סיפורי הלידה של אינדי אנית

[אינדי_אנית*]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

שעה 11:00 בבוקר:
יום שבת שבוע 40+1 חמישה ימים אחרי תל"מ מתעוררים בבוקר, אנחנו אמורים לנסוע לאמא שלי לתל אביב לארוחת צהריים.
תוך כדי שאנחנו מתארגנים אני מרגישה תחושות (פיזיות ) לא מוכרות... חושבת לעצמי האם זה אולי תחילת צירים?
אחרי שירדנו במעלית לכיוון האוטו אני אומרת לג' (בעלי) שאולי כדאי לקחת איתנו את התיק של הבית חולים, הוא מחוויר קלות ושואל מה יש לך צירים?
"לא צירים, רק הרגשה משונה"

הוחלט לא לקחת את התיק (לג' יש חוש תזמון מעולה ותמיד הוא יודע מה כדאי לקחת לאן ומתי)

בדרך באוטו אני שמה לב שהכאבים הקלים אמנם ממש לא כואבים, יותר חוסר נוחות אפילו, אבל הם מתוזמנים להפליא כל חמש דקות.
היתכן שאלו צירים? אני שוב חושבת לעצמי..
אצל אמא שלי אוכלים ארוחה דשנה, ואני מרשה לעצמי לא לעזור עם הפינוי כי קצת כואבת לי הבטן. אני שואלת את אמא שלי אם זה צירים (אחרי חמש לידות חשבתי שהיא אולי תדע להגיד לי).והיא עונה לי- כשזה יהיה צירים את תדעי!!!

בשלב הזה כבר די הבנתי שהתחילו צירים, אבל לא בהכרח הבנתי מה זה אומר- וטוב שכך.
שעה 16:00
תחנה הבאה לבקר חברה שילדה לפני שבועיים. אצלה הצירים מתחילים לכאוב והיא בשמחה מנדבת את הסטופר שלה כדי שאוכל לתזמן את הצירים.
החלטנו לנסוע הביתה (חדרה) כשהרגשתי שאני כבר לא יכולה לשבת ולפטפט.

שעה 17:30
בדרך הביתה הישיבה על הכיסא היתה מאוד לא נוחה לי וכל הזמן הרמתי את הטוסיק בציר, אבל עוד הספקתי לענות לטלפון של אחותי וסיפרתי לה שאני בצירים.
הגענו הביתה וישבנו לראות פרק של סטארטרק שהיה מוקדם יותר באותו היום והקלטנו כדי לא לפספס...(הזוי משהו לדעתי)
הבאנו דף ורשמנו כל כמה זמן ציר.
שעה 19:00
פתאום נזכרתי בכל מיני דפי באופן שאמרו לחשוב על ציר כמביא לידה ותינוקת וקלטתי שאני בעצם מנסה להשתיק את ה"הפרעה" במקום לקדם את הלידה אז ישבתי על כדור פיזיו וכל פעם שהיה ציר ירדתי מהר לשש כי רק ככה יכולתי להיות.

20:00
באיזשהו שלב זה התחיל לכאוב ממש. אז סוף סוף הפסקנו לראות טלויזיה. ג' נכנס להתקלח ואני העברתי צירים. בשלב הזה עוד קצת חיכיתי שהוא יגיד לי מה לעשות אבל לנוכח הבלבול שלו התחלתי סוף סוף להפנים שזה שלי, ורק אני יודעת מה לעשות כאן. זאת היתה תחושה מאוד מעצימה ובעצם הפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו הוא שלי ורק שלי.

באיזשהו שלב דיברתי בטלפון עם אחותי הגדולה שממנה קיבלתי את הרעיון ללדת לידה טבעית, היא אמרה לשתות כוס יין כדי לראות שזה צירים באמת.
פתחנו יין חגיגי שג' הביא מאיטליה לפני חמש שנים היין פתח רווח של חמש דקות בין ציר לציר ומיד הצירים חזרו להיות כל שלוש דקות.
כשממש כאב לי החלטתי שמשכתי בבית כמה שאני יכולה ואני רוצה לצעוק בחופשיות ויאללה לבית חולים.

שעה 22:00
נסעתי ללניאדו על שש במושב האחורי, צורחת כל ציר ובניהם שואלת את ג' אם הוא בסדר ואם זה לא מלחיץ לנהוג ככה..

