אמא מפלצת, זו תחושתי אתמול כאשר בני דרש תשומת לב מרובה ואני עייפה, מותשת, עצבנית.
התרחקתי, נננעלתי, מבט קר מופנה לעברו, מבט אדיש. והוא דורש כה תובעני. אז נעלמתי לאחד החדרים והוא מחפש אותי בבכי היסטרי.
חזרתי אליו, חיבוק ממושך, וטרם התאושש מנשימות הבכי, הנחתי אותו בעדינות ושוב נעלמתי.
כך זה חזר מס' פעמים.
לבסוף שיא השיאים, הוא דרש הנקה לאחר מפח הנפש התהומי, וסרבתי.
מבט מופתע הוא ביקש שנית.
סרבתי.
החל למשוך בחולצה מביט בי בחשדנות, ואני צעקתי " מה אמא אמרה ".
"לא", הוא ענה.
ובכה.
בכי חלוש, עדין, לא מבין.
הבכי הלך וגבר, התעצם, וליבי נסגר, נחתם, אדיש.
לאחר מכן, הרמתי החולצה והוא צוחק ניגש לינוק, משכתי אותו מהשד וצעקתי " מה אמא אמרה ?"
והבכי רועד, חנוק, פה פעור מסרב להאמין.
ניגשתי לחדר אחר והנקתי שעה ארוכה עד אשר בעלי חזר הביתה מהעבודה.

רע לי מאד.
יצר רע בתוכי משתלט, מפלצת אפלה.
כל השעות בהן אני משקיעה לחינוך נכון, פתוח, אוהב.
והכל יורד לטמיון.

שני דברים:

1. לנסות לא להגיע למצבים כאלה בכלל. לזהות אותם כשהם מתקרבים, ולפרוש לנוח/לקחת בייביסטיה, לצאת לגינה/כל מה שיעזור. כי כשזה בא, אנחנו באמת כבר אל בשליטה. היום בבוקר בהפתעה גמורה התעצבנתי על בני הגדול והוא הלך לבית הספר כשאנחנו כועסים זה על זה. כל-כך כואב לי... אבל הייתי מאוד עייפה ולא זיהיתי את ה"סערה שמתקרבת"...
2. לסלוח לעצמך. עם הילדים תמיד יש מחר. הם תמיד מוכנים לסלוח לנו, ולהתחיל דף חדש. כדאי שגם אנו נהיה מוכנים.

ופרט לזה, כמה נורא ואיום היה להם אם הם היו גדלים להיות אנשים שמצפים מעצמם למושלמות, ונכשלים בזה שוב ושוב.

אמא,
והכל יורד לטמיון
לא נכון. זה הכול שם, חלק ממי שאת, גם הטוב וגם הרע. אני גם מכירה רגעים רעים כאלה. אבל אני מאמינה שיש בי יותר טוב מרע, ושאני לא מפלצת.
זה עובר, ותסלחי לעצמך.

אמא. האמת שהיה לי קצת קשה לקרא את מה שכתבת ואפילו חשבתי שזה טרול. לכן התלבטתי אם לכתוב.
אני חושבת שמעבר לסליחה העצמית שאנשים כאן דיברו עליה. ומעבר לטוב שאני בטוחה שיש בך. אני חושבת שאת צריכה לעשות עבודה עם עצמך, מדוע את מרגישה צורך להתנהג לבנך בצורה כזו? הרמתי החולצה והוא צוחק ניגש לינוק, משכתי אותו מהשד וצעקתי " מה אמא אמרה ?".אולי אם תגיעי לשורש העניין יהיה לך קל יותר ולא תצטרכי להתנהג לבנך בצורה כזו. אני אתן לך דוגמא מעצמי. כשבני היה תינוק והיה בוכה המון מגאזים, היה לי מאוד קשה לקבל את הבכי הזה לא ידעתי מה לעשות והייתי מתוסכלת. עד שהבנתי שכשאני הייתי תינוקת היו מניחים אותי שעות במיטה בוכה לפעמים, בלי שאף אחד ניגש. היום כשאני מבינה את הקושי קל לי יותר. אני לא מתכוונת לעשות לך פסיכולוגיה בגרוש ואני מקווה שהבנת את כוונתי.

מצטרפת לאישה אחת.
גם לי היה קשה לנשום נוכח התיאור שלך. גמרתי לקרוא סיננתי בת זונה. אחר כך ראיתי את התגובות שקיבלת וחשבתי שאולי זה באמת הכי נכון להציע לך חיבוק וניחומים. באמת כדאי לעשות על עצמך עבודה. חצית את הגבול בין חוסר סובלנות לגיטימי ובין התעללות רגשית ולא עוזר שאת מודעת לזה ומתייסרת. יש לך מבט צלול, תשתמשי בו.

אולי יעניין אותך ייעוץ נפשי באופן טבעי.
ויחד עם זה, אולי יעזור לך לדעת שאת לא היחידה שזה קורה לך. יש רשימה מאוד יפה בנושא שתרגמתי פעם: הילדה הנשכחת

האמת כואבת, לכן כתבתי מילים אלו על מנת שאוכל לקרוא שוב ושוב ולהבין כי אכן זו אני ולא דמות אחרת.
זה מפחיד כאשר זה קורה, אני בשליטה, מודעת למתרחש ובכל זאת המילים מתנתקות, הגוף שולט.
שיתפתי את בעלי במתרחש, הוא כועס, מאוכזב, מפחד.
תודה על התגובות, ברור לי שבפורום זה, אני חריגה ביותר.

אל תוותרי לעצמך, חיקרי את עצמך פנימה, את יכולה לצאת מזה, זה הרי לא בא לך משום מקום. ועדיין זה לא תירוץ. בהצלחה.

למען האמת גם לי היה יום קשה אתמול עם הילד,אחרי שלקחתי אותו מן המעון וחזרנו הבייתה כול הדרך הבייתה הלכתי מהר ונכנסתי לסערת נפש ועצבים השתלטו עליי,מה שאני עושה במצבים כאלה כשקשה לי להתמודד עם עוד צרכים של מישהוא ושל בני אני מתנתקת בוהה בטלויזיה מתעקשת לראות תוכנית עד הסוף,הוא מטפס עליי דורש תשומת לב קופץ על הספה מסכן את עצמו מכאיב לי,
ואני מסבירה ומורידה מתחננת שייתן לי שקט כמה דקות עד שאני מתפרצת ויוצא לי : "די!!!,מספיק,אמרתי די אז זה די!",
הוא נעלב ובוכה נהיה לי רגיש פתאום,וכואב לי הלב .
לפני השינה כשאנו שוכבים יחד במיטה אני מסבירה לו בלחש שלא כול יום מושלם מחר יום חדש לפעמים אמא עצבנית לפעמים אבא עצבני ולפעמים גם הוא עצבני זה לא סוף העולם מחר קמים עם מצב רוח וכוחות חדשים אחרי שנחים ומתחילים מחדש.
אני לא מופע בידור ולפעמים נגמרת לי הבטרייה.

תודה על התמיכה, נעזרתי בכם רבות מיום היוולדו.
מקור הבעיה, מלבד חסכי הילדות השונים, הוא בנתינה האינסופית, החתירה לשלמות - עלינו לתפקד כהורה, יועץ, מנחם, רופא, תזונאי , פסיכולוג , בדרן, קומיקאי - והכל ביצירתיות, הבנה וסלחנות.
חוסר היכולת להציב גבולות הברורים לי ולו, בצורה בטוחה והחלטית יוצרת עומס רגשי עצום מאין כמותו עבורי, ואז אני ננעלת.
לעיתים אני מקנאה באמהות להן ילד עם שגרת יום קבועה, היושב שמח בעגלה ( עם/בלי מוצץ ), השולחות אותו ל- TIME OUT , והכי חשוב שאינן במעגל הקסמים הבלתי נגמר של הורות אחרת, הורות חושבת.
ולעיתים אני מאושרת על החופש הניתן לילדי להתנסות, לטעום ולחוות את עולמו מבלי התערבות מיותרת, שאני שם להנחות, להדריך לאהוב.

ספר מומלץ: " ואהבת" / מרים אדהאן.
זהו ספר המנחה את האם כיצד לא לחוש רגשות אשם, להיות בטוחה בעצמה, נותן פתרונות יצירתיים לבעיות שונות עם ילדים.

אני חריגה ביותר
איזה חריגה ואיזה נעליים. מה את חושבת, שאנחנו כולנו מושלמות/ים ומאירות פנים כל הזמן?

