ראו גם:

מלים הורגות יומן קריאה

סימני התעללות בזוגיות

אני זקוקה נואשות לעזרה. ילדתי לפני כחודשיים ילדה מקסימה ויש לי עוד בת מדהימה בגיל שנתיים, אני אישה משכילה בעלת מקצוע מכובד . מאז הלידה השניה היחסים ביני לבין בעלי החריפו. הוא מקלל אותי באופן יומיומי, זה פשוט יוצא לו מהפה באופן טבעי כמו :"סתומה" "דפוקה", הוא גם מקלל את משפחתי שכל כך עוזרת לי כל יום. זה הגיע למצב שהוא איים עלי שירצח אותי, אני לא יודעת אם הוא התכוון לזה ברצינות או לא אבל זה הפחיד אותי, אבא שלי התעמת איתו על כך ועל כל היחס שאני מקבלת ממנו, וזה הגיע לכדי מכות, אבי הזמין משטרה, לא הגשתי תלונה מפני שבעלי עובד במוסד ממשלתי ולא רציתי שיפטרו אותו, גם אבי לא הגיש נגדו תלונה כדי לא לחמם את העניינים בינינו. אבל בעקבות אותו מקרה סוכם כי בעלי יעזוב את הבית וישאיר לי את המפתח, זה קרה שבועיים לאחר הלידה. ואכן בעלי עזב את הבית למשך שבוע וגר אצל אימו, לאחר מכן חזר הביתה. הסכמתי לכך אולי כי הייתי שבורה, אולי כי היה לי כל כך קשה עם שתי הבנות ואחרי לידה והייתי זקוקה למישהו בבית, אולי כי לא היה לי כוח להתמודד עם הבעיה, בכל אופן הוא חזר הביתה אבל האלימות המילולית לא נעלמה. הגעתי למצב שאני כמעט לא מדברת איתו, כדי לא להגרר איתו לויכוח. אבל ללא הועיל, כי כל דבר שאני עושה מעצבן אותו או לא נראה לו והוא ישר מעביר ביקורת וזורק מילה, ממש מתעלל בי נפשית, החלטתי לא לענות ולא להגיב. אבל מצב כזה לא יכול להמשך. בנוסף הוא לא מדבר כעת עם כל משפחתי שעוזרת לי על בסיס יומיומי, ואף מקלל אותם. מה אני עושה?

קרן אור יקרה, אין ספק שאת נמצאת במצב רגיש מאוד שבו במקום לאסוף כוחות לאחר הלידה ולהתרגל למצב החדש עלייך לעסוק בהתנהגותו האלימה של מי שהיה אמור להיות עזר כנגדך בדיוק בזמנים אלה ולשרות במתח ובפחד.
איום ברצח, מכות וקללות אינם דבר של מה בכך, גברים אינם מתנהגים כך כדבר בשגרה וגם לא במצבים לא שגרתיים . לא משנה מי את, כמה רעה או טובה היית ועדיין את בימי חיייך,התנהגותו של בעלך אינה התנהגות מקובלת ומותרת כלפייך ואין זה משנה אם הוא נוהג כך בגלל שהוא מקנא, מרגיש לחוץ או כל סיבה אחרת. את , כמו כל אדם,ראוייה ליחס טוב ומיטיב אנושי ונורמלי יותר כמו כל בן אדם. יחס כמו זה שאת מקבלת משפיל ומקטין ,גורר עמו מתח רב ולבטח לא מאפשר קיום שגרה שפויה ומרגיעה שאליה את מייחלת וזקוקה ולה זקוקים ילדייך.
את זקוקה כרגע מלבד למנוחה ורגיעה, גם לתמיכה ,ולכן רצוי והכרחי, לאור המצב שבו את נמצאת ולמען עצמך ולמען ילדייך הקטנים, עלייך להשיג לעצמך תמיכה נפשית , התקשרי מייד לקו החירום לנשים סופגות אלימות במשפחה ושם יקשיבו למצוקתך, ידריכו אותך כיצד לנהוג, ויספקו לך תמיכה נפשית טלפונית. מספר הטלפון הוא: 1-800-220000 ובאזור פ"ת: 1-800-552-111 ממה שקראתי באינטרנט ,שעות הפעילות בקו הן: 08:00-22:00) אני מקווה שמידע זה מעודכן.
למען עצמך ולמען ילדייך הקטנים: התרחקי ממעגל האלימות בהרמת טלפון, את לא תהיי שם לבד , יסייעו לך במה שאפשר ,יקשיבו לך ולמצוקתך, גם אם תפני באופן אנונימי, ויעזרו לך למצוא פתרונות ראויים המתאימים לך ולהתייחס לעצמך ולילדייך בכבוד הראוי לכם ולכל בן תמותה . אין זה תפקידך ואין זה תפקידו של אף אדם להכיל את תסכוליו של בעלך והיות שק האגרוף הנפשי שלו . שמרי על ילדייך ועלייך והתרחקי ממעגל האלימות!! קחי אחריות על חייך ועל חיי ילדייך הקטנים!!! כי אחר כך יכול להיות מאוחר מדי!!

חמודה כל מה שאת עוברת לא מגיע לך אך כגבר אני נוטה להאמין שבעלך לחוץ לא פחות ממך לדעתי בשל המעורבות המשפחתית היום יומית. הרחיקי את משפחתך הטובה ופני מקום לבעלך בחייך

הרחיקי את משפחתך הטובה ופני מקום לבעלך בחייך
זו דווקא עיצה בעייתית, אחד המאפיינים של גברים מכים / מתעללים, הוא שהם מבודדים את נשיהן מעודדים אותן להתנתק מחברותיהן, משפחותיהן וכל מי שיכול לתת תמיכה. כך בתהליך איטי הופכת האישה לתלויה בבנזוגה ומתקשה עוד יותר להחלץ מן המעצב.
זה לא נעשה בד"כ באלימות אלא ההפך - ע"י השחרת המשפחה בעיני האישה, (הם לא באמת רוצים בטובתך) ע"י עירעור התחושות הטובות ביחס למשפחתה לדוג' "את לא עצמאית למה את צריכה לדבר עם אחותך כל יום", ע"י הדגשת הפגמים בבני המשפחה ועי הבקשה - תקדישי לי יותר זמן, עוד, עוד עוד .... (כמובן שאין פירושו שבני זוג לא יכולים להאיר ולהעיר לגבי משפחת המוצא, זו שאלה של מינון והיקף)
במקרה שפה מדובר בגבר שכבר מפגין התנהגות אלימה ולא מקובלת לא ברור לי איך במצב כזה אתה מציע ליולדת טריה להכיל גם את זה?! ועוד לוותר על התמיכה וההגנה שיש לה.

קרן אור אני מצטרפת להמלצה של חרצית וכדאי כמה שיותר מוקדם! זה מצב חריג בחרפותו, אל תחכי שיחמיר.
ובנתיים המעט שאוכל להציע

לקרן אור
ראיתי את הדף רק היום ואת אינך מספרת יותר המ קרה לך.
אני מקווה שאת עדיין יכולה להגיע לאתר ושבעלך לא חסם לך אותו.
מה שתארת הוא המצב הידוע של אישה מוכה.
אני מקווה ששמעת לעצתה של חרצית ופנית לעזרה.
אם בעלך מביע חרטה על מעשיו אל תתפתי להאמין. אני משוכעת שכבר לפני הלידה השנייה הוא לא התנהג בצורה מקובלת והלידה רק החריפה את המצב. יכול להיות שהוא באמת חושב שהוא מתחרט אבל הוא איננו מסוגל לכך בלי לקבל טיפול מתאים.
בקווי הטלפון שחרצית מסרה ידריכו אותך גם בעניין זה.
אגב בהקלדת המספרים הם יצאו הפוך. אני מניחה שהבנת איך לצלצל אבל אני מקלידה פעם נוספת ליתר ביטחון.
000-220-800-1 ובאזור פ"ת 111-552-800-1.
היי אמיצה!

אני חיה עם בעל שאין לו שליטה לפעמים על הדברים שיוצאים לו מהפה.
כשהוא לא כועס או עצבני הכל בסדר.
אבל אם הוא קם במצברוח רע בבוקר, כל הבוקר של כולנו נראה ככה- הוא רוטן ונובח על כל דבר שנמצא בסביבה שלו וכשהוא מתפרץ הוא פשוט מתפרץ בצורה מאד לא נעימה.
הוא בטיפול בגלל כל מיני סיבות ועניינים, כולל את זה, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לחיות ככה- וגם לא מגיע לי היחס הזה.
אם לא היתה לנו ילדה משותפת אולי הייתי קמה והולכת ומנסה לפתוח דף חדש, אבל יש לנו ילדה משותפת, ובסך הכל כשהוא לא קם על רגל שמאל, היחסים שלנו טובים בבסיסם.
אני לא יודעת איך בדיוק אני אמורה להגיב כדי לעזור לעצמי ולעזור לו לשנות את ההתנהגות הזו- התנהגות שהוא מודע אליה ומשתדל בדרך כלל להימנע ממנה.

שלום פלונית מאד,

יש כאן באתר כמה דפים חשובים בנושא הזה שמאוד כדאי לך לקרוא.
אני לא זוכרת את שמותיהם, אבל בטח יבואו לכאן כמה שזוכרות ויכולות לשים קישור אליהם.

.
אני אנסה להתייחס בצורה ישירה למה שאת כתבת. תבדקי אם זה מדבר אלייך:

אני מרגישה שאני לא יכולה לחיות ככה- וגם לא מגיע לי היחס הזה.

זו נקודת פתיחה מצויינת. את ערה לחוסר האיזון של המצב ואת לא מוכנה יותר לספוג את התפרצויות הזעם שלו. אני חושבת שזה שלב ראשוני וחיוני בדרך לשינוי שאת רוצה.
ברמה הרציונלית את יודעת שלא מגיע לך יחס כזה. מה שנדרש עכשיו, בעיני, כלומר המדרגה הבאה לשאוף אליה - היא שאת גם תדעי ברמות עמוקות יותר שלא מגיע לך יחס כזה. לפעמים אנחנו יודעים משהו ב"ראש" אבל ברמת ההוויה (ברמה הפנימית והרגשית) הידיעה הזאת לא מספיק מבוססת - ומה שמשודר החוצה זה דווקא הדבר הפנימי הזה.

אני לא יודעת איך בדיוק אני אמורה להגיב כדי לעזור לעצמי ולעזור לו לשנות את ההתנהגות הזו- התנהגות שהוא מודע אליה ומשתדל בדרך כלל להימנע ממנה.

"איך" זו שאלה מצויינת. מה שאת יכולה לעשות זה להתחיל לבדוק מי את צריכה להיות על מנת שלבעלך לא תהיה רשות להפנות את הזעם שלו כלפייך. לבדוק מהו השדר הלא מילולי שלך כלפיו. מה כביכול מותר לו ומה אסור לו לעשות לך. שדר לא מילולי הוא דבר חמקמק וצריך להתבונן היטב כדי לגלות מהו.

אני רוצה להציע שהידיעה הפנימית העמוקה הזאת שהזכרתי של "למה אני ראויה ומה מגיע לי" (ומה לא מגיע לי) - עצם הידיעה הזו מציבה גבול מאוד ברור לאנשים שסביבנו. היא יכולה לאותת להם עד להיכן הם יכולים להגיע ומה בשום פנים ואופן אין להם רשות לעשות לנו.

את הידיעה הזאת בונים באמצעות עבודה על חיזוק של ערך עצמי ואהבה עצמית. עוגן פנימי כזה הוא כמו לב שפועם ושולח לעולם "פולסים" של מה אפשר ומה אי אפשר, מה מותר ורצוי לעשות לנו ומה אסור. העוגן הזה הוא "מַשדֵר" מאוד מדוייק ויעיל.

מה שאת יכולה לראות מול התיאור הזה - זה שעל מנת לעזור לבעלך לשנות את ההתנהגות שלו אלייך את למעשה נדרשת לשנות את עצמך.

זה באופן מאוד כללי .
כאמור - תבדקי אם זה מדבר אלייך, ואם כן אני אוכל להוסיף ולהרחיב בנושא ולנסות לסייע לך.

מעניין מאד, תמשיכי בבקשה

מה שאת יכולה לראות מול התיאור הזה - זה שעל מנת לעזור לבעלך לשנות את ההתנהגות שלו אלייך את למעשה נדרשת לשנות את עצמך.
אני שוללת את המשפט הזה, בכול צורה פנים ואופן.

לאדם יש אחראיות על ההתנהגות שלו. לאדם עצמו ולו בלבד. אם לבעלך אין שליטה על עצמו, זאת בעיה שלו, ולא שלך. זו בעיה שלו שאת סובלת ממנה.

זהו מצב שנשים רבות סובלות ממנו, נשים חזקות, מוצלחות, שמסוגלות לעשות הרבה בכל תחומי חייהם. והדבר נבדק באלפי, אני לא מגזימה, אלפי מחקרים. כל אחת יכולה להיקלע לזוגיות כזאת.

אני חושבת שכדאי לקרוא בעיון את הדף שקישרתי אליו בהודעה הקודמת, שיש שם גם עצות לאיך כדאי פרקטית להגיב.

חוץ מזה, כתבת שהוא בטיפול, ואני מאוד מציעה לך לשוחח גם אם מישהו בשר ודם, שמומחה לעניינים כאלה. זה משהו שהוא רלוונטי מבחינתך?

שולחת לך חיבוק וכוחות, חושבת על כל הפעמים שאני קמה עצבנית ובעקבותי כולם מתחילים לצרוח גם כן...

מעניין מאד, תמשיכי בבקשה
בשמחה!
רק לאן להמשיך? אני צריכה שאלה ספציפית להתייחס אליה (או סיטואציה ספציפית).
.


לאדם יש אחראיות על ההתנהגות שלו. לאדם עצמו ולו בלבד. אם לבעלך אין שליטה על עצמו, זאת בעיה שלו, ולא שלך. זו בעיה שלו שאת סובלת ממנה.

אני לא חולקת עלייך.
ברור שהוא אחראי לגמרי למעשיו ולהתנהגותו. היא לא אחראית על מעשיו אלא רק על מעשיה. ובדיוק משום כך היא יכולה לשנות רק את עצמה ואת מעשיה ולא אותו ואת התנהגותו.

מה שכן, קיים דיאלוג בין ההוויה שלנו לבין מה שאדם מסויים מרשה או לא מרשה לעצמו לעשות ספציפית לנו.
בדברים שכתבתי לא נרמז כלל לאשמה שלה ביחס להוויה הזו, או לאחריות שלה על מעשיו. רק לאחריות שלה על עצמה ועל ההוויה שלה.

היא יכולה לדרוש ממנו להשתנות. היא יכולה להגיד לו שוב ושוב ושוב ושוב "אני לא מוכנה שתתנהג אלי כך", והבן זוג, אם במקרה יש בו מודעות להתנהגותו, אז מתוך רצון אמיתי ומתוך אהבה אליה הוא יכול אפילו להבטיח לעבוד על זה, ובאמת לנסות לעבוד על זה.

אבל לפעמים, מה לעשות - זה פשוט לא מספיק. מילים ודיבורים, בקשות, איומים או סנקציות לא מצליחים לעשות את העבודה ולעצור את האלימות.
זה קורה משום שלאדם הפוגע אין אינטרס פנימי עמוק להשתנות, אין לו "דלק" שיניע מהלך כזה עמוק של שינוי (ומדובר פה על שינוי מהותי של אדם).

במקרים רבים מאוד מה שעוזר זה השינוי בהוויה של האדם שפוגעים בו. והשינוי הזה מאפשר להתחיל לשדר את אי-הרשות לפגוע. את הגבול הבלתי נראה (או בלתי מדובר אפילו) אבל המאוד ברור הזה. והגבול הזה – הוא זה שמתחיל להניע שינוי אצל האדם הפוגע. הוא זה שדוחף אותו לקחת את האחריות ולעשות את השינוי גם אצלו.