[אינדי_אנית*]

הגענו לבית חולים, הדרך למיון היתה סיוט, הצירים היו ארוכים והיו לי לפחות חמישה מהאוטו עד למיון.הלכתי ונשענתי על כל מה שהיה בדרכי כשאני צועקקקקת..

11:00
הגעתי למיון ופנינו לקבלה, קיבלו את פנינו באדישות מסוימת ואמרו לנו למלא טפסים. אני הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד שם ונכנסתי למיון.
ניגשתי אל הדלפק שלהם לא כל כך ידעתי למי לפנות, ואמרתי שיש לי צירים אז אחת האחיות שואלת אותי (כאילו היא צוחקת עלי) מה קרה למה את מתנשפת רצת?
אמרתי לה כואב לי, יש לי צירים.. ביקשו ממני לשכב על המיטה בדקו פתיחה, 3 סנטימטר.
כמעט בכיתי, חשבתי שמשכתי בבית לפחות עד פתיחה 7 לפי כמה שכאב לי ונורא רציתי להגיע בשלב שבו כבר לא יעשו לי מוניטור..

חיברו אותי למוניטור, כאבים איומים לשכב על הגב אז ניסיתי להתהפך לצד, וצעקתי נורא..
מיד הגיעה מיילדת את רוצה אפידורל? לא
הגיע רופא מלטף לי את הראש את רוצה להפסיק את הכאב הזה? בטון אוהב..
אז צעקתי עליהם אני רוצה את החדר הפרטי שלי ,אני רוצה את המיילדת שלי, אני לא רוצה אפידורל (בעיקרון היתה לי תוכנית לידה שנתתי להם כשנכנסתי לחדר ). אז הסברתי להם שאני רשומה למרכז לידה
המיילדת עזרה לי לשים את המוניטור בשכיבה על הצד (או שש-לא זוכרת) וכשהסיוט הזה נגמר נשארתי שם במיון לחכות למיילדת שהוקפצה מהבית למרכז לידה.
בשלב זה אני מעבירה צירים במיון ( ודי מרימה את המיון בצעקות שלי) ואז הגיעה אביגייל המדהימה ומרגע זה הכל השתנה...
היא עיסתה לי את הגב בצירים ולימדה אותי נשימה של שאיפה חזקה מהפה בשיניים סגורות והוצאת האויר גם בשיניים סגורות אבל עם קול כמו שעושים קישט לחתול..
בסוף המיילדת שהוקפצה לא רצתה ליילד במרכז לידה אז קיבלתי את אביגייל ומאוד שמחתי כי כבר שמעתי עליה הרבה דברים טובים.
היא לקחה אותי למרכז לידה ושאלה מה אני רוצה לעשות עכשיו. לא היה לי מושג אז היא הציעה אמבטיה. לקחתי.. המים ממש לא שינו לי וכל ציר נעמדתי אז יצאתי משם ונתלתי על הסולם כשאביגייל מחבקת אותי. היא לימדה את ג' לעשות לי עיסוי בגב ושניהם ביחד עזרו לי להעביר עוד כמה צירים..
באיזשהו שלב בדקנו פתיחה והיה שש. אני אמרתי לעצמי שאם עד עכשיו זה רק שש ויש לי עוד ארבע לעבור אני לא יוצאת מזה בחיים..

התיישבתי על הכדור, אביגייל תומכת בי מעודדת ומחבקת, הרגשתי אהובה כאילו אמא שלי מחבקת אותי, אבל לא אמא שלי האמיתי אלא אמא שלי האידיאלית, איך שרציתי תמיד שהיא תהיה..

כמה דקות על הכדור, כאבים שלא חשבתי שאני אעמוד בהם, הרגשתי שהגוף שלי מתפרק ואני הולכת למות ופתאום צריכה ללחוץ..
"אני צריכה ללחוץ"...

