באופן טבעי

חמותי ואני דיברנו היום בדיוק כשאומני ינקה. זו לא הייתה ממש הנקה של אוכל והיא תהתה אם היא רעבה, או סתם "מתפנקת" או משהו בסגנון (ברוח טובה, כן?).
דיברתי איתה על זה ש ציצי זה לא רק אוכל אלא גם מגע, קשר, אינטימיות, קירבה, ניחומים, מקום בטוח, אמא, אהבה וכו'.
אחרי כמה שעות, יצא לי להיזכר בשיחה הזו שוב, ביני לבין עצמי וחשבתי על זה שוב.
כאשר מצמידים את הדברים שמניתי קודם לאוכל בילדים גדולים יותר / מתבגרים / אנשים מבוגרים זה לפעמים יכול לבוא מכיוון של בעיות אכילה.
למשל, נערה מתבגרת, או אישה מבוגרת שהמקום הבטוח שלהן הוא האוכל, זה המקום בו הן מוצאות את האהבה ואת הקירבה שאינן מוצאות במקום אחר. זה הספייס הבטוח שלהן וכו'.
איפה עובר הקו בין משהו חיוני- טוב- בריא- בונה למשהו הרסני- רע- חולני?
וגם, מה עוד נראה לכם שמספק הציצי בשביל היונקים הקצת יותר גדולים כבר? מעבר למזון וסיפוק צרכים אנרגטיים?

כל מה שכתבת, מגע, קשר, אינטימיות, קירבה, ניחומים, מקום בטוח, אמא, אהבה וכו'. , גם אצל גדולים. או שלזה התכוונת בסיפוק צרכים אנרגטיים?

אנרגטיים מלשון קלוריים (או להיפך בעצם).

מן הסתם -- אנחנו גברים, ויתכן גם נשים, יכולים/ות להעיד על כך !!

גם אני חשבתי על זה. סוגיה מעניינת שלא מצאתי עליה תשובה. ובכל זאת, מעניין שתינוקות יונקים בניגוד לתינוקות אחרים, נוטים שלא לפתח הפרעות אכילה בנעוריהם ובבגרותם. יכול להיות שזה קשור לכך שההנקה, בניגוד להאכלה מבקבוק, "מכבדת" את תחושת הרעב הטבעית של התינוק (שהרי להכריח לינוק, אי אפשר) וכך לא נפגע המנגנון המוחי השולט על הרעב והשובע בגוף האדם.

בזמנו, בקיבוצים, הורים האכילו את תינוקותיהם - בין אם ינקו ובין אם לא. הבינו את חשיבות ההאכלה כמקור קשר לתינוק הקטן, ולכן הורים (מן הסתם בד"כ אמא, אבל לא רק) היו באים להאכיל את התינוק בשעות הארוחות (שהיו במרווחים קבועים P-: לא הכל ורוד בחינוך הקיבוצי...) גם באמצע שעות העבודה. כיום, זה קיים בעיקר עבור מיניקות, אבל כשדיברנו על כך שבעלי יבוא לתת לקטנצ'יק את הבקבוק השאוב (כשהוא יוכל. הוא בתפקיד בעייתי, שלא תמיד מאפשר לו להתפנות - ואני בעבודה מחוץ לקיבוץ) זה התקבל בהבנה מלאה (לא יושם עדיין, כי התינוק איתי בעבודה בינתיים).
גם אצל פעוטות, ברור שהאוכל (המוצק), באופן נורמלי, הוא יותר מאשר מזון, אלא גם התנסות במרקמים, טעמים, תחושות וכדומה.
אבל נכון שבאיזשהו שלב, הקשר הזה אמור (?) להפסק. אולי (וזו השערה שלי) אם בגיל צעיר מספקים את הצורך באהבה-דרך-אוכל, זה מאפשר, בהמשך, לאוכל להיות בעיקר מזון, ופחות דברים אחרים. אם כי בתרבות הצריכה שלנו, אוכל הוא הרבה יותר ממזון גם אצל אנשים בריאים נפשית (יש הטוענים שזה ההבדל בין רזים לשמנים), ופולחן השולחן נפוץ מאד (ראו מסיבות, חגיגות במסעדות וכו').

