוכחות היא ההודיה, שיכולה להתגשם גם בחיוך.
@}

אולי אם מנסים להיות יותר בנוכחות לטובת משהו (הטעם) במקום בהמנעות ממשהו (המאמץ) יותר קל וכיף לבסס את הנוכחות?
אהבתי מאוד. תודה.
לא מחבבת הימנעות ולא מחבבת מאמץ

כל ההסבר שאני אתן עכשיו זה ימימה.

כמו שאולי הסברתי פעם, אצל ימימה יש חלוקה לטוב (מהות) ומיותר (עומס / עיכוב). וזה לגמרי דיכוטומי.
אלה שני משקלים שונים ומנוגדים.
השימוש במילה הזאת, משקל, עלול להיות מבלבל טיפה. ובכל זאת:
משקל מעלה ומשקל מוריד.
משקל בונה ומשקל מֵפֵר.
פותח - סוגר.

לנוכחות ולמאמץ יש משקלים שונים. ומכיוון שזה מעלה וזה מוריד, הם לא יכולים להיפגש. לא ייתכן ערבוב ביניהם. כאשר יש הפרה (משקל מפר; מיותר שמוריד אותנו, למשל מאמץ) המהות נסגרת כנשמרת מערבוב. (אוי זה בטח נשמע כמו סינית או פלצנית. יאללה מה אכפת לי)
(אבל אם יש גמישות בהכרה, אפשר לחזור ממש בצ'יק, המהות שוב נפתחת ושוב יש נוכחות.)

לשני המשקלים יש השפעה גדולה, ואחרי שלומדים להכיר את זה, אפשר להרגיש מאוד בקלות באיזה משקל אני נמצאת.
המשקל הבונה - פותח, מאפשר זרימה, הבנה, נתינה, דיוק.
המשקל המפר - סוגר, עוצר, אין הבנה, יש התנגדות.
זה מרגיש אחרת בגוף.
שני משקלים הפוכים.

אם נוכחות מביאה לי פתיחות וזרימה, ומאמץ מביא סגירות והתנגדות, הרי שהם לא יכולים לבוא יחד.

עם זאת,
"המשתנה התמידי מתרחש בשני החלקים היחסיים התמידיים"
מאמץ יכול להיות מיותר בסיטואציה מסוימת, ולכן להפר ולהוריד אותי, בעוד שבסיטואציה אחרת הוא יהיה מדויק לי ולא יפר אותי, ואני אמשיך לדייק ולעלות ולבנות (תוך נוכחות).

אפילו מיותר מובהק כמו כעס, שהמשקל שלו ממש מורגש פיזית כמפר, משבש את הנשימה, סוגר - יכול להיות דיוק יחסי במצבים מסוימים (קיצוניים, נאמר).

וגם, למשקלים יש כמויות. החיים הם מורכבים, ולעתים קרובות יש התנדנדות כלשהי בין המשקלים. השאיפה היא שלא תהיה התנדנדות, אבל אנחנו רק בני אדם.
אז נגיד שאני בנוכחות (שייך למהות, משקל בונה), ומתוך כך מזהה, נאמר, עבירת גבול כלפיי. הפגיעות (שייך לעומס, משקל מפר) שלי קופצת שם, הופ אני במשקל הפוך. ונגיד שאני כבר מאומנת לזהות, והרגשתי מיידית את השינוי במשקל, זיהיתי מיידית את ההפרה, אז המתנתי (זוכרת שדיברנו על המתנה? באיזה דף זה היה?) להבנה שתחזיר אותי למשקל הבונה, והבנתי שהחסרתי מעצמי ולמעשה לא הצבתי את הגבול שלי במקום המדויק (הבנה מהותית, משקל בונה), ואז עלה בי כעס כלפי עצמי (מפר) אבל שוב מיד זיהיתי ועלה בי הרגש לקיומי, קיבלתי את עצמי (בונה).

לא היה שם ערבוב, כי לא היה רגע שבו הייתי גם בבנייה וגם בהפרה. זה מורכב מרגעים שלכל אחד משקל שונה. ומה שמשנה זה מה היה יותר. מה בסך הכל.

ככה שזה ממש לא גם וגם, אבל גם לא לגמרי או - או.

אוי זה בטח נשמע כמו סינית או פלצנית
הכי לא. את יודעת איך הבנתי את זה? כמו המנגנון של הקנה והושט.

ככה שזה ממש לא גם וגם, אבל גם לא לגמרי או - או.
אני מבינה. תוהה, אם זה ככה (כלומר, שברור שבעצם זה לא לגמרי או-או) אז למה להסביר את זה ככה כאילו שזה כן?

יודעת איזו מחשבה עולה בי?
שיש שאלות מסוימות (כמו מהי נוכחות? או מהי אהבת אמת?) שמוטב לא לנסות לענות עליהן כאילו שיש להן תשובה אחת תמידית.
תשובות כאלה, על אף יופיין האסתטי וחידוד המחשבה הרצוי והמבורך, גורעות במשהו מחינו של המושג ומהיכולת להתערסל בתוכו בנוחו וחמימות.
יכול להיות שיש אנשים שטוב ונוח להם בתוך דיכוטומיות ואז זה דווקא מתאים להם בול.
אני, דיכוטומיות הסבריות מעוררות בי רתיעה ולעתים נדירות מאוד מתיישבות אצלי טוב עם התחושה.

זה לא אומר שמחר לא תהיה לי תשובה כזו משלי. אבל היא לעולם תהיה טובה להיום. מחר יכולה להיות אחרת. ולכן המוסיקה של התשובות האלה, כאשר הן עולות בי, שונה מהמוסיקה של ימימה, שכאילו מסבירה את ה-דברים. שככה הם פועלים.
קצת כמו עם אהבת האמת של צפריר (או מי שכותב דרכו, לא תמיד אני מבינה את זה).
מי יודע איך הדברים פועלים? היום נראה לי שהם פועלים ככה. מחר - אחרת. ואצלך? בכלל אין לי מושג.

אז הסברים ימימיים כאלה קסומים בעיניי מאוד ואני אוהבת לקרוא אותם, אבל רק לעתים רחוקות מאוד אני מהנהנת מולם בהסכמה בגלל הדיכוטומיה.
שום דבר לא חד משמעי. שום דבר לא ידוע או מובן לגמרי. וכאשר נוצר הרושם שכן אני מייד מנערת את תלתליי וצוחקת.

נזכרתי שפעם חברה אמרה לי שנראה שאני תמיד מעדיפה את השאלות על התשובות.
זה באמת נכון חלק מהזמן.

וכאשר נוצר הרושם שכן אני מייד מנערת את תלתליי וצוחקת.
דעי לך, שזו היא בדיוק בת דמותך בראש שלי.

את יודעת איך הבנתי את זה? כמו המנגנון של הקנה והושט
וואו מעולה. זו דרך לא רעה להסביר את זה. אולי אשתמש בזה ברשותך

_ככה שזה ממש לא גם וגם, אבל גם לא לגמרי או - או.
אני מבינה. תוהה, אם זה ככה (כלומר, שברור שבעצם זה לא לגמרי או-או) אז למה להסביר את זה ככה כאילו שזה כן?_
המממ. שאלה. מנסה לענות.
קודם כל זה תלוי בהקשר של ההסבר, למי ולמה.
אני באה מימימה, וחושבת על זה בימימית, אז ככה אני מסבירה את זה.
למה ימימה מסבירה את זה ככה?
כי ההקשר הוא של תיקון הנפש. וזה דבר עדין.
אצל ימימה יש סדר מאוד ברור לדברים, כי אם עובדים לא לפי הסדר, עלולים להיות בלבולים רציניים.
הסדר הוא קודם כל תיחום והפרדה ברורה לשני משקלים שונים _{(וגם בתוך זה יש סדר: קודם הטוב הבונה, אח"כ המיותר המפר)}, אח"כ אפשר להכניס בזה את הדקויות - את היחסיות, את הכמויות.
זה כי העומס עושה לנו אשליות. ובלי ההפרדות הברורות מאוד האלה, אפשר לבזבז המון שנים באשליה של תיקון במקום לתקן (וגם לעשות הרבה נזק תוך כדי).
דברים שנוכחתי בהם בעצמי.

אבל פה ההקשר הוא אחר, אנחנו לא עוסקות בפועל בתיקון הנפש כאן ועכשיו אלא מנהלות דיון ידידותי על נוכחות. ואם את מרגישה שהדיכוטומיה לא נחוצה לך, היא כנראה מיותרת לך.

שיש שאלות מסוימות (כמו מהי נוכחות? או מהי אהבת אמת?) שמוטב לא לנסות לענות עליהן כאילו שיש להן תשובה אחת תמידית.
אחת תמידית? בהחלט לא

הכל במסגרת היחסי המשתנה...

זה לא אומר שמחר לא תהיה לי תשובה כזו משלי. אבל היא לעולם תהיה טובה להיום. מחר יכולה להיות אחרת.
= (בערך) ההגדרה של ימימה לדיוק

ולכן המוסיקה של התשובות האלה, כאשר הן עולות בי, שונה מהמוסיקה של ימימה, שכאילו מסבירה את ה-דברים. שככה הם פועלים.
הממ, ימימה מסבירה, אבל ההבנה היא אישית. אין כמעט דרך לא נכונה להבין את התיאורים של ימימה.
חוץ מהפוך לגמרי.

