בלידה נולד תינוק
נולדים אם ואב,
ונולדת
גם
מיילדת.

ככה זה כשאת מיילדת ירוקה, עם רשיון שהדיו טרם יבש ממנו... אז לאחר בלוג שוליית המיילדת אני פוצחת היום בסיפור דרכי החדשה.
מה אני רוצה מן הבלוג הזה בעצם? זו שאלה חשובה. אני רוצה.... לעבד מקרים שקרו לי כדי ללמוד מהם, ללמוד על עצמי ולהשתפר, לחלוק חוויות מרגשות, אתכן, חברות יקרות (וגם חברים), כדי שלא ילכו לאיבוד בנבכי השכחה, לשמוע את עצותיכן הטובות, מחשבותיכן ועידודיכן, עזרה בחבישת פצעי לאחר היתקלויות עם המערכת הקשה בה אני עובדת... ועוד ועוד. נתחיל ונראה מה יהיה.

ואני כרגע גיליתי שאני בהריון...
מאחלת לך המון הצלחה ואושר וכוח מול המערכת,
ומאחלת לי אותך.
לילה טוב.

מזל טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
את הרשיון של באופן קיבלת הרי כבר מזמן. סוף סוף הבשורה הגיעה גם ל"למעלה".
איזה כיף לגלות את הבלוג החדש
עלי והצליחי!!!

שלוש לידות קיבלתי היום. שלוש נשים, שני תינוקות בנים ותינוקת אחת. זה ההספק של יומי הראשון כמיילדת מוסמכת, לא רע, אה?
כשדיברו איתנו (איתי ועם מיילדת חדשה נוספת במחלקה) על הכנסתינו לעבודה, דיברו על כך שנתחיל בשבועיים שלושה בחדר הקבלה, ורק אח"כ לחדר לידה.... בסופו של דבר זה יצא שכבר ביום החפיפה הראשון מצאתי עצמי בחדר לידה, כשאת הלידה הראשונה קיבלתי בשעה 15:20, 20 דקות לאחר תחילת המשמרת.
דווקא היה פוטנציאל ללידה נעימה- לידה שלישית, האישה התקדמה מהר למדי ולא קיבלה שום משכך כאבים או זירוז, לא חייבים לעשות אפיזיוטומי...
בפועל, הדברים נראו קצת אחרת - האחראית שלי היתה עימי כמדריכה, ובשלב מסוים, בזמן שהאישה לחצה היא דחפה אותי הצידה, דחפה שתי ידיים (8 אצבעות סה"כ) לנרתיק של האישה והתחילה לצעוק עליה, למרות שלא היתה סיבה. אני חושבת (אם כי לא בטוחה) שהיא גרמה לה לקרע קטן בפרינאום). אח"כ הראש נולד, ואז היא דחפ אותי הצידה ויילדה את הגוף של התינוק. אח"כ חיכיתי בסבלנות לשליה ואחרי דקה נמאס לה לחכות והיא התחילה ללחוץ על הבטן ואמרה לי - "מתישהו את תתחילי ללמוד מאיתנו, כמו שכולנו לומדות אחת מן השניה". האישה צעקה מכאבים (מן הלחיצות על הבטן) ואז יצאה השליה. התינוק בינתיים נארז, הוצג בפני המשפחה ואימא והלך לחופשה במחלקת יולדות.

ברוכות הבאות לביה"ח שלנו, ככה (או גרוע מזה), נראות רוב הלידות אצלנו. לנסות לעשות דברים אחרת לרוב מזכה אותך במבטי זלזול רכילות מאחורי הגב וצרחות של האחראית / רופאים. מקום מגעיל, אבל כרגע זה מה יש (למי שיש פרוטקציה בפוריה, אוי כמה שאני אשמח להכיר אותה). בתוך זה אני מתכוונת לנסות ולעשות מה שאפשר, ולנווט את דרכי כך שיאפשרו לי לעשות מה שאפשר. זה אומר למשל, בהתחלה לפחות - להתווכח פחות (הרצוי - בכלל לא, לא חושבת שאצליח), לעשות אפיזיוטומי לכל אישה בלידה ראשונה, למשך כמה חודשים טובים, כדי שאח"כ אוכל לבחור למי לעשות ולמי לא, ועוד ועוד.

האם אשרוד תקופה כזו ולא אשכח מי אני ובמה אני מאמינה באמת? הנה, מצאתי עוד סיבה לכתיבת הבלוג הזה - כדי שאזכור מי אני ואיך אני רוצה להיות.

הלידה השניה היתה כבר יותר נחמדה. האחראית שלי, שהיתה שריד של משמרת בוקר, כבר הלכה הביתה והשאירה אותי בידיה האמונות של אבתיסאם (שם בדוי..), מיילדת מזה כמה שנים, ובין הבודדות שמתייחסות יפה לנשים אצלנו. אישה מאוד נעימה, עם סיפור חיים מרתק - הגיעה אלינו מארץ אחרת, משכילה מאוד, יצירתית ומאוד לא בטוחה בעצמה. בכל אופן - שמחתי שאני איתה.
היולדת היתה בלידה ראשונה, עם אפידורל ועם פתיחה של 8 ס"מ, היא התקדמה די מהר, המוניטור היה תקין, לחצה יפה וילדה בת חמודה - 3750 ג'. עשיתי אפיזיוטומי. אבתיסאם אמרה שהוא אפיזיוטומי מאוד אלגנטי. הרופאה אמרה שהוא קצת קרוב מדי לרקטום. אני רציתי להגיד שהוא היה מיותר, אבל אותי לא שאלו.
בכל אופן - צריך להשתפר בכיוון החיתוך. בסוף אני אהיה ממש מומחית לאפיזיוטומיות, וגם זו מיומנות חשובה. והאמת, שעד כה עשיתי אולי 4-5, כך שיש לי מה ללמוד.

הלידה השלישית היתה הנחמדה מכולן - אשה חביבה, בלידה שישית, הגיעה עם 4.5 ס"מ פתיחה ותוך שעה ילדה. לצערי, בזמן שעשיתי פיפי, אבתיסאם דחפה לה פטידין (פק"ל אצלנו), כי אם לא זו היתה יכולה להיות ממש לידה עם התערבות מינימלית - אף אחד לא נכנס לחדר והיא באמת לא היתה צריכה מיילדת כדי ללדת. התינוק פשוט החליק לו, פצפון שכזה - 2705 גרם.

אני משתפרת גם בהכנסת עירויים, ולא רק לוריד שבשקע המרפק (שם זה לא חוכמה..) אלא גם לורידי גב כף היד והאמה..
למדתי היום גם איך לרשום כל דבר (כל דבר ב- 5 מקומות לפחות כמובן, יחי הבירוקרטיה).

אני מרגישה די מנותקת רגשית מן הלידו הללו. הלידות אצלנו נתפשות כמשהו מאוד טכני - תינוק בפנים-תינוק בחוץ. לכולם זה כנראה נראה מוזר שהאשה אולי רוצה לראות את התינוק שחיכתה לו במשך 9 חודשים, אחרת, למה הם ישר לוקחים אותו, בלי שהספיקה לחבק אותו ולהסתכל לו בעיניים? והאמת - גם לרוב הנשים זה כנאה נראה מוזר, כי רובן לא רוצות לראות את התינוק וכששואלים אותן הן אומרות - קחו אותו. ככה זה כשלוקחים פטידין, ברוב המקרים.

אבל יש כאן בהחלט מקום לשינויים קטנים, במיוחד במשמרות לילה וערב, כאשר אין גדוד של יועצים שמציץ מאחורי כתפי המיילדת, או גרוע מכך - קופץ על בטנה של האישה ודוחף לה ידיים לנרתיק.

ומחר - יש לי עוד משמרת ערב, בחדר לידה או אולי בכל זאת בקבלה... אז כדאי כבר ללכת לישון. לילה טוב.

טל! - איזה כיף לך! ותודה
עלי מרווה - תודה רבה
איזה כיף לגלות שתי תגובות כל כך מהירות
לילה טוב (עכשיו באמת)

טוב לשמוע אותך שוב.
'תגעגעתי.
אוהבת איך בכל לידה את מוסיפה את הנגיעה שלך, שהופכת את הטכני לקצת יותר אנושי... במגבלות של מיילדת טירונית.