שההנקה, בניגוד להאכלה מבקבוק, "מכבדת" את תחושת הרעב הטבעית של התינוק
אני לא בטוחה. גם בקבוק אפשר להאכיל לפי סימני רעב (וקשה להכריח תינוק שלא רוצה), וגם הנקה אפשר לזייף בנושא הזה. אני עושה את זה כרגע: מיניקה את בני לפני שהוא מבקש, כדי לפתור בעיית הנקה (ראו תמיכה בהנקה).

ורד - הקשר הוא, שהפרעות אכילה נוצרות כשיש חסך בתחום הזה.
יונקים ממושכים לא נוטים לפתח הפרעות אכילה, מפני שהם מקבלים את מה שהם צריכים, את כל מה שהם צריכים, בעוד שאלה שמקבלים בקבוק לעתים קרובות מדי מקבלים בקבוק במקום אמא. לכן אצלם האוכל הוא במקום אהבה.
הסברתי את עצמי?

והבהרה, אחרי שגיליתי עוד תוספות אחרי ששלחתי:
יש כמובן דרגות.
תינוק שמקבל בקבוק באהבה יש לו פחות סיכון לפתח הפרעות אכילה, וכן הלאה. לא להתנפל עלי.
ויש עוד המון גורמים להפרעות אכילה, ובראשם התמונה התרבותית. איפה הדף הזה על תדמית הגוף של בנותינו או משהו כזה?

סוגיה אחרת- דודה שלי אמרה לי אתמול שזה שאני מניקה מעבר לגיל שנה- זה גורם נזק נפשי בלתי הפיך לילדה ומונע התקשרות טובה בינה לבין האבא שלה. היא פסיכולוגית במקצוע וחצופה בשעות הפנאי. היא דרשה בתוקף שאייבש את החלב ואגמול את התינוקת.
(מקווה שזה לא ניצול לרעה של הכותרת של הדף הזה)
אינסטינקטיבית- זה שטות. אבל בכ"ז מרגיש לי נאחס ואני כועסת עליה. רעיונות לדיון הבא עם הפוסטמה/דודה שלי?

אני לא חושבת שאת בכלל צריכה לדון איתה בנושא. זה לא עניינה. באמת חוצפנית. אבל אם את רוצה, בטח יש פה הרבה חומר על זה.

אפשר אולי (אם חייבים לענות בכל זאת ולא רוצים לפוצץ את הקשר):

[הוראת קריאה: בחיוך גדול ונעים]: אני מודה לך שאת דואגת לקשר של בתי עם אביה. זה באמת דבר מאד חשוב. אמנם אין לי את הידע המקצועי שיש לך, אבל דרך הגידול של בתי נקבעת על פי מה ש- אני מרגישה שטוב לה. אני אמא שלה. אמא שלה יודעת מה הכי טוב לה. ייתכן שהתאוריות טובות לאנשים אחרים. לנו זה לא מרגיש לי נכון. אבל תודה שאת חושבת עלינו.

משהו כזה...

את יכולה למשל לצטט לה את נייר העמדה של האקדמיה האמריקנית לרפואת משפחה הקובע כי :
Breastfeeding should ideally continue beyond infancy, but this is currently not the cultural norm and requires ongoing support and encouragement....If the child is younger than two years of age, the child is at increased risk of illness if weaned
ואת יכולה להביא לה גם את נייר העמדה של האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים הממליץ על:
“Exclusive breastfeeding ” is advocated for “approximately the first 6 months after birth ” and continuation of breast-feeding “for at least 12 months and thereafter for as long as mutually desired.”
ולחילופין - למה שלא תעבירי את הכדור למגרש שלה ותבקשי ממנה references עם סימוכין מדעיים לטענות שלה? את בטוחה שהיא לא הושפעה מהמחקר המשונה הזה על הכישורים החברתיים של יונקים בני פחות מחצי שנה? ובאותה הזדמנות את יכולה גם לשאול אותה בנימוס רב למה כל-כך חשוב לה להידחף לך לחזייה?