אז כן, יש פה דיכוטומיה בילט-אין. קשה לי להסביר למה היא רכה ולא נוקשה למרות החד-משמעיות הלא מתפשרת שלה.
אין דבר.

כי אם עובדים לא לפי הסדר, עלולים להיות בלבולים רציניים.
ומה הבעיה בבלבול? מה עלול לקרות? נגיד זה? -
בלי ההפרדות הברורות מאוד האלה, אפשר לבזבז המון שנים באשליה של תיקון במקום לתקן (וגם לעשות הרבה נזק תוך כדי).
אני אישית לא רואה כך דברים.
אני חושבת שהידע הנכון, בהסבר המתאים, לפעמים מהאדם המתאים, מגיעים בדיוק בזמן. של הבשלה והסכמה. ושום הסבר מעולה או הליכה בתלם מסוים לא יזרזו את הדיוק הזה. ושום שביל עקום לא יעכבו את הדיוק הזה מלהגיע בול בשעתו הנכונה.

יש פה דיכוטומיה בילט-אין. קשה לי להסביר למה היא רכה ולא נוקשה למרות החד-משמעיות הלא מתפשרת שלה.
מתוך שאר הדברים היפים שכתבת אני משערת שאולי זה בגלל שאת רואה את ההסבר בתוך הקונטקסט הרחב של ימימה ולא כעומד בפני עצמו. וגם משום שאת עצמך רכה אז כשאת הופכת משהו לשלך הוא גם נהיה כזה, מקבל מהאיכות הזו.

_ומה הבעיה בבלבול? מה עלול לקרות? נגיד זה? -
בלי ההפרדות הברורות מאוד האלה, אפשר לבזבז המון שנים באשליה של תיקון במקום לתקן (וגם לעשות הרבה נזק תוך כדי)._
כן

_אני אישית לא רואה כך דברים.
אני חושבת שהידע הנכון, בהסבר המתאים, לפעמים מהאדם המתאים, מגיעים בדיוק בזמן. של הבשלה והסכמה. ושום הסבר מעולה או הליכה בתלם מסוים לא יזרזו את הדיוק הזה. ושום שביל עקום לא יעכבו את הדיוק הזה מלהגיע בול בשעתו הנכונה._
אני מסכימה בדיעבד, ולא מסכימה לכתחילה (את מבינה למה אני מתכוונת, נכון?).
וגם בגלל זה כתבתי שזה תלוי בהקשר.

מתוך שאר הדברים היפים שכתבת אני משערת שאולי זה בגלל שאת רואה את ההסבר בתוך הקונטקסט הרחב של ימימה ולא כעומד בפני עצמו
לגמרי.

לרובנו קשה מאוד להיות נוכחים לאורך זמן.

להיות נוכחים – להישאר ברגע הזה, למצות אותו, להיבלע לתוכו בשלמות.

הנוכחות קלה יותר כשהיא קצרה ונעימה. למשל בטבע, כשאנו נפעמים, או כשאנחנו צופים בילד קטן שכולו מתיקות, או כשאנחנו מאוהבים. תנו לנו מזה קצת יותר מדי זמן (כן, אפילו מהטוב והעונג), או תנו לנו את זה מסובך ומורכב, וברגע הבא… הטלפון קורא לנו, מסך המחשב מבקש תשומת לב או אפילו הכלים בכיור. העיקר לא לשהות בתוך הנוכחות הזו יותר מדי זמן.

נסו להיות נוכחים באמת עם ילדים לאורך כמה שעות, או לנהל שיחה משמעותית עם אדם קרוב או אפילו לכתוב מסמך חשוב. זה קשה מאוד. משהו כבר יגנוב את תשומת לבנו. מחשבות על העבר, תוכניות אל העתיד או אפילו תנועה אל הווה חלופי המתרחש במקביל.

המשמעות של תופעה מוכרת זו היא שלהיות נוכחת דורש ממני כמעט תמיד מאמץ. וסופו של כל מאמץ להשתחרר לתוך הרפייה כלשהי, מאחר שבתפישה של רובנו, על מאמץ מגיע פיצוי. פרס. משהו שאנחנו רוצים מאוד לעשות אבל לא מרשים לעצמנו בקלות.

לכל אדם הרפייה אחרת של המאמץ הזה. זה יכול להיות זמן מסך מטמטם חושים, פעילות גופנית (אם כבר, אז בהחלט עדיף) או אכילה משובשת (מזון לא מתאים, בכמות לא מתאימה, בזמן לא מתאים). וכך, אם נכחתי היום באמת בשעת משחק עם ילדיי, מעבר להנאה שאני אמורה להפיק מכך, מגיע לי פרס כי התאמצתי.

מן העבר השני נמצאים כל המצבים שבהם איני נוכחת. נעדרת.

מצבים בהם הייתי רוצה מאוד להיות נוכחת, אולם איני מצליחה. למשל, שיחה עם חברה קרובה השוטחת את כאביה (וטקסט נכנס אל הנייד ואני בודקת אותו, במקרה הטוב – בהתנצלות). או ארוחה משפחתית שלא יכולתי לשאת את השיחה שהתנהלה בה וברחתי לארגן את הכלים במטבח. או, בחזרה אל הילדים, אחר צהריים שבו רבצתי על המחשב במקום פשוט להיות איתם. והמוכר ביותר – היעדרות מהעבודה. פעם היו קוראים לזה שביתה איטלקית. היום זהו המצב של אנשים רבים רוב הזמן – אמורים לעבוד, נמצאים בעבודה, אבל הראש במקום אחר, במסך אחר. נוכחים, נמצאים באופן פיזי, אבל נעדרים. לא באמת שם.

באופן מצער, גם ההיעדרות שולחת רבים לחיפוש פיצוי, מאחר שהיא מעוררת תחושות קשות ומעגלי אשמה והלקאה עצמית על עצם ההיעדרות.
אם כך, הנוכחות מבקשת שחרור של המאמץ בפיצוי וגם ההיעדרות מבקשת אחר הפיצוי, כדי להנמיך את להבת האשמה, או, אם אפשר – להשתיק אותה כליל.

כשזה נראה כמו מלכוד ונשמע כמו מלכוד ומתנהג כמו מלכוד – זה בטח מלכוד. כי מה עוד נשאר בין הנוכחות להיעדרה?
או! נשאר. ובעצם – נשארת. נשארת המודעות. המודעות לכך שאנחנו נוכחים כרגע תחת מאמץ, והמודעות לכך שאיננו נוכחים.

המודעות הזו, המבט על מה שאנחנו עושים באמת והמחיר שהוא גובה מאיתנו בו זמנית, יכולה לשנות הכל. היא מתחילה אצלנו תהליך זריז של קיטלוג נכון ושל עשייה מדויקת, אשר מרחיבים את טווח האפשרויות שלנו.

אם לפני רגע היו לנו רק "נוכחות" / "היעדרות", תחת המודעות יש לנו כבר ארבעה מצבים:

נוכחות בלתי מודעת – שבה איני שמה לב להיותי במאמץ

נוכחות מודעת – שבה אני שמה לב להיותי במאמץ

היעדרות בלתי מודעת – שבה איני שמה לב לתחושות שליליות שעולות בי

היעדרות מודעת – שבה אני שמה לב לתחושות שליליות שעולות בי

שני המצבים הבלתי מודעים יגבו ממני מחיר בריבוע, מאחר שהם מערבים הדחקה, אשר ידועה כזוללת משאבים.
שני המצבים המודעים יגבו ממני מחיר נמוך יותר, "רק" על עצם המאמץ (להיות נוכחת או להימנע מתחושה שלילית).
בשלב הבא אוכל לצרף למצבים המודעים גם סימון נכון של פעולת התגמול, הנה כך: "אני אוכלת עכשיו כי הייתי נוכחת לאורך זמן וזה היה לי קשה מאוד". או – "אני רובצת מול המסך עכשיו כי נעדרתי ואני מרגישה רע".

דיבור פנימי כזה יחליף את המילה המכובסת "נחמה", או את הגרועה יותר "פינוק".
"אני הולכת לנחם את עצמי בגלידה"
"אני הולכת לפנק את עצמי בצפייה בסידרה שלמה"

לא עוד. אני הולכת להרפות מן המאמץ אחרי שהיה לי קשה. אני הולכת להשתיק את הכאב והתחושה השלילית.
הניתוק של עולם המושגים הרך והנעים (נחמה, פינוק) מדברים משבשים שמשתיקים את הרגשות שלנו הוא רב ערך. החלפתו במושגים מדויקים המתארים היטב את הפעולה שלנו היא תחילת הדרך.

