באופן טבעי

אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר...נמצאת במעגל שמרגיש כרגע ללא מוצא. בזמן האחרון הבית פשוט מרגיש ללא שליטה. מוצאת את עצמי מתנצחת עם בתי בת ה6.5. היא תמיד היתה חזקת אופי, יודעת מה היא רוצה (כמו אמא שלה) , אימפולסיבית, אנרגטית ומאוד דומיננטית בבית. כשהיא בתקופות סוערות (מדי פעם אנחנו עוברים כאלו) כל הבית מהדהד...היא ילדה נפלאה יצירתית כלכך, חברותית, אחראית.
בשבועות האחרונים 'אופניקית' - כל דבר לא נראה לה, צועקת עלינו - היום היא קראה לי 'דפוקה' ממש כמו בגיל ההתבגרות.
ואני יודעת שילדינו הם המראה שלנו וכו' וכו' אבל לא מצליחה להתנתק רגשית ולהבין מאיפה זה בא. שני אחיה הקטנים - תאומים וגם הם בתקופת 'עצמאות מול הצמדות לאמא'. בעצם מרגישה ששלושתם בבת אחת זקוקים לי-אמא יותר מתמיד ואני לא מצליחה לתת להם את מה שהם זקוקים לו. ממש נכנסת למצבים של תחושת כישלון...אנחנו בחינוך ביתי ואני מאוד הייתי רוצה להקדיש לבכורה יותר זמן רק איתה אבל בזמן האחרון לא מצליחה. מרגישה שהולכת סחור וסחור...פתאום מרגישה חוסר ביטחון לגבי הדרך שבה בחרנו. ביום שישי התבוננתי על משפחה בפארק עם שלושה ילדים קטנים והם ניראו כלכך שלווים...הילדים עשו מה שההורים אמרו להם - צייתו וכנגד אנחנו עם ההתבכיינויות הכלכך אופייניות לילדי ובעיקר לגדולה בזמן האחרון. משגע אותי טון הדיבור המתבכיין שלה, משגע אותי שמרימה את קולה כל הזמן, והמשפט הזה "מה את רוצה ממני?". אוף, אולי הציפיות שלי ממנה גדולות מדי כי היא באמת אחראית ולפעמים אני מסתכלת על ילדים אחרים בני גילה (חבריה) ומבינה עד כמה היא בוגרת...חשוב לי שתרגיש חופשיה לבטא את עצמה אבל יש גבול...בעלי שהוא הבן אדם הכי סובלני שאני מכירה, גם הוא מגיע איתה לעימותי סרק כאלה ומרים את הקול. היא פשוט משגעת אותנו לאחרונה. אולי היא ואני יותר מדי ביחד? עם האחים שלה היא כרגיל-אחלה. לעומת זאת הם בינם לבין עצמם בתקופה סוערת - אולי חיפוש העצמי של התאום וגם ההפרדות מאמא....לא יודעת אבל זה מתבטא בריבים פיזיים ממש בין שני הקטנים. וואו קיבלתי מרגיעון (פעם ראשונה!) "בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה"- ממש מעלה בי דמעות...
הכתיבה פה מקילה תודה לאתר הנפלא הזה. אני בעצמי תמיד אומרת לאחרים שהחיים הם גלים גלים של תקופות שונות...אבל בסערה הזו שנמצאת בה כרגע מרגישה כמעט טובעת. מה אני עושה לא בסדר?

האמת היא שאין לי עצות.
לפעמים זה באמת פשוט גל כזה, ואולי כדי לעבור אותו בשלום להגיד בלב ברגעי משבר "זה גל זה גל זה גל הילדה שלי אחראית וחכמה וזו הדרך שלה לאזן את זה. זה עוד מעט יעבור, לנשום עמוק"....
בכל זאת יצאה לי עצה...

פעם, כשאמרתי לבת שלי משהו בסגנון "הנה לולו החכמה והמתוקה והחמודה שלי" היא אמרה לי "אבל אני קצת גם לא נחמדה!"
אולי זה משהו דומה.....
(חייבת לצטט את המרגיעון "הציפיות רק לכריות")

הי בועה שקופה

אני יודעת שילדינו הם המראה שלנו וכו' וכו' אבל לא מצליחה להתנתק רגשית ולהבין מאיפה זה בא.
אני מסכימה איתך שזה הכיוון ששווה לבדוק אותו.

אצלינו אני יכולה לראות איך תמיד בתי מגיבה למצב הרגשי שלי או למצב היחסים של בן זוגי ושלי או באופן כללי לאנרגיות בבית.
כשיש מתיחות או חוסר איזון היא מגיבה. תמיד. זו, בעיני, מראה מאוד מדוייקת.