ובכל זאת, מעניין שתינוקות יונקים בניגוד לתינוקות אחרים, נוטים שלא לפתח הפרעות אכילה בנעוריהם ובבגרותם.
בהמשך לגל העצום של תוכניות על תזונה "נכונה" בכל ערוצי הטלויזיה, יצא לי לראות השבוע את אחת התוכניות הללו שהנושא המפורש שלה היה תזונת נשים בהריון, ותזונת ילדים. נדהמתי לגלות שנושא ההנקה לא הוזכר.

שתי בנותיי אהבו כל פעם לינוק בצד אחד ובצד השני לשחק... לגדולה נתתי מוצץ ביד ומאז זה הפך לפתרון מושלם (עד היום היא אוהבת הרבה מוצצים, אחד בפה ואחד ביד- בלילה לפני השינה היא מחזיקה אותו ונרגעת). אבל- את בתי הקטנה, בת השנתיים, אני לא יכולה להוציא מהציצי. ראשית, אני משמשת לה מוצץ ולה אין מוצץ (לא התעקשתי כמו עם הראשונה כי ראיתי עד כמה זמן זה נמשך) אבל כמה שניסיתי לתת לה משהו להחזיק ביד או להסביר לה שזה מציק לי וכו' שום דבר לא עזר. אין לי בעיה שהיא נוגעת לי בחזה, הבעייה היא ה פ ט מ ה, היא כל הזמן מחזיקה לי אותה "מחמז'ת" אותה מושכת אותה ועוד ועוד, וזה מאד מציק לי (אין צורך לומר לכן כמה הפטמה רגישה). לפעמים היא מוותרת, הרבה פעמים היא בוכה ונרגעת אבל באמצע הלילה אין לי כח "לריב" איתה ואני מאפשרת לה. הרבה פעמים אני מכסה את הצד הזה, נותנת לה את האצבע שלי אבל כלום לא עוזר, היא כמו מגנט חוזרת דווקא לפטמה. אני מראה לה את בית השחי - אולי תמזמז אותו, גם זה לא עוזר, יש רעיונות?

רציתי להראות תמונה של אמא (מסודן) ולהדגים את הענין אך לא הצלחתי (צריך להעלות לשרת ואין לי מושג איך)

אין לי עצות בקשר למשחק בפטמות.
אני רק יכולה לספר לך שזאת תופעה נפוצה. אני רואה הרבה אמהות עם ילד מעל גיל שנה, עם ציצי אחד בפה ואחד ביד.
לדעתי כדאי לך לשים את השאלה באיזשהו דף של הנקה כי כאן היא לא מגיעה לקהל המתאים.

בכל אופן תודה על ההתייחסות. אני אנסה, כעצתך, בדף אחר..

זה בדיוק המצב אצלי ובדיוק חשבתי להעלות את זה כאן.
הקטנה, שנה וחודש פלוס, יד אחת תמיד בציצי הפנוי, מושכת, מועכת עם הציפורניים - אני לא מרשה והיא מיללת, דוחפת את הפיטמה פנימה - ממש תענוג מפוקפק.
באמת רעיון גדול לתת לה ביד השניה מוצץ ואני אנסה אותו, אולי זה יצליח גם לי. תודה רבה.

לגבי המשחק בציצי- אנקדוטה משעשעת:
הבוקר הילדה השכימה קום, בחמש וחצי לערך. המשכתי לנמנם, והרגשתי שהיא משחקת עם הציצי הקרוב אליה, והיד שלה בחולצה שלי. מאחר והיא יודעת לחלץ לעצה שד בכדי לינוק, המשכתי לנמנם. בבוקר קמתי, הילדה כבר התרוצצה עם אביה בבית. פתאום שמתי לב למשהו מוזר אצלי בציצי. מין בליטה, כאילו יש לי פיטמה שפיצית ומוזרה. לא הרגשתי שום דבר מוזר אבל הפיטמה המוזרה עוררה את סקרנותי והצצתי מתחת לחולצה.
יש לה פיטמת בקבוק של פלייטקס, ששלחו לנו מאמריקה, שנורא קשה לשתות ממנה. הפכנו אותה למוצץ מזדמן, כשבא לילדה לנשוך לי ציצי אני נותנת בפיה את הפלייטקס ואומרת לה "הנה פיטמה שמותר ללעוס" והיא אכן לועסת.
קיצ-קיצר, הילדה הדביקה באופן מושלם את פיטמת הגומי לפיטמה המקורית.
וזה מה שהזדקר...חחח:-P
נו, בסדייר או פוגע בה נפשית באורח בלתי הפיך?