בדל מחשבה - לפעמים הקושי שלי להיות נוכחת לא נובע מזה שאני רוצה להיעדר, אלא מזה שאני רוצה מאוד להיות נוכח במשהו אחר.
והמשהו האחר לא אפשרי באותו רגע.
אז יש היעדרות מכאן ועכשיו שהיא בריחה. ויש היעדרות שהיא הרצון העז להיות במקום אחר עד קושי של ממש להיות נוכחת בכל דבר אחר.
לפעמים געגוע הוא כזה. או כל כמיהה אחרת להווה אמיתי אחר (לא כזה שנמצא במסך או במקרר או שכאלה).

אני, למשל, אמורה עכשיו להשלים את המאמר שלי. אבל חזרתי משלושה ימי ריקוד וכל כולי משוקעת בתוך כל מיני אהבות שלי. פיזית ורגשית.
אז למרות חיבתי למאמר הזה ורצוני הכן לסיים אותו, אני פשוט... לא מסוגלת להיות נוכחת מולו.
אני נעדרת לכאן, לכתיבה כאן, אבל זה רק החלק החיצוני של זה. אני לא רוצה להיעדר. אני רוצה להיות במקום אחר לגמרי שאיני יכולה להיות בו כרגע.

אני רוצה להיות במקום אחר לגמרי שאיני יכולה להיות בו כרגע.
גם זו נוכחות. (המודעות לכך)

_לפעמים הקושי שלי להיות נוכחת לא נובע מזה שאני רוצה להיעדר, אלא מזה שאני רוצה מאוד להיות נוכח במשהו אחר.
והמשהו האחר לא אפשרי באותו רגע._

בשבילי, אם אני מוצאת שלהיות נוכחת כרוך במאמץ, זו בדרך כלל הסיבה.
כשאני ממש רוצה להיות איפה שאני בדיוק, לא מתקשרת לי תחושת מאמץ לזה.
אולי הדרך לוותר על המאמץ בסיטואציות כאלה (כשרוצים להיות במקום אחר) עוברת דרך השלמה עם המציאות, קבלה של המציאות.

השלמה עם המציאות, קבלה של המציאות
תודה, טלי. אולי באמת טוב ומתאים לפתוח את השאלה הזו.
מה זו ההשלמה הזו בשבילך? מהי הקבלה?
איפה עובר אצלך הקו הדק בין הקבלה שמייצרת שמחה ונוכחות, לבין זו שהיא פשוט הרכנת הראש בפני משהו שלא עונה על הצרכים שלך באותו רגע?

יה, הדף הזה נפתח בדיוק אחרי שכתבתי את זה בדף של רסיסים:
אני חושבת שכדאי שאלמד לחיות ב'עכשו' .זה נורא קשה. כשחיים בעכשו לא מפחדים כל כך על הנזקים העצומים שאני עושה לילדים בכל דבר שאני עושה או לא עושה איתם, כי חיים עכשו לא בעתיד הרחוק שבו הנזקים יהפכו להיות מי יודע מה (באמת מי יודע?).
שזה קצת עוד צד של להיות נוכח. לא קראתי עדיין הכל,אבל התפעמתי על הצרוף מקרים (ובדיוק רציתי לחפש או לפתוח דף על לחיות בהווה או משהו)

הרצון הזה להיות במקום אחר ולא פה כל כך מוכר
איפה בכלל אני רוצה להיות. אני עשיתי מעשה כדי להיות במקום בו אני רוצה להיות השנה,אז למה בעצם אני לא נוכחת
אתמול הצלחתי קצת להיות נוכחת אחרי הצהרים, הילדים שיחקו וציירו ואני פשוט הייתי שם והסתכלתי עליהם והייתי איתם.

אצלי זה לפעמים מתחבר לזמן,אם יש זמן אני מסוגלת להיות נוכחת יותר.אני חושבת על זה בעניין שטיפת כלים למשל. אני לא שונאת כלים. כשאני שוטפת הרבה כלים,אם מפנים אותי לזה,ממש לא אכפת לי אבל יקח לי זמן. אני לא יכולה לעשות את זה בצ'יק ובמהירות כי אני נכנסת לזה. מעדיפה לעשות את זה לאט יותר ולהנות מזה,מאשר לעשות מהר ורק לרצות לסיים.

סתם קצת מחשבות אפילו לא קראתי את כל מה שכתבתם

צילי,איזה כיף לך הסדנת ריקוד
(ואני חושבת:יום אחד כשהילדים יהיו גדולים גם אני אוכל ללכת לכל מיני מקומות לבדי, ואז אתגעגע אליהם כשהיו קטנים. והנה בדיוק נושא הדף איך להיות שם כשזה זמנו של הדבר ולוותר על השאר, ולהשאיר את האחר כך לאחר כך,אבל באחר כך לא להתגעגע ולהצטער על מה שעבר ונגמר. שוב זורקת מילים ומחשבות)

ואוו איזה דף נהדר ומשובח!
ממש אפשר לנשום כשקוראים אותו.
הנוכחות וההעדרות הם חמקמקים בעיני כמו שינה, שכאשר רודפים אותה היא בורחת, וברגע של הנוכחות המלאה יש איזה חוסר מודעות להיותה נוכחות מלאה כי כולה פליאה מהעננים שרואים באותו רגע או מה שלא יהיה....
ובכל זאת, יש איזה משהו של נינוחות בנוכחות. כאילו לוקחים את המקום.
זה מרגיש לי כאילו כסא שתמיד יושבים על הקצה שלו, במין "אין זמן" "אין מקום" ועכשיו ב"נוכחות" יושבים עליו בהתרחבות, בנינוחות, נושמים לאט. עושים מקום. ואז קורה ביחד עם זה הדבר הזה של "יישוב הדעת", לא חשבתי על זה. כדי שיהיה ה"דעת" צריך לשבת טוב על הכסא.. (-:

הנשימה נראית לי מהותית לנוכחות, נשימה שלוקחים אותה בהתענגות כזאת.
ואז יש איזה התרחבות דעת שנלווית לזה.

וזה ממש מתחבר לשטיפת הכלים מלמעלה.
משהו שיש בו הקשבה מלאה יש בו עונג.
ומתחברת גם לאי הדיכוטומיות, לשאילת השאלות.
מצב של רוחב דעת שמאפשר לתהות וללכת על הענפים של העץ ולעבור לעץ אחר בחוסר תכליתיות ומתוך עניין בלבד.
המשך יבוא .. תודה גדולה על הדף הזה שהוא משב רוח רענן ומחיה נפשות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה זו ההשלמה הזו בשבילך? מהי הקבלה?

הממ... אין מבחינתי איזו משמעות מיוחדת להשלמה וקבלה של המציאות. זה פשוט מה שזה ( (-; ).

איפה עובר אצלך הקו הדק בין הקבלה שמייצרת שמחה ונוכחות, לבין זו שהיא פשוט הרכנת הראש בפני משהו שלא עונה על הצרכים שלך באותו רגע?

נראה לי שהקו עובר אצלי מאחד אל השני ולא ביניהם. כלומר, אם כבר הצלחתי להרכין את הראש בפני מציאות שלא מתאימה לי, בסופו של תהליך הקבלה מייצרת נוכחות ולפעמים גם שמחה (תלוי עד כמה היא לא מתאימה לי). אבל זה משהו שמאוד קשה לי לעשות. הכוונה שלי היא לא לגישה תבוסתנית כזו, של חוסר אונים מול גורמים חיצוניים, אלא ליכולת הבריאה להבין שיש גם מציאות חיצונית, עם מגבלות מסוימות, ולפעמים אין לנו מה לעשות חוץ מלהשלים עם מצב קיים. ואז אפשר להפסיק להיאבק ולהנות ממה שיש.
כתבתי קצת בפשטנות יתר, אני מקווה שאצליח לחזור מאוחר יותר ולהוסיף.
(טלי)

ואז אתגעגע אליהם כשהיו קטנים.
גם געגוע זו שאלה טובה.
אני לא מרבה להתגעגע.
כן כמהתי. כמהתי להיות עם אדם רחוק, בעיקר כמהתי למגע מסוים (האיש שאיתי מרבה לנסוע). אבל זה לא כמו געגוע.
בגעגוע יש כאילו איזו איכות של צער, נכון?

תודה גדולה על הדף הזה שהוא משב רוח רענן ומחיה נפשות.
את בעצמך מרעננת ומחייה נפשות. אבל ממש.
כמה נעים כתבת.

אהבתי את הדוגמה של השינה. את החיבור לחמקמקות.

ולפעמים אין לנו מה לעשות חוץ מלהשלים עם מצב קיים
תודה, טלי.
מציבה את המראה שלי מול המילים האלה - משהו במוסיקה שלהן... לא מסתדר לי.
אצלי -
תמיד יש מה לעשות
השלמה וקבלה זה שני דברים שונים מאוד
המצב הקיים הוא לא בייס ליין לעולם
הראייה הזו היא לא בהכרח מאבק אלא משהו אחר

אבל אולי אם יצא לך להרחיב זה יתגלגל לנו הלאה.

אנא סילחו לי אם אני נדחפת לדיון על הקבלה וההשלמה...

