סיפור הלידה של אמא נמרה

[אביב_חדש*]

אגלאיה - מרגש מאוד. בכיתי. את כותבת יפה.

[ענת_גביש*]

כמה מרגש ויפה, מזל טוב ענק לכולכם
(איזה שם יפה זה ענגי. כל כך מתאים לתומכת טובה!)

[חגית_ל*]

מזל טוב, זאת בהחלט לידה מיוחדת מאוד - עליזה ושמחה שתמיד יהיה לך קל ונחמד, כניראה שהגישה שלך מוכיחה את עצמה.

[אמבט_ים*]

איך שאני אוהבת סיפורי לידה, המון מזל-טוב, סיפור שעושה מצב רוח טוב.@}

[מיכל_מ*]

אגלאיה, מקסים, מרגש, כמעט כמו אגדה... מזל טוב!!! והשיר יפיפה...

[נועה_ברקת*]

מזל טוב השיר שלך מקסים!!!!

[עדי_יותם*]

אגלאיה - סיפור מקסים ומלבב!

[אנונימי]

דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים (מאיר), ללא-אפידורל

[אמא_נמרה*]

לפני הלידה קראתי את הסיפורים כאן, והן הכינו אותי לבלתי-ידוע, וכעת אני מוסיפה את סיפור הלידה שלי:

סיפור על לידה בבית-חולים מאיר, עם דולה, עם בעל שמחכה בחוץ ומצב רוח הומוריסטי (סיפור אמיתי).


יום שישי לפנות בוקר אני מתעוררת עם כאב בטן משונה. כל תקופת ההריון הרגשתי משונה (כיניתי את המצב "הנוסע הראשון"), חוסר שליטה בגוף שהתבטא בהקאות, תלונות על ריחות משונים, כמו "ריח של חשמל" (לא שרוף, סתם מכשיר חשמלי שפועל) שעשה לי בחילה, מצבי רוח מטורפים, להוציא את החודש התשיעי שבו הרגשתי ממש טוב, סוף-סוף. כיוון שכך הרגשתי מאוכזבת כשקמתי בשלוש לפנות בוקר של יום ששי עם כאב בטן, שסרב לעבור. לקח לי כמה זמן להבין שהכאב הזה לא יעבור מעצמו ומהר, צירים קטנים, אך קיימים. ישבתי עם עצמי שעה, בשקט, הסתכלתי החוצה, לראות אם כבר יש זריחה, איך נראית עיר בלילה, לחוש את עצמי עוד קצת לפני שנהיית אמא ממש. בארבע הערתי את נדב ואמרתי, יש לי צירים, והוספתי בחיוך ובהעוויה מצחיקה, אז אולי אני אלד בקרוב?
נדב, שהוא האדם הכי אחראי בעולם, התהפך ואמר "אבל עוד לא התאריך", וגם "אז להמשיך לישון או לקום", ואני, שהחלטתי כבר קודם (כפי שיתברר בהמשך) לקחת הכל בצחוק, אמרתי, איך שבא לך, אתה יודע שאני חושבת שזה קטע של בנות.

אבל הוא קם. הסתובבנו בבית. עדיין לא כל-כך כאב לי, קראתי לזה "פרומו", צירי פרומו. אכלנו קצת, מדדנו זמן, בשביל הצחוקים, כי זה באמת לא היה צירים משמעותיים, התרגשנו יחד.
הזמן טס, ואני עושה פרצוף לחוץ ואומרת, אבל אין לי תמונות מההריון הזה, הילד לא יאמין לי שאני ילדתי אותו. אז מצטלמים, פוזות חיוכים.
בודקים שוב את התיק ללידה. בשבע בבוקר אני אומרת, אולי כדאי להגיע להיות בשבת אצל ההורים ברעננה, כדי להיות קרובים לבי"ח מאיר בכפ"ס. וחושבת בצער על האוכל שטרחתי להכין לשבת ביום הקודם. המחשבה על האוכל מצחיקה אותי, על זה אני חושבת!?