כך אני מאמינה.

ואולי גם הלך רוח כנוע

אני מסכימה לחלוטין עם כל מלה של עירית לוי.
תומכת גם בקריאת כל הדפים הנוספים המוצעים כאן (כמובן P-: ) אבל קודם כל מה שעירית אמרה:

פלונית מאד לא יכולה לשנות אותו.
אבל העובדה שהיא בחרה בו וגם חיה איתו אומרת שיש לה בהחלט עבודה לעשות, על עצמה. איך להפוך להיות אדם שאוהב את עצמו, מעריך את עצמו, מכבד את עצמו, ולא מוכן (מבחינה פנימית) לקבל התעמרות מאף אדם.
זה ממש לא כמו להגיד לו במלים "לא מגיע לי שתדבר אלי ככה". אי אפשר להגיד את המלים האלה אם התשתית הרגשית והנפשית שמתחתיהן, אצלה, לא תומכת בהן. זה פשוט לא יעבוד.
קודם כל עליה לעשות שינוי בתוך עצמה פנימה.

אחרי שהיא תעשה את השינוי הזה, יקרה אחת מהשתיים:

1. הוא ישתנה בעקבות השינויים שלה ופשוט יפסיק להתנהג כך לחלוטין. חיי הזוגיות והמשפחה יעלו על דרך המלך ויהיו טובים.

1. הוא לא ישתנה בעקבות השינויים שלה, וימשיך להיות אלים מילולית. כאדם שאוהב, מכבד ושלם עם עצמו היא תוכל לבחור אם היא מסכימה להמשיך לחיות איתו למרות ההתנהגויות האלה, או שהיא בוחרת להיפרד ממנו לאור ההבנה שאין סיכוי לשינוי.

(בהערה מוסגרת, רק כדי להקדים תגובות, אגיד שבמקרה שתרחיש 2 יתקיים, ובמקרה שאז היא תבחר בתרחיש 2-2, כלומר להיפרד ממנו - גם אז הוא עדיין יכול להשתנות כתוצאה מהטריגר הזה ולהצליח להפסיק את ההתנהגויות האלה. אבל מה שלא יהיה, זה לא בשליטתה. בכל שלב היא בוחרת מה היא עושה רק בהתאם למציאות ובהתאם ליכולות שלה, אין לה יכולת השפעה על הבחירות שלו ).

תודה לעונות. אחזור לענות לכן כשיהיו לי כמה רגעים פנויים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אצלי, ברגע שהצלחתי להיות ברורה שאני לא מוכנה לאפשר יותר התבטאויות והתנהגויות אלימות, הן כלפי והן כלפי הילדים, הוא פשוט הרגיש מותקף ולא רצוי ועזב את הביית.

תודה על התיקון, פלוני אלמונית. אכן שכחתי לציין בסעיף 2 גם את האפשרות שהוא לא ישתנה ולכן יעזוב בעצמו... (אין יותר את מי להתקיף, צריך לחפש קורבן אחר להיות אלים כלפיו).

אני אתחיל בתודות ואמשיך בזה שאספר שהסיטואציה הגדולה מאד מורכבת.
אבקש גם שאם מישהו פה מזהה אותי לפי הכתיבה או משהו, אנא שמרו זאת לעצמכם ואל תשתפו אותי בזיהוי שלא יהיה לי לא נעים.

האיש שלי מודע לקיומה של בעיה (או בעצם קיומן של בעיות). אנחנו חשובות לו מאד והוא מבין- בראש, שהמצב הזה הוא לא מצב נורמלי.
הוא עובר עכשיו, בגיל שלושים ומשהו תהליך התבגרות אמיתי בפעם הראשונה.
במסגרת התהליך הזה הוא גילה ומגלה כל מיני דברים- בעיקר לא נעימים- על עצמו ועל חייו.
בנוסף לזה, הוא מובטל כבר כחודשיים, אין לו מקצוע, והוא מרגיש די חרא עם עצמו על חוסר היכולת שלו לפרנס את המשפחה.
כל זה מוביל לחוסר יציבות מאד גדול בבית כרגע.

יש דפוסים שאם אני מסתכלת היום אחורה, לתקופת ההיכרות הראשונה שלנו, אני מזהה ומבינה שאולי הייתי צריכה לראות את נורות האזהרה. עם זאת, האהבה עדיין קיימת והחברות שלנו היא חברות טובה.
הוא עשה שינויים מאד גדולים מאז שהכרנו, אבל הזעם עוד נמצא בו.
עם הזעם הזה קשה לי להתמודד, גם כשזה לא מכוון אלי.

רק לאן להמשיך? אני צריכה שאלה ספציפית להתייחס אליה (או סיטואציה ספציפית).

היום, אחר הצהריים. הוא חזר אתמול מסוף שבוע עם חברים, משהו שהחליט לעשות בספונטניות.

אני: זוכר שצריך לצלם את הדירה?
הוא: אני יודע, אבל הבית הפוך ואני גמור, אני חייב לישון. אני אעשה את זה בערב.
אני: אבל צריך לעשות את זה כשעוד אור בחוץ. ביום שלישי הבטחת שעד יום חמישי תטפל בזה.
הוא: רוטן.

אני מזהה שהולך להיות פה עימות מיותר ובכל זאת ממשיכה לחפור על זה שמחר הוא עסוק ומחרתיים כבר שוב יום שלישי ומפה לשם עבר שבוע. באיזה שהוא שלב אני נכנסת למשרד ויושבת לעבוד.
שומעת אותו מסתובב בבית ומתחיל להתעצבן על זה שהוא צריך לעשות הכל, אין רגע מנוחה וכן הלאה וכן הלאה.
אני מתעצבנת מהעצבים שלו ומבקשת שיפסיק, שיירגע, שזה לא הוגן שהוא אומר ככה, ניקיתי את כל הבית אחרי שיצא מכאן ביום חמישי, כמובן אחרי יום עבודה, ילדה חולה כל הסופשבוע, הוא לא יכול לצפות שאעשה הכל, ועוד כאלה וכאלה פנינים.
הוא מגלה משהו ממש מגעיל בכיור ומתעצבן. משם הדרך לצעקות קצרה.

אני חושבת שהיתה אלימות מילולית ופסיבית מצד שנינו.
בראש אני יודעת שכדי שהזוגיות הזו תעבוד, גם אני צריכה ללמוד להגיב נכון ולנהל נכון את הסיטואציות האלה.
מצד אחד לא רוצה לסרס אותו ולדחוק אותו לפינה, ומצד שני צריכה אדם שיתפקד ויעשה את מה שצריך לעשות בבית מבלי שאצטרך להציק ולהציק.
זו למשל, סיטואציה מאד נפוצה אצלנו.
באופן כללי, אני מתחרפנת כשהוא מתחיל להתחרפן.
כשהוא מתחיל להסתובב בבית בעצבים, לטרוק דלתות, למלמל דברים... אלה הרגעים שבא לי פשוט לקום וללכת.
איומים כאלה כבר הפכו לדבר שבשגרה אצלנו, ואני לא חושבת שזה נורמלי.

אני רוצה לצאת מהמעגל הזה.

עוד דבר אחרון-
המצב תמיד הרבה יותר חמור אם הוא עייף- כל דבר יכול להדליק אותו.
לגרום לו להתעצבן.
הוא מסוגל להתעורר כי הקטנה בוכה ולהגיד לה "פיצי (שם בדוי) די!" בטון לא נעים במיוחד בזמן שהיא מחכה לבקבוק שלה.
זה משהו שאני לא מסכימה לו בשום אופן. זה משהו שאני גם ממש לא יודעת איך להגיב אליו.
אני בדרך כלל אומרת לו משהו כמו- היי! הגזמת!
הוא מייד חוזר לישון כמובן, אבל אני נשארת עם ההרגשה הזו, שמשהו פה לא בסדר.

תסבירי לי מדוע את נשארת איתו?
כרגע הוא מתנהג כגבר מתעלל קלאסי: חוסר כבוד כלפייך, חוסר אחריות, התנהגות ילדותית, שימוש בכעס כדי לשלוט בך בכל צורה. הוא לא מעוניין "לתפקד ולעשות מה שצריך בבית". הוא מעוניין לעשות מה שמתחשק לו, על חשבונך, והדרך שלו להשיג את זה היא ההתפרצויות.
ככה הוא שולט בך.
את ממשיכה להישאר איתו, וסובלת.
הבעיה היא לא הזעם שלו.
הבעיה היא כל המסביב שאת מתארת. הזעם הוא רק כלי הנשק שלו לשלוט בסובבים אותו ולגרום להם להישאר שפוטים שלו.
אילו הוא היה אדם הגון ומתפקד שיש לו בעיה של זעם, כל ההתנהגות היתה אחרת. למשל, אולי הוא היה מתפרץ אבל בלי קשר - היה עושה את הדבר הנכון.

כשאני שואלת מדוע את נשארת איתו - זו שאלה לגמרי רצינית. אני לא מתבדחת וזה לא בפולנית.
את לא חייבת לפרט כאן, אבל אני מציעה לך בחום לעשות לעצמך את הרשימה ולרשום שם הכל.
כשאני כותבת "הכל" אני מתכוונת גם לפחדים שאחרי שתכתבי אותם על הנייר הם ייראו לך טיפשיים או לא הגיוניים או ילדותיים. אל תשפטי אותם! רק תרשמי את כל הסיבות שבגללן את נשארת.
ואחר כך תשני על זה בלילה.
ותקומי ותרשמי עוד כמה סיבות, יותר עמוקות.

איזו מערכת יחסים מהילדות את משחזרת? (תחשבי לעצמך, את לא חייבת לכתוב פה)
מי התייחס אלייך בצורה כל כך מכוערת?
האם היית ילדה הורית? כלומר ילדה שלוקחת על עצמה תפקיד של הורה כלפי אחד מהוריה? שבמקום שאותו הורה, או שניהם, יטפלו בך וידאגו לך, את קשובה לצרכים שלהם ומנסה לטפל בילדותיות שלהם מפני שאת כל כך בוגרת ו"מבינה" ויודעת "לוותר" ו"לדחות סיפוקים" ואת יודעת מה הם צריכים בזמן שאף אחד לא רואה מה את צריכה?

את מתארת אשה שמקבלת יחס מחפיר.
זה לא משנה שאת נגררת לויכוח איתו ונסחפת למריבות מיותרות. את צודקת שזו טעות שלך ובהחלט שווה ללמוד להגיב באיפוק ובשלווה ולא להיגרר לקטעים האלה, בשביל כבודך העצמי.
אבל:
הבסיס למריבות הוא אדם ילדותי, גחמני וחסר אחריות שחי כטפיל על חשבונך, ועוד במקום להעריך אותך ולאהוב אותך - מעיק עלייך ופוגע בך.
ברור שיש לו גם רגעים יפים, ברור שיש גם רגעים שבהם הוא מתוק ונחמד. דא! אחרת בכלל לא היית איתו. הגבר המתעלל הקלאסי איננו מפלצת. הוא יכול להיות מקסים חלק קטן מהזמן. ככה הוא מתעתע בך. נדמה לך שתיכף ייגמר הסיוט והבחור המקסים שלך יהיה שם כל הזמן.
ובכן יקירתי, זו הבטחה שלא מתממשת לעולם.

את צודקת שמשהו פה לא בסדר. מאוד לא בסדר.

אולי הוא היה מתפרץ אבל בלי קשר - היה עושה את הדבר הנכון.

הוא באמת עושה בסוף את הדבר הנכון.

אבל בלי קשר, את צודקת, ויש לי הרבה על מה לחשוב.
אני מרשה לעצמי להשתמש בזה כנייר שלי ולענות לך חלקית.
אני נשארת כי יש לנו ילדה ביחד.
אני נשארת כי אני לא רוצה לגדל אותה לבד.
אני נשארת כי הוא אבא טוב.
אני נשארת כי הוא חבר טוב.
אני נשארת כי אני רואה את המאמץ האדיר שהוא עושה כדי לא לאבד אותנו. אני רואה את העבודה העצמית העצומה שהוא עשה מאז שהכיר אותי וממשיך לעשות למעני ולמען הבת שלנו.
אני גם נשארת כי אני מרגישה שזה לא יהיה הוגן מצידי לעזוב אותו באמצע כזה תהליך. כי תהליכים לוקחים זמן.

אני לא חושבת שהשאלה שלי כרגע היא אם להישאר או לא. כרגע, אני נשארת.
אם אהיה באותו המצב בעוד X זמן- אולי באמת יהיה מתאים שאשקול שוב.

את שואלת על מערכות יחסים מהילדות.
אולי זה קשור-
ההורים הביאו איתם דפוסים של פעם הביתה והיו מכים אותנו מתוך כעס מפעם לפעם.
כשהייתי בערך בת 8 היינו כולנו בטיפול. אני זוכרת את זה במעומעם.
אחרי כן זה פסק לחלוטין. אחותי, שנולדה אחר כך, בכלל לא יודעת על זה ולא מכירה את ההתנהגויות האלה.

אני לא חושבת שהוא עושה משהו כדי לשלוט בי.
אם כבר, אני חושבת שחלק מההתנהגויות שלי הן התנהגויות שמטרתן לשלוט בו. לגרום לו לעשות דברים כמו שאני רוצה שהוא יעשה אותם.

אני חושבת שהוא מתנהג ככה כי זה מה שהוא יודע.
לאמא שלו, יש אינטיליגנציה רגשית של ילדה בת 15.
הוא מתנהג כך
כי ככה התנהגו אצלו בבית.
כי הוא גדל בחו"ל עם מטפלת ומנקה ומעולם לא היה צריך לעשות שום עבודת בית.
כי יש לו הפרעת קשב קשה שהלכה והחמירה עם השנים.
כי הפרעת הקשב הזו גרמה לו להיכשל בכל מה שניסה לעשות לאורך כל הילדות שלו, ורק עכשיו הוא מתחיל להבין שאפשר לטפל ולהתחיל להצליח בחיים.

אולי תגידי שאני מתרצת עבורו, אבל אני לא מרגישה כאן קורבן.

אני רואה אותו עושה עבודה על עצמו, ומרגישה שאם אני לא אעשה את העבודה המקבילה עם עצמי, אנחנו נמשיך ליפול לאותם הבורות.
יותר מזה- אני גם מזהה שחלק מהדברים שהוא אומר לי הוא למד ממני.
אני מזהה שאני, מבלי לשים לב, לימדתי אותו להתנהל במערכת היחסים הזו בעזרת "משתיקי קול".

סליחה אם אני כותבת מבולבל. קשה לי לקרוא את עצמי. יש לי כל כך הרבה מחשבות בבת אחת.

השורות התחתונות:

1. אני רואה בעצמי התנהגויות כלפיו שאני לא אוהבת, ואני רוצה לשנות אותם.
2. אני רוצה להבין איך אני יכולה להגיב לכעס שלו באופן שיעזור לו להשתלט על עצמו- כי אני רואה שהוא משתדל ומנסה ואני רוצה ומוכנה לעזור לו מבלי לאפשר לו לדרוך עלי מצד אחד, אבל גם מבלי לדרוך עליו מצד שני.

סליחה, בשמת,

אני חושב שההחלטיות הזאת בתגובה האחרונה שלך באה מ,אעפעס, מקום נטול נשימה עמוקה. אולי כתבת בפרץ כעס..?
אני לא כותב בזלזול חו"ח.
פלונית הביאה (לבקשת עירית) סיטואציה ספציפית. בכנות מרשימה היא מראה שהיא מבחינה בתבנית של "הריקוד" הזוגי הלא-בריא שלהם ובחלק שלה בריקוד הזה.
צרם לי הבסיס למריבות הוא אדם ילדותי, גחמני וחסר אחריות שחי כטפיל על חשבונך, ועוד במקום להעריך אותך ולאהוב אותך - מעיק עלייך ופוגע בך .
למה לירות בו? תני לפלונית לירות בו וזהו אם היא בוחרת P-: . מובטל חודשיים, מתוסכל מזה = טפיל?? האללו, הי...
זה בנאדם, זה בנזוגה, אב לילדתה, היא לא הגיעה עדיין לפרידה - כי יש ילדה משותפת, הזכירה - למה לעשות עריכת חדשות CNN ולהדגיש את כל השלילי שבמילא נמצא בקדמת הבמה?

