באופן טבעי

שלום לכולם,
איזה כיף, אני מתחילה!! (זה בטח יקח קצת זמן, איתכם הסליחה)

קודם כל קצת הקדמה (ואנסה לקצר):
לפני כמעט 4 שנים נכנסתי להריון עם הילד השלישי שלי.
במשך כל ההריון ממש עד הרגע שהתינוק שלי יצא לאוויר העולם הייתי מלאה בפחדים נוראיים לקראת הלידה.
לא היתה שום סיבה הגיונית לפחד, הייתי אחרי שתי לידות בית נפלאות, לא היו לי מעולם הסתבכויות ובכל זאת חייתי בפחד יומיומי במשך כל ההריון שלא אעמוד בכאב של הלידה הזאת ונוספו על זה מחשבות שהפחד שלי עלול לגרום לאיזו הסתבכות לא צפויה...
במשך כל הלידה המשכתי לפחד בין ציר לציר ואפילו בזמן הלחיצות עד שהוא יצא.
ב"ה הלידה עברה בטוב ללא בעיות.
כשהוא יצא בכיתי וקראתי שוב ושוב "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, אני לא מאמינה..."

עברו 3 שנים ושוב נכנסתי להריון
ושוב התחילו הפחדים.
הפעם היה לי ברור שאני לא הולכת לבלות 9 חודשים בפחד.
קודם כל התחלתי ללמוד את שיטת פאולה, שיטה שאורנה שיפרון הציעה לי ללמוד לפני כמה שנים בשביל כמה בעיות שונות שהיו לי מאז הלידה הראשונה שלי כמו למשל בריחת שתן וכד'...
הסתבר שהשיטה הזאת פתחה לי דלת לעולם שלם בכל הרמות, פיזית, נפשית, רגשית...
עוד גילוי מפתיע היה חותם ההווה של צפריר בשילוב עם רסקיו.
באחד הדפים על פחדים ראיתי שהוא מציע את השילוב הזה בשביל להתגבר על חרדה.
אני מודה שהייתי סקפטית מאד והתעלמתי מזה עד אחד הלילות הבאמת קשים שלי אחרי שלוש שעות שהייתי ערה בחרדה טוטאלית.
ממש במקרה היה לי כאן את החותם הזה, רסקיו יש לנו תמיד, אז ניסיתי.
תוך דקה החרדה נעלמה, נכנסתי למיטה ונרדמתי מיד. מאז הייתי צריכה לחזור על הפעולה הזאת רק עוד פעמיים במשך ההריון. פלא!

עם הלידות הקודמות לא עשיתי שום עבודת הכנה, פשוט הגעתי ללידה באופן הכי טבעי.
הפעם היה לי צורך אחר. כל הזמן חשבתי על הלידה והתכוננתי.

אחת התמונות שעלו לי והרגיעו אותי יותר מכל היתה תמונה שבה ראיתי את עצמי יולדת לבד באיזו מערה, רק אני, אלוהים והעובר.
כל פעם שהפחד עלה ודמיינתי את עצמי במערה הזאת הרגשתי רגיעה.
ככה התחלתי לתהות ברעיון של לידה ללא מיילדת.

מקשיבה לך בהשתאות... המשיכי! @}

מקשיבה לך בהשתאות... המשיכי!
מלכה.

קוראת...@}

אוי כמה חיכיתי!
@}

מקשיבה לך @}

גם אני קוראת @}

תודה לכולכן, ממשיכה...

...ככה התחלתי לתהות ברעיון של לידה ללא מיילדת.
מהלידה השניה שלי אנחנו מגלגלים את הרעיון בינינו אני ודוד אבל אף פעם לא באמת הרגשנו מוכנים לזה.
אחרי הלידה השלישית הסתכלנו אחד על השני ואמרנו "פעם הבאה אפשר לעשות את זה בעצמינו"
פשוט ראינו שמלידה ללידה אנחנו נעזרים במיילדת פחות ופחות.
אבל - בין להגיד את זה אחרי שהכל נגמר ועבר בשלום לבין להחליט על זה מראש ללידה הזאת היתה דרך לעשות.

גם אני קוראת בשקיקה

גם אני קוראת
איזה כיף. @}

זאת אני..

יום אחד דוד שאל אותי מה המחשבות שלי בקשר ללידה (עד אז לא העזתי להעלות בפניו מה עובר לי בראש) ונדמה לי שחצי בצחוק העלה את הרעיון של ללדת לבד.
מיד תפסתי את ההזדמנות וסיפרתי לו על התמונה שיש לי בראש על הלידה במערה וכמה היא מנחמת אותי...
הוא קצת נבהל אבל אמר לי בואי נחשוב על זה (הייתי בחדש שישי נדמה לי).

המשכתי עם שיעורי הפאולה והרגשתי שבכל שיעור אני מתכוננת ללידה שלי.
הכל התחבר לי ללידה.
היה לי שיעור אחד מאד חזק שבו התגברתי על כאב שהיה לי רק על ידי התבוננות שקטה למקום, נשימה לשם ופתיחה של האיזור.
חזרתי מאד מאד מרוגשת, הייתי בטוחה מאותו היום שאני יכולה לעבור לידה אחרת לגמרי.
לידה מרוכזת פנימה, שקטה ולא כואבת.
זה נתן לי דחיפה נוספת של אומץ וכל החרדות שעוד נשארו לגבי הכאב נעלמו מאותו יום כלא היו (עוד מצאתי לאורך הדרך כל מיני דברים שונים לפחד מהם או לפחות להיות מוטרדת מהם).

