קראתי בעיתון את הכתבה על שבעת הנערים שאנסו במשך תקופה ארוכה ילדה בת 13 אין לי מילים לתאר כמה הזדעזעתי מהמקרה, יש לי כמה שאלות/תהיות/פחדים, שהייתי רוצה לשתף אתכם.

1. מה גורם לנערים בגילאים 13-17 לבצע מעשים כאלו איומים ומזעזעים? האם זה חינוך כושל של הבית/ החברה? ואם כן איפה הייתה הטעות?
2. למה ילדה קטנה בת 13 לא הרגישה מספיק בטחון לבוא ולספר להורים שלה או לכל מבוגר אחר על מסכת ההתעללות הנוראית שהיא עוברת?
3. איך ההורים/מורים של הילדה לא ראו שמשהו כל כך נורא עובר עליה?
4. לי בעצמי יש שני בנים ובת ורק המחשבה שמישהו מהם יהיה מעורב במקרה כזה מעוררת בלי חלחלה. איך אפשר להבטיח שדבר כזה לא יקרה ב "בית ספרנו" ?

אשמח לשמוע את תגובתכם.

להבטיח כנראה אי אפשר.
אני שוחחתי עם בני בן 14 על הזוועה הזו (וגם זוועות קודמות כמו בשומרת).
היה לי חשוב להסביר לו שאותה בת לא תחזור להיות מה שהיתה לעולם ובעצם זה
צלקות לכל החיים, במקרה הטוב, והרס טוטאלי במקרה הנורא.
סיפרתי לו שלפעמים האנס/ים משוכנעים שהיא הסכימה כי היא לא מתנגדת אבל
שיבין שזה תמיד בא מתוך פחד וחולשה ולא כי היא רוצה את זה.
לפעמים גם החברה מסביב מבינה את הבנים ומרכלת על הבת וזה עושה את זה גרוע
פי כמה.
למה ילדה קטנה בת 13 לא הרגישה מספיק בטחון לבוא ולספר להורים שלה

הפוך- בגלל שהיא חלשה/מבודדת/זנוחה הבנים מזהים אותה בתור מטרה לפגיעה.

אוי ויי.
להבטיח? לדעתי אי אפשר.
זוכרת את "התפוז המכני"? האמירה שם היתה שהדרך היחידה 'להבטיח' שמעשי אלימות לשם אלימות לא יקרו היא, בעצם, תהיה רק המשך של אותה אלימות. בצורה ממסדית יותר. מסודרת.
הן אם 'הבטחת' שפלוני לא ינהג באלימות, שלא תהיה לו האפשרות - מנעת ממנו את הבחירה החופשית - את אנושיותו.

הזוועות האלו מתרחשות בכל מקום. נורווגיה וסין ופרו. זה גורם לי לחשוב שיש משהו בתוכנו שמחכה לצ'אנס. אורב. ברררררר.

אפשר לפרט, ספציפית:
ארץ אלימה, כוחנית. ערכי ערוץ 2. דינמיקת להקת זאבים. אנסים גדלים כילדים תחת התעללות. יש עוד.

אני לא מתמודד. קהיתי.
זה מוציא ממני מחשבות על אלימות (אם מישהו יתקוף את בתזוגי וכד' -).
אני אומר 'אוי ויי'

חוויתי משהו דומה .
הדחקתי במשך 32 שנים ועד היום לא ממש זוכרת.
ההורים עדיין לא יודעים, כנראה גם לא ידעו.
אני היום אישה עם בטחון עצמי, זוגיות טובה, ומיניות לא משהו.(ולא הייתי ילדה חלשה)
עדיין תוהה איפה היו ההורים, או הסביבה.
אם הייתי מקבלת מכות - הייתי מספרת בוודאי
אבל אונס זה כל כך משפיל ומקטין את הקרבן ולשתף בזה ,כשאתה ילד, עשוי להפוך אותך לקטנה גם בעיני השומע.
מצד אחד יש רצון עז ברחמים ואמפטיה מכל מי שמוכן ומצד שני יש את הרצון להיות "שווה" (לא מושפלת).
עדיין לא פתור לי ולכן חושפת רק קצת .

