סיפור הלידה של יעליל'ה
נשלח: 08 מרץ 2006, 23:13
דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה קיסרית
דף מוצנע
אפשר לומר שזה התחיל ביום שישי 12.8, שמונה ימים לפני התל"מ (20.8). היתה לי איזו "תחושת בטן" שהשבוע לא כדאי לוותר על הספונג'ה של שבת... בשבוע וחצי בערך שקדמו לזה היו לי כל מיני צירים מדומים; האינדיקציה הכי חזקה שלי לזה שהם מדומים היתה שאי-אפשר היה לתזמן אותם. עוד אינדיקציה היתה על-פי דברי המיילדת שלי: "ציר אמיתי צריך להרשים אותך". אז באותו יום שישי, בערך בחמש אחה"צ, הגיע ציר מרשים, שיכולתי לומר שיש לו התחלה אמצע וסוף ברורים, ובערך שעה אח"כ – עוד אחד כזה. התחלתי לרשום... עוד לא התרגשתי ובינתיים גם לא אמרתי מילה לבעלי. המשכתי כרגיל, אפיתי, בישלתי... הם באו באופן לא כ"כ סדיר במרווחים של בין חצי שעה לשעה. לפני שהלכתי לישון צלצלתי למיילדת, מינדי, עדכנתי אותה במתרחש ושאלתי אותה אם היא תהיה זמינה גם בלילה, למקרה ש... "כמובן, כמובן," היא ענתה לי בהתרגשות. אז הלכנו לישון. בעלי די בהכחשה, אני די בחוסר אמונה.
בערך בשלוש לפנות בוקר התעוררתי מציר. לא נוררררא כואב, אבל עובדה שהתעוררתי ממנו. בשירותים גיליתי שיצא הפקק, ובאותו רגע הבנתי שאני לא מדמיינת – אלה צירים אמיתיים. מאותו רגע כבר לא יכולתי לישון מההתרגשות, וקצת גם מהצירים, שכבר הגיעו כל רבע שעה בממוצע, עדיין מאוד לא סדירים. בערך בשמונה מינדי התקשרה והתרגשה מאוד לשמוע על הפקק. "ברגע שתרצי אותי, אני באה להיות איתך." מתוקה ומדהימה כזאת!
עד שבעלי התעורר העסקתי את עצמי בקיפול כביסה, שטיפת כלים וכהנה וכהנה, וכשהוא התעורר העברנו את הבוקר בכיף יחד, שיחקנו שש-בש (ניצחתי) כשכל עשר דקות בערך אני עוצרת לתנועות אגן מעגליות ונשימות והוא רושם תזמון. הצירים עדיין לא היו סדירים בכלל. הממוצע היה 10 דקות, אבל ההשתנות במשכי ההפוגות היתה רחבה למדי. התקשרתי להתייעץ עם מינדי המיילדת. היא אמרה שאי-אפשר לדעת ושאסמוך על האינטואיציה. "את רוצה שאבוא עכשיו?" – "לא, נראה לי שעוד לא." – "טוב, כשתרגישי שאת רוצה אותי שם, אל תהססי להרים טלפון, גם אם זה בעוד 3 דקות." – "טוב."
בצהריים הצירים נהיו קצת יותר אינטנסיביים וקצת יותר סדירים. קראתי למינדי בערך בשתיים. כשהיא הגיעה היה ציר בערך כל 5 דקות. היא מיששה לי את הבטן, לראות איפה הוא. "וואו, הוא ממש בכל מקום!" היא התפלאה. ואכן, הבטן שלי היתה כמו כדור נוקשה לגמרי, גם בין הצירים. במישושים קודמים במהלך מעקב ההריון שעשיתי איתה יכולנו לדעת בדיוק ובבירור איפה טוסיק, איפה גב, איפה גפיים. עכשיו ניחשנו, אבל ההרגשה היתה שהניחוש מספיק טוב. לא היתה סיבה לדאגה. הקשבנו לדופק של התינוק במכשיר דופלר, והוא היה תקין. גם לחץ הדם שלי. אחרי ששוחחנו קצת על ההרגשה והיא חזתה בכמה צירים, בדקנו פתיחה: 2.5 – 3 ס"מ. לא התאכזבתי, כי לא ציפיתי במיוחד. חוץ מזה, לא טיפחתי תקוות ללידה קצרה – רציתי להספיק להרגיש ולחוות (ואכן קיבלתי את מבוקשי, כפי שיתברר בהמשך)... המחיקה היתה 90% והראש עוד גבוה – מינוס 2. מינדי אמרה שצוואר הרחם קצת נוקשה, ושכדי לרכך אותו אני צריכה לזכור להשתדל להיות רפויה לגמרי בתוך הציר. היא הדריכה אותי איך לעשות את זה, וזה עשה הבדל מדהים בהרגשה. כבר אמרתי שהיא מדהימה?
כך זה המשיך והמשיך. צירים, צירים. צפופים למדי (5 דקות בממוצע, אח"כ התקדם ל-3 דקות בממוצע) וכואבים יחסית, אבל לא סדירים. בשלוש ומשהו הגיעה נעמה, חברה טובה שלי שילדה בבית פעמיים. בין הצירים די בילינו שלושתנו (אני, מינדי ונעמה; בעלי הלך לישון), שמענו מוסיקה ודיברנו. בחלק מהזמן נעמה בישלה לי אוכל "בשביל אחרי"...
ישבתי על כדור לידה – זה עזר לי מאוד. בזמן ציר נשענתי קדימה על כסא. מינדי ונעמה השתתקו וידעו לתת לי את המרחב להתכנס פנימה, ומינדי שמה לי יד על הגב ותמיד ידעה בדיוק איפה וכמה לחץ להפעיל. אמרתי למינדי: "מוזר, אבל אף-על-פי שהצירים האחרונים נעשו הרבה יותר כואבים, הרבה יותר קל לי להתמודד איתם." ומינדי ענתה שזה לא מוזר, אלה האנדורפינים – אותם הורמונים מופלאים שהגוף מפריש ככל שהכאב מתעצם. שמחתי וחיבקתי את עצמי ואמרתי לגוף שלי כמה שאני אוהבת אותו... הוי, אנדורפינים, חברים נהדרים... שמתי דיסק נהדר ("שאהבה נפשי", מוזיקת נשמה יהודית ששרה זמרת מדהימה בשם ניצן רון) ושרתי עם הדיסק בתוך הצירים, זה היה חזק ונהדר! מינדי היתה מבסוטית מההתמודדות שלי.
אחר הצהריים, בסביבות חמש, שוב בדקנו פתיחה. הצוואר כבר היה מחוק לגמרי, רך ודק ("כמו נייר" הגדירה מינדי), פתיחה 4 ס"מ. הצירים היו כואבבבבייייים... מינדי שאלה אם נראה לי שאני ארצה להיכנס בקרוב למים. אמרתי שעדיין לא, אבל מכיוון שאני יודעת שלוקח זמן לנפח ולמלא את הבריכה, כדאי להתחיל – כי כשאני ארצה מים, אני ארצה אותם מייד! אז נעמה ובעלי ניגשו למשימה. בערך בשש נכנסתי למים. זה פשוט לא ייאמן... איך אפשר להסביר את זה? בתוך המים אפשר כמעט ליהנות מהציר.
הייתי במים שעתיים (מינדי אמרה שלא כדאי להיות במים רצוף יותר מזה, כי זה יכול להאט את ההתקדמות), וכשיצאתי החוצה, הכאב של הצירים שוב נעשה קשה יותר. כל הזמן הזה הם עדיין היו בערך כל 3-4 דקות בממוצע, אבל מאוד לא סדירים. פעם 2 דקות, פעם 6 דקות, פעם 3 דקות וכו'... מדי שעה הקשבנו לדופק של התינוק בדופלר – והוא נשמע פשוט מצוין. כך זה נמשך... אחרי שירד החושך הלכתי עם בעלי ונעמה לטייל בשכונה, לנסות לקדם עניינים. עשינו טיול לא ארוך. זה התיש אותי, כי היו לי המון צירים בדרך, כל פחות משתי דקות נדמה לי. למרבה המזל, לא היו הרבה אנשים ברחוב, ולא הובכתי להישען על עצים / גדרות / בעלי ולגנוח. חזרנו הביתה אחרי כרבע שעה ובערך 10 צירים.
ב-23:30 שוב בדקנו פתיחה. תוך כדי שמינדי בדקה השתדלתי לא לחשוב על כלום, לא לקוות, לא לצפות... "עדיין ארבע." טוב. מה עושים? דבר ראשון מינדי הציעה סטריפינג (הפרדת קרומים), והסכמתי. זה בכלל לא כואב כמו שאומרים. אח"כ מינדי פתחה ספר הומיאופתיה וגם התייעצה עם הומיאופתית, והתאימה לי איזו תרופונת. שני הדברים לא עזרו. לקראת חצות הצירים החלו להיחלש וגם להתרחק בתדירות. הלכנו לישון: בעלי על הספה בחדר עבודה, מינדי על הספה בסלון, אני ונעמה במיטה הזוגית. הייתי עייפה לאללה, אבל כמובן שישנתי גרוע מאוד. שכבתי על צד שמאל, ובזמן ציר פשוט לא כ"כ ידעתי מה לעשות עם עצמי... כך שגם בין הצירים (הפוגות של 20 דקות, חצי שעה, רבע שעה, 40 דקות וכן הלאה) לא ישנתי יותר מדקות ספורות. קמתי הרבה לשירותים, וכאב לי כ"כ לשבת עד שלא ידעתי אם אני בתוך ציר או לא. הרגשתי לחץ נוראי כלפי מטה, וכמובן קיוויתי שהמשמעות שלו היא שיש לי יותר פתיחה... נעמה התעוררה הרבה פעמים ובכל פעם וידאה שאני בסדר, שאני לא צריכה כלום. בערך ב-3 לפנות בוקר הצירים החלו להתקרב שוב בתדירות וגם להיות ארוכים וכואבים יותר. בערך ב-4 הרגשתי שהעניינים חזרו לגמרי למסלול, וחשבתי בראש: "נראה לי שכדאי לשמוע דופק ובכלל בא לי שמינדי שוב תהיה לצדי, ערה." באותה שנייה מינדי התעוררה וניגשה אלי...
שמענו דופק. התינוק הרגיש מצוין. קטניל'ה שלי, בוא אלי כבר!
בוקר יום ראשון. בערך משש הצירים שוב חזקים מאוד, כל 3-6 דקות, לא מסודרים, הולכים ונהיים ארוכים יותר, הולכים ונהיים כואבים יותר. ביליתי עוד שעתיים נעימות בבריכה. ניסו לשכנע אותי לאכול (מאז יום האתמול אכלתי בעיקר קרטיבים ושתיתי תירוש), אבל לא היה לי תיאבון. בצהריים אני ונעמה יצאנו שוב לטייל, אבל היה נורא נורא חם, אז חזרנו תוך דקות. כשחזרנו אמרתי למינדי שאולי כדאי לקרוא לשרהל'ה.