הקטנה, שנה וחודש, מצאה באמבטיה עיגול ואקום כזה שיש לו בליטה והדביקה לעצמה אותו על החזה. שאלתי אותה 'יש לך שישי?' והיא הנהנה במרץ וברצינות.

הקטנה, שנה וחודש פלוס, יד אחת תמיד בציצי הפנוי, מושכת, מועכת עם הציפורניים
גרררררררר
אני משתגעת מזה שהיא צובטת אותי, ממוללת את העור של השד, שורטת עם הציפורניים... (שלי בת שנה ועשר...)

דפנה, הודעתך נעלמה, אך תפסה את עיניי. מעניין אותי, על מה דיברו בתכנית הזו?

אצלנו אגב, אומני נוהגת בדרך קבע "להחליף תחנות" ב"ני" (צד שני) ואף מזדעקת כשאותו הצד לא "פוּחַ".
האמת? התרגלתי וזה לא ממש מפריע לי, רק כשיש לה ציפורנים...ככה אני יודעת מתי להזעיק את דודו לגזור.
בחוץ יש לנו נוהל שהיא כבר מבינה (בד"כ) ש'לא נעים לאמא שהציצי פתוח ליד אנשים והיא יכולה רק להכניס יד' זה בד"כ עובד נפלא.

צד שני ואף מזדעקת כשאותו הצד לא "פוּחַ".
נפוח? פתוח?

פתוח

אצלנו, בגלל שידעתי שמשחק בציצי השני עלול להיות מאוד לא נעים, מההתחלה הקפדתי לא לאפשר לו את העניין.
היום, לפני שהוא עובר לצד השני, הוא מקפיד לסגור קודם כל את הראשון...
ילד שלי מסודר...

כבר חצי שנה שאני מניקה בלי סדר יום והתחלתי לאחרונה להוסיף שיבולת שועל לחלב אם - בכפית, לפני השינה. אז קודם כל- זה לא מונע השכמות בלילה. בנוסף אני תוהה אם זה בסדר להיות המוצץ של בני והמרדימה והמרגיעה הבלעדית.

והתחלתי לאחרונה להוסיף שיבולת שועל לחלב אם
שיבולת שועל מכילה גלוטן ולכן אינה מומלצת לפני גיל שנה. ראי מעבר לאוכל מוצק

אני תוהה אם זה בסדר להיות המוצץ של בני
מה הכוונה "בסדר"? זו בחירה שלך.
עם הילד הראשון ביליתי שעות ארוכות כשהציצי בפיו והחלב נגמר מזמן. עם התינוקי החדש זה ממש לא מתאים לי. למרבה הצער, הוא מבלה הרבה עם מוצץ (תעשייתי מגומי). אכן בעיה, התאווה שלהם למצוץ.

והמרדימה והמרגיעה הבלעדית
שוב - אין פה עניין של "בסדר". אלה בחירות/הסכמות משפחתיות. אם את לא נופלת מהרגליים, אשרייך. אם את מרגישה צורך לחלק את העבודה - עלייך להבהיר זאת.

ראשית, חוט שני, שיבולת שועל (=קוואקר) מופיע בדף ההוא ממש לא כאוכל אסור. חיכיתי לגיל חצי שנה שבו מותר להתחיל עם דיסה זו והתאפקתי לא לתת קורנפלור או אורז לארוחת לילה לפני גיל זה. הקוואקר גם פותר את בעיית העצירות מנסיון. לא כל כך מתאים לי להיות המוצץ כי יש לי עוד שלושה ילדים בבית וגם כלבה. הבעיה היא שאיכשהו פיצוש הפך לסרבן בקבוקים, מוצצים וכל מה שאמור להיות חיקוי של ציצי. מה שכן הוא אוהב זה, אם הוא לא עייף ועצבני מידי, לטעום ולאכול בכפית או לשתות בכוס (מצריך מיומנות של ג'אגלרית מצידי). ילד רביעי שלי אבל לא זכור לי שהיה מישהו ,ויש לי כאלה מאד עקשנים, שקבע לי מה ואיך להאכיל אותו בגיל כ"כ צעיר. כן ואני יודעת שלא משווים בין ילדים.