שם זמני, אם את חשה צורך, את יכולה (גם היום) להעזר במרכזי הסיוע (1202), כדי ליישב עם עצמך.

שם זמני ,


מקווה שיום אחד קצת יפתר לך ותוכלי לא לשמור את זה לבד בבטן.

עברתי אונס בפגישה בגיל העשרה, הסיבה היחידה שלא סיפרתי להוריי היתה שהם לא היו מצליחים להתמודד עם זה.עצוב לא?

עצוב מאד מאד. לפלונית שמדחיקה ולשם זמני.
אלימות היא דבר קשה לעיכול בשבילי, ואיך שהוא החברה הפכה אותה לדבר כמעט ליגיטימי. ואלימות מינית קשה לי שבעתיים. וכשאלו ילדים שפוגעים בצורה כזו בילדים אחרים... אין מילים.. פשוט עצוב כלכך.
ואני בהחלט חושבת שחלק מהעניין זה הורים שלא מסוגלים להתמודד.

לא רק שלא מסוגלים להתמודד, פשוט בגלל שהחיים שלהם לא היו קלים, לא רציתי להכביד עליהם עוד יותר עם הבעיה שלי, אוי כמה שאני מפחדת שהילדים שלי לא יבואו לדבר איתי כשיש להם בעיה. איך מעבירים להם את המסר באופן חד וברור, שהם יכולים לבוא אלי תמיד בכל בעיה ושאני כאן בשבילם?

אני לא משתפת את ההורים כי הקשר ביננו לא חברי או פתוח מספיק בישביל לנהל שיחות כאלו.
במשך כל הילדות הם ראו את מה שאני מכנה היום סימפטומים ולא שאלו או היו שם בשבילי כשהיה לי קשה.
היות ולא ידעתי מה הבעיה רק הרגשתי רע לא היה אישו לדון בו.
גדלתי בקיבוץ כך שבעצם לא גדלתי איתם קרוב כדי שיהיו ערים. (אין צורך להשמיץ עכשיו את הקיבוצים זה קורה בכל מקום, רק שהריחוק הריגשי מההורים גדל ).
גיל ההתבגרות הביא איתו את המטען כי היחס לבנים ואח"כ לגברים נהיה אמביוולנטי משיכה עצומה וגועל ופחד גם יחד,
היום הפרופורציות השתנו הודות לבן זוגי ה מ ד ה י ם ועל זה אני מודה לו כל יום ולאלוהים ששלח אותו ולי שבחרתי אותו.

רק שלא מסוגלים להתמודד, פשוט בגלל שהחיים שלהם לא היו קלים, לא רציתי להכביד עליהם עוד יותר עם הבעיה שלי

וגם העניין של
במשך כל הילדות הם ראו את מה שאני מכנה היום סימפטומים ולא שאלו או היו שם בשבילי כשהיה לי קשה.
גדלתי בקיבוץ כך שבעצם לא גדלתי איתם קרוב כדי שיהיו ערים.

מוכר לי מאד באופן אישי.
ובעיניי זה העניין כשההורים לא מתפקדים כמו שאני חושבת שהורים צריכים לתפקד. להיות שם בשביל הילד בטוב וברע.
לפעמים כי ההורים עצמם הם קורבנות ואז קשה להם לראות/לזהות פגיעה אצל ילדם ולהתמודד איתה או שנוצר היפוך תפקידים שבו הילד לוקח את תפקיד ההגנה על הוריו המסכנים.

ולצערי, גם הפוגעים והמקרבנים באים ממקום של קורבנות ופגיעה. זה מעגל אלים ונוראי.

קטונתי מלייעץ אבל אני מקשיבה ושולחת לשתיכן הרבה אהבה וכוח לרפא את הפצע.