שכבתי על המיטה על הצד ואביגייל בדקה פתיחה (עברו אולי שתי דקות מפתיחה שש),
ואמרה לי שבסדר אני יכולה ללחוץ..
אז לחצתי ולחצתי וצעקתי וצעקתי, אני זוכרת שהרגשתי שזה צעקות ממקום אחר, לא קולות שאני אעשה שוב או עשיתי בעבר. ג' מחזיק לי את הרגל למעלה ואני מחזיקה לו את מה שתפסתי באותו רגע. אביגייל אומרת לי, הדס עכשיו מספיק לצעוק, תכווני את הכוחות למטה ללחיצה.
היו לחיצות בערך רבע שעה לתחושתי ואז אביגייל אומרת לי תרגישי את הראש, הרגשתי את הראש הוא היה רך ולח והיה לי קשה לזהות מה שייך לי ומה לתינוקת.. היא אמרה לי עוד כמה לחיצות והיא בחוץ..
לחצתי בלי לשים לב אם יש ציר או לא.. בשלב הזה אני חושבת שבכלל לא כאבו לי הצירים אלא רק המעבר של הראש. ואז הראש יצא וזה היה שחרור מהכאב הבלתי נסבל אבל עדיין שרף לי נורא.
עוד לחיצה ויצאו הכתפיים ואז אביגייל אמרה לי להחזיק מתחת לבתי השחי של התינוקת. שלחתי את הידיים להוציא אותה והיא הפסיקה אותי לרגע, שחררה את חבל הטבור שהיה כרוך מסביב לצוואר שלה ואז הוצאתי אותה והרמתי אותה אלי.
היא היתה חמה וחלקה והרגישה כמו הדבר הכי נעים שאפשר לדמיין. היא הסתכלה עלי במבט חשדני ומיד שמתי אותה על החזה שלי וחיבקתי אותה. אחרי כמה דקות היא הולבשה וינקה ואחרי שעה בערך ג' לקח אותה לתינוקייה לסידורים..
היא נולדה בשעה אחת בלילה, 14 שעות מתחילת תחושות משונות, שעתיים וחצי מתחילת כאבים רציניים. אח"כ אביגייל סיפרה לי שהדהמתי את כולם שם שילדתי כל כך מהר כי הם היו בטוחים שאני ישאר שם שעות.

היום היא בת שלוש מקסימה ומדהימה ונשאר לי רק לכתוב את סיפור הלידה של אחיה..
אבל זה קצת יחכה.

[ילדת_טבע*]

יקירה, סוף סוף אני שומעת את הסיפור זה בלי הפרעות/פיפי/קקי/הנקה/בכי/אמא תסדרי לי וכו'...
איזה כייף!
נו, מתי הסיפור של הפיצי?

[טאו_להורות*]

תודה על הספור היפה
מעצים ומחזק את האמונה בגדולתה של האישה
איזה יופי של לידה!!!!

[אינדי_אנית*]

בפעם הבאה שאני אקום בשלוש לפנות בוקר? , סתם בקרוב בקרוב..
זה סיפור שקצת יותר קשה לכתוב אותו..

[אינדי_אנית*]

אוקיי. עדכנתי עכשיו את דף הבית שלי וזה עשה לי חשק לכתוב.
לידה שניה. לקראת הלידה השניה עניין אותי בעיקר הנושא של ללדת בלי ללחוץ. בקודמת הרגשתי שלחצתי הרבה על ריק וחודש אח"כ היה לי קשה ללכת או לעמוד יותר מדקה. אז שאלתי פה את הבנות החכמות איך לא ללחוץ והן ענו לי שפשוט לא ללחוץ!!

התל"מ שהיה ביום הולדת שלי בדיוק עבר ואני התחלתי לחשוב על תאריכים. 2.01 או3.01 נראו לי תאריכים לא כל כך יפים אבל הבנתי שאין ברירה זה כנראה יהיה משהו כזה..

שלושה ימים לפני הלידה כבר היה לי קשה לישון בלילה. כל הזמן הרגשתי שאני צריכה לשירותים אבל לא יצא הרבה והבטן היתה קשה ולוחצת.
בליל הלידה התעוררתי בערך ב1:00 בלילה והלכתי לשירותים. זה קרא לי כל הזמן בשבוע האחרון אז לא התרגשתי. ישבתי בשירותים (לא הדלקתי אור כדי לא להעיר את כולם ) ולא יצא כלום.
אבל הרגשתי שמשהו צריך לצאת וישבתי וישבתי ופתאום הרגשתי פוף, כאילו משהו טס למטה. ואז היה שחרור די איטי שלווה בכאבים קצת בבטן. די שגרתי בימים האחרונים..
וכל פעם שקמתי היה עוד כאב ואז עוד שחרור, ככה איזה חצי שעה. ואז התחלתי להרגיש שאת הכאבים האלה אי אפשר כבר להעביר בעמידה ואולי כדאי לכרוע על שש וזה באמת עבד! אז כריעה על שש נענוע קדימה ואחורה של כל הגוף ושוב שחרור בשירותים. עוד חצי שעה בערך כשהכאב התחיל להגיע כל איזה שתיים שלוש דקות פתאום קלטתי שאולי זה צירים!! (כאילו דה!?).
הערתי את בעלי- "תקום נראה לי שאני בצירים- אני לא יודעת כי זה לא נורא כואב אבל זה כל איזה שתי דקות"
אחרי שהודיתי בפני בעלי שזה צירים התחלתי בנשיפות הקסומות שאביגיל המיילדת שלי מהלידה הקודמת לימדה אותי- שאיפות חדות והוצאת אוויר בשיניים חשוקות תוך כדי קשששש חזק. הצירים היו ברורים להפליא ובניהם כאילו אני בחופשה או בקאנטרי קלאב- כלום!
בעלי התקשר לאמא שלו שתבוא ואני בנתיים הלכתי לשירותים להמשיך בצירים. הייתי ממוקדת לחלוטין והתעסקתי רק בעצמי ובנשימות שלי. ובין הצירים התארגנתי ליציאה.