עם הזמן הצירים מתחזקים, ונדב צוחק: רוצה לחדר מיון? כי הוא יודע שזה הסיוט של חיי, להגיע לחדר מיון. רק אומרים לי מיון אני מתעלפת, אסוציאציה של מחט, דקירות, אינפוזיה, ניירת, ורופאים שלא שומעים אנשים ששוכבים על מיטות.
השתגעת? עוד לא, אני עונה ונוסעים להורים שלי ברעננה, כדי להיות יותר קרובים...
אצל ההורים שישו ושימחו, ההורים והאחים שלי לא יודעים מה לעשות מרוב התרגשות, מפנים לנו חדר, שנהיה עם עצמנו, אבל בעצם כולם ביחד. נדב ואני מתחילים לקבל צירים כמו שלמדנו בקורס, בין לבין האחיות שלי מסתכלות ושואלות אם כואב לי, מתפעלות מהבטן הענקית, רוצות להביא לי דברים. ואני כל הזמן צוחקת: "אני עומדת להיות אמא, מאמינות?"
אוכלים יחד ארוחת צהריים, כל המשפחה, מדברים, ונדב ואני מידי פעם מקבלים צירים...
כשעה לפי שבת (בשעון חורף) אני אומרת :די, עכשיו זה כבר כואב לי, נלך למאיר (במלעיל).
ולנדב: אני רוצה למיון, ומתגלגלת מצחוק.

האחות בקבלה במאיר אומרת יש לך צירים סדירים, ופתיחה של 5 ס"מ, את מתנהגת למופת. נדב מתקשר לתומכת לידה שלי, ענגי, ואני נכנסת לחדר הטבעי.
הג'קוזי נחמד, אבל לא ממש עוזר. נדב ואני משפריצים מים, ובכלל הכל נראה לי לא ממש אמיתי, זה לידה זה?, זה הרי לא באמת כואב (טוב כשחשבתי את זה בדיוק נרגעתי מציר).
ענגי באה, בדיוק כשאני יוצאת מהמים ואנחנו מדליקות נרות שבת, אני מברכת ומבקשת מהקב"ה שמה שצריך לצאת יצא ובשלום ובבריאות. הצירים מתגברים, ענגי עוזרת לי עם הצירים, ואני מבקשת מנדב שיצא ויהיה עם ההורים בחוץ, אמרתי כבר, זה קטע של בנות.

רק ענגי ואני נשארות. אי אפשר לתאר את מה שעברנו יחד. לדעתי, ענגי ילדה לא פחות ממני.
היא עזרה לי מאד, בתנוחות בישיבה על הכדור, על האסלה, היא שמרה עלי, כך הרגשתי, היא חיזקה אותי, תמכה בי, סיפרה לי כמה אני נפלאה, טובה, מתקדמת. שיבחה את התינוק שלי "ילד של שבת" היא קראה לו, ו"מתנה". היו רגעים שנתליתי עליה, נשענתי, חיבקתי, כל הזמן תזוזה, תנועה ונענועים. רוב הזמן חשבתי שאני ישנה, בתוך חלום, אני מוצפת אנדורפינים, מצב הרוח כל-כך טוב ואופטימי, אני מסטולית לגמרי. נרות השבת השרו אווירה מיסטית, כל הזמן היה לי קר, ביקשתי שיגבירו את החימום, בדיעבד הסתבר שהחדר היה ממש סאונה, ואני בתוך "האדים", כל הזמן שואלת את ענגי, זה צירים של לידה?, יהיו יותר חזקים?, והיא צוחקת ומחייכת ואומרת, כן, זה צירים, צירים של לידה. כבר פעמיים שאלתי את ענגי מתי ההפסקה, הפסקת קפה, הסברתי לה (אני לא שותה קפה, אבל מה זה משנה, העיקר ההפסקה), רק לעשר דקות אני אומרת ואח"כ אני חוזרת לחדר עם הצירים. אין הפסקה, ענגי צוחקת, את יולדת עכשיו, את בלידה.
מה, אין הפסקה?, קשה לי להאמין שאי אפשר פשוט להפסיק וללכת (אחד הקריטריונים שלי לאדם ששולט בגורלו-מסתבר שאני לא ממש בשליטה כרגע)