שמחה לראות שפתחת בלוג חדש.
התיאורים שלך של בית-היולדות בו את עובדת עושים לי צמרמורת. אם מישהו יכול להם - זו בהחלט את.
.

אני שמחה שחזרת. תמיד קראתי אותך בשקיקה ואמשיך בזאת.
אני בטוחה שתצליחי לשמור על מי שאת גם במקום בו את נמצאת עכשיו.

מזל טוב ותתתחדשי על הבלוג.
עצוב לקרוא את מה שכתבת. אני מרגישה שזה ממש ברמה של הפרת זכויות אדם. אי אפשר להתלונן או לעשות משהו? (אני לא מתכוונת שאת.)

תתחדשי ותודה לך על ה בלוג החדש
כל כך חיכיתי לו .
אני מבינה שהולך להיות לא קל,אנחנו שומעות אותך,זה בהחלט המקום לספר ולפרוק
ולקבל עזרה בחבישת פצעי לאחר היתקלויות עם המערכת הקשה

מזל טוב! @} גמני חיכיתי לבלוג הזה בכליון עיניים.
עצוב מה שאת מספרת...
אנחנו שומעות אותך,זה בהחלט המקום לספר ולפרוק
מאחלת לך הרבה רגעי סיפוק קטנים וגדולים ומודה לך שאת משתפת.

אולי יש לי פרוטקציה בפוריה
זה באמת מענין אותך?
קשה לי לקרוא את התיאורים הטכניים של הלידות.
מאחלת לך את כל הטוב שאפשר (אם אפשר למצוא שם)

דנה בשעה טובה ובהצלחה.
אני יודעת,מכיוונים אחרים,כמה זה קשה להיות אחר מול הזרם. להיות עדינה יותר.ובעלת אמונה חזקה בדרכך בזמן שאת מוקפת באילו שמערערים עלייך וצוחקים עלייך.
היי חזקה! הזמן שלך שם רק יחזק אותך באמונתך.

דנה, מזל טוב גדול לך!
שמלידה ללידה יגדלו החופש והעוצמות שהיולדות תעבורנה תחת ידייך !

מזל טוב @}

_אני שמחה שחזרת. תמיד קראתי אותך בשקיקה ואמשיך בזאת.
אני בטוחה שתצליחי לשמור על מי שאת גם במקום בו את נמצאת עכשיו._

תתחדשי על הבלוג

@}תתחדשי על הבלוג@}

גמני חיכיתי לבלוג הזה בכליון עיניים.
בהצלחה @}

מחכה לספר שתוציאי בסוף.

חיכיתי ןשמחה לבלוג החדש ומרתק כתמיד,שתפי וכמובן שתשארי תמיד את.

כיף שחזרת. מאחלת לך הרבה עוצמה, כוח ואמונה בדרך שלך.
למען הנשים בכלל והיולדות בפרט.

מזל טוב!
ותתחדשי על הבלוג. @}

מצטרפת לדברים של טרה:
עצוב לקרוא את מה שכתבת. אני מרגישה שזה ממש ברמה של הפרת זכויות אדם. אי אפשר להתלונן או לעשות משהו? (אני לא מתכוונת שאת.)

איזה כייף שחזרת לכתוב.
אני קוראת ודומעת (טוב אני בהריון...) למה למה למה הדברים כ"כ מעוותים?
אין לי ספק שתגיעי למקום שלך בהמשך הדרך.

איזה כייף שחזרת לכתוב.

מצד אחד מאד משמח לחשוב שדווקא את עם הגישה המדהימה שלך תהיי בבי"ח מטורף כזה, ותוכלי לעזור לנשים שם עם החמלה והאנושיות שלך,
מצד שני - מרגיש שמגיע לך מקום יותר טבעי וזורם.

לפני יומיים ליוויתי את הלידה הראשונה שלי במסגרת הסטאז' כדולה.
זו פעם ראשונה שראיתי לידה בבי"ח (התמזל מזלי ללדת בבית), ויחסית לתיאורים שקראתי בבלוג
הקודם שלך ומעוד מקורות - היה צוות ממש נעים (בלניאדו). התחלפו שלוש משמרות של מיילדות
ובכל אחת היתה לפחות אחת מקסימה.
אז אולי שווה לך גם לבדוק את האופציה הזו?
<אין לי מושג איפה בדיוק את גרה, אבל אולי כדאי להדרים???) @}

תודה רבה לכולכן!

חזרתי ממשמרת ערב, אולי הכי קשה ועמוסה שהייתי בה אי פעם. בגלל העומס לא עבדתי כמיילדת אלא כאחות. טיפלתי ב- 7 נשים אחרי ניתוח (קיסרי), בעוד כמה נשים עם ירידת מים, שלב לטנטי, מיעוט / ריבוי מי שפיר וכו', היה לנו ניתוח קיסרי דחוף בגלל היפרדות שליה מלאה (התינוקת בסדר), 2 גרידות דחופות בגלל הפלות לא שלמות ודימומים חזקים, ועוד אישה עם רעלת הריון קשה שבזמן הלחיצות בלידה החלה לדמם מן האוזן ועקב החשש לאירוע מוחי וכל מיני תסריטים נוראיים שאפשר לחשוב עליהם, יילדנו אותנו דחוף בואקום (התינוק בסדר וגם האישה). חוץ מזה היו עוד 2 לידות ועוד כמה קבלות של נשים בהריון עם כאבי בטן או צד. כל זה עם צוות של 4 בסה"כ. בחיים לא רצתי כך מצד אחד של המחלקה לצד השני - נושאת עימי שקיות עירוי / מגבת/ חלוק / זריקה נגד כאבים / טופס להחתים מהר את האישה על הסכמה לניתוח/ מגשי אוכל / כוס מים ועוד ועוד.

בנוסף, לכל אישה היו בין 5-10 בני משפחה שהתגודדו ליד הדלת וכל הזמן רצו לדעת - "מתי היא תלד?". אחד מהם היה שיכור לגמרי ומסתבר שהוא כמעט הכניס לי מכות. למזלי לא הייתי מודעת לזה ולכן לא נבהלתי - רק אח"כ הסבירו לי...

כל כך מפחידות אותי המשמרות הללו - הלחץ מגיע לדרגות שלא יאומנו, ובכל רגע נתון יש לך עוד 5-6 דברים שצריך לעשות ועוד 2-3 הסחות דעת. נגיד - צריך לרשום שנתתי לאישה נגד כאבים (חשוב מאוד!, זה בקטגוריה של "סמים מסוכנים" והרישום קפדני!), ובו בזמן אישה אחרת אחרי ניתוח מבקשת משהו נגד כאבים, בדרך לתחנת האחיות בעל אחד מבקש לשאול משהו לגבי אישתו, בעל אחר מבקש מגבת לאישתו, לפתע הפעמון מצלצל בחדר לידה ו- 2 הטלפונים במקביל. פתאום מגיעה אישה נוספת לקבלה ובוכה שהתחיל לה פתאום כאב ראש נוראי (רק שלא תהיה לה אקלמפסיה!), והבעל של ההיא עם המגבת שואל מה עם המגבת. רגע! מה עם הרישום של התרופה?
וכך זה ממשיך וממשיך, ובתוך כל הבלאגן הזה אני מפחדת מאוד לעשות טעות - לתת תרופה לא נכונה למישהי, לשכוח לרשום משהו חשוב (ואגב, גם על דברים לא חשובים אנחנו חוטפים אח"כ על הראש למה שכחנו לרשום..) וכו'. אלו טעויות שיכולות לעלות בחיי אדם, או, במקרה הטוב - רק ברישיון שלי כאחות או מיילדת.