גם אני מכיר אחד מהראי מעל הכיור שירד לבירא עמיקתא ורקד ריקוד זוגי מכוער. עם הקושי הכלכלי. והכיור עם הכלים. והיא תמיד לא מספיק לה. ומנסרת בראש. ומה היא כל כך צודקת?! וכו'.
וכעס על הילדים. ועל עצמו. ועל העולם. וראה עצמו כמו במופע אימים של ד"ר PHIL טועה וטועה.
והבת-זוג, הנה, לא הרבה יותר חכמה (כי שתיקה יכולה לרעום יותר מטריקת דלת), לא ממש יותר צודקת (כי נזקקה למריבות כבר מרוב הרגל, מכורה כמותו), רקדה איתו לבירא עמיקתא מסיבותיה שלה. אבל לא הצטרפו לסטיסטיקה של הפרידות.
וזה העיקר, כי כשמגיע הרגע לפרק אז היא או הוא מפרקים, וכאן אין - לדעתי - מקום חכם לכזאת מין הכוונה מתוך מודאגות, הפלונית לא תרוויח מזה דבר.
ושוב (בהמשך לדיונים בדפים אחרים) כי ה"גבר מתעלל קלאסי" נשמע לי פה יותר כמו "גבר קלאסי - מתעלל".

צוויל

(נכתב בלי שראיתי את ההוספה של פלונית)

צוויל

צוויליך אתה חמוד (-:
ממש לא כתבתי בכעס. אם כבר, כתבתי בדאגה.
אבל פלונית מאד ענתה יפה. ממש לעניין.
ואם כבר מדברים על פירוק: אני לא בעד פירוק. אם אפשר להציל, תמיד עדיף להציל. ובכל מקרה, לא לפרק לפני שמתקנים את החלק של פלונית בריקוד.
כמו שכתבתי:

_פלונית מאד? לא יכולה לשנות אותו.
אבל העובדה שהיא בחרה בו וגם חיה איתו אומרת שיש לה בהחלט עבודה לעשות, על עצמה. איך להפוך להיות אדם שאוהב את עצמו, מעריך את עצמו, מכבד את עצמו, ולא מוכן (מבחינה פנימית) לקבל התעמרות מאף אדם.
זה ממש לא כמו להגיד לו במלים "לא מגיע לי שתדבר אלי ככה". אי אפשר להגיד את המלים האלה אם התשתית הרגשית והנפשית שמתחתיהן, אצלה, לא תומכת בהן. זה פשוט לא יעבוד.
קודם כל עליה לעשות שינוי בתוך עצמה פנימה.

אחרי שהיא תעשה את השינוי הזה, יקרה אחת מהשתיים_

ברור שעדיפה אופציה 1.

אז פלונית מאד, את נשמעת סופר אינטליגנטית, חכמה ואמיצה. אם את רוצה להפסיק את הריקוד הזה ולעזור לו, אז אחד הדברים הראשונים שאת צריכה לעשות זה לנשום עמוק ולהתחבר לרגשות שלך.
כן כן, נשמע זוועה, נכון? אז אני אנסה שזה יישמע פחות ניו אייג'י ויותר קונקרטי.

למשל כאן:
_היום, אחר הצהריים. הוא חזר אתמול מסוף שבוע עם חברים, משהו שהחליט לעשות בספונטניות.

אני: זוכר שצריך לצלם את הדירה?
הוא: אני יודע, אבל הבית הפוך ואני גמור, אני חייב לישון. אני אעשה את זה בערב.
אני: אבל צריך לעשות את זה כשעוד אור בחוץ. ביום שלישי הבטחת שעד יום חמישי תטפל בזה.
הוא: רוטן.

אני מזהה שהולך להיות פה עימות מיותר ובכל זאת ממשיכה לחפור על זה._

בואי נפרק את זה לגורמים.
המשפט הראשון "... משהו שהחליט לעשות בספונטניות".
אחר כך מתברר שאת נשארת לבד, עם ילדה חולה, ניקית את הבית, בקיצור - הוא יצא לבלות לו, ואת נשארת עם כל העבודה השחורה, לבד.
האם יהיה נכון לומר שהיית לא מרוצה?
אולי אפילו כועסת?
אולי אפילו מאוד נפגעת וכועסת?
עכשיו אני תוהה: האם ביטאת את הרגשות שלך? או שאת "מאפשרת" לו להסתלק ככה, כי את חושבת שאת צריכה לאפשר, שזכותו - אבל את מאוד נפגעת וכועסת?
התחושה שלי היא, שאת לא מרגישה את הרגשות האלה. את לא לגמרי מודעת להם.
אם את נושמת נשימה עמוקה, ומנסה להרגיש איך זה מרגיש בגוף שלך (איפה בגוף שלך את מרגישה את זה? תנסי למקד: בבטן? בסרעפת? במצח? בגרון?) זה שהוא יצא לסופשבוע עם חברים, וכשהוא חוזר, במקום להסתער על כל הדברים שצריך לעשות, שמנקרים לך בראש - את כבר קולטת שהוא לא מתכוון לעשות שום דבר מה"צריך-ים"?
הניחוש שלי הוא, שאילו היית בקשר עם הרגשות שהיו לך, היית מגיבה אחרת.
למשל, אם הרגשות היו תיסכול, עצב, פגיעה, תחושת נטישה, אולי הרגשות הכואבים האלה היו מציפים אותך והיית בוכה כשהוא חזר?

אולי אילו היית בוכה, הוא היה מגיב אחרת?
אולי אם את היית מחוברת לרגשות שלך, לכאב שלך בסיטואציה הזאת, אז לא היית מכניסה את עצמך לריב על משהו שהוא צריך לעשות ולא רוצה. כי ככה את מלהקת את עצמך לתפקיד האמא שלו והוא מלהק את עצמו לתפקיד הילד המרדן, ושניכם נתקעים שם.

אם את רוצה אותו גבר, אז הדפוס שצריך לשבור הוא הדפוס שבו את הילדה ההורית. שאת החזקה, האחראית, הדואגת לכל, המטפלת בכל, והוא הילד הרע והילדותי.
בין השורות של מה שכתבת אני קוראת שאת מעריכה אותו. האם זה נכון?
האם חוץ מהמצב הרגשי הבעייתי שלו, את באמת מעריכה אותו כבנאדם, את החשיבה שלו, את היכולות שלו? את באמת חושבת שהוא ענק ויכול להוריד את הירח?
אם כן, זה מה שיעזור לו - ולך.

איך?

1. תתאמני בלהרגיש את הרגשות שלך בזמן שהם קורים. כשזה לא הולך בזמן אמת, פשוט תתאמני בדיעבד. תגידי לעצמך, פוס! לא הייתי מחוברת. כשכואב מדי המוח שלי מתנתק מהגוף ואני לא מודעת למה שאני מרגישה בפנים, ברגע הזה. אז תנשמי עמוק, תנסי להרגיש את עמוד השידרה שלך, תזדקפי, תנשמי שוב, ותנסי להרגיש מה היתה התחושה הפיזית בגוף כשקרה X או Y, ואיפה היא היתה.

תתחילי מהפיזי כי זה יותר ברור, יותר קונקרטי, יותר מעשי ופחות מבלבל מלנסות "להרגיש את הרגשות שלי" (בעעע זה נשמע ישר מקרקר נגד קרקר... טוב, לא חשוב, למרות הכל זה לצערי נכון אז נמשיך...).

1. כל פעם שאת מרגישה את הרגשות, תישארי שם. את לא צריכה לעשות כלום! גם לא להגיד לו כלום. תקשיבי לגוף ותקשיבי למה שאת מרגישה בפנים. פשוט תישארי עם הרגשות שעולים ותקשיבי להם, תתבונני בהם, דמייני את הצבעים שלהם.

1. תני לכאב להיות שם. אם תבטאי כאב, תשחררי גם אותך וגם אותו. במקום להזכיר לו, להגיד לו, לקרוא אותו לסדר, לנדנד לו, לבקר אותו, להעיר לו, אפילו במרומז, בקיצור במקום כל הדברים ששופכים אור על זה שהוא לא היה בסדר - תתמקדי בעצמך. ברגשות שלך.

איך זה מרגיש כשהוא הולך לו ואת נשארת עם כל העבודה?
איך זה מרגיש כשאת מודאגת מעבודה שהוא חייב לעשות והוא לא עושה אותה ומה יהיה?
איך זה מרגיש כשהוא מגיב בטון מכוער? איך את מרגישה בפנים?
את עוצרת המון רגשות שקשה לך לחוות.
אלה שיעורי בית קשים קשים להתחיל לחוות אותם.
אבל זה פתח לתקווה.
יש לך המון אומץ והמון יכולת. אז תתחילי בקטן. גם חצי שניה של ניסיון זה צעד ראשון יפה מאוד.
את יודעת, גם רומא לא נבנתה ביום אחד.

אה, לא הסברתי איך קשור

_האם חוץ מהמצב הרגשי הבעייתי שלו, את באמת מעריכה אותו כבנאדם, את החשיבה שלו, את היכולות שלו? את באמת חושבת שהוא ענק ויכול להוריד את הירח?
אם כן, זה מה שיעזור לו - ולך.

איך?_
כשאת תלמדי להרגיש רגשות כואבים, אחד הדברים שתלמדי בתהליך הזה יהיה - להיות חלשה. להיות לא בשליטה.
כדי שהוא יוכל להיות גבר,
את צריכה ללמוד להישען.
כשאת תלמדי להישען, הוא ילמד להיות משענת.
זה ריקוד חדש.
אגב, יש לכם חוג לריקודים סלוניים ליד הבית? אם כן אז אני ממליצה בחום. הוא יוכל ללמוד להוביל אותך תוך כדי שהוא שומר עלייך, ואת תוכלי ללמוד לתת לו להוביל אותך, כי גם אם את יודעת את הצעדים, את צריכה קודם כל לרקוד לפי ההובלה שלו. ואם הוא טועה בהובלה, מתישהו הוא יקלוט שהוא טועה כי זה לא ייצא טוב.
ללמוד לתת לגבר ללמוד להוביל - או-אה. זו לא תורה פשוטה.
בהצלחה!

איזה דברים יפים נכתבו כאן.

משהו שגיליתי ממש לאחרונה ונראה לי שיכול לעזור: NVC תקשורת מקרבת.

@}

מובטל חודשיים, מתוסכל מזה = טפיל??
אה צוויליך, שכחתי להגיב על זה:
כשכתבתי "טפיל" ממש לא התכוונתי לזה שהוא מובטל ולא התכוונתי מבחינה כספית. התכוונתי לחלוטין מבחינה נפשית, מבחינת "מי לוקח את תפקיד המבוגר האחראי".

פלונית מאד, לגבי שאלת השליטה: זו שאלה מעניינת.

_אני לא חושבת שהוא עושה משהו כדי לשלוט בי.
אם כבר, אני חושבת שחלק מההתנהגויות שלי הן התנהגויות שמטרתן לשלוט בו. לגרום לו לעשות דברים כמו שאני רוצה שהוא יעשה אותם_

השליטה שלו מוסווית.
לעומת זאת, התנהגויות השליטה שלך גלויות.
לכן, השליטה שלו בך חזקה יותר. הוא שולט מאחורי הקלעים. הוא שולט יותר דרך מה שהוא לא עושה. ומה שרואים כלפי חוץ זה את התגובות שלך.
כיוון שמה שגלוי לעין ובולט לך ולאחרים הוא התגובות שלך - את נראית חופרת, מנסה לשלוט וכו' וכו'.
אבל בדפוס שביניכם, זו רק התגובתיות שלך, למה שהוא עשה צעד אחד קודם.

הוא עושה X, שאותו אף אחד לא רואה ולא מזהה, ואז את מגיבה Y, בצורה שכל אחד רואה. את יוצאת ה"לא בסדר" והנודניקית.
את מרגישה שמשהו פה לא בסדר בתמונה הזאת, אבל את לא מבינה מה.
וזה מפני שאת לא מצליחה לעלות על מה שהוא עשה, בשכל.

לעומת זאת, הגוף שלך מרגיש טוב מאוד מה הוא עשה. ומגיב.
הבעיה:
השכל שלך לא מחובר לגוף שלך. הגוף יודע. הגוף מרגיש. הגוף מגיב. אבל זה לא מחובר לחלק המודע שלך, ולכן התגובות יוצאות ממך, אוטומטית.
לכן שיעורי הבית הראשונים שהמלצתי לך עליהם, הם לחבר בין השכל לגוף. להרגיש את הרגשות. ככל שתתאמני בזה יותר, אז תהיי יותר בשליטה - על עצמך.
נגיד, במקום לפתוח בריב את פשוט תרגישי שאת כועסת. תרגישי בכל הגוף. ואז תוכלי לבחור: מה הדבר החכם לעשות עכשיו? מה הדבר החכם להגיד עכשיו?
למען האמת, הדבר הראשון שקורה כשמגיעים באמת למקום הזה שבו את מחוברת לחלוטין לרגשות ורוצה לבחור במקום להגיב מהטייס האוטומטי שמגיב במקומך - זה שלא יודעים מה לעשות!
מקום מצויין.
אם לא יודעים, אז שותקים.
לא עושים כלום.
מרגישים את הרגשות ופשוט לא עושים כלום.
ברגע זה לא נתנו לטייס האוטומטי לפעול, וכבר זה שמר על הכבוד שלנו ועל העוצמה שלנו.

זה שובר את הדפוס.
יש כל מיני דרכים להפסיק את ה"תגובתיות". זו רק אחת. דרך אחרת היא לזהות כשאת מתחילה עם ההתנהגויות האלה, ולהגיד לעצמך: "שוב אני מנדנדת לו על משהו שהוא צריך לעשות. הממממ. אני כבר יודעת שזו התנהגות תגובתית אצלי. אז רגע. פוס. אני לא אעשה את זה. אני הולכת לעשות סיבוב בחוץ. אני הולכת לטאטא בחדר אחר. אני הולכת לשים מוסיקה עכשיו ולרקוד בפול ווליום את הריקוד הכי סקסי שלי. משהו! רק לא לעשות את מה שאני עושה תמיד כי זה בטוח מוביל לדפוס לא מוצלח".

_היום, אחר הצהריים. הוא חזר אתמול מסוף שבוע עם חברים, משהו שהחליט לעשות בספונטניות.
אני: זוכר שצריך לצלם את הדירה?
הוא: אני יודע, אבל הבית הפוך ואני גמור, אני חייב לישון. אני אעשה את זה בערב._

מציעה שיבדוק עם עצמו: האם החלטות ספונטניות שהוא עושה למשל כמו בדוגמה שהבאת טובות לו?
ז"א ברמה הרגעית ברור שזה משהו שבא לו וכיף לו לעשות. אבל בראייה רחבה יותר האם הוא לא משלם עליה מחיר יקר?

מבחינת העומס שמוטל עליו נראה שסוף השבוע אצל החברים שלא היה מתוכנן מראש בלבל לו את הסדר הפנימי שהיה לו.

ועוד: שכשאת מתוסכלת ומדברת אליו מתוך התיסכול הזה זה עובר אליו אנרגטית. הוא מגיב לאנרגיה הזו.
אם יש משהו שאת רוצה לומר לו עשי זאת עד כמה שניתן בנחת ולא בזמן אמת. הרי אם הוא עייף מימלא הוא לא יעמוד במה שהבטיח. גם הוא לא מרגיש טוב עם זה. כדאי לדבר על זה כששניכם בטוב.