ויותר מזה, אם אני מנסה להתעלם מזה, או "לדלג" על זה, ומנסה בתגובה "לתקן" אצלה משהו במקום לראות מה אני צריכה לעשות עם עצמי - זה לא יעיל ומביא אחריו עוד יותר תסכול.

אבל לא מצליחה להתנתק רגשית ולהבין מאיפה זה בא.
מה שאני מציעה לך הוא לוותר כרגע על חיפוש הקשר המדוייק של כיצד היא משקפת אותך, ולהתמקד בעצמך.
לבדוק מה עובר עלייך. היכן קשה לך. מה את צריכה.

פעמים רבות אני מגלה ומבינה את הקשר המדוייק רק בדיעבד, אחרי שהמצב השתנה, ולפעמים בכלל לא.

אם זה מדבר אלייך, את גם יכולה להחליט לראות בתקופה הזאת, ב"גל" הזה כפי שקראתן לזה, הזדמנות להשקיע בעצמך, באושר שלך, בצמיחה שלך.
זה יכול להיות הֶקְשֵר מעודד הרבה יותר להתמודד מתוכו עם הקשיים.

במקביל, אני רוצה להציע לך שני דברים שאת יכולה לנסות ולעשות באופן ישיר, שעבורי עובדים טוב.
שניהם נוגעים להתייחסות שלך אליה ועשויים להשפיע על שני דברים:

1. על הדינמיקה המיידית בבית.
2. עלייך, בטווח הארוך, בהקשר של הצמיחה האישית שהזכרתי, אם תחליטי שאת מכוונת לזה.

1.
שימי לב עד כמה את אוטומטית איתה, לעומת עד כמה את נוכחת.
מה שקורה לנו באופן טבעי כשילד מקפיץ אותנו זה שאנחנו עוברים לפעול במצב אוטומטי.
זה קורה משום הילד לחץ לנו על נקודה רגישה מהעבר, ומי שמגיב לילד זה לא באמת אנחנו אלא חלקים בנו שהודחקו, ופצעים מהעבר שלא נרפאו.

הבעיה עם מצב כזה, היא שהילד מרגיש שאין מולו הורה, שההורה שלו לא נוכח באמת (כי הוא על "טייס אוטומטי"), והוא ממשיך לחפש אותו שוב ושוב.
הוא ממשיך ללחוץ על הכפתורים שכביכול "מביאים" את ההורה, ההורה מגיב, התגובה לא מספקת את הילד והוא מחפש עוד ועוד.
זה לופ מתסכל מאוד מאוד.
הדרך לצאת ממנו היא לנסות בזמן אמת לשים לב למצב האוטומטי ולעבור למצב של נוכחות. בכלל בכלל לא פשוט, בייחוד לא במצב של שחיקה, אבל מאוד שווה לנסות.

2.
דרך נוספת, שחופפת במידה מסויימת להצעה הקודמת, היא לנסות ולוותר על ההתנגדות אליה, אל מי שהיא ואל הדרך שבה היא מתפקדת בימים אלו.
ככל שתהיה פחות התנגדות באוויר מצידך, כך יש סיכוי שגם ההתנגדות מצידה תפחת והמאבק יתמסמס.
זו לא משוואה מתמטית שעובדת אחד לאחד אלא משהו שקורה לאט לאט ומשתנה באנרגיה ביניכן.

זה, אגב, עובד בהרבה תחומים (יחסים, רגשות, תכונות, רצונות וכו'). כשמתנגדים למשהו הוא מתקבע, וכשמרפים ממנו או מקבלים אותו – יש סיכוי שהוא יתמסמס (מדהים לראות את זה קורה! ).

הבהרה קטנה: כשאני מציעה לקבל אותה ואת ההתנהגות שלה, אני לא מתכוונת להסכים איתה או לשדר שהיא נכונה בענייך, אלא רק לנסות לקלוט ולהכיל. לא להתנגד כל כך חזק.
אני גם יודעת, מנסיון, שבכלל לא פשוט לקבל במקום להתנגד בתוך סיטואציה מסוג כזה, אבל זה משהו שבסופו של דבר עושה טוב לכל הצדדים.

מה דעתך?

בכל משפחה יש תקופות יותר טעונות שדורשות התבוננות ועבודה אמיתית.
הילדה באמת משקפת אותך,לרוב הקשיים שלנו הם עם הילדים שדומים לנו יותר.
תתבונני,תבדקי מה את מנסה לתת לה שאת לא קיבלת כילדה.

זו אני כתבתי? לא אני אבל זו אותה מציאות.