איך מעבירים להם את המסר באופן חד וברור, שהם יכולים לבוא אלי תמיד בכל בעיה ושאני כאן בשבילם?
אולי פשוט נמצאים שם בטוב וברע? לא מתעלמים או מכחישים או (מצד שני) מגיבים באובר ולוקחים באופן אישי את החוויות של הילד. לומדים להכיל את הכאב והשמחה של הילדים.

לפני זמן מה היה מקרה של אונס קבוצתי באזור גבעתיים - ביתה של חברתי הטובה למדה בביה"ס בו למדו חלק מהנערים והכירה חלק מהנפשות הפועלות. הבת אמרה לאימה (חברתי) שהנער/נערים מסכן/נים, ושזה הגיע לה... ושכולם ידעו שהיא נותנת...
חברתי התפלצה. היא לא ידעה בכלל מאיפה להתחיל לדבר עם הבת. ואנחנו מדברים על נערה משכילה, אינטילגנטית.עם תקשורת טובה ופתוחה עם אימא שלה.
הבת החזירה אותנו 20 שנה ויותר אחורה. כלום לא השתנה. בנות נותנות הן זונות. בנים הם חברמנים. הם אי פעם ישתנו דברים בחברה שלנו? בתרבות? אם אנחנו לא מצליחים להעביר את המסר לילדים שלנו מי כן יצליח?!

שגית תודה רבה על העידוד והחיבוק. עוד רציתי להוסיף שמה שמבלבל אותי זה העניין שאין בי שום כעס כלפי ההורים שלי לא אז ולא היום אבל בכל זאת אני מרגישה שיש בתוכי משהו לא פתור, ואת כל החרדות האלה אני מעבירה לילדים. אני ממש אובר אמא {כל הגננות והמורות שלהם אמרו לי את זה} אני פשוט מרגישה צורך להגן עליהם כל הזמן וכשמישהו מנסה רק מנסה לפגוע בהם אני הופכת את עורי ומרגישה כמו מפלצת. בגלל שלא היה מי שיגן עליי כשהייתי ילדה הרגשתי כל הזמן חשופה פגיעה ובלי ביטחון עצמי. הפחד הוא שמרוב שאני מגינה עליהם כל הזמן הם לא יידעו להסתדר לבד בעולם וזה מה יגרום להם לחוסר בטחון. האם יש צדק בהרגשתי? ואם כן מה עושים?

אבל בכל זאת אני מרגישה שיש בתוכי משהו לא פתור, ואת כל החרדות האלה אני מעבירה לילדים.

אולי לפתור את מה שלא פתור...
אולי בהגנה על ילדייך את בעצם מנסה להגן גם על הילדה הפגועה שבתוכך. אולי זה הזמן לעזור לך להבריא.

איך אני אמורה לפתור את מה שלא פתור? בזה שאתעמת עם הוריי? עדיין קשה לי עם זה, כי עדיין אני מרגישה כמו אותה ילדה קטנה חסרת הגנה. עד עכשיו בחיי לא בכיתי להוריי משום סיבה, בכל פעם שרע לי וקשה לי אני מתמודדת לבד {אבל בשנים האחרונות יש לי את בן זוגי שמשמש לי כמשענת וככותל}אין לי את הלב להטיח בהם האשמות מן העבר, זה יפגע בהם כל כך קשה שאני לא אוכל לסלוח לעצמי. בקשר לילדים אני מנסה לעבוד על עצמי ולמצוא את דרך המלך, אבל זה כל כך קשה שאני משתגעת.