[טוב, צריך הבהרה קטנה: שרהל'ה היתה אמורה ליילד אותי מלכתחילה, אבל בסוף סוכם שהיא לא תיילד אותי אלא תהיה נוכחת בלידה שלי כמלווה. אז למה לא קראנו לה עד אז? כי לא הרגשתי בחסרונה והרגשתי שמיותר לשנות את מערך הדברים. ולמה עכשיו כן רציתי אותה? כי הרגשתי שמוכרחים לשנות משהו... אולי קטניל'ה מחכה לה? היא כביכול השחקן היחיד שחסר על הסט... וההצגה לא מתחילה ולא מתחילה...]
מינדי אמרה שהיא חשבה על זה כבר לפני כמה שעות, אבל חיכתה שזה יבוא ממני. ביקשתי ממנה שהיא תצלצל לשרהל'ה בשבילי, והיא הסכימה. היא פירטה לשרהל'ה בטלפון מה קורה ושרהל'ה אמרה שהיא תבוא תוך שעה בערך. בינתיים שרהל'ה הציעה לי לעלות ולרדת במדרגות כשכפות הרגליים פונות החוצה (כמו צ'רלי צ'פלין). עשיתי את זה קצת, אבל מחוץ לדירה הממוזגת היה לי חם מדי, אז לא מיציתי את האפשרות הזאת עד הסוף. מינדי אמרה לי: "אומרים שהאנרגיה שהכניסה את התינוק פנימה היא זו שתוציא אותו, אז אני ונעמה נעשה סיבוב באוטו וניתן לכם פרטיות." כשהיא ראתה את הבעתי הנדהמת, היא הרגיעה אותי: "נו, קצת אהבה כדי להפריש אוקסיטוצין, לפחות קצת אינטימיות, קרבה..."
טוב. כך היה. זה לא עזר. להיפך, זה החליש את הצירים עוד יותר.
שרהל'ה הגיעה ומינדי ונעמה חזרו. דבר ראשון שרהל'ה אמרה שאני מוכרחה לאכול. אז אכלתי ממה שנעמה הכינה לי יום לפני כן. אח"כ שרהל'ה נתנה לי תמצית צמחים שאמורה לזרז ולהגביר מאוד את הצירים – וזה היה מגעיל כ"כ עד שהקאתי את זה... יחד עם כל האוכל. שתי המיילדות היו די מבסוטיות: "נראה שאיזה חסימה שם מתחילה להשתחרר..." כשהכוונה, כמובן, לחסימה נפשית. אני לא הרגשתי שיש איזה משהו נפשי שעוצר את הלידה, אבל אם זה מה שהמיילדות אומרות, הנחתי שהן צודקות. עוד לפני כן מינדי אמרה לי משהו שמאוד מצא חן בעיניי: היא שאלה אותי איזה שליש של ההריון היה לי הכי קשה מבחינה נפשית. עניתי לה ללא היסוס: השליש הראשון. אז היא סיפרה לי שאומרים ששלושת השלישים של ההריון מקבילים לשלושת השלבים של הלידה (צירים; לחיצות ויציאת התינוק; שליה). כלומר אם השליש הראשון של ההריון היה לי מאוד קשה נפשית, אולי זו הסיבה שהשלב הראשון של הלידה מתארך לי כ"כ. הייתי מבסוטית עד הגג: זה אומר שבלחיצות יילך לי בקלות, הרי כ"כ נהניתי בשליש השני של ההריון... (אז עוד לא ידעתי שהלידה הזאת בכלל לא תגיע ללחיצות). עוד רעיון שהיה למינדי בקשר למה עלול לעצור את ההתקדמות של הלידה מבחינת הנפש שלי, הוא שאולי אני עדיין קצת בחוסר קליטה או חוסר אמונה לעובדה שתיכף יהיה פה תינוק, תינוק אמיתי... לא הרגשתי שזה נכון – כבר כ"כ רציתי אותו, להחזיק אותו בידיים, להיניק אותו, וגם כל הזמן דיברתי אליו והזמנתי אותו וקראתי לו... אבל הייתי מוכנה לנסות הכל, אז ניגשתי לשידה שלו והתחלתי להוציא את הבגדים הקטנטנים המתוקים שכבר חיכו לו מכובסים ומקופלים והראיתי לבעלי איך נלביש אותו ואיך נטפל בו ואיך ננשק אותו ונחבק אותו תוך כדי, והרגשתי כ"כ חזק כמה שאני כבר רוצה שהוא יבוא!!! אבל גם זה לא עזר לקדם את הלידה. הפתיחה היתה עדיין 4 ס"מ. דרך אגב, כל שעה שמענו דופק עוברי בדופלר, והיה תקין לכל אורך הדרך. בינתיים מינדי דיברה בטלפון עם ההומיאופתית ונתנה לי עוד שני דברים. גם הם לא עזרו. ההומיאופתית ביקשה לדבר ישירות איתי. היא שאלה אותי כל מיני שאלות, בעצם די לא קשורות (לפחות בעיניי), ובסוף המליצה על עוד משהו שאמור לעזור לי לוותר על התסריטים, על השליטה, בעצם לשחרר. גם זה לא עזר. פתיחה 4.
שרהל'ה אמרה שאני מוכרחה לישון, למעשה פקדה עלי להיכנס למיטה. היא נשכבה לצדי ובכל ציר לחצה לי על הגב בצורה כזאת שמאוד מאוד עזרה לי "לצלול" ולהתנתק. עד מהרה נרדמתי.
כשפקחתי עיניים היה חושך בחוץ. מינדי ישבה מאחוריי. "שרהל'ה הלכה הביתה. גם נעמה. גם אני אלך הביתה. אני משאירה את כל הציוד שלי כאן, לא נוגעת בכלום. הדופלר כאן ואת כבר יודעת להשתמש בו בעצמך. תרימי טלפון כשתרגישי שיש בי צורך ואני אגיע מייד. בינתיים אני מציעה לך לנסות לחיות כרגיל, עד כמה שתצליחי. צאי קצת מהבית, לכו לים..."
זה קצת דיכא אותי, כי זה המחיש לי יותר מכל דבר אחר עד כמה הלידה שלי תקועה, אבל אני בחורה אופטימית. לא נתתי לזה להפיל אותי. נתתי למינדי חיבוק גדול ושלחתי אותה לדרכה. בהחלט שמחתי על כך שהדופלר נשאר איתי ואוכל להקשיב לדופק של קטניל'ה מתי שארצה.
טוב, חזר לי התיאבון אז החלטנו – אני ובעלי – לצאת לאכול במסעדה. בדרך צלצלנו להרגיע את ההורים (אחרי הכל, כבר יומיים רצוף לא היינו זמינים בשום טלפון). מצאנו מסעדה סינית קטנה וריקה לחלוטין, כך ששוב לא הובכתי לקום באמצע האוכל, לנענע אגן ולגנוח... המלצרית כמעט התעלפה, בטח חשבה שאני אלד לה שם במסעדה. אכלתי די מעט, אבל גם זה היה משהו. אח"כ הלכנו לים וצעדנו יחפים. זה היה כיף לא נורמלי! חזרנו הביתה והלכנו לישון כשהצירים באים כל שעה בערך, די חלשים יחסית למה שהיה במשך היום.
במהלך הלילה הצירים שוב התגברו בעוצמה ובתדירות. קמתי לפיפי המון פעמים, וגם את המעיים רוקנתי קצת. במהלך כל היום שקדם לזה כאב לי מאוד לשבת על האסלה, ובלילה זה נעשה עוד יותר מורגש: לחץ מטורף בכיוון הטוסיק. ידעתי שתמיד מדברים על לחץ כזה בהקשר של השלב השני, ולא הבנתי למה יש לי צירים ויש לי לחץ אבל אין לי צירי לחץ, ואני גם לא במצב שמתקרב לזה... לפנות בוקר הצירים שוב חזרו לתדירות של דקות ספורות – עדיין לא סדירים. הייתי כ"כ תשושה, שהצלחתי לישון – ממש לישון חזק – בהפוגות של דקות בין ציר לציר. בתחילת כל ציר התעוררתי משינה והסתכלתי בשעון, נדהמת לגלות שעברו רק 3 דקות... (או 7 או 2 וכו' וכו'). בהדרגה הצירים נעשו ארוכים יותר ויותר וההפוגות התקצרו. התמודדתי איתם די טוב – מה הפלא, כבר נהייתי מנוסה בזה, אחרי מאות על מאות של צירים – נשמתי לאט לאט וברוגע, השמעתי קולות נמוכים, התנועעתי, החלפתי תנוחות, דיברתי אל התינוק שלי וגם אל צוואר הרחם, בנסיונות לשכנע אותו להיפתח.
התאפקתי עד 10 וחצי בבוקר בערך ואז צלצלתי למינדי. אמרתי לה שלא תמהר, אני לא זקוקה לתמיכה בזמן הצירים, אבל אני מקווה שיש התקדמות אז שתבוא מתישהו בקצב שלה, לפי התחושה שלה. היא הגיעה ב-12 ובדקנו פתיחה. "הייתי רוצה להגיד חמש, אבל... תראי, זה כבר יותר ממה שהיה, אבל זה בערך ארבע... אם קודם זה היה קצת פחות מארבע, אז עכשיו זה שואף לארבע וחצי..." חמודה כזאת, מצד אחד לא רצתה לייאש אותי ומצד שני לא רצתה להרים לי ציפיות...
חיממנו שוב את המים בבריכה, ואחה"צ שוב נכנסתי פנימה. זה עזר לי מאוד לעבור את הצירים הארוכים, שהגיעו למשכים של 2 דקות ויותר. עדיין לא היתה שום סדירות, ולגבי הצפיפות – ובכן, התחושה היתה שלא הצירים סוחבים את הלידה, אלא שאני סוחבת את הצירים. היו תנוחות שאילו נשארתי בהן, הצירים היו נחלשים ומתרחקים, ולהיפך: השתדלתי לעשות רק דברים שלתחושתי יגבירו ויצפיפו את הצירים. בזמן שהייתי במים עיסיתי לעצמי את הפטמות נון-סטופ, כי חששתי שהמים יאטו את העניינים כמו ביום הקודם – וזה אכן הועיל בלשמור על הצפיפות של הצירים. אחרי שעתיים שוב נאלצתי לצאת מהמים.