גם אני קוראת @}

המשכנו אני ודוד כל אחד בשלו בחודשים שחלפו.
לדוד יש שתי פתיחות גדולות של תערוכות (הוא צייר) בתחילת יוני והוא עבד בקדחתנות לקראתם יום ולילה.
ואני עבדתי עם עצמי במדיטציות והתבוננות פנימה ונשימות בכל רגע פנאי שיכולתי למצוא.
לא התראינו הרבה בחודשים האילו אבל כשהנושא עלה של לידה לבד ראיתי שלא קל לו עם זה.
לא דיברנו על זה הרבה,
אני בתוך עצמי גם לא הייתי בטוחה בזה ולא רציתי להטריד אותו.
חוץ מזה שמתי לב שאני מחכה שהוא יקח את המושכות בידיים שלו ולא רק שיתן את הסכמתו אלא יוביל.
הפחד העיקרי שלי היה שיקרה אסון בלידה ואחר כך הוא יאשים אותי לנצח.
כעסתי על עצמי על זה, לא פחדתי שמשהו רע באמת יקרה בלידה עצמה, פחדתי בעיקר שהוא יאשים אותי ויכעס וישנא אותי...
ומכיוון שידעתי שזה אישיו שיש לי תמיד מולו, שאני פוחדת לקחת אחריות על מצבים והחלטות פן יתגלה שטעיתי ואז אהיה אני האשמה במצב החלטתי שזאת רק הזדמנות לעבוד בדיוק על הדבר הזה.
המשכתי להתחזק בתוכי ולבדוק לעומק מאיזה סיבות אני בוחרת ללדת ללא מיילדת והשתדלתי להשאיר את הדלת פתוחה כל הזמן לשינוי בבחירה אם אני מוצאת שזה כבר לא מתאים לי.

העניין עם הלידה לבד היה שהרגשתי שעל ידי זה שאני לוקחת עלי את מלוא האחריות וההקשבה פנימה לעצמי ללא אפשרות לסמוך על מישהו מבחוץ שיכוון, שירגיע, שידריך אותי... אני מתמלא באומץ וביטחון לקראת הלידה וזה חיזק אותי מאד.

כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש יום יום, מחשבות קשות כמו-
איזה חוצפה יש לי לחשוב שאני יכולה לעשות את זה בעצמי ללא איש מקצוע?
או שמשהו רע יקרה לי או לתינוק כעונש על ההחלטה הזאת.
ועוד ועוד...
ניסיתי להתבונן כל הזמן פנימה להפריד בין הפחד למשהו שאולי יכול להיות אינטואיציה... לא מלאכה קלה.

אופס היא התעוררה, נמשיך אחר כך.

היא

מרגש

(שם מקסים בחרתם.....)

מרגש
קוראת גם @}

גם אני קוראת.
בהערצה.

וואוו עדינה,
כמה חיכיתי לקרוא את הסיפור!
שאני לוקחת עלי את מלוא האחריות וההקשבה פנימה לעצמי ללא אפשרות לסמוך על מישהו מבחוץ שיכוון, שירגיע, שידריך אותי... אני מתמלא באומץ וביטחון לקראת הלידה וזה חיזק אותי מאד.
אני מרגישה כמה זה נכון, לא רק לגבי הלידה, אלא בכלל.
תמשיכי לכתוב... קשה לחכות (-:

מחכה שמוע עוד... איזה מרגש!
@}

מזל טוב מזל טוב מזל טוב!
קוראת בהערצה ובהתרגשות

@}@}@}

איזה אמיצה את. ואיך את מיטיבה לתאר את הפחדים העמוקים ללא פחד.
מרגש לקרוא. מזל טוב.

מדהימה את,
מחכה לקרוא את סיפור הלידה...
<הי תינוקת קחי ציצי ולכי לישון !>

מחכה לקרוא את סיפור הלידה...
אנחנו מתקרבים!
(אני לא יודעת לתמצת אז סליחה מראש)

היה כאן הערב רופא ילדים לבדוק אותה ואמר שהיא מושלמת.
נכון!!!!!!!!!!!!
אני מאוהבת לגמרי

קוראת בהתרגשות!

זה אישיו שיש לי תמיד מולו, שאני פוחדת לקחת אחריות על מצבים והחלטות פן יתגלה שטעיתי ואז אהיה אני האשמה במצב החלטתי שזאת רק הזדמנות לעבוד בדיוק על הדבר הזה.
את מעוררת השראה @}

_היא מושלמת.
נכון!!!!!!!!!!!!
אני מאוהבת לגמרי_

מזדהה....אחחח תנשקי אותה ושוב מזל טוב !

טוב, הולכת לישון עכשיו אבל רוצה להודות לכל הקוראות, קוראים (אם יש (-:),
כיף לקבל את כל התגובות שלכם!
מקווה להמשיך מחר.
לילה טוב

שלום לך

מקסים @}

הי עדינה!
עוקבת אחריך כבר הרבה זמן
ראשית מזל טוב וכל הכבוד

גם בתוך תוכי יש איזה חלום כזה ללדת ללא מיילדת.
הסיפור שלך, שאני כבר מחכה להמשכו, ממש נותן לי השראה

האם אפשר לדעת עם איזו מיילדת התייעצתם?

את כותבת בצורה מאד פתוחה ואני מעריכה אותך על כך. אותי החשיפה מרתיעה.
החשיפה שלך נותנת (לי לפחות) הרבה כח.

הנה דוגמא להתמכרות קלאסית:
רגע לפני שאני יוצאת מהבית לימודים, תראי מה השעה, נכנסתי לקרוא מה עדכנת בלילה.

מזל טוב עדינה יקרה
מחכה לקרוא את ההמשך

קוראת בשקיקה ובדילוגים..
כמו ספר שהצצתי בסופו..ועכשיו אפשר לקרוא בנחת..
נשיקות אוהבות

יש לי צירים נעימים מלקרוא אותך

בשם פאולה, ימימה והרבנית פישר: אנא המשיכי!
אוהבתותך

^קטי

קוראת בשקיקה ובהתרגשות! @}

אֶה! רק עכשיו ראיתי את הדף!
וגם אני קוראת בשקיקה ובהתרגשות ומחכה להמשך.

גמני קוראת בשקיקה. בדיוק ספרתי היום לחברה, בהריון אחרי שני בנים שחוששת שתתאכזב מבן שלישי, שעם קצת מאמץ ונכונות יש כאלה שמקבלות בסוף את הבת המיוחלת...