לגבי השלמה עם המציאות אל מול קבלה של המציאות...
התחושה שלי לנוכח הדברים היא שקבלה של המציאות כרוכה בהתרחבות פנימית, יכולת להכיל את המציאות הזאת ואת המורכבות שהיא מוסיפה לקיום.יש בזה גם חמלה במידת מה, והכרה במתנה שהעוקצים של החיים נותנים לנו, בכך שהם מותחים את השרירים הנפשיים שלנו...
מקבלים את המציאות , מקבלים כאן משהו.
לעומת זאת, השלמה עם המציאות זה יותר מרגיש כמו משהו "קשה יום", שאומר ש"אלה החיים ואין מה לעשות" מידה מסוימת של תבוסתנות כנגד הבלתי ניתן לשינוי... לחיות "בשלום" עם מה שיש, בהשלמה, בלי להתווכח עם זה. בלי לכעוס על זה. זו מוזיקה מעט שונה.. אולי תבוסתנות היא מילה קשה, אולי צריך להיות "אי לחימה עם מה שיש" בהיבט מעט כניעותי, עניו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב, נו, די, אני לא יכולה להתאפק אז אני קצת נעדרת ממטלותיי ונשארת פה בדיון.
ידעתי שלא יסתדר לך (-: ואולי גם לא יסתדר לך אחרי שאפרט יותר, אבל לפחות אביע את עצמי בצורה ברורה יותר.
אז קודם כל "אפטר" ממה שאני מסכימה איתו לגמרי:
_המצב הקיים הוא לא בייס ליין לעולם
הראייה הזו היא לא בהכרח מאבק אלא משהו אחר_
גם אני לא חושבת שהמצב הקיים הוא איזשהו בייס ליין, וזה מרגיש לי כמו אופק פתוח ואופטימי ולא כמו מאבק.
לגבי ההבדל בין השלמה וקבלה – מודה שלא התעמקתי בזה במיוחד, אבל אם יש לך תובנות מן המוכן, אני תמיד שמחה לקבל (-:
ועכשיו למוקש המשמעותי:
תמיד יש מה לעשות
אז ככה בדיוק גדלתי וגודלתי, וזה משהו שהנחה אותי המווווון זמן (למה בעצם אני מדברת כאן בלשון עבר? עדיין רוב הזמן זה מה שמנחה אותי). אבל מתישהו התחלתי להטיל בזה ספק.
כלומר, אני תמיד יכולה לשנות את איך שאני מרגישה לגבי משהו, אם כי גם זה לא מיידי ולא מובטח ולא תמיד עובד בצורה ברורה של סיבה ותוצאה. וכל עוד נמצאים בתהליך כזה של לשנות את ההרגשה ולא את המציאות, לפעמים זה מועיל לקבל ולו באופן זמני את המציאות ולא להיות בהלך רוח של למה זה ככה, למה זה לא אחרת, אוף, איך הייתי רוצה שיהיה אחרת, למה אצל ההיא זה אחרת ואצלי לא, ואיך זה שאני לא מוצאת פתרון, ומה עוד אני יכולה לעשות שעוד לא חשבתי עליו, כשבעצם כבר השקעתי המון מחשבה ויצירתיות ואנרגיות ובדרך כלל אני אחת כזו שמוצאת פתרונות.
ברמה חיצונית-חומרית, לא ברמת ההרגשה, יש מציאות ויש מצב קיים. ובגלל הנטייה שלי לחשוב שתמיד אני יכולה לשנות משהו, להזיז משהו, לארגן את החלקים מחדש, למצוא פתרון מקורי, לגייס מישהו או משהו לעניין, לשכנע את מי שצריך, למצוא את הזמן הדרוש ועוד ועוד – לפעמים אני ממשיכה לנסות גם אחרי שעברתי את הנקודה שבה המאמצים בעצם מוצו. והיה עדיף לי אם הייתי מתאבלת על מה שרציתי ולא קרה וממשיכה הלאה, מאשר להמשיך לדפוק את הראש בקיר. סתם דוגמה קטנה – יום שקמתי הפוכה, וממש לא מתאים לי להיות לבד כל היום עם ילדון נמרץ ולטפל בו. אבל בעלי לא יכול להישאר בבית, גם הסבתות לא יכולות לבוא, חברותיי הקרובות לא פנויות ואל הרחוקות אין לי כוח להגיע כי כאמור קמתי הפוכה. מזג האוויר בחוץ דפוק, וממילא אין לי כוח לארגן יציאה. אני רוצה פשוט לנוח. הגעתי למסקנה שמתישהו כדאי לי לזהות שדי, השקעתי מחשבה בפתרונות אפשריים, אף אחד מהם לא ממש מתאים לי ולא באמת עונה על הצורך שלי במנוחה. ולכן הולך להיות יום קשה ודפוק. אני אהיה קצת עצבנית, כל דבר שאעשה יהיה במאמץ וההנאה הכי גדולה שלי היום תהיה מעצם סיומו (שכמובן יהיה מאוחר, כי אחרי יום כזה בטח יהיו גם קשיי הירדמות). ואז אני שוקעת בזה קצת, ובסוף הבאסה ממצה את עצמה ואני משוחררת להמשיך הלאה, נקייה מציפיות, מתוך השלמה עם העובדה שלא כל יום הוא מהטובים ויש גם כאלה. במקום להתבאס מזה שבאסה לי, אני משלימה עם זה שבאסה לי. זה פחות באסה בכולל. בדרך כלל, זה מאפשר לי גם לא להפליג בראשי למחשבות על מה שהייתי רוצה ולא התגשם, אלא להיות נוכחת בכאן ועכשיו, ואז לגלות בו דברים נפלאים ומשמחים. לא פעם יום שהתחיל ככה הסתיים כיום מוצלח ומהנה מאוד. אז אני לא אומרת לא לחפש פתרונות, אני אומרת לחפש, אבל לזהות מתי הגיע הרגע של חיפשתי ולא מצאתי. הזיהוי הזה לא בא לי טבעי, הנטייה היא להמשיך לחפש גם אם השמש כבר שקעה והילד כבר ישן. ואני מוצאת שזה תקף גם לדברים גדולים יותר מאשר להעביר יום בכיף.

תמרול ה , קראתי עכשיו לפני השליחה את מה שכתבת. התכוונתי בדיוק למה שאת מתארת תחת הכותרת "קבלה", למרות שאותה מוזיקה מתנגנת לי גם לגבי "השלמה". בקיצור, תהיה הכותרת אשר תהיה, זה מה שהתכוונתי אליו (-: ואת לא נדחפת בכלל, זה הרי דיון פתוח (-: ואני שמחה שגם את שומעת את המנגינה שאני מנסה להביע.
(טלי)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נראה לי שמה שהתכוונתי הוא שאני מכוונת לראייה בהירה של המציאות, על האפשרויות הגלומות בה אבל גם על המגבלות שלה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חזרתי לומר שהשלמה היא מילה מאוד רכה בעיניי. מתקשרת לי ל"לעשות שלום עם" - להפוך משהו ממאיים לידידותי.
מן to make peace with
ומודה שצינזרתי את הדוגמה האמיתית שהייתה לי בראש, היא עובדת מותנו הצפוי, ובעצם אני לא רוצה לצנזר.
אפשר כל החיים להילחם במוות, ואפשר לקבל את העובדה המצערת הזו, ולהתפנות אל החיים. קל יותר לומר מלעשות, כמובן.

איפה עובר אצלך הקו הדק בין הקבלה שמייצרת שמחה ונוכחות, לבין זו שהיא פשוט הרכנת הראש בפני משהו שלא עונה על הצרכים שלך באותו רגע?

אצלי - בהרפיה.

תמרולה, אני מסכימה. כלומר, כמעט...
אני מסכימה עם ההבדל. אני חושבת שיש לי איזה עניין עם קבלה בכלל, עם לקבל (אני עובדת על זה!) שמשליך על המשמעות שאני שמה על המילה הזו.
אם הייתי מגיעה לזה בלי העניינים שלי, סביר שהייתי רואה את זה כמוך. וכנראה גם כמו טלי, אם הבנתי נכון.

טלי, קראתי אותך בעיון והבנתי משהו לגבי עצמי (מה שקורה לי הרבה בדיונים איתך. תודה על זה).
הגישה הטבעית שלי לחיים לא מאתרת בעיות כל כך בקלות. הרבה דברים שאחרים מסמנים כבעיה אני לא מסמנת כך. אצל עצמי, אצל הילדים, אצל אחרים או בכלל. אני חולפת ליד דברים שאחרים היו מסמנים כ"מקולקל" או "לא בסדר", רואה אותם והולכת הלאה.
יכול להיות שתהיינה לי על זה שאלות וסקרנות ורצון להבין, אבל לא ממהרת לתייג כבעיה שצריך לפתור.
זה אומר שמה שאני כן מסמנת, זה דברים חשובים. חשובים לי. ובהיותם כאלה אני מניחה שהם פתירים או לכל הפחות ברי שינוי ואין מצב שאקבל אותם וזהו.

למשל, את זה ולכן הולך להיות יום קשה ודפוק, אני בכלל לא מסמנת כמשהו שצריך לשנות, בטח שלא במאמץ. כן ברכות ובמבט מרחף על פני האפשרויות שבאות בקלות.