לא נתחיל להשוות פה מי מאיתנו שוברת את שיאי ההגזמה בטירוף פה ושם, כל אחת עם השריטה שלה, אבל באמת,

כמה אמהות פה יכולות בכנות, עם יד על הלב, להגיד שהן לא מגדלות את הילדים רוב שעות היום והלילה לבד? (מי מיניק בלילה? הבעל?)

וכמה אמהות שמגדלות ילדים במסירות כזאת לבד שבועות שהופכים לחודשים שהופכים לשנים עם עומס כזה יכולות להתנתק כל הזמן מפגעי הילדות של עצמן ולא להיראות לפעמים כמו גירסה של אמא שלהן (או של מישהו אחר שנטש אותן ופגע בהן)?

ועוד עצה קטנה: צפריר שפרון המליץ פעם למישהי על רסקיו רמדי פעמיים ביום במשך כמה שבועות ואני המלצתי לאחרות וזה עובד! זה טוב במיוחד ל"מפלצות"

אני חושבת כמו בשמת.
מאד חשוב לזכור כל הזמן שכולם אנושיים. לכולם יש יתרונות וחסרונות וכולם טועים מדי פעם.
אולי מקריאה באתר הזה מצטיירת תמונה של הורים מושלמים, אבל אין דבר כזה. כל מי שכותב פה טועה שוב ושוב. כל מי שכותב פה גרם לילדיו כאב או צער או עלבון הרבה פעמים. כולנו לפעמים כועסים ללא הצדקה וכולנו לפעמים "נוקמים" נקמות קטנות בילדנו או באהובינו.
העינין הוא באמת ללמוד לזהות ולשלוט בסיטואציה.
אני אגיד לך מה אני עושה. כשאני מתחילה להגזים אני פשוט שולחת את עצמי לחדר שלי להירגע. אני אומרת לילדים שלי עכשיו אל תיכנסו לחדר שלי, אני צריכה להירגע וכשאני ארגע אני אחזור ואהיה יותר נחמדה. לא שזה גורם להם אושר אבל הם כבר התרגלו. כך אני נמנעת מלעבור גבולות שיגרמו לי להרגיש רע עם עצמי בדיאבד.

אמא שלי היתה אומרת לי "אל תעשי מעשה אם את חושבת שאחר כך תתביישי לספר עליו למישהו אחר" זה כלל אצבע מצויין שמרסן אותי הרבה פעמים.

ו-ריצ'ארד באך כתב פעם: "חיֵה את חייך כך שגם אם יספרו עליך דברים לא נכונים לא תצטער על זה" (זה מהזכרון, אז לא בטוח שזה מילה במילה).

אמא

מסכימה עם ענת בשמת ובקי.

לא נתחיל להשוות פה מי מאיתנו שוברת את שיאי ההגזמה בטירוף פה ושם, כל אחת עם השריטה שלה...
כל מי שכותב פה גרם לילדיו כאב או צער או עלבון הרבה פעמים
לא לכולן יש אומץ לכתוב פה זוועות קטנות, גם אם נדירות, בחייהן.

אמרת שמקור הבעיה בתשישות ושחיקה, וזה גם הפתח לפתרון.

עצת עזרה ראשונה - כשאת מרגישה על סף הקריזה צאי איתו החוצה בעגלה או במנשא (אפילו אם קר).
תינוקות בד"כ נרגעים בחוץ וגם לך יהיה יותר קל לשאת את התשישות בחוץ.


(יכול להיות שיש מקום באתר לדף המפלצות שבו יופיעו סיפורי ההיטרפות הפרטיים, רק כדי שנדע שאנחנו לא לבד ושזה לא אתר האמהות המושלמות).

לאמא

כולנו לפעמים אמהות מפלצות, זה טבעי.
צריך רק אומץ להודות בכך שאנחנו לא מושלמות וגם לנו מותר להתפרץ לצעוק ולכעוס, ומי שתאמר שהיא אף פעם
לא מתרגזת , היא פשוט משקרת.

ברגע שאת מודעת לכך ומשלימה עם זה, תרגישי טוב גם עם עצמך, ילדים מטבעם מוציאים אותנו מדעתנו , אך רוב
הזמן הם פשוט מקסימים.

אל תעשי מעשה אם את חושבת שאחר כך תתביישי לספר עליו למישהו אחר העצה הזו, שגם אני חיה לפיה היא לפעמים חרב פיפיות. אני תמיד מדמיינת את עצמי על דוכן העדים בבית המשפט חייבת להעיד על משהו ומתה מבושה. לפעמים זה ממש מסרס ומקשה על החיים. למשל מוציא מכלל אפשרות שקרים לבנים, שהם לאו דווקא שליליים תמיד.

לא קשור לכלום אבל העצה הזאת מזכירה לי עצה אחרת שקיבלתי פעם -
בכל פעם שמתכוננים לפגישה חשובה עם אדם כלשהו כביכול במעמד בכיר יותר ממך ועולה התרגשות, פחד, ביישנות, כל מה שצריך לעשות הוא לדמיין את אותו אדם יושב בשירותים ומחרבן.
מיד נזכרים שלא משנה עם מי אתה נפגשים - הוא עדיין רק בשר ודם.

לעירית

אל תעשי את החיים קשים יותר ממה שהם. לפעמים אפשר לעגל פינות, שקר לבן הוא לא כל-כך נורא בהרבה מקרים.

לא להפוך את זה לשיטה , אבל כשאין ברירה וזה לא מזיק לאף אחד....

המציאות היא שונה, אנחנו הרבה פעמים עושים דברים לא יפים, אז מה שאפשר לא לספר, אז לא מספרים.
ומה שמאוד מציק לנו, לספר למרות הבושה.

תהיי קלילה.

התמודדות עם הקושי הבלתי נגמר של האימהות
[
כיוון שהסכימו פה שלכולן יש רגעים קשים באימהות אולי נדבר על איך להתמודד איתם?
לי יש שלוש שיטות:

1. אם אני עצבנית או עייפה באופי קיצוני ומרגישה שבא לי לשבור את הכלים אני נושכת לעצמי את השפה לשתי שניות. זה מחזיר אותי לזכור כמה כואב לילד לשמוע עצבים לא מוסברים של אמא.
2. אם אני עייפה והילד נודניק , אנחנו יוצאים לגינה הציבורית. שם הוא מעסיק את עצמו והרבה יותר קל לי
3. כנ"ל - במקרה שאי אפשר לצאת החוצה, אני עושה לשנינו אמבטיה....... בין אם צריך או לא. הוא משתכשך כדג במיים ואני נרגעת ומחזירה לעצמי את שלוות הנפש.

1. להרים טלפון מיד למישהו/מישהי שמסוגל להביע תמיכה בלי לשפוט, ולבקש ממנו/ממנה לבוא לביקור. או ללכת לביקור אצל מישהו אחר. בבית של מישהו אחר הם קצת פחות מעצבנים, לא?

1. לנשום כמה נשימות עמוקות וטובות.

6) לגשת מייד למחשב ולראות מה חדש בבאופן.

אמא יקרה מאוד,
מצטרפת לכולן פה. כל הכבוד לך על האומץ.
אני איתרתי את התיסכולים מגיעים בזמן שאני

1. רוצה לעשות משהו והבכי מפריע באמצע 2. כשאני מתחילה להרגיש אחראית לבכי שלו, הבלתי נגמר. אז ככה:
2. מה לעשות, כרגע הרצון שלו קובע, הוא לא יכול לעזור לעצמו. כשאני נזכרת בזה אני מתמלאת חמלה כלפיו ונרגעת
3. אני מנסה לא "להישאב" אל הבכי שלו. לנסות להיות מחוץ לסיטואציה. לדעת שהוא עובר עכשיו משהו לבד, שלא בהכרח קשור לתפקודי כאמא.
4. עצה גם למי שלא נוהגת...לבקש הרבה סבלנות מבורא עולם. לפעמים אני ממש זועקת אליו שיתן לי סבלנות ואורך רוח לגדל את ילדיו...

ובאמת, ההתמסרות הטוטאלית הזו היא משהו שצריך לגדול לתוכו. בואי נכיר בכך, הפכנו לאמא של כל העולם הסובב אותנו. ויחד עם האחריות קיבלנו גם יכולות. מי ייתן שנתחבר אליהם תמיד....אני איתך.