הלידה התקדמה ממש יפה, עד שנשארתי עם פתיחה של שמונה ס"מ במשך שעה וחצי, אבא שלי נכנס לתת לי תרופה הומיאופתית, גם לו ניסיתי להסביר שאני מרגישה שאני בעצם ישנה (עוד מישהי מרגישה את התחושה הזו?), המיילדת פקעה לי את המים, והלידה התקדמה בטיסה.
גם הצירים נעשו ממש כואבים, וענגי אומרת לי : תצעקי, תעשי קולות, ואני צועקת, ומרגישה את הכאב בורח, ואז אני מצחקקת וצועקת עם הציר הבא: "זה לא כואב" והקול נשבר לי כמעט, כי זה כן כואב, וגם אני צועקת "זה ציר טוב", ולפעמים "צא ילד שלי", וענגי אומרת "ילד של ערב שבת" "ילד צדיק". אמא שלי נכנסת, היא מאד סקרנית ואני יודעת שהיא מציצה מעבר לוילון, אבל לא אכפת לי, אני שואלת אותה, "מה שלום נדב, הוא בסדר?" והיא ואמא שלי אומרות: "על זה את חושבת?" אני לא מבינה מה משונה בזה, רק רציתי לדעת, שהוא לא לחוץ מידי בחוץ, כי פה בפנים הכל נראה לי בסדר...
אמא שלי יוצאת, ואני אומרת לענגי, אני מקווה שמי שבחוץ לא נבהל מהצעקות שלי, אני לא צועקת מכאב, יש אורגזמות חזקות. ושוב צוחקת.

מידי פעם ענגי אומרת: תרפי, תשחררי, ואני מניפה את הזרועות מלמעלה למטה, כמו כנפיים, כמו ברבור, כמו ריקוד, ואומרת בקול של פרודיה, "לשחרר" "לשחרר".
זה לוחץ אני אומרת ואנחנו עוברות לשלב השני של הלידה. נכנסות ענת ותמי המיילדות המקסימות (עד עכשיו הן לא היו כמעט, כי הן הרגישו מיותרות, כך הן הסבירו לנדב בחוץ). כדי להסיח את דעתי את ש\ואלות "מה אני עושה", כלומר מה המקצוע שלי, ואני אומרת "אני עושה מה שאני רוצה", בשיא הכנות (זו אגב התשובה שאני עונה גם כשאני לא יולדת), והן צוחקות. איזה כיף לך, הן אומרות. נכון, כיף, אני מסכימה.
תלחצי, הן אומרות ואני לא לוחצת נכון, לא קורה כלום. ענגי מסבירה לי ואני מנסה שוב. צירי הלחץ לא כואבים, הם לוחצים. אני קצת מאוכזבת, אמרו לי שזה יותר כואב. אני שואלת, אתן בטוחות שעכשיו הוא יצא. כן, כן , הן אומרות הנה הוא מתקדם, אפשר לראות, רוצה לגעת בראש?
ואז כואב לי, והן אומרות הראש יצא, ואני נושמת לרווחה, ופתאום עוד לחץ ונחשול ענק של כאב, ואני צורחת באופן ספונטני "למה עוד כואב לי?" קצת בכעס, כי הכאב הפתיע אותי, ולא הייתי מוכנה לקראתו, גם הגוף יצא הן אומרות, ושואלות איך אני רוצה לקבל אותו?
מנוגב ועטוף, אני עונה, ורואה את המבט בעיניים של המיילדות שאומרת, זאת טבעית זאת?
בלי חבל טבור פועם, נקי?, עטוף? והיא גם בכלל לא ערומה, כמו בסרטים של הלידות הטבעיות, היא לובשת כותנת בית-חולים ומעליה סוודר!! גם כן טבעיות...
ואני אומרת: טוב, זה כואב כמו רופא שיניים (רופא שיניים זה הדבר הכי כואב מבחינתי, כמו "יותר מאצבע, פחות מאצבע" ב"עשו" של מאיר שלו). והן צוחקות.
אני מסתכלת על השעון, שש שעות, זה פחות משעה לכל חודש הריון, אני ממשיכה, ואז אמא שלי נכנסת, וענגי מספרת לה איך הצחקתי אותה כל הלידה. אני שואלת אם יש עוד משהו לעשות, והמיילדות אומרות שהנה השליה יוצאת והכל נגמר. אני אומרת: יופי עכשיו סוף סוף \אני אוכל לישון. ושוב הן צוחקות ואחת מהן אומרת, לי יש שלושה ילדים, מאז הילד הראשון עוד לא ישנתי לילה שלם...

תופרים ומכסים אותי ונדב נכנס, מאד שמח, מתרגש, דואג. הורי ואחותי שחיכו בחוץ נפרדים מאתנו וחוזרים הביתה, גם ענגי הולכת.
אחרי שהינקתי, אני מתקלחת, ובינתיים האבא והתינוק עושים היכרות. כשאני יוצאת רחוצה ולבושה, אנחנו עושים קידוש ואוכלים משהו סמלי (מרוב התרגשות אין תיאבון) ושרים זמירות של שבת. שעתיים אחרי הלידה, בא הסניטר לקחת אותי למחלקת הילדות, לישון, נדב והתינוק הולכים לעשות בדיקות אצל הרופא ולהשתכן בתינוקייה.
כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות (אפילו שזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי לישון לילה שלם בשנה הקרובה).
ועד היום אני מתרגשת וצוחקת, ומודה לה' שנתן לי כוח ובריאות ללדת כמו שרציתי, ומודה לענגי, שבלעדיה זה באמת לא היה אפשרי.