ועוד דבר לעניין זה - זה שאני יודעת שיש אפשרות ופתרון ודרך אחרת, לא אומר שאני אתאמץ עליה. מספיקה לי הידיעה העמוקה שיש עוד אפשרויות, שיחכו לי לרגע שבו אולי יהיה לי כוח לבחור במי מהן. לא כל דבר חשוב שהוא בר שינוי אני טורחת באמת לשנות. זה סוג של קבלה, אני מניחה.

יעלי, עוד מילים בבקשה?

בעיני נוכחות הולכת עם אהבה ועם בחירה.
ההוייה של הבחירה נשארת בנו גם כשאנחנו נעדרים.

חני, גם את - עוד מילים בבקשה.
יאללה, שיעורי בית לכולם

צילי תודה על הבקשה למילים כי אני משנה את הניסוח.
בתדר של נוכחות אני נוכחת ביֵש- בשפע האפשרויות לבחור מתוכן.
בתדר של נעדרוּת אֵיני נוכחת ביש. אני בחווית אילוץ.
אם אני נותנת כוונה להיות ביֵש אזי גם אם אהיה בחווית אילוץ היא תהיה יחסית קצרה ולא תצבע את כל כולי.

אני ועצמי

האני מאמין שהוא נוכח ומוצא לכך מילים.
העצמי נוכח.

כאשר האני מתחבר לעצמי וחווה את הנוכחות - את ההווה - את ההוויה - אזי האני מגדיר את נוכחותו - כמלאה.
כאשר האני נעדר וסיבותיו עימו, נותר רק העצמי להיות נוכח בהווה, כפי שתמיד הוא - אך האני מצייר לעצמו הווה אחר והולך לשם.

אין זה פשוט להיות נוכח גם כי ההווה חמקמק וגם כי העצמי חמקמק וגם כי האני לעולם מבקש אחר האין.
והעצמי - הוא רק יש.

תודות.

יעלי, עוד מילים בבקשה?

קודם כל, הנהנתי כמעט על כל מה שנכתב כאן.

לעניין ההרפיה...
אם אני מתקשה לקבל את הכאן ועכשיו, מכל סיבה שתהיה, אני אוחזת באיזה דמיון. הרי אם הכאן ועכשיו זו המציאות, אז כל מה שלא כאן ולא עכשיו הוא - כרגע - דמיון...
ולא סתם המילים "אוחזת באיזה דמיון". יש בזה ממש אחיזה. מאמץ. זה משהו מאוד פעיל. זה רועש ומייצר רעש. רטט. ההפך ממנוחה.
זו אולי אחת הסיבות שמבחינתי מאמץ ונוכחות לא שייכים יחד.
ההרפיה מאפשרת את הקבלה. והקבלה מאפשרת את הנוכחות.

(ואיך מרפים את המחשבה, את ההכרה?
אני בטוחה שאת יודעת מה עובד בשבילך...)

מודה על כל מה שנכתב.
מועיל מאוד ופוקח עיניים (שתכף נעצמות...).
וגם כתוב נורא יפה, כל אחת בסגנונה המיוחד.
<צפריר, אתה מכשפת, אז גם אתה בלשון נקבה>

על געגוע
געגוע הוא למה ש אין. לכן יש בו חוסר. במובן זה הוא שייך לתדר נעדרות.
אלא אם יש כאן געגוע לעצמי. אם הגעגוע לעצמי מגיע כתוצאה מקירבה לעצמי מהיזכרות מי אני זוהי נוכחות.
אם הוא מגיע מהמקום של מה היה לי וכבר לא יהיה - זוהי נעדרות.

למשל, את זה ולכן הולך להיות יום קשה ודפוק אני בכלל לא מסמנת כמשהו שצריך לשנות, בטח שלא במאמץ. כן ברכות ובמבט מרחף על פני האפשרויות שבאות בקלות.

רק לידיעתך, זה האמ-אמא של הקבלה/השלמה (-:

אני מניחה שהם פתירים או לכל הפחות ברי שינוי ואין מצב שאקבל אותם וזהו.

גם אני. השאלה מבחינתי היא איזה סוג של הנחה אני מניחה - כזו שאפשר לסתור, אם יוכח אחרת, או כזו שאי אפשר בכלל לסתור (מה שכמובן לא יכול להיות נכון עובדתית במאה אחוז מהמקרים, אבל משרת כל מיני דברים אחרים). התהליך שלי הוא במעבר מהנחה מהסוג השני להנחה מהסוג הראשון. אבל נראה לי שאצלך זו בכלל לא בעיה (-:

תגידי, קראתי שוב את זה
_גם געגוע זו שאלה טובה.
אני לא מרבה להתגעגע.
כן כמהתי. כמהתי להיות עם אדם רחוק,_
ואני תוהה - מה ההבדל בין געגוע למישהו לכמיהה להיות איתו? מעניין אותי איך את רואה את זה.
קשור אולי ל
אם הוא מגיע מהמקום של מה היה לי וכבר לא יהיה ?
או ממקום של מה אין לי אבל (אולי) יחזור להיות?

_לפעמים הקושי שלי להיות נוכחת לא נובע מזה שאני רוצה להיעדר, אלא מזה שאני רוצה מאוד להיות נוכח במשהו אחר.
והמשהו האחר לא אפשרי באותו רגע.
בשבילי, אם אני מוצאת שלהיות נוכחת כרוך במאמץ, זו בדרך כלל הסיבה._

בעצם, לפעמים הנוכחות כרוכה אצלי במאמץ גם כשהראש נודד למציאות שאני לא רוצה להיות בה, אבל עלולה להתגשם בקרוב. בקיצור, כשבמקום להיות כאן עכשיו אני חוששת מהעתיד.
ואז זה מאמץ להשאיר את הפוקוס על מה שאני עושה עכשיו.

חני, תודה. כתבת כל כך יפה.

רק לידיעתך, זה האמ-אמא של הקבלה/השלמה
בטח יודעת

_ואני תוהה - מה ההבדל בין געגוע למישהו לכמיהה להיות איתו? מעניין אותי איך את רואה את זה.
קשור אולי ל
אם הוא מגיע מהמקום של מה היה לי וכבר לא יהיה ?
או ממקום של מה אין לי אבל (אולי) יחזור להיות?_
לא הראשון ולא השני

אני כמעט תמיד ב"יש". אז אצלי זה - מה יש לי ופשוט לא נמצא כאן לידי שאוכל לגעת בו. לגעת במובן של להתאחד, להיות עם, להרגיש נוכחות קרובה (כלומר, לאו דווקא במובן המיני).
ואני מתגעגעת רק לאהבות הגדולות שלי. לאנשים.
מעולם לא התגעגעתי לתקופה אחרת או לעשייה אחרת או אפילו לעצמי אחרת.
אני גם לעולם לא מתחרטת, שזה הולך ביחד.

אני כמהה במקום להתגעגע ומצטערת במקום להתחרט. יש במקום אין.
בעצם, כמעט תמיד. בטח קורה לי לפעמים שאחרת, אבל נדיר מאוד מאוד.

אני כמהה במקום להתגעגע
האמת, לא מבינה את הפלפול המילולי הזה.

מה יש לי ופשוט לא נמצא כאן לידי שאוכל לגעת בו. לגעת במובן של להתאחד, להיות עם, להרגיש נוכחות קרובה
אה, אלה געגועים, מבחינתי. לגמרי.
להיפך. לא חושבת שאפשר להתגעגע למשהו שלא היה או יש. אז אני אקרא לזה כמיהה, כי היא עשויה להיות אל משהו שמעולם לא חווינו.
געגוע הוא בעיני הרגש הפשוט שבו אני מרגישה רצון להיות עם מישהו שכרגע לא נמצא איתי.
(אם כי ביצירות אמנות כמובן מתארים לנו גם את הגעגוע הקיומי שבו אתה יכול להתגעגע למישהו שנמצא פיזית לידך, אבל אתה מתגעגע נפשית ורגשית לפאזה אחרת שהיתה עם אותו אדם ולא קיימת כרגע, או לא תחזור יותר... )

למעשה, אפשר להיות בנוכחות גם בגעגוע. בנוכחות לתחושת הקשר עם אותו אדם (-: (חחח אהבת אמת).

היום היתה לי חוויה מעניינת שהעלתה בראשי את הדף הזה, כי מה שהיה בה הכי בולט לי זה הנוכחות/היעדרות שלי וההשפעה של זה עלי.

הלכתי עם הילדים ליער. חזרנו בדרך שונה מזו שבאנו ויצאנו ליד תחנת הרכבת.
אין כבישים עד הבית משם אבל זה בכל זאת איזה עשר דקות הליכה.
כשהבנים התחילו לשעוט קדימה לא אמרתי כלום, למרות שהם מעולם לא הלכו בדרך הזו לבד מאז שעברנו לכאן.
אמרתי לעצמי בראש - לשחרר לשחרר לשחרר. הכל בסדר.
והם נעלמו. ויש כמה דרכים להגיע הביתה ולא ידעתי איפה הם בכלל.
ואז הקטנה התחילה לרוץ, לבד לגמרי בעצם. ומהר מאוד לא ראיתי אותה ולא ידעתי מאיפה היא בחרה להגיע הביתה.
הלב שלי החסיר פעימה ואמרתי לעצמי שוב - לשחרר לשחרר לשחרר. הכל בסדר.