_למה ילדה קטנה בת 13 לא הרגישה מספיק בטחון לבוא ולספר להורים שלה או לכל מבוגר אחר על מסכת ההתעללות הנוראית שהיא עוברת?
איך ההורים/מורים של הילדה לא ראו שמשהו כל כך נורא עובר עליה?_
זאת שאלה שהרבה פעמים שואלים אותה. למה היא לא סיפרה אחרי פעם אחת? למה היא הסכימה ששוב ושוב יאנסו אותה ויתעללו בה? איך אף אחד לא ראה?
כשהייתי בת 7-8 היה לי "סיפור" מיני עם קרובת משפחה (שגדולה ממני בסה"כ בשנה וחצי). לא אונס ולא התעללות מינית. היא לימדה אותי לאונן (לא שידעתי בכלל מה זה...) והיינו שוכבות אחת על השנייה, כאילו עושות סקס (שגם זה לא ידעתי מה זה בכלל...). זה לא שהיא הפחידה אותי או איימה עליי או אמרה לי לא לספר. ובלל לא הבנתי מה אנו עושות, אך משהו בתוכי "אמר" לי שזה לא בסדר ולא סיפרתי. לדעתי, לא הייתי במצב טוב כ"כ. זה התבטא בהתנהגות חצופה בביה"ס (הייתי כולה ילדה בכיתה ב'), בפחדים וחרדות ומצבי רוח. הדחקתי ואחרי שנים (בערך בכיתה ו'-ז') הזיכרון פרץ והייתי במועקה כ,כ גדולה שחשבתי שאני עומדת למות. סיפרתי לאבא שלי. השתחררתי, אבל לא לחלוטין. כל כמה שנים זה עולה מחדש. לדעתי זה "דפק" משהו בנוגע לדימוי העצמי שלי, לביטחון העצמי שלי, להתפתחות שלי, למיניות שלי, לקשר שלי עם הגוף שלי.
ושוב, אין כאן אונס או התעללות, אלא חווייה שהרבה ילדים עוברים. ובכל זאת לא הייתי מסוגלת לספר, אז אפשר להבין למה ילד/ילדה שקורים להם דברים נוראיים כאלה לא מסוגלים לספר. ואני לא חושבת שתמיד זה קשור להורים, שלא נמצאים שם... או שאינם יכולים להתמודד, אלא זה קשור לחווייה הפנימית שלנו, של הילד, שזה משהו נורא, שזאת בושה, רגש אשמה מאוד גדול ואין עם מי לדבר.

ואת פלונית מדחיקה? שאלת:
איך מעבירים להם את המסר באופן חד וברור, שהם יכולים לבוא אלי תמיד בכל בעיה ושאני כאן בשבילם?
נראה לי שפשוט לדבר ולשוחח על הדברים בלי לטייח ובלי להסתיר, לדבר ולדבר.
אני לא אשת מקצוע, גם אינני יודעת בני כמה ילדייך, אבל אולי תתייעצי עם אנשי מקצוע, האם האפשרות של לספר את מה שקרה לך (גם אם לא במדוייק, אם זה קשה מידי עבורך), יכול להוות ריפוי בשביבלך וגם דוגמא אישית להם, במיוחד, למשל, אם יש לך בת בגיל ההתבגרות ואת פוחדת שיקרה לה משהו דומה, שהיא לא תדע להגיד לא... או לשים את הגבול... וכו'.

ולך שם זמני?
עדיין לא פתור לי ולכן חושפת רק קצת .
גם אני, בקשר לחווייה שעברתי, דיברתי עליה כל כך הרבה פעמים, ואצל כל כך הרבה פסיכולוגים ומטפלים ועדיין זה לא ממש פתור לי, עובדה שאיני נחשפת בשמי ועובדה שעדיין יש לי בעיות לא מעטות (בלשון המעטה) ביחסיי עם גופי.
אבל פעם מישהי יקרה כתבה לי:
חשיפה=חופש
אז בהצלחה במסע אל החופש, את יכולה לחשוף כאן חופשי חופשי, בין כה איננו יודעים מי את...

היום הפרופורציות השתנו הודות לבן זוגי ה מ ד ה י ם ועל זה אני מודה לו כל יום ולאלוהים ששלח אותו ולי שבחרתי אותו.
לפחות זה, זה דבר ענק ומדהים. ממש מתנה. הרבה פעמים חוויות כאלה גורמות לכאלה טראומות שהן פוגעות באפשרות לזוגיות, למערכות יחסים, למיניות, או שמערכות היחסים הן ממש מעוותות וחולניות. אז, אני שמחה בשבילך!