עם הבן הראשון הייתי מעל שנה בבית, בסך הכל זרמנו ביחד, אבל לא אשכח אותנו בבית הגדול (השכור) ללא חימום, שנינו סגורים רוב החורף בחדר היחיד שיכולנו לחמם, בעיירה חדשה, קרה יחסית וללא אף חברה (עוד לא הכרנו אף אחד) ובעלי עבד המון המון שעות. זה היה פשוט עצוב.
הפעם עם הבת השניה נערכתי אחרת. קודם כל הבית חמים ונעים, ומאז שהקטנה החלה לזחול הזמנתי נערה מתוקה פעם, פעמיים, בשבוע לטייל איתה בחוץ או לשחק בחצר אחר הצהריים(בין חצי שעה לשעה), כשכבר אין לי כוח, או שאני פשוט רוצה להתארגן או לבשל בנוחויות.
בחודשיים האחרונים יש גם יש צעירה חמודה (בדיוק אחרי צבא) שבאה פעמיים בשבוע, בבקרים,לשעה-שעתיים, ואני יורדת לעבוד בסטודיו שלי שנמצא בחצר. (בכל מקרה אני נגישה אם יש בעיה).
ההבדל הוא עצום, במקום הדיכדוך, החולשה והמשקל הירוד שתקפו אותי בחורף הראשון עם בני הראשון, אני רוב הזמן במצב רוח טוב, מלאת מרץ ובמשקל תקין.

• לפעמים שעה פה, שעה שם של חופש, עושה הבדל עצום-

אני עם דמעות... מרחמת , כועסת, מבינה, מכירה...
אני אם ל- 3 , קטנטנים. בימים שאין מאיפה להעניק והריק כ"כ גדול אני פשוט שוכבת על השטיח ונותנת לזמן לעבור, והם מביאים אליי את הצרכים- צעצועים, מגע.....אני בטוחה שהם מרגישים אבל אין כעס ומירמור וגם אין התעללות - פשוט אני שוכבת לי ומחכה לערב . לעיתים אני מקבלת מהסיטואציה אנרגיות חדשות
ואם לא, זה גם בסדר - העיקר שהם מרגישים אהובים ורצויים

וכמה זה קשה להניק/להעניק מתוך כעס...
ואז, מתוך הקרבה הפיזית, צומחת שוב האהבה הגדולה.

להרים טלפון מיד למישהו/מישהי שמסוגל להביע תמיכה בלי לשפוט.

בארגונים כמו aa na oa (כל הנזקקים האנונימיים למיניהם) נקבע לכל מצטרף חדש ספונסר אליו הוא מתקשר או איתו נפגש ברגעי משבר . צריך לחשוב בחברה הגרעינית המבודדת שלנו על סידור דומה לאימהות שאין להן אם או אחות שיכולות למלא פונקציה זו עבורן .
<לארני יש , אבל עדיין חולמת על חברה שבטית>

כמה קשה להיות אדם.. כמה כעס אנחנו משפריצים החוצה. הכל נכון - מותר לאמא /חברה /בת שלא להיות מושלמת, לאבד שליטה, להפחיד את הילדים. אבל אחרי שההתקף עובר אפשר להגיד, גם לתינוק הכי קטן - אני מצטערת, אני יודעת שהכאבתי לך. אני עושה את זה עם הילדים שלי מהיום בו נולדו, והם לא פוחדים ממני - הם יכולים להגיד לי עכשיו - זה לא נעים לי, אל תעשי ככה בבקשה. וזה מחזיר אותי לקרקע.

אסור לתת למצבים האלה לקרות פשוט אסור
התיאור מזעזע פשוט כך מסכן איזה טראומה...מקווה שלא
אין שום סיבה בעולם להגיע למצב כזה .אני עוברת עם הבן שלי עכשיו קטע שהוא מתנגד לי בזמן החתלה כמשחק דווקא.. והפחד שהקקי ימרח על הכל מטריף אותי אני יכולה להגיד שזה הדבר שהכי מוציא ממני קריזה אבל החלטתי שבמקום להכנס להסטריה של מספיק ,לא וכאלו אני עושה הכל בלחישה ואז אני נרגעת ויש לזה יותר השפעה ופחות יסורי מצפון
אני לא שופטת אותך כי הנקה זה דבר לא קל לפעמים ומצבי הרוח והשתוללות ההורמונים עושות את שלהם אבל אחרי מקרה כזה פשוט לעשות החלטה שזה לא יקרה שוב

וכמובן לבקש אלף סליחות מהבן

היינו בפארק ,
בני חווה עוצמת אושר תהומית , נרגש ואחוז התלהבות שיחק עם ילדים , רץ , צחק , קפץ .....
ולפתע ....
דחף ילדה הקטנה ממנו בעוצמה , והיא נפלה על ראשה ובכתה.
ניגשתי בכעס , הרמתי אותו , ובטון קשוח ונוקשה אמרתי " לא דוחפים , ביי פארק , הולכים הביתה ".
הדמעות פרצו בכאב מעומק הנשמה,
הוא בכה ואמר " זה היה תורי " , שוב ושוב ...
בשלב זה הבעתי הזדהות עם רגשותיו ,,, ובכל זאת המשכתי בדרכי הביתה.

הוא חווה עוצמת כאב רגשי שלא ראיתי כדוגמתה ,
ואני מס' ימים אחרי מבינה שהכאבתי לו מתוך כאבי, לקחו ממני את הזכות לאושר, וכאב לי אושרו של בני.

לאחר האירוע הוא נחלש, ופיתח חום " לא מוסבר ".

כבר התכוונתי לסגור את המחשב והנה נתקלתי בדף זה:
אמא,
הילדים שלי כבר גדולים ואני יכולה לאמר לך ככה:
א. לכולן, כמו שנאמר כאן, יש רגעי אי שפיות כאלה. זה ממש ככה. כאילו זה לא אנחנו.
ב. אם בגדול את בסדר ויכולה להתחבר אחר כך בחזרה ולתת אהבה וחיבור ורוך - בסוף הדברים מסתדרים. הילדים, כמו שאמרה חבצלת, מוכנים לסלוח. הם אוהבים. וגם את. והם יהיו בסדר גמור, לא נכים נפשית ולא כלום.
ג. לפחות אצלי 90% מהענין היה בגלל הבדידות הנוראית של אשה בחברה המערבית שמצופה ממנה להתקיים באמהות לבדה ומתוך התשישות האיומה שמגיעים אליה [נפשית ופיזית].
ד. שני דברים להתמודדות [אולי נאמרו לפני] -

1. לימדי את עצמך, לימדי לזהות כשזה מתקרב. אצלי זה קרה לעתים בגלל נפילות סוכר שלא הייתי מודעת להן, קרה בשעות אחר הצהרים כשגופי היה בנקודת שפל ועוד. היי אוהבת ורגישה לעצמך. הקשיבי לעצמך.
2. וכשזה מתקרב- עשי משהו: איכלי, צאי, טלפני למישהו! סתם ככה! כששומעים קול אחר - פתאום "מתיישרים".

ועד אז- זאת את.
לילדים שלך אין אמא אחרת והם גם לא רוצים אחרת. הם אוהבים אותך כמו שאת. אל תייסרי את עצמך. השתמשי בסבל שלך ללמידה עצמית ולצמיחה ולהתעצמות.

ועוד- אל תשתמשי במשברים הללו כדי להגיד למישהו שרע לך, שאת צריכה שינוי.

ומי זה שלא ניתן להגיד לו זאת? - בן זוגך? ואולי ---- את? אולי את לאיכולה לפרגן לעצמך קושי, ועייפות, ו"נמאס לי זמנית"?

הקשיבי לעצמך - קורה לך משהו.

חיזקי ואימצי!!!

אמא @}
בן כמה הקטני? הוא הראשון והיחיד שלך?

_ועוד- אל תשתמשי במשברים הללו כדי להגיד למישהו שרע לך, שאת צריכה שינוי.
ומי זה שלא ניתן להגיד לו זאת? - בן זוגך? ואולי ---- את? אולי את לא יכולה לפרגן לעצמך קושי, ועייפות, ו"נמאס לי זמנית"?_
וואו. לפעמים זה מדהים שאפשר להכניס דברים כאלה במילים.
ואיך יוצאים מההרגל הגרוע להשתמש במשברים כדי להגיד משהו?

אוי, זה קשה, וארוך....

ההתחלה היא במודעות.
אנחנו לא יודעים שאנחנו "משתמשים". [ולא רק במשברים...]