ממש בתחילת הדף מעבר לאוכל מוצק :
חיטה, שעורה, שיפון, שיבולת שועל (קוואקר) - בגלל שמכילים גלוטן. תינוקות שנחשפים אליו לפני גיל שנה או 9 חודשים (תלוי את מי שואלים) עשויים לפתח מחלת צליאק שפירושה אי סבילות של הגוף לגלוטן.

מוצץ הוא תחליף לציצי, הוא הומצא לא מזמן. ההמצאה בסדר ובכל זאת...


סתם התחשק לי לכתוב כי המון אנשים ,אותם אנחנו פוגשים, קצת הופכים את המשפט
כשרואים מישי שמניקה "24 שעות".

מה עושים? חוסר אונים מוחלט אני אמא לפעוטה בת שנה ושבעה חודשים מניקה הנקה מלאה+ הילדה טועמת מכל דבר אבל ממש לא ניזונה מאוכל רגיל בעיקר ציצי במהלך היום זה נסבל אבל הלילות פשוט סיוט כל חצי שעה אני מותשת עצבנית ובעיקר עייפה אני לט עובדת אנחנו ביחד 24 שעות ביממה מה עושים ?"??

תשמעי.. לא מבינה גדולה בתחום אבל אגיד לך מה אני הייתי עושה
אם את מותשת ועצבנית שווה לשקול גמילה חלקית, או במילים אחרות לתת לציצי לנוח בין הארוחות
תתני לה אולי איזשהו חפץ מעבר, חיתול טטרה או שמיכה או דובי, שתלמד להרגע איתו ולא רק עם הציצי
תושיבי אותה בכל הארוחות המשפחתיות לידכם
שתראה ותאכל
גם אם היא לא רעבה, גם אם היא רק משחקת
אחרי הארוחה נותנים מים, ולא ציצי
ואחרי כך וכך זמן יש ארוחת ציצי
זה די קשה להאכיל את התינוקות/פעוטות ולאכול במקביל אליהם בו זמנית,
אבל אין דבר יותר יעיל מזה
הדאגה שלנו האמהות הרבה פעמים מתבטאת בכך שאנחנו מוטרדות שלא אכלו מספיק ומציעות ציצי
בזמן ש"דחיפת הציצים" הזאת מונעת מהילדים את התהליך הטבעי של המעבר למוצקים
(לא מדברת עליך ספציפית, לא מכירה אותך, אבל ראיתי כמה אמהות כאלה
לפעוטות שלא נראים רע, אבל האמא מתלוננת שלא אוכלים טוב ודוחפת ציצי כל 5 דק')
אם נראה לך שבלילה היא יותר זקוקה לך ולהנקות - לא הייתי נוגעת בזה
לא שווה לעשות טראומות ואנטי
לאט אלט

הילדה טועמת מכל דבר אבל ממש לא ניזונה מאוכל רגיל
קודם כל הייתי מנסה להבין את הסיבה לזה.
נסי לפרט.

בגיל כמעט שנתיים אין סיבה שרוב תזונתה לא תהיה של מוצקים : פירות, ירקות, בשר, גבינות, קטניות.
לדעתי אם זה לא כך, יש לאתר את הבעיה (=זה מה שאני הייתי עושה) :

• בעיה פיסית/ביולוגית - לעיסה, בליעה (שיניים, מערכת עיכול)
• בעיה של חוסר גיוון (שונאת שניצל ופירה ורק זה מה שיש בבית)
• משהו אחר (מן השכיחים : לחץ של אמא שמביא את הילדה לעשות "דווקא")

הייתי שוללת את הבעיות הללו אחת לאחת ומנסה לחשוב על נוספות.