ובעשר הדקות שהיו לי ללכת רציתי להיות נוכחת מאוד. לא להיות בתוך תרחישי כל מיני עתידיים. לא להיות בתוך דאגה.
לשחרר. גם את עצמי. הסבירות של משהו רע היתה כמעט אפסית.
וחשבתי שזה מה שאני עושה. באמת חשבתי שזה מה שאני עושה.
וחמישים מטרים מהבית התפתח לי באורח פלאי כאב בטן חד.
וכשנכנסתי הביתה ובדקתי בעדינות שכולם הגיעו הוא נעלם. הכאב.

וחשבתי לעצמי - נוכחות אעלק. והבנתי בבת אחת שקל מאוד לבלבל נוכחות עם המאמץ להיות נוכחת.
וגם, שכאשר קשה לי להיות נוכחת, ונדרש לי מעבר אל הנוכחות מהדבר שבו אני נמצאת, אני צריכה לעשות איזה מהלך מודע שדורש נחת וזמן.
וזה מחזיר אותי לדברים של יעלי על המאמץ של מעברים, ובכלל, על מה דורשים מעברים ולמה הם מעייפים ומאתגרים.

עורר בי הרבה מחשבות.

ככל שמתרגלים יותר נוכחות אז הגוף מגיב כל פעם יותר ברגישות.
אני מהנייד
(חני)

חני, עוד מילים בבקשה.
אמתין בסבלנות שתהיי ליד המחשב

ציל צול יקרה,
נוכחות בעיני היא רצף. זה לא או שיש או שאין.
וכל פעם היא מקבלת רובד יותר עמוק.
עם הילדים תירגלת שחרור. זוהי לגמרי נוכחות -לתרגל שחרור.
ובזכות הנוכחות שלך גם שמת לב לתיזכורת של הגוף
הרובד של הנוכחות אצלך בפעם הבאה יהיה עמוק יותר. כי תוכלי לעדן את ההקשבה לגוף.

_ובעשר הדקות שהיו לי ללכת רציתי להיות נוכחת מאוד. לא להיות בתוך תרחישי כל מיני עתידיים. לא להיות בתוך דאגה.
לשחרר. גם את עצמי. הסבירות של משהו רע היתה כמעט אפסית.
וחשבתי שזה מה שאני עושה. באמת חשבתי שזה מה שאני עושה.
וחמישים מטרים מהבית התפתח לי באורח פלאי כאב בטן חד.
וכשנכנסתי הביתה ובדקתי בעדינות שכולם הגיעו הוא נעלם. הכאב

וחשבתי לעצמי - נוכחות אעלק. והבנתי בבת אחת שקל מאוד לבלבל נוכחות עם המאמץ להיות נוכחת._
לגמרי.

רוצה לשמוע את הפרשנות שלי לכל המהלך הזה?
(אני יודעת שלך זה בטח ברור, אבל זה חייב להיאמר: הפרשנות שלי מבוססת כמובן על החוויות שלי ושלי בלבד. אני משתפת מעולמי האישי פה)

הייתה לך דאגה. טבעית. מובנת.
סירבת להיות נוכחת בה. פירשת את הדאגה עצמה כהיעדר נוכחות.
בעוד שזה פשוט מה שהיה בך באותו רגע.
לטעמי, הבריחה מהדאגה היא-היא ההיעדרות כאן.
למה? כי בתוך הבחירה הזאת מקופלת איזושהי ביקורת עצמית. יד לא רכה. לא מותר לי לדאוג. וזה מרחיק אותך מעצמך = ההיפך מנוכחות.

בהבנה שלי, נוכחות במצב כזה כוללת הכרה בכך שאני דואגת + כל המכלול של ביד רכה. ואז אפשר ליהנות מכל הכאן ועכשיו של ההליכה הביתה ביער תוך כדי שנושאים את הדאגה. אפשר לתת למחשבות לרוץ ולהסתכל עליהן מהצד. זה סופר סופר נוכחות.

אבל ממה שכתבת, אני מבינה שהשתקת אותן... אז לא פלא שהגוף שלך דיבר את הדאגה המושתקת, ולא פלא שהוא נרגע אחרי "ספירת הראשים" בבית

_הייתה לך דאגה. טבעית. מובנת.
סירבת להיות נוכחת בה. פירשת את הדאגה עצמה כהיעדר נוכחות.
בעוד שזה פשוט מה שהיה בך באותו רגע.
לטעמי, הבריחה מהדאגה היא-היא ההיעדרות כאן.
למה? כי בתוך הבחירה הזאת מקופלת איזושהי ביקורת עצמית. יד לא רכה. לא מותר לי לדאוג. וזה מרחיק אותך מעצמך = ההיפך מנוכחות._
יעלילה, לייק גדול.

קראתי את הפוסט הזה היום (ואז את הדיון כאן), וזה העלה בי מחשבות. לי זה נראה דומה למה שצפריר כתב אצלי בדף, על המיקום לפני או אחרי הפרגוד. כשאני מאחוריו(נגדיר את זה - נעדרת, נותנת למחשבות להתפרע על מקומות רחוקים), אני נעדרת. ויש מאמץ ויש מעברים ויש צורך לברוח. כשאני בתוכו, או מלפניו (נקרא לזה - בקודש שלי), המצב ההכרתי שלי אחר. תפיסת הזמן אחרת. מה שמעניין בדיון הזה מבחינתי הוא נושא הקושי - למה קשה לי להשאר מלפני הפרגוד? לי נראה שאלו זמנים של חוויות אינטנסיביות, כאלו שיוצרות אינטימיות. כמו להסתכל למישהו בעיניים, עד השנייה שבה מרגישים שנוצרת איזו הבנה בנוגע למתרחש בתוכו באותו הרגע, ואז צריך להסיט מבט, או לעשות משהו שמשחרר את המתח שנבנה. אני מרגישה שהמצבים שההכרה שלי בורחת מהם, או שאני מקבלת "ריקושט" כשאני מנסה להיות נוכחת בהם באופן מודע, ועדיין מוצאת את עצמי במקום אחר - אלו מקומות בהם נוצר מצב אינטימי שלי עם מישהו (במקרה הקל) או שלי עם עצמי (במקרה היותר מאתגר). כלומר מצבים שבהם אני מרגישה שאם אמשיך להיישיר מבט פנימה אל תוך הסיטואציה, התהום תתחיל לבהות בי בחזרה. וכשהתהום זו הפנימיות הבלתי מפוענחת (עדיין) שלי, התוצאה היא שאני מסיטה את הפרגוד ויוצאת.
(ההולכת עם הרוח)

ובזכות הנוכחות שלך גם שמת לב לתיזכורת של הגוף
חני, תודה. בעיקר הדהד בי זה.
ואני תוהה עליו. כי לי נראה שרק כאשר הגוף הכאיב ממש שמתי לב. כלומר, לא נכחתי. אולצתי לנכוח על ידי הגוף והסכמתי לעשות את זה רק עד שהסתדר לי והגוף נרגע.
רוצה לומר - קראתי את המשפט הזה והרגשתי שהוא מנחם בי משהו. נותן לי משהו חיובי.
אבל האמת היא שאני לא בטוחה שככה באמת זה היה.

יעלי, תודה גם לך.
סירבת להיות נוכחת בה. פירשת את הדאגה עצמה כהיעדר נוכחות.
מדייקת משהו לגבי זה בשביל עצמי. אני חושבת שסירבתי להיות נוכחת כי נוכחות בדאגה, בפרוטוקול שלי, זה לקום ולעשות מעשה. לרוץ לחפש אותם, לקרוא להם, לשאול אנשים.
דברים שאני לא עושה. זה כאילו... לא יאה לי אם אין סיבה אמיתית. את מבינה אותי?
אז הסירוב שלי נובע מזה שבראש שלי נוכחות היא לא היות אלא עשייה מיידית בהקשר הזה. doing במקום being
אז מה שאני לומדת זה שמותר לי לדאוג, אבל אם אני דואגת יש לזה השלכות, ושם - בקפיצה הזו להשלכות, כאילו הן מחוייבות המציאות, שם יש לי עבודה.

תפיסת הזמן אחרת
אני אשמח אם תרחיבי על זה עוד. גם לי יש מחשבות על זמן ונוכחות אבל אני עוד לא מצליחה לשים אותן במילים.
מה שכן הצלחתי לראות זה שככל שאני יותר נוכחת באופן כללי כך אני פחות זקוקה לשעון.
כל חיי ענדתי שעון. בשנתיים האחרונות, שבהן אני בפירוש יותר נוכחת, נפרדתי ממנו בתהליך כלשהו.
ויש עוד, אבל כאמור, עוד לא במילים. משהו תחושתי.

זמנים של חוויות אינטנסיביות, כאלו שיוצרות אינטימיות
גם פה, יכולה עוד מילים?

ואז צריך להסיט מבט, או לעשות משהו שמשחרר את המתח שנבנה
מצאתי שאם אני צוחקת, אני יכולה לשחרר את המתח ועדיין להישאר נוכחת. מה אצלך?