ולעתים מסרבים להיות במודעות הזו, כיון שמסתתר כאב כל כך גדול שלעתים "קל" יותר להכחיש אותו מאשר להסתכל לו בעינים. לעתים המחירים הצפויים מהתובנה הצפויה מהמודעות גם הם נדמים גדולים מדי לנפש הלא מתורגלת.

רק שצריך להבין שתמיד תמיד עדיפה המודעות והאמת הבאה בעקבותיה על פני טאטוא מתחת לשטיח. [ חברה שלי אמרה לי פעם שכשמטאטאים מספיק זמן בסוף צומחת גבעה קטנה מתחת לשטיח ואז כבר אי אפשר להתעלם ]

וברצינות - צריך לדעת שהמחירים שישולמו בסופו של דבר יהיו ללא ספק גבוהים יותר מאשר אם נביט לדברים בעיניים.

והמודעות היא למשהו שמדובר באתר הזה לא מעט:
כל משהו קשה שקורה לנו - הוא שיקוף של שיעור שאנחנו צריכים ללמוד על עצמנו ועם עצמנו.
היקום יזמן לנו עוד ועוד התנסויות שבשורשיהן יושב אותו שיעור שעלינו ללמוד. ["היקום" - כל אחד יקח לאן שהוא רוצה - אלוהים, כוח עליון, גורל, לא יודעת...] עד שנלמד- או עד שנתרסק, או שאם לא התרסקנו - נסבול מבלי דעת מדוע.

ורק אותו אדם עצמו יכול להבין מהו השיעור הזה. האחרים יכולים רק להציע אופציות, פרשנויות, עזרה. או את נסיוננו, או את אהבתנו...
את האמת כל אחד צריך לגלות על עצמו.

מה שמנחם הוא שכאשר פורשים לאור השמש את הכאב, את הקושי - השמש בדרכה מרככת, מפייסת.
כאשר הקושי שרוי בחשיכה, מוסתר ומוחבא, הוא ניזון וגדל וגדל וגדל.
ומשהוא נחשף - זו תחילת הריפוי. לעתים עצם הגילוי עושה את הריפוי, ולעתים נדרש עוד משהו.

נו, וזה כבר סיפור אחר....

אמא, מה שלומך?

יום שישי, אמא (אני) עצבנית. מרגישה לא טוב. ההורמונים ההריוניים משתוללים והחרדות גם . הולכת להביא את הנסיכה מהגן. ויודעת מראש שבדרך חזרה הביתה הנסיכה הולכת לעשות לי "שמח". לשכב על הריצפה בתחנת האוטובוס המלוכלכת, לברוח. ועוד פנינים כאלה.
ואכן כבר בדרך לתחנה מתחילה ההצגה. אמא כמובן כועסת (נוקבת בשמה) קומי בבקשה. ( הבבקשה נאמרת אך מה עם הטון?). וכך מגיעות לתחנת האוטובוס. הנסיכה כמובן מגשימה את ה"משאלה" של אמא. ומגבירה את התיסכול שלי. (בשבוע קודם פיספסנו כך את האוטובוס- שמגיע רק פעם ב 40 דקות.). ואני כמובן ממשיכה ל"הפציר" בנסיכה. לכעוס. לעורר רגשות אשמה "אמא מרגישה לא טוב וכך את מתנהגת?" (כולה רק בת שנתיים וחצי ) ועוד פנינים של אמא מתוסכלת. שום דבר לא עוזר (מעניין למה?). לבסוף "מרימה ידיים" ומחליטה רוצה לשכב על הריצפה המלוכלכת שתשכב. לאחר מספר שניות לוקחת נשימה עמוקה ומבינה את הסיטואציה- ואז פונה ברוגע ובאהבה בואי לאמא קבלי נשיקה. וראו זה פלא - הנסיכה קמה מקבלת נשיקה ויושבת עליי ברוגע עד בואו של האוטובוס.

למחרת שבת - בדרך כלל זה יום מנוחה שלי מאחר ואבא לוקח על עצמו הרבה מהטיפול וההעסקה של הנסיכה. אך מה לעשות שהאבא מרגיש גם הוא לא טוב?
המטבח "על גלגלים" ומחליטה לשנות את המצב. הנסיכה איתי (אבא מרגיש לא טוב). גם אני מרגישה לא כל כך טוב אבל אין ברירה מתפקדת. (או לפחות מנסה לתפקד). הנסיכה מחליטה להוציא את קופסאות הפלסטיק מאהארון. (דבר שביום רגיל מקובל עליי ומאפשרת לה). אבל היום אין לי חשק לאסוף הכל . גם כך הבית על גלגלים וזה הקש שישבור את גב הגמל. מסרבת לאפשר לה . והיא אני רוצה קופסא. לא אמא מרגישה לא טוב אין לי חשק לאסוף הכל. (מי אמר שהיא לא יכולה אחר כך לאסוף לא יודעת?) היא מתעקשת גם אני. אבא נחלץ לעזרתי. הנסיכה מתישבת על הריצפה ובוכה... אמא מדיחה את הכלים ושוב נופל לה האסימון נזכרת בסיטואציה מאתמול. מתקופפת לגובה שלה. בקול רגוע ואוהב אומרת בואי אליי... הנסיכה קמה מקבלת חיבוק ונשיקה. מסבירה לה שאנחנו מרגישים לא טוב ושאני לא רוצה בלגן במטבח. מבקשת ממני רק קופסת פלסטיק אחת. ובא לציון גואל.
למה כתבתי את זה לא יודעת . מניחה שאתקל בעוד מקרים כאלה , שאמא עצבנית ונכנסת למאבק כוח מיותר עם הנסיכה. אבל אם אעלה את זה על הכתב אז אוליי אדע להמנע מחלק מהם.

אבל אם אעלה את זה על הכתב אז אוליי אדע להמנע מחלק מהם.
בדיוק. בהצלחה.

איזה יופי, אמא.
ואומר בשם רבים, אני מאמינה: תודה שכתבת.

מזוית הראייה של הדמויות (שהיא רק זוית אחת כמובן - אפשר לראות את זה גם אחרת), את פנית ישירות אל הילדים הפגיעים והצמאים לאהבה שבבתך הקטנה.
זיהית מהו הצורך האמיתי שהיא אינה יודעת לבטא - אני צריכה אהבה/תשומת לב/מגע.
ונענית.
מדהים בכמה מעט ניתן להרוות לפעמים את הצמא של ילד פנימי (בין שהוא בתוך תינוקת או מבוגר).

זה דורש סוג של דיוק, רגע של שקט, להפסיק להיות מנוהלים על ידי דמויות עצבניות/פגיעות וכו' בתוכנו ולפעול מהמקום הצלול יותר הזה - בדיוק מה שתיארת.

תודה לכן על התגובות.

יותר מזה הנסיכה מזהה את העצבנות , "המרגישה לא טוב" והחרדות מההריון. ויודעת בדיוק לאן לקשור אותם. (מעמדה כנסיכה יחידה יפוג בע"ה מעט לפני הבחירות של 2005 ולה לא הייתה זכות בחירה).אז למה כבר מעכשיו?
ומה מבקשת נסיכה אמיתית מאמא כשבאה לקחת אותה מהגן?
מה מבקשת נסיכה אמיתת מאמא ואבא בשבת כשלא הולכים לגן?
ומקבלת במקום זה הורים "חולים". וכשמוחה מקבלת כעס. נו מי אמר שהחיים תמיד פריים?

אכן.

"אל תעשי מעשה אם את חושבת שאחר כך תתביישי לספר עליו למישהו אחר"

באמת כלל אצבע מצוין

אמא,
הדף הזה התחיל בסוף 2003, ועכשיו כבר 2007. קראתי אותו לפני כמה ימים, ואני חושבת עליך הרבה מאז. אם את קוראת את זה, רציתי לשאול מה שלומך? איך המצב בימים אלו? היו לי הרבה דברים לכתוב, אז אם את שם/כאן, אולי תספרי קצת?
א.ש.