בערך ב-18:30 פתאום הרגשתי שמשהו נוזל לי... הייתי על המיטה, ומייד ביקשתי מבעלי שיביא לי סדינית סופגת ("סופגנית" כזו של שקמה) וישים מתחתיי. מינדי הסתכלה. "טוב, פקעו לך קצת המים, לא כל השק כי זו כמות קטנה... רק השלפוחית שמתחת לראש של התינוק... אבל אולי זה יעזור לקדם את העניינים..." ואז, במבט קרוב יותר, המים נראו למינדי לא מספיק שקופים... היא ביקשה לבדוק אותי שוב. בזמן ששכבתי על הגב הרגשתי את התינוק מאוד גבוה בבטן, כאילו הוא עולה במקום לרדת, ממש עד כדי קושי בנשימה. היא משמשה אותי בפנים די הרבה זמן, בניסיון להעריך באמת מה פקע שם ואיפה בדיוק הראש. כשהיא הוציאה את היד, הפנים שלה נראו מהורהרות מאוד ולא שמחות בכלל. "טוב, תראי. הפתיחה לא זזה. המים קצת צבועים, כלומר מקוניאליים, אבל דלילים מאוד, והדופק בסדר – אמנם אנחנו לא שומעים אותו רצוף, אבל התינוק בסדר עכשיו ובעיניי צבע המים כשלעצמו הוא לא סיבה לדאגה כרגע. העניין הוא שיש עוד דברים. הראש עדיין גבוה מאוד, והוא יושב על צוואר הרחם בזווית שאני ממש לא אוהבת... הוא כאילו יושב שם לא נכון וכנראה בגלל זה הצוואר לא נפתח... כבר יש לחץ על הראש ונדמה לי שהרגשתי שם בצקת קטנה, שזה כשלעצמו לא מסוכן..." בשלב הזה היא הסבירה לי לאט לאט ובפירוט רב את כל הדברים שיכולים להיות הגורמים למצב – ממש הרצאה במיילדוּת. אני אציין את הדבר שהיא הימרה עליו כסביר ביותר: מנח עורף אחורי, כלומר במקום שהפנים של התינוק יפנו לכיוון הטוסיק שלי, הן פונות לכיוון הפנים שלי, ובמקום שהסנטר של התינוק יפנה לכיוון החזה שלו, הוא פונה הרחק מהחזה שלו (כמו חייל שעומד דום). זה התאים לכמה דברים שעד אז היו לנו בלתי מוסברים: הלחץ המטורף שהרגשתי לכיוון הטוסיק בעיקר בישיבה על כסא / אסלה, ה"גוש" שישב לי גבוה כל-כך בבטן עד שבשכיבה על הגב התקשיתי לנשום, העובדה שבהתחלה לא הצלחנו למצוא במישוש של הבטן איך בדיוק התינוק מונח... באותו זמן זה כבר נהיה יותר ברור: למעלה בבטן היה ה"גוש" הגדול הזה, שניחשנו שהוא טוסיק ורגליים מקופלות, ולמטה בבטן – כלום! בשבועות שלפני כן היה שם הגב, אבל בינתיים הוא הסתובב והגב שלו היה עכשיו קרוב יותר לגב שלי... ומכיוון שתינוקות בבטן הם מקופלים כאלה, לא היה מה להרגיש היכן שהיו הבטן החזה והידיים שלו. "טוב, עברנו על כל הגורמים האפשריים," אמרתי, "אז מה לגבי ההשלכות?" – "אילו זה היה רק המים, או רק חוסר ההתקדמות בפתיחה, או רק הזווית המוזרה של הראש, אולי לא הייתי אומרת את זה," פתחה מינדי, "אבל הצירוף של הדברים יחד... לדעתי כדאי לגשת לבית חולים." – "מה יעשו לי שם, לדעתך?" – "קודם כל תהיה אפשרות למוניטור רצוף, שלדעתי הוא חשוב בגלל המים הקצת צבועים. יכול מאוד להיות שירצו לתת לך פיטוצין, אבל כמו שהמצב נראה לי כרגע, את בכלל לא חייבת להסכים. פשוט שם תהיי בהשגחה של צוות רפואי וכל האמצעים יהיו זמינים למקרה שנצטרך אותם. אני אהיה שם איתך כל הזמן, אני לא זזה ממך." – "טוב. אני לא רוצה פיטוצין. אבל בואו ניסע," אמרתי. – "זה לא מצב חירום; את רוצה לחכות ולחשוב על זה?" – "לא. אם לבית חולים, אז עכשיו." – "טוב, לאן?"
אני גרה בקריות. בפגישה הראשונה ביני לבין מינדי סיכמנו שמכיוון שהיא עבדה ברוטשילד (בני ציון, חיפה) 10 שנים ומכירים אותה שם והיא מכירה שם את כולם ואת המערכת, לשם נתפנה אם יתעורר צורך. אבל מכיוון שזה לא היה מצב חירום, מינדי הציעה שהיא תעשה טלפונים ותבדוק מה המצב. אז המצב ברוטשילד היה שאין אף מיטה פנויה, עומס על חדרי הלידה, והמיילדות במשמרת (היא הכירה את כולן) בראש עוין לידות-בית ולא בעניין של לידות טבעיות. היא הרימה גם טלפון לד"ר אבנר שיפטן, קולגה מיילד-בית שעובד גם כרופא-מיילד בפורייה (הם די פרו-טבעיים בגישה וצוות חדרי לידה ידוע כמעולה) וביקשה ממנו לברר בשבילה בדיפלומטיות מי במשמרת בפורייה ואם יש מקום. תוך כמה דקות התקבלה תשובה: יש המון מקום, המיילדת האחראית במשמרת הערב היא רוזי. כשמינדי שמעה את השם רוזי, היא צווחה מרוב התרגשות ושמחה... מצוין! אז נוסעים לפורייה...
תיק לחדר לידה "למקרה ש-" היה לי, אבל מבולגן ולא בדיוק עם מה שבאמת צריך, ותיק למחלקה לא היה לי בכלל. התארגנו תוך עשר דקות בערך ויצאנו לדרך – אני ומינדי באוטו של מינדי, ובעלי באוטו שלנו. כמו שציפיתי שיקרה, הצירים הפסיקו לגמרי, אבל כל הדרך הרגשתי את אותו לחץ נוראי למטה. זה כאב מאוד, כמעט כמו צירים (רק בלי הפוגות). אני ומינדי שמענו בדרך רגאיי וקצת פטפטנו. הגענו תוך שלושת-רבעי שעה בערך, ונכנסנו לקבלה של חדרי לידה. רוזי קיבלה אותנו, ושמחה לראות את מינדי ממש כמו שמינדי שמחה לראות אותה. את העובדה שבאנו מלידת-בית היא קיבלה בהבנה מוחלטת. היא היתה מאוד אוהדת וחמה כלפיי, ומייד ידעתי שנסתדר מצוין.
טוב, השעה היתה עשר בערב. חיברו אותי למוניטור. כמו שהצירים נעלמו עם הכניסה לאוטו, כך הם התחדשו עם החיבור למוניטור – צפופים וחזקים (אבל לא סדירים). מינדי הסתכלה ואמרה, "תראי, הם נראים במוניטור בדיוק כמו שתיארת אותם: מגיעים לשיא על ההתחלה ויורדים לאט לאט לאט, ארוכים נורא..." הסתכלתי. זה באמת היה מוזר לראות באופן גראפי את מה שהרגשתי... כל הזמן פחדתי לחוות צירים בשכיבה על הגב, כי נורא הפחידו אותי בסיפורי זוועה על זה, והאמת שזה לא עד כדי כך נורא. מה שהיה נורא היה הלחץ של המתמרים של המוניטור על הבטן, במיוחד שעכשיו בשכיבה שוב הרגשתי את ה"גוש" הגבוה הזה שהקשה עלי לנשום. רוזי באה לבדוק פתיחה. "ארבע." בעקבות הבדיקה שלה יצאו לי עוד די הרבה מים (עדיין לא כמות ענקית, כלומר לא כל המים). לרוזי המים נראו שקופים לגמרי ולא צבועים בכלל. חוץ מזה עשו לי גם אולטרסאונד, שהראה את מה שמינדי חשבה: מנח עורף אחורי.
טוב, נתנו לי שני ניירות לחתום, אבל רוזי אמרה שאין להם שום משמעות כי במילא לא מסתכלים עליהם אז אפשר לדחות את זה לאח"כ ובינתיים שאתקלח ואעבור לחדר לידה. באמת חבל שבפורייה אין מקלחות בחדרים עצמם, כי חוץ מהפרט הזה החדר באמת סבבה. מיטה אחת בחדר די קטן, שזה טוב כי יש תחושה של אינטימיות ואם רוצים להתנועע קצת זה אפשרי (אי אפשר לרקוד בחדר, אבל למען האמת גם בבית לא הייתי זקוקה לזה...) שאלתי כמה מלווים יכולים להיות איתי, ורוזי אמרה שהנוהל של ביה"ח אומר מלווה אחד, אבל היא אחראית במשמרת ומבחינתה אין שום הגבלה, כמה שאני רוצה. אז מינדי ובעלי נכנסו איתי.
בחדר לידה שמו לי הכנה לאינפוזיה ורצו שאני אהיה מנוטרת רצוף. לא התווכחתי, אבל ביקשתי לא להיות על המיטה. "אין בעיה, רוצה כדור לידה?" – "כן!!!" שמחתי. הביאו אותו די מהר, אבל זה נראה לי כמו נצח (מה גם שלקח קצת זמן עד שהלבישו לכדור מין סדין עגול כזה), כי מאז שפקעו לי עוד מים הצירים נעשו ארוכים וחזקים כל-כך, שממש לא היו לי הפוגות בכלל. אפשר לומר שהיה לי ציר כל 3 דקות – באורך של 4 דקות. וכואבבבבבבייייייים!!! התיישבתי על הכדור וקצת הוקל לי. התגלגלתי עליו בעיגולים עדינים ופשוט כל הזמן נשמתי ונשפתי לאט לאט עם קולות נמוכים, פשוט כל העולם התבטל ונעלם חוץ מהנשיפות האיטיות האלה, זה היה הדבר היחיד שידעתי. ככה עברו עוד איזה שעתיים, שעתיים וחצי. וכל הזמן מינדי ובעלי איתי, אבל לא הייתי כ"כ מודעת לנוכחות שלהם. בינתיים רוזי הלכה הביתה ("אחזור בבוקר, בטח כבר תהיי במחלקה, אבוא לבקר אותך שם") והחליפה אותה מיילדת מקסימה בשם נורית. גם לה לא היה אכפת כמה מלווים יהיו איתי בחדר. טוב, מתישהו אחרי חצות בא רופא לבדוק פתיחה, ונאלצתי לעבור למיטה. כ"כ קיוויתי שהוא יגיד מספר אחר מ-4, כבר לא היה לי כוח, הייתי עייפה... אבל כמובן שהוא אמר את המספר הזה, שכבר התחלתי לשנוא. "תקראו בבקשה למרדים," אני אומרת ולא מאמינה שאני אומרת את זה – ובעלי עוד יותר לא מאמין שאני אומרת את זה ולוקח את זה ממש קשה. "את רוצה אפידורל?" שואלים אותי, כדי להיות בטוחים שהבינו. "כן, כן, הוא קרוב? הוא יכול לבוא מהר?" – "כן, כן, אל תדאגי." בחיים לא האמנתי שאבקש אפידורל, ועוד בלי שיציעו לי... אבל ידעתי שאני עושה את מה שנכון לי באותו רגע, ואפילו הייתי קצת גאה בעצמי שאני מצליחה לשמור על גמישות מנטלית.
בינתיים אני על המיטה, וחוץ מהצירים (שדווקא לא התגברו בשכיבה, חזקים "רק" כמו קודם) גם יש את ה"גוש" הזה החונק. בעלי התבאס שאני הולכת לסמם לו את הילד ויצא החוצה – זה לא הפתיע אותי, כי אני מכירה אותו כבר. היה לי קצת חבל, כי בשלושת הימים שעברו עד אז הוא היה כ"כ תומך ונפלא אלי, מעל לכל הציפיות (הוא טיפוס שמילים טובות לא באות לו בקלות, ובימים האלה נתן לי המון). מינדי קצת הזדעזעה מהתגובה שלו, ומייד חיזקה אותי: "את עושה את הדבר הנכון, את חייבת לישון, שיהיה לך כוח ללחוץ, אי אפשר להגיד שלא ניסית, את גיבורה, מעט מאוד נשים עברו כ"כ הרבה צירים כמוך ועוד בצורה הנפלאה שהתמודדת איתם... אני אדבר איתו..." – שהיא נפלאה ומדהימה כבר אמרתי?