איך אני אמורה לפתור את מה שלא פתור? בזה שאתעמת עם הוריי?
אני לא חושבת שלפתור את מה שלא פתור זה ישר ללכת להתעמת עם הורייך. (דרך-אגב, לא כ"כ הבנתי את ההקשר של להתעמת איתם - להתעמת שלא ידעו על האונס שעברת או שבאופן כללי לא היו שם בשבילך?).
קודם כל תהיי עם עצמך ואל תלכי להתעמת עם אף אחד. גם אל תנסי ישר לפתור את הכל כ"כ מהר. קודם כל תני לרגשות שלך מקום, תני לעצמך רשות להרגיש.

עוד רציתי להוסיף שמה שמבלבל אותי זה העניין שאין בי שום כעס כלפי ההורים שלי לא אז ולא היום אבל בכל זאת אני מרגישה שיש בתוכי משהו לא פתור אני גם לא יודעת אם יש שם כעס או לא, אבל את בעצמך אומרת שיש שם משהו לא פתור. אני חושבת שהמשהו הלא פתור זה הבלבול הזה שיש בתוכך בנוגע לכך שמצד אחד אין בך כעס, או לפחות את חושבת שאין כעס, ומצד שני משהו לא בסדר. אולי את בכלל לא מרשה לעצמך לכעוס עליהם (ואני אומרת את זה מניסיוני, שמאוד מאוד קשה לי להודות שאני בכללל כועסת על הוריי, כי יש איזה פחד דמוני כזה שאם אני כועסת עליהם אז אני הורגת אותם, ממיתה אותם...)
אולי תתחילי מזה, את גם כותבת ונחשפת, זה כבר צעד "לפתור", "לפיתרון", לריפוי"
בהצלחה!
ממני
הסוד הגדול

הסיבה היחידה שלא סיפרתי להוריי היתה שהם לא היו מצליחים להתמודד עם זה

ראו: איך להגן על הילדים

איך אני אמורה לפתור את מה שלא פתור?

אני חושבת שאת תצטרכי למצוא את הדרך שלך. כל דרך של התבוננות פנימית והקשבה למה שנמצא בתוכך. רגשות, פחדים, כאבים שסגרת בפנים, כל מה שמזין את הפצע.

הדרך אחת היא למצוא מדריך. מישהו עם יכולת לעזור להתכוון ולהתמקד בבעיה. יש פה באתר כמה כאלה.
אפשר להתחיל עם אחת מהדרכים האלטרנטיביות: פרחי באך, הומאופתיה, צפריר שפרון.
אפשר להתחיל מיעוץ פסיכולוגי או פשוט להרים טלפון לקו לנפגעות תקיפה מינית.

גם אני חושבת שהתעמתות עם ההורים היא אולי רק חלק מהתהליך. היא לא בהכרח הפתרון.
בהצלחה!

סוד גדול שלום, מאז שכתבתי פה בדף על המקרה ועל החוסר כעס שלי כלפי הוריי פתאום עלו וצפו להם הרגשות, פתאום אני מוצאת את עצמי כועסת מאוד על הוריי שלא היו שם בשבילי, ועכשיו אני חושבת שאני יכולה להתחיל ולרפא את עצמי.
תודה לך וגם לשגית על התמיכה.