בא לי לבכות
חיפשתי דף שאוכל לשפוך בו את בעייתי ולקבל עיצה
מצאתי את הכותרת הזו וממש בא לי לבכות כי גם אני אמא מפלצת
אני אמא לשלושה מתוקים כל כך:, בני שמונה, ארבע, ושנה +

זה פשוט מדהים , יש לי 2 פרצופים
הפרצוף הראשון הוא המפלצתי
השני הוא הרך, האוהב ,
ברגעים שאני רגועה , אני מאוהבת בילדיי , אני מחבקת מנשקת וטורפת אותם ללא הפסקה, הם נראים לי מלאכים, אני לא מסוגלת להבין את עצמי איך אני צורחת עליהם כשהם מרגיזים אותי.
ברגעים הקשים, אני צועקת ועצבנית בטירוף, הם ממש מסכנים ממני , אני מלחיצה אותם , חבל.
הם מקבלים ממני דוגמה לא טובה כפי שאני קיבלתי מאמי ואני רואה עד כמה אני מתנהגת בדיוק , אבל בדיוק כמוה.
אפילו הטון של הצעקות שלי הוא כמו שהיא הייתה צווחת עלינו.
היום אני יודעת שגם היא היתה מתוסכלת ומרירה . אמא שבוייה בבית עם 4 ילדים ...

רוב הזמן אני עצבנית
אני הולכת לייעוץ כבר כמה חודשים ושיפרנו הרבה דברים בבית מבחינת סדר יום וכד' , דברים שלא היו לנו פעם.
אבל הכעס שלי לא נעלם:
אני מתעוררת בבוקר, מעירה את הילדים בחיבוק ארוך בשקט וברוגע. החצי שעה הראשונה עוברת נפלא, בשקט , עם שוקו חם ונינוחות , או אז התינוק מתעורר ונצמד אליי , כבר הכעס מתחיל לבעבע , אח"כ הילדים זזים מאד לאט , כל דבר צריך להגיד להם 10 פעמים : להתלבש, צחצוח שיניים וכו', ותמיד יוצאים מהבית בלחץ כמה שאני מעירה אותם מוקדם.

אני כ"כ משתדלת לא לכעוס ., אבל אני מתפרצת מהר מאד מאד , כל דבר קטן שקורה , הוא גפרור שמצית אצלי אש.

אני יכולה להיות רגועה ונחמדה ופתאום הבן הגדול שופך חול מהנעליים שלו על הרצפה, מיד התפרצתי עליו בצרחה מלאת תיסכול , כולי על סף דמעות , אחרי שניקיתי אתמול : |מה אתה עושה? למה??? אתה אדיוט?.???" ובשניה שלאחר מכן, אני מכה על חטא ושונאת את עצמי שצרחתי עליו ככה .

איך נרגעים?
איך מפסיקים להיות מפלצת?
תודה על ההקשבה

שלום זקוקה לעזרה
טוב שאת מודעת לקשיים שלך ואת מעוניינת להיות אחרת ובין היתר גם להרגיש יותר טוב עם עצמך
איזה סוג יעוץ את מקבלת?
אני יכולה רק לשתף לגבי הבוקר, שמאז שהתחלנו עם לוחות זמנים קבועים בבוקר הרבה יותר קל לי והבקרים רגועים. ממש רשמנו וציירנו סדר פעולות ואפילו חיברנו שיר שמתאר את זה.
יכול להיות שאת מהאנשי םשמתחילים בוקר יותר לאט
תבדקי מה יכול לאפשר לך בוקר יותר רגוע
נניח בני השמונה והארבע כבר יכולים להתלבש לבד אם תכיני להם בגדים ותקבעי איתם סדר פעולות מצוייר ויפה. קחי לעצמך מטרה להעביר בוקר רגוע ונעים
קשה מאד להתמודד עם מצבים כאלו לבד. שתפי אותנו!

אני רק בייביסיטר
אבל אני רואה ילדים באור מאוד שונה מרוב האנשים שמקיפים אותי
אולי כי הן אמהות
ואולי לא
ילדים הם אמת
אם לא תסתכלו עליהם כל הזמן כאילו צריך לשמרטף עליהם הם יהיו יותר חכמים ממכם
אמהות- ילדים לא צריכים אותכן כמו שאתן צריכות אותם-
תנו להם והם יתנו לכן המון בחזרה
תנסו כבר מעכשיו להבין קצת מי הם
הם לא הכפיל שלכן
למרות הגנים
תנו להם להרגיש מרחב
תנו להם לומר מה הם צריכים ורק אז תנו
תהיו סלחניות קודם כל לעצמכן ואז להם
אם אתן מתוסכלות זה נשמע לי הגיוני מאוד כי אני לא אמא ואני מתוסכלת
אבל עם ילדים יש לי מעט מאוד תסכול
קחו הפסקה ותתקשרו אליי
או לבייביסיטר אחרת שאפשר לסמוך עליה איזה כיף לכן שיש לכן קופיפים קטנים משלכן!!
ילדים זה שמחה- אמיתית יותר מכל דבר אחר
ולא- לא תמיד חשבתי כך
רק אחרי שפגשתי הרבה חארות בחיים שלי
והבנתי שילדים=טוב

איתם הכל אפשרי
כמו בחלום אם רק תחלמו
מבט בעיניים יגרום לכן להתחיל לחלום
ולהבין שזו המציאות

תודה

אני אוכלת את עצמי, מאז שנולדה הקטנה, המפלצת יוצאת ממני בלי שליטה, והוא מסכן רק בן 3 ויש לו אחות קטנה בבית והרבה היתמודדויות ודוקאה עכשיו אמא שלו נהיתה מפלצת.
זה כבר תקופה ארוכה שאני לא מרוצה מעצמי, (אני לא מפלצת כל הזמן רק מידי פעם,) האמת שזה קורה רק שהוא עושה לי דווקה שאין בכוחי יכולת להכיל.
סיפור שהיה כך היה:

זה היה כבר לפני חודשיים בערך ואולי מאז הישתנו מעט הדברים, הלכנו לסיפריה - הוא ביקש להמשיך לסיפריה של הגדולים, היסכמתי בשמחה בתאני שהוא יהיה בשקט כי שם חייבים, הוא הסכים איך שניכנסנו הוא עשה את קול הדווקאה שלו ציקצוק בלשון, ביקשתי ממנו להפסיק והתראתי שניצתרח ללכת אם ימשיך והוא שם עלי קצוץ, התראתי שוב הוא בלו עשיתי סיבוב אחורה פנה הולכים.
הוא פרץ בבכי קורע לב אמי שהייתה איתי היתה בשוק כולל העוברים והשבים, מכאן הכל מעט מעורפל, בגדול הוא צרח שהוא יהיה בשקט ובואי נחזור ואני הייתי עיקשת כמו פיל ולא זזתי מילימטר, לא ננתי לאמא שלי להיתקרב משום מה חשבתי שהיא תצא נגדי, אחרי זה היא אמרה לי רק רציתי לחבק ולנשק אותו הוא כ"כ נעלב

לפני בערך 5 חודשים פגשנו ילד של חברים בגינה שיחקנו ושיחקנו והאפרוח לא נתן לילד להיכנס בתור עקף ועקף בלי אלימות, במחשבה לאחור זה היה בשובבות חביבה כמובן שהילד נעלב, הזזתי את הילד שלי הצידה מעט דחפתי אותו בכדי לאפשר לילד השני לשחק הוא מאוד נעלב וכל זה חודש אחרי שנולדה לו אחות.
שני האירועים האלה חרוטים לי בראש, ואני מרגישה איתם נוראה
אני חושבת שיש לי תחושת אשמה כלפיו על האחות החדשה, בנוסף לרגעי חוסר השפיות שלי שאותם אני שונאת עוד מלפני הפיכתי לאמא, ללמוד את עצמי אני ישמח כ"כ אבל מתי? בינה לבינו לבין העבודה שאני עוד מוצאת לי זמן כשהם ישנים מתי?