כשאני מציעה לקבל אותה ואת ההתנהגות שלה, אני לא מתכוונת להסכים איתה או לשדר שהיא נכונה בענייך, אלא רק לנסות לקלוט ולהכיל. לא להתנגד כל כך חזק.
עובד אצלנו. למעשה עבד אבל קצת ירד. גם בזה היא צוחקת עלינו.
למרות זאת, מאז שאני משננת לעצמי שהכל בא ממצוקה בלתי מובנת לנו (עדין), שהיא באמת מצטערת על מעשיה, לא מסוגלת לשלוט בעצמה ובעיקר סובלת מעצמה - יותר קל לי להכיל אותה. להתמודד עם זה.
מצד אחד אני מגלה יכולת הכלה שלא חשבתי שיש בי אבל לפעמים תוהה אם אני עדיין אוהבת אותה:'(.
מבהיל אותי! היא קולטת את זה!|אוף|

_מצד אחד אני מגלה יכולת הכלה שלא חשבתי שיש בי אבל לפעמים תוהה אם אני עדיין אוהבת אותה.
מבהיל אותי! היא קולטת את זה!_


מציעה כיוון למחשבה:

האם יכול להיות שההכלה שלך אותה באה על חשבונך?
כלומר, אולי את מנסה להכיל כאשר אין לך מקום לזה? את מנסה כי "צריך", כי "כך מבטאים אהבה", כי את יודעת שזה זה חשוב וכו'.

אבל מאחר ואין לך באמת מקום פנוי לזה, את מתחילה לפתח אליה התנגדות. והפעם זו התנגדות מסוג אחר. קצת פחות גלויה לעין.
בפועל, יכול להיות שההתנגדות הזאת באה לידי ביטוי בתחושות שלך כלפיה ובתהיות לגבי מידת האהבה שלך אליה.

אני מאמינה גדולה ב'לקבל', אבל לא מאמינה שאפשר לקבל ב"כוח".

אם הכיוון הזה מדבר אלייך, את יכולה לבדוק מה מקשה עלייך להכיל.

הנה כמה שאלות שיכולות לעורר מחשבות בנושא:

• האם את עצמך את מצליחה להכיל?
• האם את עצמך את מקבלת?
• מה בה בדיוק קשה לך להכיל? אילו מאפיינים? אילו תכונות?
• ולאחר מכן - האם יש קשר בין המאפיינים הללו אלייך? האם גם את כזאת? או אולי פעם רצית להיות כזאת ודיכאת את הרצון הזה?

האם יכול להיות שההכלה שלך אותה באה על חשבונך?

תודה על הכיוון החדש. לא חשבתי על זה אבל יש במה שכתבת הרבה מקום למחשבה. לא רוצה להתעלק על הדף של בועה שקופה אבל התשובות לשאלות הן: לא, לא, התנהגויות בעייתיות (לא תכונות), צריכה לחשוב על הרביעית.
תודה{@

מה שאני מציעה לך הוא לוותר כרגע על חיפוש הקשר המדוייק של כיצד היא משקפת אותך, ולהתמקד בעצמך.
פרח בר את כלכך צודקת בדברים שכתבת...במצבי כרגע החלטתי להתמקד בעצמי. ההתעסקות הזו עם רגשי האשם במה אני לא בסדר (דרך ההתבוננות בהתנהגות שלה), בשלב זה גורם לי לתסכול. מאמצת ההצעה שלך להתמקד בי, ואיך שאני מפרשת את זה: הכוונה היא להתחזק ולמצוא שוב את אותה הנחיה פנימית, את אותו הביטחון שבדרך כלל נמצא בי...תוך כדי הכתיבה אני מבינה שאולי היא מנסה ל'נער' את אמא שבדרך כלל כלכך יודעת מה נכון ומה לא, ששומרת על האיזון בבית, שמחבקת ואוהבת וסובלנית....ובתקופה האחרונה איבדתי ממש את דרכי כאמא - את הידיעה הפנימית האינטואטיבית הזו...אני יודעת שזה יחלוף אבל כרגע אני בתוך הבועה הזו. וכל התנהגות 'שלילית' של בתי אני סופגת כביקורת עצמית של חוסר התפקוד שלי. נכון הכל קשור להכל ואנחנו אמא והילדים די בסימביוזה כי אנחנו המון יחד - בחינוך ביתי ואולי בתקופות משבר שלי יותר קשה לי כי אין לי לאן 'לברוח' אני שקופה לחלוטין לילדים. הם קוראים אותי מצויין. ואולי הרגיעון שעלה עכשיו "זה לא נגדך, זה בעדי" מסביר לי עוד טיפה את הכיוון. התחלנו אתמול עם טיפול פרחי באך בשבילה - האמת שהיא ממש התחננה. ואני גם אתחיל.
אני חושבת שחלק מההתמקדות בעצמי היא לשחרר אותה במובן של לשחרר אותה מהיותה השתקפות המראה שלי. היא היא, ילדה עם אנרגיות מדהימות, מאוד דומיננטית בבית. ואני אני, דומיננטית כאמא - לב הבית ולפעמים דרכינו פשוט מתנגשות - אני צריכה לקבל את זה. אני צריכה לקבל אותי. אני צריכה לקבל אותה.
@} תודה לכולכם ....