תודה לכולכם.
בשמת, אני חושבת שהעלית נקודות מעניינות מאד.
בטח עוד אשוב עם תובנות חדשות או חוויות ישנות...

אני רוצה להבין איך אני יכולה להגיב לכעס שלו באופן שיעזור לו להשתלט על עצמו- כי אני רואה שהוא משתדל ומנסה ואני רוצה ומוכנה לעזור לו מבלי לאפשר לו לדרוך עלי מצד אחד, אבל גם מבלי לדרוך עליו מצד שני.

זה תיאור מאוד מדוייק בעיני של הדבר שאת יכולה לשאוף אליו.
מה שאת בעצם רוצה - זה להגיב אל בן זוגך מתוך העוצמה שלך, מתוך מקום חזק ולא מתוך מקום חלש.
כאשר תגיבי מתוך מקום פנימי חזק שלך - יש סיכוי שהקול שלך יישמע באופן ברור וישיג את מטרתו. וכאשר את תגיבי מהמקום הפנימי החזק הזה את לא תזדקקי לכוחנות שלך. וכך, הוא לא יוכל לדרוך עלייך, וגם - את לא תצטרכי לדרוך עליו על מנת לעצור אותו ולהגן על עצמך. את לא תצטרכי להפעיל כוחנות על מנת לבטא את רצונותייך ועל מנת להציב את הגבולות שלך. את תשתמשי בעוצמה שלך ולא בכוח שלך. עוצמה אינה כרוכה בכוחנות, ב"רעש" וב"הפעלת שרירים". נדמה לי שזה מה שאת אומרת כאן שאת רוצה.

רבים מאיתנו התרגלנו - מול כל מיני סיטואציות - לשלוף את "קלף הכוחנות" במקום את "קלף העוצמה". אנחנו שולפים את "קלף הכוחנות" כי אנחנו בעצם מרגישים חלשים ולא מחוברים לעוצמה שלנו, וזו כביכול הברירה היחידה שעומדת לרשותנו.

ולכן, האתגר מול מצב שכזה הוא להתחבר מחדש לתחושת העוצמה שלך, ל"קלף העוצמה" על מנת שלאט לאט תוכלי לשמוט את הטקטיקות האחרות.
אפשר לעבוד על זה במקביל: גם לחזק את החיבור לעוגן הפנימי, לעוצמה, וגם להיגמל ולהיפרד מהעוגנים החיצוניים, מהטקטיקות הישנות.

על מנת לחזור ולבסס את העוצמה שלך בתוכך - אפשר לעבוד על זה מכל מיני היבטים.
היבט אחד חשוב הוא ההיבט שבשמת תיארה והוא החיבור לרגשות שלך. השאיפה כאן היא להיות במצב בו את לוקחת בחשבון את כל ההיבטים והחלקים שמרכיבים אותך. אם את מדכאת, מבטלת או כלל לא קשובה למכלול הרגשות שלך את לא בקשר עם עצמך, עם כל כולך – מה שמן הסתם פוגע ביכולת שלך לבטא את מלוא העוצמה שלך.

היבט נוסף חשוב אני אנסה להמחיש באמצעות הסיטואציה שתיארת:

אני מתעצבנת מהעצבים שלו ומבקשת שיפסיק, שיירגע, שזה לא הוגן שהוא אומר ככה, ניקיתי את כל הבית אחרי שיצא מכאן ביום חמישי, כמובן אחרי יום עבודה, ילדה חולה כל הסופשבוע, הוא לא יכול לצפות שאעשה הכל, ועוד כאלה וכאלה פנינים.

מה שקורה לך כאן זה שאת מגיבה אליו מתוך עמדה של קורבן. וזה לא יעיל. את כמובן לא עושה את זה בכוונה , זה אוטומטי לגמרי, אבל זה לא יעיל.
בואי תראי מדוע:

את מבקשת מבן זוגך משהו אבל בעצם בין השורות של הבקשה את משדרת לו שני דברים:

1. אני חלשה, מסכנה, קטנה וחסרת אונים.
2. אתה אשם, ואתה לא-בסדר.

ובכך את למעשה גם מחלישה את עצמך ואת קולך וגם מחלישה אותו. את גם דורכת עליו וגם פותחת פתח לדרוך עלייך.
האם את יכולה לראות כיצד זה קרה בסיטואציה שתיארת?

עכשיו תראי איך ההחלשה של שניכם משפיעה על מה שקורה בהמשך:

כאשר את מדברת עימו מתוך בור הקורבנות שלך – את לא באמת יכולה להניע אותו לפעולה. את לא משדרת שלבקשה שלך יש תוקף.
בנוסף, בקשה שמושמעת מתוך בור הקורבנות היא לא משהו שאפשר להיענות לו בחיוב. זה משהו שבאופן אוטומטי למדי סוגר את מי שעומד מולך, גורם לו להתבצר ולהתגונן, ובמקום להפנות את המשאבים שלו למתן מענה לבקשה שלך – הוא מוצא את עצמו מפנה את המשאבים שלו ל-להוכיח שהוא לא אשם, ושהוא כן-בסדר, וכן בעל-ערך.

כאשר ערך-עצמי נמוך פוגש ערך-עצמי נמוך אחר שעומד מולו – שניהם עסוקים בלהוכיח מי יותר שווה ומי יותר "בסדר". זו מלחמת אגו באגו. מלחמת ערך בערך.
השאיפה היא לחזק את העוגן, את הערך העצמי והתפיסה העצמית של שני הצדדים (ובמקרה זה קודם כל את שלך) על מנת לא להידרש למאבק הזה, על מנת להיות חופשיים ממלחמת ההישרדות הערכית הזאת ולהתפנות לחיות את החיים עצמם.

כאשר תמצאי את עצמך לרגעים ממוקמת מחוץ לבור הקורבנות – ותדברי עימו מתוך עמדה של עוצמה וחוסן – את תגלי שלבקשות הללו שלך יש נוכחות ויש תוקף. זה לא קורה ברגע. צריך עבודה סבלנית על הערך העצמי, אבל זה בהחלט משהו יפה ומציאותי לשאוף אליו.

איפה מתחילים? אני רוצה להציע לך להתחיל ולזהות בזמן אמת, כאשר את נמצאת עימו בדיאלוג – היכן אני ממוקמת כעת? בתוך בור הקורבנות או מחוצה לו? האם אני מדברת מתוך חולשה או מתוך עוצמה? איך זה משפיע עלי? איך זה משפיע עליו? את לא אמורה לשלוף את עצמך בכוח מתוך הבור. את רק אמורה להביט על עצמך (בנועם ובחמלה בבקשה ) ולזהות את המנגנון שתיארתי קורה בזמן אמת.

מה דעתך? אפשרי כשלב ראשון?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היה שבוע טוב בסך הכל. שנינו קצת יותר שמנו לב לעצמנו ודאגנו לבלות גם זמן איכות.
אתמול הוא היה בחתונה, הבוקר דאגתי לצאת מהבית מוקדם עם הילדה כדי לתת לו לישון. חזרנו והתיישבנו לאכול. הקטנה פתאום סימנה קקי. ביקשתי ממנו לקחת אותה. הוא התעצבן. סתם ככה. אמר שהוא לא אכל כבר יומיים ואני אנוכית. אני.
אני פגועה ועצובה.
אני גם כועסת.
אני חושבת שזה הדבר הכי פוגע שהוא אמר לי אי פעם. יותר ממילות גנאי. מאז שהכרתי אותו אני מוותרת על דברים. בעיקר דברים שקשורים בכסף כי קשה לו להתפרנס. על טיפול שלי כדי שהוא יהיה בטיפול. נסיעות לחו״ל כי אין כסף.
ובסוף הוא קורא לי אנוכית. ועוד ליד הילדה.
אז מה אם הוא לא מתכוון? אז מה אם הוא יתנצל עוד מעט.
אה, וחמש דקות אחר כך מנסה לנהל איתי שיחת חולין, כאילו כלום לא נאמר.

ברשותכן הופכת את זה ל דף מוצנע

פלונית מאד יקרה. את לא אנוכית. זה הוא שאומר שאת אנוכית!! ויש הבדל גדול.
יש לנו נטיה לקחת על עצמנו דברים שנאמרים אלינו - עלינו ובסוף אנחנו יוצאות עם שק ענקי וכבד מאד על הכתפיים ומרגישות קורסות. מחר הוא יגיד לך שאת עצלנית או טיפשה או משהו אחר ואת שוב תעמסי על הגב עוד ועוד ומתוך העומס הכבד תחלשי יותר בכל פעם.
אני נמצאת במצב דומה אבל אולי שלב או שניים אחרי.
בסיטואציה הכי קשה - בה נאמרו מילים קשות ביותר מצידו, ללא כל שליטה, מילים שאפילו אי אפשר לשמוע, בטח שלא לזכור, פתאום הרגשתי קלילה ומרחפת - ראיתי את הכאב שלו ואת הסבל שלו והבנתי שזה רק שלו, לא שלי. בבת אחת ירדו לי מהגב טונות של האשמות ומילים קשות של שנים ופתאום חשתי רק חמלה ודאגה אמיתית אליו - הרי אם הוא מסתובב בתחושות כל כך קשות כלפי (ובעצם - כלפי עצמו), כל כך הרבה שנים, הרי שהוא חי בסבל שלו ולכן אין מצב שהוא לא יתפרץ בכל רגע. כי בתוך הבטן יש לו סיר רותח ומבעבע שמת להתפרץ. והוא אכן מתפרץ. ומשטויות. והרבה פעמים בלי קשר למציאות. כי כל אמירה שלי מיד מרימה קצת את מכסה הסיר וישר יוצא משם עשן.
ברגע שהבנתי שהדברים האלה שלו ולא שלי - מיד השתחררתי ובמשך תקופה די ארוכה הרגשתי כל כך טוב קלילה ומשוחררת.
כמובן שזה דורש עוד המון עבודה ותחזוקה מתמדת. ועדיין הוא אומר ועדיין לפעמים אני חוקחת את התיקים שלו עלי. אבל.....
מאותו יום משהו השתחרר בגדול. אולי זו באמת התשדורת הלא מילולית שלי ששמה לו גבול. אולי זה פשוט אני. אבל המילים שלו פחות פוגעות בי עכשיו ולא בגלל ששמתי חומה בינינו אלא בגלל שאני פחות לוקחת אותן עלי. אלו הבעיות שלו. לא שלי. שיטפל בהן הוא. אלי הוא לא ידבר כך ואני לא אתהלך עם רגשות אשמה/כעס/חוסר אונים כמו פעם בגלל ההאשמות שלו.
כשאני כותבת לך זה משקף לי מאד את עצמי ועוזר לי בצורה מדהימה. כי כמובן שום דבר לא נגמר ולא עבר והדרך עוד ארוכה. רק ההתייחסות שלי לעצמי ולדברים שהוא אומר לי. אבל יש שיפור - אצלי. במקביל אני עובדת על עצמי. מחזקת את עצמי . יש לי רגעים קשים והם לא מעטים. אבל אני כבר רואה התקדמות קטנה.
עם אופק לתקווה
אני

פלונית יקרה,

ההתנהגות שלו היא ממש לא לעניין. היא מניפולטיבית והיא פוגענית. וחשוב מאוד שאת תכתבי פה את הדברים, וחשוב שאנחנו נגיד לך שזו לא התייחסות ראויה.
חשוב שאת תקבלי את ההכרה הזאת מבחוץ ותבססי את הידיעה הזאת בתוכך.

אבל - אני מציעה לך לא להתעכב ולא לשהות יותר מדי זמן במקום הזה של "כמה הוא לא בסדר" מעבר למה שדרוש לך באמת על מנת להכיר בזה.
ודי מהר אחרי זה לעבור לעסוק במי את צריכה להיות על מנת שהוא לא יוכל להרשות לעצמו להמשיך את ההתנהגות הזאת כלפייך.

הסיבה לכך היא ששהות ממושכת מדי במקום הזה רק תעמיק ותבסס את העמדה שלך כקורבן חלש וחסר אונים. ככל שאת מתעסקת יותר ויותר בכמה הוא לא בסדר מבלי להתחיל לעסוק במקביל במי את יכולה להיות ומה את יכולה לשדר על מנת לעצור את הפגיעה - את הולכת ומחלישה את עצמך, ומשום כך את גם הולכת ומנציחה את המצב.

אז זה חשוב שתכתבי ואני מציעה לך להמשיך לכתוב את כל מה שאת חווה מולו.
אבל אני מציעה לך מכל הלב - לא להסתפק בזה.

וכמובן - תבדקי אם את מתחברת להצעה .

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית, אני מאד מתחברת לדברים.
אני חושבת שהקושי העיקרי שלי הוא ה״מה לעשות״ ״איך להגיב נכון״
אני טיפוס מאד תכלסי. כשיש בעיה אני פותרת אותה כמה שיותר מהר.
יש לך הצעה קונקרטית אולי? אני מאד אשמח.

אני חושבת שהקושי העיקרי שלי הוא ה״מה לעשות״ ״איך להגיב נכון״

ה"מה לעשות" הוא חשוב אבל הוא לא יספיק אם לא תגַבִּי אותו ב"מי להיות". בן הזוג שלך, כמו כל אדם, מגיב יותר ל"מנגינה" שמלווה את המילים שלך מאשר למילים עצמן.
גם אם המילים יהיו מילים שמנוסחות באסרטיביות (למשל: "אני לא מוכנה שתדבר אלי כך, בטח שלא ליד הילדה") - אבל את תדברי מתוך בור הקורבנוּת ובנימה של "למה זה מגיע לי?" - אז ה"מנגינה" שלך תשדר חולשה ואיפשוּר - וזה לא יהיה אפקטיבי. רוב הסיכויים שהוא ימשיך במנהגיו.

את ה"מי להיות" נדרש לבנות, נדרש לעזור לו להבשיל. וזה הדבר שהייתי משקיעה בו כרגע הכי הרבה אנרגיה.

בהודעה הקודמת שלי מלפני כמה ימים הצעתי שלב ראשון ויעיל בבניה הזאת.

מציעה לחזור ולקרוא אותה: אלימות מילולית (2012-07-09T12:52:50)
ובפרט את הפיסקה האחרונה בה:
איפה מתחילים? אני רוצה להציע לך להתחיל ולזהות בזמן אמת, כאשר את נמצאת עימו בדיאלוג – היכן אני ממוקמת כעת? בתוך בור הקורבנות או מחוצה לו? האם אני מדברת מתוך חולשה או מתוך עוצמה? איך זה משפיע עלי? איך זה משפיע עליו? את לא אמורה לשלוף את עצמך בכוח מתוך הבור. את רק אמורה להביט על עצמך (בנועם ובחמלה בבקשה) ולזהות את המנגנון שתיארתי קורה בזמן אמת.

זה יכול להראות לך כמשהו לא פרקטי, אבל מנסיוני זה כן. לזיהוי בזמן אמת יש ערך רב מאוד בשינוי ההוויה.
ההיכרות עם פעולת המנגנון שלך בזמן אמת יוצרת גישה לשנות אותו בשלב הבא של הבניה.
תבדקי אם זה מתאים לך.
אם נדרשות הבהרות ביחס לרעיון הזה תגידי ואשמח להוסיף.

גם ההצעה של בשמת מתחילת הדיון של ללמוד להתחבר לרגשות שלך יכולה להיות אפקטיבית בעיני.