קוראת בשקיקה ובהתרגשות!
איזה כיף!!!
תודה

במשך החודשיים האחרונים של ההריון הייתי בבית כמעט כל יום כל היום.
לא רציתי ללכת לשום מקום,
רציתי רק לשבת בבית, להיות בשקט ולהתכוונן ללידה.
לפעמים היה לי קשה עם הילדים כי לא היתה לי סבלנות אליהם רציתי להסתגר/להתכנס פנימה בחדר שלי כל היום ולדבר עם העוברית שכבר הייתי מאוהבת בה לגמרי ולפעמים מצאתי שקט פנימי שאיפשר לי להיות פנויה לילדים ולהנות איתם אבל זה לא היה לי קל.

היו לי כל הזמן פחדים שונים שעלו, הייתי מודעת לזה שכל פעם פחד אחד מחליף פחד אחר.
למשל יום אחד נכנס לי לראש שאולי הראש של העוברית לא למטה על אף שהמיילדת שהיינו אצלה בדקה אותי ואמרה שהראש למטה רק שבועיים קודם לכן.
ישבתי עם עצמי בחדר, בשקט, הסתכלתי פנימה לתוך הבטן בריכוז והקשבה וראיתי שהראש במקום הנכון אבל זה לא הספיק לי.
אחרי שבוע של דאגה הולכת וגוברת החלטתי ללכת לקופ"ח ולבדוק.
הכל היה בסדר.

אחרי שעברתי את התאריך המשוער (וידעתי בדיוק את יום ההתעברות) נכנסתי לזמן המתנה.
ואז גם התחלתי להיות מוטרדת כי לא הרגשתי שהגוף שלי מוכן בכלל ללידה, מבחינה פיזית אני מתכוונת.
הרגשתי קטנה (הבטן קטנה וכל מי שראה אותי אמר שאני בכלל לא נראית בסוף הריון) וקלה כאילו אני רק בחדש שישי.
אחרי שבועיים של המתנה התחלתי להרגיש פתאום מוכנה, רוצה להיות בעבר השני של הלידה.
הראש כל הזמן עבד ואני עשיתי הרפיות כדי להרגיע.
ההרפיות שלמדתי לעשות בזמן הזה הן מתנה ענקית עבורי, אני משתמשת בהם גם בימים אילו כאשר אני לא יכולה לישון מרב התרגשות והן משקיטות אותי מיד.

אני רוצה רק לציין שכל הזמן, כמעט כל יום אם לא כמה פעמים ביום הייתי מתיישבת לי בתוך החדר שלי לבד ומקשיבה פנימה לבדוק אם הכל בסדר איתי ועם העובר ותמיד תמיד קיבלתי את אותה התשובה שהכל בסדר גמור.
התחלתי לדבר או לתקשר עם העובר שלי דרך העבודה שלי בשיטת פאולה.
בהתחלה היה לי קשה מאד להרגיש משהו אבל עם הזמן התחלתי להתחבר לאיזה קול פנימי והרגשתי שאני מנהלת שיחות מרתקות עם העובר או אלוהים או עצמי או עם מי יודע מי וזה גם לא היה לי חשוב העיקר שזה גרם לי להרגשה נפלאה.

עדינה את ממש מעוררת השראה.
תודה לך@} את מדהימה בעניי, התהליך שאת עברת ועוברת מדהים בעניי @}

טוב, אז ללידה עצמה -
(מקווה שיש לכן סבלנות לכל הפרטים האילו, מנסה לקצר ולא ממש מצליחה )

לילה של יום ראשון -
התעוררתי בשלוש לפנות בקר הלכתי לעשות פיפי וניגבתי הפרשה חומה.
איזו התרגשות, זה בדרך...!
אחרי רגע עלה הפחד המוכר הזה, אולי זה לא סימן טוב? אולי משהו לא בסדר...?
חזרתי למיטה והראש התחיל לעבוד, עשיתי הרפיה, נרגעתי אבל משהו יותר חזק כבר לקח את כל המקום.
כבר לא יכולתי לחזור לישון, כמו כדור פינג פונג ניזרקתי בין התרגשות לחרדה עד הבקר.

תודה אסנת

עם הזמן התחלתי להתחבר לאיזה קול פנימי והרגשתי שאני מנהלת שיחות מרתקות עם העובר או אלוהים או עצמי או עם מי יודע מי וזה גם לא היה לי חשוב העיקר שזה גרם לי להרגשה נפלאה.
מכירה את זה !
גם אני בהריון הזה דיברתי עם התינוקת,נתתי לה שם עוד לפני הלידה (חלק מהשם) והרגשתי אותה ממש.
(אולי זה אפשרי רק עם בנות ??)
אפילו היה לילה אחד שראיתי אותה ממש בחלום שהיא בת כמה חודשים ועכשיו אני יודעת שזאת באמת היתה היא.
נסחפתי....
תמשיכי,תמשיכי...אין לי סבלנות לחכות יותר

קטעים! רק עכשיו הבנתי שזה דף שלך ואני פה, אז תוך כדי קריאה שמחתי שפספסתי ואוכל לקרוא ברצף...
אבל איפה? אפילו צירים עוד אין פה P-:

מרתק. את כותבת כל כך יפה.

וכמובן הרבה מזל טוב.

איזה כיף לקרוא
ילדתי את לידתי הראשונה בבית, מאד רציתי ללדת לבד, אך לא מצאתי בי החלטה נחושה וברורה
אם על לידת הבית יכולתי לקחת אחריות מלאה ,על לידה לבד לא והתגנבו חששות למרות שבסוף הייתי לבד עם בנזוגי עד השעה וחצי האחרונות
כל סיפור שאני קוראת מחזק אותי לקראת הלידה הבאה -שאני יכולה
תודה
מחכה בצפייה להמשך.....

אוי איזה עיתוי מושלם בשבילי לקרוא סיפור לידה כזה!
אנא המשיכי ואל תקצרי!
את מקסימה.