בארה"ב למשל, המכסה היא 3 מטופלים לאחות ואם זה מעל זה (נגיד 4 או 5) אז זה נרשם, למקרה שהיא תעשה טעות ואז לא יוכלו לתבוע אותה כי היא עבדה מעל למכסה המותרת. שלא לדבר על זה ששם אחיות לא נותנות תרופות כמעט (הרוקחים נותנים), לא מודדות לחץ דם וחום, ובטח ובטח שלא מסדרות מיטות או מגישות אוכל. הן בעיקר מדריכות ומסבירות, שזו בעצם העבודה הכי חשובה שאפשר לעשות. הן מנהלות את הטיפול ומוודאות שכל מה שצריך להיעשות נעשה, הן מחזיקות את התמונה הגדולה לגבי מצבו, ובטח שלא רצות כמו פורפירות. אני הרגשתי היום כמו מישהו שמנסה לעשות ג'גלינג עם 12 כדורים וכל הזמן רודף אחריהם.

אבל אנחנו כאן ולא בארה"ב, וגם להם יש את הבעיות שלהם, כמו למשל - שאמנם יש מלא כוח אדם, אבל לרוב האנשים אין כסף לשלם בשביל זה והם נתקעים בבתי חולים ציבוריים ולא ממש טובים. לכל מערכת יש החסרונות והיתרונות שלה, אבל בכל זאת - אני מרגישה שלעבוד כמו שעבדנו היום היה מעבר לקו האדום.

מחר יש לי משמרת לילה ואני מקווה שיהיה שקט יותר ושיהיו לידות נורמליות, בלי היפרדויות שליה ובלי מצבי חירום...

אליה דור כהן - אני גרה במעלה צביה ולא מתכננת לעזוב. לניאדו אגב, אינו אופציה מועדפת מבחינתי. גם מבחינת מרחק (כשעה ושלושת רבעי שעה נסיעה לכל כיוון) אבל גם מבחינת הגישה. עשיתי שם התנסות של חודש וממש לא אהבתי. בכל אופן תודה על הרעיון.

ואגב, העומס הזה, אופייני לכל בתי החולים בארץ, שעובדים בתקנים מינימליים ביותר. כשמדברים על "הקפאת תקנים" במערכת הבריאות - זו התוצאה. זה לא משהו שייחודי דווקא למקום שאני עובדת בו.

ונשים לא מפחדות ולוקחות את הסיכון ללדת בבתי החולים? מורידה בפניהן את הכובע.

בהצלחה דנה מקווה שתמצאי דרך לצאת מהמסגרות האלו, שלדעתי מסוכנות לעתידך המקצועי...

_אני שמחה שחזרת. תמיד קראתי אותך בשקיקה ואמשיך בזאת.
אני בטוחה שתצליחי לשמור על מי שאת גם במקום בו את נמצאת עכשיו._ @}

תתחדשי

דנה את נהדרת.

איזה כיף שחזרת לכתוב! התגעגתי - גם לבלוג ולחוויות, וגם לכתיבה וההתבוננות המקסימה שלך, גם כשהתיאורים קשים (ובינינו? הם נשמעים נוראיים במיוחד...)
אני מתרגשת איתך על ההתחלה החדשה, על ההמשך של הדבר הנפלא הזה שאת עושה.
חיבוק גדול

חיבוק גם ממני. קוראת אותך כמו תמיד.

גם אני התגעגעתי!
בהצלחה ותודה לך מאוד|L|{@

דנה תתקשרי אלי!

דנה, למה לא אהבת את הגישה של לניאדו? הרי זה בית החולים היחיד שבו מייד לאחר קיסרי מכניסים את האמא יחד עם התינוק לחדר לידה לשעתיים (בשביל ה BONDING) כשבשאר המקומות לא ממש חושבים על זה ויש שם את המרכז ללידה טבעית. אני יודעת שלא כל הצוות שם דוגל בלידה טבעית אבל יש הרבה שכן... בכל מקרה תתחדשי על הבלוג החדש ומקווה שתמצאי סביבה תומכת יותר ולא המקום (שנשמע נורא) הזה בו את עובדת כרגע.

מתברר ששלוש הלידות שקיבלתי היו לידות קודם זמנן - מנהל הסיעוד חושב שאנחנו עדיין לא בשלות מספיק, וכעת אני צריכה לשלם עוד 120 ש"ח, להצהיר שאין לי מחלה מסוכנת (סליחה - מסכנת), ולהגיש בקשה להוצאת רישיון מיילדות. ועד אז - אסור לי ליילד - זה נחשב לעבירה פלילית. טוב, לשבת בכלא או לבצע עבודות שירות אף פעם לא היו משאת נפשי, אז פשוט אצטרך לחכות עוד קצת...

למה לא אהבתי את הגישה של לניאדו? - כל הנשים שם כמעט מקבלות אפידורל, מיילדת נכנסת פעם בשעה, בודקת פתיחה ויוצאת, בכל חדר יש אמנם פינת טיפול בתינוק כדי שלא להפריד ביניהם יותר מידי - אבל התינוק שוכב בפינה והאמא במיטה, מיילדות שלט ממש מעודדות לידה טבעית... ועוד ועוד.
אבל - יש לציין כי אני התנסיתי שם לפני כשלוש שנים - אולי דברים השתנו. כמו כן - בכל מקום יש מיילדות ורופאים מקסימים וכאלו שפחות מקסימים. אני מניחה שזה כך גם שם, ואולי פשוט יצא לי לפגוש בפחות מקסימים. לא מכירה בכלל את המרכז ללידה טבעית כך שלא יכולה להגיד עליו שום דבר, מטוב ועד רע. בקיצור - לא מקום ששווה לנסוע בשבילו שעה וחצי לכל כיוון...

נחכה כאן בסבלנות עד שיגיע רישיון המיילדות.
רגע, אבל מה היה עד עכשיו? הרי לא התחלת ליילד בלי שום רישיון, נכון? מה פיספסתי???

העברתי לדף הבית שלך

דנה יקרה, כמה טוב לקרוא אותך שוב - הפעם כמיילדת לגמרי.

כל כך הרבה קושי עולה במילים....

נראה שכל שינוי אמיתי חייב להיוולד לאחר חבלי לידה.
אמהות לרעיונות ודרכים, כמו לבני אדם, מתחילה בתהליך פנימי של הריון, ואחר כך בלידה, שבדרך כלל גם כואבת.
עצם העובדה שאת שם, ושיש עוד מיילדות ואנשים כאלה - שרואים את הדרך הנכונה ומכוונים אליה, נותנת תקווה שהשינוי אכן מגיע.
אין לי מה לאמר חוץ מלהודות לך שאת מוכנה לעמוד בקשיים הללו כדי לאפשר לשינוי לבוא, בלעדייך ובלעדי אנשים כמוך כנראה שהתקווה היתה אובדת לגמרי!

אוהבת מאד

דנה, גם אני בקוראות, באוהבות, בתומכות.

הי דנה,
משמח לראות שנולדה מיילדת ועוד איזה מיילדת... אז קודם כל מזל טוב, חיזקי ואימצי, המשיכי להאמין בדרכך וכפי שנאמר על יד נוה מדבר "בלעדייך ובלעדי אנשים כמוך כנראה שהתקווה היתה אובדת לגמרי" - מסכימה עם כל מילה.
אם את מגיעה לביקור אצל בת דודתך, את מוזמנת.
שיהיה לך חג נפלא.

כמה טוב לקרוא אותך שוב
תתחדשי!

קפצתי לברך, להסיר את ניר העטיפה הכסוף מעל הבלוג החדש, באופן רשמי.
אני מציידת אותך בחיבוק עז וחם, חיוך גדול, ונעליים נוחות.

המון אהבה,

ממני.

מברכת על הבלוג. לא בטוחה שאעמוד בזה, כל כך קשים לי התיאורים האלה, כל כך עצובים. אם החיים של רובנו התחילו ככה, לא פלא שהאנושות נראית ומתנהגת כפי שהיא כיום.

מזל טוב על הבלוג החדש! אני קוראת בעניין, כרגיל.

התרשמתי מהתיאור שלך את מקום העבודה שלך. אני מרשה לעצמי להזכיר לך (נדמה לי שכבר כתבתי את זה פעם) שבמקום כזה חשוב עוד יותר שתיצרי לך איזושהי פינה פיזית שתומכת בך ובדרכך. אפילו משהו פיצי. אם זה קישוט קטן, מובייל, ספירלה (ספירלה איכשהו "עושה את זה", לטעמי, בלי לנקר עיניים) או תמונה של מישהי שמעניקה לך השראה וחיזוק ועידוד.
כי מגיע לך.