אתמול בלילה קרה משהו שאף פעם לא קרה קודם.
כשהקטנה התעוררה מצאתי אותו ישן על כל הצד שלי של המיטה. זה קורה המון. הוא נורא כבד ובדרך כלל לא מתעורר כשמבקשים ממנו לזוז והדרך היחידה שלי להזיז אותו היא פשוט לדחוף אותו הצידה.
הרגל שלו היתה ממש שרועה לכל אורך המיטה, אז דחפתי את הרגל שלו עם הרגל שלי. לא כדי להעיר, כדי להזיז.
הוא התעורר בעצבים, נתן צעקה של "די כבר" ובעט בי.
אח"כ אמר שזה לא היה בכוונה.
קמתי והלכתי לישון בסלון.
בבוקר הוא התעורר ושאל אם גמרתי להגזים בתגובה שלי.
היום אני שואלת את עצמי- מה עכשיו?

המרגיעון: "הדבר היחידי שבאמת בשליטתך- זה מצב רוחך"
לפני חמש דקות אמרתי לעצמי שהיום אסור לי להתפרק. הולכת לנסות לא להתפרק.

יושבת פה ומנסה לחשוב מה לעשות. איך להגיב.
בבוקר דיברנו קצרות אבל לא רציתי להיכנס לויכוח ליד הילדה.
אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו.
לגרום לו ממש להבין ולהפנים שלא חשוב כמה אני הייתי לא בסדר- התגובות האלה הן לא בסדר.
לעזוב את הבית לכמה ימים וללכת לישון אצל אמא?
זה עונש בשבילי.
לגרש אותו? הוא לא יילך.
שוב להיות זו שפותחת שיחה?
שוב לחכות שהוא יבוא לדבר איתי מיוזמתו? הוא בא לדבר איתי על הא ועל דא. לא מבין שאני לא ממש שם.

כתוב לי:
ההבדל בין עבדות לחירות הוא היכולת לעמוד מאחורי מעשייך, בעבר, בהווה, ובעתיד.
הוא קורא מחשבות המרגיעון הזה?
אני חושבת שאם לא אעשה משהו אמיתי- משמעותי וקונקרטי- לא אוכל להרגיש חירות אמיתית.

אני פה כל הזמן אבל לא תמיד יש לי מה להוסיף.
תראי פלונית מאד, את מתארת בן זוג מתעלל, אלים פיזית ומילולית. כל מה שאת מתארת קלאסי. פשוט קלאסי. אפילו מתוך שינה הוא משתלט על המיטה.

(תאמיני לי שאנחנו לגמרי "מודעים" בשינה - מסיבה זו אדם נורמלי, ללא השפעת סמים או אלכוהול, לא נופל מהמיטה בלילה, לא מתהפך פתאום על בן/בת הזוג כאילו הם אוויר, וגם לא על התינוקות שישנים איתנו - ופה המקום להדגיש שהורה תחת השפעת אלכוהול או סמים כן מועד למעוך את התינוק שישן איתו בלילה ולכן מיטה משפחתית אסורה באיסור חמור עם מישהו מההורים שישן במיטה עם התינוק, תחת השפעת אלכוהול או סמים. וזה כולל תרופות מסוימות מסממות, כמו תרופות מסוימות לאלרגיה או לגודש באף).

בהמשך, הוא מגיב בתוקפנות ובאלימות מילולית ופיזית,
ולקינוח - במקום להתנצל על א. התנהגותו הראשונה (בשינה), ב. התנהגותו השנייה (צעקה ובעיטה) - ד. הוא חוזר ומבהיר לך שאת זו שלא בסדר! (הבעיה היא שאת הגזמת! והוא כמובן לא עשה כלום, הצדיק התמים!)
"אמר שזה לא היה בכוונה" - ממש עלוב, וכמובן לא משכנע לאור א', ב' וד'.

עכשיו השאלה היא:
מה את רוצה?
והמרגיעון: בתוכך על פני בתוכחה. (שאותו אני מבינה ככה: במקום להתעסק בלנזוף בו, או בלהסביר לו במה הוא לא בסדר, חשוב לעבוד על מה שבתוכך.)
אני אומרת סינתיזה: אכן הבסיס לכל דבר הוא לעבוד על עצמך. לבנות לעצמך הערכה עצמית ואהבה עצמית וקודם כל לצאת מבור הקורבניות.
אבל במקביל, את חייבת להתחיל לראות מה שהוא עושה. לא ממבט קורבני (אוי כמה אני מסכנה משה מה עשית לי) אלא ממבט מהצד: פשוט לזהות ולאבחן מה הוא עשה הרגע, לנתק מזה את עצמך באופן רגשי, ופשוט לראות: אהה, הוא עכשיו נכנס למצוקה והגיב באלימות.

תראי, או שבן הזוג שלך לא באמת מטפל בעצמו אלא רק מעמיד פנים בפני עצמו ובפנייך שהוא מטפל בעצמו כי ברור לו שזו הדרך היחידה לשמור על הסטאטוס קוו - או שהטיפול שלו לא יעיל.

אני לא מכירה אותך, לא מכירה אותו, לא מכירה את כל מערך השיקולים שבגללם את נשארת וסובלת ככה.

אני כן יכולה להגיד לך כמה אמיתות קשות מאוד:

• את סובלת מהערכה עצמית נמוכה וחוסר אהבה, אחרת לא היית נשארת שם אפילו דקה אחת.
• היחסים שלכם לא "טובים בבסיסם". את פשוט כל כך עמוק בערפל, שאת בכלל לא רואה כמה רע.
• אני מתערבת איתך, שכל רגע שלא מכאיבים לך נחשב בעינייך "טוב בבסיסו". אם יש רגע אחד של חצי דיבור שלא נשמע לך תוקפני, כבר נדמה לך שטוב. ופה ושם יש בוודאי רגעי מתיקות ואהבה, אז את ממשיכה לחכות שהמתיקות תישאר שם כל הזמן.
• אילו היית מעריכה ואוהבת את עצמך באופן הבסיסי ביותר, היית אומרת לו, תקשיב, צא מהבית ולך לגור ב בית נועם חצי שנה. הילדה ואני נחכה לך. ככה אני לא מוכנה להמשיך.

עכשיו כמה הסתייגויות:
א. את עדיין לא רואה את האלימות בצורה ברורה. את צריכה ללמוד לראות מה שקורה.
ב. את עדיין לא מעריכה את עצמך. את צריכה ללמוד להעריך את עצמך.
ג. את עדיין לא אוהבת את עצמך. את צריכה ללמוד לאהוב את עצמך.

אשה שאיננה קורבנית? לא באה ומתלוננת כאן "ראיתם מה הוא עשה לי?"
היא פונה מייד למשטרה ומגישה תלונה.
האם את יודעת, שעל הבעיטה שקיבלת הבוקר יכולת להתקשר על המקום למשטרה?
"בעלי בעט בי עכשיו ואני מרגישה מאויימת ממנו".
יבוא שוטר מייד. היא אומרת לו: "יש לי פה ילדה קטנה, אני מפחדת ממנו. הוא מגיב באלימות על כל דבר קטן, עכשיו צעק עלי ובעט בי!"
השוטר שואל (זה הנוהל בקרב שוטרים שעברו הכשרה בטיפול באלימות במשפחה): "האם את מרגישה מאויימת? האם את מרגישה לא בטוחה בבית בנוכחותו?"
היא אומרת לו: "כן, אני מרגישה מאויימת. הוא מפעיל טרור נגדי בבית שלי, ויש לי פה ילדה קטנה וזה מפחיד אותי".

לבעל נותנים צו הרחקה. אולי הם ישכנעו אותו ללכת לבית נועם.

אני נותנת לך תסריט מציאותי ליציאה מתפקיד 'האשה המוכה' שאת עדיין שרויה בו.
מה הסיכוי שתעשי את זה?
לדעתי לא גבוה.
אבל שיהיה התסריט בראש. יום אחד תיזכרי בו.

מציעה לך לקנות את הספר 'מילים הורגות', ולקרוא אותו כל יום. מההתחלה עד הסוף, מהסוף להתחלה, וחוזר חלילה. שם יש הסברים מאוד ברורים של האלימות וגילוייה. פתאום תגלי שדברים שהרגשת שהם אלימים אבל לא ידעת למה - הם באמת אלימים ועכשיו גם תדעי למה.

שני הצעדים הכי חשובים לדעתי בשבילך הם:

1. לצאת מהקורבנות ולשפר את הערך העצמי שלך. עירית לוי הצדיקה עוזרת בזה, מציעה לך לקרוא עצות שלה גם בדפים אחרים. דברים כל כך חכמים שיכולים לעזור לך המון.
2. לראות לראות לראות. לקרוא את סימני התעללות בזוגיות. לסמן מה רלבנטי אצלך. לכתוב יומן יומי ולתעד את מה שהוא עושה כשאת מקשרת את זה לכותרות של הסימנים, ולפרקים ב"מילים הורגות". לקרוא באתר של בית נועם, לחפש מידע על אלימות בכלל ועל אלימות בזוגיות בפרט. ככל שתצליחי יותר לראות בצורה ברורה וחריפה מה הוא עושה - פחות תפלי לבור הקורבנות ופחות תוכלי להסתיר מעצמך עם מה את חיה.

בהצלחה.

מה את רוצה?
זוגיות נורמלית. שפויה. בן זוג לגדל איתו את הילדה שלי. פרטנר לניהול משק הבית.
אשה שאיננה קורבנית? לא באה ומתלוננת כאן "ראיתם מה הוא עשה לי?"
לא באתי להתלונן. באתי להתייעץ.
ברור לי שהמצב חמור. ברור לי שהמצב לא תקין. ברור לי שהמצב לא יכול להמשיך כך.

כן ראיתי שיפור אדיר לאורך השנים שאנחנו יחד.
אני גם יודעת שהדברים הם תהליך ולא קורים בן יום.

העובדה שהאלימות המילולית עברה לאלימות פיזית- כן. זה הפחיד אותי.
אבל אני מכירה אותו ולא באמת מפחדת ממנו ברמה של לקרוא למשטרה ולהרוס לו את החיים עם תיק של אלימות.

אני לא מרגישה שאני במקום של קורבנות. אני מבינה היום שהתחתנתי עם אדם מורכב. בעייתי, אפילו. אבל זו היתה הבחירה שלי.
כן- הייתי צריכה לראות את הסימנים. הייתי צריכה להסתכל על הדברים אחרת כבר אז.
האם הייתי עושה את אותה הבחירה היום?
כנראה שלא.
האם שווה לי לנסות ולהציל את הנישואים הללו כדי שהילדה שלי תגדל עם אבא שלה?
אולי. אבל רק אם זה אומר שהילדה שלי תגדל עם אבא שלא מתפרץ. עם אבא שלא מתעלל באמא שלה.
האם הדברים ניתנים לתיקון?
אני מקווה.

בכל מקרה, בינתיים ארזתי תיק ויצאתי מהבית.
ביקשתי שיתאם פגישה משולשת עם המטפלת שלו כדי שיהיה מישהו איתי שיסביר לו למה מה שהוא עשה כל כך חמור.
בגלל שזו הפעם הראשונה שזה יורד לפסים של אלימות, אני מקווה שזה יצליח לזעזע אותו עד כדי שזה לא יקרה שוב.
האם אני אופטימית מדי? לא יודעת.

אבל אני לא חושבת שאני עיוורת.
ברור לי שיש לי תהליכים לעשות עם עצמי ולו יש הרבה תהליכים לעשות עם עצמו.
אבל תהליך הוא תהליך- והוא לוקח זמן, ובינתיים אנחנו חיים ומתמודדים עם תלאות הימים והלילות.
ואני צריכה כלים. כלים ממשיים.
תודה על התגובה. אני מעריכה את זה- ובכלל, את היכולת להתייעץ עם אנשים שאני מעריכה את דעתם למרות שאני לא מכירה אותם באופן אישי.
אקרא את מילים הורגות ואשמח לעצות נוספות. זה באמת עוזר.
זה לא מצב שבא לי לערב בו את האנשים הקרובים אלי. לפחות לא את רובם.

_כן ראיתי שיפור אדיר לאורך השנים שאנחנו יחד.
אני גם יודעת שהדברים הם תהליך ולא קורים בן יום._
את יודעת מה, את זה צריך לפרק ולנתח. עם מישהו/י שיודע לזהות אלימות מוסווית וגלויה, פיזית, מילולית ורגשית. ולבדוק. כי מה שקורה הרבה פעמים, זה שאת רואה 'שיפור' לאורך השנים - אבל בעצם לא מדובר בזה שמשהו בפנים השתנה, אלא רק בקוסמטיקה, שהוא 'עושה קולות של משתפר' בדברים שמעל פני השטח כי זו דרישת המינימום שלך להישארות, אבל בבסיס שום דבר לא השתנה.

תראי, אם הוא היה מסוגל להגיב בחריפות כזאת בעניין השינה, ואחר כך בהמשך הוא לא מבטא צער אמיתי, לא מבטא חרטה אמיתית, לא מבטא אמפתיה אלייך, אלא להיפך - מוסיף חטא על פשע ומזלזל ברגשות שלך, בחומרת מעשהו, ובתגובה שלך - זה דבר בסיסי שאם הוא לא השתנה עד היום, אני מצטערת מאוד אבל לא רואה שהוא עושה עבודה אמיתית.
את זה אני אומרת מתוך הידע והניסיון שרכשתי בנושא האלימות במשפחה בשלושים השנים האחרונות, אוקיי?
זה לא משהו שאני שולפת מדמיוני.
אילו העבודה שהוא עושה על עצמו היתה אמיתית, אז כן, אני מסכימה לגמרי שהוא היה עלול לגמרי להגיב באותן צעקה ובעיטה כי זו היתה תגובה מתוך איבוד שליטה, כי זו היתה תגובה מפני שבפגיעות מסוימות, התגובה של האדם הפגוע היא מצוקה מיידית בכל מצב הכי קטן של אי נוחות, והתגובה המיידית וחסרת השליטה למצוקה היא אלימות. זו תגובה בלתי נשלטת שהוא חייב ללמוד להשתלט עליה כדי להחלים וכדי שתסכימי להמשיך לחיות איתו.
אבל יותר חמורה בעיני התגובה הנשלטת.
התגובה בהמשך.
התגובה שכבר באה בקור רוח.
פה, אדם שנמצא בתהליך אמיתי, שישר עם עצמו ועושה מאמץ אמיתי וכן לעבוד על הזעם שלו ולהתנהג בצורה אוהבת ומכבדת כלפי אשתו ובתו, היה קודם כל מביע צער אמיתי. היה מבין שהוא איבד שליטה ותקף אותך באלימות פיזית, והיה מביע צער על מה שגרם לך, צער אמיתי, וגם מנסה לתקן: 'מה אני יכול לעשות עכשיו כדי שתרגישי פחות רע? מה אני יכול לעשות למענך? אני רוצה שתדעי שאני עובד על התגובות המוגזמות והתוקפניות שלי, ואני מאוד מצטער שפגעתי בך כשאיבדתי שליטה'.

הוא לא רק שלא עשה את זה, אלא, כגבר מתעלל קלאסי, מצא דרך למסמס את מעשהו אבל להציג בסופו של דבר אותך בתור מי שלא בסדר.
כלומר, המקום החשוב לו הוא המקום שבו הוא שולט בך. הוא חייב לשלוט בך ולהכתיב את המציאות. המציאות היא מה שהוא אומר, ואת לא נחשבת. את נמחקת. רגשותייך נמחקים. חשיבותך נמחקת. זכותך לחיות בשלווה נמחקת. את אפס.

אבל אני מכירה אותו ולא באמת מפחדת ממנו ברמה של לקרוא למשטרה ולהרוס לו את החיים עם תיק של אלימות
תסלחי לי שאני אומרת לך את זה, אבל כתבתי את זה בתור התירוץ שאני יודעת שתתני לי, ומחקתי.
כתבתי לך רק:
_אני נותנת לך תסריט מציאותי ליציאה מתפקיד 'האשה המוכה' שאת עדיין שרויה בו.
מה הסיכוי שתעשי את זה?
לדעתי לא גבוה._
היה ברור לי שאת תכתבי שאת לא רוצה להרוס לו את החיים. יקירתי, הוא לא מהסס לפגוע בך. הוא לא מהסס לפגוע בך באלימות. הוא לא מגן על גופך או לבך או חייך.
אבל את - לא שומרת על עצמך. לא מגינה על עצמך. לא מגלה אחריות כלפי עצמך או הבת שלך.
הוא מכה אותך ואת מרחמת עליו?
במקום לעשות את הדבר הנכון ולבקש הגנה ועזרה?
זה חלק מבור הקורבניות.