[עידית*]

מאוד התרגשתי מסיפור הלידה שלך. ממש דמעות עלו בעיניי.

[עוד_לא_אמא*]

גם לי.

[אמא_אינקובטור*]

כל כך כל כך יפה. אני כולי מחוייכת.

[חגית_ל*]

קראתי שוב. איזה יופי של לידה. תודה על השיתוף. שיהיה לכם הרבה מזל, בריאות ושמחה @} @} @}

[שרה_ק*]

איזה יופי! אבל למה פקעו לך את המים? אנא ממך בפעם הבאה תשאירי את זה בגלל שזה עובד כמו בלון למתוח למנוע קרעים ופחות סיכונים שהתינוק יתקע או יקבל את כל החבטות מהצירים ויכנס למצוקה. המים עובדים כמו בלם זעזועים... יש תינוקות שאפילו נולדו כשהם עודם בתוך שק ההיריון והיו צריכים לפתוח את ה'אריזה'

[לוטם_מרווני*]

סיפור מקסים ומלא אור! עכשיו אני ממש סקרנית לפגוש אותך, כל כך הרבה מצב רוח טוב והומור בכל הכאב הזה, כל הכבוד לך!

[פלונית*]

חבל"ז מה אני יגיד לך הלוואי על כל אחת עליזות ושמחת חיי'ם כזאת הייתי מאוד מעוניינת לדעת איך משיגים משהי כמו ענגי.

[אופי_ירוקה*]

כל הכבוד
סיפור מקסים ויפה וחלומי
כן יש תחושה של חלום, ריחוף בעולמות אחרים מנותקים קצת מן הקרקע
ואני גם מבינה את עניין פקיעת המים לזירוז אחרי הרבה זמן בפתיחה של שמונה. לי עשו את הפקיעה בלידה הראשונה אחרי ארבע שעות של פתיחה של תשע. ממש שכנעו אותי ובסוף הסכמתי וזה היה הדבר הנכון לעשות כי זה הטיס את הלידה קדימה באמת ובפתיחה כל כך מתקדמת זה כבר לא כל כך משנה כנראה וגם לא מכאיב יותר.
הלוואי עוד סיפורי לידה כאלה. את נהדרת.

[אמא_חדשה*]

מקסים... חשבתי שנשים שלא חוות כאב בלידה יש רק באגדות...
נכון בנות לרופאים נמנעות מהרפואה,והאבות תמיד מתנגדים לתרופות ופעטלות פולשניות? (מעין הסנדלר הולך יחף כזה..)

[אמא_נמרה*]

סיפור הלידה של הנמר השלישי

ההכנה ללידה

ההכנה שלי ללידה כללה הרבה תרגילים והכוונה בשיטת פאולה. זה היה בשבילי מעניין במיוחד, כי תוך כדי ההריון הייתי בשלבים האחרונים של הלימודים כדי להיות בעצמי מורה מטפלת השיטה. תרגלתי כמעט כל יום. עם הידע בפאולה הגיעה אלי גם הבנה חדשה לגבי הגוף שלי עצמו לגבי מה שחוויתי בלידות הקודמות (שתיים מהן כשכבר הכרתי את השיטה, אך כמטופלת ולא כמורה), ולגבי המשמעות של הצירים, הכאב, השליטה וההרפיה בלידה עצמה.

מהחודש השביעי התחלתי להשתתף בסדנה של הרבנית חוה שמילוביץ. סדנה שנותנת כלים מעשיים לחיים יהודיים רוחניים. בסדנה למדתי בין השאר על הפרשנות והדרך שבה אני מתמודדת עם המציאות, וגם, נושא שהתברר כרלוונטי ביותר אחר כך, על כאב וענג.