יש לי שתי בנות מדהימות (ברור שבאובייקטיביות), הגדולה לקראת גיל חמש...
כל גיל מדהים, אבל עבורי להיות אמא לילדה בת כמעט חמש...וואהו...
גיל חמש: "אמא אני הולכת ל..." טוב חמודה.
חמש דקות אחרי אני מתקשרת לוודא שהגיעה, ושתתקשר לפני שהיא חוזרת, שאדע...
מה עובר לי בראש?
הילדה שלי גדולה, עצמאית, חזקה... האמנם?
היא בסך הכל תינוקת אהובה.
יש אנשים רעים שם בחוץ. חמש דקות זה המון זמן...
וכך אני מוצאת את עצמי מתלבטת בשאלות: איך להסביר לה שלא כל אחד הוא חבר, איש טוב וכד'... (מודעת לשימוש בלשון זכר.)
איך להכין אותה לרע מכל, כך שתוכל להמלט במידה של זוועה.
איך לשמור על עירנות, כמה לשחרר, וכמה להדק?
לא מפתיעה אותי העובדה שכל כך הרבה פדופילים שוברים ילדות בנות חמש. זה גיל מסוכן.
השילוב של התמימות עם העצמאות, האמון בבני אדם מול המפלצתיות, איך עוברים את זה באופן בטוח?
איך משתפים את הילדים שלנו, ומתווכים להם את העולם כמו שהוא, בלי הגזמות, ובלי תמימות?
אני כותבת את השאלות האלה בעקבות התכנית של עמנואל רוזן בערוץ עשר, שם סופר על בנות חמש ושש שנאנסו בקיבוץ יגור על ידי חבר קיבוץ.
כל ההתייחסות של הקיבוץ לנפגעות היתה אונס חוזר, איך אנשים, חברה שלמה "נאורה" מגיעה למצב כזה?
הקושי הכי גדול שלי עם ההתייחסות לנאנסות היא בכך שמעבר לפגיעה הפיזית והנפשית בזמן האונס, קיימת פגיעה קשה לא פחות והיא הבושה הנלוות לכך.
ילדה או ילד צעירים כל כך מתביישים. במה בדיוק? למה? איך יתכן שהחברה שמה אותם במקום הזה שוב ושוב?
אנחנו לא צריכים להסכים להתבייש. לא כילדים, לא כהורים ולא כחברה. אולי אז הצד הפוגע יתחיל להתבייש בעצמו, וכך גם יוכל לקבל את העזרה לה הוא זקוק, שתעזור לו לצאת מהמקום המתעלל.
צריך לייצר ולהגדיל בעיניי את האמירה החברתית, שמשנה את הדפוס הקיים הזה.
חיבוק גדול לכל הנפגעות והנפגעים. אל תתביישו. תרימו ראש. תאהבו, אל תאפשרו לאנס ולבושה להמשיך ולכרסם פיסות מופלאות מחייכם.

אני עברתי ניצול מיני מתמשך ואונס קבוצתי בגיל 15 בזמן שהייתי תחת תרופות פסיכיאטריות,
הכל עלה בלידה של הבת שלי,
אני מתפללת כל יום שהיא לא תחווה את מה שאני עברתי.

סבטקסט כפול.
אני קוראת את התאריך שבו כתבת את דברייך - ולא מבינה איך לא הייתה כאן שום תגובה עד היום.
שולחת לך חיבוק גדול והרבה אהבה. מתפללת עבורך ועבור בתך שלא תחוו חוויות כאלו לעולם.
הכאב של לדעת את החוויה ולראות את הבנות שלי ולדעת שלא אוכל להגן עליהן באופן מוחלט ושיש סיכוי שגם הן תעבורנה דבר דומה הוא הכאב הכי גדול שהפגיעה הזו מביאה איתה.

חיבוק גם ממני

גם אני לא ראיתי את זה.
(בכלל זה מסוג הדפים שרק לאחרונה קיבלתי אומץץ להיכנס אליהם).

סבטקסט יקרה ואהובה
הלוואי שתצליחי למצוא בך את הריפוי

_חיבוק גם ממני
הלוואי שתצליחי למצוא בך את הריפוי_

הכל עלה בלידה של הבת שלי,

אם זה הזמן והמקום, את יכולה גם לשתף. יש מי שקורא אותך

@}

חיבוק גם ממני

תודה

זה מעלה את השאלה מתי נותנים להם ללכת לבד?