תראי, אני יודעת שבאת להתייעץ. אני לא מזלזלת בזה ולא מבטלת את זה. אבל את באה להתייעץ מבור הקורבניות. מתוך הבור, רוב האופציות שלך סגורות. את עדיין יותר עסוקה בלהגן עליו מהמציאות ובלהסתיר מעצמך בתוך איזו זוועה את חיה, שלא מגיעה לך ולא מגיעה לבתך ולא מגיעה לאף אחד - מאשר באמת בלהציל את עצמך ובלחיות חיים טובים.

ומעל לכל, את זקוקה לעד מואר. את זקוקה לאישור שמה שאת חווה באמת נורא, באמת לא מגיע לך, באמת נעשה פה משהו לא בסדר. ואני אומרת לך את זה בגלוי: זה לא תקין. פוגעים בך! וזה לא מגיע לך ולא לאף אחת.

אני לא מרגישה שאני במקום של קורבנות.
תראי, את לא מכירה את המושג הזה ולכן את משתמשת בו במובן אחר ממה שהוא. האם את יכולה לקרוא אנגלית? כי אם כן, בבקשה תקראי באתר של drirene.com שכבר המלצתי עליו לא פעם בעבר את כל הדפים שקשורים ל קורבן . זה ממש חשוב בשבילך. זה יעזור לך להבין מה קורה, יעזור לך להבין מה פירוש הדבר להיות "קורבן" ומה אופייני להתנהגויות הקורבן.
בכלל, אני ממליצה לקרוא את כל הדפים באתר, ויותר מפעם אחת.
ד"ר איירין מטיאטיס היא אשה מבריקה וחריפה שמבינה לעומק את מערכת היחסים המתעללת. נוסף על כך, בניגוד לרבים אחרים שעוסקים בנושא, הראייה שלה מורכבת, היא לא מחלקת את העולם לטובים ורעים, ויש לה הבנה ואמפתיה גם למתעללים. האתר שלה כתוב באינטליגנציה ובחמלה. לפי דעתי, אין דבר יותר חשוב למען עצמך מאשר לקרוא את כל מה שהיא כותבת. היא כותבת באנגלית קלה ובצורה קצרה ובהירה.

אני מקווה שארזת תיק ויצאת מהבית עם הילדה?
מצויין וגם מצויין שדרשת פגישה משולשת להבהיר את חומרת המצב.

זה לא מצב שבא לי לערב בו את האנשים הקרובים אלי. לפחות לא את רובם
דרך אגב, זו עוד התנהגות אופיינית לנשים מוכות.
עוד שגיאה אופיינית.
את חושבת שאף אחד לא יעזור לך ובדרך כלל גם יש בזה משהו. אבל לא תמיד. בעיקר, את עדיין מגינה עליו מהמציאות, וממשיכה להזין את הפחדים שלך מלגלות בתוך מה את באמת חיה.
תדעי שתמיד יש מישהו שמוכן להושיט יד.
ושחלק מתהליך ההחלמה שלך יהיה לגלות לאנשים הקרובים אלייך את האמת, ולגלות שבכל זאת יש ביניהם אנשים שאוהבים אותך.


אנחנו פה להמשך ההתייעצויות.

(חייבת לרוץ אז לא אבדוק מה שכתבתי. שולחת כמו שזה. תדעי שאני לגמרי לצידך ולגמרי איכפת לי, גם אם לפעמים זה לא ניכר בדברי)

בשמת, כל מילה--זהב טהור. הכול נכון מאוד מאוד.

פלונית, אנא קראי כל מילה של בשמת. היא מישהי ששווה במיוחד להקשיב לה.
חזק ואמצי

פלונית, הדברים שאת כותבת הולכים איתי.

אני חייבת לשאול, הלכת עם הבת שלך?
האם יש לך אפשרות לספר למישהו בסביבה הקרובה שלך? יכול להיות שזה יעזור

תודה לכן נשים יקרות.
אני קוראת, וקוראת שוב, וקוראת עוד דפים וחוזרת לכאן וקוראת שוב.
כן, הלכתי עם הבת שלי.
סיפרתי לאמא וגם לחברה קרובה שהתגרשה מבעלה לאחרונה על רקע כזה אבל מקרה הרבה יותר קיצוני.
היא מכירה את שנינו טוב מאד ובילתה איתנו המון בתקופה האחרונה כך שהיא מכירה את המצב.
אני מתייעצת כאן כי אני מעריכה את הדיעות שלכן. כי זה סוג המחשבה שאני באמת מרגישה שאני צריכה ממנו קצת יותר בימים אלו.

סיפרתי לאמא וגם לחברה קרובה שהתגרשה מבעלה לאחרונה על רקע כזה אבל מקרה הרבה יותר קיצוני.
מעולה מעולה מעולה. איך הן הגיבו?
איך את עכשיו? כלומר אצל ההורים? עם העניין של לספר? איך הילדה? (בת כמה היא בכלל?)

שתיהן פחות או יותר אמרו שטוב שהלכתי, שאסור לזה לקרות שוב.
שתיהן מנסות לתמוך בי כדי להגיע למצב שבו משהו ישתנה מתוך היכרות עם שנינו.
כן, אני אצל ההורים. לא רואה טעם ב"לספר".
לא יודעת אם זה אופטימי מדי, אבל אני מקווה מאד שנצליח לפתור את זה. שזה לא הסוף.
הילדה בסדר. היא עוד קטנה. היא בטוח מרגישה אותי, אבל אני לא חושבת שמשהו נראה לה מאד שונה. אנחנו ישנים כאן לא מעט- לפעמים יחד ולפעמים לבד.

פלונית, מדהים מה שכבר עשית! את נשמעת לי לגמרי בדרך הנכונה.


בשמת, אין כמוך.

תראי, את לא מכירה את המושג הזה ולכן את משתמשת בו במובן אחר ממה שהוא. האם את יכולה לקרוא אנגלית? כי אם כן, בבקשה תקראי באתר של drirene.com שכבר המלצתי עליו לא פעם בעבר את כל הדפים שקשורים ל קורבן . זה ממש חשוב בשבילך. זה יעזור לך להבין מה קורה, יעזור לך להבין מה פירוש הדבר להיות "קורבן" ומה אופייני להתנהגויות הקורבן.

אני קוראת ומתבלבלת עוד יותר.
זה גורם לי לראות שיש בי לא מעט גם מהטיפוס המתעלל.

מה שכן, אני כבר כמה זמן שמה לב שיש לי בעיה בתגובות. לא רק אליו, לכולם.
או יותר נכון לכל מי שלא בא לי ממש בטוב.
אני לא תמיד חושבת ממש לעומק. אני מגיבה.
לפעמים בנועם ולפעמים פחות- תלוי מי עומד מולי ומה אני צריכה ממנו.
אבל קשה לי מאד לא להגיב.
אני מכניסה את זה למודעות שלי יותר ועובדת על לשנות את הדפוס.
הכתיבה כאן עוזרת לי להכניס את זה לפוקוס. תודה.

_אני קוראת ומתבלבלת עוד יותר.
זה גורם לי לראות שיש בי לא מעט גם מהטיפוס המתעלל._
רוצי תקראי שוב את סימני התעללות בזוגיות וגם את מלים הורגות יומן קריאה. כתבתי שם על העניין הזה.

אגיד פה בקצרה:
במערכת יחסים שיש בה התעללות, תמיד אפשר למצוא התנהגויות בעייתיות בשני בני הזוג.
האופייני לקורבן הוא, שמייד הוא חושב שהוא מתעלל.
והאופייני למתעלל הוא, שהוא רואה בעצמו אך ורק את הקורבן.
שימי לב שתגובתך מעידה עלייך שאת הקורבן. victim וגם co+dependent.

עוד הבדל בין הקורבן למתעלל הוא, שכאשר הקורבן מגלה שיש לו התנהגויות פוגעות ולא ראויות, הוא ממהר לשפר ולתקן אותן. כי איכפת לו מהזולת וחשוב לו להיות הגון והוגן.
לעומת זאת המתעלל, לצערי הרב, לא מגלה ברוב המקרים שיש לו התנהגויות פוגעות ולא ראויות כי הוא עסוק מדי בלהכחיש אותן בתוקף ולהציג את עצמו כצדיק וכקורבן.
ההבדל בין מתעלל שיש לו סיכוי להחלים למתעלל שאין לו סיכוי להחלים הוא בדיוק כאן: ביכולת להודות בעוול שאתה עושה ולהיות מוכן להתמודד עם זה ולהשתנות. לדעתי פה הגדולה של בית נועם: מה שהם גורמים זה, שמול גברים אלימים אחרים, שכבר היו בשלב הזה ויצאו ממנו, שיודעים בדיוק מה אתה עושה ומה מניע אותך, אף גבר לא יכול להמשיך להכחיש את מעשיו יותר מחודש. כולם אומרים להם "שמענו אותך... אנחנו יודעים בדיוק מה אתה ולמה אתה פה. יאללה תפסיק לחרטט, אותנו לא 'תסבן' פה". ובסוף הם מפסיקים להעמיד פנים ואז הם יכולים להתחיל להחלים.
אבל זה מדהים שהם מצליחים להחזיק מעמד בשקר שלהם במשך כמה שבועות!!! יום יום!!! שזה רק רמז כמה זה פתולוגי ועמוק וקשה.

ד"ר מטיאטיס אומרת:
The one who cleans up his act fast is the victim

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי ולבן זוגי יש ויכוחים אלימים, הוא אחראי על אמירות פוגעניות וקללות לעיתים ואני משיבה לו במכות פיזיות, לאחרונה הוא התחיל לומר שהוא יחזיר לי ואפילו החזיר בקטנה( אחרי שנתתי לו מכה מאד חזקה ) .
מה עושים ? האם טיפול זוגי יכול לעזור ? . אנחנו כבר הרבה שנים ביחד והיו לו דפוסים של אמירות לא נעימות,בעיקר עוקצניות (לא ברמה יומיומית) שהוא שינה כמעט לחלוטין אבל בוויכוחים הוא שוכח את הכל. אני לעומת שאמת מבקרת אותו כמעט על כל דבר (הוא גם מבקר אותי לעיתים ) אני מאד מודאגת מהמצב ואמרתי לו שאנחנו צריכים ללכת לטיפול, הוא לא רצה כל כך אבל בשבילי הוא מסכים. יש טעם בכלל ?( אנחנו לא נשואים ואין לנו ילדים)

בטח שיש טעם.
ואני גם ממליצה מאוד על חני בונה
שיהיה לכם בהצלחה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם ניתן למגר את האלימות הזו, היא מפחידה אותי מאד( גם האלימות שלי ). אני לא רוצה לחשוב שאם יהיו לנו ילדים הם יצטרכו לסבול ממנה. אולי עדיף לחתוך או שכל אחד גם צריך גם ללכת לטיפול נפרד?

אין לדעת עד שלא מנסים.
ומותר לפחד. זה באמת מפחיד.
בטיפול זוגי הרבה פעמים יש גם אלמנטים נפרדים. אפשר גם לבקש אותם אם רוצים.

ההזדמנות שבאיזון זוגי נשענת על חברות אמת.
הפספוס שבאיזון זוגי הוא הבעלות לכאורה על הזולת.
האישור שבאיזון זוגי הוא המבט בעיניים
הברית הזוגית לעולם מייחדת את הזוג הספציפי
היא לא יכולה להיות נכונה אלא לשניים האלה.

תודות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום, האמת היא שכבר יש לי דף באתר אבל הוא חשוף מעט מדי לתגובות, רציתי להתייעץ כי המצב שלי מאוד מסובך
אנו נשואים הרבה שנים והורים להרבה ילדים בגילאי פעוט עד סוף תיכון. (דתיים)
התקשורת מאוד גרועה ובעלי אלים מילולית למרת שהוא מכחיש זאת לגמרי.
רוב הזמן היחסים הם במשבר, המתבטא בשתיקות ממושכות מאוד (שבועות) ללא קשר עין ותקשורת בסמסים או קונקרטית בלבד.
כשאני מנסה לדבר איתו התגובות הן ביטול מוחלט של דברי ומילים מכוערות כמו זבל, טפשה, אפס, נעל.

לדבריו זה לא קללות אלא זוהי המציאות.
אסייג כי הויכוחים אינם מתנהלים בנוכחות הילדים או נוכחות זרה בכלל
הילדים חשופים רק, אם כבר, להעדר תקשורת ממושך.
לא ניתן כלל לתקשר בדרך נורמלית ולכן אני פשוט שומרת בבטן
הוא מסרב נחרצות לטיפול זוגי וגם מסרב בתוקף שאני אלך לטיפול בעצמי כי המטרה היא "ללכלך עליו"
בעיניו אני אשמה בקשיים בינינו בגלל שאני לא משתפת פעולה, עסוקה בשטויות, מטורפת, מרוחקת (אמת קשה לחוש קרבה למי שמעליב ככה)
מבחינתו התגובה שלו היא מחוסר ברירה (?)
יש לנו עסק משותף וחוסר ההשתתפות המספקת שלי בו מרגיז אותו מאוד
אך מתי שאנחנו "ברוגז" זה ממש עינוי בשבילי לעבוד איתו.
כשאני יוצאת מגדרי להשתדל ולהשקיע בעסק זה אף פעם לא מספיק, או אף פעם לא מכל הלב
אני עושה זאת למרות שזה מאוד קשה אך במקום הערכה הוא משמיץ אותי.
בשבתות וחגים אנחנו לגמרי בנפרד, הוא לא מסוגל להיות איתי וננעל בחדר המשותף
ושכן מגיע נגיד לארוחות, כולו זעוף ושותק והולך אחרי כמה דקות, אווירה משפחתית זה ממש לא.

המצב רע, זה בטוח
אין מוצא לתקשורת, הוא לא מסוגל לנהל שיחה נורמלית בלי האשמה בוטה וקללות.
כשדיברנו על אופציה של גירושין (הוא לעולם לא יזום ולדעתו זה טירוף והרס לילדים ולכולם)
הוא אמר שהוא לא מסוגל להיות בקשר חלקי עם המשפחה והוא יתחיל הכל מחדש ויתנתק מהילדים. (ברמה של להחליף טלפון ולהיעלם לחלוטין מהשטח)
או שהוא יגדל אותם ואני אעזוב (כן, ברור)
מאחר ששוב, הילדים מבינים מעט מאוד ממה שקורה כי הם גדלים מגיל אפס למצב לא הכי בריא, אך לא
חשופים להתנהגויות קיצוניות כמו אלימות, קללות ואף רואים אותנו לעיתים מתקשרים טוב,
אני מאוד חוששת מהשלכות הפרידה ובעיקר הנתק שלו מהם (הוא מסוגל לזה. לגמרי)

בקיצור... אשמח לרעיונות.
כל עוד אנחנו נשואים יהיה לי קשה עד בלתי אפשרי לקבל תמיכה מקצועית עקב התנגדותו החריפה לכך.