במצבי כרגע החלטתי להתמקד בעצמי.


ההתעסקות הזו עם רגשי האשם במה אני לא בסדר (דרך ההתבוננות בהתנהגות שלה), בשלב זה גורם לי לתסכול.
...
וכל התנהגות 'שלילית' של בתי אני סופגת כביקורת עצמית של חוסר התפקוד שלי.

לפעמים יש בלבול בין אחריות לבין אשמה.
כתבת שההתעסקות עם רגשות האשמה בשלב זה גורמת לך לתסכול.
אני מאמינה שאף פעם, לא בשום שלב, האשמה עצמית (כמו גם האשמה של מישהו אחר) אינה תורמת דבר ואינה נדרשת. היא בעיקר מפריעה.

גם כאשר תחליטי, אם תחליטי, בהמשך, לבדוק את הקשר בינך לבין ההתנהגות של בתך, את לא צריכה להרגיש אשמה ביחס לזה.
את יכולה במקום זה, להתייחס לכל העניין עם הפנים קדימה: לבדוק רק מה את יכולה לעשות מעתה ואילך בעניין (ולא מה היית יכולה לעשות ולא עשית, ולא כמה את לא בסדר).

דוגמא. נניח שתגלי שבתקופות שאת מבולבלת ופחות ממוקדת - בתך חשה חוסר ביטחון יחסי, ומגיבה כמו שהיא מגיבה. נניח.
הפניית אצבע מאשימה כלפי עצמך, היא גם לא רלוונטית (כי מה, אסור לך להיות מבולבלת לפעמים? את צריכה או בכלל יכולה להיות אמא מושלמת?), וגם תחליש אותך, תפחית מתחושת הערך העצמי שלך, ותקבע אותך במקום, בכל הרמות: ברמה המנטלית, הרגשית והאנרגטית.

האם הלקאה עצמית או אשמה שהוטחה בך על ידי אדם אחר נתנה לך אי פעם אנרגיות ליצור משהו חדש? עשתה לך חשק "לקחת משהו לידיים" ולשנות אותו מהיסוד?

לעומת זאת, אם תתייחסי למצבך כאחראית אליו (פשוט כי זה שלך, זו מי שאת), ותתייחסי לזה בענייניות וללא ביקורת (כי זה בסדר גמור להיות ככה. את אנושית, את לא מושלמת) -
זה יכול לספק לך פתח ומוטיבציה לעשות שינוי.
יותר מזה, לפעמים אני רואה שאפילו רק הקבלה של משהו בעצמי, רק התבוננות נטולת שיפוטים בעצמי, כבר פתחה ושינתה את אותו משהו. לפעמים.

אם זה מדבר אלייך, את יכולה לקרוא עוד בדף אחריות מול אשמה.

אגב, את הבחירה שלך להתמקד היום בעצמך אני מפרשת כלקיחת אחריות, שהיא בדיוק ההיפך מהאשמה עצמית

שיהיו ימים קלים

רק אתמול כתבתי פה וניראה לי שזמן רב עבר...פתאום העניינים חוזרים לעצמם.
הרבה דברים חכמים קראתי בימים האחרונים, הפנמתי ועדיין מפנימה, והכי חשוב מגיעה להבנות ששוב מחזירות לי את הביטחון בדרכי. בבחירות שלי.
התחלתי לטפל בעצמי בפרחי באך, וגם בתי התחילה.

רציתי לומר תודה לכל אותם אנשים נפלאים שתומכים האחד בשני כאן באתר הזה. בתור בנאדם שלא אוהב טיפולים חיצוניים והשתפכויות אצל פסיכולוג וכו' ובתור אחת שלא תמיד מצליחה למצוא מישהו שבאמת מבין, מצאתי פה את מה שהייתי זקוקה לו ברגע של משבר... באופן כלכך פשוט וזמין ולא מחייב.

האמת היא שאין לי עצות (זו אני)
@} את חברה אמיתית ואני מקבלת ממך המון, גם אם את לא מגדירה זאת כעצה.

הדף אחריות מול אשמה כלכך רלוונטי במקרה שלי ונותן לי המון נקודות לחשוב עליהן ולהבין את עצמי.
וגם הדף האם אני עושה לעצמי חיים קשים בחינוך ביתי .

אז בינתיים היום עבר מאוד רגוע יחסית לשבועות האחרונים, אני עם אופטימיות מחודשת, הבת שלי בפרץ יצירה מדהים...מדהים עד כמה הבנה (תובנה) קטנה יכולה להפוך עולמות.

מרגש

... מה שלומך?