מקווה שיש לכן סבלנות לכל הפרטים האילו

את לא רצינית נכון? הפרטים האלו חיוניים לסיפור! אז אל תנסי לקצר ושחררי את כל מה שרוצה לצאת

אני באופן אישי ממש אוהבת את הפרטים הקטנים, כשמישהו מספר לי סיפור אני תמיד עוצרת אותו ומתעכבת עליהם אם הוא לא עשה זאת בעצמו

כמו סופרת מתח מנוסה את עוצרת אותנו בשיא הציפייה.
אהבתי את זה:
כמו ספר שהצצתי בסופו..ועכשיו אפשר לקרוא בנחת..

קוראת בשקיקה ובהתרגשות!
ומזל טוב כמובן @}@}@}

איזו מדהימה את! תמשיכי עם כלללל הפרטים @}

תודה בנות על החיזוקים,
אז אספר כמו שזה יוצא לי וכמו שאני רוצה.
תודה לכולכן

דפנה את יכולה ליצור איתי קשר במייל -
[email protected]

(עוקבת אחריךך באהבה רבה אבל המשפט הזה גרם לי לצאת מהצללים... )
עם הזמן התחלתי להתחבר לאיזה קול פנימי והרגשתי שאני מנהלת שיחות מרתקות עם העובר או אלוהים או עצמי או עם מי יודע מי וזה גם לא היה לי חשוב העיקר שזה גרם לי להרגשה נפלאה.
נזכרתי איך בהריון עם רוני כל פעם שהפסקתי להרגיש תנועות והייתי נכנסת ללחץ הייתי משדרת לה שתתן לי סימן חיים ותוך זמן נורא קצר היא היתה נותנת לי אותו. לא שיתפתי בזה אף אחד כיוון שהבנתי שזה מין הסתם נשמע הזוי לגמרי שאפשר לתקשר ברמות כאלה עם העובר אבל זו היתה הרגשה מדהימה של קשר ותקשורת כל-כך נקיים, ברורים ומדוייקים...

מחבקת אותך ואת הבת הנפלאה שלך

אז צעד אחד קטן אחורה,
בשבועיים האילו שעברו לאחר התאריך המשוער חשתי ציפייה הולכת וגוברת לקראת הלידה.
היתה לי מצד אחד התרגשות וציפייה גדולה ללידה עצמה.
הרגשתי ביטחון גמור לגבי הלידה והייתי בציפייה וסקרנות גדולים ליישם ולהשתמש כבר בכל הכלים שהרגשתי שרחשתי במשך כל החודשים של ההריון הזה.

מצד שני לא הפסיקה לנקר בי המחשבה שאני אענש באיזושהי צורה על הבחירה החצופה הזאת,
שמשהו ישתבש ורציתי בכל מעודי כבר להיות מהעבר השני ולהחזיק את התינוק שלי בריא ושלם (לא ידעתי אגב מה יש לי, בן או בת, למרות שהתחושה החזקה מההתחלה היתה שיש לי בת)

ו.

בטח שצריך את כל הפרטים.
<קוראת בשקיקה גם>
<וכמה כיף לקרוא כשיודעים שכבר אחרי וכולי וכולי. התענגות נטו>

נזכרתי איך בהריון עם רוני כל פעם שהפסקתי להרגיש תנועות והייתי נכנסת ללחץ הייתי משדרת לה שתתן לי סימן חיים ותוך זמן נורא קצר היא היתה נותנת לי אותו.
בדיוק מה שאני חוויתי!
ברוכה הבאה יקירתי

ממשיכה-
יום שני הסתובבתי עם שלל הרגשות.
המשכתי להכתים כל כמה שעות והתקשרתי כמה פעמים באותו היום לאילה אלישע המלאכית המלווה שלי לקבל אישור ותמיכה שהכל בסדר.
לאורך היום כבר התחלתי להרגיש שהברקסטון היקס מתחילים ללחוץ כלפי מטה, זאת אומרת בכל התכווצות הרגשתי מן צורך כזה להרים את עצמי (אם הייתי בישיבה) כאילו שמשהו ממש לוחץ לי מבפנים כלפי מטה.
דוד הלך ללמד אחר הצהריים, אחר כך הלך לעשות קניות כי הבין שאנחנו קרובים ורצה למלא את המלאי וחזר סביבות 21:00.
סיפרתי לו שזה מתקרב ושאני חושבת שאפילו התחילו לי קצת צירים.
ההתרגשות גברה בבית, כבר היתה תחושת הכנה לקראת משהו גדול.

כבר היה באמת ברור שהצירים התחילו, אמנם עדינים ונעימים ולא תכופים מאד.
התקשרתי לענת ולאחותי (שגרה בתל אביב) לידע אותם שיש התחלה ויש סיכוי שאתקשר באותו הלילה אם זה יתגבר, שיתכוננו.
הלכתי לישון סביבות 22:00 כדי שיהיה לי כח.
ההרפיות הפעם היו בדיוק במקום וכמעט מיד נרדמתי.
התעוררתי אחרי איזה שעתיים ומצאתי את דוד ער ליד המחשב.
"טוב שהתעוררת" הוא אמר לי "קראתי את הדפים ששבהם כתבנו את כל מה שקיבלנו מהשיחה עם המיילדת ובסוף הגעתי לחלק על מה קורה אם התינוק יוצא לא נושם... והתחלתי לחשוב על זה ואני לא אסלח לעצמי לעולם אם יקרה אסון ואני יודע שהיינו יכולים אולי למנוע את זה אם היינו פועלים אחרת...
בקיצור, אני רוצה שנזמין את המיילדת"
אני ברגע הראשון חשתי נפילה גדולה אבל מיד התעשתתי, לקחתי נשימה ואמרתי לו שזה כבר מאוחר מידי שאי אפשר לקרוא למיילדת אחרי שהלידה כבר התחילה.
לא הייתי בטוחה שזה נכון וקצת הרגשתי שאני מרמה אותו בתשובה הזאת, כלומר לפחות היינו יכולים לנסות להתקשר ולתת למיילדת להחליט אם היא רוצה לבוא או לא וגם כבר היה לי ברור שאני עוד לא ממש בלידה אבל היה בי קול חזק שאמר לי שהוא מדבר מתוך הפחד שלו ואני הרי מכירה את הפחד הזה היטב ואנחנו לא חייבים להקשיב לקול הזה.
וגם היתה בי איזו ידיעה ברורה (לא יודעת מאיפה הגיע לי האומץ הזה, באמת יד ה' אני מרגישה) שהוא יודה לי על הכל אחרי זה.