הלידה
התאריך המשוער עבר לפני שלושה ימים. אני רגועה ובכלל לא חושבת על המשמעות של זה. כולם מסביבי מאד מתרגשים, החל מהילדים והנמר הגבר וכלה בשכנה האנטיפטית (זו שנדמה שמחכה שנעבור, כבר מהיום שהגענו לכאן). אני לא מתרגשת. בהריון הזה אני נעה בין להתרגש עד דמעות ועד עומק לבי ממחוות אנושיות לבין קשיחות גדולה.
הכל מוכן ללידה. כבר למעלה מחודש יש בבית צוות של שתי בייביסיטריות מוכשרות שמטפלות בילדים ומתחזקות את הבית. על הדלת יש דף עם מספרי הטלפון החשובים, דף עם מטלות ותזכורות לכל יום, לוח חודשי עם סדר היום והמטלות של כל בני הבית. יש אוכל במקפיא, סל הכביסה במצב "כמעט ריק" באופן קבוע.
יש לי דולה שאני סומכת עליה. קיבלתי עליה המלצות טובות וגם נפגשתי אתה כבר שלוש פעמים. היא עושה לי טיפול אנרגטי, רייקי ועוד כמה דברים, לא יודעת מה. אבל אחרי כל טיפול שלה, אני מרגישה יותר אמא, יותר בהריון, יותר בתוך הנס המופלא שקורה אצלי עכשיו. אני רגועה כשאני חושבת עליה, וזה כבר חשוב. העובר משוגע עליה, היא רק מתחילה והוא משתולל משמחה, אני מרגישה את זה.
התקשרתי לדולה ואמרתי לה שאני רוצה לבוא לטיפול. פתאום צץ לי הרעיון הזה. אז באתי ביום חמישי בבוקר.
אחרי הטיפול הלכתי לקחת את הילד מהמשפחתון. האמהות האחרות מתרגשות, הגננת מתרגשת. אני לא מתרגשת. אני קצת מתפלאת על ההתרגשות שלהן, קצת מתביישת אפילו. בדרך חזרה מהגן (בסך הכל חמישים מטרים בהגזמה) אני מרגישה שקצת קשה לי ללכת. אני אומרת לעצמי שהנה, עכשיו, אחרי שעברתי את התאריך אולי הגוף שלי נהיה קצת מסורבל. עד היום קשרתי לעצמי שרוכים, קמתי מהרצפה בלי בעיות וכדו', אז אולי עכשיו נהייתי קצת כבדה פתאום. ישבתי לאכול ארוחת צהרים על הנמר השני. הנמר הראשון הבכור היה בחוג מחוץ לעיר עם הבייביסיטר ועם האוטו המשפחתי.
אחרי ארוחת הצהרים הלכנו שנינו, הנמרון השני ואני לישון שנת צהרים. אחרי חצי שעה אני קמה. יושבת מול המחשב ונדמה לי שלא נוח לי. אז אני עומדת ומקלידה. מחליטה לשכב עוד לנוח. גם לשכב לא מאד נוח לי. אני שמה שהלא-נוח בא והולך בגלים. אני חושבת שאולי מתחילים צירים. אבל זה לא כואב, זו רק אי נוחות. אז אני מחליטה לתזמן את אי הנוחות הזו. זה קורה כל רבע שעה . אני מבינה בשכל (ברוך ה' שיש לי שכל!) שזו כן התחלה של צירים ומתקשרת לנמר בן זוג שיבוא. אמנם, אני אומרת לו, זו ממש ההתחלה ולפנינו עוד שעות רבות, אבל אני לא רוצה להיות לבד עם הנמרון השני. הנמר הגדול מגיע הביתה. עכשיו אני כבר כן קוראת לזה צירים, אפילו שזה לא ממש כואב, אבל איך אפשר לקרוא לגל חזק של אי נוחות שתופס את רוב תשומת הלב למשך דקה או שתיים כל חמש דקות??

כן, זה מה שקרה, תוך חצי שעה מהשיחה עם בן הזוג, הצירים התחילו להגיע כל חמש דקות למשך חצי דקה עד שתי דקות. בתבונתי (ברוך ה' שנתת בי תבונה!!) טרחתי ליידע את הדולה שלי על המצב (כי אני חשבתי שיש עוד שעות רבות לפנינו וכו') והיא אמרה שזה דווקא נשמע לה רציני ואולי כדאי לשקול לנסוע לבית החולים.
בינתיים הגיעה הבייביסיטר עם הנמר הבכור ועם האוטו. הבית התמלא, אני גמרתי לארוז מחדש את תיק הלידה, לדבר עם אמא שלי וכל האחים והאחיות שלי, הצצה בשעון הראתה ששעת פקקי התנועה מתקרבת והעיקר – בן הזוג הנמר עמד באמצע הסלון ואמר שלדעתו זה נראה רציני והגיע הזמן לנסוע. כשהבייביסיטר שאלה אם אני עומדת ללדת, הבנתי שהאווירה בבית כבר לא מתאימה לי, אז נסענו לבית חולים.