חג שמח

השבוע שוב ביקר ידידי המוות בחדר הלידה. באמצע משמרת בוקר, הגיעו לחדר הקבלה זוג - הגבר נראה קצר רוח וחסר מנוחה והאשה חרדה ומתוחה. מתברר שמזה 5 ימים היא לא הרגישה תנועות, ולבסוף הלכה לטיפת חלב והם הפנו אותה למיון. הדחף הראשוני הוא לשאול אותה - "למה (לעזאזל) באת רק עכשיו?". אבל ידעתי שאם אכן יתגשם הגרוע מכל, אני לא רוצה למזוג עוד אשמה לכוס המלאה בוודאי. חוץ מזה, מה אני הייתי עושה במקומה? אני יכולה להבין את הפחד מפני הידיעה ואת הרצון והצורך לדחות עוד קצת את הידיעה שממנה אין חזרה. למשוך עוד קצת את התקווה.

הכנסתי את האישה, שהתברר שהיא בשבוע 26, וניסיתי למצוא דופק בעזרת המוניטור. (ונזכרתי במילותיה של מורתינו מקורס המיילדות שאמרה, בפעם המי יודע כמה - "כשאישה נכנסת לחדר לידה, דבר ראשון - דופק עוברי".). אז חיפשתי דופק, ובתחילה שמענו דופק - 163, 124, 140, 89, (פעימות לדקה). האישה פרצה אז בבכי של הקלה ואמרה לי שחשבה שהתינוק מת. אני עוד לא הייתי בטוחה. המשכתי לחפש דופק רציף ולא סתם פעימה פה ושם. המוניטור העוברי, כידוע לכם, הוא לא ממש שיא הדיוק. בסוף קראתי לרופא. הגיע ד"ר ק', חיפש ולא מצא דופק ואז קרא לד"ר ש' והראה לו את תמונת האולטרא סאונד.
עכשיו ד"ר ש' היה צריך לספר לאישה מה קורה. שמעתי הרבה סיפורים נוראיים על הדרכים בהם רופאים מספרים לנשים (וגם ראיתי כמה מקרים בעצמי..), ודי חששתי מאיך הרופא הזה יבחר לספר לאישה. הוא בחר בדרך הדרגתית ומאוד תמוהה:
ד"ר ש': תשמעי, א' יש בעיה עם העובר שלך. אנחנו חושבים שהוא לא כל כך בסדר.
אשה: מה זאת אומרת?
ד"ר ש': הוא לא מרגיש כל כך טוב.
אשה: מה זאת אומרת?
ד"ר ש': יש לו בעיה עם הנשימה. הוא לא נושם כל כך טוב. הוא בעצם לא נושם בכלל. ויש לו גם בעיה עם הלב. בעצם, אין לו דופק. ובעצם, אפשר להגיד שהוא לא חי.

לא יודעת. מה אתן חושבות על הדרך הזו? מצד אחד זה טוב לספר בשורה רעה באופן הדרגתי ובהחלט טוב שהוא אמר לה שהעובר "לא חי" ולא רק ש "אין לו דופק" או משהו כזה. אבל כל המסלול של "לא מרגיש טוב" ועד "לא חי" פשוט מוזר ותמוה בעיני. כמעט מגוחך. יותר מתאים בעיני לומר משהו כמו - "יש לי בשורה לא טובה לספר לך "... ומשם להמשיך.

האישה בכתה מאוד אחרי שהיא הבינה, ולזכות הרופאים יאמר שהם הניחו לה בשלב זה ונתנו לה כמה זמן שהיא רצתה להבין את מה שקרה. כשהגיע הבעל והוא שמע את הבשורה, הוא הגיב בדרך הכי גברית שיכולה להיות כנראה - הוא נמלא עוז ועזוז ושאל "טוב. אז מה עושים? איך אני יכול לעזור? איך גומרים עם זה הכי מהר שאפשר? מה אתם הולכים לעשות לה עכשיו? מי יטפל בה? האם את מוכנה לדאוג באופן אישי שיטפלו בה הכי טוב והכי מהר שאפשר?" וכו' וכו'. חייב לעשות משהו עם החוסר אונים הנוראי הזה. חייב להפנות את הכאב לעשייה, לפעולה. "אני רוצה שהיא תלד ונוכל חזור להביתה ולהיות אחרי זה". דיברתי איתו קצת וניסיתי לתת מקום להבנה שגם אחרי שהיא תלד הם בשום פנים ואופן לא יהיו "אחרי זה" אלא אולי רק בתחילת הדרך של ההתמודדות, ושזה בסדר - להתאבל, לכאוב, ולא ישר להמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום.

אחר כך קיבלנו אותה לאשפוז, עם כל הבירוקרטיה הנלווית, שכל כך נראית מיותרת בשלב זה (לשאול אותה כל מיני שאלות, לקחת בדיקות דם ולהחתים על טפסים..). חבל שאי אפשר בלי. ליוויתי אותה לחדר ובדרך התחבקנו (במשך כל הזמן הזה היא בכתה).

ועכשיו מה? - צריך להתחיל לידה איכשהו. משום מה,בשבועיים האחרונים היו לנו יותר מידי מקרים של IUFD - מוות תוך רחמי של העובר, וכל הנשים הללו עברו כמה ימים מורטי עצבים שבהם ניסו להפעיל לידה בכל מיני דרכים שונות ומשונות. בד"כ זה לוקח 2-4 ימים עד שמצליחים וזה זמן מאוד קשה לאישה וגם למשפחה. במיוחד לבעל, שמרגיש , כמו שכבר אמרתי, חסר אונים כל כך אל מול העובדות והמציאות שהוא לא יכול לשנות, לא יכול להציל.

לאישה הזו היה קצת יותר מזל, וכשבאתי למחרת למשמרת ערב היא כבר היתה אחרי הלידה. נולדה לה תינוקת שסבלה ממספר מומים (שש אצבעות למשל), וכנראה שזו היתה הסיבה למותה. בני הזוג סירבו לנתיחה שלאחר המוות והעדיפו לקבור אותה. אגב, זהו מנהג שאני מאוד מכבדת בחברה הערבית - הם קוברים עוברים ואפילו קטנים מאוד, בניגוד ליהודים שלרוב לא לוקחים את העובר המת עימם.

הלכתי לדבר איתה קצת והיתה לנו שיחה מאוד טובה. היא היתה מאוד פתוחה וסיפרה לי איך היא הרגישה אתמול לפני שהגיעה לבית החולים, ואיך הרגישה בזמן שהבינה שהתינוקת מתה, ועל כך שבזמן הלידה היא עוד קיוותה שזו טעות ושאולי התינוקת תיוולד חיה בכל זאת. היא סיפרה על עצמה, על כמה שהיתה לה לידה קשה בלידה הראשונה ושלמרות זאת היא לא פחדה מן ההריון הזה. היא מאוד רצתה בת ושמחה שהיא עומדת ללדת תינוקת. היא סיפרה על המשפחה - מתברר שלגיסתה קרה בדיוק אותו דבר לפני שבועיים ושלבת דודתה נולד בן שנפטר לפני שבוע בגיל חודשיים. "אלוהים לוקח אליו את אלו שהוא הכי אוהב" אמרה.

דיברנו על כך שלמרות ש"עדיף שזה קרה" (לעומת האפשרות של לידת תינוקת עם מומים קשים) וש"הכל מן אללה" וש"אין מה לעשות" וש"אינשאללה בקרוב תיכנסי להריון שוב ותלדי תינוקת בריאה" - עדיין זה כואב וזה בסדר שזה כואב. וסיפרתי לה גם על כך שלא מדברים על זה, אבל בעצם כמעט כל אישה עוברת לפחות הפלה אחת בחיים, ולא מעט נשים חוות הפלות מאוחרות או לידות של תינוקות מתים , אב שלא הרבה מדברים על זה, כך שזה כאילו לא קיים. זה חלק מן החיים, סיכמנו, אבל בכל זאת - זה כואב.