טוב, בא המרדים. אני חייבת לציין אותו לטובה: הסביר כל פעולה הכי קטנה שעשה ופירט בדיוק מה עומד לקרות, בצורה סופר-נחמדה. אחרי שהוא סיים אפילו ביקשתי ממנו להפעיל לי את הרדיו (שהיה בחדר לידה כחלק מהציוד, מכשיר סי-די-טייפ-רדיו) ולחפש לי תחנה, והוא עשה את זה בחפץ-לב! בעקבות האפידורל לא יכולתי להזיז בכלל את רגל שמאל, וזה קצת הפחיד אותי, כי עוד קיוויתי להיות בתנועה בהמשך.
טוב, התכוננתי לישון. בינתיים בעלי דיבר בחוץ עם אמא שלי בטלפון. היא רצתה לדבר איתי, רצתה לבוא (בנסיעה מת"א). טוב, הרשיתי לה – בכל זאת כבר התגעגעתי... ובינתיים הלכתי לישון.
בין נים לנים העירו אותי לבדיקות פתיחה. אני כמובן כבר לא זוכרת את המספרים, השעות וכו', כי נימנמתי לא רע. באיזה שהוא שלב ביקשו את רשותי לפיטוצין. תליתי במינדי מבט שואל. "כדאי, כדאי." – "זה לא ישפיע איכשהו על התינוק?" – "כן, אולי זה יעזור לו לצאת... זה בסדר." טוב, תביאו פיטוצין... מהכאב של הצירים המלאכותיים כבר לא פחדתי, הרי הייתי עם אפידורל.
אז הביאו את הפיטוצין, ובהמשך הניטור של הצירים נראה להם לא אמין אז הם שמו לי מוניטור פנימי רק לצירים (לא לעובר, זה נשאר חיצוני בינתיים), אז כבר הייתי מחוברת לשלושה "חוטים". חוץ מזה היה לי גם קצת חום, אז איימו עלי גם באנטיביוטיקה, אבל בינתיים חיכו. ביקשתי מבעלי שישים לי את הדיסק של ניצן רון, שהבאנו מהבית, ולצליליו נרדמתי שוב. אמא שלי באה מתישהו והתיישבה לידי.
מוקדם בבוקר שוב העירו אותי, הקצב של הפתיחה לא מצא חן בעיניהם. כבר הגעתי לפתיחה של שמונה – !!! – אבל בקצב של רק סנטימטר בשעתיים, ועם הפיטוצין זה נראה להם מעט מדי. אז אמרו לי: אם עוד שעה לא תגיעי לתשע, זה קיסרי. אוי, אלהים... בבקשה... תעשה שתוך שעה אגיע לתשע...
לפחות החום ירד לי, אז לא נתנו לי אנטיביוטיקה. אגב, בינתיים רוזי חזרה (לא האמינה שאני עוד שם).
כעבור שעה באו לבדוק אותי – יש תשע!!! מינדי פרצה בצהלות שמחה, אמא שלי ובעלי שחררו אנחות רווחה עצומות, ורק אני כבר נהייתי טיפונת אפאתית. כבר הכנתי את עצמי נפשית טוב מדי. יופי, אמרתי לעצמי, אני אלד רגיל! – וזה נראה לי בלתי נתפס. כשבדקו אותי, הניטור של דופק העובר גם כן נראה להם לא אמין, אז הם רצו לשים מוניטור פנימי גם לעובר, שזה בעצם מתמר שמתחבר לו לראש וקצת מכאיב לו. התבאסתי קשות, אבל לא היתה ברירה. אז כבר הייתי מחוברת לארבעה חוטים. בינתיים ההשפעה של האפידורל הלכה ונחלשה, הלכה והתפוגגה. לא היה טעם לחדש את זה, כמובן, כי כבר התקרבתי כ"כ ללחיצות... ביקשתי שיעזרו לי להסתובב ולעמוד על שש. זה הקל על הלחץ הנוראי בחזה שהפריע לי לנשום, אבל אז חזר הלחץ העוד יותר נוראי לכיוון הטוסיק. רוזי שמה את היד שלה על הגב שלי ולחצה די חזק, וזה די עזר. לא הרשיתי לה להזיז את היד לשנייה. וכל הזמן ההשפעה של האפידורל נחלשת, כך שהכאב מתגבר ומתגבר... הרגשתי את הלחץ הזה יותר מאשר את הצירים. "אולי זה צירי לחץ ואני צריכה כבר ללחוץ?" שאלתי בתקווה. אבל רוזי ומינדי שללו את האפשרות לחלוטין, בגלל גובה הראש. "וחוץ מזה," הסבירה רוזי, "עוד יש לך שוליים". מינדי הציעה שהיא ורוזי ינסו לגרום לתינוק להסתובב למנח נורמלי. אז ניסו לסובב אותו בתוכי מבחוץ, וזה לא הלך. ניסו להחזיק אותו שלא יזוז ולסובב אותי מסביבו, ולרגע היה לי נדמה שזה עבד קצת, אבל – לא. לסובב אותו מבפנים אי אפשר היה, גם כי היו תקועים לי בפנים החוטים של המוניטורים הפנימיים, וגם כי הראש עוד היה נורא גבוה – התווכחו אם הוא באפס או בפלוס אחד, בדיעבד הסתבר שהוא היה באפס, כלומר ממש בתוך האגן. "אז מה עוד אפשר לעשות?" הרהרה רוזי. ומינדי אמרה שאם לא הייתי מחוברת לכל החוטים האלה, היה צריך לשים אותי על הרצפה ולגלגל אותי ימינה ושמאלה – כך היו עושים פעם... אבל כאמור, זו לא היתה אופציה. וכל הזמן הזה אני בכאבים איומים ובמין מצב נפשי כזה על סף יאוש, בלי שום סבלנות, בטח כל יולדת מגיעה להרגשה הזו מתישהו... ואני חושבת לי, "רק תגידו לי שהגעתי לעשר ואני יכולה ללחוץ, אני כבר אוציא אותו איכשהו, לא אכפת לי מנח עורף אחורי, מצדי שיהיה מצג עכוז, רק תגידו לי שהגעתי לעשר ואני מוציאה אותו..."
בדיוק בשלב הזה שוב מגיע רופא, הפעם רופא אחר. מסתכל על הצירים, מסתכל על הדופק, בודק פתיחה (עדיין שוליים), מסתכל עלי ואומר: "טוב, אז יש שתי אפשרויות. אפשר ללכת עכשיו לקיסרי, ואפשר לחכות עוד ארבע, חמש שעות ולראות מה יקרה..."
"עכשיו!!! עכשיו אני רוצה ניתוח!!!"
<כך זכרתי את זה כשכתבתי את הסיפור. אח"כ דנה ה, שהיתה נוכחת שם, הזכירה לי שאמרתי לרופא: אני רוצה ניתוח עכשיו ולא לחכות יותר, אבל אני בכל זאת צריכה כמה דקות להתאבל על הלידה שלי>
יום ג', 16.8.05, השעה קצת לפני עשר בבוקר, מתכוננים לניתוח. "קטניל'ה שלי," פניתי אל התינוק, "עוד מעט אנחנו סוף סוף נפגשים!" – "כן," אמרה מינדי, "באמת נפלא שאת יכולה לראות את הטוב שבזה... סוף סוף אחרי כל ההמתנה הזו תחזיקי אותו בידיים..."
איזו תמימות... גם מצדי וגם מצד מינדי... באמת האמנו שתוך חצי שעה הוא אצלי בידיים...
עד כאן – אפשר לומר שהחוויה היתה חיובית. כן, גם אחרי המעבר לבית החולים. יודעים מה? גם הניתוח עצמו לא היה חוויה שלילית במיוחד, אפילו שהרגשתי הרבה, ולקראת הסוף (ניקוי הרחם והסגירה) מאוד כאב לי. כל הזמן הזה לא פחדתי, שמרתי על אופטימיות ועל מצב רוח טוב יחסית לנסיבות. אבל אחרי שהוציאו את התינוקי שלי החוצה (זה קרה ב-10:14, הוא שקל 3510 ג') התחיל החלק הקשה של הלידה הזאת. הראו לי אותו לרבע שנייה, כמו הבהוב קצרצר (אני אפילו לא זוכרת את הפלאש הזה), ואחרי כמה דקות הכניסו אותו שוב, כולו עטוף, ורוזי החזיקה אותו כך שניגע לחי בלחי... זה היה רגע מרגש בטירוף, אבל אחרי חמש שניות שוב ניתקו בינינו וזה היה נורא!!!!!!!!!!! בניתוח הסתבר שהמים דווקא כן היו מקוניאליים (לא סמיכים), ולכן, למרות שהוא נתן צעקה חזקה כשהוציאו אותו ולמרות שבשני האפגרים הוא קיבל 9, היו חייבים לשאוב אותו ולחמצן אותו. טוב, כמה שעות יכולים לחמצן? הרבה. שמו אותי בהתאוששות. רעדתי קשות. חיממו אותי. וכל הזמן אני בוכה ובוכה. "איפה התינוק שלי? איפה התינוק שלי?" טוב, אני אקצר, כי רק לכתוב את זה מביא לי דמעות... אחרי שש שעות בערך בעלי גלגל אותי בכסא גלגלים לתינוקיה ונתנו לי לשים את הזרת שלי בכף היד שלו. הוא כבר לא היה בחמצן, אבל חיממו אותו, כי הוא היה קר. בטח, איך לא יהיה קר בלי חום הגוף של אמא??? טוב, בקיצור אחרי עוד שעתיים (סה"כ שמונה שעות, הקשות ביותר בכל הלידה הזו) הביאו לי אותו, אחרי שעשיתי צעקות וסקנדל (ככל שהיה לי כוח), והינקתי אותו...
נסיים בנימה חיובית: ההנקה זרמה בלי בעיות, למרות האפידורל ולמרות הניתוח. על הדיכאון שבא לי בעקבות הניתוק הזה בינינו התגברתי די מהר (אני עדיין קצת מקנאה בכל אישה בעולם שילדה רגיל, אבל זה יעבור לי, ובע"ה עוד אלד רגיל). בעלי קיבל את ה-high של אחרי הלידה במקומי, וכך תינוקיל'ה זכה באבא הכי מתלהב בהיסטוריה בערך. והוא תינוק בריא להפליא ברוך השם, והתאוששתי פיזית מהר מאוד, וביום השלישי כבר היינו בביות מלא (נשארנו בבית החולים שבוע, כי משום מה היה לי קצת חום, לא מצאו את הסיבה אבל הוא ירד אז שחררו אותי). ובברית שנינו היינו גיבורים ולא בכינו בכלל (!), וקראנו לו אוריה. וזהו... אנחנו מאושרים מאושרים מאושרים, מי היה מאמין שיש אושר כזה? ושאפשר לאהוב כ"כ הרבה...?