הדרך לבית החולים היתה לדעתי מהירה מאד, ולדעת בן הזוג איטית מאד. אולי כי אני הייתי עסוקה בלנשום. הצירים הכי כואבים היו במכונית. אני מבקשת שתרשמו זאת לפניכם, כי הייתי חגורה ויושבת.
פעם בחמש דקות כשהיה לי ציר נשמתי ונשפתי והוא עבר. במשך ארבעת הדקות שאחריו תהיתי למה אנחנו נוסעים לבית החולים, אני הרי מרגישה מצוין...ובכלל עוד דרך ארוכה לפנינו.

יולדות שמגיעות להדסה עין כרם נכנסות בכניסת האמבולנסים, לא מצפים מהן שהן תלכנה מהחניה ועד חדרי הלידה. אבל השומר חשב שבאנו לבקר יולדת, אז הוא הפנה אותנו לנתיב הלא-נכון. אז הסתובבנו קצת וחזרנו אליו. הוא אמר "שאני לא נראית לו יולדת" ושאל אם יש לי צירים. תאמינו לי שזה הצחיק אותי מאד. כשהגענו לחדר הקבלה ישבו שם רופאה ושלוש מיילדות. הן הסתכלו עלי באדישות. תמיד ידעתי שרופאים לא רואים בי אדם אלא קובץ סימפטומים, אבל עדין זה היה נראה לי תמוה. אמרתי שבאתי ללדת. או יותר מדויק – נעמדתי בפתח והכרזתי (הורמונים של לידות תמיד הוציאו ממני מופעים חד פעמיים) שבאתי ללדת. הן אמרו "באמת? את לא נראית לנו בלידה. יש לך צירים?” אמרתי שכן, אבל זה לא נראה אמין, כי באמת לא נראיתי כמו מישהי שסובלת מכאב או משהו. ואז הבנתי למה אומרים שהמעבר לבית החולים יכול לעכב את הלידה. הצירים שלי נעלמו. אין לכן מושג כמה התביישתי פתאום. חשבתי שהטרחתי את כולם – אמא שלי והאחים שלי והבייביסיטר והנמר הראשי והשוער בכניסת האמבולנסים והדולה (!!) שתכף הגיעה, ובכלל אין לי צירים! מה אני עושה פה?

ואז באה מיילדת נחמדה, אמיתית, אוה, רק להיזכר בה עושה לי הרגשה של רחם - פולי.
והסבירה לי שאני חיבת להתחבר למוניטור, כדי שאהיה פטורה ממנו בחדר הלידה ושהיא תבדוק אותי. ואני שאלתי אם היא חיבת לבדוק (זה מין אקו כזה שיש לי כשאני מדברת עם רופאים – חוזרת על מה שהם אמרו כדי לודא שזה באמת נחוץ), ואז עניתי לעצמי שאם אני רוצה לדעת מה הפתיחה אז היא חיבת לבדוק. ואז גם התחלתי להבין שבאמת אני בלידה, ועדין פחדתי שאולי באתי סתם והנה תכף היא תגלה את זה. והיא בדקה והפתיחה היתה 7. ואני אמרתי "אז לא באתי סתם, נכון?”. והרגשתי מטופשת וגאה בו זמנית ובעיקר לא היה אכפת לי כלום, כי אני בדרך לפגוש את התינוק שלי.

אז היה מוניטור ואני עמדתי עם הצירים, והקריאה לא היתה טובה, כי זזתי כל הזמן, וראיתי שפולי שהתברר שהיא גם מיילדת בית וכבר החלטתי אז שללידה הבאה אני רוצה אותה, אתי בבית, הבינה עם מי יש לה עסק ועודדה אותי לעשות מה שבראש שלי, אבל מחוברת למוניטור.

זה היה קצת טפשי, לדעתי, העניין הזה עם המוניטור, אבל ככה זה בית חולים ואני הסתדרתי מצוין. כשהתחלתי להשמיע קולות מסוימים, פולי אמרה "אני מעבירה אותך לחדר הלידה כי את צריכה יותר פרטיות". רק הצטערה שלא הספקנו את עשרים הדקות הפרוטוקוליות של המוניטור. ואני חשבתי שעוד דרך ארוכה לפנינו...