חמותי הגיעה די מהר ובעלי התארגן לנסיעה, הוציא את הכסא מהאוטו כדי שיהיה לי מקום במושב האחורי וכאלה דברים(לא זוכרת כבר מה היה לו לעשות)
בנתיים אני העברתי צירים וחמותי דיברה איתי תוך כדי. ברור שלא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה אבל זה היה די הזוי שהיא לא שמה לב בכלל מה אני עושה ודיברה איתי תוך כדי שאני מעבירה ציר.

כשבאנו לצאת הבת שלי התעוררה והתחילה לבכות.. באתי אליה וניסיתי לחבק אותה וכולנו ניסינו שהיא תחזור לישון אבל אז היה לי עוד ציר וכרעתי ליד המיטה ונשמתי אותו, ואז שוב קמתי אליה ואמרתי להם שעדיף כבר להקים אותה מאשר לנסות לגרום לה לחשוב שכלום לא קורה.. אז חמותי הרימה אותה ואנחנו יצאנו.
בחניה עוד אמרתי לבעלי שאולי כדאי שניקח אותן איתנו (החלום שלי היה שברגע שהתינוק יצא הבת שלי תבוא ותהיה איתנו ואפילו תיכננו עם גיסתי שכשנצא ללדת היא ישר תבוא ותביא את הבת שלי איתה- אבל לא תיכננו שזה יהיה בשתיים בלילה). אז בעלי שאל את רוצה? ואז ציר אדיר וצעקתי לו סעעעעע.

בשלב זה בעלי שאל אם לנסוע ללניאדו כמתוכנן או כבר להלל יפה, אמרנו שנחליט כשנהיה ליד חדרה. תוך דקה (זמן לידה) כבר היינו בצומת חדרה ואני העדפתי את המוכר ואמרתי לו להמשיך.

הדרך היתה ארוכה אבל קצרה. אני מאחור בעמידת שש, בעלי מקדימה אומר לי- אל תתנגדי לציר קבלי אותו תהיי חלק ממנו, וזה עובד! כל ציר אני אומרת "אני הכאב אני הציר", והם באמת פחות שוברים.

מגיעים לחניה בלניאדו כשאני בהפוגה בין צירים. מחכים לציר באוטו וכשהוא נחלש אני יוצאת ורצה לתוך הבית חולים. במעלית עוד ציר ואני כבר מגיעה למיון יולדות.
שמחה שהחלטתי לבוא למקום שאני מכירה אני נכנסת ואומרת שאני בצירים ולוקחת כוסית לבדיקת שתן. נכנסת לשירותים עושה פיפי עם הרבה דם בכוסית (גם פעם קודמת הדם התחיל בדיוק שם- בבדיקת שתן במיון יולדות ) ומרגישה צורך ללחוץ!!!!
אני יוצאת החוצה ואומרת למיילדת שקיבלה אותי שאני כבר רוצה ללחוץ. היא מטיסה אותי למיטה ובודקת פתיחה- מלאה! יש!! נחסך ממני המוניטור אני חושבת לעצמי בלי לדעת שהלוואי והייתי עושה את המוניטור הזה (ספויילר)...

