סיפור הפלה טבעית

[אחת_משלוש*]

סיפור ההפלה שלי.
בחרתי לשתף כי אני יודעת כמה שחשוב להעביר את המידע הזה, שקשה אבל אפשרי להפיל באופן טבעי. כל כך הרבה נשים עוברות הפלה וכל כך מעט מדברות על זה. אז הנה הסיפור שלי שכולל פרטים שלא מתאימים למי שנגעל בקלות.
,שש עשרה בנובמבר, המלאכית שוברת לי את הלב
יום גשום ואנחנו מדביקות מדבקות על בלון צהוב. בשלב מסוים היא מורידה מדבקה ונוצר חור בבלון. האוויר יוצא והיא מתחילה לבכות-אמא תנפח!
ואני מסבירה לה שאי אפשר לנפח בלון אחרי שיצא ממנו האוויר ואם יש בו חור. והיא מתעקשת- אמא תנפח, הרי אין דבר שאמא לא יכולה לתקן. ואני מסבירה שוב שגם אמא לא יכולה ומראה לה את עשרות הבלונים המנופחים על הריצפה שנשארו מיום ההולדת שלה ומציעה לה להביא אחד אחר משם, שנדביק עליו. אבל אז היא בוכה יותר ואומרת שהיא לא רוצה בלון אחר, היא רוצה רק את זה...ואני בקושי מחזיקה את הדמעות והולכת לחפש את שקית הבלונים וחושבת אולי להחליף בלי שתשים לב לבלון חדש ולנפח אותו כדי לתת לה עוד כמה רגעי חסד בעולם שבו אמא יכולה לתקן את הכל ושאשפר להחזיר בו בלונים לחיים... אני מנפחת את הבלון החדש, היא מסתכלת עליו, הולכת ממנו ומבקשת את "מעשה בחמישה בלונים" ואומרת "אני כמו רון"....כמה שהיא חכמה הילדה שלי...
אני מקריאה לה ורוצה לבכות איתה... המראה שלה, מחזיקה ביד את הבלון ההרוס ובוכה עליו כשמסביבה עשרות בלונים אחרים. מהצד זה נראה אפילו טיפשי אבל אני יודעת שמהעניים שלה, הבלון הזה היה אחר ומיוחד ואין נחמה גם במאות בלונים אחרים. וגם אני רציתי את העובר הקטן שלי, את זה ולא אחר, זה שעכשיו עוד בתוך הגוף שלי, מת כבר שבועות ועוד לא יוצא. וגם היא המלאכית שלי האור שלי שאני אוהבת בכל חלקיק של הישות שלי, לא היא ולא הידיעה על הילדים שיהיו לי בעתיד. הם לא נחמה על הילד הזה. שרציתי, ועשיתי ואיבדתי.
כבר פעם שניה.... הריון שלישי, הפלה שניה.
.יאוש תסכול וכאב שקשה לתאר. וכל מה שאומרים מעצבן ומכעיס ואף אחד לא מבין. רק חומד שלי... רק הוא מרגע ומנחם ובעיקר לא אומר הרבה. אבל אני רואה אותו כל כך מעט.
" אמרים לי "לא להגדיל את זה" ולא להסיק מזה מסקנות על עצמי או על היכולת שלי ללדת ילדים בריאים. וזה כל כך הגיוני וכל כך קשה. זה בסך הכל הריון שלא הצליח, רק ששה שבועות, וכבר יש לי ילדה בריאה ואני יודעת שיהיו לי עוד. אבל היה פה אובדן ואני רוצה להתאבל.
ובעיקר אני רוצה שיצא ממני כבר . אני כמעט שלושה חודשים עם ההריון הזה, מדממת כבר שבוע אבל ההפלה לא התחילה. ואמרים לי לשחרר... אבל אם הייתה לי שליטה כזו על הגוף שלי ואם היה קשר בין התחושות שלי לתפקוד הגוף שלי אז היה לי עכשיו הריון בריא עם תינוק ודופק ואין לי. אין לי שליטה על הגוף שלי.
"לא להגדיל את זה"... מנסה....
ויש פחד...הפעם הראשונה הייתה קשה וכואבת מאוד. שלושה ימים של צירים בלתי נסבלים, כאבי תופת ובסוף עובר שלם ושליה ודכאון ועצב שנמשך שנתיים..