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה קיסרית
דף מוצנע
אפשר לומר שזה התחיל ביום שישי 12.8, שמונה ימים לפני התל"מ (20.8). היתה לי איזו "תחושת בטן" שהשבוע לא כדאי לוותר על הספונג'ה של שבת... בשבוע וחצי בערך שקדמו לזה היו לי כל מיני צירים מדומים; האינדיקציה הכי חזקה שלי לזה שהם מדומים היתה שאי-אפשר היה לתזמן אותם. עוד אינדיקציה היתה על-פי דברי המיילדת שלי: "ציר אמיתי צריך להרשים אותך". אז באותו יום שישי, בערך בחמש אחה"צ, הגיע ציר מרשים, שיכולתי לומר שיש לו התחלה אמצע וסוף ברורים, ובערך שעה אח"כ – עוד אחד כזה. התחלתי לרשום... עוד לא התרגשתי ובינתיים גם לא אמרתי מילה לבעלי. המשכתי כרגיל, אפיתי, בישלתי... הם באו באופן לא כ"כ סדיר במרווחים של בין חצי שעה לשעה. לפני שהלכתי לישון צלצלתי למיילדת, מינדי, עדכנתי אותה במתרחש ושאלתי אותה אם היא תהיה זמינה גם בלילה, למקרה ש... "כמובן, כמובן," היא ענתה לי בהתרגשות. אז הלכנו לישון. בעלי די בהכחשה, אני די בחוסר אמונה.
בערך בשלוש לפנות בוקר התעוררתי מציר. לא נוררררא כואב, אבל עובדה שהתעוררתי ממנו. בשירותים גיליתי שיצא הפקק, ובאותו רגע הבנתי שאני לא מדמיינת – אלה צירים אמיתיים. מאותו רגע כבר לא יכולתי לישון מההתרגשות, וקצת גם מהצירים, שכבר הגיעו כל רבע שעה בממוצע, עדיין מאוד לא סדירים. בערך בשמונה מינדי התקשרה והתרגשה מאוד לשמוע על הפקק. "ברגע שתרצי אותי, אני באה להיות איתך." מתוקה ומדהימה כזאת!
עד שבעלי התעורר העסקתי את עצמי בקיפול כביסה, שטיפת כלים וכהנה וכהנה, וכשהוא התעורר העברנו את הבוקר בכיף יחד, שיחקנו שש-בש (ניצחתי) כשכל עשר דקות בערך אני עוצרת לתנועות אגן מעגליות ונשימות והוא רושם תזמון. הצירים עדיין לא היו סדירים בכלל. הממוצע היה 10 דקות, אבל ההשתנות במשכי ההפוגות היתה רחבה למדי. התקשרתי להתייעץ עם מינדי המיילדת. היא אמרה שאי-אפשר לדעת ושאסמוך על האינטואיציה. "את רוצה שאבוא עכשיו?" – "לא, נראה לי שעוד לא." – "טוב, כשתרגישי שאת רוצה אותי שם, אל תהססי להרים טלפון, גם אם זה בעוד 3 דקות." – "טוב."
בצהריים הצירים נהיו קצת יותר אינטנסיביים וקצת יותר סדירים. קראתי למינדי בערך בשתיים. כשהיא הגיעה היה ציר בערך כל 5 דקות. היא מיששה לי את הבטן, לראות איפה הוא. "וואו, הוא ממש בכל מקום!" היא התפלאה. ואכן, הבטן שלי היתה כמו כדור נוקשה לגמרי, גם בין הצירים. במישושים קודמים במהלך מעקב ההריון שעשיתי איתה יכולנו לדעת בדיוק ובבירור איפה טוסיק, איפה גב, איפה גפיים. עכשיו ניחשנו, אבל ההרגשה היתה שהניחוש מספיק טוב. לא היתה סיבה לדאגה. הקשבנו לדופק של התינוק במכשיר דופלר, והוא היה תקין. גם לחץ הדם שלי. אחרי ששוחחנו קצת על ההרגשה והיא חזתה בכמה צירים, בדקנו פתיחה: 2.5 – 3 ס"מ. לא התאכזבתי, כי לא ציפיתי במיוחד. חוץ מזה, לא טיפחתי תקוות ללידה קצרה – רציתי להספיק להרגיש ולחוות (ואכן קיבלתי את מבוקשי, כפי שיתברר בהמשך)... המחיקה היתה 90% והראש עוד גבוה – מינוס 2. מינדי אמרה שצוואר הרחם קצת נוקשה, ושכדי לרכך אותו אני צריכה לזכור להשתדל להיות רפויה לגמרי בתוך הציר. היא הדריכה אותי איך לעשות את זה, וזה עשה הבדל מדהים בהרגשה. כבר אמרתי שהיא מדהימה?
כך זה המשיך והמשיך. צירים, צירים. צפופים למדי (5 דקות בממוצע, אח"כ התקדם ל-3 דקות בממוצע) וכואבים יחסית, אבל לא סדירים. בשלוש ומשהו הגיעה נעמה, חברה טובה שלי שילדה בבית פעמיים. בין הצירים די בילינו שלושתנו (אני, מינדי ונעמה; בעלי הלך לישון), שמענו מוסיקה ודיברנו. בחלק מהזמן נעמה בישלה לי אוכל "בשביל אחרי"...
ישבתי על כדור לידה – זה עזר לי מאוד. בזמן ציר נשענתי קדימה על כסא. מינדי ונעמה השתתקו וידעו לתת לי את המרחב להתכנס פנימה, ומינדי שמה לי יד על הגב ותמיד ידעה בדיוק איפה וכמה לחץ להפעיל. אמרתי למינדי: "מוזר, אבל אף-על-פי שהצירים האחרונים נעשו הרבה יותר כואבים, הרבה יותר קל לי להתמודד איתם." ומינדי ענתה שזה לא מוזר, אלה האנדורפינים – אותם הורמונים מופלאים שהגוף מפריש ככל שהכאב מתעצם. שמחתי וחיבקתי את עצמי ואמרתי לגוף שלי כמה שאני אוהבת אותו... הוי, אנדורפינים, חברים נהדרים... שמתי דיסק נהדר ("שאהבה נפשי", מוזיקת נשמה יהודית ששרה זמרת מדהימה בשם ניצן רון) ושרתי עם הדיסק בתוך הצירים, זה היה חזק ונהדר! מינדי היתה מבסוטית מההתמודדות שלי.
אחר הצהריים, בסביבות חמש, שוב בדקנו פתיחה. הצוואר כבר היה מחוק לגמרי, רך ודק ("כמו נייר" הגדירה מינדי), פתיחה 4 ס"מ. הצירים היו כואבבבבייייים... מינדי שאלה אם נראה לי שאני ארצה להיכנס בקרוב למים. אמרתי שעדיין לא, אבל מכיוון שאני יודעת שלוקח זמן לנפח ולמלא את הבריכה, כדאי להתחיל – כי כשאני ארצה מים, אני ארצה אותם מייד! אז נעמה ובעלי ניגשו למשימה. בערך בשש נכנסתי למים. זה פשוט לא ייאמן... איך אפשר להסביר את זה? בתוך המים אפשר כמעט ליהנות מהציר.
הייתי במים שעתיים (מינדי אמרה שלא כדאי להיות במים רצוף יותר מזה, כי זה יכול להאט את ההתקדמות), וכשיצאתי החוצה, הכאב של הצירים שוב נעשה קשה יותר. כל הזמן הזה הם עדיין היו בערך כל 3-4 דקות בממוצע, אבל מאוד לא סדירים. פעם 2 דקות, פעם 6 דקות, פעם 3 דקות וכו'... מדי שעה הקשבנו לדופק של התינוק בדופלר – והוא נשמע פשוט מצוין. כך זה נמשך... אחרי שירד החושך הלכתי עם בעלי ונעמה לטייל בשכונה, לנסות לקדם עניינים. עשינו טיול לא ארוך. זה התיש אותי, כי היו לי המון צירים בדרך, כל פחות משתי דקות נדמה לי. למרבה המזל, לא היו הרבה אנשים ברחוב, ולא הובכתי להישען על עצים / גדרות / בעלי ולגנוח. חזרנו הביתה אחרי כרבע שעה ובערך 10 צירים.
ב-23:30 שוב בדקנו פתיחה. תוך כדי שמינדי בדקה השתדלתי לא לחשוב על כלום, לא לקוות, לא לצפות... "עדיין ארבע." טוב. מה עושים? דבר ראשון מינדי הציעה סטריפינג (הפרדת קרומים), והסכמתי. זה בכלל לא כואב כמו שאומרים. אח"כ מינדי פתחה ספר הומיאופתיה וגם התייעצה עם הומיאופתית, והתאימה לי איזו תרופונת. שני הדברים לא עזרו. לקראת חצות הצירים החלו להיחלש וגם להתרחק בתדירות. הלכנו לישון: בעלי על הספה בחדר עבודה, מינדי על הספה בסלון, אני ונעמה במיטה הזוגית. הייתי עייפה לאללה, אבל כמובן שישנתי גרוע מאוד. שכבתי על צד שמאל, ובזמן ציר פשוט לא כ"כ ידעתי מה לעשות עם עצמי... כך שגם בין הצירים (הפוגות של 20 דקות, חצי שעה, רבע שעה, 40 דקות וכן הלאה) לא ישנתי יותר מדקות ספורות. קמתי הרבה לשירותים, וכאב לי כ"כ לשבת עד שלא ידעתי אם אני בתוך ציר או לא. הרגשתי לחץ נוראי כלפי מטה, וכמובן קיוויתי שהמשמעות שלו היא שיש לי יותר פתיחה... נעמה התעוררה הרבה פעמים ובכל פעם וידאה שאני בסדר, שאני לא צריכה כלום. בערך ב-3 לפנות בוקר הצירים החלו להתקרב שוב בתדירות וגם להיות ארוכים וכואבים יותר. בערך ב-4 הרגשתי שהעניינים חזרו לגמרי למסלול, וחשבתי בראש: "נראה לי שכדאי לשמוע דופק ובכלל בא לי שמינדי שוב תהיה לצדי, ערה." באותה שנייה מינדי התעוררה וניגשה אלי...
שמענו דופק. התינוק הרגיש מצוין. קטניל'ה שלי, בוא אלי כבר!
בוקר יום ראשון. בערך משש הצירים שוב חזקים מאוד, כל 3-6 דקות, לא מסודרים, הולכים ונהיים ארוכים יותר, הולכים ונהיים כואבים יותר. ביליתי עוד שעתיים נעימות בבריכה. ניסו לשכנע אותי לאכול (מאז יום האתמול אכלתי בעיקר קרטיבים ושתיתי תירוש), אבל לא היה לי תיאבון. בצהריים אני ונעמה יצאנו שוב לטייל, אבל היה נורא נורא חם, אז חזרנו תוך דקות. כשחזרנו אמרתי למינדי שאולי כדאי לקרוא לשרהל'ה.
[טוב, צריך הבהרה קטנה: שרהל'ה היתה אמורה ליילד אותי מלכתחילה, אבל בסוף סוכם שהיא לא תיילד אותי אלא תהיה נוכחת בלידה שלי כמלווה. אז למה לא קראנו לה עד אז? כי לא הרגשתי בחסרונה והרגשתי שמיותר לשנות את מערך הדברים. ולמה עכשיו כן רציתי אותה? כי הרגשתי שמוכרחים לשנות משהו... אולי קטניל'ה מחכה לה? היא כביכול השחקן היחיד שחסר על הסט... וההצגה לא מתחילה ולא מתחילה...]