הוא סיפר לי אחר כך שאחרי שאמרתי לו את זה והוא הבין שזה המצב ואנחנו הולכים לעשות את זה בעצמינו וזהו, הוא נכנס ב 100% לעניינים אבל אמר לעצמו שהוא לא יחזור לעולם על הדבר הזה.

אמרתי לו שאני יודעת שהכל יהיה בסדר ואני מרגישה חזקה ומוכנה והוא אמר לי שזה מרגיע אותו
ואז התנצל שוב ושוב על זה שהוא בכלל העלה את הרעיון ושהוא כאן איתי לגמרי.
אמרתי לו שאני שמחה שהוא העלה את זה ודיבר איתי ולא שמר את זה בפנים ושזה לא מחליש או מפחיד אותי.

הוא ממש לא הצליח לישון באותו הלילה.
הוא היה כבר בmode של הכנה לקראת הלידה.
הוא סידר את הבית, ניקה הזיז... עשה עבודת קינון אחרונה!! (אויש, איזה כיף לכתוב על זה, זה מעורר בי את כל האהבה שלי אליו !!)

אבל הצירים לא התחזקו, להיפך רק הלכו ונחלשו ועד הבקר כבר נעלמו לגמרי.

כל כך מרגש ומעורר השראה !
לא רק להריוניות , גם ככה "סתם" לחיים !
אפשר ללמוד ממך כמה עבודה פנימית והשקעה - משנות את החיים !

מזל טוב גדול ! @}

אתמול בעשר בלילה חשבתי: טוב עדינה עדיין כותבת ,אני מתה ,אקרא בבוקר,
אבל נראה לי שגם היום זה לא קרה ,
טוב נו , מחכה @}

איזה כייף לקרוא אותך!! @} @}
גם אני נהנת מכל הפרטים הקטנים אז בבקשה לא לקצר....
מחכה בסבלנות @}

_אחד הדברים הכי משמעותיים שלקחתי איתי מהערב הזה היתה ההבנה שגם אם משהו משתבש, לא הולך לפי הציפיות שלי אוכל עדיין להישאר שמרכז שלי, בחיבור שלי לעצמי, לעובר ולאלוהים.
ועוד דבר שנחקק לי עמוק היה הרעיון שהלידה הזאת היא לא שלי אלא של העובר שלי, שאני כאן בכדי ללוות אותו החוצה, להיות הביטחון והתמיכה שלו וזה היה לי חזק ביותר._

מזדהה מאוד,לקבל את היש! לזרום עם המציאות! החלק שאני עוזרת לתינוק שלי לצאת, שהוא העיקר, להוציא את התינוק בשמחה!!
מדהים!!! מדהים!!!

כמה אפשר ללמוד ממך !
אשרייך! @}

מחכה לשמוע עוד

_הוא ממש לא הצליח לישון באותו הלילה.
הוא היה כבר בmode של הכנה לקראת הלידה._

איזה יופי! איזה כיף!

הרעיון שהלידה הזאת היא לא שלי אלא של העובר שלי, שאני כאן בכדי ללוות אותו החוצה, להיות הביטחון והתמיכה שלו

ככה בדיוק הרגשתי גם אני, הרגשה שהתעצמה מלידה ללידה, והעצימה אותי, וחיברה אותי למציאות של הלידה, לגופי ולילדיי הנולדים בצורה מופלאה, שמעוררת בי געגועים גם עכשיו...

מחכה לשמוע עוד

היי
ככה בדיוק הרגשתי גם אני, הרגשה שהתעצמה מלידה ללידה, והעצימה אותי, וחיברה אותי למציאות של הלידה, לגופי ולילדיי הנולדים בצורה מופלאה, שמעוררת בי געגועים גם עכשיו...
יש לך דף? אוי את כל כך מקסימה.. בוא נתכתב בדף שלי ושלך ....

סתם מחזירה למה חדש שלא ישכח........
@}

קראתי הכל בשלוק אחד. עדינה איזה תהליך מדהים. איזה יופי שלא חסכת בפרטים.
המון מזל טוב @}

מדהים!!
ממש כיף לי לקרוא אותך.
אני מרגישה שאת מאוד מחזקת אותי בקשר לללדת לבד... אני בחודש שישי וממש לא מסוגלת לחשוב על להזמין מיילדת.
מחכה להמשך...

תודה תודה לכולכן, מאד נעים לי לראות שאתן כאן קוראות ולקבל את התגובות המקסימות שלכן.

אנסה להמשיך כמה שיתנו לי,
אז אנחנו בבקר של יום שלישי אחרי לילה שלם בהם הצירים הלכו ונחלשו עד שנעלמו.
זה דבר שלא קרה לי בשום לידה אחרת, תמיד התחילו הצירים ונכנסתי ללידה.
אז היתה לי הזדמנות חדשה לדאוג!
לא ידעתי אפילו ממה אני חוששת
היו לי מחשבות כמו - אולי זה לעולם לא יבוא, אולי אשאר בהריון לנצח?!!!!!!
או שאולי אצטרך לעשות זירוז...
ישבנו לאכול ארוחת בקר כולנו, דוד הכין ארוחה גדולה וחגיגית לכולם, הילדים אפילו החליטו שהם מתלבשים חגיגי לכבוד האירוע (האירוע שאני בכלל לא האמנתי שיגיע כבר), כולם בבגדי שבת ואני בלי תיאבון בכלל, הייתי בעצם בלי תיאבון כבר מהבקר הקודם אז כל כמה זמן הכרחתי את עצמי לאכול משהו קטן.
ישבתי איתם ליד השולחן והייתי בתוך הבועה של עצמי, אני רואה איך כולם אוכלים ונהנים ומקסימים ואני בעולם אחר של חוסר שקט.