_אם את מותשת ועצבנית שווה לשקול גמילה חלקית, או במילים אחרות לתת לציצי לנוח בין הארוחות
תתני לה אולי איזשהו חפץ מעבר, חיתול טטרה או שמיכה או דובי, שתלמד להרגע איתו ולא רק עם הציצי_

בזמן ש"דחיפת הציצים" הזאת מונעת מהילדים את התהליך הטבעי של המעבר למוצקים
צורמים לי שני המשפטים הללו.

הסיבה יכולה להיות גם רגישויות למזון, חוסר ברזל ,ובטח אפשרויות נוספות פיזיות או ריגשיות.
היא חיונית? משקל תקין?
אני מכירה גם ילדה (בעצם את האמא) שרק ינקה עד שנה ושמונה ואז התחילה לאט לאכול. בריאה ושלמה, הכל בסדר.אמה טוענת שהילדה הגנה על עצמה מרגישויות למזון ע"י החשיפה המאוחרת.

חוט השני, למה צורם לך?

יכולות להיות כל מיני סיבות ליניקות תכופות
אני נוטה להאמין שהנקות תכופות בגיל הזה לא באות מרעב. בסה"כ ילדים בגיל הזה לא אמורים להגדיל את כמות ההנקות - הרי את כל המזון הדרוש אפשר לקבל בX ארוחות "גדולות" יחסית. נישנושים שנמשכים כל היום נראים לי באמת כ ציצי זה לא רק אוכל.
אם לך נראה אחרת זה דווקא מקובל עלי ולא צורם לי
מה שאני לא כ"כ אוהבת בציטוטים זה שכל אחת בוחרת מה לצטט ומוציאה את הנאמר מהקשרו (לפחות את המשפט השני שבצורה שבחרת להציג אותו גמלי הוא היה צורם). יש לי כמה חברות שמציעות ציצי מרצונן החופשי לתינוק/פעוט כל 5 דק' ובאותה נשימה מתלוננת ש"הוא לא מוכן לאכול מוצקים". אני מדברת על "לאפשר". לחשוף תינוקות לעוד סוגים של מזון, לעוד צורות הרגעות. לא בכוח, בנחת. אני משחררת את התינוקות שלי, לא משתדלת להשאיר אותם במסגרת בה אני כל עולמן.
מי שזה מדבר אליה - סבבה.
מי שלא - מתבקשת לא להפגע, כי אני לא כופה את עצמי על אפחד, ואוהבת גם להדגיש את זה



_הסיבה יכולה להיות גם רגישויות למזון, חוסר ברזל ,ובטח אפשרויות נוספות פיזיות או ריגשיות.
היא חיונית? משקל תקין?
אני מכירה גם ילדה (בעצם את האמא) שרק ינקה עד שנה ושמונה ואז התחילה לאט לאכול. בריאה ושלמה, הכל בסדר.אמה טוענת שהילדה הגנה על עצמה מרגישויות למזון ע"י החשיפה המאוחרת._

אם זה מתאים לאמא - מעולה, אין פה שום בעיה. יתרה מכך, אני לא מכירה אף ילד בן 4 שניזון מהנקה בלבד(כנראה שבסוף כולם עוברים למוצק P-:)
אני דווקא לא הייתי ממהרת לחפש "מה לא בסדר" אצל הילד. פשוט מנסה להציע אלטרנטיבות. תופס - טוב, לא תופס - ממשיכה להציע בנחת. והכוונה שלי קודם כל לארוחות משפחתיות ביחד שאינן כוללות ציצי. מה צורם בזה? P-:

נ.ב. אין לי כוונה לפגוע באפחת, אוהבת את כולן (על אמת!)

הסיבה יכולה להיות גם רגישויות למזון, חוסר ברזל ,ובטח אפשרויות נוספות פיזיות או ריגשיות
בעיה פיסית/ביולוגית - לעיסה, בליעה (שיניים, מערכת עיכול)
נכון, וגם אולי רגישות תחושתית שמקשה על לעיסת מזון מוצק.

בנוגע לסוגיה האם ציצי הוא אוכל, הריני לדווח על עדות ישירה מפי בן השנה ושבע שלי:
היום הוא הפסיק לינוק והתחיל "לאכול" לי בצחוק את הציצי "האמ!" ואז אמר בחיוך: "זה אוכל??? לא..."