מצד אחד לא רוצים להגביל אותם (זה אגב לא רק עסק של בנות - זה קורה גם לבנים) ומצד שני, הם כאלה תמימים.... הבת שלי בת 5, בוודאות תקנה כל סיפור שמישהו יספר לה ותלך איתו, לא משנה כמה הסברתי לה. אני לא חולמת לתת לה ללכת לבד לשום מקום. היא גם יפה כל כך, לפני כמה שבועות תפסתי איזה גבר מסתכל עליה במבט מרותק, סקסי בעליל, זה זעזע אותי. מרגישה כמו בתוך יער של זאבים. אנשים נמשכים אליה. הצילו... והיא רק בת 5.

מצד אחד לא רוצים להגביל אותם (זה אגב לא רק עסק של בנות - זה קורה גם לבנים)
למה לא רוצים להגביל אותם ? - ברור שצריך להגביל אותם !!
השאלה היא כיצד להגביל ! לא להגביל בצורה מילולית של איסורים ודיבורים , אלא פשוט להיות בסביבה כל הזמן , עין צופיה כל הזמן ,נוהלים ברורים של תקשורת ותמיד תמיד להקשיב לסיפורים של הילדים בכל נושא ואם ילד מפליל ת'עצמו בסיפור - בעניינים אחרים אף פעם לא להעניש אותו על הפללה עצמית כי אז הוא יפחד לספר אם קרה משהו "באמת" .


לא משנה כמה הסברתי לה.
אל תסבירי כל כך הרבה זה מעורר את הדמיון של הילדים ובא הגיל שהם שואפים להתנסות דוקא באיסורים ולגלות שהם "דוקא נשארו בחיים"...

איזה גבר מסתכל עליה במבט מרותק, סקסי בעליל
זה נכון ככה גברים וגם נשים מסתכלים. אני לא שולחת את הילדה עם שיער פזור וכל "מראה הפיה היפהפיה" רע בעיני. הביגוד של הילדים סקסי נורא .
לבוש צנוע והופעה פשוטה ואל תחשבו שאני דתיה.

בס"ד
איך אפשר להבטיח שדבר כזה לא יקרה אמא לשלושה
יש דרך טובה להבטיח שלא יקרה שוב, בין קבוצתי, בין פידופילים.
קוראים לה כדור בראש.

תודה.
יש רצון לא להגביל, יש חסרונות בהגבלה.
אבל יש בעיה בזה.
אני באמת לא מסבירה הרבה כי אין בזה טעם, או טעם לפגם כמו שציינת.

תפסתי איזה גבר מסתכל עליה במבט מרותק, סקסי בעליל

סאלוש , את יכולה לומר שאת ב100% בטוחה?... (לא שרק הרעיון לא מפחיד, כן)

לפני 12 שנה, אירלנד, מתארח אצל אחד מייק עם עוד כתריסר אורחים.
מקום מקסים, לילה, אור נרות, מוזיקה חיה, ריקודים אירים, כיף חיים.
אני יושב בצד עם כוס יין, חושב לי עד כמה שפר עלי גורלי, תופש לפתע שאני בוהה כבר חצי דקה בילדה של מייק.
מסיט את המבט הצידה והנה אני רואה את מייק מביט עלי...
אחרי מספר שניות בהן הרגשתי אשם הוא הניד בראשו באיטיות וניתק מבט...
ולא, בקושי הייתי מודע באותו זמן לכך שבהיתי באותה ילדה. בת 12-13.

רק המחשבה שאותו איש טוב ויקר חשב לרגע ש"מדדתי" את הילדה שלו, עשתה לי לא נעים שנים לאחר מכן.

***

אנחנו מגיל כלום הבהרנו לילדה שיש לה אוטונומיה על הגוף שלה. ואנו שומרים מקרובים ומחברים שלא מכבדים את זה.
מעבר לזה אין תחליף ל אני לא חולמת לתת לה ללכת לבד לשום מקום. עד שהם מספיק גדולים - מה שזה לא אמור להיות...