נכנסתי שוב לחדר שינה, עשיתי עוד מדיטציית הרפייה ונשארתי לשכב במיטה, ישנתי עוד קצת (מתוך בריחה בעיקר, רציתי שהזמן יעבור).
התקשרתי לאילה ששוב הרגיעה ועודדה אותי שהכל מתקדם מצוין, לאט לאט...
וב10:00 הצירים התחילו שוב, במשך שעה וחצי היו צירים קלים אבל תכופים, כל 7-10 דקות.
דוד ניסה להיות עם הילדים וענייני הבית ואני רציתי את השקט שלי בחדר לבד אבל כל כמה זמן הילדים נכנסו אלי וזה הפריע לי.
מכיוון שכבר חשבתי שזאת התחלת הלידה התקשרתי לאחותי ולענת שיבואו.
ואז הצירים שוב הפסיקו.

אני כבר התחלתי להרגיש עצבנית ומיואשת )-:
לשמחתי בשלב הזה דוד איפס אותי -
"איפה כל העבודה שעשית עם עצמך כל החודשים האילו? איפה האמונה? בואי נאמין שהכל מתקדם בדיוק כפי שהוא צריך."
הוא אמר את זה באהבה אבל בתקיפות, בדיוק השילוב שהייתי צריכה באותו רגע.

_"איפה כל העבודה שעשית עם עצמך כל החודשים האילו? איפה האמונה? בואי נאמין שהכל מתקדם בדיוק כפי שהוא צריך."
הוא אמר את זה באהבה אבל בתקיפות, בדיוק השילוב שהייתי צריכה באותו רגע._
נראה לי שזה מין משפט כזה שנכון באופן כללי (לי כמובן) לכל רגע ורגע בחיים ובמיוחד לרגעים בהם נראה שדברים הולכים לא בדיוק כמו שתכננתי...
תמסרי תודה לדוד וחג שמח

אני רק @}

וואו איזה מתח. מחכה בציפיה דרוכה להמשך...
@}

יו את כותבת כל כך יפה
מספרת טבעית את

@}

@} חג שמייח @}

חג שמח@}

גם אני פה...חג שמח ולילה טוב!

חג שמח@}

כל כך נהנת לקרוא אותך!

הפחד העיקרי שלי היה שיקרה אסון בלידה ואחר כך הוא יאשים אותי לנצח.
כל כך מזדהה עם השורה הזו.
אני לא ממש חוויתי פחדים בלידה העצמית הראשונה שלי, אלא, באמת כפי שאת מתארת, פחד שאם משהו יקרה, בעלי לא יסלח לי.
בלידה העצמית השניה שלי בעלי דווקא תמך בי 100% מהרגע הראשון, אבל אז אצלי עלו מספר פחדים, ונראה לי שיש קשר. כל עוד בעלי חשש, נאלצתי להתאמת איתו וזה בעצם מאד חיזק אותי באמונה של לידה עצמית והדחיק פחדים שאולי היו, הצידה. ברגע שהוא שיחרר ממני את הפחדים של עצמו, לפחדים שלי ניתן קול.

מחכה להמשך
חג שמח

טוב לראות אותך כאן Manty, היית לי להשראה רבה במסע הזה.
זאת הזדמנות להודות לך על שכתבת את הסיפורים שלך כאן באתר, הם חיזקו אותי מאד.

אני גם מאד מזדהה עם מה שכתבת.
כל עוד בעלי חשש, נאלצתי להתאמת איתו וזה בעצם מאד חיזק אותי באמונה של לידה עצמית והדחיק פחדים שאולי היו, הצידה
ולקראת הסוף גם היה לי ברור שבכל פעם שהוא ביטא פחד מולי הוא ממש שיקף את הפחדים שלי רק שאני לא העזתי לתת להם מקום רב הזמן לכן בכל פעם שהוא ביטא חשש הייתי הולכת לעשות איזו מדיטציה עם עצמי בשקט ובודקת מה קורה בתוכי.

אני כבר התחלתי להרגיש עצבנית ומיואשת.
לשמחתי בשלב הזה דוד איפס אותי -
"איפה כל העבודה שעשית עם עצמך כל החודשים האילו? איפה האמונה? בואי נאמין שהכל מתקדם בדיוק כפי שהוא צריך."
הוא אמר את זה באהבה אבל בתקיפות, בדיוק השילוב שהייתי צריכה באותו רגע.

מכאן היום התפתח בצורה קסומה.
היינו אני, דוד, ענת, אחותי והילדים.
וכמו שאחותי היטיבה להגדיר את זה היתה אווירה של קדושה.
היתה שלווה מיוחדת במינה.
דוד ואחותי ישבו בחוץ על הערסל כמה שעות לשיחת נפש שבה ניפתח הלב וזלגו דמעות...
אני וענת ישבנו כאן בתוך הבית ושוחחנו וגם כאן זלגו דמעות...
הילדים שיחקו בנועם...
היה אור ושקט ורוגע ושמחה והלבבות היו פתוחים.
הרגשנו בתוך בועה בזמן.

ב 16:30 ענת היתה צריכה ללכת מסיבות אישיות, היא נישקה לי את הבטן ונפרדנו בוכות.
בשלב הזה באמת לא חשבתי שאני אלד באותו היום, לא היו שום סימנים לצירים רק ההכתמה החומה כשניגבתי את עצמי.