מינדי אמרה שהיא חשבה על זה כבר לפני כמה שעות, אבל חיכתה שזה יבוא ממני. ביקשתי ממנה שהיא תצלצל לשרהל'ה בשבילי, והיא הסכימה. היא פירטה לשרהל'ה בטלפון מה קורה ושרהל'ה אמרה שהיא תבוא תוך שעה בערך. בינתיים שרהל'ה הציעה לי לעלות ולרדת במדרגות כשכפות הרגליים פונות החוצה (כמו צ'רלי צ'פלין). עשיתי את זה קצת, אבל מחוץ לדירה הממוזגת היה לי חם מדי, אז לא מיציתי את האפשרות הזאת עד הסוף. מינדי אמרה לי: "אומרים שהאנרגיה שהכניסה את התינוק פנימה היא זו שתוציא אותו, אז אני ונעמה נעשה סיבוב באוטו וניתן לכם פרטיות." כשהיא ראתה את הבעתי הנדהמת, היא הרגיעה אותי: "נו, קצת אהבה כדי להפריש אוקסיטוצין, לפחות קצת אינטימיות, קרבה..."
טוב. כך היה. זה לא עזר. להיפך, זה החליש את הצירים עוד יותר.
שרהל'ה הגיעה ומינדי ונעמה חזרו. דבר ראשון שרהל'ה אמרה שאני מוכרחה לאכול. אז אכלתי ממה שנעמה הכינה לי יום לפני כן. אח"כ שרהל'ה נתנה לי תמצית צמחים שאמורה לזרז ולהגביר מאוד את הצירים – וזה היה מגעיל כ"כ עד שהקאתי את זה... יחד עם כל האוכל. שתי המיילדות היו די מבסוטיות: "נראה שאיזה חסימה שם מתחילה להשתחרר..." כשהכוונה, כמובן, לחסימה נפשית. אני לא הרגשתי שיש איזה משהו נפשי שעוצר את הלידה, אבל אם זה מה שהמיילדות אומרות, הנחתי שהן צודקות. עוד לפני כן מינדי אמרה לי משהו שמאוד מצא חן בעיניי: היא שאלה אותי איזה שליש של ההריון היה לי הכי קשה מבחינה נפשית. עניתי לה ללא היסוס: השליש הראשון. אז היא סיפרה לי שאומרים ששלושת השלישים של ההריון מקבילים לשלושת השלבים של הלידה (צירים; לחיצות ויציאת התינוק; שליה). כלומר אם השליש הראשון של ההריון היה לי מאוד קשה נפשית, אולי זו הסיבה שהשלב הראשון של הלידה מתארך לי כ"כ. הייתי מבסוטית עד הגג: זה אומר שבלחיצות יילך לי בקלות, הרי כ"כ נהניתי בשליש השני של ההריון... (אז עוד לא ידעתי שהלידה הזאת בכלל לא תגיע ללחיצות). עוד רעיון שהיה למינדי בקשר למה עלול לעצור את ההתקדמות של הלידה מבחינת הנפש שלי, הוא שאולי אני עדיין קצת בחוסר קליטה או חוסר אמונה לעובדה שתיכף יהיה פה תינוק, תינוק אמיתי... לא הרגשתי שזה נכון – כבר כ"כ רציתי אותו, להחזיק אותו בידיים, להיניק אותו, וגם כל הזמן דיברתי אליו והזמנתי אותו וקראתי לו... אבל הייתי מוכנה לנסות הכל, אז ניגשתי לשידה שלו והתחלתי להוציא את הבגדים הקטנטנים המתוקים שכבר חיכו לו מכובסים ומקופלים והראיתי לבעלי איך נלביש אותו ואיך נטפל בו ואיך ננשק אותו ונחבק אותו תוך כדי, והרגשתי כ"כ חזק כמה שאני כבר רוצה שהוא יבוא!!! אבל גם זה לא עזר לקדם את הלידה. הפתיחה היתה עדיין 4 ס"מ. דרך אגב, כל שעה שמענו דופק עוברי בדופלר, והיה תקין לכל אורך הדרך. בינתיים מינדי דיברה בטלפון עם ההומיאופתית ונתנה לי עוד שני דברים. גם הם לא עזרו. ההומיאופתית ביקשה לדבר ישירות איתי. היא שאלה אותי כל מיני שאלות, בעצם די לא קשורות (לפחות בעיניי), ובסוף המליצה על עוד משהו שאמור לעזור לי לוותר על התסריטים, על השליטה, בעצם לשחרר. גם זה לא עזר. פתיחה 4.
שרהל'ה אמרה שאני מוכרחה לישון, למעשה פקדה עלי להיכנס למיטה. היא נשכבה לצדי ובכל ציר לחצה לי על הגב בצורה כזאת שמאוד מאוד עזרה לי "לצלול" ולהתנתק. עד מהרה נרדמתי.
כשפקחתי עיניים היה חושך בחוץ. מינדי ישבה מאחוריי. "שרהל'ה הלכה הביתה. גם נעמה. גם אני אלך הביתה. אני משאירה את כל הציוד שלי כאן, לא נוגעת בכלום. הדופלר כאן ואת כבר יודעת להשתמש בו בעצמך. תרימי טלפון כשתרגישי שיש בי צורך ואני אגיע מייד. בינתיים אני מציעה לך לנסות לחיות כרגיל, עד כמה שתצליחי. צאי קצת מהבית, לכו לים..."
זה קצת דיכא אותי, כי זה המחיש לי יותר מכל דבר אחר עד כמה הלידה שלי תקועה, אבל אני בחורה אופטימית. לא נתתי לזה להפיל אותי. נתתי למינדי חיבוק גדול ושלחתי אותה לדרכה. בהחלט שמחתי על כך שהדופלר נשאר איתי ואוכל להקשיב לדופק של קטניל'ה מתי שארצה.
טוב, חזר לי התיאבון אז החלטנו – אני ובעלי – לצאת לאכול במסעדה. בדרך צלצלנו להרגיע את ההורים (אחרי הכל, כבר יומיים רצוף לא היינו זמינים בשום טלפון). מצאנו מסעדה סינית קטנה וריקה לחלוטין, כך ששוב לא הובכתי לקום באמצע האוכל, לנענע אגן ולגנוח... המלצרית כמעט התעלפה, בטח חשבה שאני אלד לה שם במסעדה. אכלתי די מעט, אבל גם זה היה משהו. אח"כ הלכנו לים וצעדנו יחפים. זה היה כיף לא נורמלי! חזרנו הביתה והלכנו לישון כשהצירים באים כל שעה בערך, די חלשים יחסית למה שהיה במשך היום.
במהלך הלילה הצירים שוב התגברו בעוצמה ובתדירות. קמתי לפיפי המון פעמים, וגם את המעיים רוקנתי קצת. במהלך כל היום שקדם לזה כאב לי מאוד לשבת על האסלה, ובלילה זה נעשה עוד יותר מורגש: לחץ מטורף בכיוון הטוסיק. ידעתי שתמיד מדברים על לחץ כזה בהקשר של השלב השני, ולא הבנתי למה יש לי צירים ויש לי לחץ אבל אין לי צירי לחץ, ואני גם לא במצב שמתקרב לזה... לפנות בוקר הצירים שוב חזרו לתדירות של דקות ספורות – עדיין לא סדירים. הייתי כ"כ תשושה, שהצלחתי לישון – ממש לישון חזק – בהפוגות של דקות בין ציר לציר. בתחילת כל ציר התעוררתי משינה והסתכלתי בשעון, נדהמת לגלות שעברו רק 3 דקות... (או 7 או 2 וכו' וכו'). בהדרגה הצירים נעשו ארוכים יותר ויותר וההפוגות התקצרו. התמודדתי איתם די טוב – מה הפלא, כבר נהייתי מנוסה בזה, אחרי מאות על מאות של צירים – נשמתי לאט לאט וברוגע, השמעתי קולות נמוכים, התנועעתי, החלפתי תנוחות, דיברתי אל התינוק שלי וגם אל צוואר הרחם, בנסיונות לשכנע אותו להיפתח.
התאפקתי עד 10 וחצי בבוקר בערך ואז צלצלתי למינדי. אמרתי לה שלא תמהר, אני לא זקוקה לתמיכה בזמן הצירים, אבל אני מקווה שיש התקדמות אז שתבוא מתישהו בקצב שלה, לפי התחושה שלה. היא הגיעה ב-12 ובדקנו פתיחה. "הייתי רוצה להגיד חמש, אבל... תראי, זה כבר יותר ממה שהיה, אבל זה בערך ארבע... אם קודם זה היה קצת פחות מארבע, אז עכשיו זה שואף לארבע וחצי..." חמודה כזאת, מצד אחד לא רצתה לייאש אותי ומצד שני לא רצתה להרים לי ציפיות...
חיממנו שוב את המים בבריכה, ואחה"צ שוב נכנסתי פנימה. זה עזר לי מאוד לעבור את הצירים הארוכים, שהגיעו למשכים של 2 דקות ויותר. עדיין לא היתה שום סדירות, ולגבי הצפיפות – ובכן, התחושה היתה שלא הצירים סוחבים את הלידה, אלא שאני סוחבת את הצירים. היו תנוחות שאילו נשארתי בהן, הצירים היו נחלשים ומתרחקים, ולהיפך: השתדלתי לעשות רק דברים שלתחושתי יגבירו ויצפיפו את הצירים. בזמן שהייתי במים עיסיתי לעצמי את הפטמות נון-סטופ, כי חששתי שהמים יאטו את העניינים כמו ביום הקודם – וזה אכן הועיל בלשמור על הצפיפות של הצירים. אחרי שעתיים שוב נאלצתי לצאת מהמים.