לא רואה שום דבר מסובך במצב שלך. קחי עזרה מקצועית כדי להתגבר על החשש הלא ברור שלך מהשלכות הפרידה, תקראי ספרות מקצועית שמראה שזה לטובת הילדים, ותתגרשי.
אני לא חוששת מהשלכות הפרידה. ילדים גדלו בלי אבות, וגדלו מצוין. אני חוששת בהרבה מזה מהשלכות האלימות. מי שנחשף באופן קבוע לאלימות מתרגל אליה, מתחיל לראות בה משהו נורמלי, בסדר. זה קורה לך, אחרת לא היית באשליה שהם לא נחשפים להתנהגויות קיצוניות. הבית שהם גרים בו זה מצב קיצוני! וזה קורה להם. אלימות זו הנורמה מבחינתם, זה הבית. זה מה שהם יחפשו אצל חברים שלהם, אצל בני הזוג שלהם. זה כל מה שהם מכירים. הבית מבחינתם זו אלימות.

רק שאת לא תקבלי את העצה שלי. כי את כבר עיוורת לכמה חמור המצב שאת נמצאת בו, כמה נוראית המציאות שהילדים שלך גדלים בה. את לא רואה את הקיצוניות של ההתנהגויות שהן הנורמה בביתך. ולכן את חוששת מהנתק. כשאני האמת הייתי אומרת ברוך שפטרנו - בתור גרושה לא תצטרכי להתמודד עם אבא מתעלל! איזו הקלה זו!

מה אפשר להגיד מול חוסר פרופורציות שכזה? רק שכבר הפנמת את הנורמיטיביות של האלימות, אם זה בכלל בר השוואה לדעתך מול ההשלכות הנוראיות של הנתק.

אישה במסע, הפעם באמת הגזמת עם היומרה והנחרצות בייעוץ...

רמזורית
החזרתי את התגובה של אשה במסע כי אולי את רוצה לקרוא ולא יכולה לעשות עריכה בכינוי הזה
סליחה אם מחקתי מהר מדי
זעזעה אותי בחוסר הרגישות על גבול האלימות שלה
את יכולה למחוק אותה בעצמך אם את רוצה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא מוחקת. זה לא מאוד מזעזע אותי. אני לא מקלה ראש בחומרת הבעיה שבבית, אלא חוששת, בצורה נורמלית לדעתי, מהשלכות הפרידה שבוודאי תגרום בהתחלה לזעזוע חמור בחיינו. אין מה להקל ראש גם בזה! כמה אנשים את מכירה שננטשו בילדות ולא קיבלו מזה צלקות לתמיד? שאין אבא בתמונה בכלל?!
יש פה גם מחיר חברתי לא קטן בשבילם להיות שונים, ואולי מתויגים כמסכנים.
ילדים להורים גרושים יש הרבה, אבל לא במצב שאבא נעלם להם.
יש גם לי חששות גדולים מהיום שאחרי. אחריות בלעדית על כל המשפחה, טכנית רגשית וכלכלית, והתמודדות שלי עם הפרידה ממנו, ואולי רצון נלעג לחזור אליו למרות שהיה כל כך רע, רק בגלל הפחד והלבד.
אז מה שצורם בהודעה שלך, הוא פחות התוכן אלא הצורה המזלזלת והצינית בה זה נכתב.
אל תשפטי אם לא היית במקום הזה, וברור שלא היית.

רמזורית
לא מחקתי בגלל התוכן אלא בגלל הצורה

רמזורית ועורכת, אישה במסע כתבה את דבריה לאור מה שכתוב בדף באתר התמיכה. ממנו ברור שיש הכחשה גדולה מאוד לכך שהילדים חשופים לאלימות, ואף סופגים אלימות בעצמם (ראו המקרה האחרון שמסופר שם).

כמה אנשים את מכירה שננטשו בילדות ולא קיבלו מזה צלקות לתמיד? שאין אבא בתמונה בכלל?!

רמזורית, את נתלית בדבר הזה כשלפי הסיפור האחרון על אחד הבנים שלך, הבעל שלך נוהג בצורה פסיכופטית ואלימה.
את כבר לא רואה את זה.
וגם מעבר להתנהגות של הבעל לבן עצמו, הם קולטים את האווירה האלימה כלפייך, אפילו שאת מנסה להשלות את עצמך שלא. מספיק שהם רואים שהוא סגור בחדר שלכם כל סוף השבוע ולא מדבר איתך באופן קבוע. זה אלים מספיק.
הנזק של הפסיכוזה האלימה גדול יותר מכל נתק.

כמה אנשים את מכירה שננטשו בילדות ולא קיבלו מזה צלקות לתמיד? שאין אבא בתמונה בכלל?!
כמה אנשים את מכירה שההורים שלהם אלימים ולא קיבלו מזה פצעים פתוחים.

לא צלקות, צלקת זה מה שנשאר אחרי שהפצע נרפא. פצע פתוח, מדמם. זה המצב כל עוד יש אלימות. אחרי שהיא תעלם, אולי תהיה צלקת, רוב הסיכויים. אבל צלקת עדיפה על פני פצע פתוח.

ועם כל הכבוד, לחשוש שילדים יהיו שונים בימינו... זה פשוט תרוץ. פחד עמוק ולא רציאונלי, שפשוט אין לו קשר למציאות. לא בעולם שלי, שבו יש ילדים להורים גרושים, לאמהות חד הוריות שהרו מבנק הזרע, ללסביות, להומואים מאם פונדקאית, בהורות משותפת, ומאוד כל מיני דרכים רבות ושונות.

ההיגיון שלי אומר שאם אבא מוכן לנטוש את הילדים שלו ככה, אז עדיף להם בלעדיו כבר עכשיו. כי אהבתו היא לא אבת אמת, אלא תלויה בדבר. ולכן במוקדם או במאוחר בלאו הכי הוא ינטוש אותם, וככל שזה יהיה מאוחר יותר, כך הם יפגעו יותר. וזה לא ציניות, כמו שלא הייתה ולו טיפה שלי ציניות בהודעה הקודמת שלי. זו תפיסת העולם שלי, באמת ובתמים.

ובנוגע לאבא הנעלם - למה את מאמינה לו? באמת, מבחינתי, ממש ברור שהוא מאיים. וכמה שאת נותנת יותר כוח לאיום שלו, ככה הוא ישתמש בזה נגדך, וככה יש יותר סיכוי שהוא יממש אותו. וכמה שאת לא תייחסי לאיום שלו, ככה הו אלא ישתמש בו ככלי נשק, ויש פחות סיכוי שהוא באמת ינתק קשר עם הילדים.

אם ההודעה שלי נקראת לך צינית, תתבונני על זה מנקודת המבט שלי - אמא מצדיקה אלימות כלפי הילדים שלה כי זה לטובתם. כי היא דואגת שהאב האלים ינתק איתם קשר, או שהם יהיו שונים. בעיניי, המצב שקול לכך שבן זוגך היה מכה את ילדייך באופן קבוע, ואת היית חוששת מכל אותם נימוקים שהעלית. אני מתקשה להאמין שיש אנשים שבאמת חושבים שזה טובת הילד. אני מאמינה שאת לא משקרת וכותבת בכנות, אבל זה ממש קשה לי לדמיין אנשים שבאמת חושבים שזו טובת הילד. לדעתי צריך לעצום עיניים חזק מאוד כדי לא לראות את הנזק שכבר נגרם להם, ושהוא גדול משמעותית מהנזק ההיפותטי שאולי יתרחש ואולי לא.

<מי שלא מסכימה איתי מוזמנת במקום לקרוא לי בשמות או למחוק הודעות, פשוט לכתוב את דעתה ולהסביר למה. מומלץ גם לנמק אותה...>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אהבתי מאוד את דברייך.
אני לא צריכה מבחן אפילו כדי לומר שיש לי התנגדויות פנימיות עמוקות לרעיון הפרידה, למרות שהסיבה אינה אהבה, אלא חרדה מן הסתם. חרדה מהשינוי, חרדה מהמשבר שזה יצור לי ולילדי (ואל תיתממו כי בהחלט יפרוץ משבר)
השכל אומר לי שזה רע לחיות ככה, ורע גם לילדים.
אבל אינסטינקטים אחרים מזהירים אותי מזה.

ביום ראשון הולכת לייעוץ משפטי להבין את מצבי הסבוך. נראה אם זה יהיה הצעד הראשון החוצה.

לצערי כנראה לא אגיע לקרוא עוד.

אם את לא טורחת לקרוא עוד בנושא כל כך טעון, אזי ראוי שלפחות פעם אחת תתאפקי מלחנך את שאר הכותבות, כי אין לך מושג על אורך הדיון, הפרטים שניתנו ושעליהן הגבנו, הדרך שעברנו בה ועוד.

לא הבנתי למה מחקת את דברייך. אני חושבת שיש מקום לכמה קולות. לטעמי, כולכן צודקות. בי עצמי יש כמה קולות, וזה מלווה אותי כבר כמה ימים, והמחשבות עליך, רמזורית, אפילו מפריעות לי בעבודה ובבית. אני מוצאת עצמי רק רוצה להציץ בדף כל רגע לראות אם נוסף מידע חדש.

אני בהחלט חוששת לך, רמזורית, ומבינה שאשה שעוברת התעללות כ"כ קשה צריכה יד רכה, צריכה מקום שבו לא יבקרו אותה ושהשליטה תוחזר אליה. אני גם מסכימה שלכל אחת יש את הזמן שלה להבשיל ולהיות מסוגלת לעשות צעד בכל כיוון שהוא, ולא משנה כמה ילחצו מן החוץ- אי אפשר לעשות צעד לפני שמוכנים ומסוגלים לעשותו. זה אפילו עלול להשיג את התוצאה ההפוכה, ואם תעזבי לפני שתהיי מוכנה כלכלית, טכנית, עם כל העובדות, ובעיקר ריגשית- את עלולה לחזור אל בעלך במשבר הראשון, ולצאת שוב יהיה קשה יותר.

יחד עם זאת, אני חושבת שיש גם מקום חשוב לעובדות: את עוברת התעללות מאוד קשה. אני לא בטוחה שלגמרי הפנמת את זה, ויש מקום לחזק את האינסטינקט שלך, כי כשנמצאים בתוך מערכת יחסים כזו כבר קשה לראות מה נכון. כמו כן, הילדים רואים וחווים יותר מכפי שאת מוכנה כרגע להודות, וגם את זה חשוב לציין, לדעתי. אני חושבת שזה שיקול מכריע בדרך שתבחרי להתמודד בה. אני יודעת שהילדים זה הדבר העיקרי שעזר לדחוף אותי אל מחוץ למערכת היחסים הלא טובה שלי.

רמזורית לא רוצה, ואני מבינה למה, להתגרש. כמי שהיתה שם, נאחזתי בכל בדל משפט כדי למצוא צידוק למה לא להתגרש, מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את המערכת, כל מריבה של זוג אחר עודדה אותי: נו, אצל כולם זה ככה. ולכן , ציל צול, התרגיל שהצעת לה הוא מטעה מאוד. אני מניחה שהגוף, ורמזורית אישרה זאת, יגיב בדחיה על רעיון הגירושין. זו עדיין לא ההוכחה שהיא צריכה להישאר במערכת יחסים מרעילה ולדעתי, ממה שמשתמע מהכתוב- גם מסוכנת. אני מאמינה, רמזורית, שכתבת כאן כי זו בדיוק התשובה שחיפשת- שיש פיתרון, שלא צריך להתגרש. אז נכון, לא "חייבים" להתגרש, אבל לטעמי חשוב שתשמעי גם את הקולות שמספרים, חלקם מניסיון אישי, מה המשמעות של להישאר ביחד.

אנחנו כולנו נוטים להשליך מהחיים שלנו על אחרים. הנה, אני עשיתי זאת רק עכשיו P-: . בדף שהוזכר כאן הציעה לה מישהי לכתוב לו מכתב. זו עצה שבאה מכוונה טובה אבל קשה להסביר למה היא לא מתאימה במערכת שלצד אחד אין עניין ובעיקר אין יכולת להקשיב לאחר. מערכת יחסים מתעללת היא כן סוג מאוד מסויים של מערכת יחסים, ועצות רבות, שמתאימות בזוגיות "רגילה" במשבר, שבה יש כבוד הדדי, הערכה וראיית הזולת, לא תקפות ביחסים עם ב"א שחייב להשפיל את הזולת כדי להרגיש בשליטה.

באופן אישי, אשמח לראות כאן דעות שונות. זה מרחיב את המחשבה ואת האופציות של כולנו.

רמזורית לא רוצה, ואני מבינה למה, להתגרש. כמי שהיתה שם, נאחזתי בכל בדל משפט כדי למצוא צידוק למה לא להתגרש, מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את המערכת, כל מריבה של זוג אחר עודדה אותי: נו, אצל כולם זה ככה. ולכן, ציל צול, התרגיל שהצעת לה הוא מטעה מאוד. אני מניחה שהגוף, ורמזורית אישרה זאת, יגיב בדחיה על רעיון הגירושין. זו עדיין לא ההוכחה שהיא צריכה להישאר במערכת יחסים מרעילה ולדעתי, ממה שמשתמע מהכתוב- גם מסוכנת. אני מאמינה, רמזורית, שכתבת כאן כי זו בדיוק התשובה שחיפשת- שיש פיתרון, שלא צריך להתגרש

תודה על המילים האלה, מי אני. גם אני סבורה שהתרגיל שהציעה ציל צול מטעה מאוד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סתם שאלה מתפלספת לגבי אלימות מילולית. זה משנה אם מילים אלימות (טיפש, אפס, זבל) נאמרות בשעת כעס ומתוך רגשות סוערים, או נאמרות בצורה שקולה כביקורת של ממש כלפי הזולת? אני שומעת מילים כאלו גם בשעת כעס וגם בזמנים רגועים. יכולה להיות מערכת נורמלית בין בני זוג בהם מילים כאלו ייאמרו וזה יהיה בסדר?
במקרה שלי הוא לפעמים מתנצל אבל ההתנצלות ריקה מתוכן כי הוא לא מתנצל על זה שהוא חושב אותי לכזו, זו עדיין דעתו, אלא הוא מתנצל כדי לפייס אותי, ולי ברור שבעתיד זה יגיע שוב כמובן.

שלום רמזורית,

יכולה להיות מערכת נורמלית בין בני זוג בהם מילים כאלו ייאמרו וזה יהיה בסדר?
לא.
מילים כאלו הן לא ביקורת הן סתם חבטה מילולית. ביקורת אמורה להצביע על התנהגות מאוד ספציפית. למשל "לא שתלת את השתילים בקו ישר".
למען האמת, אני חושבת שגם ביקורת היא לא דרך טובה לתקשר, אבל נגיד שהיא בתחום הנורמה.

בכלל, לחשוב דברים כאלו על אדם קרוב זה הזוי בעיניי. אבל זה שזו דעתו זה לא תירוץ, הוא יכול גם לשמור אותה לעצמו.

רמזורית, אני מצטרפת לחיזוקים של ואם הם דיברו אלייך הייתי מציעה לך אפילו לשמור לך איפשהו ולחזור לזה ברגעים שאת צריכה חיזוק.

_השכל אומר לי שזה רע לחיות ככה, ורע גם לילדים.
אבל אינסטינקטים אחרים מזהירים אותי מזה._

אם ככה, את יכולה להתמקד ברובד הזה, הלא שכלי, כדי להביא אליו יותר ביטחון ורוגע. נראה לי שברמת הטיעונים השכליים את כבר באמת יודעת.
יש משהו שאת חושבת שיכול להביא לך קצת רגיעה לתוך המערכת?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

המערכת רגועה. אבל חולה.
אני מתפקדת מליון אחוז. השכנים לא ינחשו, האנשים שאני מטפלת בהם גם לא, אמא שלי שגרה מטר ממני לא מנחשת, הילדים שלי לא מנחשים, כמה המצב גרוע.
אני סופר אמא. מפרנסת, לא מתפרצת ולא בוכה ולא מחצינה רגשות, לוקחת ומחזירה מהגנים, הכל סבבה.
אני לא צריכה משהו שיעזור לי להירגע. אם כבר אני צריכה לצאת מהשקר הזה של הכל בסדר פה, ולשבור את הכלים כי ככה כבר לא משחקים. רגוע פה מדי אבל זורמים פה מים שקטים ומסוכנים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד הערה חשובה, לגבי נטישת הילדים: זה לא איום סרק ולא מניפולציה. האיש קיצוני מאוד ולדעתי זה בדיוק מה שהוא יעשה. אולי הוא יום אחד יתחרט אבל רק ככה הוא מסוגל להגיב. הוא אומר, תגידי לילדים שמתתי. אני מת.
והוא דווקא בקשר אוהב עם הילדים הקטנים ומפנק אותם, בשבילם זה יהיה די זעזוע. עם הגדולים הוא בקשר מאוד מינימלי.