אני אומרת למילדת שאני רשומה לחדר לידה טיבעית. היא אומרת לי שאם היא פוקעת לי את המים אני תוך חמש דקות יולדת .. אז חבל על הכסף לא? אני שואלת אותה. היא צוחקת ואומרת כן..
את תהיי טובה אלי? תשמני אותי ותעזרי לי לא להיקרע? כן בטח מתוקה.. הכל יהיה בסדר..
אני לא רוצה התערבויות אבל החמש דקות משכנעות אותי ואני מסכימה לפקיעה (לא יודעת למה אבל בדיעבד יכול להיות שזה היה משמיים)

אנחנו נכנסות לחדר לידה, בעלי עוד לא סיים בכלל עם הטפסים.. אני נזכרת בו ומבקשת שיגידו לבחור עם הקוקו שאשתו בסוף בחדר לידה רגיל ולא בטבעי ואם הוא יכול להכנס כבר כי אני תיכף יולדת. הוא מגיע קצת מבולבל ומיד מתחיל לצלם (לא להתרגז זה אני ביקשתי וגם ממש לא הייתי צריכה אותו בשום מקום אחר, זה היה לגמרי שלי הלידה הזאת).

אני על שש על המיטה. זאת התנוחה היחידה שאני מוכנה להיות בה, נהיה לי חם ואני מתפשטת, זורקת את החולצה שלי לכל הרוחות. המיילדת מלטפת לי את הגב זה קצת מקל אבל לא ממש, ואז היא פוקעת לי את המים. אני מרגישה אותם שוטפים קוצפים והמיילדת אומרת או ווה.. וצועקת בנות בואו הנה אני צריכה עזרה מה? אני שואלת בפחד והיא אומרת לי שהם מאוד מקוניאליים.. למזלי אני לא ממש קולטת מה קורה ואז צירי לחץ והיא מציעה לי לשנות תנוחה ואני לא רוצה. אני לא לוחצת והגוף שלי עושה לבד את העבודה. שוב ציר לחץ ואני מסכימה לשנות תנוחה לשכיבה על הצד כי זה כואב לי נורא על שש. בשכיבה על הצד עוד ציר מתחיל להגיע והמיילדת אומרת לי תלחצי.. אבל אני מחכה ורק כשאני מרגישה שאם אני לא עוזרת פה לציר אז אני בעצם מתנגדת לו, אני טיפה לוחצת והראש יוצא. שניה של שריפה והוא עובר- איזה כיף פעם קודמת השלב הזה כל כך כאב!!!
ואז עוד ציר והוא יוצא כולו שניה אחת אני עוד מרגישה תינוק, משיכה, ושומעת קלאק ואין כלום יותר בקצה הזה שלי.

אני מסתכלת ורואה איך המיילדת רצה איתו למנורת חימום, ומסביב כמה נשים באות ואני רואה איזה קצה שלו בחטף ולא מבינה מה קורה. אני שואלת אותה אם הוא בסדר והיא עונה לי כן אבל הצבע שלו לא טוב והוא לא נושם כל כך טוב ואני רק יושבת שם ולא מבינה כל כך מה קרה והיי רגע לא ילדתי לפני שניה? לא אמור להיות עליי עכשיו תינוק ואופוריה ואנדורפינים וחיוכים וההרגשה הכי טובה בעולם שאני מחכה לה מאז שגיליתי שאני בהריון????

ואז הוא התחיל לבכות, בכי של מישהו שלא כל כך סובל אבל לא מבין מה קורה איתו, ואני שכבתי לי שם על המיטה והרגשתי כמו הכושי שעשה את שלו ויכול עכשיו ללכת, ולקחו את התינוק ובעלי הלך איתו. ואז יצאה השיליה וקצת כיסו אותי כי רעדתי מקור. ואז נתנו לי להשלים את הטפסים שלא הספקתי למלא קודם, והרופא בא להסביר שהתינוק בסדר אבל מתאמץ קצת כדי לנשום ולכן הוא יהיה בחימום כמה שעות, ונזף בי שאני מסתכלת על הטפסים תוך כדי שהוא מדבר איתי כי הוא רופא עסוק ומקדיש לי מזמנו היקר ואני לא מתייחסת אליו...
ושאלתי את הרופא אבל הוא לא רוצה לינוק? והרופא אמר לי שמה פתאום לינוק עכשיו הוא מסביר לי שקשה לו לנשום ואני רוצה לדחוף לו אוכל???

ואז המיילדת לקחה אותי על כסא גלגלים לפגיה לראות אותו והוא שכב על הבטן וישן עם אצבע בפה. והכנסתי יד דרך החור ונגעתי בו שירגיש את אמא והרגשתי כל כך מיותרת ולא מועילה- הוא ישן הרי.. ואח"כ הוא בכה ולא יכולתי להחזיק אותו בכלל.