בערך ב-18:30 פתאום הרגשתי שמשהו נוזל לי... הייתי על המיטה, ומייד ביקשתי מבעלי שיביא לי סדינית סופגת ("סופגנית" כזו של שקמה) וישים מתחתיי. מינדי הסתכלה. "טוב, פקעו לך קצת המים, לא כל השק כי זו כמות קטנה... רק השלפוחית שמתחת לראש של התינוק... אבל אולי זה יעזור לקדם את העניינים..." ואז, במבט קרוב יותר, המים נראו למינדי לא מספיק שקופים... היא ביקשה לבדוק אותי שוב. בזמן ששכבתי על הגב הרגשתי את התינוק מאוד גבוה בבטן, כאילו הוא עולה במקום לרדת, ממש עד כדי קושי בנשימה. היא משמשה אותי בפנים די הרבה זמן, בניסיון להעריך באמת מה פקע שם ואיפה בדיוק הראש. כשהיא הוציאה את היד, הפנים שלה נראו מהורהרות מאוד ולא שמחות בכלל. "טוב, תראי. הפתיחה לא זזה. המים קצת צבועים, כלומר מקוניאליים, אבל דלילים מאוד, והדופק בסדר – אמנם אנחנו לא שומעים אותו רצוף, אבל התינוק בסדר עכשיו ובעיניי צבע המים כשלעצמו הוא לא סיבה לדאגה כרגע. העניין הוא שיש עוד דברים. הראש עדיין גבוה מאוד, והוא יושב על צוואר הרחם בזווית שאני ממש לא אוהבת... הוא כאילו יושב שם לא נכון וכנראה בגלל זה הצוואר לא נפתח... כבר יש לחץ על הראש ונדמה לי שהרגשתי שם בצקת קטנה, שזה כשלעצמו לא מסוכן..." בשלב הזה היא הסבירה לי לאט לאט ובפירוט רב את כל הדברים שיכולים להיות הגורמים למצב – ממש הרצאה במיילדוּת. אני אציין את הדבר שהיא הימרה עליו כסביר ביותר: מנח עורף אחורי, כלומר במקום שהפנים של התינוק יפנו לכיוון הטוסיק שלי, הן פונות לכיוון הפנים שלי, ובמקום שהסנטר של התינוק יפנה לכיוון החזה שלו, הוא פונה הרחק מהחזה שלו (כמו חייל שעומד דום). זה התאים לכמה דברים שעד אז היו לנו בלתי מוסברים: הלחץ המטורף שהרגשתי לכיוון הטוסיק בעיקר בישיבה על כסא / אסלה, ה"גוש" שישב לי גבוה כל-כך בבטן עד שבשכיבה על הגב התקשיתי לנשום, העובדה שבהתחלה לא הצלחנו למצוא במישוש של הבטן איך בדיוק התינוק מונח... באותו זמן זה כבר נהיה יותר ברור: למעלה בבטן היה ה"גוש" הגדול הזה, שניחשנו שהוא טוסיק ורגליים מקופלות, ולמטה בבטן – כלום! בשבועות שלפני כן היה שם הגב, אבל בינתיים הוא הסתובב והגב שלו היה עכשיו קרוב יותר לגב שלי... ומכיוון שתינוקות בבטן הם מקופלים כאלה, לא היה מה להרגיש היכן שהיו הבטן החזה והידיים שלו. "טוב, עברנו על כל הגורמים האפשריים," אמרתי, "אז מה לגבי ההשלכות?" – "אילו זה היה רק המים, או רק חוסר ההתקדמות בפתיחה, או רק הזווית המוזרה של הראש, אולי לא הייתי אומרת את זה," פתחה מינדי, "אבל הצירוף של הדברים יחד... לדעתי כדאי לגשת לבית חולים." – "מה יעשו לי שם, לדעתך?" – "קודם כל תהיה אפשרות למוניטור רצוף, שלדעתי הוא חשוב בגלל המים הקצת צבועים. יכול מאוד להיות שירצו לתת לך פיטוצין, אבל כמו שהמצב נראה לי כרגע, את בכלל לא חייבת להסכים. פשוט שם תהיי בהשגחה של צוות רפואי וכל האמצעים יהיו זמינים למקרה שנצטרך אותם. אני אהיה שם איתך כל הזמן, אני לא זזה ממך." – "טוב. אני לא רוצה פיטוצין. אבל בואו ניסע," אמרתי. – "זה לא מצב חירום; את רוצה לחכות ולחשוב על זה?" – "לא. אם לבית חולים, אז עכשיו." – "טוב, לאן?"
אני גרה בקריות. בפגישה הראשונה ביני לבין מינדי סיכמנו שמכיוון שהיא עבדה ברוטשילד (בני ציון, חיפה) 10 שנים ומכירים אותה שם והיא מכירה שם את כולם ואת המערכת, לשם נתפנה אם יתעורר צורך. אבל מכיוון שזה לא היה מצב חירום, מינדי הציעה שהיא תעשה טלפונים ותבדוק מה המצב. אז המצב ברוטשילד היה שאין אף מיטה פנויה, עומס על חדרי הלידה, והמיילדות במשמרת (היא הכירה את כולן) בראש עוין לידות-בית ולא בעניין של לידות טבעיות. היא הרימה גם טלפון לד"ר אבנר שיפטן, קולגה מיילד-בית שעובד גם כרופא-מיילד בפורייה (הם די פרו-טבעיים בגישה וצוות חדרי לידה ידוע כמעולה) וביקשה ממנו לברר בשבילה בדיפלומטיות מי במשמרת בפורייה ואם יש מקום. תוך כמה דקות התקבלה תשובה: יש המון מקום, המיילדת האחראית במשמרת הערב היא רוזי. כשמינדי שמעה את השם רוזי, היא צווחה מרוב התרגשות ושמחה... מצוין! אז נוסעים לפורייה...
תיק לחדר לידה "למקרה ש-" היה לי, אבל מבולגן ולא בדיוק עם מה שבאמת צריך, ותיק למחלקה לא היה לי בכלל. התארגנו תוך עשר דקות בערך ויצאנו לדרך – אני ומינדי באוטו של מינדי, ובעלי באוטו שלנו. כמו שציפיתי שיקרה, הצירים הפסיקו לגמרי, אבל כל הדרך הרגשתי את אותו לחץ נוראי למטה. זה כאב מאוד, כמעט כמו צירים (רק בלי הפוגות). אני ומינדי שמענו בדרך רגאיי וקצת פטפטנו. הגענו תוך שלושת-רבעי שעה בערך, ונכנסנו לקבלה של חדרי לידה. רוזי קיבלה אותנו, ושמחה לראות את מינדי ממש כמו שמינדי שמחה לראות אותה. את העובדה שבאנו מלידת-בית היא קיבלה בהבנה מוחלטת. היא היתה מאוד אוהדת וחמה כלפיי, ומייד ידעתי שנסתדר מצוין.
טוב, השעה היתה עשר בערב. חיברו אותי למוניטור. כמו שהצירים נעלמו עם הכניסה לאוטו, כך הם התחדשו עם החיבור למוניטור – צפופים וחזקים (אבל לא סדירים). מינדי הסתכלה ואמרה, "תראי, הם נראים במוניטור בדיוק כמו שתיארת אותם: מגיעים לשיא על ההתחלה ויורדים לאט לאט לאט, ארוכים נורא..." הסתכלתי. זה באמת היה מוזר לראות באופן גראפי את מה שהרגשתי... כל הזמן פחדתי לחוות צירים בשכיבה על הגב, כי נורא הפחידו אותי בסיפורי זוועה על זה, והאמת שזה לא עד כדי כך נורא. מה שהיה נורא היה הלחץ של המתמרים של המוניטור על הבטן, במיוחד שעכשיו בשכיבה שוב הרגשתי את ה"גוש" הגבוה הזה שהקשה עלי לנשום. רוזי באה לבדוק פתיחה. "ארבע." בעקבות הבדיקה שלה יצאו לי עוד די הרבה מים (עדיין לא כמות ענקית, כלומר לא כל המים). לרוזי המים נראו שקופים לגמרי ולא צבועים בכלל. חוץ מזה עשו לי גם אולטרסאונד, שהראה את מה שמינדי חשבה: מנח עורף אחורי.
טוב, נתנו לי שני ניירות לחתום, אבל רוזי אמרה שאין להם שום משמעות כי במילא לא מסתכלים עליהם אז אפשר לדחות את זה לאח"כ ובינתיים שאתקלח ואעבור לחדר לידה. באמת חבל שבפורייה אין מקלחות בחדרים עצמם, כי חוץ מהפרט הזה החדר באמת סבבה. מיטה אחת בחדר די קטן, שזה טוב כי יש תחושה של אינטימיות ואם רוצים להתנועע קצת זה אפשרי (אי אפשר לרקוד בחדר, אבל למען האמת גם בבית לא הייתי זקוקה לזה...) שאלתי כמה מלווים יכולים להיות איתי, ורוזי אמרה שהנוהל של ביה"ח אומר מלווה אחד, אבל היא אחראית במשמרת ומבחינתה אין שום הגבלה, כמה שאני רוצה. אז מינדי ובעלי נכנסו איתי.
בחדר לידה שמו לי הכנה לאינפוזיה ורצו שאני אהיה מנוטרת רצוף. לא התווכחתי, אבל ביקשתי לא להיות על המיטה. "אין בעיה, רוצה כדור לידה?" – "כן!!!" שמחתי. הביאו אותו די מהר, אבל זה נראה לי כמו נצח (מה גם שלקח קצת זמן עד שהלבישו לכדור מין סדין עגול כזה), כי מאז שפקעו לי עוד מים הצירים נעשו ארוכים וחזקים כל-כך, שממש לא היו לי הפוגות בכלל. אפשר לומר שהיה לי ציר כל 3 דקות – באורך של 4 דקות. וכואבבבבבבייייייים!!! התיישבתי על הכדור וקצת הוקל לי. התגלגלתי עליו בעיגולים עדינים ופשוט כל הזמן נשמתי ונשפתי לאט לאט עם קולות נמוכים, פשוט כל העולם התבטל ונעלם חוץ מהנשיפות האיטיות האלה, זה היה הדבר היחיד שידעתי. ככה עברו עוד איזה שעתיים, שעתיים וחצי. וכל הזמן מינדי ובעלי איתי, אבל לא הייתי כ"כ מודעת לנוכחות שלהם. בינתיים רוזי הלכה הביתה ("אחזור בבוקר, בטח כבר תהיי במחלקה, אבוא לבקר אותך שם") והחליפה אותה מיילדת מקסימה בשם נורית. גם לה לא היה אכפת כמה מלווים יהיו איתי בחדר. טוב, מתישהו אחרי חצות בא רופא לבדוק פתיחה, ונאלצתי לעבור למיטה. כ"כ קיוויתי שהוא יגיד מספר אחר מ-4, כבר לא היה לי כוח, הייתי עייפה... אבל כמובן שהוא אמר את המספר הזה, שכבר התחלתי לשנוא. "תקראו בבקשה למרדים," אני אומרת ולא מאמינה שאני אומרת את זה – ובעלי עוד יותר לא מאמין שאני אומרת את זה ולוקח את זה ממש קשה. "את רוצה אפידורל?" שואלים אותי, כדי להיות בטוחים שהבינו. "כן, כן, הוא קרוב? הוא יכול לבוא מהר?" – "כן, כן, אל תדאגי." בחיים לא האמנתי שאבקש אפידורל, ועוד בלי שיציעו לי... אבל ידעתי שאני עושה את מה שנכון לי באותו רגע, ואפילו הייתי קצת גאה בעצמי שאני מצליחה לשמור על גמישות מנטלית.
בינתיים אני על המיטה, וחוץ מהצירים (שדווקא לא התגברו בשכיבה, חזקים "רק" כמו קודם) גם יש את ה"גוש" הזה החונק. בעלי התבאס שאני הולכת לסמם לו את הילד ויצא החוצה – זה לא הפתיע אותי, כי אני מכירה אותו כבר. היה לי קצת חבל, כי בשלושת הימים שעברו עד אז הוא היה כ"כ תומך ונפלא אלי, מעל לכל הציפיות (הוא טיפוס שמילים טובות לא באות לו בקלות, ובימים האלה נתן לי המון). מינדי קצת הזדעזעה מהתגובה שלו, ומייד חיזקה אותי: "את עושה את הדבר הנכון, את חייבת לישון, שיהיה לך כוח ללחוץ, אי אפשר להגיד שלא ניסית, את גיבורה, מעט מאוד נשים עברו כ"כ הרבה צירים כמוך ועוד בצורה הנפלאה שהתמודדת איתם... אני אדבר איתו..." – שהיא נפלאה ומדהימה כבר אמרתי?