בדרך לחדר הלידה עצמו (וכאן הערת סוגריים – אני הסתדרתי מצוין, כאמור, אבל בעיני זו התעללות לשמה להעביר יולדת מחדר לחדר במהלך לידה. הזוי), עמדתי בציר אחד ואז הגעתי אליו. הגעתי ומיד ישבתי על האסלה, כדי לגלות שהפקק הרירי ירד, והלידה מתקדמת באופן שאני כבר לא יכולה לשבת, גם לא על האסלה.

יצאו ממני נהמות נמרה אמיתיות. נהמתי כל כך נמוך שלא ידעתי שאשה מסוגלת.
בלידה הזו הרגשתי בברור איך כל ציר מקדם את התינוק שלי אל הפתח, איך כל נהמה מפלסת את דרכו. תרגילים פאוליסטים יצאו ממני באופן ספונטני ובעיקר – הרפיה. אם בלידות הקודמות הרגשתי שאני"מתמודדת" עם הצירים, הרי שבלידה הזו הרגשתי שאני חווה את הצירים, שאני בתוך הווית הצירים, בדיוק מה שלמדתי בסדנה של חוה – לא להתווכח עם המציאות, לא להתנגד למציאות, אלא לחוות אותה ולפרש אותה נכון. חודשים ותרגולים של הכנה פיזית ורוחנית חברו יחד (בלי שתכננתי בכלל). נתתי לעצמי להרגיש כל ציר במלואו בכל עוצמתו, לברך כל ציר שבא, וכך בתוך הצירים עצמם מצאתי הרפיה וענג. הרפיה פיזית, כך שכשהציר עבר לא הרגשתי מותשת אלא שלווה, ענג מתוך הידיעה שמה שקורה לי הוא דבר טוב ומבורך.
בכל ציר הרגשתי את הנוכחות של אורנה הדולה שלי. נוכחות עוטפת במילים, במגע, בעידוד. חיבקתי אותה, נתליתי עליה, והיא קיבלה את הכל באהבה, כזו גיבורה, בחיי.
היא היתה בשבילי הקשר ם העולם, כי בשלב הזה כבר הייתי עם עיניים עצומות בעולם שלי. אפילו שחשבתי שעדין דרך ארוכה לפני...

מיילדות נכנסו לחדר והציגו את עצמן (הייתי צריכה לקבל עירוי אנטיביוטיקה), ואני אמרתי להן "אני אוהבת אתכן" “אתן צדיקות" “אתן טובות" “שרק יהיה לכן טוב" (כבר אמרתי שהורמוני לידה מוציאים ממני חומרים טובים ). ולאהובה ששמה לי את העירוי אמרתי "אני סומכת עליך" “את טובה, את צדיקה, את מבורכת". עכשיו אני סקרנית לדעת מה הן חשבו/הרגישו.

כדי לשים את העירוי הייתי צריכה לשבת לרגע על המיטה. חשבתי שזה יהרוג אותי, אבל אז גיליתי שאני יכולה להיות בתוך הווית הצירים גם יושבת. זה היה גילוי עצום, או כפי שנראה שלב מעבר...
העניין הוא שאחרי שהתיישבתי לא יכולתי לקום. במקום זה התחלתי לומר, סתם כי חשבתי שזה יהה נחמד לשתף את הנוכחות בחדר "לחץ" “לוחץ". רק לומר את המעט הזה היה לי ממש קשה, וממש עשיתי את זה מתוך התחשבות בצוות שלא יכול לקרוא מחשבות, כי אני הייתי בתוך הנהמות שלי, ולדבר היה באוקטבה אחרת לגמרי.
פולי אמרה "נמרה זה נפלא שאת צריכה ללחוץ, תלחצי כשאת מרגישה, אבל כדאי שתורידי את המכנסיים קודם".

הן עזרו לי להוריד את המכנסיים, וכשאני על הברכיים על המיטה הגיע הלחץ.


תמיד אמרו לי בקורסי ההכנה ללידה, וגם כתוב בכל הספרים שהתינוק יצא בכל מקרה, אם נלחץ ואם לא. קראתי ואמרו לי ולמדתי שלא חייבים ללחוץ, שעדיף דווקא להרפות, אבל בלידות הקודמות זה לא היה ככה.