ב 17:00 דוד החליט לנסוע עם הילדים לקנות להם משהו מפנק כי הם היו כל כך מקסימים כל היום
והוא גם נסע לאשקלון לאסוף את אמא שלי מהרכבת שנחתה באותו היום בארץ (היא חיה בארה"ב).
התיכנון היה שהיא תגיע ב 19 במאי לעזור לי אחרי הלידה למשך חדש.
מכיוון שהתאריך המשוער היה ה 5 במאי הייתי בטוחה שהיא תגיע כשבוע או שבועיים אחרי הלידה.

דוד יצא עם הילדים ואני נשארתי כאן עם אחותי (שאגב היתה איתי בכל אחת מהלידות).
בשעה 18:00 היה לי ציר אחד חזק ואז כמה דקות אחרי זה עוד אחד... התחלתי להתרגש.
ב 19:00 דוד, הילדים ואמא שלי הגיעו.
שמחה וצהלה, הילדים פותחים את הצעצועים החדשים, אני ואחותי נרגשות מהמפגש עם אמא שלי.
אני בָצירים הנפלאים של ההתחלה, צירים אינטנסיביים אבל לא ממש כואבים.
זמן מה אני מסתובבת בבית ואז פורשת לי לחדר השינה להתחיל להתכנס פנימה עם הצירים שהלכו והתחזקו.

דוד התחיל לארגן את הדברים הדרושים,
דאג שהסדיניות בהישג יד ושיש בקבוק מים חמים, חיתולי פלאנל ושמיכות...

אני הייתי בחדר עם אחותי רב הזמן, היא קיבלה איתי כל ציר, הרגישה אותו איתי והתרגשה איתי.
בכל ציר ניסיתי משהו אחר, פעם עשיתי נשימות של ההיפנו ברט'ינג,
פעם פתיחות של פאולה,
פעם דמיינתי את עצמי כולי מים נוזלים,
הוצאתי קולות שהידהדו לי לתוך הגוף,
הייתי בשקט...
זה היה מרתק, הייתי מרוגשת לגמרי, באמת בקושי הרגשתי כאב והכאב שהרגשתי היה נעים לי בגוף (מצטערת שאני לא יכולה להסביר את זה יותר טוב, אני בעצמי בקושי מבינה את זה אבל זה קצת כמו שהייתי ילדה והשן היתה מתנדנדת לי והייתי לוחצת אותה ומנדנדנת אותה עד שכאב אבל אהבתי את הכאב הזה, היה בו משהו ממכר.)
אחרי כמה צירים טובים כאילו שלא היה בהם כאב התחלתי לתהות אם אכן אני בכלל בצירים חזקים והחלטתי בציר הבא לא לעשות כלום, רק לשכב, להרפות ולראות מה אני מרגישה.
וואו, זה היה נפלא!!!!
הרגשתי את הגוף שלי כמו מתכנס כולו פנימה אל המרכז, אל ציר אחד ואז נמשך כלפי מטה ביניקה אינטנסיבית אל הפתח למטה.
הרבה שכבתי על הגב, נשענת על הרבה כריות עם רגליים פתוחות ופשוט הרגשתי איך העובר נשאב כלפי מטה, לאט לאט מתברג לו שם.
בין ציר לציר שאלתי אותה אם היא בסדר ובתמורה היא ענתה לי עם איזו תנועה ואני חייכתי והודיתי לה.

אני רוצה להכניס כאן פרט קטן אבל לא ארחיב על זה.
אמא שלי הרי היתה כאן בבית, הגיעה בדיוק לתחילת הלידה.
דוד כל השבועיים האילו אמר לי שאני מחכה לאמא שלי שתגיע, שהילדה שבי רוצה שהיא תהיה כאן בלידה.
אני לא הרגשתי את זה, אפילו קיוויתי ללדת לפני שהיא תגיע כי ידעתי שזה לא יהיה לי קל.
ואכן הנוכחות שלה היתה לי קשה.
כל כמה זמן היא נכנסה לחדר והעירה איזו הערה שעיצבנה אותי ונדרשו ממני הרבה כוחות להישאר מחוברת ומרוכזת בעצמי.
בשלב מסוים ביקשתי מאחותי שתדאג שהיא לא תיכנס יותר
אבל הטריד אותי למה התיזמון המוזר הזה?
הרי מה יכול להיות יותר ברור מזה שהיא אמורה היתה להיות בלידה הזאת מאשר זה שהיא הגיעה בדיוק ברגע שזה התחיל?!
שאלתי את עצמי לרגע מה השיעור שלי בזה אבל כמובן שלא התעכבתי על זה יותר מרגע אחד.

דוד כל הזמן נכנס ויצא מהחדר, היה איתי ציר ואז חזר לילדים.
הצירים הלכו והתעצמו ובסביבות 21:00 דוד שאל אם אני רוצה שהוא ישאר איתי (את זה הוא שאל כמובן רגע אחרי שהמחשבה הזאת בדיוק עברה לי בראש).
עניתי שזה בדיוק מה שאני רוצה.
כאן הצירים כבר היו קשים ונדרש ממני ריכוז והרפייה רציניים בכדי לעבור כל הציר.

בלידות הקודומות שלי התמיכה העיקרית שרציתי היתה מהנשים סביבי ונעזרתי בדוד בעיקר לקראת הסוף בשביל התמיכה הפיזית.
הפעם ברגע שהוא התפנה אלי לגמרי הפכנו להיות כמו אחד,
כמו שני אנשים שרוקדים יחד בהרמוניה מושלמת.
הוא ידע בדיוק מה להגיד לי בזמן כל ציר, היו לו מילות מפתח כאֵילו שהיו לי מדויקים לגמרי.
הוא עיסה אותי בדיוק איפה שהייתי צריכה ולחץ לי בגב בדיוק במקום ובלחץ המתאים.
בשלב הזה הגב כאב לי כמו שאני לא זוכרת בחיים שלי, לא זוכרת לחץ כל כך אינטנסיבי כזה מעולם.