בסוף שכנעו אותי ללכת לנוח. שש שעות הוא היה בפגיה. חלק מהן היינו איתו חלק לא כי הוא ישן וזה הרגיש מיותר לשבת שם. בהתחלה ישנו על מיטה במסדרון ובעלי רצה שנישן קצת. הוא השתרע על ספה לידי ואני ניסיתי לנוח אבל לא יכולתי והתחלתי לבכות (לא פעם ראשונה מאז הלידה הזאת אבל פעם ראשונה שהוא ראה אותי בוכה) הוא שאל מה קרה ואני אמרתי לו שאפילו לא הספקתי לראות לו את הבולבול. אז הוא הראה לי את מה שהוא צילם אבל הסתבר שבדיוק בלידה עצמה הוא כיבה את המצלמה בטעות...
אח"כ קיבלתי חדר עם עוד שלוש נשים והחלטנו שאם הכל בסדר הולכים הביתה. בשעה 03:41 ילדתי אותו ובשעה 09:00 בבוקר רק נתנו לי אותו מהפגיה. ישר התחבר לי לציצי וינק בהצלחה. בעלי טיפל בכל הסידורים וב16:00 אחה"צ נסענו הביתה בשמחה ואושר..

לפני כמה חודשים הלכתי למעגל משוחחות על הריון ולידה בנושא הלך רוח כנוע כדי לדעת אם בגלל שפקעו לי את המים הוא יצא לא מוכן ולמדתי שגם מיילדת בית מהוללת לא יודעת להגיד אם זה היה לטובה או לא ורק מוניטור היה מגלה לנו אם היתה מצוקה גם בפנים או רק בחוץ.
מה שבטוח שבית חולים זה מקום מבאס כי יכולתי לקבל אותו כבר שלוש שעות קודם אבל הייתי צריכה לחכות שהרופא יבוא לביקור רופאים וישחרר אותו רשמית.

סה"כ, מעבר לכל הדרמה והקושי שהיה בזמנו לקבל את זה שהעניינים לא בדיוק הסתדרו כמו שרציתי, זאת היתה לידה מאוד טובה מהירה ומעצימה מבחינת חיבור לעצמי והקשבה לעצמי, ואני אסירת תודה על כך שהיום יש לי תינוק מדהים שבאמת לא רואים עליו שבילה שש שעות ראשונות בחיים לבד באינקובטור.

אז תודה למי שקראה ואני אסיים רק בתקווה שבפעם הבאה אני כן אחווה את הרגע המדהים הזה של המפגש עם הילד שלי ברגע שהוא נולד.

[אינדי_אנית*]

ואם יש כאן גמדים טובים אני אודה מאוד אם ישנו לי את שם הדף לסיפורי הלידה של אינדי אנית.. תודה.

[אלוש_מור*]

וואו.מדהים.קראתי בשקיקה..
פשוט לא יאומן החוסר רגישות בבתי חולים,לאמא ולתינוק..אני יכולה רק להזדהות...
אני שמחה שלא רואים עליו שהפרידו בינכם ל6 שעות,זה ממש מזל!
המון המון מזל טוב!!!גם על כתיבת הסיפורים:-)

[ילדת_טבע*]

הי יקירה. מעולם לא שמעתי את הסיפור כך...
זה שוב סיפור שממחיש את מה שאני אומרת כל הזמן, הקשר בין האם לעובר הוא לא רק פיזי אלא הרבה מעבר לזה. אתם הופרדתם ל6 שעות פיזית אבל לא מעבר לזה והוא כמובן הרגיש אותך ואת היית איתו כל הזמן. את היית חזקה ומודעת מספיק כדי לא להתנתק וזה מה שחשוב. בטוח שלא רואים עליו שהרי לא עזבת אותו לרגע!

[רוניתה_פיתה*]

עכשיו גם אני הצצתי לך (-:
אילו לידות יפות...
אני מאחלת לך לידה טובה, מעצימה וקלה.
שתחבקי בידיים מלאות ובוטחות את הנצר החדש (שכחתי אם בן/בת)
נתראה... @}

[ילדת_טבע*]

דאאאייי, זה נכון? מתי מתי מתי? שיהיה במזל טוב ובשעה טובה!

[ילדת_טבע*]

ומה עם הסיפור של הלידה הזו?