אם אמשיך להיישיר מבט פנימה אל תוך הסיטואציה, התהום תתחיל לבהות בי בחזרה
שואלת בסקרנות בלי טיפת שיפוט - זו תמיד תהום אצלך? אני מרגישה שלפעמים זה לא כזה דרמטי כמו תהום. ואז אני תוהה, אם זה כו-לה... איקס... אז למה דחוף להסיט את המבט למקום אחר?

ושם - בקפיצה הזו להשלכות, כאילו הן מחוייבות המציאות, שם יש לי עבודה.
עלתה לי מחשבה קטנה שהטיפול בנקודה הזו צריך להיות זהיר. זה שלדאגה יש השלכות והיא מניעה אותנו למעשים, זה לא תמיד שלילי. לפעמים זה בדיוק הדבר הנכון. האינטואיציה שלנו, במיוחד האמהית, יש לה תפקיד חשוב, וזה איזון עדין בין להפעיל אותה לבין להיות מופעלת על ידה.

זה שלדאגה יש השלכות והיא מניעה אותנו למעשים, זה לא תמיד שלילי.
טוב להפריד בין דאגה מעשית - לדאוג שיהיה אוכל לקטנים למשל, לבין דאגה שמא לא יהיה אוכל - שהיא דאגה רגשית/נפשית, איזון - מתבקש בעיקר - בשניה.

תודות

_אני תוהה עליו. כי לי נראה שרק כאשר הגוף הכאיב ממש שמתי לב. כלומר, לא נכחתי. אולצתי לנכוח על ידי הגוף והסכמתי לעשות את זה רק עד שהסתדר לי והגוף נרגע.
רוצה לומר - קראתי את המשפט הזה והרגשתי שהוא מנחם בי משהו. נותן לי משהו חיובי.
אבל האמת היא שאני לא בטוחה שככה באמת זה היה._
ראיית הקשר בין הכאב לבין הדאגה זו הנוכחות.
זה מזכיר לי שהייתי בקורס ויפאסנה ותירגלנו במדיטציה הקשבה לנשימה. המטרה לא הייתה להיות בהקשבה לנשימה אלא לזהות מתי אנו מוסחים מההקשבה לנשימה ע"י מחשבות או רעשים חיצוניים או הרדמות (-: ואז לחזור להקשיב לנשימה.
הנוכחות בדוגמה הזו היא זיהוי ההסחות וחזרה להקשבה לנשימה.
הגוף שלך אותת לך שהוסחת ושמת לב לכך. בפעם הבאה תשימי לב קודם.

תחושת הזמן

אני חושבת שזמן הוא גורם מרכזי במציאות שלנו. לצד כוח המשיכה, הוא אולי בין הגורמים הספורים האובייקטיבים. הוא פשוט כאן, תמיד, קבוע בזרימתו.
אני חושבת שיש לנו חוש זמן. כמו חושים אחרים הוא מפותח ודומיננטי יותר או פחות אצל אנשים שונים. כשחוש הזמן מפותח, אנחנו יודעות בערך מה השעה בלי שעון (כמו שצילי הזכירה), אנחנו מרגישות את היחס בין השעון הפנימי לשעון החיצוני. אנחנו חשות בצורה יותר מדויקת את קצב זרימת הזמן. יכולות להעריך יותר טוב כמה זמן חלף, כמה זמן נשאר (בין נקודת זמן לנקודת זמן).

בימים האחרונים אני חושבת על הקשר בין חוש הזמן לנוכחות. נראה לי שכשתחושת הזמן יותר ברורה, יותר קל להשאר נוכחת ברגע, כי הגבולות שלו יותר מוחשיים. למשל, אני יודעת על עצמי שיותר קל לי לעבור אירועים לא נוחים או כואבים, כמו טיפול שיניים למשל, כי אני חשה את הדקות חולפות, יש לי כל הזמן ידיעה איפה אני בציר של התחלה-אמצע-סוף. אותו דבר בטיסות ארוכות. ולידות. < המחשבה הזו עדיים קצת חמקמקה לי, אבל אני ממש מרגישה את הקשר בין חוש הזמן לנוכחות.>

אני חושבת גם שחולשת חוש הזמן קשורה להעדר נוכחות. קשורה למה שלפעמים קוראים דחיינות. לניהול משימות, ניהול משאבים (כולל מינוס בבנק), וספציפית ניהול משאב הזמן. חוש זמן חלש, או משובש גורם למצבים בהם מרגישים שהזמן בורח, נוזל בין האצבעות, ובעקבות כך תחושת חוסר שליטה, ואולי רצון לבריחה, להיעדרות. אני מאמינה שאפשר לטפח את חוש הזמן, לאמן אותו. כמו שאפשר לפתח ולטפח את חוש הטעם, למשל.

(אני כל חיי בלי שעון, מלבד שבועות ספורים בגיל 12, בהם ענדתי את השעון שקיבלתי מתנה מסבתא וסבא)

ראיית הקשר בין הכאב לבין הדאגה זו הנוכחות.
מבינה. תודה.
אני מיומנת מאוד בראיית קשרים כאלה. על הרקע הזה, מפתיע שהנוכחות (כמו שאת מתארת אותה) הגיעה מאוחר כל כך.

נוודית, מרתק. תודה.
זה כאילו התחלת לבשל משהו ואני עובדת עכשיו עם הבסיס שהכנת על משהו דומה אבל שונה.
חלק מזה בגלל שאני לא יורדת לסוף דעתך אבל כן יודעת שזה מדבר אלי.

אני בטוחה ממש שאצלי יש קשר בין תפישת זמן לבין נוכחות.
שכאשר אני נוכחת הזמן לא נוזל לי בין האצבעות. במקביל - כשאני מאוד נוכחת לא נדרשת לי מאוד תפישת הזמן.
הוא כאילו נהיה... לא חשוב? כי ממילא אני עושה מה שאני אמורה לעשות ואני במקום הנכון והכל בסדר. אז מ'אכפת לי הזמן שעובר? שיעבור.

אני חושבת שיש קשר גם בין נוכחות-זמן-מעברים
כשאני נוכחת לגמרי אני לא זקוקה לזמן. אני נהיית זקוקה לו רק לקראת מעבר או שינוי.
אולי היכולת לתפוש את הזמן, הצורך הזה עקב המעבר, הוא משהו שבכלל שולף החוצה מהנוכחות?

אני בטוחה שאפשר לטפח את חוש הזמן. לא בהכרח באופן אקטיבי. אני בטוחה שהוא מתחזק ככל שעושים בו יותר שימוש וסומכים פחות על עזרים חיצוניים.

סתם מחשבה - כשאני ממהרת/מאחרת אני מרבה לשלוף את הנייד לבדוק מה כבר השעה. וזה הרי הכי לא משנה. אני כבר מזדרזת אז אגיע מתי שאגיע בכל מקרה.
ובכל זאת, משהו במבט על הדקות שנוזלות מקרקע אותי. כאילו שיש טעם לדעת בכמה אני מאחרת, לחשב את זה ולעסוק בזה, במקום לחשוב על האיחור והשלכותיו.

אני מיומנת מאוד בראיית קשרים כאלה. על הרקע הזה, מפתיע שהנוכחות (כמו שאת מתארת אותה) הגיעה מאוחר כל כך.
כשזה קורה לי אני הולכת אחורה ובודקת מה עוד היה באותו יום שהזיז אותי מהמרכז שלי. בדרך כלל זה עושה לי סדר.

כשזה קורה לי אני הולכת אחורה ובודקת מה עוד היה באותו יום שהזיז אותי מהמרכז שלי. בדרך כלל זה עושה לי סדר.
הא! רעיון מצוין. תודה רבה.

בגלל שאני לא יורדת לסוף דעתך.
כן, גם אני לא ממש יורדת לסוף דעתי

(וכבר סיפרתי לך מה המשוואה ומה הרווח של אי חדות הדעה הנוכחית, אז הכל טוב

כשאני מאוד נוכחת לא נדרשת לי מאוד תפישת הזמן
אולי יש פה מקום להבחין בין תפישת הזמן, שהיא סוג של מחשבה, עיבוד שכלי, ל תחושת הזמן שהיא חוש, מנגנון קלט, ממש כמו ראיה, שמיעה, טעם, ריח. (אני יודעת שלא מקובל לחשוב על חוש זמן, אבל אני מאמינה בו, ודרך אגב בעוד כל מיני חושים נוספים)
כשחוש הזמן פעיל וחד, ואני נוכחת, אני לא צריכה לחשוב על הזמן שעובר, לעבד את זה. זה פשוט נמצא בי, הסינכרון. כמו שאני לא חושבת על כוח המשיכה שבזכותו (או באשמתו!) אני לא מרחפת. אבל אני חשה אותו כל הזמן.
אני מדמיינת לי כאילו יש איזה שעון יקומי שמתקתק בתדר כלשהו, ויש לי קולטנים, חיישנים, ש"שומעים" את התקתוק הזה, ומעדכנים אותי פנימית, מסנכרנים. זה נשמע מוזר? מוכר? הגיוני? (מופרע?)