כן, מבינה עכשיו.

אני לא צריכה משהו שיעזור לי להירגע. אם כבר אני צריכה לצאת מהשקר הזה של הכל בסדר פה, ולשבור את הכלים כי ככה כבר לא משחקים. רגוע פה מדי אבל זורמים פה מים שקטים ומסוכנים.
נשמע ממש נכון והגיוני.

עכשיו ראיתי את ההודעה האחרונה שהוספת.
גם אני חושבת שכדאי לקחת בחשבון שזה באמת יכול להתממש (אם כי כמובן אין לדעת).
וגם שזה באמת יהיה זעזוע לילדים. ברור שכן.
אבל זה שזה ככה,זה לא סוף פסוק ועדיין לא אומר שאת חייבת להימנע מזה בכל מחיר (מה שאת יודעת (-: רק מזכירה...)
אם תרצי לשמוע יותר בהרחבה את דעתי, אז בשמחה. לא כותבת בינתיים כי אני לא יודעת אם זה שאת רוצה כרגע.

יכולה להיות מערכת נורמלית בין בני זוג בהם מילים כאלו ייאמרו וזה יהיה בסדר?
לא.
מילים כאלה נאמרות רק כשמערכת היחסים חולה מאוד.
אל תישארי במערכת יחסים שנאמרות בה מילים כאלה.
היית נשארת חברה של מישהי שהיתה מכנה אותך ככה?
אגב ילדים:
אני גדלתי בבית כזה: מתפקד לגמרי, אבל ביטויים כאלה נאמרו בו הרבה. לא רק בכעס. זה היה איום. אנחנו הילדים הרגשנו הכל. וכמובן שהסתרנו מההורים כמה רע.
אם כבר אני צריכה לצאת מהשקר הזה של הכל בסדר פה.
זהו בדיוק.
והשקר הזה הוא גם השקר שאת אומרת לעצמך ביחס לילדים.
הילדים שלך סובלים מאוד.
הם רואים איך מתנהגים בבתים אחרים, הם מרגישים - דרך האהבה שאת מעניקה להם - כמה רע בבית.
האהבה שלך אליהם יכולה להציל אותם.
אבל את צריכה לעזוב.

סתם שאלה מתפלספת לגבי אלימות מילולית
אלימות היא אלימות. תורידי את המילה "מילולית". זה משנה אם אלימות בשעת כעס ומתוך רגשות סוערים, או בצורה שקולה ?
לאלימות מילולית יש פן מסוכן יותר, לדעתי, מאלימות פיזית. בדיוק בגלל ש השכנים לא ינחשו, האנשים שאני מטפלת בהם גם לא, אמא שלי שגרה מטר ממני לא מנחשת, הילדים שלי לא מנחשים_ לא רואים את זה, אפשר להחליק את זה כ"עצבים". מי מאיתנו לא קילל? אני, למשל, בכביש יכולה לקלל (באוטו שלי, לא אדם בפניו). לא התנהגות שאני גאה באה, אבל לכאורה לקלל מדי פעם זה נורמטיבי. אני יכולה גם לכעוס על הילדים. היית מעלה בדעתך שאקרא למי מהם _טיפש, אפס, זבל_ ואף גרוע מכך? האם _יכולה להיות מערכת נורמלית בהם מילים כאלו ייאמרו וזה יהיה בסדר?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אשמח לדעתך בהרחבה טלי...

אוקיי.
אני לא מקלה ראש בקושי שילדים יחוו אם אבא שלהם ינתק איתם קשר. זה קשה וזה טוב שאת מישירה מבט לקושי הזה.
אני חושבת שבאופן כללי בחיים כהורה, יש קורבנות שלא טוב להקריב למען הילדים. במיוחד במה שנוגע ליום יום.
קודם כל, כי החיים שלנו כהורים הם חשובים מאוד בפני עצמם.
אבל גם כי זה מכניס אלמנטים בעייתיים לתוך מערכת היחסים עם הילדים. זה יכול להתבטא בכל מיני דברים ואצל כל אחד זה יהיה אחרת, אבל לדוגמה - הילדים יכולים להרגיש כמה הקריבו כדי שיהיה להם טוב ומתוך זה להרגיש שזה לא לגיטימי שלא יהיה להם טוב. זה פתח להתרחקות גדולה שלהם מעצמם ולריצוי.
זה יכול גם לפתח דפוס של הסתרה והיעדר אינטימיות כי ההורה מסתיר חלק גדול מחייו או כי הילד מרגיש נאלץ לחסוך מההורה חוויות לא טובות וקשיים שיש לו.
ההורה עלול גם לנטור טינה על מה שהוא חווה כחוסר הערכה מספקת של הילדים למה שהוא עושה עבורם.
עוד משהו הוא שאושר, במידה שבה הוא לא גנטי, הוא גם עניין של מיומנות והרגלים. זה משהו שילדים לומדים מההורים שלהם. אפשר גם ללמוד בגיל מבוגר יותר אבל זה יותר קשה. כמו שהורה עצלן לא יכול ללמד ילדים חריצות, והורה שמשקר לא יכול ללמד כנות, ככה גם הורה שרע לו לא יכול ללמד איך להיות מאושר.
ולכן אחת המשימות הכי חשובות שלנו כהורים היא לדאוג לשמחה שלנו. ברור, זה לא כל הזמן ובחיים יש מהכל. אבל באופן בסיסי כלשהו, בשיגרה, ביום יום, אני חושבת שזה ממש חשוב.
אני חושבת שלאירועים קשים יש השפעה עמוקה עלינו אבל לדפוסי האישיות שלנו, שהם בעיקר תוצר של היום יום יש השפעה חשובה הרבה יותר.
כולנו ללא יוצא מן הכלל ניתקל באירועים קשים בחיים ולכולנו יהיו אובדנים קשים. השאלה איך הם ישפיעו עלינו תלויה בעיקר בדפוסי האישיות שלנו.
וכל זה עוד לא נוגע בשום דבר שספציפי להתעללות, אלא רק לקרבנות הוריים באופן כללי.
כמובן כשיש הורה מתעלל בבית, התמונה עוד יותר מורכבת ויש גם את החשש שהילדים ילמדו שזה דבר נורמלי ויחשפו את זה במערכות יחסים בעתיד שלהם.
לכן, בסופו של דבר, הדעה שלי היא שלא טוב שתישארי איתו בגלל הילדים.
חשבתי הרבה אם לכתוב את זה או לא, כי באמת שאני לא יודעת עלייך כמעט כלום ומי שמני וכו'. ובכל זאת, נראה שלך זה כבר ברור מה היית רוצה לעשות אם לא היו הילדים בתמונה, ולכן אני מרשה לעצמי להגיד, שאם ככה אז אל תעצרי את עצמך בגלל השיקול הזה.

אבל כל זה נכתב ברמת השכל, וכמו שכתבת בבהירות רבה, יש רבדים אחרים שמזדעקים מהעניין הזה.
משם באה ההצעה שלי לתת תשומת לב לרבדים האלה, לראות מה הם מבקשים. לא רוגע, אבל אולי משהו אחר. רשות להתפרץ? לפרוץ גבולות קיימים? לדרוש? אני לא יודעת.

ציל צול, למחוק את עצמך זו זכותך. לערוך את ההודעה שלי זה, איך לומר, לא כ"כ יפה.

ציל צול, מכיוון שערכת רק מההודעה שלי, והשארת היכן שקשרו לך כתרים, זו לא עריכה תמימה במיוחד, האין זאת?
אי אפשר להתעלם מהסימטריה: כמו בעלה של רמזורית, גם את, משלא הסכימו איתך וב-100% (כי לפחות אני ראיתי טעם רב גם בדברייך), מענישה אותנו: שותקת, מוחקת, מתעלמת. חבל.

ציל צול, אני רואה שערכת גם את הדברים שלי

אכן ערכת את דברי שבהם נאמר שאני סבורה שהפתרון שהצעת מטעה ואכן
השארת היכן שקשרו לך כתרים.

אני מסוגלת להיות במקומות כאלה בדיוק חצי דקה לפני שהאלימות שלי יוצאת ממני וזה לא נעים לי.
ציל צול,
משטור השיח ועריכה של אחרות--מה אלה במחילה? (ושוב, השארת מחמאות כלפייך ומחקת את שמך מטענות שהפתרון שהצעת מטעה).

_תגידי לילדים שמתתי. אני מת.
והוא דווקא בקשר אוהב עם הילדים הקטנים._

אני לא הייתי קוראת למישהו שמוכן לנתק איתי את הקשר בגלל משהו שעשה מישהו אחר, "אוהב". לפחות לא לפי ההגדרה שלי לאהבה.

זה משנה אם מילים אלימות (טיפש, אפס, זבל) נאמרות בשעת כעס ומתוך רגשות סוערים, או נאמרות בצורה שקולה כביקורת
זה לא משנה! חד משמעית, לא משנה מתי ואיך מילים כאלה נאמרות. אלה מילים אלימות. והן לא צריכות להיאמר. מילים אלימות, הן אלימות לא פחות ממעשים אלימים.
אבל אני רוצה להגיד כמה דברי הסבר, מהצד של גבר שאומר דברים כאלה. גבר כזה, לא חושב שאשתו היא אפס והוא לא חושב שאשתו זבל. גבר שחושב שאשתו היא זבל, לא ירצה להישאר נשוי לה. לא ירצה להיות בעלה של זבל.

לדעתי, מילים כאלה נאמרות, כשהגבר חש חוסר אונים נוכח העליונות של האשה בתחומי הביטוי המילולי. אולי אני צודק ואולי לא. אבל אני חשתי את חוסר האונים הזה הרבה פעמים. וגם ראיתי גברים אחרים במצב של חוסר אונים כזה, גם אם הם לא יודו בכך. גברים לא אוהבים להודות בחולשתם, נקודה. כדי לא להודות בחולשתם זו, הם מפעילים כח. כח במילים כוחניות, כח במעשים כוחניים.

זו עובדה, שהכישורים המילוליים של הנשים, עולים לאין ערוך על יכולותיהם של הגברים. בתחום המילולי, אנחנו באים למירוץ בעגלת תינוק, כשאתן באות במכונית מירוץ. גבר שומע את המילים של אשתו, שאולי אינן אלימות, אבל הן מעמתות אותו עם חוסר האונים שלו מולה.
הדיבור, השפה, המילים, הם ייחוד מובהק של האדם מול בעלי החיים. האשה מעמידה את בעלה במצב שבו היא אומרת לו - מבחינה אנושית, אתה 10 דרגות מאחורי.

מילים הורגות. זה לא רק ספר. אבל, גם כשהמילים לא הורגות, הן מכות מכה מתחת לחגורה. ובפרט לגבר, זה הרה גורל. זה גורם לגברים להשתמש במילים שהם לא התכוונו להשתמש, שהם לא רוצים להשתמש, ושהם לא חושבים שהן נכונות. לפעמים, זה גם גורם לגבר לעשות מעשים אלימים, גם אם הוא לא אדם אלים.

שיהיה ברור, אני לא מצדיק בשום פנים לא מילים אלימות ולא מעשים אלימים. אבל אולי, אולי, ואם יש איזושהי אמת במה שאני אמרתי, כדאי שתחשבו גם על מצבו העגום של הגבר.

אני יודע שאתן מעדיפות גברים חזקים. אבל בתחומי הביטוי המילולי, אנחנו חלשים! תביאו את זה בחשבון.

_מילים כאלה נאמרות רק כשמערכת היחסים חולה מאוד.
אל תישארי במערכת יחסים שנאמרות בה מילים כאלה._
לדעתי, כמעט כל קשר שהתחיל באהבה, אפשר לתקן. צריך קודם להבין את המשמעות של המילים שהורסות את הקשר.
פעם באחד הכעסים של ביתי, כשהיתה ילדה קטנה, היא קראה לי מטומטם, וחזרה על זה שוב ושוב.
מה יכולתי לעשות? לצעוק עליה. להעניש אותה. להעליב אותה. במקום זה שאלתי אותה, מה? את רוצה להגיד לי שאת בת של מטומטם?
כמובן שהיא הפסיקה.

אין שום אמת במה שאמרת ואין לזה שום קשר לבעלה של רמזורים שהוא מתעלל פסיכופט בפני עצמו ולא צריך למנות אותו עם "הגברים"

לדעתי, מילים כאלה נאמרות, כשהגבר חש חוסר אונים נוכח העליונות של האשה בתחומי הביטוי המילולי. אולי אני צודק ואולי לא.
אני חושבת שאתה טועה.
אני אישה והיכולת המילולית שלי באמת גדולה פי כמה וכמה מבעלי. בשעת כעס זאת אני המקללת ולא הוא. זאת הדרך שלי "להרביץ" כשאני מרגישה פגועה ולדעתי גם בעלה של רמזורית מרגיש פגוע ממנה אבל אין דרך לדעת מהסיפור כאן כי זה הסיפור של רמזורית ולא שלו.
שהוא מתעלל פסיכופט בפני עצמו.
נכון! מפני שמה שרמזורית מתארת זה אדם חולה שליטה ונרקיסיסט. הוא כנראה פגוע כשדברים לא קורים ב-ד-י-ו-ק כמו שהוא רוצה. כולם חייבים לרצות אותו והוא, לא אכפת לו מרגשות של האחר.

האמירה הבאה לא מתאימה לסיפור:

לדעתי גם בעלה של רמזורית מרגיש פגוע ממנה

זה ממש לא הסיפור שם. מדובר, כמו שאמרת, ב

אדם חולה שליטה ונרקיסיסט. הוא כנראה פגוע כשדברים לא קורים ב-ד-י-ו-ק כמו שהוא רוצה. כולם חייבים לרצות אותו והוא, לא אכפת לו מרגשות של האחר.

מסכימה שלא צריך למנות אותו עם הגברים הנורמלים. הוא לא מייצג גברים. הוא דוגמה לאוכלוסיה המתעללת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגבר שכתב כאן, מעניין מה שכתבת לגבי כושר הביטוי אבל זה פשוט ההפך!! ביומיום ובכתב יש לי כושר ביטוי מצוין. באמת. אבל בשיחות /עימותים מולו היכולת שלי פשוט נעלמת. הוא פשוט סותם לי את הפה ואי אפשר לענות לו, והוא גם לא מקשיב כלל לדברי.
לגבי מהות הקללות, וכוונתן- הוא מתכוון למה שאומר. מבחינתו אם אני איתו במאה אחוז ולא מפשלת בכלל (נדיר אבל קורה) אני מלאך אהוב ונפלא, ואם אני חוזרת לסורי (כלומר לא משתפת פעולה במאת האחוזים) אני זבל.
הבעיה והטענות שלו אלי היו מתחילת הנישואין. הוא נישא לי באימפולסיביות ומתוך אהבה בלי לדעת כלל שאיני היצור שהוא דמיין, ולכן כשהתפכח ונוכח כמה אני גרועה התחיל לשנוא אותי או לאהוב לסירוגין לפי ההתנהגות שלי.

לכן כשהתפכח ונוכח כמה אני גרועה התחיל לשנוא אותי או לאהוב לסירוגין לפי ההתנהגות שלי.

אני מבטיחה לך שהוא היה מתנהג כך לכל אחת, ושהוא גם בחיים לא ישתנה.