יותר מאוחר, הגיעה המשפחה לביקור והם באו לקרוא לי, לכבד אותי בשוקולד ולהראות לי את הבן שלהם. בן 10 חודשים, שמנמן, חמוד כזה, עם לחיים עגולות ועינים גדולות.

זה היה מיוחד, להיכנס כך לתוך חייה של משפחה אחת, ולו רק ליממה אחת, אבל איזו יממה! לדעת שהיא היתה משמעותית בשבילי ושאני הייתי משמעותית בשבילה, ושגם אם הקשר לא ימשיך בשום צורה נראית לעין, איפשהו בעולם זה נרשם, זה קיים.

הו כולי עצב! חוויה נוראית לכל המשתתפים.
מאוד נגעה לי דרך התאור שלך את הדברים.
יש משהו כל כך מקבל ונותן מקום לכל איש ודרך צערו, בראיה שלך את הדברים.
תודה לך, ואמן האישה תשתקם ותהרה כפי רצונה במהרה ותלד תינוקי בריא-ה.

דנה, סוףס סוף מצאתי זמן להיכנס לבלוג שלך, אחרי הרבה זמן.
איזה חוויות. ואוו.
ואת, מקסימה כתמיד, גם ברגעים הכי קשים. @}

עצוב

את מקסימה.

ולגבי אותה אם, אני תוהה אם יש קשר בין כל כך הרבה מקרים מסביבה לבין מפגע סביבתי, או שלא כולם חיים קרוב?
(יכול להיות שיש זיהום רדיואקטיבי או דומה בסביבתם? יכול להיות נישואי קרובים, שאז חשוב ייעוץ גנטי?)

וסיפרתי לה גם על כך שלא מדברים על זה, אבל בעצם כמעט כל אישה עוברת לפחות הפלה אחת בחיים, ולא מעט נשים חוות הפלות מאוחרות או לידות של תינוקות מתים
זה מסוג הדברים שכל אחת מגלה כשזה קורה לה.

ולגבי אותה אם, אני תוהה אם יש קשר בין כל כך הרבה מקרים מסביבה לבין מפגע סביבתי,
גם לי עברה המחשבה הזאת בראש.

ולגבי אותה אם, אני תוהה אם יש קשר בין כל כך הרבה מקרים מסביבה לבין מפגע סביבתי, או שלא כולם חיים קרוב?
(יכול להיות שיש זיהום רדיואקטיבי או דומה בסביבתם? יכול להיות נישואי קרובים, שאז חשוב ייעוץ גנטי?)

מדובר בנשים מכפרים שונים, אם כי באותו האזור. אני לא חושבת שיש קשר בין המקרים. במקרה הזה למשל היה קשר די ברור לתסמונת שכוללת מספר מומים. במקרים אחרים שהיו לא היתה סיבה נראית לעין (כל המשפחות סירבו לנתיחה, וגם בנתיחה לרוב לא מגלים את הסיבה).
מה שכן, הרבה פעמים רואים תופעה מסוימת שחוזרת על עצמה בפרק זמן מסויים. קוראים לזה "חוק הסריות" וזה ממש עובד. אם למשל היתה אישה שדיממה אחרי לידה, כל הצוות יהיה מאוד דרוך בלידה הבאה, כי מניסיון - יש לדברים נטיה לקרות שוב. אם קרו שני מקרים דומים באותה המשמרת - אין בכלל ספק שיקרה השלישי. ולא תאמינו, אבל אפילו הרופאים מאמינים בזה ונערכים בהתאם. ולא, אני לא חושבת שבגלל ההערכות זה קורה, כי מדובר בד"כ במקרים שאינם תלויים זה בזה או שאינם תלוים בטיפול, כמו למשל - 3 נשים שמגיעות למיון אחת אחרי השניה עם ירידת מים, או 3 נשים עם צירים מוקדמים, או שלוש נשים עם עובר מת בבטנן.
הרבה פעמים תהיתי בעניין הזה - האם יש קשר גורמים חיצוניים? לפעמים כן, למשל - ביום חם מגיעות כמה נשים עם התייבשות, או אחרי צום יום כיפור מגיעות כמה נשים עם צירים מוקדמים (בגלל שלא שתו). האם גם אירועים שקורים במדינה יכולים להשפיע על מצב הרוח ולכן גם על המצב? האם מצב הירח משפיע? האם נשים שנכנסות להריון בעונה מסויימת הן נשים עם תכונות נוספות משותפות שלכן נוטות גם לסבול מאותן הבעיות?
לא יודעת. לרוב זה נשאר בגדר תעלומה, אבל זו בהחלט תופעה קיימת.

תופעה נוספת שכל האחיות והרופאים מוכנים להישבע ביקר להם שהיא קיימת - אם אני מביאה ספר למשמרת, יש 99% סיכוי שלא אספיק אפילו להוציא אותו מהתיק שלי מרוב שיהיה עמוס. אם לעומת זאת לא אביא ספר, סביר מאוד שתהיה משמרת שקטה ומשעממת שבה אף אישה לא תגיע למיון...

אז כדאי להביא ספר, ולהשאיר אותו שם...

מה יקרה אם תביאי עתון?

עצוב. לדעתי, זה החלק הקשה ביותר (הבשורה הנוראה הזאת), מצד אחד - זה מזל שהרופאים עושים את זה (נו, תרשי לי לקבור את הראש בחול קצת..) ומצד שני, האם לא נשמע הגיוני יותר שהבשורה הזאת תגיע מתחום הסיעוד ולא מתחום הרפואה נטו (והנה, התחלתי לדבר כמו אחות:-)). לא יודעת, באיזה שהוא מקום, הייתי מצפה שאת הבשורה הקשה הזאת ישמיע לזוג מישהו שעיקר תשומת הלב שלו מופנית לרגשות ולתחושות הקשות.

את צודקת לגמרי רונ צ'ה. גם לדעתי רצוי שאת הבשורות הללו ימסרו אנשים שתשומת ליבם מופנית לרגשות ולתחושות ולא רק לעובדות. זה לא חייב להיות רופא או אחות, אלא מי מביניהם שמתאים לתפקיד ורוצה למלא אותו. הבעיה היא - שבהרבה מקומות אף אחד לא רוצה להיות השליח, כך שזה נופל רשמית על הרופאים, והם לא בהכרח עושים את זה טוב. שמעתי על מחלקה שבה יש צוות משולב - רופא ואחות מסוימת שיחד הולכים לדבר עם המשפחה במקרים של אבחנה של סרטן או של מוות של מטופל וכו'. זה עובד שם די טוב.

אני חושבת שחשוב שרופא יהיה חלק מן הצוות הזה, כי לרוב חשוב לאנשים לשמוע את העובדות מפיו של מישהו שהם רואים כבר-סמכא. הם רוצים לדעת בדיוק מה קרה ולמה, אם הטיפול היה נכון ואם אפשר היה להציל וכו'. ורופא (מה לעשות) נתפס בד"כ כמומחה יותר מאחות...

אגב, בבתי ספר לרופאה היום יש סדנא שמלמדת את הסטודנטים איך להעביר בשורות קשות למטופלים. חמותי בדיוק השתתפה בסדנא כזאת כשחקנית. היא היתה אמורה לקבל את הבשורה שיש לה סרטן קשה, מ- 10 סטוטנדטים שונים ואח"כ לתת להם משוב.. אני חושבת שזה מצוין שעושים כאלו סדנאות, כי המצב היום הוא די עגום. וזה כל כך חשוב - איך מבשרים, כל מילה חשובה, כל ניואנס אח"כ עשוי להיחרט ולהשפיע.

תופעה נוספת שכל האחיות והרופאים מוכנים להישבע ביקר להם שהיא קיימת - אם אני מביאה ספר למשמרת, יש 99% סיכוי שלא אספיק אפילו להוציא אותו מהתיק שלי מרוב שיהיה עמוס. אם לעומת זאת לא אביא ספר, סביר מאוד שתהיה משמרת שקטה ומשעממת שבה אף אישה לא תגיע למיון...