בין ציר לציר הרפיתי ונרדמתי.
אני זוכרת את עצמי חושבת פעם אחת שזאת הפעם האחרונה שאני עושה את זה,
כבר כאב מאד מאד למרות שהצלחתי לשמור על הרפיה ושלווה אבל עדיין חשבתי לעצמי שאני לא אעשה את זה שוב, חחח.... אני כבר רוצה עוד פעם !!!!

המשכתי להשתמש בכל הדברים והכלים שאספתי לי בדרך.
בתחילת כל ציר עברתי על הגוף מקודקוד הראש עד הרגלים לבדוק שאני רפוייה, בעיקר שמרתי על עיניים, רפויות, לסת רפוייה וכתפיים רפויות.

קיבלתי את הצירים בשמחה או לפחות בהתכווננות לשמחה!
בכאב עצמו עזר לי להגיד לעצמי "עדינה, זה רק כאב, מה העניין? זה בסך הכל כאב" ואז יכולתי להרפות כי הבנתי שהפחד הוא שהכאב יתגבר ויתגבר עד שלא אוכל לעמוד בזה יותר.
אבל במה לא אוכל לעמוד? מה הכי גרוע שיקרה, שאני אמות מזה? ואם אמות מזה אני מניחה שכבר לא ארגיש את הכאב.
בכל מקרה לא לפחד מהכאב בהחלט ריכך את הכאב.

היו צירים שבהם ביקשתי מה' שיחזיק לי את היד שיהיה איתי ומצאתי את עצמי בציר עצמו מושיטה את היד למעלה (-:
דימיינתי את עצמי צינור שאלוהים והעובר עוברים דרכו.

מאד מאד חזק היה לי בלימוד של ימימה שהלידה הזאת היא לא שלי אלא של העובר שלי ובצירים הכי קשים מצאתי את עצמי צועקת
כן, כן, כן, אני איתך, הכל בסדר, אני איתך...!!!!!!!!
זה נתן לי כוחות מדהימים, באמת.

והפתיחות שתירגלתי דרך שיטת פאולה גם כן היו מועילים בצורה מפתיעה ממש.

השתמשתי המון בקול שלי בצורה מאד מבוקרת ומדויקת לי לקראת הסוף, זה הקל עלי מאד.

נו, כבר ברור שיש פה סיפור מופלא מעבר ללידה מופלאה והרמוניה ביתית נדירה..
תודה.
דרכך אני עוברת את מה שאני לא עברתי , את ההיוולדות הזו דרך הכאב, זה מרגיש ממש כאילו גם את עברת במקום הצר הזה יחד עם העוברית. כאילו גם את קצת נולדת.
כמו שאת מתארת, באמת היית שם איתה!
נשמע מדהים.
לידה זו החוויה הכי אלוהית שיש. נראה לי שהאתאיסטית הכי גמורה מדברת עם אלוהים בלידתה.
אי אפשר אחרת.
והתאור של השן היה כל כך מוחשי ומדוייק שכמעט בא לי לנדנד איזה שן..(-:

הפעם היחידה שהמילה מיילדת עברה לי בראש היה ברגע מסוים (לדעתי בשלב המעבר) שבו חשבתי שאם היתה כאן מיילדת היא היתה יכולה לבדוק לי פתיחה ולהגיד לי אם אני כבר לקראת הסוף אבל באותה נשימה גם אמרתי לעצמי שהיא יכולה להגיד לי שאני בפתיחה קטנה ואז הייתי מרגישה יאוש.

אני ודוד המשכנו בריקוד שלנו ואני זוכרת את עצמי בין הצירים מתמלאת באהבה עצומה לדוד על החיבור הזה וההתמסרות הטוטאלית שלו.

בשלב מסוים של הלידה התחלתי לגעת בעצמי עם היד בפתח הנרתיק בין כל ציר לציר אפילו שלא הרגשתי עדיין צורך ללחוץ, פשוט הרגשתי שזה מתקרב.
פתאום הזדקפתי על המיטה על הברכיים שלי והתחלתי ללחוץ.
אבל מכיוון שהרגשתי הקלה בכאב באותו ציר תהיתי למה אני לוחצת, אולי פשוט מחוסר סבלנות ורצון להגיע לסוף?
דוד שם את היד שלו שם, כיסה את הפתח ואמר לי "תראי את התמונה הגדולה".
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, בדיעבד הסתבר שהוא כבר ראה את הראש ולא רצה שאני אקרע וכך הוא ניסה לכוון אותי (חמוד!).
אבל אני העפתי את את היד שלו משם, היה לי ממש אבל ממש לא נעים שהוא מכסה לי את הפתח.
נגעתי אני בעצמי בפתח ולהפתעתי המרובה הרגשתי שם בלון מתוח מתוח,
ידעתי שזה הראש (המים עוד לא פקעו לי אז הוא היה עדיין עטוף בשק), כל כך התלהבתי והתרגשתי שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
בציר הבא לחצתי החוצה את הראש.
מסתבר שדוד עשה בדיוק כפי שהמיילדת הסבירה לנו, הוא הכניס בעדינות את האצבע פנימה, הרגיש את חבל התבור כרוך סביב הצוור, שיחרר את החבל קצת ואז פתאום הראש התברג לו הצידה ובציר הבא דחפתי החוצה את הגוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!

איזה כיף שאת כאן נקודות, חיבוק גדול!

תפסתי אותה מבין הרגליים שלי התיישבתי אחורה, דוד עטף אותה היטב.
היא התחילה מיד לצרוח ואני ודוד הסתכלנו אחד על השני בפליאה.
"עשינו את זה, עשינו את זה עשינו את זה..." חזרתי על זה שוב ושוב והתנשקנו ובכיתי!
אחרי כמה רגעים אחותי אמרה "אבל זה בן או בת? נו כבר עדינה!"
פתחתי את השמיכות וקראתי " זאת בת !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" (למי שלא מכירה אותי זאת הבת הראשונה שלנו אחרי שלושה בנים)
אני חושבת שפתחתי והסתכלתי שם איזה 7 פעמים ובכל פעם הייתי בטוחה שאני אראה שם בולבול קטן שפיספסתי קודם.