אורנה הדולה אמרה לי "כל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר לא לפחד כלל" וביקשתי ממנה לחזור על זה שוב ושוב. בלב שלי אמרתי "כל העולם כולו מלא רחמים והרחמים גלויים לעיני כל", ואז כשאני נושמת, אני מרגישה בכל נשימה את התינוק מתקדם למטה, ואני מרגישה את ההכתרה ואני אומרת לו בלי קול "בוא מלך, בוא בן של מלך ומלכה, בוא יפה , בוא טהור" והוא יורד, ואני לא לוחצת, ואני לא עושה כלום, אני הווה ואני חווה ואני כלי מעבר, ואני רק מפנה עוד מקום ומרפה עוד ועוד בשכל ובלב, ואני מרגישה איך הכל מתרחב, ואיך העולם נפתח ואיך הנה עוד רגע אחד יהיה בעולם עוד בן אדם. הראש יצא, והתחיל גל שני של הרפיה, והגוף יצא. וזהו. אפילו לא נשמתי יותר מהר מהרגיל ולא הרגשתי כאילו סיימתי מרוץ. הרגשתי שאני מתחילה . שעכשיו חיים מתחילים, והתינוק בכה, ואני הסתובבתי והתישבתי ולקחתי אותו אלי (אפילו שהיה "מלוכלך". דבר שלא רציתי בלידות הקודמות – עוד חומר מעניין למחשבה), ואמרתי לו "ברוך הבא".

השלייה יצאה, התינוק ינק, המיילדות אמרו מזל טוב.
השבח לבורא עולם.


<מהרגע שהגענו לבית החולים ועד שהתינוק יצא עברה בדיוק שעה אחת>

[ריש_גלית*]

מופלאה. . מזל טוב @}.

[אינדי_אנית*]

סיפור מדהים. מזל טוב

[אף_חצוף*]

מקסים. מזל טוב. @}

[לוטם_מרווני*]

קוראת. נפעמת. שומעת את קולך, רואה אותך לנגד עיני. נמרה בכל רמ"ח איברייך. ברוך השם.
מזל טוב.
אוהבת אותך

[חוט_השני*]

ואוו! באמת סיפור מדהים ויולדת מדהימה.
מזל טוב{@

[סלט_פירות*]

קראתי והתרגשתי @}
שיהיה פוסט קל

[רחל_ברמן*]

איזה סיפור נהדר! איזו יולדת, נמרה באמת!
המון מזל טוב

[בשמת_א*]

איזה סיפור מרגש ונפלא!

ולאהובה ששמה לי את העירוי אמרתי "אני סומכת עליך"
מזדהה. אבל לא זה המקום לסיפור הזה.

[בדרך_להיות_אמא*]

אמא נמרה יקרה
תודה רבה לך על הסיפורים המאלפים
אני בדיוק לפני איפה שהיית כשפתחת את הדף איי שם לפני כמה שנים, בשלב של לקרוא סיפורים מחזקים כמו שלך
תודה רבה לך על השיתוף, כל כך נהדרת את

[חלוקית_נחל*]

איזה סיפור מדהים ומרגש. התיאור שלך את ההרפיה שבלידה מעורר השראה ומצמרר. אין לי יכולת לתמלל את עוצמת הרגשות שעלו בי עם קריאת הסיפור. שיהיה בהצלחה ובמזל טוב @}

[יער_ה*]

מדהימה! נראה לי שהפשטות שאת מתארת את זה לא מתארת את עומק החוויה..
הרבה מזל טוב, אושר, בריאות ונחת @} @}

[סמדר_נ*]

נמרה זה נפלא שאת צריכה ללחוץ, תלחצי כשאת מרגישה, אבל כדאי שתורידי את המכנסיים קודם".

(אני מבינה שבפעם הבאה לובשים שמלה?)
חיכיתי לסיפור הכתוב, ולא אכזבת!

[רוניתה_פיתה*]

אילו סיפורים יפים. למדתי והתחזקתי המון מדרכך.
את מדהימה!
תודה רבה ומזל טוב @}

[אוד_ליה*]

ואוו, כולי צמרמורות... @}
מזל טוב!
(עושה חשק ללדת שוב... וכבר נשבעתי שהשלישית תהיה האחרונה )

[בוחרת_באהבה*]

"כל העולם כולו מלא רחמים והרחמים גלויים לעיני כל",
קראתי עכשיו ברצף את כל הסיפורים שלך, העצובים והשמחים- התרגשתי ודמעתי איתך
עכשיו כשקראתי את זה אני לא יכולה להפסיק לבכות
כל העולם כולו מלא רחמים והרחמים גלויים לעיני כל
מזל טוב, שימשיך להיות לך טוב