אולי כשאני מסונכרנת וחשה את הזמן, זה בדיוק מה שמשחרר אותי מלהתעסק איתו, לדאוג בגללו, לחשבן אותו. וזה מה שמאפשר לי להיות נוכחת במלאות, ברגע שבין הדקות. ב ס ל ו א ו מ ו ש ן מ ג נ י ב, כמו במטריקס.
@}

מעניין מאוד העניין של תחושת הזמן.
אצלי כשאני נוכחת אני דווקא לא מרגישה את הזמן בכלל, כאילו אני בתוך רגע נצחי. מרימה את הראש ומגלה שעברו שעות.
אבל אני אכן נוטה לדחיינות אז אולי באמת יש לי איזה שיבוש בחוש הזמן.

נוודית, אהבתי. וכן, זה מתחבר לי לגמרי.
בכלל מצא חן בעיניי להרהר בתחושה מול תפישה.
כי אצלי תפישה זה בכלל לא שכלי. זה בחושים.
התפישה של העין היא הראייה. התפישה של האוזן היא השמיעה, וכו'.
אבל אם תפישת הזמן היא חוש, אז.... אין אז. אין לי סוף למשפט. פשוט רציתי להגיד משפט שמתחיל ככה ואין לי מושג איך לסיים אותו

אולי את תמצאי דרך.

אהבתי גם את הסנכרון שלך. כן.
אני עדיין בתחושה שמחשבה בקושי מעורבבת נכנסה כאן לתנור אבל הכל מתחבר לי באיזה רובד לא מילולי.
גם זה של טלי -
כאילו אני בתוך רגע נצחי

כשאני נוכחת אני עצמי בקצב שלי והעולם סביבי בסלואומושן. ואני ללא ספק בפליאה.

וואו, צלצול נגעת בנקודה חזקה אצלי.
לי היה מקרה דומה/שונה לפני בערך שבוע. אפרט בקצרה הילדה רצה ונעלמה ואני מיד רצתי אחריה.
עכשיו אני סומכת עליה במאה אחוז. ידעתי לאן היא הלכה. ידעתי שהיא לא מתרחקת, והיא בסך הכל כמה מטרים מחוץ לנקודת המבט שלי.
עדיין יש לי בעיה עם אחרים. לא סומכת על כל הזרים שסביבי.

ואז אפשר ליהנות מכל הכאן ועכשיו של ההליכה הביתה ביער תוך כדי שנושאים את הדאגה. אפשר לתת למחשבות לרוץ ולהסתכל עליהן מהצד. זה סופר סופר נוכחות.
אז במקום לתת למחשבות לרוץ, נתתי לרגלי לזוז ולספק לי ראות.

טוב להפריד בין דאגה מעשית - לדאוג שיהיה אוכל לקטנים למשל, לבין דאגה שמא לא יהיה אוכל - שהיא דאגה רגשית/נפשית
מסכימה עם זה, אבל…
מה אני רוצה להגיד עם כל זה אין לי מושג. זה משהו שאני מודעת לו ולא מצליחה לשחרר.
לא מצליחה לשחרר את זה שזה נוגע להעלמ ויות.
אם ילדה

אני הולכת לעשות ניסיון להגברת הנוכחות הכללית שלי והוא קשור בזמן.
לא לגשת למחשב בבוקר. לנצל את השעה שיש לי כמעט תמיד עד שהילדים קמים בשביל לעשות יוגה עדינה.
להתחיל את זמן המחשב שלי אחרי שהבוקר באמת מתחיל כי הוא זללן נוכחות רציני המכשיר הזה.
יש בו עונג גדול הרבה פעמים אבל העונג יכול לחכות עד שקורי השינה שלי יתמוססו. עד שלפחות יעלה האור...

וגם, להיפרד מהמחשב בשעה סבירה כלשהי בערב ולא לשוב אליו אלא אם אני צריכה לעבוד או שקבעתי שיחה.

בשבוע הבא האיש נוסע לכל השבוע. היעדרותו יוצרת שאיבת וואקום למסך. אני אשמח לבדוק אופציה אחרת ולראות איך זה מרגיש ואני מתחילה ממחר.
מה מחר? עכשיו. הנה, סוגרת בתשע ורבע (שעון אנגליה).

וואו כמה נכתב פה מאז שפתחתי את הדף. חוזרת לקרוא אחורה...

עבורי, הנוכחות מאפשרת הרבה מרחב בתוך הזמן.
זה מתחבר לי למשפטים האלה שכתבתן:
כשאני מאוד נוכחת לא נדרשת לי מאוד תפישת הזמן.
להיות נוכחת במלאות, ברגע שבין הדקות. ב ס ל ו א ו מ ו ש ן מ ג נ י ב, כמו במטריקס.
כשאני נוכחת אני דווקא לא מרגישה את הזמן בכלל, כאילו אני בתוך רגע נצחי

אני חושבת שזה כי הנוכחות היא חיבור להווה, וההווה הוא בעצם הנצח. הזמן האחיד.

להרהר בתחושה מול תפישה
עניין של מילים ומונחים, ואני בכלל לא בטוחה שמה שאיך שאני מבינה את זה, נכון מבחינה לשונית.
אני שוב נעזרת במודל המחשב שלי. התחושה היא הקלט, האיסוף של הנתונים על ידי החיישן. התפישה היא כבר עיבוד של הנתונים - ארגון, ניתוח ופרשנות. ראייה (כמשל) מורכבת בעצם משני השלבים ההכרחיים. מה שקורה בעין (החיישן), איסוף הנתונים, ומה שהמוח (המעבד) עושה עם הנתונים האלה. עיוורון יכול להגרם מפגיעה בכל אחד מהשלבים האלה. וכמובן כך גם שיבושים אחרים, קלים או קשים.

כשאני נוכחת אני עצמי בקצב שלי והעולם סביבי בסלואומושן
לתחושת הזמן ולסינכרון אין בהכרח קשר לקצב. אני חושבת שאלה דברים שונים. כמו שתחת השפעת אותו כוח כבידה, אני יכולה ללכת לאיטי, ואת יכולה לרקוד ולרוץ (רציתי לכתוב שאני יכולה ככה וככה, אבל צריך קצת אינטגריטי ותפישת מציאות, לא?)

האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר

הנוכחות היא חיבור להווה, וההווה הוא בעצם הנצח.
כן. אהבתי, תודה.

רציתי לכתוב שאני יכולה ככה וככה, אבל צריך קצת אינטגריטי ותפישת מציאות, לא?
אני יודעת יותר מדי בשביל להגיב על זה כמו שהיה בא לי. אז בינתיים אני מחייכת אליך.

אגב זמן ונוכחות, אני קמה משינה עדיין לפי שעון הקיץ וזה משאיר לי ים זמן בבוקר, להיות נוכחת או להיעדר בנחת.
וכאמור, בחרתי להיות נוכחת והחלטתי לעשות יוגה.
לפני היוגה נמשכתי בכל זאת למסך, של הנייד.
זה אחרת אצלי כי מהנייד אני לא כותבת כלום, רק קוראת.
וכך התפוגגה לה חצי שעה של יוגה לתוך קריאה בנייד. עלו מזה שני דברים מעניינים.

בגלל שזה היה בניגוד לכללים שקבעתי בעצמי לעצמי אז הייתי הרבה יותר מודעת למה שקורה לי. וכך שמתי לב שבעודי יושבת על המסך הזה על הבוקר, העיניים שלי סובלות ויש לי בחילה של ממש.
אני חושבת שזה ככה כל יום אבל אני פשוט עוברת מעל המשוכה הזו, משתיקה את זה, וממשיכה הלאה.
פתאום זה היה מאוד נוכח, מה שקורה לגוף מול מסך בשלב הזה של היום. לא נעים ולא מוצלח בכלל.
חשבתי על מה שחני אמרה, שבשביל לעשות את החיבור צריך להיות נוכחת ושזה יגיע יותר מהר. הנה, הגיע ממש מהר

ואז שאלתי את עצמי - מה הדחף הזה אל המילים הכתובות על הבוקר. מה אני צריכה? מה אני מקבלת מזה?
והבנתי שזו אהבה. אני על ארבעה מיילים שונים, ולפחות בחלק מהם תחכה לי אהבה על הבוקר וזה ידוע מראש ווודאי. לשם אני נמשכת.
איפה הבאג? שזה בא לי מבחוץ, ולכן, למרות שזו אהבה באמת שווה, באופן פרדוקסלי היא מייצרת לי פחות נוכחות.
על הבוקר יש לי צורך ברור ומושתק להתחבר לעצמי. לאהבה שלי אל עצמי. לגוף המתעורר וליום החדש.

הכי נוכח לי זה לרקוד אבל זה לא אפשרי כאן בבוקר כשכולם ישנים. אחרי הריקוד - יוגה.
אז זה מה שעשיתי וזה היה מופלא ביותר ובמאוד. הרגשתי אחר כך הכי בתוך עצמי, הכי יודעת, הכי בשיווי משקל.
קיבלתי את פניו של היום הזה בנוכחות שיא. כן, זה טוב ככה.