איך בא לי הדף הזה בדיוק בזמן..
היום ממש הרגשתי שאני משתגעת בבית
ולא היה לי כח לנסוע לשומקום
הקטנה הטריפה אותי.. ובאיזשהו שלב צרחתי עליה- דייי כבר!!
רוב הזמן הייתי בסדר.. אני שומעת את עצמי עונה לה ברוגע, כשבפנים אני צורחת... ובסוף זה יצא.
חרא.
העלבתי אותה נורא, והבהלתי אותה.
אני לא יודעת מה לעשות עם זה.. אני חושבת שאני מגיעה למסקנה שמשעמם לי בבית . פשוט ככה. אני אפילו מתביישת להודות בזה..
התחלתי לחשוב על לימודים או אולי לחזור קצת לעבוד.. והמחשבה על להשאיר אותה בפעוטון או אפילו עם מטפלת מחרידה אותי. אני רוצה להיות זמינה לה כמה שהיא תצטרך..
איך מוצאים את האמצע??
בשעתיים שהיא ישנה בצהריים לרוב אני נרדמת איתה או מתאיינת מול המחשב.
לא בא לי לקום בבוקר.
וכששיתפתי את בנזוגי, ישר הוא אמר על הפעוטון "שכל הילדים מוצאים דרך להתמודד עם הקשיים שלהם" וזה עוד יותר עצבן אותי.. הרגשתי שהוא משתמש במה שאמרתי כדי לקפוץ על המציאה ולשכנע אותי "להפרד קצת מהילדה"..
מה אתן עושות כל היום בבית??
אני נשמעת לעצמי כל כך צעירה ופעורה..
היא כבר יותר משנתיים וחצי, ואני מפחדת שאני כבר לא טובה לה מספיק.. ושהיא בודדה..
אני קוראת פה המון, ותודה לכל הכותבות. אני מרגישה שכבר אין שום דבר חדש, ואני לא יודעת מה יהיה איתי.
פעוטון ממש נתפס ככשלון מבחינתי, וגם זאת נראית לי בעיה..
טוב,
זהו בינתיים

היא כבר יותר משנתיים וחצי, ואני מפחדת שאני כבר לא טובה לה מספיק.. ושהיא בודדה..
אולי שתכן בודדות? למה לא מפגשים? יש בכל איזור בארץ. זה מהווה מפלט חברתי גם לך וגם לה.
ובעניין שחרור מהבית: אני חושבת שאם לשחרר, זה רק כשאת מרגישה שהיא כבר ממש בשלה לכך. (בסביבות 5 אפילו 6)- כשהיא יכולה לתאר מהלכים שקרו במשך היום, יכולה לבקש עזרה באופן ברור, יכולה לבטא מצוקות אם בפנייך ואם בפני אנשים שנמצאים איתה, שיש לה כבר יותר כלים להתמודד עם העדרותך והיכולת להבין משכי זמן כדי להבין שאמא באה עוד 4 שעות וזה לא נצח עבורה, כשהיא נפרדת ממך בשמחה.

מאז שהתאומים נולדו אני שמה לב לדפוס קבוע שאני מתפללת בכל ליבי שאצליח לשחרר: כשאני נפגעת מכל מיני אנשים מבוגרים ולא מצליחה לעמוד מולם ולהגן על עצמי אני הרבה פעמים פורקת למול הילדים שלי. יותר נכון, המודעות שלי לזה שפגעו בי גורמת לי לחוות כל מיני התנהגויות של הילדים שלי בעוצמות ובערבוב וזה מתחבר לי עם החוויה מהפוגעים המבוגרים, אבל למבוגרים אני מתקשה לענות ואילו על הילדים שלי הרבהיותר קל לי להיות הצועקת או המגנה על עצמי... (זה מאד מזכיר את המאמר שיונת תרגמה על הילדה הנשכחת ) כמה קשה לעשות שינוי ברצף ובדפוסים שגדלנו עליהם...

איר ליגרום לאמא עצבנית לשנות את דעתה

1 להתחיל עם לעצבן אותה
2 להמשיך עם לחפור לה ("בסופו של דבר היא צורחת עליך אבל לא לפחד כי הכעס הזה יגמר בעשר דקות")
3 לחקות שעה ולתת לה להירערה ולחפור לה שוב והיא תגיד לך לעזזל אבל זה אומר שהיא מוותרת

היום הייתי מפלצת. זה כל כך מתיש להיות מפלצת.
הייתי לבד עם הילדים במסיבה.
אני מיציתי, רוצה ללכת. יש עוד המון מה לעשות בבית.
הן רוצות להשאר, מתחילות לבכות, לבעוט, לצרוח. (אחרי שאמרתי בעדינות "בואו נתחיל בהתארגנות לנסיעה")
אני רוצה לקחת את האוטו ולנסוע בלעדיהן.
אני מתחרפנת. אבל זה לא יעזור לי.
אני יודעת שנכון עכשיו ללכת אחרת הערב בבית יהיה קשה מידי
אני עייפה, הגוף כואב מכל היום, אני לא רוצה לסחוב ילדים ישנים בידיים את כל הדרך מהאוטו לבית במדרגות,
זה גומר אותי פיזית.
אני רוצה שיהיה נעים ונחמד להגיד תודה ושלום למארחים וללכת, גם ככה אני לא מרגישה לגמרי בבית.
אני לא רוצה להיות מופע האימים של המסיבה,
אני לא רוצה שהדינמיקה ביני לבין הילדים יהיו על סדר היום הציבורי.
אני רוצה הביתה באמת.
כן, ה"מה יגידו" הזה, הוא אשם בכל, ועל אף המודעות אליו,
אני לא מצליחה להשתחרר ממנו.
המצב שנוצר מביך אותי, מעצבן אותי, גורם לי לרצות להעניש
"לא יוצאים יותר לשום מקום כייפי!"
הם עדיין רוצים להשאר במסיבה.
דיבורים שקטים לא עוזרים. אני עומדת חסרת אונים מול שני זאטוטים
שקובעים לי את סדר היום, בלי שהם מבינים את ההשלכות של זה עליי, עליהן, עלינו.
אני נכנעת ונשארת
סוף סוף הגענו לאוטו
בדרך הביתה אני נואמת נאום שקט ואלים ומטיחה זרעים להצמחת רגשי אשמה.
אני שונאת את עצמי, את הסיטואציה ואפילו לרגע קט אבל מוחשי מידי - אותם.
למישהו יש רעיון איך עושים שהסיטואציות האלו לא יחזרו על עצמן שוב ושוב??
זה ממש מתיש להיות מפלצת. אני כל כך עייפה ובא לי לבכות.

_דיבורים שקטים לא עוזרים. אני עומדת חסרת אונים מול שני זאטוטים
שקובעים לי את סדר היום, בלי שהם מבינים את ההשלכות של זה עליי, עליהן, עלינו.
אני נכנעת ונשארת_
קודם כל
שנית, יש דפים על איך להניע ילדים במיוחד כש צריך ללכת
שלישית, מתחילים כמה פעמים קודם, או קובעים סימן מוסכם כשבאמת חייבים לזוז. ואם שום דבר לא עוזר, תזכרי שאת לא אמורה (תמיד) לשכנע אותן, אלא להוביל אותן. משמע, נכנסים עכשיו לאוטו. הבכי והצעקות שלהן הם לא שלך, אז הישמרי שלא יגיעו לך מתחת לעור. בראייה קרה, למה לך להתעצבן? מטרתך לא היתה לשכנע אותן אלא להתחיל לזוז בכיוון הבית, ולכן היא הושגה.
בראייה חמה כמובן שזה מחרפן..

מרגיעון: יש בדידות אין קץ אצל העריצות . לפעמים הורות הופכת לעריצות, לרוב יש ברירה וקורה גם שאין.

ה"שיטה" שעובדת אצלנו היא שאני מודיעה כמה דקות מראש ש- "עוד 5 דקות הולכים"
ואח"כ "עוד 3 דקות הולכים" וכן הלאה...
גם אם הזמנים לא ממש תואמים את זה של השעון אבל ככה אני מכינה אותם לסיום הפעילות ולתזוזה.
ב 99% מהפעמים זה עובד חלק. לעיתים יש מיקוח על הזמנים (הגדול מבקש 6 דקות ולא 5 אבל אחרי המיקוח לא נצפות בעיות...

אני לא מאמינה, כל-כך הרבה שנים חלפו ושכחתי מקיומו של דף זה. עברתי דרך מדהימה של עבודת מודעות ויישום תהליכי שינוי מאז שפתחתי דף זה. דמעות עלו בעיניי כאשר קראתי ונזכרתי בכתוב בראש דף זה. אפילו רגשות אשם ניסו לחלחל, אך ללא הצלחה. כיום אני בחיבור תמידי לעצמי המורה לי בכל עת מהו הדבר הנכון עבורי. האידיאל התמוסס לטובת המציאות המחוברת לצרכיי שלי כאדם, כאם כאישה. הגבולות המגדירים את הצרכים שלי אל מול הצרכים של משפחתי ברורים ללא רגשות אשם מיותרים. עברתי ליווי צמוד בזמן אמת ע"י אשת מקצוע אשר בתחילה נתנה מענה מיידי אשר מנע מהמפלצתיות להחריב ולהרוס. כאשר זיהיתי את הרגש מופיע מיד התקשרתי ושוחחתי. תיארתי את אשר קדם לכך. יחדיו עברתי תהליך של הבנה ותובנה מה הטריגר, כיצד לזהותו רגע לפני שהוא מתרחש. השלב הבא היה להבין מדוע הטריגר מופיע, זה השלב שבו נעשית עבודת שורש מעמיקה של ריפוי עצמי.