טוב, בא המרדים. אני חייבת לציין אותו לטובה: הסביר כל פעולה הכי קטנה שעשה ופירט בדיוק מה עומד לקרות, בצורה סופר-נחמדה. אחרי שהוא סיים אפילו ביקשתי ממנו להפעיל לי את הרדיו (שהיה בחדר לידה כחלק מהציוד, מכשיר סי-די-טייפ-רדיו) ולחפש לי תחנה, והוא עשה את זה בחפץ-לב! בעקבות האפידורל לא יכולתי להזיז בכלל את רגל שמאל, וזה קצת הפחיד אותי, כי עוד קיוויתי להיות בתנועה בהמשך.
טוב, התכוננתי לישון. בינתיים בעלי דיבר בחוץ עם אמא שלי בטלפון. היא רצתה לדבר איתי, רצתה לבוא (בנסיעה מת"א). טוב, הרשיתי לה – בכל זאת כבר התגעגעתי... ובינתיים הלכתי לישון.
בין נים לנים העירו אותי לבדיקות פתיחה. אני כמובן כבר לא זוכרת את המספרים, השעות וכו', כי נימנמתי לא רע. באיזה שהוא שלב ביקשו את רשותי לפיטוצין. תליתי במינדי מבט שואל. "כדאי, כדאי." – "זה לא ישפיע איכשהו על התינוק?" – "כן, אולי זה יעזור לו לצאת... זה בסדר." טוב, תביאו פיטוצין... מהכאב של הצירים המלאכותיים כבר לא פחדתי, הרי הייתי עם אפידורל.
אז הביאו את הפיטוצין, ובהמשך הניטור של הצירים נראה להם לא אמין אז הם שמו לי מוניטור פנימי רק לצירים (לא לעובר, זה נשאר חיצוני בינתיים), אז כבר הייתי מחוברת לשלושה "חוטים". חוץ מזה היה לי גם קצת חום, אז איימו עלי גם באנטיביוטיקה, אבל בינתיים חיכו. ביקשתי מבעלי שישים לי את הדיסק של ניצן רון, שהבאנו מהבית, ולצליליו נרדמתי שוב. אמא שלי באה מתישהו והתיישבה לידי.
מוקדם בבוקר שוב העירו אותי, הקצב של הפתיחה לא מצא חן בעיניהם. כבר הגעתי לפתיחה של שמונה – !!! – אבל בקצב של רק סנטימטר בשעתיים, ועם הפיטוצין זה נראה להם מעט מדי. אז אמרו לי: אם עוד שעה לא תגיעי לתשע, זה קיסרי. אוי, אלהים... בבקשה... תעשה שתוך שעה אגיע לתשע...
לפחות החום ירד לי, אז לא נתנו לי אנטיביוטיקה. אגב, בינתיים רוזי חזרה (לא האמינה שאני עוד שם).
כעבור שעה באו לבדוק אותי – יש תשע!!! מינדי פרצה בצהלות שמחה, אמא שלי ובעלי שחררו אנחות רווחה עצומות, ורק אני כבר נהייתי טיפונת אפאתית. כבר הכנתי את עצמי נפשית טוב מדי. יופי, אמרתי לעצמי, אני אלד רגיל! – וזה נראה לי בלתי נתפס. כשבדקו אותי, הניטור של דופק העובר גם כן נראה להם לא אמין, אז הם רצו לשים מוניטור פנימי גם לעובר, שזה בעצם מתמר שמתחבר לו לראש וקצת מכאיב לו. התבאסתי קשות, אבל לא היתה ברירה. אז כבר הייתי מחוברת לארבעה חוטים. בינתיים ההשפעה של האפידורל הלכה ונחלשה, הלכה והתפוגגה. לא היה טעם לחדש את זה, כמובן, כי כבר התקרבתי כ"כ ללחיצות... ביקשתי שיעזרו לי להסתובב ולעמוד על שש. זה הקל על הלחץ הנוראי בחזה שהפריע לי לנשום, אבל אז חזר הלחץ העוד יותר נוראי לכיוון הטוסיק. רוזי שמה את היד שלה על הגב שלי ולחצה די חזק, וזה די עזר. לא הרשיתי לה להזיז את היד לשנייה. וכל הזמן ההשפעה של האפידורל נחלשת, כך שהכאב מתגבר ומתגבר... הרגשתי את הלחץ הזה יותר מאשר את הצירים. "אולי זה צירי לחץ ואני צריכה כבר ללחוץ?" שאלתי בתקווה. אבל רוזי ומינדי שללו את האפשרות לחלוטין, בגלל גובה הראש. "וחוץ מזה," הסבירה רוזי, "עוד יש לך שוליים". מינדי הציעה שהיא ורוזי ינסו לגרום לתינוק להסתובב למנח נורמלי. אז ניסו לסובב אותו בתוכי מבחוץ, וזה לא הלך. ניסו להחזיק אותו שלא יזוז ולסובב אותי מסביבו, ולרגע היה לי נדמה שזה עבד קצת, אבל – לא. לסובב אותו מבפנים אי אפשר היה, גם כי היו תקועים לי בפנים החוטים של המוניטורים הפנימיים, וגם כי הראש עוד היה נורא גבוה – התווכחו אם הוא באפס או בפלוס אחד, בדיעבד הסתבר שהוא היה באפס, כלומר ממש בתוך האגן. "אז מה עוד אפשר לעשות?" הרהרה רוזי. ומינדי אמרה שאם לא הייתי מחוברת לכל החוטים האלה, היה צריך לשים אותי על הרצפה ולגלגל אותי ימינה ושמאלה – כך היו עושים פעם... אבל כאמור, זו לא היתה אופציה. וכל הזמן הזה אני בכאבים איומים ובמין מצב נפשי כזה על סף יאוש, בלי שום סבלנות, בטח כל יולדת מגיעה להרגשה הזו מתישהו... ואני חושבת לי, "רק תגידו לי שהגעתי לעשר ואני יכולה ללחוץ, אני כבר אוציא אותו איכשהו, לא אכפת לי מנח עורף אחורי, מצדי שיהיה מצג עכוז, רק תגידו לי שהגעתי לעשר ואני מוציאה אותו..."
בדיוק בשלב הזה שוב מגיע רופא, הפעם רופא אחר. מסתכל על הצירים, מסתכל על הדופק, בודק פתיחה (עדיין שוליים), מסתכל עלי ואומר: "טוב, אז יש שתי אפשרויות. אפשר ללכת עכשיו לקיסרי, ואפשר לחכות עוד ארבע, חמש שעות ולראות מה יקרה..."
"עכשיו!!! עכשיו אני רוצה ניתוח!!!"
<כך זכרתי את זה כשכתבתי את הסיפור. אח"כ דנה ה, שהיתה נוכחת שם, הזכירה לי שאמרתי לרופא: אני רוצה ניתוח עכשיו ולא לחכות יותר, אבל אני בכל זאת צריכה כמה דקות להתאבל על הלידה שלי>
יום ג', 16.8.05, השעה קצת לפני עשר בבוקר, מתכוננים לניתוח. "קטניל'ה שלי," פניתי אל התינוק, "עוד מעט אנחנו סוף סוף נפגשים!" – "כן," אמרה מינדי, "באמת נפלא שאת יכולה לראות את הטוב שבזה... סוף סוף אחרי כל ההמתנה הזו תחזיקי אותו בידיים..."
איזו תמימות... גם מצדי וגם מצד מינדי... באמת האמנו שתוך חצי שעה הוא אצלי בידיים...
עד כאן – אפשר לומר שהחוויה היתה חיובית. כן, גם אחרי המעבר לבית החולים. יודעים מה? גם הניתוח עצמו לא היה חוויה שלילית במיוחד, אפילו שהרגשתי הרבה, ולקראת הסוף (ניקוי הרחם והסגירה) מאוד כאב לי. כל הזמן הזה לא פחדתי, שמרתי על אופטימיות ועל מצב רוח טוב יחסית לנסיבות. אבל אחרי שהוציאו את התינוקי שלי החוצה (זה קרה ב-10:14, הוא שקל 3510 ג') התחיל החלק הקשה של הלידה הזאת. הראו לי אותו לרבע שנייה, כמו הבהוב קצרצר (אני אפילו לא זוכרת את הפלאש הזה), ואחרי כמה דקות הכניסו אותו שוב, כולו עטוף, ורוזי החזיקה אותו כך שניגע לחי בלחי... זה היה רגע מרגש בטירוף, אבל אחרי חמש שניות שוב ניתקו בינינו וזה היה נורא!!!!!!!!!!! בניתוח הסתבר שהמים דווקא כן היו מקוניאליים (לא סמיכים), ולכן, למרות שהוא נתן צעקה חזקה כשהוציאו אותו ולמרות שבשני האפגרים הוא קיבל 9, היו חייבים לשאוב אותו ולחמצן אותו. טוב, כמה שעות יכולים לחמצן? הרבה. שמו אותי בהתאוששות. רעדתי קשות. חיממו אותי. וכל הזמן אני בוכה ובוכה. "איפה התינוק שלי? איפה התינוק שלי?" טוב, אני אקצר, כי רק לכתוב את זה מביא לי דמעות... אחרי שש שעות בערך בעלי גלגל אותי בכסא גלגלים לתינוקיה ונתנו לי לשים את הזרת שלי בכף היד שלו. הוא כבר לא היה בחמצן, אבל חיממו אותו, כי הוא היה קר. בטח, איך לא יהיה קר בלי חום הגוף של אמא??? טוב, בקיצור אחרי עוד שעתיים (סה"כ שמונה שעות, הקשות ביותר בכל הלידה הזו) הביאו לי אותו, אחרי שעשיתי צעקות וסקנדל (ככל שהיה לי כוח), והינקתי אותו...
נסיים בנימה חיובית: ההנקה זרמה בלי בעיות, למרות האפידורל ולמרות הניתוח. על הדיכאון שבא לי בעקבות הניתוק הזה בינינו התגברתי די מהר (אני עדיין קצת מקנאה בכל אישה בעולם שילדה רגיל, אבל זה יעבור לי, ובע"ה עוד אלד רגיל). בעלי קיבל את ה-high של אחרי הלידה במקומי, וכך תינוקיל'ה זכה באבא הכי מתלהב בהיסטוריה בערך. והוא תינוק בריא להפליא ברוך השם, והתאוששתי פיזית מהר מאוד, וביום השלישי כבר היינו בביות מלא (נשארנו בבית החולים שבוע, כי משום מה היה לי קצת חום, לא מצאו את הסיבה אבל הוא ירד אז שחררו אותי). ובברית שנינו היינו גיבורים ולא בכינו בכלל (!), וקראנו לו אוריה. וזהו... אנחנו מאושרים מאושרים מאושרים, מי היה מאמין שיש אושר כזה? ושאפשר לאהוב כ"כ הרבה...?
היום אני יכולה לומר בשמחה גדולה, שאני חופשייה! אני כבר יכולה לחשוב על דברים אחרים בהנקות הלילה. אני יכולה לחשוב על מה שבא לי ולא על הלידה! 
זהו, כנראה הייתי צריכה לעבד את זה כל-כך הרבה כדי להשתחרר, אבל זה סוף סוף מוצה והשתחרר (שחרור מסוים לפחות עד הויבק).