***
אונס קבוצתי
מה יש בתופעה הזאת?
הדינמיקה שמאפשרת לפרט לעבור מחסום או התניה חברתית שכפרט הוא לא היה עובר?
חלוקת האשמה? אם כולם אונסים אז זה לא נורא כ"כ ?
האם יש שם אחד עם מבנה נפשי "של אנס" והאחרים הולכים איתו? ובלעדיו זה לא היה מתרחש?
או שזה הרבה יותר פשוט וגם הרבה יותר נפוץ ורק מחכה להזדמנות מתאימה?

אני לא הייתי מנתק את האונס בין אם הוא יחידני או קבוצתי מסך הגסות והאלימות בכלל. ואטימות למצוקתו ולסבלו של האחר.
אדם שליבו גס יכול באותה מידה להעסיק עובדים זרים בתנאי עבדות, שזה כולל גם לייבא נשים תמימות ממזרח ארופה שרק מחפשות להתפרנס ולהפוך אותן לזונות שמוחזקות בכפיה, ובמסגרת אותה אטימות לא לחוות את סיבלה של נאנסת.
זה גם חל על מני "מכובדים", כמו עורכי דין נטולי מצפון שמשסים בני זוג אחד בשני במשפטי גירושים רק כדי לנפח את שכר הטרחה שלהם, או שגוזלים את קצבתם של ניצולי שואה. וזה מזכיר לי את פקידי האוצר שליבם גס בנכים וזקנים שלא יכולים להתפרנס ומקצצים עוד ועוד בקצבאות המחייה שלהם. הגסות נמצאת סביבנו מכל עבר, ולובשת פנים רבות.

צוויליך, אתה יודע, יכול להיות שזה לא היה נכון.
אני מהר מאוד מוכנה לסגת ולהביא בחשבון את האפשרות הזו.

העניין הוא שזה לא עוזר לי, אצלו לא, ואצל מישהו אחר זה יהיה כן.
ומהו הגיל הזה שמותר ללכת לבד?

אונס קבוצתי, יש משהו בקבוצה שמוציא את החיה שבאנשים.
גם בנות יכולות להיות מאוד מאוד תוקפניות, בצורות סמויות יותר.

ומהו הגיל הזה שמותר ללכת לבד?
אכן, מהו...

האם ניתן לשחרר בלב קל? במקום בלב כבד.
לתת לחצות את הכביש. לטייל בהרים עם החוג. לרכב על סוס. לשרת בצבא. לנסוע להודו.
אונס ממקד פחד רב באתר מסוים מאד. זה משתק.

מהו הגיל.

בס"ד
זה מעלה את השאלה מתי נותנים להם ללכת לבד?
אולי הגיל בו הילדה יכולה ללמוד וליישם מיומנות של הגנה עצמי, קארטה, גודו, וכו
אבל זו הגבלה לגיל מבוגר מידי. אולי הגבלה של מקומות או שעות בגיל צעיר יותר.
מה שמסובך הוא להביא אותם להיות מודעים לסכנות, בלי שיפגע האמון שלהם בבני אדם,
ובלי שההסבר יגרום להם לפחד לצאת.

זו בדיוק הנקודה. איך מסבירים בלי לפגוע באמון שלהם בבני אדם, ובלי ליצור פחד מיותר (שגם לא יועיל ברגע האמת).

כרגע אני נוטה לשמור על האמון ולמעט בהסברים, בין השאר כי אני לא חושבת שההסברים יועילו בשלב הזה.

והקטע עם המקומות והשעות, אוף, הלוואי!!! הלוואי שזה היה יכול לעזור. זה בכל מקום ובכל שעה. באמת. בוקר, צהריים, אחה"צ. ליד הבית, ליד הגן / בי"ס, ליד הגינה הציבורית.

איפשהו כאן באתר מישהי אמרה שברגע שהילד מגיע לתחילת ההתבגרות המינית, אפשר כבר לשים את כל הקלפים על השולחן, מבחינת ההסבר, ואז אולי זה מצב טוב יותר. זה גיל 11,12. זה רחוק. עד אז יש בי"ס. ושם נמצאים חצי יום לבד. ושלא תהיה אשליה שיש שם ממש הגנה. כמו שתוכן הדף הזה מעיד.