אבל אולי הפעם זה יהיה אחרת? פחות כואב? יותר מהיר אולי. הלוואי. והפעם יש לי אותה וזה לא מנחם אבל זה נותן לי סיבה וכוח לא לשקוע, לתפקד,לחייך להמשיך.ויש לי את חומד. שהפנים שלו והמגע שלו מצילים אותי והאהבה שלנו שאני יודעת שדרכה נצליח להתמודד עם הכל
בערב מגיעים הרבה אנשים מהמשפחה ופתאום הכל מרגיז ומכעיס ואני במבט מסלקת את כולם ומרדימה אותה. כשחומד בא הוא עייף ואין לו כוח לדבר. אני לבד, הפחד גובר
ואיתו הזרימה.
.שבע עשרה בנובמבר, כמעט ששה שבועות אחרי שהפסיק הדופק. יש כאבי בטן חלשים ודימום בינוני. הגשם בחוץ והוירוס של מלאכית מאפשרים לי להשאר בבית ולנוח
חומד מגיע, עייף וגמור והולך לישון. הכאבים מתגברים ואני מנסה להעיר אותו והוא ממלמל משהו חסר רגישות מתוך שינה ואני מעבירה את שאר הלילה לבד עם צירים חלשים .
וכאבי לב ופחדים
בבוקר של ה18 אנחנו נוסעים לבית של אבא שלי. הוא משחק איתה, חומד קורא עיתון ואני על הספה. הצירים הולכים ומתחזקים ואני מסתדרת איתם לבד במשך כמה שעות. . בשלב מסוים הכאב נהיה קשה מנשוא ואני אומרת לחומד לשבת לידי. הצירים מתעצמים ואני מקללת את הרגע שבחרתי לעשות את זה לבד ונזכרת עד כמה זה יכול לכאוב
איך עשיתי את זה לעצמי שוב??? אני מרגישה שאני רוצה להפסיק את זה ומחליטה להסתכל על אלבומי משפחה. אני מוצאת פינה על הרצפה בין השולחן לקיר, ועם הברכיים על הרצפה והבטן על הברכיים אני מסתכלת על תמונות ילדות. בתנוחה הזו קל לחומד לעשות לי מסאז שמקל על הצירים. ואז אחרי קצת יותר משעה של כאבי תופת מגיע ציר חזק מאוד, הכי חזק והוא לא מפסיק ומשתלט על כול הגוף והתודעה ואני נושמת ובוכה וכלום לא עוזר והציר לא ניגמר. ואז הגוף כאילו מעצמו- מזדקף ואני רצה לשרותים ושם זה יוצא.. נולד. גוש רירי ומגעיל קצת יותר קטן מאגרוף. ואחריו הקלה מיידית בכאבים. אני יוצאת למיטה וחומד מצטרף אלי, מלטף מחבק ומזכיר לי כמה אני גיבורה. והתחושה הזו נעימה פתאום ומוכרת והידיים שלי מחפשות..משהו, משהו חסר..."איפה התינוק?" אני שואלת פתאום בקול, ושומעת את עצמי ונזכרת ומתייפחת... ואני רוצה את המלאכית שלי אבל היא צוחקת עם סבא בסלון ואני לא אפריע לה.
אחרי כמה דקות שוב יש צירים ושוב אני רצה למקלחת הפעם ובמשך עשרים דקות או חצי שעה מוציאה גושים גדולי וכרישי דם. תענוג אמיתי... בשלב מסוים אני מרגישה חלשה מאוד ויצאת לאכול בסלון. אחותי מגיעה עם משפחתה, יין ושירי שבת. אני שוכבת עם כרית מסאז, והמגע מרגיע והשירה נעימה והמשפחה מנחמת. ואז פתאום שוב צירים חזקים מאוד ושוב אני רצה לשרותי ושוב גוש ענק כמעט בגודל של הראשון ואחריו הפסקה מוחלטת של הצירים ואני יודעת שזהו. זה ניגמר.
אני מתנקה ואנחנו נוסעים הביתה. ובדרך אני מאחלת לעצמי להתחזק מהחוויה. להכיר בעוצמתה ולא להגדיל אותה. להתאבל על החיים שהיו ונגמרו אבל לא לשקוע באובדן.
לנוח אבל לא להכנס לדכאון ולהתמקד בכוח הגוף שלי ולא בכשלון.
והכי חשוב- לזכור שיש לי את חומד ואת המלאכית, שהם נקודות האור שלי, ואין אובדן שמתקרב בעוצמתו לעצמת האהבה שלי אליהם..