אמא יקרה אני כל כך שמחה בשבילך
אפשר יותר פירוט על התהליך? או מי היא האישה שעזרה לך?
או האם אפשר ליצור איתך קשר באופן דיסקרטי? גם אני זקוקה לעזרה..
עשיתי כברת דרך בחיים, עשיתי המון דברים על מנת לא להקלע לסיטואציות קשות עם ילדיי ובכל זאת יש בי מדי פעם מפלצת רדומה שמתעוררת מעת לעת.
בדיוק שלשום אמרתי לחבר טוב שאם הייתי יודעת איך לטפל בזה הייתי מתחילה עכשיו, לא מחר לא עוד חמש דקות. פשוט עכשיו!

_אמא יקרה אני כל כך שמחה בשבילך hug
אפשר יותר פירוט על התהליך? או מי היא האישה שעזרה לך?
או האם אפשר ליצור איתך קשר באופן דיסקרטי? גם אני זקוקה לעזרה..
עשיתי כברת דרך בחיים, עשיתי המון דברים על מנת לא להקלע לסיטואציות קשות עם ילדיי ובכל זאת יש בי מדי פעם מפלצת רדומה שמתעוררת מעת לעת._
גם אני מבקשת אני ב [email protected]

תודה למי שהציעה הצעות איך זזים בלי תסכולים.
אמא - גם אני אשמח לעוד מידע ורצוי לדעתי שהוא יהיה פה ונגיש לכולם אם זה לא משהו
יותר מידי חודרני מבחינתך..
אשמח לשמוע על השיטה / על הדמות / עלייך ועל התהליך שעברת.
זה נשמע מדהים, את נשמעת מדהימה.
מרגש
תודה שפתחת את הדף הזה.

הי אמא,
קודם כל חיבוק גדול ותודה על השיתוף
המשמח!
גמני אשמח מאד לשמוע עוד על התהליך/השיטה/האשה שעזרה לך.
גם אני עושה כברת דרך, לא להקלע לסיטואציות קשות עם עצמי, אל מול ילדי. גם בי יש מפלצת רדומה שמתעוררת מעת לעת. לפעמים היא אפילו מסרבת ללכת לישון. מצליחה להרים ראש אפילו שזה על טיפות הדלק האחרונות. לפחות היא ״נכבית״ מהר..

מקוה שיתחשק לך לשתף @}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא חושבת שאת חריגה,
אולי רק באומץ שהיה לך לשתף רגע אפל של עם עצמך.
תינוקי בטוח ישכח לך, אבל את לא.
תשתדלי מין הסתם אפילו יותר, לשנות משהו בסיסי כדי לא להגיע למותשות הזאת,
וגם אני אשתדל, כי אני מרגישה מאוד דומה:)

הגבולות המגדירים את הצרכים שלי אל מול הצרכים של משפחתי ברורים ללא רגשות אשם מיותרים.

תענוג לקרוא אותך.
אני רואה את האמהות שלנו בתור קצה קרחון, או דובדבן שבקצפת. הוא לא עומד בפני עצמו, אלא הוא משקף את כל מה שיש מתחת, את כל מה שיש לנו בפנים. אם אנחנו במצב טוב - ההורות היא די קלה ונעימה. או לפחות, האתגרים מתאימים לכוחות שלנו. אם לא טוב לנו בפנים - ההורות היא סיוט.
כל סוג של עבודה אישית שהוא באמת טוב - יעזור להורות. ונהדר לקרוא שהיה לך תהליך מוצלח כל כך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום, אני בשוק שפגשתי בעוד אמא מפלצת.כן כן ,גם אני.ואכן כן יש לנו עבודה רבה לעשות.
אני ממליצה לך על הדרך שעוזרת לי באופן משמעותי לעשות עבודה שורשית עם עצמי ולשנות את דרכיי החולות והיא דרך שנקראת "המסע".
זה שינה את חיי מאז שגיליתי וממשיך לשנות כל הזמן.
אל ייאוש - אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן,כן כן כן . . .

באהבה

פלוני אלמונית
אני ממליצה לך על הדרך שעוזרת לי באופן משמעותי לעשות עבודה שורשית עם עצמי ולשנות את דרכיי החולות והיא דרך שנקראת "המסע".

שמעתי על המסע אבל זה מאוד מאוד יקר.
אתה עושה את זה לבד או עם מטפל?
תודה!

אשמח לפרט. אכתוב בקרוב.

מחכה שתכתבי...

בבקשה עזרה
אני אוהבת את הבן שלי הוא חמוד ומתוק אבל אני לא נהנית להיות איתו
כלומר, כן, נהנית לחבק אותו ולראות שטוב לו ומתאמצת הרבה שיהיה לו טוב. מה שצריך
אבל אני לא נהנית להיות איתו! מה שהוא אוהב- משחקי השתוללות ומכות, גן שעשועים, משחקי דמיון עם בובות, לשחק בחול, סרטים מצוירים ותכוניות לגיל הרך, לשחק בפלסטינה
כלום זה לאע מענין אותי אני לא בגן. מענין אותי דברים של גילי. סרטים של גילי, שיחות עם חברות, קניות, אינטרנט, עבודה, מוזיקה של גדולים
הדבר היחידי אולי שמחבר אותנו זה טיולים בטבע (רק ביום שבת אפשר) ואוכל
הוא גם אמר לי הילד שהוא לא אוהב אותי רק את הבגדים היפים שלי והאוכל הטעים שאני מכינה
מה לעשות?
הוא מדבר מאד יפה לגילו, אבל הוא כל כך משעמם אותי
אני מאבדת אותו והוא שונא אותי. אני רוצה להתחבר עליו. למה אני לא מצליחה להנות מהחיבור עליו, להנות מהאמהות? למה זה מרגיש לי כמו עבודה קשה?

יש לי בעיה ואני חייבת עזרה יש לי שני ילדים מתוקים מתוקים, אבל שהם משתגעים ומתחילים להשתולל ואני לא מצליחה להרגיע אני צורחת.
ושזה לא עוזר מפליקה נכון זה קורה לעיתים רחוקות, אבל זה מייסר אותי מאד וגורם לי להרגיש שכל ההשקעה והנתינה שלי לא שווים.
אני ממש אשמח לרעיונות איך לעצור את הסערה דקה לפניי הפיצוץ. רע לי מאד אני ממש כועסת על עצמי .

איילת, נורא קל להחליק מנקודה מסוימת ולהגיע לפיצוץ.
הם משתוללים והורסים/לא משתפים פעולה/פוגעים זה בזה/מתנהגים באיזה אופן שלא מתאים לנורמה החברתית(?)
לא כתבת מה בדיוק קורה-זה חשוב להבין ,לפחות שאת תביני מה בדיוק מציק לך ואיפה דרוש שינוי.

אני יודעת שלפעמים הדרישות שלנו כאמהות הן לא ממש מפלצתיות .דרוש לנו קצת סדר בבית, קצת שיתוף פעולה וכ'.שום דבר חריג. בסה"כ לא דרושים לנו ילדים בובות בחלון ראווה.
למשל, אנחנו מוכנות לאפשר להם להיות מה שהם , אנחנו מבינות שגם הם צריכים לפרוק את המתח וזקוקים להרבה פעילות בחוץ -וכן ,אנחנו נותנות להם הזדמנות לשחק בחוץ.
רק שאם עושים קניות בסופר, אי אפשר לרוץ עם עגלה בפראות במעברים, במיוחד לא באזור של הכלי בית.

לכל דבר יש עת וגם לכל חפץ.ואם זה מה שהילדים צריכים ללמוד-אמא פה כדי ללמד אותם.

מה אני אומרת?שלפני הפיצוץ, יש הרבה זמן לבדוק מה בעצם הילדים צריכים, שאולי אפשר לספק את זה בדרך שבה זה יתאפשר בלי שום נזק-למשל,למצוא פיסת מדרכה שוממת ליד הסופר, לרוץ שם עם העגלה 5 פעמים הלוך ושוב ,לשתות לגימת מים וזהו, עכשיו נכנסים לסופר ועוזרים לאמא.

פעם עשיתי קורס תקשורת מקרבת ולמדתי שהאופן שבו אומרים את הדברים- בלי אלימות,בכנות, בפשטות ובקצרה -זה בדיוק ההפך מהפיצוץ,כשכבר כל כך הרבה דברים עוברים אצלי את הקו האדום,,שאני מתחרפנת.