דנה, תוכלי להסביר מדוע חשוב כל כך שהשליה תצא בזמן קצוב ויש מקומות בהם לוחצים על הבטן ויש שמייד קיסרי? למה לא ניתן לחכות למשל שעתיים?

יקירתי,
קודם כל, אחד כזה -
ועוד אחד לפעם הבאה -
והיו לי עוד כל מיני חוכמות להגיד, אבל במקום זה החלטתי רק לחבק עוד קצת. בסידר?

שמעתי על מחלקה שבה יש צוות משולב - רופא ואחות מסוימת שיחד הולכים לדבר עם המשפחה במקרים של אבחנה של סרטן או של מוות של מטופל וכו'. זה עובד שם די טוב.
נשמע מצויין. איפה?

בבתי ספר לרופאה היום יש סדנא שמלמדת את הסטודנטים איך להעביר בשורות קשות למטופלים
בבתי ספר לסיעוד אין, וחבל. אני חושבת שכל עוד זה לא חלק מתוכנית הלימודים, הסיכויים שזה ייושם בפועל באופן רחב יותר הוא קטן. חבל.

רציתי לספר לך כמה אני אוהבת לקרוא את הבלוגים שלך וכמה הרבה אני לומדת. חזקי ואמצי בדרך שלך!!!
את עושה דברים בצורה נהדרת ואם יום אחד אני בטעות אכנס שוב לחדר לידה, אני מקווה לפגוש אותך שם! (אופציה טובה יותר - יום אחד תהיי מילדת בית )

פלונית אלמונית - לגבי זמן יציאת השליה - השליה צריכה לצאת מתישהו מן הרחם. עד שהיא לא יוצאת הרחם לא יכול להתכווץ. כיווץ הרחם הוא למעשה המנגנון שמונע דימום קטלני לאחר הלידה. ברוב המקרים עד שהשליה יוצאת אין דימום משום שהשליה עדיין מחוברת לדופן הרחם. לאחר שהיא נפרדת מדופן הרחם היא בד"כ יוצאת החוצה.
זהו תהליך טבעי שקורה לרוב תוך 5 דקות אך יכול לקחת גם הרבה יותר - בדיוק אתמול סיפרה לי חברתי שהיא מיילדת בית בלונדון, על לידת בית שבה השליה נפרדה רק לאחר 3 שעות. מאחר והאישה לא דיממה, לא היתה כל סיבה לנסות ולזרז את התהליך, לפחות לא בלידת בית. אם האישה היתה מדממת, זה היה עשוי להיות, כאמור, מצב מסכן חיים ואז היה צריך להתערב.

בבתי חולים, הפועלים לרוב בשיטת הסרט הנע, אין זמן לחכות שעה-שעתיים-שלוש עד שתצא השליה (ושוב, ברוב רובם של המקרים היא יוצאת מיד אחרי התינוק). צריך לפנות את החדר ליולדת הבאה. מלבד זאת, עד שהשליה יוצאת, האישה נמצאת בסיכון מסוים (כי כאמור, עלולה להתרחש היפרדות חלקית ודימום מסוכן) ולכן המיילדת חייבת להיות איתה כל הזמן ולא לעזוב אותה. מאחר והמיילדת לרוב מטפלת בעוד 2-3 נשים במקביל, זה לא אפשרי לחכות לעד.

לכל בי"ח יש את הפרוטוקול שלו מתי מתערבים. בחלק מבתי החולים מחכים חצי שעה, בחלק שעה, בחלק יותר, ובחלק פחות. אם האישה מדממת - לא מחכים בכלל, ובצדק.
ההתערבות כאשר השליה אינה נפרדת נקראת "רויזיו" וזה לא ניתוח קיסרי כפי שכתבת. בפעולה הזו הרופא מכניס, בהרדמה מלאה בד"כ (אם אין אפידורל), את היד שלו לרחם ומקלף את השליה מתוכו. אח"כ הוא בודק שלא נשארו חתיכות בפנים. לרוב הפעולה מלווה במתן חד פעמי או ל- 24 שעות של אנטיביוטיקה כדי למנוע זיהום של הרחם.
את הפעולה הזו מבצעים גם אם השליה יצאה אבל יש חשד שחלק ממנה נשאר בפנים.

הלחיצה על הבטן היא פעולה שנויה במחלוקת. הגישה הטבעית אומרת שאין צורך ללחוץ על הבטן לאחר יציאת התינוק, אלא לתת לשליה להיפרד ולצאת מעצמה. לחיצה על הבטן אכן מזרזת את ההיפרדות, אבל יש בזה סיכונים - זה יכול לגרום רק לחלק מן השליה להיפרד, זה יכול לגרום להתכווצות לא מתואמת של הרחם, זה יכול, בשילוב עם משיכה בחבל הטבור, לגרום להיפוך רחם (יציאת הרחם החוצה מן הנרתיק) שזה מצב שמסכן חיים וגם עלול לגרום לאיבוד הרחם. חוץ מזה זה כואב לאישה (מאוד).

ישנן דרכים טבעיות יותר לזרז את יציאת השליה, כגון - הנחת התינוק על האם, יצירת סביבה שקטה עם תאורה נמוכה, שתאפשר יצירת קשר עין בין האם לתינוק, הנקה, חימום החדר והאישה, ושינוי תנוחה במקרים מסויימים (שכיבה על הצד למשל).

מקווה שההסבר אינו ארוך מידי - חשבתי שאענה בשי משפטים אבל מתברר שכדי לענות צריך תשובה מלאה...

אלודיאה -

רונ צ'ה - מחלקת נשים (גניקולוגיה) בצפת.
באמת חבל שאין סדנאות כאלו בבי"ס לסיעוד. לנו היו מספר סדנאות שקשורות לתקשורת וכו', אבל אני לא מרגישה שהן הוסיפו משהו. הבעיה בעיני היא בסיסית הרבה יותר - כדי לעשות את זה טוב, צריך לא לפחד מן החיים ומן המוות (ושוב אנו חוזרות לנושא האהוב עלינו...). לדעתי, מי שהולך להיות רופא או אחות, צריך שתהיה בו את האהבה הזו לאנשים ואת היכולת להכיל אותם, את הכאבים שלהם ואת הפחדים שלהם. אי אפשר לבשר בשורה קשה, אם כל מה שאתה רוצה זה לא להיות שם בכלל, אם אתה מפחד להסתכל בעיניים לאדם שמולך. זה פשוט לא עובד. ואם אתה לא מפחד, אז אתה לא באמת צריך סדנא שתשים לך בפה את המילים הנכונות. אתה כבר תדע.

אמא נוסעת - תודה רבה!
האם את מתכוונת שהטעות תהיה בכניסה לחדר לידה או בכניסה להריון?

קוראת אותך בהנאה רבה. @}

צריך לא לפחד וזה בדיוק מה שמפתיע אותי. איך לא מלמדים את מי שהולך להעביר את ימין בין חולים, איך להתמודד עם המוות? את יודעת מה, מילא אני, שמגיעה לתחום בגילי ה"קשיש" (28) אחרי שכבר ראיתי משהו בחיי, ולצערי גם קברתי חברים ואהובים, אני מנסה להבין איך מרגישה מישהי שמגיעה ללימודים בגיל 20....

איך להתמודד עם המוות - אז זהו, שאת לא אמורה "להתמודד" איתו. את אמורה לקבל אותו, או לפחות, לא לפחד ממנו.
אנחנו (כל מי שמאוגד תחת הנחש המתפתל...) מסתכלים על מוות בתור טעות, בעיה, משהו שאם היינו עושים א' ולא ב' אז הא היה נמנע. כמה פעמים ראית מישהו בפנימית, GOMER כזה, ונתת לו אנטיביוטיקה או אפילו נוזלים, אפילו שידעת עמוק עמוק בפנים שזה ממש כבר לא משנה? אנחנו כל כך רגילים להחליף את אלוהים בזמן שהוא בהפסקת קפה, ואנחנו שוכחים שהוא חוזר משם לפעמים.
הפחד מהמוות הוא גם פחד מאיבוד השליטה - אנחנו לומדים שאם ניתן תרופה מסוימת, תווצר תגובה אחרת וכך הלאה במעלה הסולם הביוכימי. המוות מפקיע מאיתנו את השליטה. את לא יודעת מתי הוא יגיע או איך הוא יגיע. ובטח שאין לך תרופה נגד זה....
הבעיה הגדולה היא כמובן, כאשר אנחנו מפקיעים מהמטופלים שלנו את השליטה. אנחנו משליכים עליהם את הפחדים והציפיות שלנו במקום לתת מקום למה שהם מרגישים.