לא אומר לך שזה קל להיות אמא.זה דורש למידה עצמית ועבודה תמידית וגם תלוי כמה רוח גבית את מקבלת , או שאת מקבלת בעיקר ביקורת וחוסר תמיכה.

קודם כל תודה על תגובתך אז הגעתי במהלך חיפושיי לספר מדהים שממש מהווה קרש הצלה איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו של אדל פייבר ואליין מייזליש.
בכל אופן אני מבינה שזה קורה לי שאני עייפה ומותשת אז התחלתי לפרגן קצת לעצמי וחוץ מזה אני משתדלת מאד מאד ללמוד להקשיב לנשום עמוק ולא לעשות דברים שאצטער עליהם אחכ.
ואשמח לקבל עוד תגובות ובכלל זה נעים לדעת שכולן עוברות את זה יש לי תחושה שהאמהות מלאה בטוב אך מלאה גם ברגשות אשמה וייסוריי מצפון.

טעיות עשיתי בלי סוף, אין ספק.אני רק חושבת על זה בלי הרגש המעיק של רגשות אשמה .הכל למידה .
אני מסתכלת על הרגע הזה כעל אוסף של אפשריות.מכאן רק אפשר לעלות.
רגשות אשם זה עינין שמתפתח מאוד טוב בזמן שאני לבד , לא מדברת עם אף אחד, במיוחד לא עם מי שקשור לעינין.

נניח שהיה לנו איזה כאסח ודברים הלכו באמת לא טוב, אנחנו נשב ונדבר על זה. אני מכנסת את כולנו ,גם האבא שלהם ,כשהוא בתמונה ,זה עוזר.
ואז אנחנו נבדוק מה אפשר לעשות מחר כדי שיהיה לנו יותר טוב.איך לעשות ככה שאף אחד לא יפגע.

תודה לך איילה, החופש נגמר חזרנו לשיגרה אני מאד משתדלת ליישם והקשיים תמיד צצים.
אני מקווה שאני מעצימה ומצמיחה את הילדים ונותנת להם הרבה ביטחון , כי ברגעי כעס אפשר כל כך לקלקל ולהרוס.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני משתגעת! זה אמיתי? לברוח לתינוק שרוצה לינוק? לתת לו ואחר כך לצעוק עליו מה אמא אמרה? סליחה זו אכזריות לשמה!!!! להתעלל ולבקש רחמים?מי ריחם על הקטן הזה? אני קוראת ובוכה!!!! אין מצב כזה אצל אם אלא אם יש הפרעה נפשית! עייפה? בסדר. קחי אותו איתך למיטה והניקי אותו! תינוקות מקבלים חן מיוחד ובגלל זה המונים שקראו הזדעזעו.לולא החן הזה הם היו נזנחים עד מוות! כי למי יש כח לטפל כל הזמן? לך אמא יש כח וסבלנות ואם נכבה לך תבקשי עזרה מההורים/חברה/שכנה.אל תתעללי!!!!

אמא ל 7,

את מגיבה פה לדברים שנכתבו לפני עשור, ב 2003.
מה גם שהאמא החביבה שפתחה את הדף, חזרה אליו לאחר 8 שנים וסיפרה על התהליך שעברה.
עדיף לקרוא את הדף בשקט ובסבלנות, במקום כך סתם להתלהם.
האם את מושלמת??

אני מודה לכולכן שאתן בכנות מדברות על זה. כי המפלצות האלו יש בתוך כולנו כנראה רק שמפחיד בכלל לדבר על זה ופה אפשר להתגבר על זה ביחד

גם אני מפלצת.
יש לי ילד אחד, הוא בן שנה.
מאוד מאוד אנרגטי ומתוק ומקסים.
כרגע לדעתי אני אמא די בסדר, אוהבת מחבקת מנשקת מאכילה מניקה קמה בלילה מקלחת מלבישה מתרוצצת מטיילת קניות בישולים ניקיון עבודה מתעייפת טיפה מתוסכלת בדרך כלל מחייכת כמו כולם סך הכל די בסדר
א ב ל-
לבעלי ולעצמי אני ממש מפלצת
ממש מפלצת
להגיד יותר מזה אני מתביישת
ואני מפחדת-
כשהמתוקי יגדל ויהיה לו "אני" וידע לדבר ולצעוק מילים (ולא רק לצעוק הברות כמו עכשיו)
ברור לי שאני אתפוצץ גם עליו
בצורה נוראית
גם לבעלי ולי לא מגיעה התנהגות כזאת, זה ברור, אבל לילד קטן וטהור ומקסים-
למה מגיעה לו אמא מפלצת?
יש דרך להינצל? יש אפשרות שהמפלצתיות ההזויה לא תופנה כלפיו אלא רק כלפינו?
(בטח אין סיכוי, אבל אולי יש אפשרות שבכלל אני אהיה בן אדם גם לעצמי ולבן זוגי היקר והאהוב? )
אמא יקרה שפתחה את הדף- תסכימי לחלוק ?

פלונית, מודעות זה השלב הראשון והקריטי לפתרון הבעיה.
כבר 50% מאחוריך.

עכשיו נותר לטפל, יש סדנאות לשליטה בכעסים, טיפול CBT שמתאים לכך וגם קורס מיינדפולנס או מדיטציה יכול מאוד לעוזר לך.
מגיע לילד שלך, לבעלך וראשית כל לך לחיות באיכות חיים.
אנא טפלי בעצמך.
אני חייתי עם אמא שלא טפלה בעצמה וחוותה התקפי זעם והיסטריה על בסיס יומי,
אין לתאר כמה שזה הזיק לי.

יש אפשרות שהמפלצתיות ההזויה לא תופנה כלפיו אלא רק כלפינו?
לא הייתי שואפת למצב כזה, כי גם אתם מוכנים איכשהו לשאת יחס כזה כלפיכם, הילד שנחשף לזה כצופה - נפגע.
_פלונית, מודעות זה השלב הראשון והקריטי לפתרון הבעיה.
כבר 50% מאחוריך._
@}

בטח אין סיכוי, אבל אולי יש אפשרות שבכלל אני אהיה בן אדם גם לעצמי ולבן זוגי היקר והאהוב?

בוודאי שיש סיכוי!!!!!!!!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי.. מחכה גם אני שתכתבי על התהליך שעזר לך, אני במצב דומה כיום

היי שיר,
אולי מי שכתבה פה פעם כבר לא גולשת כרגע.
אולי תרצי לספר לנו על מצבך כיום, ונשתדל לעזור @}@}@}

מה לעשות כשהילדים הם מתבגרים? ורק בא לי לפעמים, סביב סיטואציות שהם ננעלים על משהו,שיפגע בהם ומכעיס אותי- שיעלמו לרגע, כדי שאוכל להרגע. לא תמיד קיימת האפשרות שאני אלך להרגע, וזה גם מרגיש כמו נטישה בעת כעס.
לא יודעת האם זה שונה כשיש שני הורים, אבל אצלנו זו רק אני. וכבר כמה וכמה פעמים יצאו לי דברים מהפה שאני מתחרטת ומצרה עליהם.
מה אפשר לעשות?

לפעמים ממש קשה. שולחת לך חיבוק ענק ונשימה עמוקה. אני מבינה אותך ונכנסת לפעמים לאותו בוץ.

מה שעוזר לי לפעמים זה להיזכר שהכל זמני. התקופה הזו תעבור.
זה עוזר לי לשחרר את הנשימה ולנשום יותר עמוק.
כשאני נושמת קצת יותר קל לי להיות במצב ו ג ם להיות המתבוננת. זה עוזר לראות בפרספקטיבה אחרת את המתרחש.

לי חשוב גם לסלוח- בעיקר לעצמי, אבל גם לילדים, על כך שכולנו אנושיים, ושיש לנו עוד מה ללמוד.

מתאים לך לשתף עוד?

שולחת לך חיבוק ונשימה וסליחה.

לי חשוב גם לסלוח- בעיקר לעצמי, אבל גם לילדים, על כך שכולנו אנושיים, ושיש לנו עוד מה ללמוד. יולי קו כל כך נכון וחשוב לזכור, בכל פעם שאנו מחמירות עם עצמנו.

ההודעות שח יחס כן משפיע נמחקו.
נא לא להציף את האתר עם מונולוגים.
כתיבה תקשורתית בדף מתאים תיענה באהדה ובשמחה.