ולגבי הסדנאות - בתור בוגרת שלוש סדנאות של "מתן בשורה קשה" (שתיים בלימודים ואחת בסטאז') - זה מקל קצת, אבל לא נותן לך את המילים הנכונות כאשר את צריכה לספר לבן יחיד שאמא שלו מתה בשלוש בבוקר (ההחיאה האחרונה שלי...)

אני רוצה לחבר את מה שכתבו דנה ה ו אלודאה בלבן... לא שמישהו במשרד הבריאות קורא את ההמלצות שלי, אבל נגיד.
אולי רצוי שתהיה סדנא כזאת בכל מוסד רפואי, שמיועדת לכל אנשי הצוות הרפואי, פעמיים בשנה או משהו כזה (כלומר שכל אחד ישתתף רק פעם בשנה... לא יודעת). כי ברור שיש המון רגשות ומחשבות ופחדים שצריך להתמודד איתם במהלך עבודה כזאת, יומיומית כמעט. וברור שאי אפשר לעבד במהלך הלימודים רגשות שיעלו במהלך שנות העבודה, וגם חשוב להתמודד עם הדברים כל פעם מהשלב שבו אתה נמצא בחיים - מתבגרים, מאבדים אנשים קרובים, הופכים להורים, ההורים מזדקנים, מתנסים בחוויות שונות בתחנת הרכבת הזאת שאת, דנה, כתבת עליה בדף הבלוג הקודם - זאת שיש לה שני רציפים בלבד.... זוכרת? מוות ולידה...

דנה, כיף לקרוא אותך כל פעם מחדש, ההסבר שנתת על יציאת השלייה מאלף, אולי כדאי לפתוח בלוג: למידת מיילדות בהתכתבות ?
כל הכבוד על הסבלנות והנכונות, הלוואי וכל המיילדות היו כמוך....

את אמורה לקבל אותו אבל האם הקבלה היא לא סוף של תהליך התמודדות? אני לא מתכוונת להתמודדות במובן של "אני חייבת לנצח במאבק על החולה הזה", אלא במובן של לעמוד מול הסוגיה, להתמודד איתה בדרך שלי, ולקבל את עובדת המוות בסופו של דבר. לא יודעת, המחשבות שלי בנושא מאד מבולבלות, והתחושה שלי היא שגם המערכת הרפואית עצמה מתקשה להתמודד עם רעיון השחרור הזה. אם אני לא מתמודדת פנים אל פנים עם הפחד שלי מהמות, איך אני יכולה לקבל אותו בתור עובד קיימת? ולפעמים, אפילו בתור ברכה, בתור משהו חיובי, שיש בו שחרור עצום?

איך אני יכולה לקבל אותו בתור עובדה קיימת? ולפעמים אפילו בתור ברכה, בתור משהו חיובי, שיש בו שחרור עצום?
אני חושבת שזה לא תהליך שקורה ביום. זה קשור להמון דברים - איך גדלת ומה היתה תפיסת המוות במשפחתך, אמונותייך לגבי מה שקורה אחרי המוות, מקרים שפגשת, דרכי התמודדויות שונות שפגשת באנשים אחרים, ספרים שקראת....
אני מאוד ממליצה על הספר - המוות חשוב לחיים של אליזבת קובלר-רוס. ספר חיוני לקריאה (וגם מקסים ומרתק, קראתי אותו כבר 10 פעמים בערך).

חלק מהפחד מן המוות קשור באמת לתחושת הכישלון שלנו כצוות רפואי כמו שאלודיאה אומרת, וחלק מזה - הפחד ממותינו שלנו, שהופך להיות יותר מוחשי בכל פעם שאנו פוגשים באדון המוות.
אני לא מפחדת מן המוות. זה כל כך ברור לי שהאדם אינו הגוף שלו אלא משהו נעלה הרבה יותר שחי בתוך גוף שקיבל בהשאלה למשך כמה שנים. קראתי על זה והאמנתי בזה גם לפני שהייתי אחות
אבל התנסויותיי כאחות הפכו את האמונה התיאורטית למשהו מוחשי לחלוטין.
לראות אדם שגופו שבר כלי מוחלט, ולשמוע אותו מדבר כאיש צעיר וחיוני... לראות את החיים בעיניו של אדם, את הניצוץ הזה, שפתאום הוא נעלם והאדם "מת" - אבל הגוף עודנו שם, כאילו מישהו רק עזב את הבית. לשמוע חבר טוב שלי, גוסס, מספר על חוויותיו מן הצד השני, בו ביקר כמה פעמים לפני שמת, ומשם הגיעו לבקרו מספר פעמים, כדי שההתאקלמות בצד השני תהיה רכה..
אחד הדברים שהוא אמר היו: "אל תהיו עצובים. המקום שאליו אני הולך הוא הרבה יותר טוב והרבה יותר יפה מכאן". החוכמה שהגיעה אליו כשהיה על הסף בין שני העולמות, השלווה שאפפה אותו, והתחושה בחדר בו שכב בביתו - הימים המיוחדים ביותר בחיי עד כה.

אני גם לא מפחדת למות. הגוף שלי כן מפחד למות ולכן הוא נזהר בכביש וליד מצוק בטיול, והוא נחרד כשהוא חושב שמשהו מסכן אותו (כמו כאבים בחזה או משהו כזה). אבל הגוף הוא לא החלק הגבוה ביותר שלנו, וזו בחירה שלנו באיזה חלק להיות ממוקמים רוב הזמן.
אני לא מפחדת מן המוות אלא דווקא רואה בו הרפתקאה נהדרת. תחילת החיים האמיתיים אחרי שפה קצת התאמנו והשתפשפנו. האדם חייב גוף כדי לגדול ולהתפתח, כי בעולם הרוח אין קשיים, אין התנגדות, ורק עולם החומר יכול לספק את ההתנגדות הדרושה להתפתחות (כמו המשקולות שצריך להרים כדי לפתח שרירים. אי אפשר לפתח שרירים בחלל).
והמוות הוא באמת חבר, באמת משחרר.
אני מצרפת שיר שפעם כתבתי (פע אפרסם ספרון שייקרא "שירי מוות שמחים". יש לי הרבה כאלו..

תודה לגוף,
מאפשר לנו לעוף.
וכשהאדם עף,
הרוח פורשת כנף.
על כנף הרוח, נישא האדם למרום,
רוצה לשוב, לשוב אל המקום,
שבו ביתו, שבו אביו ואמו
מחכים לשובו ולמה שיביא עימו.
שלום לגוף,
אני רוצה לעוף.
כעת אני עף,
רוחי פורשת כנף.
על כנף הרוח, אני נישא אל ביתי,
שם מחכים לי ולמה שאביא איתי.

כתבת נורא יפה. איך את תמיד מצליחה לנסח את מה שאני רוצה להגיד ולא מצליחה? את קובלר רוס "פגשתי" במסגרת חוג תקשורת, בהחלט נשמע ששוה להיפגש איתה שוב. תודה

שירי מוות שמחים - ואני אכתוב את ההקדמה בשביל האיזון

לא, אין לי מה להוסיף. רק שתדעי שקראתי, ואני 'מבשלת' את זה עכשיו.

רק אהבה,
ממני

ושוב מפגשים בצל החיים והמוות. אשה איש, הריון בשבוע 17, קצת כאבי בטן, עובר בלי דופק. יצא לי ללות אותם מתחילת המשמרת שבה קיבלו את הבשורה המרה ועד לסוף המשמרת (ממש בדקות האחרונות) בהן היא הפילה את העובר.
אני לומדת כל כך הרבה מן הנשים הללו, ומרגישה שעם כל מקרה עצוב שכזה שאני פוגשת, יש לי יותר מה לתת לנשים, יותר דרכים לעזור, לתמוך. אני מתחילה להבין את משמעותו של הניסיון המצטבר. של התיאוריה שהופכת למעשה.
הכל מצטרף לכלל ידיעה רחבה יותר - התחושות, ההבנות, המילים שבהם משתמשים או לא, המגע, המבט, הבכי, ההסברים. נתונים שנאגרים בי כמו במחשב, מוכנסים למגירות, נכונים להישלף ולשמש. החושים שלי כנראה דרוכים יותר ופתוחים יותר לאנשים במצבים אשר כאלה.

אני מצרפת כאן עוד שיר מ "שירי מוות שמחים" ומקדישה אותו למשפחה הזו. למי שיש כאן בדף הזה קצת יותר מידי מוות בזמן האחרון - אני מתנצלת. מתישהו יגיעו גם סיפורי לידה, כרגע אני בעיקר במיון נשים ובחדרי הצירים. חוץ מזה, המוות הוא חבר ותיק כאן..


קחי את מה שלך שייך,
זוהי מתנתי, אהובה, לך.
שלוחה אליך עטופה בשמחה,
חשבי עלי ואחלי לי דרך צלחה.
השיבי לי את מה שלך נתתי,
את מתנתך אקח ולדרכי פרחתי,
אני זקוק לזה כעת,
לכל מה שתוכלי לתת.
זה לא קל, אני יודע, נסי להיות שמחה.
חשבי עלי הרבה ואחלי לי דרך צלחה.

רונ צ'ה ואלודיאה היקרות - חברתכן חשובה לי. אני מרגישה שיש דברים שאתן מבינות, פשוט כי כבר הייתן שם. תודה שאתן שם.

למי שיש כאן בדף הזה קצת יותר מידי מוות בזמן האחרון - אני מתנצלת.
אין לך על מה להתנצל. זה הדף שלך, זה הסיפור שלך, אלה הדברים שעוברים עלייך עכשיו.
ושוב תודה שאת חולקת. מקשיבה לך בהרבה עניין.
@}

רונ צ'ה ואלודיאה היקרות - חברתכן חשובה לי. אני מרגישה שיש דברים שאתן מבינות, פשוט כי כבר הייתן שם. תודה שאתן שם. לכבוד הוא לי. גם להחשב לחברה, גם להחשב לקולגה. תודה לך.

לגמרי במקרה נתקלתי ב זה
ישר חשבתי עליך.

היום עזרתי בלידה ממש מקסימה. היולדת היתה בלידה ראשונה, לא היו לה מלווים ומה שייחד אותה היה מידת השחרור שהיתה בה. הוא ביקשה אפידורל שזה מאוד מאוד נדיר אצלנו, וכך נחסכה ממנה מנת הטשטוש הקבועה שכל יולדת (כמעט) מקבלת אצלנו. היא היתה, כמו שאומרת חברה שלי - "על הכיפקית". ממש לפני שיצא התינוק נפסקו פתאום הצירים, אז הצענו לה לעשות עיסוי פטמות. בד"כ הצעות כאלו זוכות אצלנו לתגובות נבוכות. מעט נשים מסכימות לעשות וגם אז - דרך הכותונת ומתחת לשמיכה. היולדת הזו, לעומת זאת, הניפה אל על את חולצתה ועיסתה במרץ. "זה באמת עוזר!" קראה בשמחה. אח"כ היא תפסה לי את היד והניחה אותה על הבטן שלה ואמרה לי - "את שתימי את היד שלך פה. זה הכי עוזר לי!". אז שמתי וזה באמת עזר.
אמרנו לה שהיא מתקדמת נהדר ושעוד מעט התינוק יוצא והיא אמרה - "מצוין! תעודדו אותי עוד. תגידו לי שהתקדמתי ושאני נהדרת!". אז אמרנו לה וזה הלך יופי.
ואז היא ילדה תינוק במשקל 4025 גרם וכל כך שמחה, וגם אנחנו שמחנו מאוד.

רציתי גם לספר לכן שבקרוב אתחיל להעביר קורסים של הכנה ללידה (בעצם זה לא הקורס הראשון). זה יהיה במתכונת של סופ"ש - חמישי-שישי-שבת ויתרחש במעלה צביה - ליד הבית. את הקורס נעביר יחד - אירית דותן, שהיא שכנתי, חברתי ומיילדת מזה כמה שנים (מדי פעם אני מזכירה אותה כאן בסיפורים) ומור נווה שהיא גם שכנתי וחברתי, והיא מגיעה יותר מן הכיוון של תנועה, מדיטציה, וקשר מאוד חזק לאמהות מיוחדת. אני שמה כאן קישור לאתר שלנו: "מעטפת ההולדה" www.zvia.org.il/birth

אני מאמינה שהחלק הכי חשוב של הלידה הוא ההכנה לקראתה, ויש דברים שפשוט מאוחר מידי להתחיל לשנות או להסביר בלידה עצמה. הקורס שלנו ישלב גם חלקים מאד פרקטיים וגם מבט אחר על ההריון והלידה - משמעויות עמוקות יותר של התהליך, דרכי מחשבה וכלים לשינוי. מקווה מאוד שזה יצליח ושיותר ויותר נשים יגיעו ללדת מתוך עוצמה עצמית.

זה נראה כל כך שווה... חבל שאני לא צריכה עדיין קורס הכנה...נשמע מושלם.

לא עולה לי האתר

נראה קורס מדהים. ממש עושה חשק לעוד הריון ולידה.

לא מצליחה להתחבר לאתר שלכן...
אפשר לקבל את כתובת האתר?

נראה קורס מדהים. ממש עושה חשק לעוד הריון ולידה.
ממש ככה. כל מילה.

תתחדשי!
וגם אצלי לא עולה האתר למרות שאפילו בלי לראות אני בטוחה שזה קורס מדהים...

יש איזו בעיה בשרת שאצלו נמצא האתר ולכן הוא לא עולה כרגע. בטח יפתר מחר.
תודה לכולכן !

אני בוהה בתמונה ומתחילה לחשוב...

הימנית? לא, היא נראית מבוגרת מדי. קמטי זכרון של מאות לידות צרובים במצחה.
האמצעית? לא. העיניים אומרות שהיא אם.
השמאלית? לא. היא הרי ילדונת, צוחקת כולה, כאילו קבלה בלון אדום ובוהק מתנת יום הולדת.

אז מי היא?
אולי הצלמת? זו שמשרטטת את הנשים היפות האלה באהבה ובקבלה, מוכנות להשרות על הבאות בצל קורתן את מתנת הלידה העגולה.

זהו, החלטתי.
את הצלמת.

נשיקות וחיבוקים מהמרכז המפויח,
והמון אהבה בדרך,
ממני (אופס, כמעט וחתמתי בשמי...)

איזו מצחיקה את אלודיאה היקרה..
אז ככה - הימנית, באמת מבוגרת מידי וקמטי זיכרון של מאות לידות צרובים במצחה..
השמאלית - לא ממש ילדונת (יותר מבוגרת ממני לפחות), אמא לשניים...
והצלמת - זה היה בכלל צלם, איש מקסים מקסים, בן זוגה של אירית (הימנית)
והאמצעית - זו אני. עדיין לא אם, אבל מקווה להיות.
בכל אופן נהניתי לקרוא את הניחושים.
ועכשיו אני חושבת שאולי עדיף שלא הייתי מגלה מי זו מי וכך יכולנו לפתוח "תחרות ניחושים"...
נשיקות וחיבוקים מן הצפון הירוק והקצת אביך למרכז המפויח אך החביב...

הי, דנה, כשדמיינתי אותך נראית בדיוק אותו הדבר חוץ מהשיער החלק...

אז ניחשתי נכון! (אני גאה בעצמי, בדרך כלל הדמיון שלי והמציאות לא קשורים אחד לשני...), אישה יפה, חיוך יפה, אישיות מקסימה - מה רע?